דילוג לתוכן

"כזכור", "כאמור", "כמובן": מתי כדאי ומתי הן מיותרות?

כתיבה או עריכה של טקסט דומה לסלילת דרך. אנחנו מזמינים את הקוראים לנסיעה ושואפים, בדרך כלל, שהיא תהיה חלקה: שקוראינו יתקדמו בקלות ובנוחות, ולא ייתקלו במהמורות ובשילוט לא-ברור.

סוגיית ה"שילוט" בטקסט עלתה בדעתי בעקבות ספר חדש שנחת על שולחן הבלוג, "תכתוב תרוויח" של צפריר בשן. הספר עוסק בכתיבה של טקסטים קצרים, כגון פוסטים וטקסטים שיווקיים, ונקודה שלכדה את תשומת לבי הייתה עצה לגבי השימוש במילים "כזכור", "כאמור" ו"כידוע", ובקרובתן "כמובן".

בשן מפגין זהירות בריאה לגבי כללים; הוא יודע היטב שכמעט כל כלל נכון – ובכן – בדרך כלל. תלוי בסוג הטקסט, בכותב ובקהל. ובכל זאת, הוא ממליץ בחום להימנע משימוש במילים כגון "כזכור", "כאמור" ו"כידוע": "כזכור למי בדיוק? כידוע למי בדיוק? ואם כבר אמרתם, אז למה להגיד כאמור ולחזור על זה?" ומסכם – אם השתמשתם באחת המילים האלה, "סימן שאתם חוזרים על עצמכם, או שאתם מניחים הנחות לא מבוססות".

יפה. הרהרתי מעט בתובנה הזאת, וחשבתי שאם הטקסט הוא דרך שהקוראים נוסעים בה, הרי ש"כזכור" ו"כאמור" הם סוג של שלטים: "שימו לב, את זה ידעתם עוד לפני שהתחלתם לקרוא" או "שימו לב, על זה דיברנו קודם". בדרך כלל, בטקסט קצר אין צורך ב"שלטים" כאלה, ואם הם מופיעים – כדאי לבדוק מדוע: מעבר לבעיות האפשריות שהמחבר מצביע עליהן (חזרות מיותרות או הנחות לא-מבוססות), ייתכן שהטקסט מסובך מדי ואפשר לפשט אותו.

וכאן אנו מגיעים לקרובה "כמובן". בשן כותב, וצודק:

"ויש גם את כמובן, כמובן. הוא כבר פחות חד משמעי מאחיו. מצד אחד, יש בו הנחת יסוד לא ראויה (שמשהו הוא מובן), אבל מצד שני, הוא דרך נהדרת להוביל למסקנה – ובפרט למסקנה שאליה רציתם להוביל את הקוראים. אז כמובן כן ראוי לשימוש, אבל לשימוש מושכל. הוא יכול להוציא אתכם מתנשאים (כמובן), אבל הוא יכול גם להראות לקורא שהוא חשב על כל זה בעצמו (כמובן!)".

"כמובן" הוא כלי מועיל במיוחד בטקסטים מורכבים, ועוד יותר במיוחד – כאשר הם פונים לקהל מגוון. וכל קהל המונה יותר מאדם אחד הוא הרי מגוון: לכל קוראת או מאזין יש השכלה, ניסיון ורקע שונים. למשל, יש מי שיודע כמובן מאליו ש-apricot פירושו "משמש" או שקומיקס אינו הסוג היחיד של אמנות שיש לו שפת סימנים מוסכמת. ויש מי שיודע, אבל יידרש לו רגע כדי לשלוף את המידע הזה, ויש מי שיודע במעומעם או איננו יודע. וכיוון שזה המצב, "כמובן" יכול לתת לקוראים שיודעים תחושה שלא זלזלנו באינטליגנציה ובידע שלהם, ובינתיים לסייע לשאר הקוראים לשלוף מזיכרונם את הפרט הרלוונטי ולספק אותו למי שידע במעומעם או לא ידע. ה"כמובן" הוא, אפוא, כלי מעולה ליצירת "חוויית נסיעה" חלקה בטקסט.

ובעניין אחר: הרצאתו של ד"ר אורי מלמד "פתגמים ומקבילותיהם בלשונות העולם: שימושים בפתגמי עם שנשתרשו במילון העברי ובדיבור העברי" תתקיים ביום חמישי 12.9.19 במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. הכניסה בלא תשלום, קוראי הבלוג מוזמנים ביותר. פרטים בהזמנה וגם כאן.

שלט בשני קולות

 

התמונה שלמעלה אולי לא נראית לכם כמו צילום של הברקה עיצובית, אבל בואו נסתכל שוב. בין הצינורות למנוע של המזגן ישנו שלט שאומר – מה בעצם? רוב הקוראים יפענחו אותו כנראה כך: "אלוף המזרונים". לעומת זאת, קוראים רגישים לתקן, שיודעים שהצורה התקנית של המילה הזאת היא "מזרן", מוזמנים לקרוא אותו כ"אלוף המזרנים", מבלי לפענח את הספרה 1 כאות ו"ו.

השלט התמים-למראה הזה הוא אפוא טקסט כפול, המציע שתי קריאות אפשריות ופונה לקהלים שונים (בכוונה? אולי). הפנייה הכפולה הזאת היא "שקטה", אינה מושכת תשומת לב לעצמה ואף אחת מהקריאות אינה מפריעה לאחרת.

