דילוג לתוכן

מחלק בילוש: שגיאות בטקסט כעֲקֵבוֹת

 

בקטע שלפניכם נפלה טעות מצחיקה, המסומנת בעיגול. האם אתם יכולים לפענח מה התרחש כאן?

"העשבים נעים, אך מה מסתתר ביניהם? והנה מתגלה הדבר: 23! צב אפור, כבד …"

כן, מה שהסתתר בין העשבים לא היה 23, אלא הצב שמופיע במשפט הבא. כיצד הפך צב ל-23? פשוט – הספר, מהדורה ישנה של "החיים כמשל" של פנחס שדה, החל כנראה את חייו ככתב יד פשוטו כמשמעו, כלומר כתוב בעט. מי שהכין את כתב היד לדפוס קרא בטעות את המילה "צב" באותיות כתב יד (כתב רהוט) כצמד הספרות "23" – ואכן, אם תסתכלו על המספר "23", תראו שאפשר לפענח אותו גם כ"צב" בכתב יד מסוגנן. הטעות הזאת עברה בשקט את שלב ההגהה, והגיעה אל הספר המודפס.

את התגלית המצחיקה הזאת שלח לי ד"ר יובל נוב מהאייל הקורא, בתוספת הערה שהטעות תוקנה במהדורה מאוחרת יותר של הספר.

הטעות הזאת, מלבד היותה משעשעת, פועלת אפוא כסוג של עקבות: סוג הטעות מלמד אותנו על התהליך שעבר הטקסט, כלומר, שהיה כאן שלב של פענוח כתב יד. התובנה הזאת הזכירה לי קבוצה מעניינת אחרת של טעויות, שנתקלתי בהן כאשר עברתי על קובץ Word של יצירה ותיקה שעמדה לראות אור במהדורה מחודשת. הנה כמה מהטעויות האלה – נסו לשער כיצד קרו. מימין מופיע הטקסט כפי שהיה בקובץ, ומשמאל – מה שהיה צריך להיות בו:

מהסן                        מחסן

מילאו לאבי את הפה    מילאו לאבי את הפח

מצהים מבהיקים         מצחים מבהיקים

דררר                        דרדר

מרחול                       מרחוק

לנשמה אבי                לנשמת אבי

בשלוש הדוגמאות הראשונות מופיעה ה"א במקום חי"ת; בדוגמאות הבאות מופיעה רי"ש במקום דל"ת, למ"ד במקום קו"ף וה"א במקום תי"ו.

הטעויות האלה אינן נראות כשגיאות כתיב מהסוג האופייני לילדים או למבוגרים שכותבים בחיפזון, כלומר החלפה בין אותיות שמציינות הגאים דומים (כגון חילופי עם/אם). הן גם אינן נראות כמו שגיאות הקלדה, שבהן מתחלפות אותיות הנמצאות קרוב זו לזו במקלדת. לא; פה ההחלפה היא בין אותיות דומות בצורתן – "ה" – "ח"; "ד" – "ר"; "ל" – "ק", שבשתיהן יש קו אלכסוני; "ה" – "ת". השגיאות האלה הן תוצר אופייני של OCR, כלומר זיהוי תווים אופטי – המרה ממוחשבת של טקסט סרוק או מצולם לקובץ טקסט.

הצב שהפך ל-23 והדרדר שהפך ל"דררר" נובעים אפוא מאותו סוג של טעות – זיהוי אופטי שגוי של אותיות. על טעות הצב, כנראה בשנת 1958 (המהדורה הראשונה של "החיים כמשל") היה אחראי קורא אנושי; את ה"דררר" הפיקה תוכנת OCR. נחמד לראות עד כמה הטעויות האלה דומות – וגם להבחין בסיפוק, שטעות האנוש עדיין הייתה יצירתית יותר.

***

ותוספת נחמדה: "לפעמים הטעויות הוויזואליות הן דווקא הפתרון…". תודה לגיא כשר.

 

ספר אמנות: פירוק והרכבה

סקוט מקלאוד, יוצר ותיאורטיקן של קומיקס, הצביע על כמה שלבים בהתפתחותו של אמן קומיקס, המתאימים – כפי שהבחין בעצמו – להתפתחותם של אמנים ויוצרים בכלל. בספרו Understanding Comics (שאף תורגם לעברית), מקלאוד מגדיר בין השאר את שלב ה"ביצוע", כלומר המיומנות (איך מציירים פנים? איך מציירים פרספקטיבה?); את שלב המבנה, כלומר הארגון, התכנון והקצב של היצירה; ואת שלב ה"סגנון", כלומר פיתוח סגנון אישי וייחודי. אמן יכול לעצור לאחר כל אחד מהשלבים האלה, וכך להיות ביצועיסט טוב וראוי, או יוצר טוב בסגנון קיים, או אפילו אמן בעל סגנון ייחודי משלו. לחלופין הוא יכול להמשיך הלאה, כדי "לגלות את כל מה שצורת האמנות הזאת מסוגלת לעשות. יוצרים שבוחרים במסלול הזה הם במקרים רבים חלוצים ומהפכנים – אמנים שרוצים לטלטל את המערכת, לשנות את דרך המחשבה של אנשים, להטיל ספק בחוקים הבסיסיים ששולטים בצורת האמנות שבחרו". מקלאוד מציין כמה יוצרי קומיקס מהפכנים כאלה, ובהם – במשתמע – הוא-עצמו; כמהפכנים "בצורות אמנות אחרות" הוא מציין את פיקאסו, וירג'יניה וולף ואורסון וולס.

נזכרתי בתובנה הזאת של מקלאוד בעקבות הרצאתו המצוינת של נעם שכטר "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית". שכטר – מעצב, טיפוגרף ומרצה בבצלאל – אינו דרמטי כמו מקלאוד, אך בסגנונו הנינוח, הוא בוחן את האובייקט הוותיק הנקרא ספר מודפס, וספציפית – ספר אמנות או קטלוג אמנות מודפס, מפרק אותו לגורמיו ובונה אותו מחדש בדרכים יצירתיות ומפתיעות.

בתמונה שלמעלה, למשל, אנו רואים ספר הנפתח ומוחזק בדומה למחשב נייד. העיצוב יוצא הדופן של הספר ("שמעון שפירא עושה ארכיטקטורה", הוצאת מוזיאון ישראל) ממקם אותו בזמננו, עידן הקריאה הדיגיטלית. אך הוא עושה יותר מזה: הכיוון האנכי של הדפדוף מבטל את האוטומטיות שלו; הטקסט נמצא בדף התחתון, קרוב אלינו ונוח לקריאה, ואילו הסקיצות האדריכליות נמצאות בדף העליון, כך שהן ניצבות במרחק נוח מול העיניים.

