צמד לוחמות מוסד צעירות (מאוד) יוצאות להציל בני ערובה, ובהם ראשת המוסד. הסיטואציה הזאת נשארה איתי כשסיימתי את העמוד האחרון של "שליחות חשאית – מבצע טוקיו" של דנה אלעזר-הלוי, ושימחה והקסימה אותי מכמה סיבות.

אחד ההישגים של סדרת "שליחות חשאית" הוא הפן הפמיניסטי שלה. השאלה איך מציגים סוגיות פמיניסטיות, או במבט רחב יותר – דמויות ראויות ומעניינות של נשים וילדות, ביצירות לילדים ולנוער, מעסיקה אותי רבות (וכבר עסקתי בה כאן וכאן). התשובה הראשונית, בעיניי, היא שהיצירה עצמה צריכה להיות טובה; אם הסיפור לא מושך והדמויות לא משכנעות, לא מדובר בספרות לשום גיל, אלא במניפסט.

רובד נוסף בתשובה הוא, שהפן הנשי של היצירה צריך להיות רלוונטי. לאחר שחוויתי אי-אלו יצירות לצדה של בתי, זיהיתי סוג של סיפור שמבחינתי כבר נשאר מאחור. סיפור מסוג "אמרו לה שנשים לא יכולות, אבל היא הראתה שהן כן יכולות" – עלול לחדש לקהל צעיר בעיקר את החלק הראשון: שיש מי שחושב שנשים לא יכולות. כיום, ילדה ששייכת לחלק הממוזל של החברה כבר יודעת כנתון שנשים אכן יכולות. לכן אני מעדיפה, כנראה, יצירות שעושות אחד משניים: מציגות נשים שמתמודדות עם אתגרים שאינם מיוחדים דווקא לנשים – או מתארות אתגרים שנשים אכן מתמודדות איתם כיום. דוגמה לסוג הראשון היא הסרט "מואנה" מבית דיסני: בת הצ'יף מואנה צריכה לבחור את דרכה כמנהיגה – בין שמרנות לסיכון. השאלה איננה אם אשה מתאימה להנהיג, אלא מהי הדרך הנכונה להנהיג כעת. מואנה יוצאת להרפתקה, משתפת פעולה עם חצי-אל, מצליחה להפוך את הים ממסוכן לבטוח, ומובילה את בני עמה לדרך חדשה. את כל זה היא מצליחה לעשות בלי שסיפור אהבה יעמוד על הפרק (ועם ממדי גוף הגיוניים).

דוגמה לסוג השני היא עוד סרט של דיסני, "לשבור את הקרח". הסרט שואל, למעשה, כיצד חֶברה (ומשפחה) מתמודדות עם נשים חזקות, נשים עם כוח או במקרה של אלזה, "כוחות". לא במקרה, לאלזה יש אחות, אנה; לנוכחות הכפולה, שתי נסיכות או שתי גיבורות במקום אחת, יש חשיבות מכמה בחינות. אחת מהן היא שהיחסים שבלב הסיפור הם בין האחיות-החברות, אנה ואלזה, ולא נניח בין אנה לקריסטוף, ואם זה לא מגיע ל-11 במבחן בכדל, אני לא יודעת מה כן. עוד היבט הוא שלאנה יש סיפור אהבה בסרט, ולאלזה לא, ושתיהן נחשבות, נרטיבית, לסיפור הצלחה. ועוד היבט חשוב ביותר הוא עצם הנוכחות של כמה נשים בסיפור – וכאן אנחנו חוזרים ל"מבצע טוקיו".

סדרת "שליחות חשאית" מספרת – בצורה אמינה להפתיע – על שלושה בני נוער, תלמידי חטיבה, שקופצים מדי פעם לעבוד בשירות ה"מוסד". הצוות כולל שני בנים ובת, גיא, רועי ונועם, וכשנעשה ניסיון לצרף אליו עוד חבר, החבר הזה היה בן. הפורמט הזה של צוות גיבורים ובו בת אחת מוכר וקצת מבאס – ליגת הצדק עם וונדרוומן, הנוקמים עם האלמנה השחורה, ארבעת המופלאים עם האשה הבלתי נראית, שומרי הגלקסיה עם גאמורה, הארי פוטר, רון והרמיוני, פרסי, גרובר ואנבת' וכן הלאה וכן הלאה. האשה או הבת היחידה בצוות מוסיפה עניין רומנטי ומוציאה את היוצרים ידי חובת פמיניזם, ובמידה רבה היא היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל: הנה, יש לנו אחת – אבל רק אחת.