בכך השלט הזה דומה להגדרה האלגנטית של המילה "כלום" במילון ההווה כ"שום דבר", המתאימה גם למובן המקורי של המילים (משהו) וגם למובנן הרווח כיום – היעדר, אין: כך או כך, "כלום" ו"שום דבר" הם אכן שקולים.

איך קוראים למרי ובובי? שמות פרטיים שהפכו למילים

 

לאחרונה התוודעתי לפרט טריוויה בלשני חמוד במיוחד: בשפת טוק פיסין, המדוברת בפפואה-ניו-גינאה, המילה שפירושה "אשה" היא מרי (meri), ומקורה בשם מרי (Mary), ששימש בתחילה כדי לציין אשה לבנה ובהמשך – נשים בכלל.

טוֹק פִּיסִין היא שפת קריאול, כלומר שפה שהתפתחה בעקבות מפגש בין שפות ומשלבת מאפיינים שמקורם בשפות האלה. שפת קריאול מתפתחת בדרך כלל משפת פידג'ין, שהיא שפה בסיסית ומצומצמת הנוצרת במצב של מפגש בין דוברי שפות שונות, למשל לצורכי סחר או בנסיבות עגומות יותר של עבדות או כמעט-עבדות. הקולוניאליזם הבריטי באזור אכן הוליד תחילה שפת פידג'ין, שהייתה מבוססת על אנגלית ועל שפות מקומיות ואירופיות נוספות; בהמשך התגלתה הפידג'ין הבסיסית הזאת כשפה נוחה לתקשורת בין אנשים שדיברו שפות אֵם שונות – בפפואה-ניו-גינאה יש כ-800 שפות, רבות מהן של קבוצות קטנות מאוד. "טוק פיסין" – מילולית: "לדבר (שפת) פידג'ין" – התרחבה והשתכללה אפוא בהתאם לצורך, והייתה לשפה "אמיתית" ולרבים אף לשפת אם, כלומר שפה ראשונה ועיקרית.

הבלשן ג'ון מקוורטר, בספרו המקסים The Power of Babel, מתאר את טוק פיסין כדוגמה להתפתחותן של שפות פידג'ין וקריאול, ומציג את מקורן של כמה מילים בשפה זו. המקבילה למילה a באנגלית, למשל, היא wanpela, שמקורה בצמד המילים one fellow, כך ש:

wanpela woksop

פירושה a workshop, סדנה. ואם נחזור ל"מרי", מקוורטר מציין ששם זה היה שכיח מאוד בקרב נשים לבנות בתקופה הוויקטוריאנית, שיא הנוכחות האנגלית באוקיאניה, ומוסיף כי אילו הקולוניאליזם היה מתרחש היום, ייתכן שהמילה ל"אשה" בטוק פיסין הייתה "ג'ניפר"!

שמות פרטיים שהפכו למילים קיימים גם בשפות אחרות, כמובן, אף ש"מרי" היא דוגמה בולטת במיוחד, כיוון שמדובר במילה בסיסית ומרכזית כל כך בשפה. בשפה האנגלית יש לא מעט מילים כאלה. כמה מהן הן bobby, שפירושה "שוטר" בבריטית; tom, חיה ממין זכר, בעיקר חתול; Mary Jane, כלומר נעלי בובה או מריחואנה; Jerry, בבריטית מיושנת "גרמני", בעיקר חייל. בצרפתית, benjamin פירושו בן זקונים, הבן הצעיר במשפחה (או אם זו בת – benjamine). כמה מהמילים האלה אף נכתבות באות ראשונה קטנה; הכתיב הזה מבהיר שאין מדובר כאן בשם פרטי, אלא במילה מן השורה.

בעברית התופעה שכיחה פחות; אם תנסו לחשוב על שמות פרטיים המשמשים כמילים, ודאי יעלו בדעתכם דוגמאות, אך רובן נמצאות אי-שם בדרך בין שם פרטי (כמו "רווית") לשם עצם מן השורה (כמו "מפית"). ישנם שמות פרטיים שהפכו גם לשמות מותג (דני, עוזי, עמוס) – אך הם מציינים רק את המוצר הספציפי, כגון מעדן חלב, רובה או לוויין מסוימים, ולא התרחבו כדי לציין, למשל, לוויינים באופן כללי. ישנם שמות פרטיים המשמשים כחלק מביטוי, כמו "נעלי גולדה" או "בוקר טוב אליהו", אך אינם נושאים עימם את המשמעות הזאת מחוץ לביטוי. וישנם גם שמות המציינים טיפוס מסוים ומשמשים ככינוי, אם בשפה גבוהה ואם בסלנג – כמו "נחשון", המציין מתנדב אמיץ; "בנימין", הצעיר שבחבורה; "תרח", "ירחמיאל" ואפילו "שמשון ויובב" – אך הם אינם מתפקדים כמילים לכל דבר: נמצא אותם בעיקר בצירופים כמו "התרח הזה", או בהטיה לשם תואר, כגון "נחשוני" או "ירחמיאלי", או באינטונציה המבהירה שמדובר באמירה פיוטית או משועשעת.

