לפעמים השאלות הפשוטות ביותר בעצם אינן כה פשוטות, ולמעשה, ככל שאנחנו יודעים יותר, כך גם התשובה נעשית מעניינת יותר. חוקר בתחום הביולוגיה של התא סיפר לי פעם שעזר לבתו להתכונן לבחינת הבגרות בביולוגיה; הישיבה המשותפת הסתיימה כאשר הבת הודיעה "אבא, אי־אפשר ללמוד איתך. כל דבר זה 'יותר מורכב מזה' ו'יש יוצאי דופן', די, לך, אני אלמד בעצמי."
בשנים האחרונות אני מלמדת קורס בעריכת טקסטים עיוניים בתוכנית לימודי העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב. הוראה היא הזדמנות נהדרת לדון בדברים ולחדד אותם, והסטודנטים והסטודנטיות הנבונים והסקרנים של התוכנית לא התלוננו עד כה על ניואנסים אלא שמחו להרהר בהם איתי.
אחת הסוגיות ששוחחנו עליהן הייתה פשוטה לכאורה: מהי בעצם "עריכת לשון", כלומר מה כוללת עבודתם של עורכי הלשון? התשובה מורכבת יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. אופי העבודה ומשימות העריכה משתנים בהתאם לאופי הטקסט והפרויקט ובהתאם לצורכי המחבר או המחברת ולדרישות הלקוח, כגון אדם פרטי או הוצאה לאור.
להלן אתאר את המשימות העיקריות שאנו עשויים לעסוק בהן כאשר אנו עורכים טקסטים עיוניים, או נונפיקשן. נבחין כי "טקסטים עיוניים" הם קטגוריה רחבה הכוללת כמובן ספרי עיון, אך גם מאמרים, תוכני הדרכה ומידע מטעם גופים מגוונים – ובהם עיריות, חברות הפקה וארגוני מגזר שלישי – וטקסטים המלווים תערוכות מסוגים שונים, כגון טקסטי קיר, כיתובי מוצגים וספרי תערוכה.
שתי המשימות הראשונות שאתאר כאן, המסומנות בכתום – ארגון וליטוש של המבנה ובדיקה ודיוק של התוכן – שייכות לכאורה לתחומה של עריכת התוכן, ולא של עריכת הלשון. אך יש גופים והוצאות לאור המעוניינים בטיפול גם בהיבטים האלה. יתרה מזו, במקרים רבים עורך הלשון הוא העורך היחיד של הטקסט; ואף אם יש לטקסט עורך מדעי, לעיתים הוא עוסק בסוגיות כגון מה ייכנס לטקסט, מידת העדכניות של הנתונים או מתן ביטוי למחלוקות מדעיות, ואינו מתמקד במבנה של הטקסט, בארגון שלו ובסוגיות עריכתיות אחרות.
אם נשים לב גם לכמה מהמשימות האחרות, כגון בחירת מינוח מדעי או מקצועי בשיתוף פעולה עם הכותבים וקביעת כללי האחדה (כגון פורמט קבוע של כיתובים לאיורים), נבין מדוע רבים מעדיפים את השם הכללי יותר "עריכת טקסט"; אך "עריכת לשון" ו"עורך לשון" הם המונחים המקובלים.
אם כן, הגדרת המשימות של עורך או עורכת הלשון בפרויקט מסוים תלויה בשאלות כמו מיהן הנפשות הפועלות בפרויקט ומה סל הכישורים שלהן (למשל, אם יש עורך תוכן ומה בדיוק הוא עושה, ומיהו עורך הלשון ומה הוא מציע לעשות או עושה בפועל); מיהו הלקוח ומה מדיניותו (אם זהו גוף המגדיר את תפקיד עורך הלשון באופן מרחיב או באופן מצומצם יותר); ולמי משלמים כמה.
אז מה עושות ועושים?
ארגון וליטוש המבנה של הטקסט כולו. אולי המחבר צולל מייד לנבכי הנושא הראשון שהוא עוסק בו (בין שהוא סדרות טלוויזיה קוריאניות, השקעה בקריפטו או מבנה הנוצה) וחסרה פתיחה שתסביר לקוראים מה הם קוראים ולמה? אולי הספר מורכב מפרקים קצרצרים ומפרקים ארוכים מאוד, וכדאי לחשוב מחדש כיצד נכון לחלק אותו? אולי הסדר שבו הדברים מוצגים בטקסט אינו לגמרי הגיוני ואופטימלי, למשל משום שהוא משקף את הסדר שבו הכותב או הכותבת כתבו את הדברים ולא את הסדר שבו כדאי להתוודע אליהם? או אולי חוברת על תולדותיה של עיר מסתיימת דווקא בפרק על בית עלמין, וכדאי לארגן מחדש את סדר הפרקים ולסיים בנימה שמחה וקלילה יותר?
בדיקה ודיוק של התוכן. למשל, האם קו המחשבה רצוף והגיוני? האם חסר לקוראים שלב בהסבר? האם מושג או מונח חשוב מופיע ללא הגדרה מהו? האם יש סתירה בין שני מקומות בטקסט, או שהם עשויים להיראות כסותרים, ויש ליישב זאת?
האם הטקסט כולל ציטוטים (מהתנ"ך, משירים ועוד) ללא ציון המקור, ואם כן, האם כדאי להוסיף אותו? האם ציטוט ממקור מנוקד מופיע בטקסט ללא ניקוד, ויש להשלים את החסר?
אם הטקסט כולל שמות של ציורים, ספרים או בעלי חיים, שמות חוקים, תאריכים וכן הלאה – האם הם נכונים ומדויקים? גם כותבים שהם אנשי מקצוע מעולים בתחומם עשויים לכתוב שמות או פרטים אחרים מהזיכרון, ולפיכך, לעיתים, בצורה לא מדויקת. אני מציעה תמיד לבדוק מדגמית, בייחוד בתחילת העבודה. אם מתגלות טעויות, כדאי להציף את העניין. בשלב הבא אפשר להחליט אם בדיקה שיטתית היא בתחום האחריות של עורך הלשון או של העורך המדעי או של האסיסטנט, אם יש – אבל עצם הבדיקה וההצפה של השאלה הן בתחום אחריותנו.