במשך ארבעת הספרים הקודמים, הצוות של "שליחות חשאית" כלל אם כן שני בנים ובת. בספר החדש, דנה אלעזר-הלוי שוברת את הפורמט ולוקחת אותנו צעד קדימה – לצוות מצטרפת נערה נוספת. הבחירה דווקא בנערה הספציפית הזאת מאתגרת את נועם, ואותנו, למחשבה על כמה שאלות – והמחשבה הזאת מעניינת ומשכנעת משום שהיא עולה כבדרך אגב, נובעת מהדמויות עצמן ומתרחשת תוך כדי אקשן סוחף. האם ילדה שמעריצה יוטיוברית ושוחרת לייקים יכולה להיות "חכמה" ו"רצינית"? האם אינסטוש ואיפור הם תחומי עניין פחות נחשבים מספורט, ולמה? איך אשה יכולה להיראות ולהיות בעולם של גברים (כמו עולם המבצעים המיוחדים)? והאם העולם הזה הוא עדיין "עולם של גברים" כשבראש המוסד עומדת ראשה, שולמית עילם?

כמו במקרים אחרים, השאלות האלה עולות בצורה הטובה ביותר כאשר לא שמים אותן במרכז והופכים אותן לסמינר, אלא מציגים אותן – כמו בחיים עצמם – כחלק מההתרחשות. וטוב עוד יותר, כשההתרחשות הזאת עצמה ממחישה במה מדובר. כי בסצנת השיא של "מבצע טוקיו" (ועד כאן השתדלתי להימנע מספוילרים, אבל כאן יגיע ספוילר רציני, ראו הוזהרתם) – נועם ודריה הצעירות זוחלות על תקרת אולם שבו טרוריסטים מחזיקים קבוצת בני ערובה: מנהיגי העולם וראשי ארגוני הביון שלהם. שתי הנערות אמורות להתקין בתקרה אמצעי האזנה, אבל ברגע דרמטי התקרה נשברת, דריה נופלת דרכה ונועם קופצת אחריה. רגע השיא הזה מעולה: הנערות – רק הן – יוצאות למבצע מסוכן, ותוך כדי כך – במישור העלילה וגם במישור הסמלי – הן מנפצות את התקרה.

לקחת ספר ליד, ולא להרפות ממנו עד העמוד האחרון – מתי לאחרונה קרה לכם שהספר הזה היה ספר שירה? אני אינני חובבת שירה בדרך כלל, ובכל זאת, זו החוויה שהייתה לי עם "טפשונת משטרים", ספר הביכורים של המשוררת, הזמרת והפעילה החברתית אלקס ריף.

ריף, נציגה של מה שמכונה "דור 1.5" של העלייה מברית המועצות לשעבר, פורשת לאורך הספר את חוויית ההגירה שלה לישראל בהיותה ילדה בגיל הגן, ואת ההתמודדויות החברתיות, התרבותיות והכלכליות שלה ושל משפחתה. היא עושה זאת בכישרון גדול ובתעוזה גדולה, ובמוזיקליות כובשת שקשורה מן הסתם לעשייה הכפולה שלה כמשוררת וכזמרת (בדומה ליוצר אחר שאהוב עליי במיוחד).

בשירה "ארץ החירות", שנכתב בעקבות נסיעה לניו-אורלינס, יש עניין טקסטואלי מיוחד – אחד מבתיו הוא משחק מרתק עם שתי גרסאות של "עליקמא הקטן", סיפור ישראלי מחורז לפעוטות. הבחירה ב"עליקמא הקטן" היא אמירה בפני עצמה: זהו ספר ילדים ותיק ואהוב, סוג של קלאסיקה ישראלית (ראה אור לראשונה ב-1949), שיצרה סופרת הילדים והציירת מרים ברטוב עם הכותב יהודה גבאי. כלומר, "עליקמא הקטן" מייצג את הישראליות הוותיקה שריף מבקרת אותה ובו בזמן כמהה אליה ("נִסּוּ לִשְׁכַּב אִתִּי עֶשְׂרוֹת קִבּוּצְנִיקִים זְקוּפֵי בְּלוֹרִית / הִתְאָרַחְתִּי בְּלוֹנְדוֹן וְקִירְשֶׁנְבָּאוּם פַּעֲמַיִם"). קלאסיקת הילדים הזאת שימשה את ריף ליצירת גרסה סאטירית אפלה, כפי שתראו להלן.

הנה השורות הראשונות של "עליקמא הקטן":

"רְאוּ, יְלָדִים, כָּאן עוֹמֵד עַלִיקָמָא / עַלִּיז וְשָׂמֵחַ – יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית – הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – שְׁחַרְחַרוֹן, / שְׁלִישִׁית – הוּא יוֹדֵעַ לִרְכֹּב עַל פִּילוֹן."

"כושון" ו"שחרחרון" עברו בשלום כאשר הספר הפופולרי הזה ראה אור לראשונה, ב-1949; אך בשנים מאוחרות יותר, השורות האלה כבר נתקעו בגרון. ב-1999, לכבוד שנת היובל ל"עליקמא הקטן", הוציא מוזיאון ישראל מהדורה מיוחדת של הספר, ומרים ברטוב ניסתה להכין נוסח מעודכן ולא-פוגעני של השורות האלה (יהודה גבאי נפטר כמה שנים קודם לכן). בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים" של ד"ר עינת אמיתי מופיע דף ובו הנוסח החלופי הזה בכתב ידה של מרים ברטוב, עם ההערה "עליקמא שינויים – שלא יהיה חשד לגזענות":

"ראו ילדים [כאן עומד עליקמא,] / עליז ושמח [ יודעים אתם למה?] / ראשית יש לו אבא / ושנית יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".

