דילוג לתוכן

המצפן הזהוב של האינטואיציות הלשוניות

 

אחת מהמצאותיו היפות ביותר של פיליפ פולמן בספרו "המצפן הזהוב" (1995) היא המכשיר הנקרא "אַלֶתיוֹמטר". האלתיומטר דומה בצורתו לשעון או למצפן זהוב, ועל פניו, במקום השעות שבשעון, מעגל של 36 תמונות קטנות: עוגן, שעון חול, כוורת ועוד. המכשיר מצויד בשלושה מחוגים שאפשר לסובב, כל אחד בנפרד, כך שיצביעו על תמונות שונות, ובמחוג רביעי, ארוך ודק יותר, המסתובב באופן חופשי. התצלום שלמעלה הוא תמונה של האלתיומטר מגרסת הסרט של "המצפן הזהוב".

גיבורת הספר, הילדה ליירה, מקבלת לידה מכשיר כזה, ובהמשך שומעת הסבר על מקור שמו. אַלֶתֶיִיָה (ἀλήθεια) היא "אמת" ביוונית עתיקה. "אלתיומטר" הוא אפוא "מד-אמת".

"'כל התמונות האלה סביב השוליים … אלה סמלים, וכל אחד מהם מייצג סדרה שלמה של דברים. קח לדוגמה את העוגן, פה. המשמעות הראשונה היא תקווה, כי התקווה מחזיקה אותך כמו עוגן כדי שלא תוותר. המשמעות השנייה היא יציבות. המשמעות השלישית היא מכשול או מניעה. המשמעות הרביעית היא ים. וכך הלאה וכך הלאה, עשר, שתים עשרה, אולי סדרה אינסופית של משמעויות … אני מכיר חלק, אבל כדי לקרוא אותו במלואו, אני אזדקק לַסֵפר. ראיתי את הספר ואני יודע איפה הוא, אבל הוא לא אצלי. … יש שלושה מחוגים שאפשר לשלוט בהם, ובאמצעותם אתה יכול לשאול שאלה. על ידי כיוון המחוגים לשלושה סמלים אפשר לשאול כל שאלה שתעלה בדעתך, כי לכל סמל יש כל כך הרבה רמות. אחרי שכיוונת את השאלה, המחט הארוכה מסתובבת סביב ומצביעה על עוד סמלים, שאומרים לך את התשובה.'

'אבל איך המכשיר יודע באיזו רמה אתה מהרהר כשאתה מכוון את השאלה?'

'אה, הוא לא יודע את זה בכוחות עצמו. הוא פועל רק אם השואל חושב על כל הרמות בראש שלו.'"

 

לבחור את המשמעות הנכונה

בדרך כלל, אם כן, קוראי האלתיומטר נעזרים בספרים, כדי לבדוק בהם את המשמעויות הרלוונטיות של הסמלים. לליירה אין ספרים כאלה, וממילא היא ילדה חסרת השכלה. אך היא משתעשעת באלתיומטר, ועד מהרה היא מגלה כי ללא ספרים כלשהם, היא מסוגלת לקרוא את האלתיומטר, לשאול שאלות ולהבין את התשובות, וככל שהזמן חולף, היא עושה זאת טוב יותר. כאשר היא נשאלת "ואיך את יודעת איפה כל המשמעויות האלה?", היא עונה "אני כאילו רואה אותן. או יותר נכון מרגישה אותן, כמו כשאתה יורד מסולם בלילה, ואתה מוריד את הרגל ומרגיש שיש שם עוד שלב. אני מורידה את המחשבה שלי ומוצאת עוד משמעות, ואני מרגישה מהי. ואז אני מצרפת את כולן."

לאחרונה קראתי את ספרו החדש של פולמן, שעלילתו קודמת לעלילת "המצפן הזהוב" והמשכיו. כשקראתי, הבחנתי כי האלתיומטר הוא דימוי יפה ביותר לתהליכי הדיבור, ההבנה ואף הרכישה של שפה.

גם למילים, כמו לסמלים באלתיומטר, יש משמעויות רבות, לרוב קשורות זו לזו. לכמה מהן – כפי שניווכח אם נהרהר בכך, או נסתכל במילון ראוי – יש עשרות משמעויות. כאשר אנו מדברים (או כותבים), אנו צריכים לבחור מילים בעלות משמעויות מתאימות למה שברצוננו לומר; כאשר אנו מפענחים מה אמרו לנו (או מה אנחנו קוראים), אנו צריכים להבין, כמו קוראי האלתיומטר, איזו מהמשמעויות של כל מילה היא הרלוונטית כעת. האם "טיפה" היא כדור קטנטן של מים, או "כמות קטנה מאוד" של משהו באופן כללי? האם המילה "גל" מציינת התרוממות של פני המים, תנודת אנרגיה כגון אור, התפרצות גדולה ("גל של מגפות"), או אולי משהו שאוהדי כדורגל עושים באצטדיון? המשמעות הרלוונטית של המילה, כמו המשמעות הרלוונטית של סמל באלתיומטר, נבחרת או מתבררת בהתאם למסר השלם.

בחירת המשמעות הרלוונטית מתרחשת הן בשלב של ניסוח המסר – הפניית השאלה לאלתיומטר, או הדיבור במקרה של שפה – והן בשלב הפענוח. בציטוט שלהלן, ליירה מסבירה כיצד היא שואלת את האלתיומטר "מה עושה עכשיו גברת קולטר" (אמא שלה).

"אז ככה, המדונה היא גברת קולטר, ואני חושבת אמא שלי כשאני מכוונת את המחוג לשם; והנמלה היא עסוקה – זה קל, זו המשמעות העליונה; ואחת מהמשמעויות של שעון החול היא זמן, ו'עכשיו' היא משמעות קצת יותר עמוקה, ואני פשוט מקבעת אותה בראש שלי."

בדומה לכך, כאשר אנו מדברים, אנחנו בוחרים מילים שמביעות את המסר הרצוי, כלומר – מילים שאחת ממשמעויותיהן מתאימה למה שברצוננו לומר. במשפט "ראיתי סרט מעולה אתמול", למשל, יש שתי מילים לפחות שיש להן כמה משמעויות; אם אמרתי את המשפט הזה, הרי שבחרתי את "ראיתי" כיוון שאחת ממשמעויותיה היא "צפיתי ב…" (כניגוד ל"הסתכלתי"), ואת "סרט" כיוון שאחת ממשמעויותיה היא "יצירת קולנוע" (ולא "רצועת בד"). לאחר שיצרנו את המסר, אנו מקווים שמקבל המסר יפענח אותו נכון – יזהה, מבין שלל המשמעויות של כל מילה (ושל צירופי המילים), את המשמעות שהתכוונו אליה; שהוא, בלשונה של ליירה, "יוריד את הרגל וירגיש שיש שם עוד שלב, יוריד את המחשבה וימצא עוד משמעות, ואז יצרף את כולן".

עד כאן – יפה, וגם הגיוני. האלתיומטר של פולמן הוא דימוי, שנוצר בכישרון ובפיוט, של תקשורת באמצעות סימנים. במינוחו של הבלשן פרדינן דה סוסיר, כל סימן (sign) מורכב ממְסַמֵּן וממְסֻמָּן; הסמלים שעל האלתיומטר, כמו המילים בשפה, הם מְסַמְנים (signifiers) שכל אחד מהם עשוי לציין (ואכן מציין) כמה וכמה מסומנים שונים. זיהוי המשמעות הנכונה, הן בתקשורת בין בני אדם והן בקריאת האלתיומטר, דורש מחשבה ובחירה.