צמד הספרים שבתמונה שלמטה, הקטן והגדול, ליווה את התערוכה "דליה אמוץ – ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" (מוזיאון תל אביב, 2000). הגדול מבין השניים הוא קטלוג התערוכה; הקטן הוא ספרון שכתבה האוצרת, שרה ברייטברג-סמל. הטקסט של ברייטברג-סמל היה יכול, כמובן, להיכלל בקטלוג; אך השילוב בין המאמר לתמונות היה מכפיף את השניים לאותם אילוצים, למשל מבחינת גודל העמוד (על האופי הדיאלקטי של ספרי אמנות כתבתי פעם כאן). שכטר בחר אפוא להפריד ביניהם, ולעצב כל אחד מהספרים בהתאם למטרתו השונה; שני הספרים נמכרו יחד, בתוך מעטפת נייר גדולה.

ולבסוף, הדף המעניין שלפניכם הוא תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ", ספר נלווה לתערוכה בשם זה של יאיר גרבוז במשכן לאמנות עין חרוד (2013). שכטר חיפש אחר עיקרון מארגן לספר, ולבסוף החליט לארגן אותו פשוט לפי צבעי היצירות. תוכן העניינים הוא הברקה – במקום שמות היצירות, מופיעות בו תמונות מוקטנות שלהן, כך שעמוד התוכן הוא שיקוף חזותי של הספר כולו, ומגלה בלי מילים את ההיגיון של סדר הציורים.

תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ" הזכיר לי את האתר החמוד  The Colors of Motion. האתר חוקר את השימוש בצבע בסרטים על ידי יצירת מלבנים שכל קו אופקי בהם מייצג את הצבע הממוצע של פריים יחיד. המלבן כולו מתאר לפיכך את השינויים בצבעוניות של הסרט מתחילתו ועד סופו (בתמונה: ייצוג הצבעוניות של הסרט "צורת המים"). בשני המקרים, תוכן ויזואלי הפרוש במרחב (לאורך ספר) או בזמן (לאורך סרט) מיוצג על דף אחד כך שאנו רואים את כולו יחד בבת אחת.

לכל העיצובים השונים האלה יש טביעת אצבע משותפת – העשייה הלא-סטנדרטית שאינה שופכת את התכנים לשטאנץ קיים, אלא מתעכבת להתבונן בהם ולהעניק להם צורה חדשה וייחודית משלהם.

 

 

תמונות הספרים באדיבות נעם שכטר. הציטוט מתוך "להבין קומיקס" של סקוט מקלאוד בתרגום דבי איילון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר (2018 [1993]).

 

בעקבות העוגיות

הלכתי עם בתי לבית קפה, והיא בחרה עוגיית פיננסייר.

שם מוזר, בעצם, פיננסייר. זה קשור לכסף? הלכתי לבדוק, ועד מהרה הגעתי למקורות המפתיעים של שמותיהם של שלושה מאפים מתוקים ועוגיות – שניים בצרפתית ואחד בעברית: פיננסייר, מקרון ופחזנית.

שמה של הפיננסייר, או אם מזמינים אותה בצרפת – ה"פיננסיֶה" (financier), אכן קשור לכסף – פירוש המילה בצרפתית הוא "איש כספים", כגון בנקאי או משקיע. למה? מסתובבים כמה הסברים: לפי אחד מהם, השם נובע מן הצורה המלבנית המסורתית של המאפה (בתמונה למעלה מימין), שיחד עם הצבע, מעניקה לו מראה של מטיל זהב. לפי הסבר אחר, העוגיות האלה אהובות על אנשי עסקים משום שקל לאכול אותן בלי ללכלך את הבגדים.

ומה עם המָקָרונים? העוגיות הצרפתיות האווריריות והססגוניות האלה שאלו את שמן (כמה מאות שנים אחורה) דווקא מן המקרוני האיטלקי.

ובעברית, מי שהתברכה בשם מעניין היא הפחזנית, או כפי שרובנו קוראים לה בפועל – פחזנייה. מנין שמו הפוחז של המאפה הזה? ובכן, גם כאן נתקלתי בשני הסברים – וברמז נחמד להסבר שלישי.

האקדמיה ללשון מציעה את ההשערה ש"פחזנית" נוצרה כתרגום מגרמנית, שבה המאפה האוורירי הזה נקרא Windbeutel, מילולית "שקית רוח". אותה מילה מציינת גם בני אדם, ואז פירושה "קל דעת", "ריק ופוחז". ואכן, שני מילונים מתחילת המאה ה-20 (מילון "עברי-רוסי-אשכנזי" של יהודה גרזובסקי משנת 1900 ומילון גרמני-עברי מאת משה מַרגל משנת 1906) מתרגמים Windbeutel כ"פחזן":

כאשר אנשי ועד הלשון העברית הכינו את ה"מילון למונחי מטבח" שראה אור ב-1938, ייתכן שהתרגום הזה של Windbeutel ל"פחזן" הוביל אותם לתרגם את אותה מילה במשמעות מאפה כ"פחזנית".

הסבר אחר שנתקלתי בו קושר את ה"פחזנית" דווקא ל-éclair הצרפתי, פחזנית מוארכת שפירוש שמה בצרפתית הוא פשוט "ברק", לפי הסבר רווח – משום שהיא נאכלת במהירות. ייתכן שהמשמעות הזאת של מהירות הובילה ל"פחזנית".

ולבסוף, בערך "פח"ז" במילון האטימולוגי של קליין מופיע הסבר שלפיו השורש הזה מציין קלות דעת וחוסר זהירות, ולאחר מכן מופיעה מילה קרובה בערבית, המתורגמת (לאנגלית, התרגום כאן שלי) כ"היה יהיר, במקור: העלה קצף"; קליין מוסיף ומשער, כי פירושו המקורי של השורש הזה היה "לתפוח, לעלות". האם ייתכן שהבחירה ב"פחזנית" הושפעה גם מן המשמעויות המוקדמות הידועות והמשוערות האלה של השורש – של קצף, עלייה ותפיחה – המתאימות מאוד למאפה הקליל הזה? אם כן ואם לא, אין ספק שזו בחירה מתאימה מאוד.

 

 

… וכזכור, בעוד שבועיים (3.6.19) יתקיים יום העיון פונטסטי – על גופנים, אותיות וטיפוגרפיה עברית, מאל"ף ועד תי"ו, שאני לוקחת חלק בארגונו. יהיה מרתק – ויהיו עוגיות, אם כי, ככל הנראה, לא מקרונים או פיננסיירים (או פחזניות).

הפנדה האדומה והמילה "סיר": למה לשתיהן אין קרובות משפחה?

 

מילים, כמו מינים של צמחים ובעלי חיים, יכולות להיות מוקפות בקרובות משפחה: כפי שהכלב, למשל, שייך למשפחת הכלביים, מן הפֶנֶק הקטן ועד הזאב הגדול, כך המילה "אֶבֶן" קשורה ל"לְהִתְאַבֵּן" ול"אַבְנִית", ואולי אפילו ל"אָבְנַיִם". אך יש מילים ומינים מעטים ומסקרנים העומדים לבדם, ללא קרובים.