אך לצד השורות האלה מופיעות המילים "לא טוב", ובתחתית הדף מופיעה ההצעה "לציין שאז זה לא נחשב לשם-גנאי: כושון. נשמח אם למישהוא יש הצעות טובות לשנוי החרוזים, בלי כושון ושחרחרון, אנחנו לא הצלחנו". הערה ברוח זו אכן מופיעה במהדורה של מוזיאון ישראל: "זיכרו, שלפני חמישים שנה כש'נולד' עליקמא, המילה כושון לא נחשבה כמילת גנאי, אלא כינוי לאדם שנולד בארץ כוש". שורות הפתיחה נשארו כפי שהיו.

יפה. אך אף שהגרסה המתוקנת לא הגיעה כנראה למהדורה מודפסת של "עליקמא" (אם ידוע לכם אחרת, אנא ספרו לי בתגובות) – היא הגיעה לוויקיפדיה, ומשם או ממקום אחר, הייתה מוכרת לאלקס ריף. הבית השני בשירה שובר הלב "ארץ החירות" הוא פרפראזה סאטירית על שורות הפתיחה של "עליקמא", ובאופן מרתק – הפרפראזה היא על שורות משני הנוסחים, הראשון (באדום) והמתוקן (בכתום):

"דְּעוּ יְלָדִים, כָּאן עָמַד עֲלִיקָמָא / הוּא נִקְנָה בִּשְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דּוֹלָרִים, / יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית, הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – רְכוּשׁוֹן, / כְּבָר אֵין לוֹ אַבָּא, אֵין לוֹ אִמָּא, / וְהוּא לֹא זוֹכֵר אֶת הַפִּיל שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בַּמְבִּימָא."

נסיים בעוד שיר של ריף, "בארץ הקודש למדתי".

בארץ הקודש למדתי

לְקַצֵּר שֵׁ‏מוֹת

לְהַצְנִיעַ סָבְתוֹת

לִבְרֹר חֲבֵרִים אוֹכְלֵי קִטְנִיּוֹת

לִזְרֹק כְּרִיכִים

לְהִמָּנַע מֵאוֹרְחִים

לְדַבֵּר בְּרוּסִית בְּטוֹנִים נְמוּכִים

לְהִתְפַּכֵּחַ מִצִּיּוֹנוּת

לְהִתְרַחֵק מֵרַבָּנוּת

לַעֲסֹק (לְטַעֲנַת הַצִּבּוּר) בִּזְנוּת

לְמַסְגֵּר תְּאָרִים

לְזַיֵּן צַבָּרִים

לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת עַל מִבְטָא מִזָּרִים

לְטַיֵּל בָּעוֹלָם

לֶאֱהֹב אֶת הַיָּם

וּלְהִתְנַשֵּׂא עַל כּוּ-לָם

תודה רבה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד לתמי צ'פניק, לשרית פרקול ולוויקטור מקברייד, שעזרו לי להתחקות אחר תולדות "עליקמא".

"טפשונת משטרים: פורטרט הגירה" של אלקס ריף ראה אור בהוצאת פרדס, עורכת – יעל גלוברמן.

הכיתובים המלווים מוצגים במוזיאון הם דוגמה יוצאת דופן של מקור ותרגום המודפסים זה לצד זה. ספרים מתורגמים אינם כוללים בדרך כלל את המקור. בסרט מלווה בכתוביות, אנו שומעים את המקור וקוראים את התרגום. ואילו בכיתובים דו-לשוניים (או תלת-לשוניים) במוזיאון, אנו פוגשים מקור ותרגום כתובים זה ליד זה.

הפורמט המקביל הזה, שאנו רגילים כל כך לראותו, אינו תמים כפי שהוא נראה. ד"ר רחל קודיש-ושדי, חוקרת תרגום ומתרגמת בתחום הארכיאולוגיה, מציינת כמה משמעויות – תרבותיות, סמליות ומקצועיות – של הפורמט הזה.

איזו משמעות סמלית יש כבר לכיתובים בעברית ובאנגלית? זה פשוט עניין מעשי, לא? ובכן – לא רק. מי שביקר במוזיאון בצרפת ונתקל בכיתובים בצרפתית בלבד ודאי הבין שלא מדובר במחדל, אלא באמירה: זוהי שפתנו המפוארת, איננו רואים צורך בשום שפה נוספת. אם אתם לא יודעים צרפתית – חבל מאוד. לעומת זאת, הבחירה בעברית-מול-אנגלית מעבירה מסר של רב-תרבותיות ואוניברסליות: המוזיאון ותכניו שייכים להקשר רחב יותר מההקשר הישראלי. (אפשר להוסיף כי גם לנוכחותה של הערבית כשפה שלישית, או להיעדרה, יש כמובן משמעות סמלית ברורה.)