כמילים ממש אנו מוצאים למשל את "יורם" ואת "פרחה", שמקורה כנראה בשימוש מלגלג בשם הפרטי המזרחי (לפי השערה אחרת, מקור המילה הוא בכינוי גנאי ביידיש). לצד מטענה התרבותי הכבד של המילה "פרחה", יש בה גם עניין תחבירי ודקדוקי. נראה כי היא מופיעה בדיבור ובכתיבה בפני עצמה, ולא רק כחלק מביטוי; כי היא משמשת בקלות בצורת רבים, גם בציון מספר ("שתי פרחות מבריטניה") ומקבלת יידוע ("הפרחות של היום"); אפשר ליצור לה צורת סמיכות ("פרחת-על") ואפילו לגזור ממנה צורת זכר ("פרֶח"). כלומר, כאן, כמו במילה bobby באנגלית ובמילה meri בטוק פיסין, התרחש במלואו המעבר משם פרטי לשם עצם מן השורה.

 

על מילים שמקורן דתי תוכלו לקרוא כאן, ועל מילים שנוצרו בעקבות אירועים מסוימים תוכלו לקרוא כאן.

תודה לחברי פורום "אג'נדה" על הדוגמאות היפות שתרמו לפוסט.

זהירות, פלומה לפניך: על ידידי כזב בתרגום

המתרגמת והמרצה יעל כהנא-שדמי נוהגת לבקש מן הסטודנטים שלה לתרגם קטע הכולל את המילה apricot. פירוש המילה apricot הוא כמובן מִשמֵש, אך סטודנטים רבים מתרגמים אותה דווקא כ"אפרסק". כהנא-שדמי מסבירה את הטעות השכיחה הזאת בדמיון הצלילי בין שתי המילים, ומוסיפה שייתכן שדוברי עברית מתעתקים במחשבתם את apricot כ"אפריקוט", כך שנוצר גם כתיב דומה.

התובנה היפה הזאת של כהנא-שדמי הזכירה לי דוגמה אחרת ומעניינת, שנתקלתי בה כמה פעמים בספרים מתורגמים מאנגלית: הבחירה במילה "פְּלוּמָה" כתרגום ל-plumage באנגלית. המילים דומות – מיד נראה מדוע – אך בעוד ש-plumage פירושה כלל מַעֲטֶה הנוצות של בעל כנף, הרי ש"פלומה" היא נוצות או שיער עדינים מאוד או החלק הרך של הנוצות. גם כאן, כנראה, הדמיון בצליל הוא המושך מתרגמים לתרגם plumage כ"פלומה", למרות ההבדל במשמעות.

שני הצמדים האלה הם דוגמאות ל"ידידי כזב" – מילים בשפות שונות הדומות בצורתן ובצליליהן, אך שונות במשמעותן, ולכן עלולות להטעות את הקוראים, הדוברים ואפילו המתרגמים התמימים. את המונח טבעו מקסים קוזלר (Koessler) וז'ול דרוקיני (Derocquigny) בספרם משנת 1928 Les faux amis; ou, Les trahisons du vocabulaire anglais ("ידידי כזב, או בגידתו של אוצר המילים האנגלי"). אדם המפלס את דרכו בשפה שאינה שפת אמו עשוי לשמוח כאשר הוא פוגש במילה מוכרת – כשלמעשה, משמעותה שונה מכפי שהוא סבור, אם במעט ואם בהרבה. המילה caldo באיטלקית, למשל, גורמת לאי-הבנות לא-מעטות, משום שהיא דומה מאוד ל-cold באנגלית, אבל פירושה דווקא "חם".

ומדוע ציינתי קודם, כי הדוגמה של "פלומה" כתרגום ל-plumage היא מעניינת במיוחד? או. כי צמד המילים apricot ו"אפרסק", וכמותן גם cold ו-caldo, הן אומנם דומות בצליליהן, אך אין ביניהן קשר אטימולוגי, כלומר היסטורי. הצמדים האלה הם "ידידי כזב אקראיים": פשוטו כמשמעו – הם דומים במקרה.

לעומת זאת, plumage ו"פלומה" לא רק נשמעות דומות: הן קרובות משפחה. מקור שתיהן במילה הלטינית pluma, שפירושה "נוצה קטנה ורכה". ידידי כזב מסוג זה נקראים "ידידי כזב סמנטיים", שהדמיון ביניהם נובע ממוצא משותף.

ידידי כזב הם מעניינים מכמה בחינות: זיהוי מקור הדמיון – אם לפנינו ידידי כזב אקראיים או סמנטיים, וכיצד התגלגלו ונעשו דומים זה לזה; הבנה של האסוציאציות שלנו וסוגי הטעויות שאנו עושים; ולבסוף, ההיבט המעשי של תרגום ותקשורת בין-לשונית, והימנעות מטעויות בתרגום ומאי-הבנות.

והנה לינק לפוסט של יעל על המשמש והאפרסק:

להיות או לא להיות נקר

 

פעם החמיאו לי שיש לי עין טובה לבחירת ציטוטים מתוך ספרים ל"גַבִִּים" ולדפי יח"צ. ובכן, ניסיתי לבחור לכם ציטוט מתוך השיר הזה של ידידי צבי עצמון, שהוציא לאור ספר שירה חדש ומעולה, ישּירים. באמת שניסיתי, אבל אי-אפשר. פשוט קראו את השיר:

 