התאמת אופי הטקסט למטרתו ולקהל היעד שלו. למשל, האם הטקסט פונה לילדים או למבוגרים? האם עליו להישמע ידידותי ונגיש או רשמי ואקדמי? עד כמה מונחים ומושגים מדעיים או מקצועיים דורשים הסבר, ומה נניח שהקוראים כבר יודעים?
בחירה והאחדה של מינוח מדעי או מקצועי. התחממות כדור הארץ או התחממות גלובלית? סוכרת או סכרת? ריצוף, הרצפה או קביעת רצף של DNA (או של דנ"א)? על עורכי לשון לבדוק מה האפשרויות שעל הפרק ולהכיר את השיקולים בבחירה ביניהן, בהתייעצות עם הכותבים. עליהם גם לוודא שהמונחים שנבחרו משמשים באופן אחיד ועקבי לאורך הטקסט.
קביעת כללים והאחדה על פיהם לאורך הטקסט. למשל: כמה רמות של כותרות יש בטקסט? (אם בספר יש פרקים, האם בתוך הפרקים יש עוד רמה נמוכה יותר של כותרות? כך או כך, רצוי שההיררכיה תהיה אחידה לאורך הספר.) האם הטקסט פונה לקוראים בלשון רבים ("כפי שתראו להלן") או נשאר כמה עשורים מאחור עם לשון זכר יחיד ("ראה להלן")? האם אנו מציינים אירועים רחוקים בזמן במספר השנה לפני או אחרי הספירה, או במספר השנים לפני זמננו? האם שמות חוקרות, מדינאים ואישים אחרים הנזכרים בטקסט בפעם הראשונה נכתבים גם בלועזית בסוגריים? האם הכתיב המלא, התעתיק של מילים לועזיות וניקוד מילים לועזיות הם לפי כללי האקדמיה ללשון העברית או שיש חריגים? לכאן שייכת גם המשימה הנחוצה, אף אם לא מלבבת, של בדיקה והתקנה של פריטים ביבליוגרפיים.
החלטות כאלה אולי נראות פעוטות כשהן עומדות בפני עצמן, אבל אי־אחידויות ואי־התאמות למיניהן, כמו גם טעויות קלות כגון שגיאות הקלדה, עלולות לגרום לטקסט להיראות מרושל ו"להסיח את דעתם של הקוראים, כמו פגמים בשמשה שדרכה התבוננו בנוף," כלשונו של העורך מלקולם קאולי בהקדמה הנפלאה שלו למהדורה של "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'רלד בעריכתו. לעומת זאת, טקסט שנערך בהקפדה מאפשר לקוראים להתמקד בעיקר.
ניסוח ברור ובהיר של הטקסט. לכותב או לכותבת אולי ברור מאוד מה הם רצו לומר, אבל התוצאה אינה בהכרח ברורה לקוראים. כעורכי לשון, חשוב לוודא שברור לנו לגמרי מה נאמר: אנחנו הקוראים הראשונים, ומה שלא ברור לנו, כנראה לא יהיה ברור לפחות לחלק מקהל הקוראים והקוראות. וכאן חשוב להיפטר מלא־נעימים למיניהם. לא הבנו? נשאל. לא ברור מי זה ה"הוא" שבמשפט ולמה הוא מתייחס ממה שנאמר קודם? נברר ונציין בפירוש. נתקלנו בניסוח עמום ומפותל? זו ההזדמנות לפשט אותו. ואם יש בטקסט מילים או ביטויים "קשים", אין צורך לוותר עליהם, אבל כדאי לוודא שהם מוּבָנים מן ההקשר או להגניב הסבר קצר. אם קהל היעד של הטקסט כולל אנשים צעירים, אנשים שעברית אינה שפת אימם וכן הלאה, כדאי שביטוי כגון "היה לא תהיה" או משפט כמו "הקבוצה לא השיגה אפילו תיקו אחד לרפואה" יהיה בעבורם הזדמנות ללמוד משהו חדש, ולא המקום שבו יפסיקו להבין מה הם קוראים.
ופה חשוב להיזהר: נשים לב שניסיון לפשט ולהבהיר לא יכניס חלילה טעות בטקסט. לפעמים ניסוח הוא מורכב משום שהוא מתאר רעיון מורכב, וחשוב שהנוסח הערוך יבטא בדיוק את הרעיון הזה. אם איננו בטוחים לגמרי שזה מה שעשינו, כדאי לכתוב הערה, אפילו קצרצרה, כגון "בסדר?" כדי לוודא שהכותב או הכותבת שבודקים את שינויי העריכה יהיו ערניים במיוחד בנקודה הזאת.
הקפדה על שפה תקנית. שפה תקנית היא שפה המצייתת למספר גדול למדי של כללים, מקצתם נרחבים ומקיפים ומקצתם נקודתיים מאוד. לכללים ולמוסכמות האלה מקורות מגוונים – ובהם האקדמיה ללשון העברית, מתקני לשון, מילונים ועורכות ועורכים בהוצאות ספרים ובעיתונים – וגורמים אלה אינם מסכימים תמיד זה עם זה. למשל, בקרב עורכי לשון מקובל שהצורה "בגלל ש־" (כגון "החלב החמיץ בגלל שהוא עמד בחוץ כל הלילה") אינה תקנית, ואילו האקדמיה ללשון נמנעת מלפסוק בסוגיה הזאת. תפקידו של עורך הלשון הוא להכיר את הכללים והמחלוקות, להפעיל שיקול דעת ולהכריע מה מתאים ביותר לטקסט ולקהל היעד שלו.
ליטוש של הטקסט כך שיהיה יפה, נעים לעין ולאוזן. היופי קשור לבהירות, שכבר דיברנו עליה, אך יש בו מעבר לזה. נבדוק אם הטקסט מצלצל יפה, אם הקצב שלו נעים; לשם כך אפשר אפילו להקריא אותו לעצמנו בקול. כדאי לשים לב למאפיינים של שפה וטקסט שאנו מזהים כיָפים ונעימים לקריאה – נסתכל למשל על הדוגמה הזאת:
באותן שנים נסגרו שלושה בתי קולנוע בעיר ורדית. שניים מהם הפכו למרכזי קניות והשלישי למכבסה אוטומטית.