הפנדה האדומה, למשל, היא מין כזה. למרות שמה, היא אינה קרובה במיוחד לפנדה הענקית; לאחר התחבטות ממושכת אם לשייכה למשפחת הדוביים או למשפחת הדביבונים, החליטו החוקרים לסווגה כמין יחיד במשפחה הנקראת על שמה, משפחת הפנדות האדומות. השֶׁנַּבּוּב (Aardvark) הוא יחיד-במינו עוד יותר – וקיבל לא רק משפחה אלא גם סדרה פרטית משלו, סדרת השֶּׁנַּבּוּבָאִים; זוהי סדרת היונקים היחידה שנותר ממנה רק מין חי אחד.

עץ הגִינְקוֹ או הגִינְקְגוֹ בכלל הגיע להישג מרשים – הוא המין החי היחיד מן המערכה שלו, הנקראת, ניחשתם נכון, גינקואיים. הגינקו, כמו השנבוב, נחשב ל"מאובן חי" – יצור שכמעט לא השתנה אבולוציונית מאז תקופות קדומות, ודומה למינים המוכרים לנו רק כמאובנים.

כמו היצורים החיים האלה, היחידים במינם, יש גם מילים עבריות העומדות בבדידות מזהרת, ללא שותפות לשורש או שכנות דומות במילון. כמובן, לרובן יש קרובות בשפות אחרות, כגון ארמית, אכדית או ערבית; אך בשפה העברית הן יחידות, כמו הפנדה האדומה, השנבוב והגינקו במשפחה, בסדרה ובמערכה שלהם, בהתאמה. נציץ אפוא בכמה מהן – מי שיחשוב על קרובות משפחה חיות שפספסתי מוזמן לציין אותן בתגובות ולזכות בחולצה ובתקליט.

צמד מילים מן הטבע עומדות להן יחידות: "גַּיְא" ו"מַבּוּל". בתלמוד הבבלי מפרשים אמנם את המילה "גיהינום" כנגזרת של "גיא בן הינום" בירושלים, ו"גיהינום" העברית היא כנראה מקורן של המילים המקבילות בערבית וביוונית; אך מלבד המילה הזאת, שמקורה בצירוף, אין כנראה מילים עבריות הקרובות ל"גיא". זאת בניגוד ל"עֵמֶק", הנגזרת מאותו שורש כמו "עמוק", "להעמיק", "להתעמק" ועוד; או ל"הַר", שהולידה כמובן את "הֲרָרִי". גם ל"מַבּוּל" אין מילים קרובות – בניגוד למילה "גֶּשֶׁם", שממנה נגזר לנו מזג אוויר "גָּשׁוּם".

במטבח אנו פוגשים את "סִיר", המופיעה כבר בתנ"ך ואשר הצליחה להגיע עד היום מבלי שישתלשלו ממנה מילים נוספות (אין קשר ל"סירה"!). זאת בניגוד ל"מַחֲבַת", הקשורה ל"חביתה" הוותיקה ול"חביתיות" (בלינצ'ס) החדשה יותר, וכמובן "צַלַּחַת" (צלוחית, צִלְחוּת). בתחום הלבוש מצאתי את "אבזם" ואת "תַּךְ", כלומר סוג תפר או לולאה בתפר; למרבה ההפתעה, אין קשר ל"תככים".

כמה דוגמאות אחרות הן "תמונה", "ערוגה" ו"אולר". מעניין לציין כי ל"תמונה" ול"ערוגה" יש מילים קרובות על הנייר, כלומר במילון; במילון אבן שושן מופיעות למשל המילים "ערוגית" (ערוגה קטנה), המופיעה בתוספתא, ו"תְּמוּנִיָּה" (אידיליה) ו"תְמוּנוֹן" (אלבום תמונות), המסומנות כשייכות לעברית החדשה ומלוות בציטוטים מן הספרות. בין שמילים אלו היו בשימוש של ממש אי פעם ובין שהן יצירות לשוניות שלא נקלטו בפועל, ברור שאינן בשימוש כיום, כלומר אפשר למצוא בהן דמיון למינים שנכחדו.

מבחינת התוכן, כפי שכבר ראינו, אין סיבה להיעדרן של מילים קרובות למילים אלו. האם ייתכן שהסיבה היא צורנית, כלומר קושי כלשהו לגזור מן המילים האלה מילים נוספות? למשל, אולי דוברי עברית מתקשים לגזור מן המילה "סִיר" פועל (שמשמעותו יכלה להיות, למשל, "לבשל בסיר") משום שלא ברור מהו השורש שלה? או שמא הקושי הוא שהפועל האפשרי, למשל "לסייר", הוא כבר תפוס? בדומה לכך, ייתכן שדוברי העברית התקשו (ובצדק) לזהות את השורש של "מבול" ו"תמונה" – כלומר, אם האות הראשונה שייכת למשקל או לשורש – ולכן לא גזרו מהן פעלים; אך העברית הרי משופעת בשורשים תִּנְיָנִיִּים, כלומר שורשים שנגזרו משמות עצם וכוללים אות שלא השתייכה לשורש המקורי; "לתרום" התקנית ו"לתבלן" הלא-תקנית, למשל, כוללות תי"ו ונו"ן, בהתאמה, שלא השתייכו לשורשים המקוריים (רו"מ ותב"ל) – ושתיהן נמצאות בשימוש נרחב.

אך גם אם שיקולים אלה עשויים להסביר את היעדרם של פעלים, אין בהם כדי להסביר את היעדרם של שמות עצם אפשריים שאפשר לגזור בקלות, כגון "סירון" (סיר קטן) או "סִירִייה" (על משקל "צירייה") – למשל, במשמעות משהו מבושל או ארון כלי מטבח.

הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, המילים שהזכרנו כאן יכלו, אפוא, לשמש לגזירת מילים נוספות; ואף על פי כן, לא כך היה, או אם היה – במידה זו או אחרת – המילים שנגזרו לא נשמרו עד ימינו. מדוע? גם כאן, כמו בסוגיית המינים הביולוגיים היחידים בקבוצותיהם, קשה לדעת. מסקרן מאוד להבין מדוע ישנם למעלה מאלפיים מיני מכרסמים וכמה מאות מיני טורפים, אך רק שנבוב אחד – כשם שיש שפע מילים מן השורש אכ"ל, ואילו "סיר" נשארה אחת ויחידה. אך גם כאן וגם כאן אין לנו, בינתיים, הסבר.

 

תודה רבה לאלקנה דוד, שתרם את "מבול".