ביכורים, קיץ תשע"ד

שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת, נוֹשְׂאִים טְנָאִים

סַלִּים, סִירִים וַחֲבִילוֹת

וּמַגָּשִׁים,

מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת וִיחִידִים,

יְלָדִים וּבְנֵי נֹעַר בִּקְבוּצוֹת,

וְאִרְגּוּנִים וַחֲבָרוֹת

וּסְלֶבָּאִים

עוֹלִים, מִכָּל הָעֲבָרִים,

מֵהַשְּׁכוּנוֹת, מִמּוֹשָׁבִים וּמֵעָרִים מְרֻחָקוֹת בְּהַסָּעוֹת

אֶל הַמִּבְנֶה הָרָם

לְלֹא הֶפְסֵק, גַּם לֹא בִּשְׁעַת הַבִּקּוּרִים

וּמַגִּישִׁים מְנָחוֹת

לַכֹּהֲנִים

מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס,

חֲבוּשֵׁי אֹזֶן,

מְחֻבָּרִים לְצִנּוֹרוֹת וְשַׂקִּיּוֹת נוֹזְלִים,

וּמִי שֶׁרֹאשֵׁיהֶם עֲטוּפִים סְחוֹר סְחוֹר

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת,

וּמַשְׁאֵבוֹת וּמוֹנִיטוֹרִים,

וּכְסוּיֵי הָעֵינַיִם.

וּלְצִדָּם, כִּלְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע

וָאֹשֶׁר

שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל הַהוֹרִים

הַשַּׁכּוּלִים.

 

את השיר הזה כתב צבי לאחר שבנו עמוס נפצע במבצע צוק איתן. יכולנו לומר הרבה דברים על השיר – על דימוי העלייה לרגל לבית החולים, על ה"סלים וסירים וחבילות" שמביאים המבקרים כטְנָאִים של ביכורים, על החיילים הפצועים ככוהנים "מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס, חֲבוּשֵׁי אֹזֶן". יכולנו לשים לב לתיאור של ההורים כ"לְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע", הרומז מן הסתם ל"אומה שטופת דמע וקסם" במגש הכסף של אלתרמן. יכולנו לחשוב על המבצע הצבאי התורן כאחד משלושת הרְגָלִים הקבועים בלוח השנה, טקס החוזר בהכרח וגובה את מחיר האימה שלו. יכולנו אפילו – אחרי הכל, אנחנו בבלוג המתאים – לחשוב על צורת הרבים החיננית סְלֶבָּאִים. אבל קשה להוסיף על השיר הזה. לכן נמשיך לשיר אחר של צבי: "נקר, הבנת הנקרא".

"נקר" ראה אור בעיתוי מצוין – בדיוק יחד עם קומיקס הציפורים המבריק של הקומיקסאית נעה כ"ץ; יצירות המתבוננות בציפורים בשילוב של האנשה ומבט מדעי חוקר מזמן לא היו כל כך בטרנד. צבי מתבונן בנקר, ה"מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים" בעץ הקשה, רק כדי למצוא תולעת; ושואל את הנקר ואת עצמו – למה להתאמץ כל כך? הרי יש דרכים קלות יותר:

 

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

 

למה להתעקש לקדוח בעץ כדי להשיג אוכל? למה לבחור דווקא בדרך הקשה? הדרורים אמנם אוכלים מהפח, אבל בואו, גם לאכול תולעים זו לא מציאה גדולה. צבי לא משאיר אותנו בערפל בשאלה מיהו הנקר, כלומר על מי הוא חושב:

 

כמו … אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

 

אבל גם מי שאינו משורר עשוי לתהות לפעמים על גורלו של הנקר.

והנה השיר כולו:

נקר, הבנת הנקרא

מַכֶּה

מַקִּישׁ

חוֹבֵט

קוֹדֵחַ. קוֹדֵחַ. רֹאשׁ צִפּוֹר

מֵטִיחַ מַקּוֹר בְּגֶזַע יָבֵשׁ,

בְּעַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל הַנֻּקְשִׁים,

בִּצְרִיף הַמַּחְסָן

קִירוֹת הָעֵץ, הַקּוֹרוֹת.

אוּלַי פַּעַם בְּאֶלֶף

שׁוֹלֶה תּוֹלַעַת לְהַחֲיוֹת נֶפֶשׁ

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

נַקָּר

מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים

בְּעֵץ. רַק בְּעֵץ. לֹא

עַל נְיָר אוֹ בְּאֶבֶן

זוֹעֶקֶת

מִקִּיר

כְּמוֹ נָבִיא קַדְמוֹנִי, פְּרוּעַ שֵׂעָר, אוֹ פֹּה וָשָׁם

אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

 

ספרו של צבי עצמון ישּירים ראה אור בהוצאת עיתון 77.

צבי זכה בפרס יהודה עמיחי, פרס הרי הרשון, פרס חולון, פרס אקו"ם, פרס עיתון 77, פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס ברנשטיין לביקורת ופרס שר המדע לכתיבה, וכן במענקי קרן תל אביב והקרן לספרות יפה ירושלים.

מחלק בילוש: שגיאות בטקסט כעֲקֵבוֹת

 

בקטע שלפניכם נפלה טעות מצחיקה, המסומנת בעיגול. האם אתם יכולים לפענח מה התרחש כאן?