ולעומת זאת:
באותן שנים נסגרו בעיר ורדית שלושה בתי קולנוע. שניים מהם הפכו למרכזי קניות והשלישי למכבסה אוטומטית.
שתי האפשרויות תקניות וברורות, אך בעיניי הסדר השני נעים יותר, משום שהמשפט הראשון מסתיים במילים שהמשפט הבא עוסק בהן ("שלושה בתי קולנוע").
גם מבנים מקבילים בטקסט נתפסים בעינינו כיפים. בפוסט הזה של רענן שקד, למשל, מופיעים המשפטים:
העבודה הייתה כאוס חסר תכלית, כמובן. העבודה הייתה להיות עבד נרצע. העבודה הייתה לעשות, לצייץ, לפמפם, להוציא ולהביא כל מסר או שקר שנמסרו לכם כנתינתם.
שלושת המשפטים מתחילים באותו צמד מילים ("העבודה הייתה") וממשיכים בהסבר מה הייתה העבודה הזאת – מבנה יפה לעין ומוצלח מבחינה רטורית.
לא תמיד קל להסביר למה משפט מסוים נאה בעינינו ומשפט אחר פחות, אבל אפשר בהחלט לשאוף לתוצאה שנזהה כנאה ולנסות לשים לב אילו מאפיינים תורמים לתוצאה כזאת.
קריאה אחרונה ובקרת איכות. בתום העריכה דרושה קריאה אחרונה שתוודא, למשל, שהאיורים ממוספרים ברצף; שלא נותרו בטקסט אי־אחידויות למיניהן, טעויות הקלדה או רווחים מיותרים; ושלא נשכחו בקובץ הערות ושאלות לכותבים, כגון "אבל איך קוראים לו?", העלולות להגיע חלילה לטקסט הסופי ולהצחיק את כולם חוץ מאנשי המקצוע הנוגעים בדבר. הקריאה האחרונה היא המבט הסופי בטקסט בטרם נשגר אותו הלאה – הזמן לסדר את צווארונו, להחליק את שערו ולוודא שהוא מוכן לצאת לדרכו.
•
אם השילוב הזה המאפיין את עריכת הלשון – מבט רחב ותשומת לב לפרטים קטנים, יצירת סדר ויופי ואהבת השפה – מדבר אל ליבכם או אל ליבכן, עדיין אפשר להירשם לתוכנית לימודי התעודה בעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב בשנה הקרובה! אשמח לראותכם.
•
תודה לעורכת הלשון תמי בורשטיין על התיאור היפה והמדויק של עריכת לשון כ"יצירת סדר".
האומנם כל העולם במה, מי נמצאים על הבמה הזאת, ומי הקהל? על השאלה הזאת שוחחנו היום ב"מה שכרוך".
הדימוי של החיים להצגה או לתיאטרון מזוהה מאוד עם שייקספיר, אבל למעשה שורשיו עתיקים בכאלפיים שנה ויש לו ענף יפה ועדכני בספר של המשוררת והסופרת מיה טבת דיין.
"כל העולם במה" מופיע אצל שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם", אך מתברר שלא רק שם. במחזה "הסוחר מוונציה", הסוחר אנטוניו מסביר למה רוחו נכאה (כל הציטוטים ממחזות שייקספיר בתרגום דורי פרנס):
אנטוניו: אני תופש את העולם, גראציאנו,
רק כפי שהוא: בָּמה, שכל אדם
חייב בה לשחק תפקיד, וזה
שלי עצוב.
הרעיון הזה מתגלגל ברחבי מחזותיו של שייקספיר, ורובנו מכירים אותו מ"כטוב בעיניכם":
ז'ק: כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים
התפקידים האלה, שמתוארים במחזה, הם אגב תינוק, תלמיד בלי מוטיבציה, בחור מאוהב, חייל עצבני עם זקן קטן שמשמיע קללות ססגוניות, שופט מלא פוזה עם זקן מעוצב, קשיש צנום ולבסוף ישיש דמנטי.
הדימוי הזה מופיע גם במקבת':
חיים הם רק מין צל
חולף, שחקן עלוב שמקפץ
ומתאמץ על הבמה שעה,
ולא נשמע עוד.
אבל הרעיון הזה קדם בהרבה לשייקספיר ומופיע בפרגמנט, כלומר קטע קצר, שמקובל לייחס אותו לפילוסוף היווני דמוקריטוס (מאות 5-4 לפנה"ס) אך ככל הנראה נכתב על ידי פילוסוף פחות מוכר בשם דמוקרטס (קל לראות מה מקור הבלבול). כך או כך, הקטע הקצר הזה אומר "הָעוֹלָם בָּמָה, הַחַיִּים כְּנִיסָה: בָּאתָ, רָאִיתָ, יָצָאתָ."
כמה מאות שנים אחר כך, המדינאי והמחבר הרומאי פטרוניוס כתב משפט המבטא רעיון דומה: "(כי) כמעט כל העולם הם שחקנים".
הרעיון הזה המשיך להתגלגל בתרבות, והפילוסוף והתיאולוג מהמאה ה־12 ג'ון מסולסברי טבע בספרו "הפוליקרטיקוס" (Policraticus) את הביטוי theatrum mundi, כדי לתאר את העולם כאילו הוא במה שבני האדם משחקים עליה תפקידים שונים – מלך, משרת, חייל – ותוך כדי כך שוכחים מיהם באמת, כלומר נשמות שעליהן לעשות טוב. הקהל הוא האל ומלאכיו, שצופים במתרחש.
אנחנו רואים אם כך שהרעיון הזה של העולם כתיאטרון, או כבמה, שימש הוגים שונים במשמעויות מגוונות: שחיי אדם הם זמניים, חולפים, לעומת היקום (כפי שראינו אצל דמוקריטוס); או שמעשינו בחיים הם תפקיד, תלבושת, הצגה, לעומת המהות האמיתית שלנו (ג'ון מסולסברי); או שבני אדם מגלמים תפקידים שונים במהלך חייהם (כפי שראינו ב"כטוב בעיניכם"); או שחיי אדם הם מגוחכים וריקים ממשמעות (כפי שהם מתוארים במקבת' וכנראה ב"סוחר מוונציה").