קודיש-ושדי מצביעה גם על עובדה מעניינת – לעיתים נעשה מאמץ להגיע לאורך שווה של הכיתובים בשפות השונות. התוצאה הזאת אינה טריוויאלית: כאשר מתרגמים טקסט מעברית לאנגלית, מספר המילים גדל בדרך כלל ב-20 עד 30 אחוז. טקסט ארוך יותר באנגלית היה יוצר תוצאה א-סימטרית; הצוות מטעם המוזיאון – מתרגמים ועורכים – משתדל אפוא לאזן את אורכיהם של שני הטקסטים, כדי ליצור זהות ויזואלית ולהעניק לשני הטקסטים מעמד שווה.

דוגמה לאיזון כזה היא הכיתוב שלפנינו, המלווה את כתובת תאודוטוס המוצגת במוזיאון ישראל. הכיתובים בעברית ובאנגלית נראים שקולים זה לזה והפאנל כולו נראה סימטרי; אם תשוו ביניהם, תיווכחו ששני המשפטים הראשונים בעברית אינם קיימים בטקסט באנגלית – הוא מתחיל במשפט שבעברית הוא המשפט השלישי.

הפוסט הזה הוא סוג של טעימה, או "בקרוב", להרצאתה המרתקת של ד"ר רחל קודיש-ושדי על הטקסט המקביל, משמעויותיו התרבותיות והלשוניות ואופן הכנתו. ההרצאה, "טובים השניים מן האחד? דו­-לשוניות כמשאב סמלי ופונקציונלי במוזיאון", במסגרת סדרת "עורכים מארחים" בעריכתי, תתקיים ב-28.1.19. כל הפרטים – כאן.

(ובדרכים שונות להציג ולארוז טקסטים, ובהם גם כיתובים במוזיאון, עסקנו גם כאן.)

הריאיון היפה הזה עם המתרגמת דנה כספי, שערך אריאל הורוביץ ואשר הופיע במסגרת הסדרה "המתרגמים" ב"מקור ראשון", הציף שוב את הסוגיה הכאובה של התייחסות לתרגום בביקורות ספרים בעיתונות. בלשונה של כספי: "הנה, כשיצאו הספרים של קנאוסגורד, סופר שגוזל ממני שנים יקרות מהחיים, כותבים עליו ביקורות בכל העיתונים ואף אחד בכלל לא מתייחס לתרגום, לעבודה הקשה שכרוכה באיתור הטון המדויק של הסופר הזה. המבקרים מתארים איך הוא כותב ועל מה הוא כותב, ואני אומרת לעצמי: 'איך אתם בכלל יודעים איך הוא כותב? אם אתם חושבים עליו משהו, זה בזכותי'. ואין הכרה בזה."

הריאיון עם כספי זכה להפצה נרחבת ולהדים רבים בקהילת המתרגמים. בין השאר, התעורר דיון בסוגיה זו של התייחסות לתרגום – או היעדר התייחסות אליו – בביקורות ספרים. יש, כמובן, שתרגום חדש מעורר דיון גם בתרגום עצמו, במיוחד אם מדובר בתרגום נוסף של קלאסיקה המזמין השוואה בין התרגומים, או אם המתרגם הוא ידוע ואפילו סלבריטי. אך במקרים רבים, הביקורת או הסקירה אינה כוללת שום התייחסות לתרגום.

מצד אחד, אכן יש משהו מוזר בביקורת על ספר המתעלמת מן העובדה שמדובר ביצירה מתורגמת. כל יצירה אפשר לתרגם בדרכים רבות ושונות, ובחירותיו של המתרגם, שפתו וידיעותיו ניכרות בתוצאה, לטוב או לרע. התעלמות ממלאכת התרגום היא התעלמות מפן חשוב ומהותי של הטקסט שלפנינו; גרוע לא פחות, היא מעודדת גם את הקוראים להתעלם מן התרגום ומאיכותו, ותורמת לסטנדרטים ירודים (ולתשלום גרוע) הקיימים, לצערנו, ברבות מהוצאות הספרים.

מצד אחר, קשה להתייחס לתרגום מבלי להשוות אותו למקור. למשל, אם בתרגום של ספר ילדים מופיעים ביטויים ומילים בוטים מאוד (שתי שערוריות מסוג זה הסעירו לאחרונה את הרשתות החברתיות) – האם אפשר בכלל לומר על כך משהו בלי לדעת מה כתבו כאן הסופר או הסופרת? ואם המבקר אינו מכיר את המקור (אם משום שאינו שולט, למשל, בנורווגית או בשוודית, ואם משום שפשוט לא קרא אותו) – אולי מוטב כבר שלא יתייחס כלל לאיכות התרגום?