"העשבים נעים, אך מה מסתתר ביניהם? והנה מתגלה הדבר: 23! צב אפור, כבד …"

כן, מה שהסתתר בין העשבים לא היה 23, אלא הצב שמופיע במשפט הבא. כיצד הפך צב ל-23? פשוט – הספר, מהדורה ישנה של "החיים כמשל" של פנחס שדה, החל כנראה את חייו ככתב יד פשוטו כמשמעו, כלומר כתוב בעט. מי שהכין את כתב היד לדפוס קרא בטעות את המילה "צב" באותיות כתב יד (כתב רהוט) כצמד הספרות "23" – ואכן, אם תסתכלו על המספר "23", תראו שאפשר לפענח אותו גם כ"צב" בכתב יד מסוגנן. הטעות הזאת עברה בשקט את שלב ההגהה, והגיעה אל הספר המודפס.

את התגלית המצחיקה הזאת שלח לי ד"ר יובל נוב מהאייל הקורא, בתוספת הערה שהטעות תוקנה במהדורה מאוחרת יותר של הספר.

הטעות הזאת, מלבד היותה משעשעת, פועלת אפוא כסוג של עקבות: סוג הטעות מלמד אותנו על התהליך שעבר הטקסט, כלומר, שהיה כאן שלב של פענוח כתב יד. התובנה הזאת הזכירה לי קבוצה מעניינת אחרת של טעויות, שנתקלתי בהן כאשר עברתי על קובץ Word של יצירה ותיקה שעמדה לראות אור במהדורה מחודשת. הנה כמה מהטעויות האלה – נסו לשער כיצד קרו. מימין מופיע הטקסט כפי שהיה בקובץ, ומשמאל – מה שהיה צריך להיות בו:

מהסן                        מחסן

מילאו לאבי את הפה    מילאו לאבי את הפח

מצהים מבהיקים         מצחים מבהיקים

דררר                        דרדר

מרחול                       מרחוק

לנשמה אבי                לנשמת אבי

בשלוש הדוגמאות הראשונות מופיעה ה"א במקום חי"ת; בדוגמאות הבאות מופיעה רי"ש במקום דל"ת, למ"ד במקום קו"ף וה"א במקום תי"ו.

הטעויות האלה אינן נראות כשגיאות כתיב מהסוג האופייני לילדים או למבוגרים שכותבים בחיפזון, כלומר החלפה בין אותיות שמציינות הגאים דומים (כגון חילופי עם/אם). הן גם אינן נראות כמו שגיאות הקלדה, שבהן מתחלפות אותיות הנמצאות קרוב זו לזו במקלדת. לא; פה ההחלפה היא בין אותיות דומות בצורתן – "ה" – "ח"; "ד" – "ר"; "ל" – "ק", שבשתיהן יש קו אלכסוני; "ה" – "ת". השגיאות האלה הן תוצר אופייני של OCR, כלומר זיהוי תווים אופטי – המרה ממוחשבת של טקסט סרוק או מצולם לקובץ טקסט.

הצב שהפך ל-23 והדרדר שהפך ל"דררר" נובעים אפוא מאותו סוג של טעות – זיהוי אופטי שגוי של אותיות. על טעות הצב, כנראה בשנת 1958 (המהדורה הראשונה של "החיים כמשל") היה אחראי קורא אנושי; את ה"דררר" הפיקה תוכנת OCR. נחמד לראות עד כמה הטעויות האלה דומות – וגם להבחין בסיפוק, שטעות האנוש עדיין הייתה יצירתית יותר.

***

ותוספת נחמדה: "לפעמים הטעויות הוויזואליות הן דווקא הפתרון…". תודה לגיא כשר.

 

ספר אמנות: פירוק והרכבה

סקוט מקלאוד, יוצר ותיאורטיקן של קומיקס, הצביע על כמה שלבים בהתפתחותו של אמן קומיקס, המתאימים – כפי שהבחין בעצמו – להתפתחותם של אמנים ויוצרים בכלל. בספרו Understanding Comics (שאף תורגם לעברית), מקלאוד מגדיר בין השאר את שלב ה"ביצוע", כלומר המיומנות (איך מציירים פנים? איך מציירים פרספקטיבה?); את שלב המבנה, כלומר הארגון, התכנון והקצב של היצירה; ואת שלב ה"סגנון", כלומר פיתוח סגנון אישי וייחודי. אמן יכול לעצור לאחר כל אחד מהשלבים האלה, וכך להיות ביצועיסט טוב וראוי, או יוצר טוב בסגנון קיים, או אפילו אמן בעל סגנון ייחודי משלו. לחלופין הוא יכול להמשיך הלאה, כדי "לגלות את כל מה שצורת האמנות הזאת מסוגלת לעשות. יוצרים שבוחרים במסלול הזה הם במקרים רבים חלוצים ומהפכנים – אמנים שרוצים לטלטל את המערכת, לשנות את דרך המחשבה של אנשים, להטיל ספק בחוקים הבסיסיים ששולטים בצורת האמנות שבחרו". מקלאוד מציין כמה יוצרי קומיקס מהפכנים כאלה, ובהם – במשתמע – הוא-עצמו; כמהפכנים "בצורות אמנות אחרות" הוא מציין את פיקאסו, וירג'יניה וולף ואורסון וולס.

נזכרתי בתובנה הזאת של מקלאוד בעקבות הרצאתו המצוינת של נעם שכטר "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית". שכטר – מעצב, טיפוגרף ומרצה בבצלאל – אינו דרמטי כמו מקלאוד, אך בסגנונו הנינוח, הוא בוחן את האובייקט הוותיק הנקרא ספר מודפס, וספציפית – ספר אמנות או קטלוג אמנות מודפס, מפרק אותו לגורמיו ובונה אותו מחדש בדרכים יצירתיות ומפתיעות.