 

 כמה רמות? אולי אינסוף: משמעויות, משלב, קונוטציה, הקשר מקובל

אפשר אף להוסיף ולומר, שהשימוש במילים אינו מצטמצם לבחירה פשוטה באחת מבין כמה משמעויות אפשריות. למילים יש לא רק משמעות, אלא מִשלָב; למשל, ל"ירח" ול"לבנה" יש משמעות עיקרית משותפת, אך הן נבדלות זו מזו ב"גובה" השפה. למילים יש לא רק דֶנוֹטַציָה, כלומר משמעות יסודית ומילולית, אלא גם קונוטציה, כלומר האסוציאציות הרגשיות והתרבותיות שמעוררת מילה מסוימת; לדוגמה, ל"פנים" ול"פרצוף" יש משמעות משותפת, אך "פנים" היא ניטרלית ואילו "פרצוף" מביאה עמה מטען שלילי מסוים. למילים יש הקשר מקובל מסוים שבו נהוג להשתמש בהן, אם צר ואם רחב; "ג'ינג'י" למשל מציינת גוון, אך משמשת אך ורק לתיאור שיער או פרווה (לא נאמר למשל "שקיעה ג'ינג'ית"), ו"בלונדיני" משמשת בהקשר צר עוד יותר – רק לתיאור שיער: אפשר לומר "חתול ג'ינג'י", אבל "חתול בלונדיני" – הרבה פחות.

כל המאפיינים האלה של מילים ושל השימוש בהן – שלל המשמעויות השונות, המשלב, הקונוטציה, ההקשר המקובל – דומים ל"רמות המשמעות" שבאלתיומטר של פולמן. ישנה הרמה הראשונה שהזכירה ליירה, רמת המשמעות הפשוטה ביותר, שהיא כנראה הראשונה שנלמד כאשר אנו רוכשים את השפה; אך לכל מילה יש עוד רבדים רבים. קל לנו במיוחד להרגיש בכך כאשר מישהו משתמש במילה בהקשר או בצורה לא-מקובלים, או אינו מבין מילה כאשר היא מופיעה במשמעות שאינה השכיחה ביותר – "טעויות של עולים חדשים", כלומר טעויות אופייניות לאנשים הלומדים שפה שנייה.

 

האלתיומטר כשפת אם

וכאן אנו מגיעים לרובד נוסף בדימוי היפהפה של פולמן. רוב קוראי האלתיומטר הם מלומדים, כלומר – מבוגרים. השימוש באלתיומטר הוא לדידם מיומנות הדורשת לימוד, ממומחה אחר או בעזרת ספרים, והם זקוקים לספר המפרט את משמעויות הסמלים כדי לנסח שאלות ולפענח את התשובות שקיבלו. הילדה ליירה, לעומת זאת, רוכשת את היכולת לתקשר עם האלתיומטר בלי צורך בספרים או במורה. היא משתעשעת עם האלתיומטר, מתבוננת בתמונות, מזיזה את המחוגים ועוקבת אחר תנועת המחט, ולאחר זמן-מה היא מבינה את משמעויות הסמלים מאליה: "אני כאילו רואה אותן. או יותר נכון מרגישה אותן". עד מהרה היא מתקשרת עם האלתיומטר במהירות ובאופן אינטואיטיבי, עד כדי כך שהיא כמעט אינה צריכה לחשוב מה היא עושה. היא עושה זאת במהירות ובקלות כה רבה, עד שהיכולת הזאת מעניקה יתרון עצום לצד שלה במלחמה המתוארת בספר: עד שהקורא המבוגר של האויב שאל שאלה והבין את התשובה, הצד שלה הספיק להרוויח כמה שעות יקרות.

האם ההבדל הזה מזכיר לכם משהו? לי הוא הזכיר את ההבדל בין רכישת שפת אם על ידי ילד לבין למידת שפה שנייה על ידי מבוגר. ילדים רוכשים את שפת אמם בקלות ובטבעיות, בלי צורך בלימוד פורמלי או במילון. די להם בכך שידברו סביבם בשפה זו (ובהמשך – שידברו איתם). מבוגרים – בדרך כלל – זקוקים ללימוד פורמלי. וגם אז, וגם לאחר שנים רבות של אימון, השפה השנייה היא עדיין שפה שנייה, והרבדים העמוקים יותר שלה עדיין חסרים לפעמים וגורמים אי-הבנות או ניסוחים מוזרים.

לקראת סוף טרילוגיית "חומריו האפלים", ש"המצפן הזהוב" הוא החלק הראשון שבה, ליירה המתבגרת הופכת מילדה לנערה, ומגלה בבהלה שהיא מאבדת את יכולתה לקרוא את האלתיומטר. מה קרה? מלאכית מסבירה לליירה שיכולתה לקרוא את האלתיומטר ניתנה לה "by grace", בחסד עליון, וכעת היא נלקחה ממנה. פולמן אינו מציין במפורש את התבגרותה של ליירה כגורם לאיבוד החסד הזה, היכולת לקרוא את האלתיומטר באופן אינטואיטיבי; אך נאמר לה שהיא יכולה לשוב וללמוד זאת, בדרך אחרת – בסבלנות, באופן פורמלי, בעזרת ספרים, והיא אכן מחליטה לעשות כן.

כולנו, כמו ליירה, זוכים בילדותנו ל"חסד", ליכולת ללמוד שפה פשוט על ידי כך שנשמע אותה. כולנו, כמו ליירה, מאבדים את היכולת הזאת בהפכנו למבוגרים; וכמוה, עדיין נוכל ללמוד שפה, ולהעמיק בה עוד ועוד, בעזרת עבודה קשה, סבלנות וספרים.

 

את הפוסט הזה אפשר לקרוא גם באנגלית.

 

הציטוטים מתוך "המצפן הזהוב", בתרגום יעל סלע-שפירו, הוצאת כתר (2003).

The Golden Compass of our Linguistic Intuitions

 

One of Philip Pullman's loveliest ideas in his book The Golden Compass (1995) is an instrument called "an alethiometer". The alethiometer resembles a golden clock or compass, but instead of the hours in the clock, there are 36 little pictures – an anchor, an hourglass, a beehive and so on – around its rim. The instrument has three hands that can be arranged to point at any of the pictures, and a fourth, longer hand that can swing freely. The image above is a photo of the alethiometer from the film version of The Golden Compass.

The book's protagonist, a girl called Lyra, receives such an instrument, and later on hears an explanation regarding the origin of its name. The word alethiometer is derived from aletheia (ἀλήθεια), "truth" in Ancient Greek; an alethiometer is thus a "truth-meter".

"All these pictures round the rim … they're symbols, and each one stands for a whole series of things. Take the anchor, there. The first meaning of that is hope, because hope holds you fast like an anchor so you don't give way. The second meaning is steadfastness. The third meaning is snag, or prevention. The fourth meaning is the sea. And so on, down to ten, twelve, maybe a never-ending series of meanings … I know some, but to read it fully I'd need the book. I seen the book and I know where it is, but I en't got it. … You got three hands you can control … and you use them to ask a question. By pointing to three symbols you can ask any question you can imagine, because you've got so many levels of each one. Once you got your question framed, the other needle swings round and points to more symbols that give you the answer.'

'But how does it know what level you're a-thinking of when you set the question?'

'Ah, by itself it don't. It only works if the questioner holds the levels in their mind.'"

Choosing a Meaning

As a rule, then, the readers of the alethiometer use books to look up the relevant meanings of the symbols. Lyra doesn't have the books, and in any case, she's an uneducated child. However, as she plays around with the alethiometer, she soon realizes that without any books, she can read it, ask questions and understand the answers. The longer she uses the alethiometer, the better she gets at it. When asked "how do you know where these meanings are?" she answers "I kind of see 'em. Or feel 'em rather, like climbing down a ladder at night, you put your foot down and there's another rung. Well, I put my mind down and there's another meaning, and I kind of sense what it is. Then I put 'em all together."