מעניין לציין גם שהמוטו של תיאטרון ה"גלוב", ששייקספיר העלה בו את מחזותיו, היה משפט בלטינית שפירושו בערך "כל העולם מציג מחזה", וריאציה על המשפט שפגשנו קודם של פטרוניוס.
מה שהביא אותי להרהר בהיסטוריה המפוארת הזאת של העולם כבמה, או כתיאטרון, הוא ספרה של המשוררת, הסופרת והמרצה מיה טבת דיין "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", שקראתי לאחרונה ואכן נתתי אותו לבתי. בספר הזה טבת דיין לקחה את הרעיון העתיק הזה והעניקה לו משמעות שונה ויפה. מיה טבת דיין כותבת על יחסי הכוחות בין גברים לנשים:
נשים עדיין מתהלכות בעולם כאורחות במרבית המישורים. גברים רבים עדיין מתהלכים בו בתחושה של זכאות ובעלות באופן שנשים מעולם לא חוו ולא לומדות לחוות. […] צד אחד רגיל לספר את הסיפור מבעד לעיניו, לאחוז את מושכות הסיפור, את הספר הקדוש, את הכסף. בשעה שהצד השני רגיל מאז ומעולם לשמוע את הסיפור הזה כקהל. מהיציע. מעזרת הנשים.
אני מאמינה ששחרור של הנשים מהיציע של העולם ישחרר גם גברים רבים מדרישותיה הדורסניות של הבמה. אולי בכלל יש להרוס את התיאטרון הזה ולבנות אחד חדש. ללא במה ויציע.
על הקטע הקצר הזה יש כמה דברים לומר.
ראשית, נשים לב שטבת דיין עוברת לרגע מדימוי התיאטרון לדימוי בית הכנסת, ומשווה את יציע התיאטרון לעזרת הנשים: כך או כך הנשים הן פסיביות, הן אינן אוחזות ב"מושכות הסיפור".
שנית, בענייננו העיקרי כאן, מיה טבת דיין, כמו שייקספיר, מתארת את החיים של נשים וגברים כהצגה בתיאטרון; אך לעומת שייקספיר, שאמר כי "כל הגברים והנשים רק שחקנים", טבת דיין סבורה כי בתיאטרון של החיים הגברים נמצאים על הבמה והנשים אינן שחקניות אלא צופות בהם מן הקהל. כלומר, היא לוקחת את הדימוי העתיק הזה ומשתמשת בו לתיאור יחסי הכוחות בין המינים, ומציעה "להרוס את התיאטרון הזה ולבנות אחד חדש. ללא במה ויציע" כמטפורה לעיצוב יחסים חדשים בין גברים לנשים, שבהם גם הנשים וגם הגברים יהיו חופשיים יותר ולא יוגבלו או לישיבה פסיבית ביציע או ל"דרישותיה הדורסניות של הבמה", אלא יוכלו לשתף פעולה ולפעול כל אחד לפי אופיו והעדפותיו, בלי להיות כלואים – כפי שהיא כותבת בהמשך הספר – בין גדרות המגדר.
אגב, מעניין לשים לב שאמנם שייקספיר מציין בפירוש ש"הגברים והנשים" הם שחקנים, אבל ממשיך ואומר כי “one man in his time plays many parts”, לגבר יש תפקידים רבים במהלך חייו; והוא אף מפרט, כזכור – החייל השש אלי קרב, השופט המכובד עם הזקן המטופח, כלומר הוא מתאר, ביחס לזמנו, תפקידי חיים של גברים. ולבסוף, משעשע להיזכר שבתיאטרון בזמנו של שייקספיר שחקנים־גברים שיחקו גם את תפקידי הנשים, כלומר פיזית, בתיאטרון ה"גלוב" הגברים אכן נמצאו על הבמה והנשים בקהל, בדיוק כמו בתיאור של מיה טבת דיין.
יפה בעיניי לראות שהדימוי הזה, שאנו מכירים אותו בעיקר הודות לשייקספיר, קדם לו למעשה בכאלפיים שנה, ושהוא משמש למטרות כל כך שונות. אפילו הדימוי הספציפי של הקהל בתיאטרון הזה שימש את ג'ון מסולסברי כדי להציג את האל והמלאכים הצופים בהתנהגותם של בני האדם, השחקנים, ולעומת זאת את מיה טבת דיין למטרה שונה מאוד – להרהר על מקומן של הנשים בחברה.
"למכירה: נעלי תינוק, לא שומשו מעולם." האם כך היה נכתבת היום הדוגמה המיתולוגית הזאת לסיפור קצרצר, שמרבים לייחסה להמינגוויי? הנוסח המקובל בעברית הוא כמובן "לא ננעלו מעולם", אבל בשנה־שנתיים האחרונות זוכה לפופולריות עצומה הצורה "שומש", בעיקר במודעות מכירה למיניהן – כגון "מעבד מזון מעולה, שומש אצלי פעמיים", "פריטי טיפוח ואיפור חדשים ומפנקים (לא נפתחו לא שומשו)", "חווה אלברשטיין – 4 אלבומים חדש בניילון, לא שומש".
כדי לאשש את התחושה שלי שהצורה הזאת לא הייתה שכיחה עד לאחרונה, ערכתי בדיקה מאולתרת בגוגל: חיפשתי את הצירוף "לא שומש" בתקופות של שנה מאז 2021 ועד היום. מספר המופעים עלה במהירות מקצת יותר מאלף בשנת 2021 עד קצת יותר מ־100 אלף בשנת 2026, שכמובן אינה שנה מלאה. מי שאוהבים דברים כאלה ימצאו למטה גרף שמתאר את התוצאות.
הבדיקה הזריזה הזאת מאשרת אם כך שהצורה "שומש", או עם ניקוד "שֻׁמַּשׁ", הייתה עד לאחרונה מסוג המילים שקיימות עקרונית הרבה יותר ממעשית. צורת הבינוני (ההווה) של הפועל הזה היא כמובן שימושית בהרבה: המילה "משומש", כשם תואר, מוכרת ונמצאת בשימוש נרחב.