בתמונה שלמעלה, למשל, אנו רואים ספר הנפתח ומוחזק בדומה למחשב נייד. העיצוב יוצא הדופן של הספר ("שמעון שפירא עושה ארכיטקטורה", הוצאת מוזיאון ישראל) ממקם אותו בזמננו, עידן הקריאה הדיגיטלית. אך הוא עושה יותר מזה: הכיוון האנכי של הדפדוף מבטל את האוטומטיות שלו; הטקסט נמצא בדף התחתון, קרוב אלינו ונוח לקריאה, ואילו הסקיצות האדריכליות נמצאות בדף העליון, כך שהן ניצבות במרחק נוח מול העיניים.

צמד הספרים שבתמונה שלמטה, הקטן והגדול, ליווה את התערוכה "דליה אמוץ – ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" (מוזיאון תל אביב, 2000). הגדול מבין השניים הוא קטלוג התערוכה; הקטן הוא ספרון שכתבה האוצרת, שרה ברייטברג-סמל. הטקסט של ברייטברג-סמל היה יכול, כמובן, להיכלל בקטלוג; אך השילוב בין המאמר לתמונות היה מכפיף את השניים לאותם אילוצים, למשל מבחינת גודל העמוד (על האופי הדיאלקטי של ספרי אמנות כתבתי פעם כאן). שכטר בחר אפוא להפריד ביניהם, ולעצב כל אחד מהספרים בהתאם למטרתו השונה; שני הספרים נמכרו יחד, בתוך מעטפת נייר גדולה.

ולבסוף, הדף המעניין שלפניכם הוא תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ", ספר נלווה לתערוכה בשם זה של יאיר גרבוז במשכן לאמנות עין חרוד (2013). שכטר חיפש אחר עיקרון מארגן לספר, ולבסוף החליט לארגן אותו פשוט לפי צבעי היצירות. תוכן העניינים הוא הברקה – במקום שמות היצירות, מופיעות בו תמונות מוקטנות שלהן, כך שעמוד התוכן הוא שיקוף חזותי של הספר כולו, ומגלה בלי מילים את ההיגיון של סדר הציורים.

תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ" הזכיר לי את האתר החמוד  The Colors of Motion. האתר חוקר את השימוש בצבע בסרטים על ידי יצירת מלבנים שכל קו אופקי בהם מייצג את הצבע הממוצע של פריים יחיד. המלבן כולו מתאר לפיכך את השינויים בצבעוניות של הסרט מתחילתו ועד סופו (בתמונה: ייצוג הצבעוניות של הסרט "צורת המים"). בשני המקרים, תוכן ויזואלי הפרוש במרחב (לאורך ספר) או בזמן (לאורך סרט) מיוצג על דף אחד כך שאנו רואים את כולו יחד בבת אחת.

לכל העיצובים השונים האלה יש טביעת אצבע משותפת – העשייה הלא-סטנדרטית שאינה שופכת את התכנים לשטאנץ קיים, אלא מתעכבת להתבונן בהם ולהעניק להם צורה חדשה וייחודית משלהם.

 

 

תמונות הספרים באדיבות נעם שכטר. הציטוט מתוך "להבין קומיקס" של סקוט מקלאוד בתרגום דבי איילון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר (2018 [1993]).

 

בעקבות העוגיות

הלכתי עם בתי לבית קפה, והיא בחרה עוגיית פיננסייר.

שם מוזר, בעצם, פיננסייר. זה קשור לכסף? הלכתי לבדוק, ועד מהרה הגעתי למקורות המפתיעים של שמותיהם של שלושה מאפים מתוקים ועוגיות – שניים בצרפתית ואחד בעברית: פיננסייר, מקרון ופחזנית.

שמה של הפיננסייר, או אם מזמינים אותה בצרפת – ה"פיננסיֶה" (financier), אכן קשור לכסף – פירוש המילה בצרפתית הוא "איש כספים", כגון בנקאי או משקיע. למה? מסתובבים כמה הסברים: לפי אחד מהם, השם נובע מן הצורה המלבנית המסורתית של המאפה (בתמונה למעלה מימין), שיחד עם הצבע, מעניקה לו מראה של מטיל זהב. לפי הסבר אחר, העוגיות האלה אהובות על אנשי עסקים משום שקל לאכול אותן בלי ללכלך את הבגדים.

ומה עם המָקָרונים? העוגיות הצרפתיות האווריריות והססגוניות האלה שאלו את שמן (כמה מאות שנים אחורה) דווקא מן המקרוני האיטלקי.

ובעברית, מי שהתברכה בשם מעניין היא הפחזנית, או כפי שרובנו קוראים לה בפועל – פחזנייה. מנין שמו הפוחז של המאפה הזה? ובכן, גם כאן נתקלתי בשני הסברים – וברמז נחמד להסבר שלישי.