I recently read Pullman's new book, a prequel to The Golden Compass. And as I read it, I realized that the alethiometer can be seen as a metaphor to the process of speaking, comprehending and even acquiring language.

Words, like the symbols in the alethiometer, have many meanings, often related. Some of them have dozens of meanings – as we can see by considering a few examples, or looking them up in a good dictionary. When we speak (or write), we must choose words that have meanings suitable to what we wish to say; when we decipher what has been said to us (or what we read), we must understand, like the readers of the alethiometer, which of a word's meanings is now relevant. Does since mean "from that time on" or "because"? Does wave indicate the rising of water, the movement of a hand, an oscillating electric field, or something that football fans do at a stadium? The relevant meaning of a word, like the relevant meaning of one of the alethiometer's symbols, is chosen or made clear by the complete message.

The process of choosing the relevant meaning happens when we phrase a message – speak, or ask a question of the alethiometer – as well as when we decipher one. In the quotation below, Lyra explains how she's asking the alethiometer "what's Mrs. Coulter doing now" (Mrs. Coulter is Lyra's mother).

"Well, the Madonna is Mrs. Coulter, and I think my mother when I put the hand there; and the ant is busy – that's easy, that's the top meaning; and the hourglass has got time in its meanings, and partway down there's now, and I just fix my mind on it."

Similarly, when we speak, we choose words that express the message we wish to deliver, i.e. words that one of their meanings suits what we wish to say. In the sentence "I called her but the line was busy", for example, there are several words with multiple meanings; if I say this sentence, I must have chosen called because one of its meanings is "phoned", and busy because one of its meanings is "currently in use". Once the message is created, we hope the person who receives it will decipher it correctly – will recognize, from among the different meanings of each word (or combination of words), the meaning we are trying to convey; that they, as Lyra put it, put their foot down and find another rung, put their mind down and find another meaning, and then put 'em all together.

So far it makes sense. Pullman's alethiometer can be seen as a metaphor, beautifully and poetically made, for symbolic communication. In the terms used by the linguist Ferdinand de Saussure, every sign is composed of a signifier and a signified; the alethiometer's symbols, like words in a language, are signifiers, and each one of them can, and indeed does, stand for several signified objects. Identifying the right meaning, in human communication as well as in reading the alethiometer, is a task that requires thought and an act of choosing.

How Many Levels? Perhaps a Never-Ending Series: Meanings, Register, Connotation, Context

Using words, however, entails much more than choosing one of several possible meanings. Words have not only meanings, but also a register: the words child and kid have a common meaning, but one is much less formal than the other. Words have not only a denotation, a primary and literal meaning, but also a connotation – the cultural and emotional associations that they carry with them; thin and slender have a similar meaning, but thin is basically neutral whereas slender has a positive connotation. Some words are commonly used in certain contexts, which can be very specific. Ginger is used to indicate a reddish color, but only for hair or fur (we wouldn't usually say "a ginger sunset"). Blonde is used even more specifically – only for hair: we say "a ginger cat", but we don't normally say "a blonde cat".

All these characteristics of words and their usage – the different meanings, the register, the connotations and the typical context – are somewhat similar to the "levels of meaning" in Pullman's alethiometer. There is the “first level” mentioned by Lyra, the level of the most common meaning, which will probably be the first meaning we learn as we acquire the language; but every word has multiple layers. This is most easily felt when someone uses a word in an unusual context or manner, or misinterprets a word when it is used to indicate a less common meaning. These kinds of mistakes are typical of non-native speakers – people who learned this particular language as second or third language, but have a different language as their native tongue.

The Alethiometer as a Mother Tongue

We thus reach another layer in Pullman's lovely metaphor. Most of the alethiometer's readers are scholars, meaning – adults. To them, using the alethiometer is a skill that requires learning, from books or from another scholar, and they need a book detailing the meanings of the symbols in order to phrase questions and comprehend the answers they receive. The child Lyra, on the other hand, acquires the ability to communicate with the alethiometer without requiring a book or a teacher. She toys with the alethiometer, looks at the pictures, moves the hands and follows the movement of the needle, and soon intuitively comprehends the meanings of the symbols: "I kind of see 'em. Or feel 'em rather". Her communication with the alethiometer is so fast and intuitive that this ability becomes a huge asset to her side in the war described in the book: by the time the enemy's adult reader has asked a question and deciphered the answer, her side has gained precious hours.

Does this difference remind you of something? I was reminded of the difference between mother-tongue and second-language acquisition. Children acquire their mother tongue easily and naturally, with no need for formal teaching or a dictionary. All it takes is for people to use it in their presence (and later – to talk to them). Adults, as a rule, require formal teaching. Even then, and after many years of practice, the second language is still a second language, and its deeper levels might still be missing, resulting in misunderstandings or peculiar phrasings.

Towards the conclusion of His Dark Materials trilogy, of which The Golden Compass is the first volume, Lyra has grown from a child to a young woman, and is horrified to realize that she has lost her ability to read the alethiometer. How did this happen? An angel explains to her that her ability to read the alethiometer has been given to her "by grace", and is now gone. Pullman does not explicitly indicate Lyra's growing up as the reason for this loss of grace, the ability to read the alethiometer intuitively; but she's told she can re-learn it "by work" – patiently, formally, with the use of books, and she decides to do so.

All of us, like Lyra, enjoy a period of grace in our childhood. One in which we can acquire a language effortlessly, just by hearing it. All of us, like Lyra, lose this ability as we grow up. Yet like Lyra, we can still learn a new language, and delve deeper and deeper into it, with hard work, patience and books.

Click here for Hebrew version

שֵם על שֵם: דברים שנקראים על שם מישהו ולא ידעתם

 

לאחרונה התוודעתי למונח הבוטני/גנני Wardian case: תיבת זכוכית להעברת צמחים, המגוננת עליהם מפגעי הסביבה. התיבה היא המצאה מן המאה ה-19, אז הביאה תועלת רבה בהעברת צמחים מרחבי העולם לגנים בוטניים כגון גני קיו בלונדון. רבים מהצמחים הועברו באניות, ותיבת הזכוכית אפשרה להחזיק אותם על הסיפון – באור השמש, אך מוגנים מרוח וממי מלח. התיבה הייתה שימושית גם על היבשה, ואפשרה לגדל צמחים עדינים כגון שרכים וסחלבים כשהם מוגנים מזיהום האוויר של ערי התקופה הוויקטוריאנית. התיבה, אם כן, הגנה על הצמחים; אך שמה לא נגזר מן המילה ward, הגנה, אלא משמו של ממציא התיבה, ד"ר נתניאל באגשו וורד (שאגב, לא היה כלל בוטנאי אלא רופא).

הגילוי הנחמד הזה הזכיר לי שם מטעה אחר, שגם הוא קשור לצמחים. רבים משבשים את שמו של מכון וולקני למחקר חקלאי, ומכנים אותו "המכון הוולקני", כאילו מדובר בשם תואר. אבל למכון אין, כמובן, קשר לתופעות געשיות (וולקניות): הוא פשוט נקרא על שמו של האגרונום והבוטנאי פרופ' יצחק אלעזרי-וולקני.