לשאלות תיאורטיות גדולות וקשות יש לפעמים פתרונות קטנים ומעשיים. בפרק "למי יש (עט) יותר גדול?" בספרי מוציאה לשון כתבתי על השאלה "מי קובע" ביחסים בין עורכת לכותב או בין עורך למתרגמת, ועל הכלים המעשיים שהופכים את השאלה הזאת למיותרת. העיקרון הבסיסי הוא: עזרו להם לעזור לכם – תנו לצד השני אפשרות להבין מה אתם עושים ולמה, ולתת לכם מה שאתם צריכים.

הוצאות הספרים שולחות, כמובן, עותקים לסקירה לעיתונות. במקרים רבים מתלווה לספר, או מגיע במייל, גם דף מידע על הספר (נו, קומוניקט). בהזדמנות זו אפשר לסייע למבקרים להתייחס גם לתרגום – אם המתרגם יכין טקסט קצר שיתאר את המאפיינים המיוחדים והמעניינים של תרגום הספר. האם היה צורך לתרגם משחקי מילים, או דיאלקט או שפה משובשת של אדם לא-משכיל? האם הייתה התלבטות אם לתעתק או לתרגם את שמות הדמויות, ובסוף הוחלט לתרגם ל"מיאו-מלך נמר השלג והמלך אשמן האשף"? אל תחכו (לבד, בחושך) עד שהמבקר יבין בעצמו מה היו אתגרי התרגום. הסבירו את ההתמודדות וספקו דוגמאות, רצוי מעניינות ואולי מצחיקות, שהמבקר יוכל להשתמש בהן. אם המקור הוא באנגלית, אפשר גם לצרף קטעים נבחרים. בדרך זו יש סיכוי גבוה יותר שסקירה או ביקורת יכללו התייחסות לתרגום, ולא רק בעקבות טעות – אמיתית יותר או פחות – של המתרגם.

לפני ימים אחדים ראיתי את הכותרת הזאת ב"גלובס": "האמא שסוגרת דרך הטלפון עסקאות במיליוני דולרים". אוקיי. למה "האמא"? האם העסקאות האלה קשורות לזה שהיא אמא? אולי אין לה שום רקע אחר לעסקאות הענק האלה, מלבד העובדה שהיא אמא – נגיד בת 23, אם לתאומים שהעסק שלה לעוגות חיתולים תפס תאוצה יותר מהצפוי?

ובכן, לא. "האמא" היא קרן מיר, יועצת לסטארט-אפים ומומחית למכירות, בעלת ותק של 25 שנה בהיי-טק (מתכנתת, ראש צוות פיתוח, מנהלת מוצר, סמנכ"לית מכירות). ובכל זאת היא "האמא שסוגרת עסקאות במיליונים דרך הטלפון". ובכן, הנה הצעות לעוד כותרות תואמות: "האבא שמונה לתפקיד המשנה למנכ"ל שופרסל", "האבא שמתכנן לקצץ מאות משרות בחברת 'כלל ביטוח'". לא, נכון?

שלחתי את האייטם לקבוצת הפייסבוק המצוינת "אני פה בגלל בעלי והילדים – מסגור נשים בעיתונות". השחקנית נטע ריסקין ואושיית הספרות ירין כץ הקימו את "מסגור נשים" בדיוק לכבוד מקרים מסוג זה – שבהם התקשורת מתבוננת בנשים ומציגה אותן, בראש ובראשונה, מן הזווית של הגברים שבחייהן, הריונות ואמהוּת. הקבוצה מתמקדת בכותרות ובהפניות מן השער, אף שהמסגור הזה הוא כמובן נרחב בהרבה.

דפדוף קצר בפיד של הקבוצה מעלה את הכותרת "הנשיאה חיות וסבתא אסתי" המתארת את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (ידיעות אחרונות); "'הקיר' של גרושתו של אסף גרניט", על הבמאית מורן איפרגן (ואיי נט); "החיים בלי בן זוג" – חלק מהפניה מהשער לכתבה על לינוי אשרם, סגנית אלופת עולם בהתעמלות אמנותית, בת 19 בסך הכל (ישראל היום); "הקב"טית הראשונה: אם לארבעה תגן על הבקעה", על הקב"טית הדס גוזלן (ידיעות אחרונות); ועוד ועוד. הדיון בקבוצה מקיף גם את סוגיית ההקשר והאכסניה: "וואלה סלבס" שונה מן הסתם באופיו מ"כלכליסט".

לזכות "גלובס" ייאמר, שכותרת "האמא" הוחלפה עד מהרה בכותרת ראויה יותר: "לסגור דרך הטלפון עסקאות במיליונים".

כאשר חושבים על עבודת העורך או העורכת, חושבים בדרך כלל על יצירה חדשה: טקסט שהגיע אל העורך ישר מן המחשב של הכותב או המתרגמת.