אם נסתכל במילונים, נמצא מגוון מרתק של דרכים לתאר את המצב הזה. מילון אבן שושן מציין את הצורה "שֻׁמַּשׁ", אך כל הדוגמאות שהוא מספק הן של צורת הבינוני המשמשת כשם תואר: "סֵפֶר מְשֻׁמָּשׁ, בְּגָדִים מְשֻׁמָּשִׁים, כְּלִי מְשֻׁמָּשׁ". מילון רב־מילים נצמד, בהתאם למדיניות שלו, למה שקיים בעברית בת ימינו (או לפחות מה שהיה קיים בה עד לאחרונה): "מְשֻׁמָּשׁ" מופיע כשם תואר ואילו הפועל "שֻׁמַּשׁ" אינו מופיע כלל. במילון אבניאון הפועל מופיע ב"צורות נוספות" תחת שם התואר. ואילו מילוג פשוט מציין את הפועל כצורה קיימת, בלי הסתייגויות.
אז מה קרה כאן, בעצם? רובנו, אם נרצה להציע מעבד מזון או "פריטי טיפוח ואיפור" או ארבעה אלבומים של חוה אלברשטיין ולהביע את הרעיון שלא השתמשנו בהם, נגיד כנראה שהם "לא היו בשימוש" או "לא נעשה בהם שימוש". קל לראות ש"לא שומשו" קצר ופשוט יותר, וכנראה משום כך דוברי ודוברות העברית גאלו את "שומש" מקיום הרפאים שלו והחלו להשתמש בו בקלות ובשפע.
שימוש נעים!
•
תודה ליניב פרקש על הווטסאפ המועיל.
במחלקת הירקות בסופר אפשר למצוא כל מיני דברים נחמדים. לאחרונה מצאתי בה משהו לא אכיל, אך משמח: מילה שלא הכרתי. נחמד עוד יותר: היא נוצרה – ואולי עדיין נוצרת – בדרך מעניינת במיוחד.
בשלט שמעל ערימת מארזים של עגבניות שרי נכתב המחיר: כך וכך שקלים ל"נספק". גיגלתי ומצאתי שאכן, המילה מופיעה פעמים רבות לציון אריזה, לרוב מפלסטיק שקוף, לפירות או לירקות. חיפשתי סרטון שמבטאים בו את המילה הזאת ומצאתי את ההגייה "נִסְפָּקִים" (nispakim), שמתאימה לצורת היחיד nispak. המשכתי לפייסבוק כדי להיעזר בחוכמת ההמונים, ושאלתי את האנשים הטובים בפיד אם הם מכירים את המילה הזאת, ממתי ומנין. כמה וכמה אנשים הכירו את "נספק" ותיארו אותה כ"מילה של חקלאים", "מילה של קיבוצניקים" או מילה שפגשו במטבחים מקצועיים או בשוקי איכרים – בקיצור, בהקשרים שבהם אורזים, פורקים, מוכרים או קונים תוצרת חקלאית – ובהזדמנות זו התברר שקיימות גם ההגיות nespak ו־naspak.
המילה טרם הגיעה למילון רב־מילים, אבל כן קיימת במילון אבניאון ("נִסְפָּק, אריזת פלסטיק שבה מוכרים פירות וירקות (עממי)").
יפה. אבל איך זכינו במילה הזאת? החצי השני של המילה מצביע מערבה, למילה pack או למילה קרובה בשפה אחרת. ייתכן שה"אשמה" כאן היא Nespak, חברה איטלקית לפתרונות אריזה, ושהאריזות מתוצרת החברה הזאת כונו "נספקים" כפי שמכלי הפלסטיק הענקיים מתוצרת החברה הישראלית דוֹלָב (הלחם של שמות הקיבוצים "דביר" ו"להב", בעלי החברה) נקראים "דולבים":
אם שמה של חברת האריזות "נספק" הוא מקור המילה שמסתובבת אצלנו – ואף שזה סביר, לא מצאתי אישוש להשערה הזאת; אם יש לכם קשרים בתחום האטימולוגיה של קופסאות הפירות, אשמח אם תוכלו לסייע – הרי שקרה כאן תהליך נחמד. החלק הראשון הוא הפיכת שם של מותג מסוים לשם כללי בשפה. דוגמאות ידועות לתהליך הזה הן "טיטול", "פלאפון", "פריג'ידר", "ארטיק" ו"נסקפה", שהתחילה את דרכה כשם מותג של חברת נסטלה. דוגמה מוכרת פחות היא המילה "ג'קוזי", שמקורה בשמה של חברה אמריקאית המייצרת אמבטים כאלה. החברה נקראת על שם מייסדיה, בני משפחה אמריקאית איטלקית בשם יאקוצי (Jacuzzi):
החלק השני מיוחד יותר. בעיני דוברי עברית, "נספק" עשויה להיתפס כמילה עברית שנוצרה מהשורש ספ"ק בתוספת נ' תבניתית, או כפי שכתבה אחת המשתתפות בדיון בפייסבוק: "עבורי היא הייתה מאוד אינטואיטיבית כשנתקלתי בה לראשונה, והבנתי אותה כ'יחידת המשלוח הבסיסית של המוצר כפי שאנו מספקים אותה'" (ההדגשה שלי). במצב כזה, שם מותג לועזי עשוי לא רק להפוך למילה עברית אלא גם להיתפס כמילה שמקורה עברי לחלוטין מלכתחילה.
אז האם זהו אכן מקורה של "נספק"? כמו במקרים אחרים בלשון ובכלל, אפשר להעלות השערה, להשתעשע בה – ולראות אם הזמן יספק לנו אישוש או הפרכה.
הסרט החדש והחמוד "ספא וויקאנד" הגיע למסכינו, וגם הוא כמובן, כמו כל דבר בעולם, הזדמנות נהדרת להגג קצת על שפה ואפילו על דבר אחד לפחות שבסביבתנו הלשונית לא מרבים לשמוע עליו (או אותו).