האם יש עוד מילים או שמות כאלה, שנגזרו משמו של אדם מסוים, אך עלולים להטעות? "הכפר הירוק" הוא דוגמה מצחיקה במיוחד מסוג זה. יהודה זיו, גיאוגרף ודמות מרכזית בתחום קביעת השמות ליישובים ולרחובות בישראל, מספר כי הכפר הירוק נקרא תחילה "כפר הירוק", בלי ה"א הידיעה, וזאת כמחווה לדוד בן-גוריון. בן-גוריון הורה שלא יקראו שום דבר על שמו, ו"כפר הירוק" היה דרך לעקוף את ההנחיה הזאת, שהתבססה על שם משפחתו המקורי, גרין. אלא שהמחווה הייתה עדינה מדי, והפירוש המקורי נשכח; התוצאה היא שכיום נקרא הכפר בשם "הכפר הירוק על שם לוי אשכול".

ודוגמה מתחום שונה לגמרי – העוגה הזאת נקראת באנגלית German Chocolate Cake. זוהי עוגת שכבות שוקולד אמריקאית, ואין לה קשר לגרמניה; היא קרויה על שמו של סמואל ג'רמן (German), שפיתח את השוקולד ששימש במתכון העוגה. העוגה נקראה תחילה German's Chocolate Cake; הגרש וה-s נשמטו במרוצת הזמן, ויצרו רושם מוטעה באשר למקור העוגה.

 

 

תודה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד ליעל בן-ישראל, לטליה נירגד-חסון ולאיתי נבו, על הדוגמאות הנהדרות שתרמו לפוסט.

תמונת עוגת השוקולד לקוחה מוויקיפדיה, באדיבות Tracy Hunter from Kabul, Afghanistan.

 

המקרה המוזר של "עור בצבע זית"

 

לפני כמה ימים נתקלתי שוב בוויכוח הכרוני בין מתרגמים: אם באנגלית כתוב olive skin, איך נכון לתרגם את הצירוף הזה לעברית?

השאלה הזאת מובילה לשאלה בסיסית יותר: האם "צבע זית" הוא בכלל צירוף המשמש בעברית ביחס לעור? בשפה המדוברת כנראה לא (האם מישהו אמר לכם פעם "נו, רונן מהנהלת חשבונות, בחור גבוה כזה עם תלתלים ועור בצבע זית"?). בספרים מתורגמים בהחלט כן, אך עקרונית אפשר לטעון שמדובר בתרגום מילולי מדי, המושפע יותר מדי משפת המקור, כלומר בתרגומית. ואולם, הצירוף מופיע פה ושם גם ביצירות מקור, למשל אצל סביון ליברכט. האם אפשר אפוא לראות בו תיאור לגיטימי של צבע עור בעברית, לפחות בעברית ספרותית? או שמא מוטב להימנע ממנו, ומתרגמת הנתקלת בצירוף olive skin באנגלית תיטיב לעשות אם תחפש חלופות אחרות?

אני חשבתי שעוד לפני שאלת התרגומית, העברית הספרותית והעברית המדוברת, כדאי לדעת כיצד דוברי עברית מבינים בכלל את הצירוף הזה. אם אומרים להם "עור בצבע זית" – על איזה צבע הם חושבים? כזכור, כבר עסקנו כאן בשאלה דומה, בפוסט צמות פשתן בישראל – צבעים מיובאים. אלא שפשתן אינו גידול מקובל בארץ ישראל כיום, ואילו זית בהחלט כן; ולעומת זאת, צבע סיבי הפשתן הוא מובהק ומסוים מאוד, ואילו לזיתים יש כמה צבעים וגוונים – וייתכן אף שהביטוי באנגלית מתייחס לא לצבע הפרי אלא לצבע העץ המגולף, או אפילו לגונו של השמן. יתרה מזו: הצירוף "צבע זית" באופן כללי הוא שכיח מאוד בעברית, אך מציין דווקא סוג של ירוק, כמו צבעם של מדי צה"ל.

שאלת ההתייחסות לצבע בשפות שונות היא ותיקה מאוד בבלשנות. חוקרים גילו בה עניין כיוון שחוש הראייה נתפס כזהה ברובם המכריע של בני האדם – ואילו ציון הצבעים בשפות שונות הוא מגוון עד להפתיע. כך, למשל, מקובל כיום שמספר השמות או המונחים הבסיסיים לצבעים בשפות שונות הוא בין שניים, בהיר וכהה (בשפת דאני מפפואה-ניו-גיניאה) לבין 12 (כגון בעברית). בלשנים ואנתרופולוגים בדקו כמה שמות צבעים קיימים בשפות שונות, ואיזה טווח של אורכי גל ובהירות מציין כל אחד מהם. המענה על השאלות האלה אינו טריוויאלי (לדוגמה, מה ייחשב ל"שם של צבע"? מה עם "טורקיז", "ירקרק" או "בלונדיני"? והאם "אדום" בעברית מתייחס לאותו טווח גוונים כמו rouge בצרפתית?). אחד הכלים המרכזיים שסייעו בחקר תפיסת הצבעים של דוברי שפות שונות הוא זה ששימש במחקרם הקלאסי של ברנט ברלין ופול קיי. צמד החוקרים הרכיבו סט של 320 כפיסי עץ ב-40 גוונים שונים וב-8 דרגות של בהירות, וכן 9 כפיסים בלבן, אפורים שונים ושחור. את הכפיסים האלה, המונחים על רקע אפור "ניטרלי", הציגו החוקרים בפני דוברי שפות שונות, וביקשו מהם לנקוב בשמות הצבעים.

באופן עקרוני, אפשר להשתמש בווריאציה על השיטה הזאת כדי לענות על השאלה שלפנינו. אך למעשה, השאלה הספציפית הזאת מורכבת יותר. מעבר לסוגיות הרגילות של בחירת המשתתפים בניסוי (גיל, מין, השכלה וכיוצא באלה), הרי שפה מדובר ב"עור בצבע זית" – וכפי שכבר הבחנו, זה איננו הגוון המתואר כ"צבע זית" בעברית באופן כללי (שהוא סוג של ירוק). אם כן, כפיסי עץ או ריבועי נייר צבעוניים אינם האמצעי האידאלי – אולי נכון יותר להשתמש בציורים או בצילומים של בני אדם; ובחירה כזו הופכת את המערכת כולה למורכבת בהרבה.

מכל מקום, מתוך סקרנות בלבד, ערכתי סקר קטן ולא-מייצג בסביבתי. ראשית בדקתי מהי, בדיוק, משמעות הצירוף באנגלית. לשיטתה של ויקיפדיה, מדובר ב"טווח מסוים של צבע עור של בני אדם … מציין בדרך כלל עור שחום, שחמחם או שזוף בהיר עד בינוני, ומרבים לתארו כבעל גוונים צהבהבים, ירקרקים או זהובים" (מתוך הערך באנגלית, התרגום שלי). תיאורים דומים מופיעים בשלל אתרים העוסקים באיפור. כדי לבדוק מה חוכמת ההמונים אומרת בעניין, בדקתי אילו תמונות עולות בחיפוש של הצירוף olive skin. הנה חלק מהתוצאה.

בשלב הבא, הצגתי לאנשים שונים את המלבן הזה של 80 עיגולים צבעוניים (שלקחתי מתוך כתבה על עבודתה של הבלשנית אסיפה מג'יד), וביקשתי מהם להצביע על העיגול הדומה ביותר לדעתם לצבעו של "עור בצבע זית".

כלל בחירות הילדים (מוקפות בקו סגול) והמבוגרים (מוקפות בקו תכלת) שהתבקשו להצביע על הגוון של "עור בצבע זית" מבין האפשרויות הנראות כאן

הסקר – הקטן והבלתי מייצג, כאמור – הקיף כמה מבוגרים וכן כמה ילדים בני 12-10. נתחיל מן הילדים: למרות ההנחיה "עור בצבע של…", שלוותה בתנועה שהראתה על עור הגוף, רובם ציינו גוונים הקרובים למה שאנחנו מכירים כירוק-זית (ראו סימון באיור למעלה). הילדה הפרטית שלי אף הקשיבה להגדרה ואמרה "נראה לי שזו דריאדה" (נימפת עצים).