אכן, בדרך כלל זהו המצב; אך יש שהטקסט שנועד לעריכה הוא טקסט שכבר נערך והתפרסם פעם אחת. תהליך כזה קורה לעיתים ביצירת ספרות מקורית (על דוגמה מרתקת כזו כתבתי כאן), אך לרוב מדובר בספר עיון שהוחלט להוציא מהדורה מעודכנת שלו. במצב כזה העורך מקבל לידיו טקסט מטולא, המורכב מחלקים שכבר נערכו, וכעת אולי עודכנו ותוקנו, ומחלקים חדשים שהתווספו אליהם.

טקסט כזה מציב אתגרים מיוחדים. הוא דומה מעט לעבודה של אדריכל שאינו מקבל מגרש ריק, אלא בניין קיים שיש לשפצו ולהוסיף לו. ייתכן שהוא היה מתכנן את הבניין הזה אחרת מלכתחילה, אך כעת עליו להתחשב בקיים – המעטפת, חלוקת החלל, הכיוונים, הסגנון ואף הבנייה עצמה: היכן, בעצם, נמצאות פה הקורות והצנרת?

הן האדריכל דנן והן העורך ישמחו לגלות שבעל המקצוע שהיה שם לפניהם עשה עבודה טובה: שהיסודות מוצקים, החלוקה הגיונית והגימורים עשויים היטב. הרבה פחות משמח לקבל לידיך עבודה מחופפת (במיוחד בצירוף ההנחיה "יש פה כמה תוספות, על השאר רק תעברי במהירות לראות שהכל בסדר").

בעריכת מהדורה מעודכנת יש לבחון את הספר הן ברמת המאקרו (הנושאים, הארגון, הסגנון) והן ברמת המיקרו (מהמינוח ועד הכתיב וצורת הרישום של ציטוטים ופריטים ביבליוגרפיים). לאחר מכן יש להחליט מה מן הבחירות הקיימות יישמר במהדורה החדשה, והיכן מוטב לנצל את ההזדמנות כדי לערוך שינוי. האם יש בספר כפילויות, שזה הזמן להיפטר מהן? האם הכותרות מסורבלות, וכדאי להציע כותרות קליטות ומושכות יותר? האם הכותב הוסיף כמה קטעים חדשים, אך לא הבחין באי-התאמות בינם לבין החלקים הישנים? (למשל: בספר בתחום התקשורת, חקר מקרה חדש שהתווסף מתאר את הקמת תאגיד התקשורת הציבורית "כאן", בעוד שפרק ישן מציין כי הערוץ הראשון נמצא במצב חמור ומנתח את האפשרויות הניצבות בפניו.) אם נוצרה אי-התאמה כזו, ייתכן שהפרק הישן דורש עדכון, ויש להחליט על היקפו. לכל שינוי יש עלות – בזמן עבודה שלנו, ואולי גם של אנשים אחרים.

גם ברמת המיקרו, כדאי להתחשב בבחירותיו של העורך הקודם כדי לחסוך עבודה מיותרת. מבחינת הכתיב, למשל, רובנו נוהגים על פי הנחיות הכתיב המלא של האקדמיה ללשון; אך רובנו גם חורגים מהן פה ושם. אם העורך הקודם נהג אחרת מאיתנו, מוטב אולי ליישר קו איתו ולא לשנות לאורך כל הספר "הכל" ל"הכול", "אמתי" ל"אמיתי" או להפך. כדי לזכור את העדפותיו של העורך הקודם ולא לחרוג מהן, כדאי להכין לעצמנו קובץ מרוכז של ההעדפות האלו. במובן מסוים, העבודה היא הפוכה מהרגיל – במקום לוודא שהכתיב אחיד בהתאם להעדפות שלנו, צריך לגלות את ההעדפות שלפיהן הוא אחיד (יש לקוות). עבודת העריכה דומה קצת למטה משטרה בזמן חקירה של פשע – כאשר החוקרת תולה על הקירות את התמונות והראיות המצטברות ("תיאורטי", "מוטיבציה", "בית-משפט עם מקף אבל בית חולים בלי, למה???").

ומה הבונוס האפשרי בפרויקט כזה? כמובן, כאשר העורכת הקודמת היא מצוינת, הטקסט רהוט ובהיר, הבחירות עקביות והארגון אלגנטי – זו ההזדמנות הטובה ביותר להכין לעצמנו קפה, להתיישב בנחת וללמוד משהו.

לאחרונה עלה בדעתי שלתופעה החברתית של הימנעות מחיסונים יש, אולי, פן לשוני מעניין. הפן הזה קשור לקונוטציות, שעסקנו בהן בפוסט הקודם.

קונוטציות הן התחושות שמילה מסוימת מעוררת בנו והדברים שהיא מעלה בדעתנו, מעבר למשמעות הבסיסית שלה. לדוגמה, למילה "כחוש" יש קונוטציה שלילית, ואילו ל"דק גזרה", שמשמעותה הבסיסית דומה – קונוטציה חיובית. "חם מזג" הוא תיאור ניטרלי, ואילו ל"עצבני" יש קונוטציה שלילית. כאן מציינים כי המילה "פיראט" מעוררת קונוטציות של איים רחוקים ומטמון זהב, וכאן מסופר כי טראמפ עורר התמרמרות כאשר התייחס לקשריה של הילארי קלינטון עם "הבנקים הבינלאומיים", משום שלצירוף הזה יש קונוטציות אנטישמיות.