 

לגשת לדחליל בדחילו ורחימו

 

האם המילה "דחליל" קשורה למילים אחרות בעברית? תהיתי רגע (אני מלקטת כעת מילים "סוליטריות", שאינן קשורות לשום מילה אחרת בשפה; תרומות לאוסף יתקבלו בשמחה).

אבל כן, ל"דחליל" יש כמובן קרובות משפחה בעברית. ה"דַּחְלִיל" המודרני הוא וריאציה על המילה הארמית "דַּחְלוּל", המופיעה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כז ע"ב) ומקובל לפרשה כבובה שמעמידים בשדה כדי להפחיד את הציפורים. ה"דחלול" נגזר מן הפועל הארמי דְּחֵל, כלומר "פָּחַד"; מכאן גם המילה הארמית "דְּחִילוּ", שפירושה יִראָה, פחד.

"דְּחִילוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "דְּחִילוּת" – פחד; בדומה לכך, "רְחִימוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "רְחִימוּת", אהבה. אנו מכירים את שתי המילים האלה מן הצירוף "בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ" – שפירושו המילולי "ביראה ובאהבה", ואנו משתמשים בו במשמעות "בזהירות וביראת כבוד".

המילה "דחליל" – בדומה למילה האנגלית scarecrow, "מבהיל עורבים" – פירושה אם כן "מפחידון" או "מבהילון".

 

בהכנת הפוסט הזה נעזרתי בערך "דחילו ורחימו" מספרה של רות אלמגור-רמון "רגע של עברית". תודה רבה מאוד למתרגמת עופרה הוד, שצילמה ושלחה לי אותו.

פוֹנְטַסְטִי!

לאחרונה מסתובבת בפייסבוק הדגמה חמודה של ההשפעה הפסיכולוגית של עיצוב האותיות – הפונט, או הגוֹפָן בעברית. הנה וריאציה על ההדגמה הזאת, שהכנתי בעזרת שני פונטים מהאתר 1000 פונטים חינמיים. אותו משפט, "I will always find you" ("אני תמיד אמצא אותך"), נראה רומנטי בפונט אחד ומאיים בפונט האחר. והנה גם גרסת הווידאו המאוד-מצחיקה, Inappropriate Font.

כמובן, עיצוב הגופן – שכבר עסקנו בו בעבר כאן וכאןכאן) – אינו אלא חלק מן התחום הרחב יותר הנקרא טיפוגרפיה, כלומר העיצוב והסידור של הטקסט: גודל האותיות, אורך השורות, הריווח ביניהן – כל מה שהופך עמוד או אתר לקריא או בלתי קריא, ואף עוזר לנו לזהות איזה מין טקסט אנחנו רואים: כתבה בעיתון, סיפור, הזמנה, מודעת אבל?

הפוסט הזה הוא למעשה הזמנה ליום עיון בנושא טיפוגרפיה עברית, ששמחתי לקחת חלק בעריכתו ובתכנונו ואשר יתקיים בעוד כחודש (יום שני, 3 ביוני) בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. שותפותיי בעריכת יום העיון הן ראומה שחור ורותי שלם המעולות מההוצאה לאור של האוניברסיטה; יום העיון יתקיים ביוזמתה של מנהלת מחלקת הפיתוח וההוצאה לאור מאיה להט-קרמן, ואני מקווה שהוא יהיה מרתק ויעשה לתחום המופלא הזה את הכבוד המגיע לו.

יום העיון, תחת הכותרת "פוֹנְטַסְטִי – על גופנים, אותיות וטיפוגרפיה עברית, מאל"ף ועד תי"ו", יכלול ארבע הרצאות מגוונות מאוד של ארבעה מרצים משובחים.

ד"ר אליק מישורי, היסטוריון ומבקר אמנות, ידבר על הולדת הדפוס העברי ועל המעבר מכתב יד לדפוס, או מקליגרפיה לטיפוגרפיה; מי שמעוניין בטעימה מקדימה משפע ידיעותיו בתחום הזה, יוכל למצוא אותה כאן.

ירון צור, הידוע בשם העט "ירונימוס", הוא מייסד האתר הנפלא הלשכה לטיפוגרפיה עברית. ההרצאה שלו ביום העיון היא משמחת במיוחד מבחינתי, כיוון שביליתי הרבה שעות מהנות באתר ההיסטורי והנרחב שלו. ירון ישוחח עם הקהל על "עיצוב מזרח תיכוני: כיצד ממזגים השפעות מהמזרח התיכון כדי לחדש בעיצוב עברי". אבל אם יש לכם יחס לטיפוגרפיה, אל תפספסו את סדרת הפוסטים הנהדרת שלו "גותיקה יידישאית", על מגוון השפעות אמנותיות על עיצוב גופנים וטיפוגרפיה ביצירות חילוניות ביידיש.

נעם שכטר, מעצב, טיפוגרף ומרצה בכיר בבצלאל, ידבר על "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית" ועל השפעת הרגלי הקריאה שלנו ברשת על עיצוב טקסטים מודפסים ודיגיטליים.

ואחרון חביב, אושיית העיצוב והאקטיביסט הפוליטי להב הלוי ייתן זווית עיצובית רחבה בהרצאתו "קשה שפה – טיפוגרפיה עברית בעיצוב עטיפות ספרים".

יום העיון הזה כולל אפוא מבט היסטורי וזוויות עדכניות ועכשוויות, ממקם את הטיפוגרפיה העברית במרחב המזרח-תיכוני ועוסק הן בעיצוב כמויות גדולות של טקסט, שצריכות להיות בהירות וקלות לקריאה, והן בטקסטים קצרצרים (כגון על כריכות ספרים) המציעים חירות אמנותית ועיצובית רבה יותר.

תוכנייה ופרטים של יום העיון מופיעים להלן; הרשמה (בלא תשלום) כאן.

לצד יום העיון, ממשיכה להתקיים באוניברסיטה הפתוחה גם סדרת ההרצאות שאני עורכת זה שנים אחדות, "עורכים מארחים", הכוללת מפגשים בנושאים מתחומי הבלשנות, הלשון העברית, התרגום וההוצאה לאור. אם תרצו לקבל עדכונים, אפשר להירשם לניוזלטר האירועים של האוניברסיטה הפתוחה כאן.

להתראות!

 

שי"ן, את שיכורה, לכי לישון

 

את השלטים שלמעלה תמצאו בשירותים החדשים בסגנון "יער הפיות" בדיזנגוף סנטר. הטיפוגרפיה, כלומר עיצוב האותיות, מעניינת. למשל, קל לראות שהאות שי"ן במילה "נשים" זהה בצורתה לאות W במילה women. למה?