נאמר תחילה שמדובר בקומדיה פרועה המשלבת בין סרט בנות עכשווי לבין הומור סלפסטיק, שגיבורותיה הן ארבע נשים המגיעות לסופשבוע בספא במטרה להירגע וכצפוי יוצא ההפך מזה, ושהיא באמת מצחיקה מאוד. את הג'ינג'ית הכאוטית משחקת אַיְלה פישר, גרושתו זה כשנה של סשה ברון כהן. קצת גונבת את ההצגה מנהלת הספא הרוחנית הקשוחה המכנה את עצמה "שאנטי" (אריקה היינץ), שדמותה המוארת, תרתי משמע, מופיעה בתמונה למעלה מימין.
"שאנטי" בסנסקריט פירושה כמובן "שלווה", והמילה הזאת נאמרת בסרט פעמים כה רבות ובהטעמות כה דרמטיות (לעיתים אחרי דהרה של עדר עיזי יוגה ברחבי הספא) שיצאתי לתור אחריה קצת.
ראשית, מצאתי שבאנגלית יש למילה "שאנטי" שני תעתיקים עיקריים, shanti וגם shantih. למה? ה־h הזאת נועדה לסמן כי המילה "שאנטי" בסנסקריט, ביחסת הנושא ביחיד, מסתיימת בוִויסַרְגָה (visarga), הסימן בצורת נקודתיים:
शान्तिः
הוויסרגה מציינת נשיפה קלה לאחר התנועה, ובמימושים מסוימים יש לה אופי של הדהוד נשימתי של התנועה האחרונה. מכיוון שהתנועה האחרונה במילה "שאנטי" היא i, הצורה המסתיימת בוויסרגה עשויה להישמע בערך כ"שאנטיהי". צורה כזאת אפשר לשמוע לעיתים בנוסחה "שאנטי, שאנטי, שאנטי", הנאמרת פעמים רבות בסיום תפילה או מנטרה (כפי שאפשר לשמוע כאן).
וטריוויה ספרותית־לשונית נחמדה – ט"ס אליוט בחר לחתום את הפואמה עתירת הרפרנסים שלו "ארץ הישימון" (The Waste Land) בשורה:
Shantih shantih shantih
אליוט בחר בתעתיק של המילה המסתיים ב־h, וכך הדגיש את מקורה; והבחירה שלו לסיים את הפואמה בנוסחה מקובלת לסיום מנטרה או תפילה מזמינה אותנו לראות את הפואמה כולה כטקסט מקודש.
אוֹם.
היום ב"מה שכרוך" שוחחנו על פעלים יצירתיים שסופרים ולפעמים גם מתרגמים חידשו בעבורנו – אם חידוש גמור, כלומר יצירת צורה שלא הייתה קודם, ואם משמעות חדשה לצורה שכבר קיימת בשפה.
מאיר שָׁלֵו, בספרי הילדים שלו, הרבה לחדש פעלים כחלק מן העשייה היצירתית שלו בלשון. הספר "רוֹני ונוֹמי והדב יעקב" הוא ממש חגיגה של פעלים כאלה. הנה כמה שורות:
אִמָּא קוֹרֵאת: מַסְפִּיק לְהִתְקַשְׁקֵשׁ!
צָרִיךְ כְּבָר לָצֵאת, הַשָּׁעוֹן שׁוֹעֵן שֵׁשׁ!
לְהִתְמַהֵר, לָחוּץ הַחוּצָה, כְּבָר מְאֻחָר,
וְתִמְעֲלוּ מְעִיל – כִּי קַר!
יש לנו כאן "הַשָּׁעוֹן שׁוֹעֵן", "לְהִתְמַהֵר" על משקל "להזדרז", "לָחוּץ הַחוּצָה" שקשור גם ל"לרוץ" וגם ל"לַחַץ", וחמוד במיוחד "תמעלו מעיל".
ספר ילדים אחר שיש בו פועל יצירתי הוא "הלב של לב" של הסופרת אפרת לווי. הגיבור של הספר הזה הוא פיל, והפועל "לְחַדֵּק" מופיע בספר במשמעות "לחבק בעזרת החדק". המילה הזאת כמובן חמודה, אבל יפה להבחין שיש בה גם הרבה היגיון לשוני: המילה "חֵדֶק" מופיעה כבר בתנ"ך ושם פירושה "קוץ" (למשל בספר מיכה בצירוף "טוֹבָ֣ם כְּחֵ֔דֶק", כלומר אפילו הטוב שבאנשים האלה הוא כמו קוץ). ברבדים מאוחרים יותר של העברית השורש הזה מופיע גם בפעלים "לחדק" ו"להתחדק" שמציינים דקירה או לחיצה. למשל, בסיפור "תלוי" של גרשון שוֹפְמן – "אנשים רצו […] כשהם מתחדקים [כלומר נדקרים] בקמשונים וחרולים". בהמשך, המילה "חֵדֶק" קיבלה את המשמעות של איבר פה מוארך, כמו של יתוש או של פרפר – וגם חדק הפיל. אנחנו רואים אם כך שה"לחדק" של אפרת לווי מתחבר להיסטוריה לשונית ארוכה. החדק של הפיל קשור לחדק של היתוש ולקוץ מהתנ"ך, וגם הפועל "לְחַדֵּק" עצמו אינו חדש – אך היא מעניקה לו משמעות חדשה: במקום "לדקור" או "ללחוץ", ה"לחדק" הזה קרוב ל"לחבק", הדומה לו גם בצליליו.
ספרי ילדים הם הקשר טבעי מאוד ליצירתיות בלשון, אבל פעלים יצירתיים אינם מופיעים רק שם. בספר "האיש שמחק את העולם" של עוזי וייל, הגיבור אומר "המזרקה כבר איננה מזריקה עשרות שנים". הפועל "להזריק" קיים כמובן בשפה, אך פה הוא משמש במשמעות שונה מהרגילה (אם כי קשורה אליה), של "לזרוק מים", "להתיז".
ב"ילקוט הכזבים", אוסף סיפורי הפלמ"ח שערכו דן בן אמוץ וחיים חפר, לאחד הפלמ"חניקים יש שאלה על המדיניות של הפלמ"ח בהקשר של המאבק נגד שלטונות המנדט הבריטי. לאחר הרצאה ארוכה על מדיניות מפיו של "בני הפוליטרוק", קם אחד החבר'ה ומברר "אבל למה לא מְיָרִים את האינגלים?".