לבחירת המילים שלנו יש אפוא משמעות רבה, גם מעבר לעצם התוכן שהן מציינות. אותו דבר עצמו אפשר לציין במילים שיבטאו תחושה חיובית או שלילית, יתקשרו לדברים רצויים או להפך – עובדה הידועה היטב בתחום השיווק והמיתוג, אך לא תמיד משכילים להביא אותה בחשבון בתחומים אחרים.

האם ייתכן שקונוטציות אחראיות במידת-מה לתופעת ההימנעות מחיסונים, שעלתה שוב על הפרק בעקבות התפרצויות של מחלת החצבת? על חיסונים ועל הימנעות מחיסונים תוכלו לקרוא למשל כאן; פה נהרהר על הצד הלשוני של הסוגיה, וספציפית על הביטוי "חסינות העדר" והקונוטציות השליליות – ולכן המזיקות – שכנראה יש לו.

חסינות העדר (herd immunity) היא הגנה לא-ישירה מפני מחלה מידבקת, הנוצרת כאשר אחוז גבוה מכלל האוכלוסייה מחוסן כנגדה. בחברה שבה שיעור גבוה של הפרטים מחוסן בפני מחלה מידבקת מסוימת, יהיה למחלה זו קשה להתפשט (חשבו על ילד חולה חצבת בגן של ילדים מחוסנים). במצב כזה, המיעוט הפגיע – כגון ילדים צעירים מכדי להתחסן, קשישים ואנשים הסובלים מבעיות במערכת החיסון – נהנה מההגנה שמספק לו הרוב המחוסן.

שיעור המחוסנים הדרוש כדי להגיע למצב של "חסינות עדר" שונה ממחלה למחלה; אך בדרך כלל מדובר בשיעור שבין 80-85% במחלות מידבקות פחות, כגון פוליו, ל-90-95% במחלות מידבקות יותר, כגון חצבת. אם רק האנשים שאינם יכולים להתחסן או לפתח חיסון מסיבות רפואיות אינם מחוסנים, ניתן להגיע לשיעור הנדרש; אם שיעור הלא-מחוסנים גבוה יותר, משום שאנשים בוחרים שלא להתחסן או לחסן את ילדיהם מסיבות אחרות, "חסינות העדר" נפגעת ומתחוללות התפרצויות של מחלות – כגון ההתפרצות הנוכחית של חצבת בישראל.

אם נחזור לפן הלשוני של הסוגיה, ייתכן שהמונח "חסינות העדר" הוא בחירה גרועה ביותר. מה מזכירה לנו המילה "עדר"? בניגוד ל"להקה" וגם ל"משפחה", הקשורות בתפיסתנו לקשרים הדוקים, לחמימות ולהגנה, המילה "עדר" קשורה בתודעתנו לקבוצה גדולה הנעה יחד בלא בינה ושיקול דעת. אנשים מתנהגים "כמו עדר" כשהם משתעבדים לאופנה ומחקים אחרים בצורה עיוורת. "כמו עדר ללא רועה" הוא תיאור מעליב במיוחד, המרמז על הצורך באיזה מבוגר אחראי. מי רוצה להרגיש שהוא חלק מעדר? אף אחד. משום כך הבקשה לתרום ל"חסינות העדר" עלולה למצב את ההתחסנות כהתנהגות עדרית וחסרת שיקול דעת, ואת ההימנעות מחיסון כהתנהגות עצמאית, שקולה ואינדיווידואליסטית.

(החוקר והמתרגם רן הכהן אף העלה בהקשר זה רעיון מעניין, שלפיו גישת ההתנגדות לחיסונים מעוררת לעתים סימפטיה משום שאנשים מזהים אותה כמתאימה להשקפת עולמם הפוליטית: אנשי שמאל יזהו בה ביקורתיות וחשיבה עצמאית, ואנשי ימין אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו והתנגדות לקולקטיביזם. ובאותו קו מחשבה, הכתבה המעניינת הזאת באתר The Conversation עוסקת בקשר בין התנגדות לחיסונים לעמדה פוליטית ליברלית או שמרנית בארצות הברית.)

אם המונח "חסינות העדר" אכן כרוך בקונוטציות שליליות, האם אפשר לחשוב על מונח דומה בעל קונוטציות חיוביות יותר? חשבתי על הצירוף "חסינות קהילתית". "קהילה", בדומה ל"להקה" ול"משפחה", מעוררת קונוטציות חיוביות, במקרה זה – לכידות חברתית, אכפתיות והגנה על החלש. ואכן, המונח כבר קיים בפועל, באנגלית (community immunity) ואפילו בעברית.