אחד האתגרים שמציבות האותיות העבריות כיום הוא יצירת התאמה ושכנות טובה בינן לבין אותיות לטיניות. אף שיש להם מקור משותף, האלפבית העברי והאלפבית הלטיני שונים מאוד בהיסטוריה שלהם ובמאפייניהם. בין השאר, הקווים העבים באות הלטינית הם באופן מסורתי הקווים האנכיים, ואילו באות העברית – הקווים האופקיים; האלפבית הלטיני עשיר בקווים מעגליים (כמו באותיות B, O, Q, U), ואילו האלפבית העברי מבוסס על קווים ישרים ועל צורת הריבוע; וכמובן, האלפבית הלטיני מורכב ממערכת כפולה של אותיות, גדולות (רישיות) וקטנות, ואילו בעברית אין כפילות כזו. ההבדלים האלה ואחרים מקשים על שילוב אסתטי של שני האלפביתים זה לצד זה – כפי שנדרש כיום כמעט בכל סוג של טקסט, מספר לימוד דרך טור בעיתון ועד שלטים ומודעות.

שלטים, ועוד יותר מכך – לוגואים של חברות, הם דוגמה מעניינת מבחינה זו שבמקרים רבים הם אינם מבוססים על פונט שלם – כלומר על עיצוב שיטתי המקיף את כל אותיות האלפבית, מאל"ף ועד תי"ו, ומבטא במידה זו או אחרת שיקולים כגון קריאוּת, ריווח אחיד בין האותיות ואפשרות להוסיף ניקוד. תחת זאת, האותיות שבשלט או בלוגו עוצבו במיוחד למטרה זו – ומשום כך היה למעצב הרבה מאוד חופש. לפיכך, שלט או לוגו דו-לשוני מציע לנו עניין מיוחד: למעצב היו מעט מאוד מחויבויות – הוא אינו חייב להשתמש בפונט מוכן קיים ואינו חייב ליצור עיצוב לכל אותיות האלפבית – ולעומת זאת הוא נדרש לשלב שני טקסטים קצרצרים בשני האלפביתים השונים, שייראו טוב זה לצד זה וישדרו זהות ומסר אחידים.

דוגמה מעניינת מסוג זה היא גרסתו העברית של הלוגו המפורסם של "איקאה":

האות אל"ף, המופיעה פעמיים, זהה בצורתה ל-K בלוגו הלועזי (זוהי, כמובן, וריאציה של אל"ף בכתב יד, או "כתב עברי רהוט").

בדומה לכך, בתמונה שבראש הפוסט הזה, האות שי"ן בעברית היא למעשה ה-W הלועזית שמופיעה באותו שלט. הדוגמה הזאת היא הבולטת ביותר, אך גם שאר האותיות בעברית הן למעשה אותיות לועזיות (המ"ם הסופית היא האות האנגלית D, והנו"ן של "נשים" והרי"ש של "גברים" הן L הפוכה או מסובבת) או וריאציות עליהן (הגימ"ל ב"גברים" נראית כאילו היא מבוססת על האות האנגלית Y).

דוגמה ידועה ומבלבלת היא הלוגו העברי-לועזי של סדרת מוצרי הנייר "לילי". הלוגו נועד לשלב את המילים "לילי" ו-lily; צמד האותיות למ"ד בעברית – גם כאן באותיות של כתב יד – נועד להיראות גם כמו צמד אותיות l באנגלית. התוצאה ידועה לשמצה כ"עלילי".

lily, לילי

בדוגמה החמודה הזאת, לוגו של חברת התרגום QTT, צמד האותיות העבריות "דו" (שוב באותיות של כתב יד) מייצג גם את האות האנגלית B.

וכאן, באתר "סמליל", תמצאו כמה דוגמאות מעניינות של עבודות סטודנטים בקורס "טיפוגרפיה מתקדמת" של עודד עזר במכון הטכנולוגי חולון (אם התמונות אינן עולות, חפשו לוגו של מגן בשורת הכתובת ואשרו למחשב להציג unsafe script). הסטודנטים התבקשו ליצור גרסאות עבריות ללוגואים לועזיים; הנה עבודה מעניינת במיוחד מבחינתנו, גרסה עברית ללוגו של מותג הייצוא החקלאי "כרמל" בעיצוב סתיו אקסנפלד. הכ"ף העברית היא היפוך ראי של ה-C הלועזית, והמ"ם העברית היא קטע בהיפוך ראי מתוך ה-m הלועזית.

מעניין להבחין בכמה מאפיינים החוזרים בדוגמאות השונות שליקטתי כאן. כדי ליצור חיבור והתאמה בין העברית ללועזית, המעצבים ויתרו במידה רבה על המאפיינים והאופי של האותיות העבריות, והתאימו אותן לעיצוב האותיות הלועזיות; הבחירה הזאת מן הסתם אינה מקרית, ונועדה לשוות לתוצאה מראה בינלאומי. כמעט בכל הדוגמאות שכאן – למעט הצמד "נשים" ו"גברים" – ההתאמה נוצרה על ידי בחירה באותיות כתב יד (כתב רהוט), שקוויהן העגולים מאפשרים להתאים אותן ביתר קלות לאותיות הלטיניות. והמאפיין הייחודי ביותר – בכל הדוגמאות האלה, אחת או יותר מהאותיות העבריות זהה בצורתה לאחת האותיות הלטיניות; למעשה, בחלקן מדובר פשוט באות לטינית המתפקדת לצורך העניין כאות עברית, וכך יוצרת חיבור ויזואלי חזק בין הטקסטים באלפביתים השונים.

*

ולקינוח – הנה דוגמה הפוכה: אותיות לטיניות המעוצבות ב"רוח עברית". שימו לב ל"ניקוד", שמחזק את הרושם שלפנינו טקסט עברי. שלט של מסעדה יהודית בפולין, שלח אבא שלי, זאב רז.

*

תודה לחברי פורום אג'נדה המעולים על הדוגמאות שתרמו לפוסט.

שוברות את התקרה: איך כותבים פמיניזם לילדים ולנוער

 

צמד לוחמות מוסד צעירות (מאוד) יוצאות להציל בני ערובה, ובהם ראשת המוסד. הסיטואציה הזאת נשארה איתי כשסיימתי את העמוד האחרון של "שליחות חשאית – מבצע טוקיו" של דנה אלעזר-הלוי, ושימחה והקסימה אותי מכמה סיבות.

אחד ההישגים של סדרת "שליחות חשאית" הוא הפן הפמיניסטי שלה. השאלה איך מציגים סוגיות פמיניסטיות, או במבט רחב יותר – דמויות ראויות ומעניינות של נשים וילדות, ביצירות לילדים ולנוער, מעסיקה אותי רבות (וכבר עסקתי בה כאן וכאן). התשובה הראשונית, בעיניי, היא שהיצירה עצמה צריכה להיות טובה; אם הסיפור לא מושך והדמויות לא משכנעות, לא מדובר בספרות לשום גיל, אלא במניפסט.