אפרים קישון בפיליטון "לא על הנפט לבדו" מתאר את השגריר הלוּבִי ה"מפוג'ם קשה", מלשון פיג'מה, שמעיר את שר החוץ השוודי באמצע הלילה משום ש"הקולונל קדאפי מעוניין לקבל השנה את פרס נובל לספרות יפה". אגב, השר השוודי מסביר שהוועדה בלתי תלויה והשגריר הלובי מסביר שאפשר לתלות כל אחד. וּבַסיפור "הבריון" של קארל צ'אפק בספר "סיפורים מביכים", שתרגם פאר פרידמן, הגיבורה היפה גוררת את האורח שלה אל הפסנתר ו"מפַּרלדת בידיים לבנות" (מלשון "פְּרֶלוּד").
פּוֹעַל שהגיע רחוק מאוד הופיע ברומן "גר בארץ נוכרייה" של סופר המדע הבדיוני רוברט היינלין, שראה אור בראשית שנות ה־60 וזכה אז ומאז לפופולריות עצומה וגם לביקורת רבה, בין השאר בשל התיאורים של מה שנקרא אז "אהבה חופשית" וחיים בקומונה; העיתונאית והעורכת אנה־לי ניוּויץ כינתה את הספר "הגרסה הסקסיסטית של החיים ההיפיים, כי כולנו חופשיים, אבל הנשים עדיין מכינות את הקפה". בני מאדים ברומן הזה משתמשים בפועל “grok” שפירושו הבסיסי "לשתות" ומשמעותו המופשטת יותר להבין משהו לעומקו, הבנה והזדהות גמורה, עד כדי התמזגות איתו; הבנה שכלית ורגשית גמורה כזו דרושה, להבנתם, גם כדי לאהוב משהו וגם כדי לשנוא אותו. המילה, במשמעות של להבין הבנה עמוקה, נכנסה לשימוש כללי ומופיעה במילונים: מילון מריאם־ובסטר המקוון מציין כי "המילה grok אומצה במהירות על ידי תרבות הצעירים של אמריקה ומאז היא מופיעה בלשונם של those who grok it".
המילה "גרוק" מוכרת כיום בעיקר כשמה של הבינה המלאכותית של חברת xAI של אילון מאסק (שנרכשה לפני כמה חודשים על ידי חברת SpaceX). הבחירה בשם זה נועדה לציין ש"גרוק" לא רק מספקת מידע אלא מבינה דברים באופן מעמיק ורגשי – בחירה מפתיעה משהו, כפי שהעירה מיה, מצד אדם כמו אילון מאסק, שרגשות אינם בדיוק תחום המומחיות שלו.
•
תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק על שימוש מקורי בפעלים, החכימו והביאו דוגמאות מעניינות, ובייחוד לשמוליק פלינט, צפריר קולת, ראובן נוה, אביעד שטיר וימימה עברון.
במאמר מעניין על "האודיסיאה" בגרסת נולאן נעצרתי על הצירוף the sack of Troy:
הבנתי מההקשר שהכוונה להרס העיר טרויה, אבל לא הכרתי את המילה sack במשמעות הזאת, ומייד נטשתי את המאמר ויצאתי בעקבותיה. מילון מריאם ובסטר הטוב מספר לנו כי sack במשמעות של "הרס וביזה", בדומה ל־sack בקבוצת המשמעויות הידועה יותר, מקורה במילה הלטינית saccus, שפירושה "תיק" או "אריג גס"; וכי מילה זו בלטינית מקורה במילה sakkos (σάκκος) ביוונית עתיקה, שהייתה בעלת אותן משמעויות והגיעה ממקור שמי – והיא קרובה, אכן, ל"שַׂק" העברית.
הקשר לעברית חמוד ומשמח, אבל מילון אוקספורד (החלק האטימולוגי נגיש למנויים בלבד) אינו משוכנע לגמרי בייחוס הזה. הוא מציין כי המילה האנגלית sack במשמעות "הרס וביזה" מקורה בצרפתית, בביטוי mettre à sac, שפירושו "לבזוז"; הפועל mettre בצרפתית פירושו "לָשִׂים". הוא מוסיף כי יש חוקרים הסבורים שהמילה sack במשמעות "ביזה" קשורה ל־sack במשמעות "שַׂק" ולשושלת היוחסין שלה, וכי ההיגיון הוא שבוזזים שמים את הביזה בתיקים או בשקים. אך למרות מראית העין של case closed, הוא מצידו – מילון אוקספורד, כלומר – עדיין סקפטי.
באופן מפתיע משהו, למילה האנגלית ransack, שפירושה "לסרוק" או "לבזוז", אין קשר אטימולוגי (מקור משותף) ל־sack: מקורה במילה rannsaka בנורדית עתיקה, המורכבת מן המילה rann שפירושה "בית" ומהמילה -saka הקרובה במשמעותה ובמקורה ל־seek, "לחפש" באנגלית. אך יש הסבורים כי אף ש־sack ו־ransack שונות במוצאן, בכל זאת יש קשר ביניהן, וכי צורתה הנוכחית של ransack הושפעה אולי מקיומה ומצורתה של המילה sack במובן "הרס וביזה" בשפה האנגלית.
חרוזים שחרזו שני סוגים של יצורים לא־אנושיים בספר "היסטוריות של טבע" של פרימו לוי – זה היה היום נושא הפינה שלי ב"מה שכרוך" עם מיה סלע.
הסופר היהודי איטלקי ידוע בראש ובראשונה בזכות ספריו על השואה, ובהם "הזהו אדם?" (או בתרגום אחר "אם זה אדם") המופתי ו"ההפוגה". אך לצד ספריו על השואה כתב לוי גם סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני נפלאים. כמה מסיפורים אלה ראו אור בספר "לילית ואחרים" שכתבתי עליו כאן זה לא כבר וכמה מהם בספר "היסטוריות של טבע" שראה לאחרונה אור לראשונה בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, רובו בתרגומה המצוין של שירלי פינצי־לב וכמה מהסיפורים בתרגומו המצוין לא פחות של מירון רפופורט.