האקדמיה ללשון מציעה את ההשערה ש"פחזנית" נוצרה כתרגום מגרמנית, שבה המאפה האוורירי הזה נקרא Windbeutel, מילולית "שקית רוח". אותה מילה מציינת גם בני אדם, ואז פירושה "קל דעת", "ריק ופוחז". ואכן, שני מילונים מתחילת המאה ה-20 (מילון "עברי-רוסי-אשכנזי" של יהודה גרזובסקי משנת 1900 ומילון גרמני-עברי מאת משה מַרגל משנת 1906) מתרגמים Windbeutel כ"פחזן":

כאשר אנשי ועד הלשון העברית הכינו את ה"מילון למונחי מטבח" שראה אור ב-1938, ייתכן שהתרגום הזה של Windbeutel ל"פחזן" הוביל אותם לתרגם את אותה מילה במשמעות מאפה כ"פחזנית".

הסבר אחר שנתקלתי בו קושר את ה"פחזנית" דווקא ל-éclair הצרפתי, פחזנית מוארכת שפירוש שמה בצרפתית הוא פשוט "ברק", לפי הסבר רווח – משום שהיא נאכלת במהירות. ייתכן שהמשמעות הזאת של מהירות הובילה ל"פחזנית".

ולבסוף, בערך "פח"ז" במילון האטימולוגי של קליין מופיע הסבר שלפיו השורש הזה מציין קלות דעת וחוסר זהירות, ולאחר מכן מופיעה מילה קרובה בערבית, המתורגמת (לאנגלית, התרגום כאן שלי) כ"היה יהיר, במקור: העלה קצף"; קליין מוסיף ומשער, כי פירושו המקורי של השורש הזה היה "לתפוח, לעלות". האם ייתכן שהבחירה ב"פחזנית" הושפעה גם מן המשמעויות המוקדמות הידועות והמשוערות האלה של השורש – של קצף, עלייה ותפיחה – המתאימות מאוד למאפה הקליל הזה? אם כן ואם לא, אין ספק שזו בחירה מתאימה מאוד.

 

 

… וכזכור, בעוד שבועיים (3.6.19) יתקיים יום העיון פונטסטי – על גופנים, אותיות וטיפוגרפיה עברית, מאל"ף ועד תי"ו, שאני לוקחת חלק בארגונו. יהיה מרתק – ויהיו עוגיות, אם כי, ככל הנראה, לא מקרונים או פיננסיירים (או פחזניות).

הפנדה האדומה והמילה "סיר": למה לשתיהן אין קרובות משפחה?

 

מילים, כמו מינים של צמחים ובעלי חיים, יכולות להיות מוקפות בקרובות משפחה: כפי שהכלב, למשל, שייך למשפחת הכלביים, מן הפֶנֶק הקטן ועד הזאב הגדול, כך המילה "אֶבֶן" קשורה ל"לְהִתְאַבֵּן" ול"אַבְנִית", ואולי אפילו ל"אָבְנַיִם". אך יש מילים ומינים מעטים ומסקרנים העומדים לבדם, ללא קרובים.

הפנדה האדומה, למשל, היא מין כזה. למרות שמה, היא אינה קרובה במיוחד לפנדה הענקית; לאחר התחבטות ממושכת אם לשייכה למשפחת הדוביים או למשפחת הדביבונים, החליטו החוקרים לסווגה כמין יחיד במשפחה הנקראת על שמה, משפחת הפנדות האדומות. השֶׁנַּבּוּב (Aardvark) הוא יחיד-במינו עוד יותר – וקיבל לא רק משפחה אלא גם סדרה פרטית משלו, סדרת השֶּׁנַּבּוּבָאִים; זוהי סדרת היונקים היחידה שנותר ממנה רק מין חי אחד.

עץ הגִינְקוֹ או הגִינְקְגוֹ בכלל הגיע להישג מרשים – הוא המין החי היחיד מן המערכה שלו, הנקראת, ניחשתם נכון, גינקואיים. הגינקו, כמו השנבוב, נחשב ל"מאובן חי" – יצור שכמעט לא השתנה אבולוציונית מאז תקופות קדומות, ודומה למינים המוכרים לנו רק כמאובנים.

כמו היצורים החיים האלה, היחידים במינם, יש גם מילים עבריות העומדות בבדידות מזהרת, ללא שותפות לשורש או שכנות דומות במילון. כמובן, לרובן יש קרובות בשפות אחרות, כגון ארמית, אכדית או ערבית; אך בשפה העברית הן יחידות, כמו הפנדה האדומה, השנבוב והגינקו במשפחה, בסדרה ובמערכה שלהם, בהתאמה. נציץ אפוא בכמה מהן – מי שיחשוב על קרובות משפחה חיות שפספסתי מוזמן לציין אותן בתגובות ולזכות בחולצה ובתקליט.

צמד מילים מן הטבע עומדות להן יחידות: "גַּיְא" ו"מַבּוּל". בתלמוד הבבלי מפרשים אמנם את המילה "גיהינום" כנגזרת של "גיא בן הינום" בירושלים, ו"גיהינום" העברית היא כנראה מקורן של המילים המקבילות בערבית וביוונית; אך מלבד המילה הזאת, שמקורה בצירוף, אין כנראה מילים עבריות הקרובות ל"גיא". זאת בניגוד ל"עֵמֶק", הנגזרת מאותו שורש כמו "עמוק", "להעמיק", "להתעמק" ועוד; או ל"הַר", שהולידה כמובן את "הֲרָרִי". גם ל"מַבּוּל" אין מילים קרובות – בניגוד למילה "גֶּשֶׁם", שממנה נגזר לנו מזג אוויר "גָּשׁוּם".