טווח הבחירות של המבוגרים נטה יותר לגוני חום (ראו איור). רוב המשתתפים הוסיפו הסברים מילוליים, שאפשר כמובן ללמוד מהם לא פחות מאשר מבחירת הצבע עצמה. אחדים הסבירו שלדעתם "עור בצבע זית הוא שחום עם גוונים ירקרקים" – כלומר, הסבר קרוב ל"הגדרה הרשמית" של הגוון הזה. אחרים אמרו בפירוש שאין להם מושג במה מדובר: "צבע זית זה ירקרק, אבל אין עור בצבע הזה, אז אולי זה סוג של שזוף או שחום".

מה אפשר ללמוד מכך? כנראה, שהתיאור "עור בצבע זית" אינו מעלה תמונה ברורה ודומה אצל כל דוברי העברית. האם אפשר להסיק מכך מסקנה חד-משמעית לגבי השימוש בצירוף הזה בתרגומים? לא. יש שיאמרו שמדובר בתרגומית, ונוסף על כך בצירוף שמשמעותו אינה ברורה לכל קוראי העברית, ולכן מוטב לא להשתמש בו, ולהעדיף תיאורים אחרים, בהתאם להקשר (אני עצמי נוטה לדעה זו). אחרים יאמרו שאין בעברית ביטוי אחר המציין את הגוון הזה, וכי כפי שהעברית התעשרה בשלל ביטויים, צירופים ודימויים שמקורם בשפות אחרות, כך היא יכולה להתעשר גם ב"עור בצבע זית". ואם יש קוראים שאינם יודעים לאיזה גוון הכוונה – הרי לא כולם יודעים גם מהם "ורוד פוקסיה" או "ציאן", וזו אינה סיבה להימנע מהשימוש בשמות הגוונים האלה.

 

תודה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד ליסמין פיאמנטה-שמיר ולרן הכהן, על הדיון המעניין שהוביל לפוסט הזה. תודה מיוחדת למשתתפים בסקר, הבוגרים והצעירים.

 

כל העטלפים, גדולים כקטנים

לאחרונה נתקלתי בסיפור מצחיק על הורים, כנראה אמריקאים, שנתנו לבנם ספר על עטלפים. בערך באמצע הספר, נדהם הילד להבין שעטלפים הם למעשה חיות אמיתיות. עד אז סבר שהם יצורים דמיוניים הקשורים לליל כל הקדושים (האלווין), בדומה לשדים ולרוחות רפאים.

בסך הכל, אפשר להבין את הילד: עטלפים הם אכן בעל חיים מפליא ביותר. העטלף הוא היונק היחיד המעופף באופן פעיל, ואף החולייתן היחיד המעופף באופן פעיל מחוץ לקבוצת העופות. העטלפים נראים כמו משהו ממחלקת הפרופס של סרט אימה, ורשימת הפיצ'רים המיוחדים של חלק מהמינים כוללת ביו-סונאר, כלומר, הם משמיעים צלילים ומפיקים מידע על הסביבה מן ההדים החוזרים אליהם. בכך הם דומים ללווייתנים, לדולפינים ולמכשירי האולטרסאונד של רופאים.

תכונה אחרונה זו של העטלפים היא מקור שמו של ספרו החדש והיפה של החוקר פרופ' יורם יום-טוב, "הרואים את הקולות" (כותרת המשנה: "עטלפים – בין מיתוס למציאות"). השם מבוסס, כמובן, על פסוק מהתנ"ך. בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר על בני ישראל: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת".

בחירת שם הספר אופיינית מאוד לגישתו של המחבר. גם בספרים קודמים שלו (כגון זה וזה), שילב יום-טוב דיון מעמיק ויסודי בבעלי חיים, מוצאם והאקולוגיה שלהם – ביריעה תרבותית רחבה יותר, כגון ציטוטים קולעים להפליא משירים ומן המקורות היהודיים.

בספר זה (שהוא מקסים, אף שלא אני ערכתי אותו), יום-טוב מרחיב את היריעה עוד יותר מאשר בספרים קודמים – וזאת מבלי לוותר כהוא זה על הדיוק ועל היסודיות של הצד המדעי. הספר פותח בפרק "עטלפים בעיני האדם", העוסק בעטלפים באמנות, במיתולוגיה ובתרבות ברחבי העולם, כגון בסמלים של בתי אצולה ושל יחידות צבאיות (מי יכול לציין יחידות בצה"ל שבסמליהן מופיע עטלף?). הוא מתאר גם את אזורי המפגש והחיכוך בין עטלפים לבני אדם – כגון עטלפים המשתכנים במבנים נטושים ושימוש בעטלפים בחקלאות ולהבדיל, ברפואה עממית.

הספר "הרואים את הקולות" משקף את חיבתו וסקרנותו של כותבו כלפי עולם החי. יום-טוב אינו מסתפק בממצאים ובשרטוטים, אלא חולק מניסיונו ומחוויותיו במחקר ובשדה, ומפנה את מבטו לא רק אל העטלפים אלא גם אל מי שחוקרים אותם: למשל, בהשוותו בין חוש הריח המפותח של העטלפים לחוש הריח המנוון של האדם, הוא מספר על דוקטורנטית גרמנייה שזיהתה על פי הריח שבחדר מסוים היו עטלפים משני מינים-ביולוגיים, ואף הבחינה אם מדובר בזכרים או בנקבות! בתארו את מבנה האוזן הפנימית של עטלפים, הוא חולק אנקדוטה מצחיקה על חוקר שזיהה בטעות את שבלולי האוזן של עטלף מסוים בתור מין חדש למדע של חילזון ימי (החוקר פרסם מאמר הסבר לאחר שעמד על טעותו).

הספר עוסק גם בשמותיהם העבריים של עטלפים שונים, ובמקור המילה "עטלף" עצמה; וכולל היסטוריה קצרה של חקר העטלפים בארץ ישראל וסקירה שיטתית של מבנה גופם והתנהגותם, של חיי העטלפים לצד האדם ושל שיטות עיקריות בחקר עטלפים. הספר כולל מגדיר של מיני העטלפים בישראל ומשופע בתמונות יפות ומרשימות של בעלי החיים האלה – לא עניין של מה בכך, כיוון שמדובר בבעלי חיים מעופפים, מהירים והעיקר, ליליים.

"הרואים את הקולות" ישמח חובבי טבע ובעלי חיים ואוהבי דעת בכלל.

 

רוצים לקרוא את "הרואים את הקולות"? אפשר וכדאי לקנות אותו כאן. כמו כן תיערך כאן בבלוג הגרלה של עותק של הספר. רוצים להשתתף? כתבו בתגובה השערה על מקור המילה "עטלף" – מילונית או משלכם, רצינית או מצחיקה.

עדכון: בהגרלת העותק של "הרואים את הקולות" זכה טל שפרונג. טל, שלח בבקשה כתובת והספר יגיע אליך. שנה טובה!

 

 

הרואים את הקולות ראה אור בהוצאת דן פרי בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן הדוכיפת ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, ומופץ על ידי הוצאת מאגנס.

 

שנה טובה!