רובד נוסף בתשובה הוא, שהפן הנשי של היצירה צריך להיות רלוונטי. לאחר שחוויתי אי-אלו יצירות לצדה של בתי, זיהיתי סוג של סיפור שמבחינתי כבר נשאר מאחור. סיפור מסוג "אמרו לה שנשים לא יכולות, אבל היא הראתה שהן כן יכולות" – עלול לחדש לקהל צעיר בעיקר את החלק הראשון: שיש מי שחושב שנשים לא יכולות. כיום, ילדה ששייכת לחלק הממוזל של החברה כבר יודעת כנתון שנשים אכן יכולות. לכן אני מעדיפה, כנראה, יצירות שעושות אחד משניים: מציגות נשים שמתמודדות עם אתגרים שאינם מיוחדים דווקא לנשים – או מתארות אתגרים שנשים אכן מתמודדות איתם כיום. דוגמה לסוג הראשון היא הסרט "מואנה" מבית דיסני: בת הצ'יף מואנה צריכה לבחור את דרכה כמנהיגה – בין שמרנות לסיכון. השאלה איננה אם אשה מתאימה להנהיג, אלא מהי הדרך הנכונה להנהיג כעת. מואנה יוצאת להרפתקה, משתפת פעולה עם חצי-אל, מצליחה להפוך את הים ממסוכן לבטוח, ומובילה את בני עמה לדרך חדשה. את כל זה היא מצליחה לעשות בלי שסיפור אהבה יעמוד על הפרק (ועם ממדי גוף הגיוניים).

דוגמה לסוג השני היא עוד סרט של דיסני, "לשבור את הקרח". הסרט שואל, למעשה, כיצד חֶברה (ומשפחה) מתמודדות עם נשים חזקות, נשים עם כוח או במקרה של אלזה, "כוחות". לא במקרה, לאלזה יש אחות, אנה; לנוכחות הכפולה, שתי נסיכות או שתי גיבורות במקום אחת, יש חשיבות מכמה בחינות. אחת מהן היא שהיחסים שבלב הסיפור הם בין האחיות-החברות, אנה ואלזה, ולא נניח בין אנה לקריסטוף, ואם זה לא מגיע ל-11 במבחן בכדל, אני לא יודעת מה כן. עוד היבט הוא שלאנה יש סיפור אהבה בסרט, ולאלזה לא, ושתיהן נחשבות, נרטיבית, לסיפור הצלחה. ועוד היבט חשוב ביותר הוא עצם הנוכחות של כמה נשים בסיפור – וכאן אנחנו חוזרים ל"מבצע טוקיו".

סדרת "שליחות חשאית" מספרת – בצורה אמינה להפתיע – על שלושה בני נוער, תלמידי חטיבה, שקופצים מדי פעם לעבוד בשירות ה"מוסד". הצוות כולל שני בנים ובת, גיא, רועי ונועם, וכשנעשה ניסיון לצרף אליו עוד חבר, החבר הזה היה בן. הפורמט הזה של צוות גיבורים ובו בת אחת מוכר וקצת מבאס – ליגת הצדק עם וונדרוומן, הנוקמים עם האלמנה השחורה, ארבעת המופלאים עם האשה הבלתי נראית, שומרי הגלקסיה עם גאמורה, הארי פוטר, רון והרמיוני, פרסי, גרובר ואנבת' וכן הלאה וכן הלאה. האשה או הבת היחידה בצוות מוסיפה עניין רומנטי ומוציאה את היוצרים ידי חובת פמיניזם, ובמידה רבה היא היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל: הנה, יש לנו אחת – אבל רק אחת.

במשך ארבעת הספרים הקודמים, הצוות של "שליחות חשאית" כלל אם כן שני בנים ובת. בספר החדש, דנה אלעזר-הלוי שוברת את הפורמט ולוקחת אותנו צעד קדימה – לצוות מצטרפת נערה נוספת. הבחירה דווקא בנערה הספציפית הזאת מאתגרת את נועם, ואותנו, למחשבה על כמה שאלות – והמחשבה הזאת מעניינת ומשכנעת משום שהיא עולה כבדרך אגב, נובעת מהדמויות עצמן ומתרחשת תוך כדי אקשן סוחף. האם ילדה שמעריצה יוטיוברית ושוחרת לייקים יכולה להיות "חכמה" ו"רצינית"? האם אינסטוש ואיפור הם תחומי עניין פחות נחשבים מספורט, ולמה? איך אשה יכולה להיראות ולהיות בעולם של גברים (כמו עולם המבצעים המיוחדים)? והאם העולם הזה הוא עדיין "עולם של גברים" כשבראש המוסד עומדת ראשה, שולמית עילם?

כמו במקרים אחרים, השאלות האלה עולות בצורה הטובה ביותר כאשר לא שמים אותן במרכז והופכים אותן לסמינר, אלא מציגים אותן – כמו בחיים עצמם – כחלק מההתרחשות. וטוב עוד יותר, כשההתרחשות הזאת עצמה ממחישה במה מדובר. כי בסצנת השיא של "מבצע טוקיו" (ועד כאן השתדלתי להימנע מספוילרים, אבל כאן יגיע ספוילר רציני, ראו הוזהרתם) – נועם ודריה הצעירות זוחלות על תקרת אולם שבו טרוריסטים מחזיקים קבוצת בני ערובה: מנהיגי העולם וראשי ארגוני הביון שלהם. שתי הנערות אמורות להתקין בתקרה אמצעי האזנה, אבל ברגע דרמטי התקרה נשברת, דריה נופלת דרכה ונועם קופצת אחריה. רגע השיא הזה מעולה: הנערות – רק הן – יוצאות למבצע מסוכן, ותוך כדי כך – במישור העלילה וגם במישור הסמלי – הן מנפצות את התקרה.

הכינותי מראש: פנייה מתחשבת-מגדרית

 

בשנים האחרונות מתרחש שינוי הדרגתי בניסוח של טקסטים, כך שיפנו בצורה שווה יותר לקוראות ולקוראים כאחד. הדרכים העיקריות לעשות זאת מוכרות, בוודאי, לקוראי ולקוראות הבלוג הזה; שמחתי ואף התרגשתי לגלות ספר קטן שעשה בהן שימוש שיטתי ואלגנטי כבר ב-1969. הגילוי היה משמח במיוחד כיוון שמחברת הספר הזה היא קרובה-רחוקה שלי דרך נישואין, הלא היא כוהנת מלאכת היד בתיה עוזיאל, שהייתה בין האורחים בחתונתי עם אוהד ואפילו הכינה לנו מתנה במו ידיה.