במטבח אנו פוגשים את "סִיר", המופיעה כבר בתנ"ך ואשר הצליחה להגיע עד היום מבלי שישתלשלו ממנה מילים נוספות (אין קשר ל"סירה"!). זאת בניגוד ל"מַחֲבַת", הקשורה ל"חביתה" הוותיקה ול"חביתיות" (בלינצ'ס) החדשה יותר, וכמובן "צַלַּחַת" (צלוחית, צִלְחוּת). בתחום הלבוש מצאתי את "אבזם" ואת "תַּךְ", כלומר סוג תפר או לולאה בתפר; למרבה ההפתעה, אין קשר ל"תככים".

כמה דוגמאות אחרות הן "תמונה", "ערוגה" ו"אולר". מעניין לציין כי ל"תמונה" ול"ערוגה" יש מילים קרובות על הנייר, כלומר במילון; במילון אבן שושן מופיעות למשל המילים "ערוגית" (ערוגה קטנה), המופיעה בתוספתא, ו"תְּמוּנִיָּה" (אידיליה) ו"תְמוּנוֹן" (אלבום תמונות), המסומנות כשייכות לעברית החדשה ומלוות בציטוטים מן הספרות. בין שמילים אלו היו בשימוש של ממש אי פעם ובין שהן יצירות לשוניות שלא נקלטו בפועל, ברור שאינן בשימוש כיום, כלומר אפשר למצוא בהן דמיון למינים שנכחדו.

מבחינת התוכן, כפי שכבר ראינו, אין סיבה להיעדרן של מילים קרובות למילים אלו. האם ייתכן שהסיבה היא צורנית, כלומר קושי כלשהו לגזור מן המילים האלה מילים נוספות? למשל, אולי דוברי עברית מתקשים לגזור מן המילה "סִיר" פועל (שמשמעותו יכלה להיות, למשל, "לבשל בסיר") משום שלא ברור מהו השורש שלה? או שמא הקושי הוא שהפועל האפשרי, למשל "לסייר", הוא כבר תפוס? בדומה לכך, ייתכן שדוברי העברית התקשו (ובצדק) לזהות את השורש של "מבול" ו"תמונה" – כלומר, אם האות הראשונה שייכת למשקל או לשורש – ולכן לא גזרו מהן פעלים; אך העברית הרי משופעת בשורשים תִּנְיָנִיִּים, כלומר שורשים שנגזרו משמות עצם וכוללים אות שלא השתייכה לשורש המקורי; "לתרום" התקנית ו"לתבלן" הלא-תקנית, למשל, כוללות תי"ו ונו"ן, בהתאמה, שלא השתייכו לשורשים המקוריים (רו"מ ותב"ל) – ושתיהן נמצאות בשימוש נרחב.

אך גם אם שיקולים אלה עשויים להסביר את היעדרם של פעלים, אין בהם כדי להסביר את היעדרם של שמות עצם אפשריים שאפשר לגזור בקלות, כגון "סירון" (סיר קטן) או "סִירִייה" (על משקל "צירייה") – למשל, במשמעות משהו מבושל או ארון כלי מטבח.

הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, המילים שהזכרנו כאן יכלו, אפוא, לשמש לגזירת מילים נוספות; ואף על פי כן, לא כך היה, או אם היה – במידה זו או אחרת – המילים שנגזרו לא נשמרו עד ימינו. מדוע? גם כאן, כמו בסוגיית המינים הביולוגיים היחידים בקבוצותיהם, קשה לדעת. מסקרן מאוד להבין מדוע ישנם למעלה מאלפיים מיני מכרסמים וכמה מאות מיני טורפים, אך רק שנבוב אחד – כשם שיש שפע מילים מן השורש אכ"ל, ואילו "סיר" נשארה אחת ויחידה. אך גם כאן וגם כאן אין לנו, בינתיים, הסבר.

 

תודה רבה לאלקנה דוד, שתרם את "מבול".

 

לגשת לדחליל בדחילו ורחימו

 

האם המילה "דחליל" קשורה למילים אחרות בעברית? תהיתי רגע (אני מלקטת כעת מילים "סוליטריות", שאינן קשורות לשום מילה אחרת בשפה; תרומות לאוסף יתקבלו בשמחה).

אבל כן, ל"דחליל" יש כמובן קרובות משפחה בעברית. ה"דַּחְלִיל" המודרני הוא וריאציה על המילה הארמית "דַּחְלוּל", המופיעה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כז ע"ב) ומקובל לפרשה כבובה שמעמידים בשדה כדי להפחיד את הציפורים. ה"דחלול" נגזר מן הפועל הארמי דְּחֵל, כלומר "פָּחַד"; מכאן גם המילה הארמית "דְּחִילוּ", שפירושה יִראָה, פחד.

"דְּחִילוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "דְּחִילוּת" – פחד; בדומה לכך, "רְחִימוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "רְחִימוּת", אהבה. אנו מכירים את שתי המילים האלה מן הצירוף "בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ" – שפירושו המילולי "ביראה ובאהבה", ואנו משתמשים בו במשמעות "בזהירות וביראת כבוד".

המילה "דחליל" – בדומה למילה האנגלית scarecrow, "מבהיל עורבים" – פירושה אם כן "מפחידון" או "מבהילון".

 

בהכנת הפוסט הזה נעזרתי בערך "דחילו ורחימו" מספרה של רות אלמגור-רמון "רגע של עברית". תודה רבה מאוד למתרגמת עופרה הוד, שצילמה ושלחה לי אותו.