 

 

 

המילון החמקן

 

 

לכאורה, מילונים הם יצורים כנים וגלויים. רוצים הגדרה ברורה ומדויקת? לכו למילון. אך היכרות קרובה מגלה גם את הצד החמקני, או שמא הדיפלומטי, שבאישיותם. נניח שאנחנו רוצים לדעת מהי צורת הרבים של "כדאיות", למשל כי כתבנו "כדאיויות השקעה" והתמלאנו ספק אם זו אכן הצורה הנכונה. אנחנו פונים אפוא לרב-מילים, ומגלים שהוא ממלא פיו מים בנוגע לצורת הרבים. לא כזו, לא אחרת – פשוט אין.

אנחנו ממשיכים למילון אבן שושן, ומגלים שגם הוא שומר על דיסקרטיות. רוצים צורת רבים? היעזרו במקורות אחרים או צרו אותה בעצמכם, למשל לפי שמות עצם דומים. צורת הרבים של "אישיות" למשל היא אִישִׁיּוּיוֹת או אִישֻׁיּוֹת, תלוי את מי שואלים – כך שבהחלט אפשר להבין את מי שמנסה להתחמק מתשובה.

גם מילים אחרות שהריבוי שלהן בעייתי מופיעות במקצת המילונים ללא צורת רבים. כך, למשל, רב-מילים ומילון ההווה נמנעים מלציין את צורת הרבים של "בְּלוֹ" (מארמית), רב-מילים מחריש בנוגע לצורת הרבים של "חד-קרן" ו"תלת-אופן", ומילון אבן שושן מציע רק צורת יחיד של "אבטיפוס".

מצד אחד, ההימנעות הזאת מאכזבת: מה צורות הרבים של "ילד" ו"צלחת" אנחנו כבר יודעים. אנחנו שולחים יד למילון כדי למצוא צורות שאיננו בטוחים מהן. מצד אחר, אפשר להבין מדוע הן חסרות. במידה מסוימת, יש פה כנראה רצון לא להתחייב לצורה משונה, כגון "כדאיויות". אך טעם נוסף ומהותי יותר הוא, שצוות המילון אינו מעוניין (בדרך כלל) לכלול במילון מילים שאינן קיימות. מילון היסטורי, דיאכרוני, כמו מילון אבן שושן, לא יכלול בדרך כלל מילה שאינה מופיעה במקורות כתובים או לחלופין בעברית בת ימינו; מילון סינכרוני, כמו מילון ההווה ומילון רב-מילים, לא יכלול לרוב מילה שאינה נמצאת בשימוש כיום. נמצא, אפוא, שמילה או צורה שאינה מופיעה במקורות וגם אינה משמשת כיום לא תופיע בדרך כלל בשום מילון.

אנחנו אמנם פתחנו את המילון כדי לדעת "איך אומרים", אך במקרה זה, התשובה היא "לרוב לא אומרים".

שתיקת המילונים היא, אם כן, תשובה בפני עצמה: ל"כדאיות" (ולכמה מילים דומות, כגון "גבריות") לא הייתה עד היום צורת רבים מקובלת, ולכן לא נמצא אותה במילון (בסוגיה מילונאית דומה, של צורות זכר שאין להן צורות נקבה ולהפך, עסקנו כאן וכאן). מחברי המילונים ממתינים לנו: אם הצורה "כדאיויות" תהפוך רווחת יותר, נמצא אותה בעתיד גם במילונים.

 

תודה לראומה שחור מהאוניברסיטה הפתוחה, ששיחתנו המעניינת הובילה לכתיבת הפוסט הזה.

העבר שחי בהווה: ארטמיס ופרספונה עדיין כאן

 

 

בחלק השני והידוע פחות של "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, הילד בסטיאן מחפש אחר חלומותיו במכרות החלומות שבממלכת פנטסיה. "כאשר אנחנו חולמים חלום, הוא אינו יכול פשוט להיעלם. אך אם החולם אינו יכול לזכור את החלום, מה קורה לו? הוא ממשיך להתקיים בממלכת פנטסיה, עמוק מתחת לאדמה. החלומות שנשכחו נצברים בשכבות רבות … פנטסיה כולה מונחת על יסודות של חלומות שנשכחו."

כפי שפנטסיה, ממלכת הדמיון, נשענת כולה על יסודות של חלום, כך ספרות המערב מונחת על יסודות משלה – שהשכבות הבולטות שבהם הן כמובן המיתוס היווני ו(איך לא) התנ"ך. נושאים, קווי עלילה ודמויות מן המקורות האלה ממשיכים להופיע ולהדהד במשך אלפי שנים. יש שהם מופיעים מפורשות, ויש שהתגלמויותיהם בתרבות ובאמנות הן אולי על בסיס "יסודות שנשכחו". האל-הנפח הפייסטוס, למשל, אינו אחת הדמויות המוכרות ביותר מן המיתוס; ובכל זאת, הגאון הטכנולוגי חסר הכישורים החברתיים הוא אחד הסטריאוטיפים של החברה המודרנית, ומופיע באינספור יצירות כתובות ומצולמות. דוגמה אחרת היא קטניס אוורדין מ"משחקי הרעב", המזכירה כל כך את דמותה של ארטמיס – הנערה-הבתולה הציידת, המתרחקת מאהבה ומנישואים, אוהבת הטבע, הצדה בחץ וקשת.

האם המיתוס היווני נשאר חי כל כך משום שהוא נותן ביטוי נאמן לנפש האנושית – או שמא הוא נותן ביטוי נאמן לנפשנו משום שהתרבות שאנו חיים בה "יושבת", במידה כה רבה, על המיתוס היווני? כך או כך, המיתוס היווני – שוב, בדומה לתנ"ך – הוא מכפיל כוח אמנותי עצום; כמו המנוף, הגלגל והלופר, הוא מגביר מאוד את יכולת העשייה של אדם יחיד. רפרור למיתוס יכול להעניק ליצירה בת שבוע, או שעה, מעמקים של אלפי שנים.

יצירות המתייחסות למיתוס הן טובות ביותר כשהן מביטות בו במבט חדש, נעזרות בו כדי לשאול שאלה משלהן. למשל: באיזו מין חברה מודרנית יכולה לצמוח נערה ציידת, שחיה במרחבי הטבע ואינה רוצה בשום פנים להתאהב או להינשא? "משחקי הרעב" הם, בין השאר, תשובה על השאלה הזאת.

או: האם אפשר לאהוב, האם יאהבו אותנו, אם יש בחיינו חלק שעדיין שייך למישהו או למשהו אחר? האם יקבלו אותנו עם האורות והצללים שבנו – גם אם הצללים האלה אפלים במיוחד? רותי קינן מהרהרת בשאלות האלה בשירה "פרספונה", האהוב עלי מאוד.

פרספונה היא בתם של זאוס ושל דמטר, אלת התבואה. כשהייתה עדיין כמעט ילדה, נחטפה לַשאוֹל כדי להיות אשתו של האדס; אמה הזועמת יצאה לחפש אחריה, והאדמה העזובה חדלה להצמיח דגן ופרי. זאוס התערב והורה להאדס לשחרר את פרספונה אל אמה, בתנאי אחד – שלא אכלה דבר בהיותה בשאול. אך כיוון שהתגלה שפרספונה אכן אכלה בשאול כמה גרגרי רימון, הוחלט על פשרה – פרספונה תישאר בשאוֹל למלוך לצד האדס במשך כמה חודשים בכל שנה, ובשאר חודשי השנה תחזור אל אמה. בחודשים שבהם מבלה פרספונה בשאול, דמטר מתכנסת ביגונה והאדמה אינה נושאת יבול; מכאן חילופי העונות.

פרספונה המיתולוגית נישאה להאדס בעודה נערה צעירה מאוד. רותי קינן, בשירה, תוהה על התבגרותה והמשך חייה של הנערה הזאת, המבלה כמה חודשים בשנה לצד בעלה האפל, וחופשייה לנפשה בשאר השנה. פרספונה שלה נוסעת להודו לטיול של אחרי הצבא, לומדת באוניברסיטה ("סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ"). ומה הלאה?

"זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה/ כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:/ 'הָיִיתִי צְעִירָה',/ 'תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי',/ 'הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים'". פרספונה, הקשורה לנצח לאל השאול, היא משל לכל אדם המתמודד עם כאבים ישנים או עם השדים שבנפשו (זיכרונות קשים, התמכרות, דיכאון?). שהרי פרספונה חוזרת לא רק אל האדס, אלא לשאול תחתיות: "הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים/ לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים/ עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים". ובכל זאת, למרות החשכה הנוכחת תמיד בחייה, "לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק/ אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת".

מלכת השאול מתיישבת איתו בפתח תקווה, מגדלת שני ילדים, תולה את בגדיהם על חבלי הכביסה. "לא ייאמן למה אפשר להתרגל," היא חושבת. אבל גם שם, בדירה "בפרויקט חדש בעין גנים", צלליה ממשיכים ללוות אותה, נוכחים תמיד:

"הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל."

 

***

 

פרספונה

רות קינן

א.

כְּשֶׁהִגִּיעָה לַגַּנְגֶּס בְּטִיּוּל אַחֲרֵי-צָבָא

לֹא הָלְכָה לִרְאוֹת גּוּפוֹת נִשְׂרָפוֹת.

בִּמְקוֹם זֶה טָבְלָה מִכְחוֹל בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים

וְצִיְּרָה אֶת בְּרַק הַמֶּשִׁי

שֶׁל יְרִיעוֹת הַסָּארִי

הַמִּתְיַבְּשׁוֹת עַל הַגָּדָה.

בְּכָל זֹאת נִבְקְעָה שָׁם הָאֲדָמָה

וַאֲדוֹן הַמָּוֶת פָּרַץ מִמֶּנָּה

וְחָטַף אוֹתָהּ לְמַמְלַכְתּוֹ.

ב.

כְּשֶׁעָלְתָה מִשָּׁם הָיְתָה שׁוֹנָה,

גַּרְעִינֵי פֵּרוֹת הַשְּׁאוֹל

כְּבָר הִכּוּ בָּהּ שָׁרָשִׁים.

כָּעֵת הָיָה עָלֶיהָ לִלְמֹד לְתֹאַר

(סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ)

הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים

לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים

עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים.

אֲבָל הִיא הִסְתַּדְּרָה.

זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה,

כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:

׳הָיִיתִי צְעִירָה׳,

׳תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי׳,

׳הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים׳.

לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק

אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

ג.

הֵם עָבְרוּ לְדִירָה בִּפְּרוֹיֵקְט חָדָשׁ בְּעֵין גַּנִּים,

מֵאֵלּוּ שֶׁמִּרְפְּסוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהֶם פּוֹנוֹת לְכָל רוּחַ

וּמִרְפְּסוֹת הַשֵּׁרוּת מַמְתִּיקוֹת זוֹ לָזוֹ

אֶת סוֹד חֶבְלֵי-הַכְּבִיסָה וּמְנוֹעֵי הַמַּזְגָּנִים.

יֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי יְלָדִים.

׳לֹא יֵאָמֵן לְמָה אֶפְשָׁר לְהִתְרַגֵּל׳

הִיא חוֹשֶׁבֶת

כְּשֶׁהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל.

 

***

התצלום באדיבות האמנית ניקול דקסטרס, מתוך סדרת היצירות "פרספונה והרימון". הסדרה היא אחת משלוש הנקראות "מתלבשים בעתיד" (Dressing in the Future), ומתארות ניצולים מתלבשים בעתיד פוסט-אפוקליפטי.
היצירות מרשימות ביותר גם בעולם ובאווירה שהן יוצרות, גם בבגדים ובאיפור – פרספונה של דקסטרס לובשת סוג של שמלת-שריון מקליפות רימון.

Photo courtesy of Nicole Dextras

מה הקשר בין פישוק לסימני הפיסוק?

"ראיתי שכותבים עכשיו 'בפיסוק רגליים', בסמ"ך," אמר לי מישהו. "זה משונה, כי זה יכול לגרום בלבול עם 'פיסוק', כלומר 'סימני פיסוק', לא?".

ובכן, כן ולא. למה לא? כי ביסודו של דבר, זוהי אותה מילה, מן השורש פשׂ"ק/פס"ק, המציין הפסקה או הפרדה – בין מילים או בין איברים בגוף, כמו שפתיים, אצבעות או רגליים.

כמו במקרים אחרים, גרסת השי"ן השמאלית היא הוותיקה יותר, ומופיעה במקרא (כגון "פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו", כלומר מפטפט, משלי יג ג). בלשון חכמים מופיע גם הכתיב בסמ"ך, בצירוף "פיסוק רגליים". כלומר, הכתיב שבן שיחי התלונן עליו מופיע למעשה כבר בתלמוד.

מן המשמעות של הפרדה והרחקה נגזרה המשמעות של הַפְסָקָה, כלומר יצירת רווח בזמן, עצירה: "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". השורש פס"ק מופיע בתלמוד גם במשמעות של עצירה בקריאה ("פִּסקֵי הטעמים", כלומר טעמי המקרא, וכמובן המילה "פָּסוּק").

בעברית המודרנית אנו משתמשים בצירוף "סימני הפיסוק", בדומה ל"פסקי הטעמים" מן התלמוד. סימני הפיסוק – כגון פסיק, נקודה, סימן קריאה, סימן שאלה – מציינים הפסקה  בקריאה, כלומר יצירת רווח בין מילים ומשפטים.

פישוק/פיסוק, כמו הצמדים תפישה/תפיסה, פרישה/פריסה, הם אם כן שתי גרסאות של מילה אחת, שדוברי השפה יצקו בהן גוני משמעות שונים.

ממש בימים אלה נתקלתי בעוד צמד כזה. כולנו מכירים את המילה מַשְׂכִּית, המופיעה בתנ"ך ופירושה ציור, קישוט או תכשיט: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כו א), "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי כה יא). גם ב"מַשְׂכִּית" וגם ב"שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה" (ישעיהו ב טז) משמש השורש שׂכ"ה, שפירושו לראות: "משכית" ו"שכיית חמדה" הן דברים יפים, שנעים להתבונן בהם. בתקופה מאוחרת יותר נכתב גם השורש הזה בסמ"ך, כחלק מאותה מגמה כללית, כלומר צמד השורשים שׂכ"ה/סכ"ה מציינים שניהם ראייה: "ולמה נקרא שמה יִסְכָּה שסָכְתָה ברוח הקדש" – כלומר, ראתה את רוח הקודש.

מעניין לציין כי מאותו שורש נגזרה גם המילה "סִכּוּי", שפירושה מבט לעתיד, מה שצפוי בעתיד.

מכיוון ש"מַשְׂכִּית" היא ציור או קישוט, ומכיוון שהשורש שהיא נגזרת ממנו, המציין ראייה, מופיע בשתי הגרסאות שׂכ"ה/סכ"ה – חידשה האקדמיה ללשון את הצירוף חַלּוֹן מַסְכִּית לציון חלון זכוכית צבעונית, ויטראז'.

איך שם נולד? על בחירת שמה של סדרת תערוכות קטנטנות

זה כמה ימים מוצגת בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה תערוכה קטנטונת, אך מיוחדת. זוהי התערוכה הראשונה בפרויקט של מיני-תערוכות וידאו ארט, שישובצו ברווחי הזמן שבין תערוכות אחרות בגלריה. לפרויקט אחראית המנהלת האמנותית של הגלריה, ד"ר חוה אלדובי.