הספר הוא "בטיק", חוברת קטנה שראתה אור בהוצאת ארטא, ומעוצבת בחן רב הן בבחירת הפונטים ועיצוב הטקסט והן באיורים היפים שבה. הפנייה המתחשבת-מגדרית מתחילה כבר בעמוד הראשון, בדברי הפתיחה של ד"ר ליאו אושרוב, ממייסדי ארטא. וכך פותח אושרוב:

"קורא יקר"…

לכאורה, הפנייה בלשון זכר היא הפנייה המסורתית ("פנה לסניף", "לחץ כאן"). למעשה, בספר העוסק באומנות הבטיק, כלומר צביעת דוגמאות על בדים על ידי קשירה וטבילה, יש להניח שהרוב המכריע של הקוראים – בוודאי ב-1969 – היו קוראות. הפנייה הצפויה היא לפיכך כמו בספרי בישול ישנים (ולצערנו, גם בכמה חדשים) – "הוסיפי את הסוכר והמשיכי לערבב במהירות". אבל לא: "קורא יקר"…

האם כל הספר כתוב כך? אם כן, בכל זאת קשה לראות בו מופת לפנייה ניטרלית או מתחשבת-מגדרית. נמשיך אפוא לעמוד הבא, דבר המחברת. בתיה עוזיאל, בעברית האלגנטית והמהנה שלה, כותבת כך:

"כבר שנים אחדות שאני עוסקת בבטיק להנאתי – ובהוראתו לשמחת תלמידי. שיחותי בנושא זה בקול ישראל עוררו ענין רב וגל עצום של מכתבי מאזינות – הציפוני … שוב ושוב אני נהנית כשאני רואה את שמחת ההפתעה ואת חדוות היצירה של תלמידי …" אנו מוצאים כאן מעבר בין התייחסות ל"תלמידי" (הם) ל"מאזינות" (הן) – כלומר פנייה מעורבת, אחת האסטרטגיות המקובלות כיום לשילוב מגדרי.

בעמוד הבא נמצא את הפרק "מקורו של הבטיק", ובו מתואר כיצד עושים. "בתהליך זה אפשר בשלבים לצבוע את האריג במספר צבעים. יש כמובן לחשב בזהירות את הגוונים וסדר הצביעה …" (ההדגשות שלי). השימוש במילים כגון "אפשר", "יש ל-" ו"כדאי ל-", בתוספת שם פועל (לצבוע, לחשב), יוצר נוסח לא-ממוגדר המתאים לכולם.

בהמשך הספר אנו מוצאים את הפרק "אופן הכנת הצבע". פה כבר יש הנחיות לביצוע: "את הצבע … ממיסים בכוס אחת של מים רותחים … מוסיפים דרך פיסת בד דקה" – הניסוח הוא בלשון רבים, שאמנם אינה לשון רבות, אך עקרונית היא כוללת את שני המגדרים. במקומות רבים אחרים, המחברת כוללת את קוראיה בלשון "אנחנו": "למשל ציור בצהוב, כתום וחום אשר ברצוננו להוסיף לו ב'גנבה' צבע סגול או כחול …".

במקום אחר היא כותבת: "תנועה חפשית של האריג בתוך המים הכרחית כדי להבטיח שהצבע יחדור בכמות שווה לכל פינות הבד. בד מקומט ומכווץ יכול להיצבע בכתמים בלתי שווים אם לא יונע בקלות בתוך תמיסת הצבע" – פה אנו רואים עוד פתרון: התייחסות לא לצובע או לצובעת (או לצובעים), אלא לבד הנצבע.

האם יש עוד אפשרויות? כן. למשל, אפשר להיות מסורבלים ולהשתמש בלוכסן ("קורא/ת"), ואפשר ליהנות מהעמימות שמאפשרים טקסטים לא-מנוקדים (מילים כמו "לך", "בשבילך" ו"בחרת" אפשר לקרוא בשתי דרכים שונות). בימינו יש גם שתי אפשרויות שלא היו בנמצא בסוף שנות השישים – האחת טכנולוגית, כלומר ממשק המזהה את המשתמשים או שואל אותם איזו פנייה הם מעדיפים, והאחרת תרבותית – פנייה לא רק לשני מגדרים אלא לכלל הרצף באמצעות נקודה ("כותבים.ות", "יכול.ה").

ועדיין, בחוברת צנועת-ממדים של כעשרים עמודים, שבפועל נהנו ממנה, כנראה, בעיקר נשים, אנו מוצאים שימוש עדכני להפליא בכמה אסטרטגיות לפנייה לקוראים מכל המגדרים. כל זאת, כאמור, ב-1969, כשהצירוף "ראשת ממשלה" והמהומה שעורר עדיין היו רחוק בעתיד, ומרב מיכאלי עוד הייתה פעוטה בת שלוש. בתיה עוזיאל, כמו תמיד, הכינה מראש.

 

תודה לפרופ' יורם יום-טוב, שהעניק לי במתנה את "בטיק".

התמונה שלמעלה וצילום השער "אופן הכנת הצבע" לקוחים מתוך הספר.

 

 

ובהזדמנות זו: אתם.ן מוזמנות ומוזמנים לעוד הרצאה במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, באוניברסיטה הפתוחה ברעננה. אלי ביז'אווי, במאי ומתרגם לתיאטרון ("רומאו ויוליה", "טרטיף", "סיפור הפרברים"), יספר על האמנות הייחודית של תרגום לבמה. יום חמישי 4.4.19, הכניסה בלא תשלום, פרטים כאן.

אמא לפי התקן

 

 

"האמא שילדה שמינייה מספרת הכל."

"איפה האמא של הילדה הזאת?"

"אמא שמחה היא אמא טובה."

אף אחד משלושת המשפטים האלה איננו תקני, כיוון שהמילה "אמא" – וכמוה "אבא", "סבתא" ו"סבא" – נמצאות כיום במעין אזור דמדומים של התקן הלשוני. בניגוד לשגיאות ול"שגיאות" אחרות, המעמד הבעייתי של "אמא" אינו טורד את מנוחתם של רוב דוברי העברית; אך מי שמחויב לתקן במסגרת עבודתו מוטרד אף מוטרד. בכל המשפטים שלמעלה, החלופה התקנית היא "אֵם": "איפה אִמָּהּ של הילדה הזאת?", "אֵם שמחה היא אֵם טובה". אך כפי שמראות הדוגמאות האלה, "אֵם" היא מילה פורמלית מאוד, ה"מגביהה" את השפה בצורה שאינה תמיד מתאימה.

מתי ומדוע "אמא" אינה תקנית?

המילים "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "אֵם", "אָב", "סָב" ו"סָבָה" (כן-כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, "אמא" ו"אבא" פירושן למעשה "הָאֵם" ו"הָאָב". לכן "אמא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאמו, שכן מי שאומר "אמא" אומר למעשה "האם (שלי)"; גם הצירוף "אמא של יונתן" (כמו ב"אמא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האמא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים – פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אמא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת כמילה לא-מיודעת. למשל, המשפט שראינו למעלה, "אמא שמחה היא אמא טובה", אינו תקני משום שפירושו – על פי הבנה זו – "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני.