לאחרונה נתקלתי בסיפור מצחיק על הורים, כנראה אמריקאים, שנתנו לבנם ספר על עטלפים. בערך באמצע הספר, נדהם הילד להבין שעטלפים הם למעשה חיות אמיתיות. עד אז סבר שהם יצורים דמיוניים הקשורים לליל כל הקדושים (האלווין), בדומה לשדים ולרוחות רפאים.

בסך הכל, אפשר להבין את הילד: עטלפים הם אכן בעל חיים מפליא ביותר. העטלף הוא היונק היחיד המעופף באופן פעיל, ואף החולייתן היחיד המעופף באופן פעיל מחוץ לקבוצת העופות. העטלפים נראים כמו משהו ממחלקת הפרופס של סרט אימה, ורשימת הפיצ'רים המיוחדים של חלק מהמינים כוללת ביו-סונאר, כלומר, הם משמיעים צלילים ומפיקים מידע על הסביבה מן ההדים החוזרים אליהם. בכך הם דומים ללווייתנים, לדולפינים ולמכשירי האולטרסאונד של רופאים.

תכונה אחרונה זו של העטלפים היא מקור שמו של ספרו החדש והיפה של החוקר פרופ' יורם יום-טוב, "הרואים את הקולות" (כותרת המשנה: "עטלפים – בין מיתוס למציאות"). השם מבוסס, כמובן, על פסוק מהתנ"ך. בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר על בני ישראל: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת".

בחירת שם הספר אופיינית מאוד לגישתו של המחבר. גם בספרים קודמים שלו (כגון זה וזה), שילב יום-טוב דיון מעמיק ויסודי בבעלי חיים, מוצאם והאקולוגיה שלהם – ביריעה תרבותית רחבה יותר, כגון ציטוטים קולעים להפליא משירים ומן המקורות היהודיים.

בספר זה (שהוא מקסים, אף שלא אני ערכתי אותו), יום-טוב מרחיב את היריעה עוד יותר מאשר בספרים קודמים – וזאת מבלי לוותר כהוא זה על הדיוק ועל היסודיות של הצד המדעי. הספר פותח בפרק "עטלפים בעיני האדם", העוסק בעטלפים באמנות, במיתולוגיה ובתרבות ברחבי העולם, כגון בסמלים של בתי אצולה ושל יחידות צבאיות (מי יכול לציין יחידות בצה"ל שבסמליהן מופיע עטלף?). הוא מתאר גם את אזורי המפגש והחיכוך בין עטלפים לבני אדם – כגון עטלפים המשתכנים במבנים נטושים ושימוש בעטלפים בחקלאות ולהבדיל, ברפואה עממית.

הספר "הרואים את הקולות" משקף את חיבתו וסקרנותו של כותבו כלפי עולם החי. יום-טוב אינו מסתפק בממצאים ובשרטוטים, אלא חולק מניסיונו ומחוויותיו במחקר ובשדה, ומפנה את מבטו לא רק אל העטלפים אלא גם אל מי שחוקרים אותם: למשל, בהשוותו בין חוש הריח המפותח של העטלפים לחוש הריח המנוון של האדם, הוא מספר על דוקטורנטית גרמנייה שזיהתה על פי הריח שבחדר מסוים היו עטלפים משני מינים-ביולוגיים, ואף הבחינה אם מדובר בזכרים או בנקבות! בתארו את מבנה האוזן הפנימית של עטלפים, הוא חולק אנקדוטה מצחיקה על חוקר שזיהה בטעות את שבלולי האוזן של עטלף מסוים בתור מין חדש למדע של חילזון ימי (החוקר פרסם מאמר הסבר לאחר שעמד על טעותו).

הספר עוסק גם בשמותיהם העבריים של עטלפים שונים, ובמקור המילה "עטלף" עצמה; וכולל היסטוריה קצרה של חקר העטלפים בארץ ישראל וסקירה שיטתית של מבנה גופם והתנהגותם, של חיי העטלפים לצד האדם ושל שיטות עיקריות בחקר עטלפים. הספר כולל מגדיר של מיני העטלפים בישראל ומשופע בתמונות יפות ומרשימות של בעלי החיים האלה – לא עניין של מה בכך, כיוון שמדובר בבעלי חיים מעופפים, מהירים והעיקר, ליליים.

"הרואים את הקולות" ישמח חובבי טבע ובעלי חיים ואוהבי דעת בכלל.

רוצים לקרוא את "הרואים את הקולות"? אפשר וכדאי לקנות אותו כאן. כמו כן תיערך כאן בבלוג הגרלה של עותק של הספר. רוצים להשתתף? כתבו בתגובה השערה על מקור המילה "עטלף" – מילונית או משלכם, רצינית או מצחיקה.

עדכון: בהגרלת העותק של "הרואים את הקולות" זכה טל שפרונג. טל, שלח בבקשה כתובת והספר יגיע אליך. שנה טובה!

הרואים את הקולות ראה אור בהוצאת דן פרי בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן הדוכיפת ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, ומופץ על ידי הוצאת מאגנס.

שנה טובה!