גם אני, לשמחתי, הייתי מעורבת מעט בפרויקט הזה, בשלב המהנה של בחירת השם. השם נדרש לבטא שני רעיונות מרכזיים: שמדובר בווידאו ארט ובתערוכות קטנות מאוד. חוה הגדירה דרישה נוספת: שהשם יהיה שקוף וברור לכל מי שיראה אותו. בכך נפסלה שורת הברקות שתרמו אנשים מתוך האוניברסיטה ומחוצה לה, כגון "שׁ‏וּרוּ", שפירושו "הביטו" והוא דומה גם למילה "שׁוּר", שפירושה "קיר"; או veni vidi, כלומר "באתי, ראיתי" בלטינית – אלה כמובן המילים הראשונות ב-veni, vidi, vici הידוע של יוליוס קיסר, ו-vidi היא אחת מנטיות הפועל הלטיני vidēre, "לראות", שממנו נגזרה גם המילה "וידאו".

הצעות אחרות היו "הערת ביניים" ו"קריאת ביניים"; אך שמות אלה מתקשרים לטקסט, ולא לאמנות חזותית (ואכן, יש למשל ביטאון למורים בשם "קריאת ביניים", וכן ספר ללימוד עברית בשם זה). נוסף על כך, הם מתייחסים למעמד של התערוכה מבחינת המארגנים (בין תערוכות אחרות) ולא מבחינת הקהל (שרואה אותה בפני עצמה).

הוצע גם השם "מאמר (מ)מוסגר" – שאמנם רומז לכיוון החזותי, אבל דווקא לתמונה ממוסגרת, ואינו מתייחס לייחוד של הפרויקט ולמכנה המשותף של כל מה שיוצג בו – לא ציור, לא פיסול, אלא וידאו ארט.

כמה מההצעות היפות האחרות שעלו היו "זמן מסך", "הווידאו שבקיר" ואחת שמצאה חן בעיניי במיוחד – "קיר בסרט". בסופו של דבר בחרה חוה בשם המעולה (בעיניי) "דקת מסך" – המרמז הן על אלמנט הווידאו או הסרט ("מסך") והן על הפורמט הקטן של התערוכות ("דקה"). מי שירצה ימצא כאן גם אלוזיה לאנדי וורהול ול-15 דקות התהילה המובטחות שלו, שהצטמצמו עוד יותר בימינו הדיגיטליים. נוספה גם כותרת משנה מחויכת – "תערוכת וידאו XS".

התערוכה הראשונה במסגרת הפרויקט, המוצגת כעת בגלריה, היא SPLIT של האמנית שירלי שור. היצירות הן קליידוסקופים של צורות גיאומטריות הנוצרות, משתנות ונעלמות לנגד עינינו; שור מכנה את התוצאה "ארכיטקטורה נוזלית", מבנים שאינם מוצקים וקבועים, אלא קורסים, חולפים ונמוגים. התערוכה הקטנה והיפה הזאת מעניינת בעיניי במיוחד בהקשרה הנוכחי, כלומר בגלריית האוניברסיטה הפתוחה – חלל בעל צורה בלתי רגילה, שנראה בעצמו כאילו הוא זורם ומשתנה, כפי שאפשר לראות בצמד הצילומים שלמעלה.

גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים

לאחרונה התוודעתי למילה האנגלית defenestration – מילה שפירושה "זריקה של מישהו או משהו מחלון". אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכים מילה כזו? זה קורה הרבה אצלכם?

ובכן, עד מהרה גיליתי שהאנגלים (והאמריקאים) המנומסים אינם אשמים. המילה הזאת נוצרה בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618 ונקרא עד היום "הזריקה מהחלון בפראג" (לא צוחקת איתכם), ואשר היה אירוע מפתח בנסיבות ההיסטוריות שהובילו למלחמת שלושים השנה (כנ"ל). בעיקרו של דבר, סכסוך על חופש הפולחן בין פרוטסטנטים לקתולים הוביל לזריקת קתולים מאחד החלונות של טירת פראג. בצירוף מקרים ראוי לציון, השנה מלאו 400 שנה בדיוק לאירוע ההיסטורי הזה. למעשה, מדובר במעין מסורת בפראג, שכן היה גם אירוע קודם של זריקה מהחלון שהתרחש ב-1419, ובשנת 1948 הלך לעולמו בדרך זו שר החוץ של ממשלת צ'כוסלובקיה, יאן מסריק, ולא ברור אם נזרק או קפץ מהחלון.

מילים נוצרות לעתים קרובות בעקבות יצירת טכנולוגיה או מוצר חדשים, שיש צורך במילה שתציין אותם. כך זכינו ב"מקלדת", ב"גוזייה" וב"להקליק". אך הופעה של מילה בעקבות אירוע מסוים, שהיה כה מרשים שגרר היווצרות של מילה חדשה כדי לתאר אותו – זה כבר אירוע נדיר ומיוחד בהרבה.

האם יש מילים כאלה בעברית (לא ביטויים, מילים)? מצאתי כמה; הנה שלוש מהן.

את הפועל "התפּוּטַר", כלומר לכאורה התפטר, אך למעשה לא הייתה לו ברירה, טבע ככל הנראה ישראל גלילי, מפקד ב"הגנה" ואחר כך חבר כנסת ושר. גלילי נזקק למילה זו כדי לציין את פרישתם של מפקדים מה"הגנה" משורות צה"ל אחרי מלחמת העצמאות, בעקבות לחץ מצד דוד בן-גוריון, שרצה להפוך את הצבא לממלכתי ולפחות מזוהה מפלגתית. המפקדים האלה לא פוטרו, אבל גם לא עזבו מרצונם, כלומר – "התפוטרו".

את המילה "מהפך" במשמעות שינוי קיצוני טבע מגיש הטלוויזיה חיים יבין. יבין הגיש את משדר סיכום הבחירות ב-17 במאי 1977, והשתמש במילים "גבירותיי ורבותיי, מהפך" כדי לציין את ניצחון הליכוד לאחר רצף של ממשלות שמאל מאז קום המדינה. (המילה "מהפך" אמנם הייתה קיימת לפני כן, אך לא במשמעות זו אלא כמונח מתחום הגיאוגרפיה.)

ולבסוף, את הפועל "לאתרג", המציין יחס עדין ומגונן של התקשורת לפוליטיקאי, טבע העיתונאי אמנון אברמוביץ' כדי לציין את יחסה של התקשורת אל ראש הממשלה אריק שרון בתקופת ההתנתקות. הפועל "לאתרג" נגזר כמובן מהמילה "אתרוג", ומקורו באתרוג של סוכות ובמנהג לשמור עליו מכל משמר, לעתים אף בקופסה מרופדת צמר גפן.

התחלנו אפוא מרגע של "המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים" בפראג של לפני 400 שנה, והמשכנו לשלושה רגעים בהיסטוריה של מדינת ישראל – וכך עברנו דרך ארבעה אירועים שעוררו רושם כה עז, עד שהביאו להיווצרותן של מילים חדשות. מעניין להבחין שכל הארבע מקורן דווקא בפוליטיקה, ולא בשדות אחרים של הפעילות האנושית.

 

תודה רבה לכל מי שהרהרו איתי על חלונות, זריקה מהם ודרכי ההיווצרות של מילים, ובמיוחד לדפנה לוי, לצבי דרוקר ולאילון גלעד שתרמו את "לאתרג", "מהפך" ו"התפוטר".

 

למעלה: הדפס עץ מן המאה ה-17 המתאר את "הזריקה מהחלון בפראג".