התפיסה הזאת של "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" כמילים מיודעות מיוצגת במילונים (כגון מילון אבן שושן, מילון ההווה ורב-מילים), וזוהי גם עמדתה של האקדמיה ללשון. האם העמדה הזאת מוצדקת? ננסה לבדוק.

 

היידוע בארמית: לא מה שחשבתם

נתחיל מן הארמית. כפי שציינו, הסיומת ־ָא משמשת ליידוע בארמית. בשמות ממין נקבה המסתיימים באות ה"א, סיומת היידוע ־ָא מתווספת אחרי סיומת הנקבה, והה"א של סיומת הנקבה הופכת לתי"ו – כפי שקורה גם בעברית במצבים דומים (חֲבֵרָה-חֲבֶרתי). כך, "המלכה" בעברית מקבילה ל"מלכתא" בארמית.

בתקופות מסוימות ובניבים מסוימים של הארמית התרחש תהליך נוסף: הסיומת ־ָא החלה להיתפס כחלק מהמילה עצמה, ואיבדה את כוח היידוע שלה. בניבים אלה נפגוש רק את הצורה הכוללת את הסיומת ־ָא, בין שהיא מיודעת ובין שאינה מיודעת. הטבלה שלהלן, המתארת בתמציתיות את המצב, לקוחה ממאמרו של הבלשן פרופ' יוחנן ברויאר "שינוי המין בהשפעת הארמית הבבלית", שנעזרתי בו להכנת הפוסט הזה.

עברית ארמית קלאסית ארמית מזרחית (כגון ארמית בבלית)
זכר מלך

המלך

מלך

מלכא

מלכא

מלכא

נקבה מלכה

המלכה

מלכה

מלכתא

מלכתא

מלכתא

 

העברית קלטה לתוכה מילים רבות שמקורן בארמית, שבארמית הן שמות עצם ממין זכר ואשר הגיעו לעברית כשהן כוללות את הסיומת ־ָא. בגלל הדמיון בצליל לסיומת הנקבה העברית ־ָה, נתפסו מילים אלה כשמות ממין נקבה, וברבות מהן התרחשה החלפה של האל"ף המקורית בה"א, או ששתי הצורות קיימות זו לצד זו. כאלה הן "סדנה", "עובדה", "סברה", "גרסה" ו"בעיה" – וגם "דוגמא/דוגמה" ו"קופסא/קופסה", שמקורן ביוונית והגיעו אלינו דרך הארמית. "משכנתא/ה" ו"שאילתא/ה" הן שמות ממין נקבה כבר בארמית – כפי שמעידה התי"ו שלפני סיומת היידוע.

כל המילים האלה הגיעו אל העברית כשהן כוללות את סיומת היידוע הארמית ־ָא; אך הסיומת הזאת נתפסה בעברית כחלק מהמילה עצמה, ולא כיידוע – אם משום שהתהליך הזה קרה, כפי שראינו, כבר בארמית, ואם בגלל המעבר משפה לשפה. כפי שכתב יפה פרופ' ברויאר: "כבר בארמית בבלית בטל תפקידו של הצורן ־ָא כצורן יידוע, והוא נצמד לכל שם ונעשה חלק ממנו. לפיכך יכלו מילים אלו לחדור אל העברית כפי שהן, שכן לא הורגש עוד שיש בסופן תוספת ארמית בעלת תפקיד כלשהו … כך סיומת ארמית זו יכולה לדור בסופו של דבר בפינות שונות של המילון העברי … אך דריסת רגל בספר הדקדוק העברי, כסיומת בעלת תפקיד דקדוקי ארמי (יידוע) – אין לה כלל וכלל" (ההדגשה שלי).

אם "עובדה", "דוגמא" וכן הלאה הגיעו אל העברית עם אותה סיומת ארמית שיש ל"אמא" ו"אבא", ואיש אינו טוען שהן מיודעות – מדוע שומרים באדיקות כזו דווקא על מעמדן המיודע של "אמא" ו"אבא"? מה גם שהסיומת הזאת, כאמור, הפסיקה לשמש ליידוע גם בניבים מסוימים של הארמית עצמה.

 

"דריסת רגל בספר הדקדוק העברי"

השאלה אם מילה עוברת משפה לשפה כפי שהיא, רק המילה עצמה, או יחד עם נספחים דקדוקיים – היא שאלה מרתקת, שכבר עסקנו בה כאן בכמה הזדמנויות. המילה "מדיה", למשל, היא צורת רבים בלטינית, אך בעברית יש התופסים אותה כנקבה, בגלל הסיומת ־ָה. האם צריך לשמור על מעמדה בשפת המקור, או שמא "ברומא נהג כרומאי", והיא צריכה להפוך לשם עצם ממין נקבה? ומילא "מדיה", שהיא חדשה יחסית וקשיי ההתאקלמות שלה מובנים; אבל "אמא" איתנו מאז התלמוד – האם לא הגיע הזמן שתרגיש בבית?

אם נישאר בתחום היידוע, כמה מילים שמקורן בערבית כוללות את תחילית היידוע "אל". כאלה הן אלכוהול, אלגברה ואלגוריתם. וערבית, כמו ארמית, היא אפילו שפה שמית. האם כאן נשמעה דרישה להימנע מיידוע כפול? לא.

בניסיון לברר מדוע, בעצם, נהוגה ה"חומרה" הזאת ביחס לקבוצת המילים אמא-אבא וחברותיהן, פניתי למזכירות המדעית של האקדמיה ללשון. הדיון (במייל) היה מעניין, אך בסופו של דבר, הנימוקים שעלו הם אלה שהוצגו כאן, ואני עצמי לא השתכנעתי שיש סיבה של ממש לשמור על מעמדה השונה של קבוצת המילים הזאת. זאת הן מן הצד התיאורטי והן מן הצד המעשי – שהרי בפועל, רוב דוברי העברית אינם חשים ש"אמא" היא מילה המציינת אך ורק את אמו של הדובר, או בלשונו של אבן שושן, "אמא – כינוי לאם בפי ילדיה"; והם בהחלט משתמשים ב"אמא" וב"אבא" כשמות עצם מן השורה, כפי שמראים המשפטים לדוגמה שהצגתי בתחילת הפוסט. האם התקן יתאים את עצמו בסופו של דבר לשימוש בפי הדוברים? נחיה ונראה.

 

תודה לאסנת להט, ששיחתנו בעקבות פוסט קודם הובילה לכתיבת הפוסט הזה, ולבנזוגי אוהד, שתרם הארה חשובה. תודה לבת-שבע ורדי מהאקדמיה ללשון העברית על התכתבותנו המועילה; כל תוכן הפוסט הזה הוא, כמובן, על אחריותי בלבד.