את רוב הסיפורים ב"היסטוריות של טבע" אפשר להגדיר כסיפורי מדע בדיוני, וכמה מהם הם סיפורי פנטזיה או מה שאפשר לקרוא לו אולי סאטירה ספקולטיבית. כפי שמספר מנחם פרי באחרית הדבר המעניינת שלו לספר, "היסטוריות של טבע" ראה אור תחילה תחת שם בדוי, דָמיאנו מָלָבָּיילָה, משום שפרימו לוי והמו"ל שלו חששו שקהל קוראיו של לוי, שהכיר אותו כסופר שואה, יתקשה לקבל ספר כל כך שונה שלו. הספר הופיע אפוא תחת שם עט, אך גב הספר כלל רמזים עבים לזהותו של המחבר (כימאי שכתב שני ספרים על מחנות הריכוז), והוא אכן נחשף עד מהרה. הספר כולו מרשים ומרגש, מלא מעוף מבחינת הרעיונות המדעיים והטכנולוגיים שבו, וכפי שאמרנו, בשניים מהסיפורים, השונים מאוד זה מזה, אנחנו פוגשים חרוזים שמגיעים ממקורות מפתיעים.
סיפור אחד – למעשה תסכית, מחזה רדיו – הוא "החרוזָטוֹר" (ששודר והודפס בשנת 1960). בסיפור הזה אנחנו פוגשים בעל עסק ואת מזכירתו המסורה; בעל העסק הזה הוא משורר הכותב לפרנסתו שירים מוזמנים – פרסומות, שירים לכבוד ניצחון של קבוצות כדורגל, שירי חתונה, שירי אבל ועוד. בעבר, כך הם נזכרים, המשורר התקשה לעמוד בקצב ולספק את ההזמנות; המצוקה נפתרה כאשר המשורר נענה סוף סוף להפצרותיו של סוכן של מוצרים טכנולוגיים למכור לו "חרוזטור", מכונה המחברת שירים לפי הנחיות, או כפי שהיינו אומרים היום, פרומפט: יש לתת לחרוזטור את המאפיינים של השיר הרצוי, כגון הנושא, הטון המבוקש, הסגנון והמשקל השירי, והוא מחבר שיר בהתאם לכך. בנקודה מסוימת בסיפור המשורר והמזכירה נותנים לחרוזטור חופש גמור לחבר שיר כרצונו, והוא מחבר שיר שהמזכירה תופסת אותו תחילה כהטרדה מינית ואחר כך מגיבה ברחמים ("מסכנון!"). נקרא כמה שורות:
וכן הלאה.
אך פרימו לוי חזה לא רק את המצאת הבינה המלאכותית ("משורר מכני לעומסים כבדים, […] מסוגל לכתוב שירה בכל השפות האירופיות, החיות או המתות […] מסוגל להתפייט ברציפות לאורך אלף עמודים, בטמפרטורה ממינוס מאה מעלות צלזיוס ועד פלוס מאתיים") אלא, מה שמרשים לא פחות, הוא מתאר בדייקנות משעשעת גם את תגובת בני האדם למכונה הזאת. כאשר המזכירה מזדעזעת מכוונתו של המשורר לקנות את החרוזטור, הוא מסביר לה ש"אי־אפשר להישאר מאחור", שהנה, היא התנגדה גם ל"מכונת החשבוניות" ועכשיו היא לא יכולה להסתדר בלעדיה, שזהו "כלי עבודה כמו כל כלי אחר, כמו הטלפון, כמו הסטנסיל", אבל הגורם האנושי יישאר כמובן יחיד ומיוחד ולא יהיה לו תחליף. חריף כתמיד, פרימו לוי מערער עד מהרה על ההנחה הזאת, שלמחבר האנושי לא יהיה תחליף; בסיום הסיפור, או התסכית, המשורר מספר לנו שהחרוזטור נעשה חיוני מבחינתו, שהוא "משחרר אותו מחלק ניכר מעבודתו כמשורר", מטפל בחשבונות והמשורר אפילו לימד אותו לכתוב פרוזה והוא עושה זאת היטב: למעשה, המשורר אומר לנו, החרוזטור כתב את הטקסט שזה עתה קראנו, כלומר את הסיפור הזה עצמו.
אבל יצירות מדע בדיוני בכלל, ואלה של פרימו לוי בפרט, אינן כלי גרידא לחיזוי העתיד, אף אם לפעמים הן עושות זאת באופן מרשים מאוד (באחד הסיפורים, "סדר במחיר טוב, הוא מתאר מדפסת תלת ממד הפועלת על ידי הוספה הדרגתית של שכבות חומר דקות, וזאת בשנת 1964, כמעט 20 שנה לפני שנרשם פטנט על מדפסת כזו בשנת 1982!); כוחן ביכולת למתוח את גבולות המחשבה והדמיון, לתהות "מה היה אילו". סיפור מרהיב מסוג זה הוא "חברו של האדם", שבו חוקרים מגלים דוגמאות אופייניות ומסודרות מאוד של סוג מסוים של תאים על גופם של שַׁרְשׁוּרִים, או תולעי מעיים. פריצת דרך בעניין זה מושגת כאשר חוקר של שפות עתיקות מסתכל על תצלומים של דגמי התאים האלה (הוא מסתכל עליהם, אגב, משום שנדבק בתולעי מעיים).
החוקר מסתכל אפוא על תצלומים של תאים על פני השטח של תולעי המעיים האלה ומבחין שצורות מסוימות של תאים חוזרות בתבניות אופייניות – ארבעת התאים האחרונים בשורה הראשונה זהים לארבעת האחרונים בשורה השלישית, שלושת האחרונים בשורה השנייה זהים לשלושת האחרונים בשורות הרביעית והשישית; והוא מזהה את התבנית הזאת כמשקל שירי בשם טֶרְצָה רִימָה, שהיה פופולרי בשירה האיטלקית בימי הביניים וברנסנס, וכתובה בו "הקומדיה האלוהית" של דנטה (אבא/בגב/גדג).
החוקר ושותפיו מגלים עד מהרה כי דגמי התאים על גוף התולעים יוצרים כמה סוגים שונים ומתוחכמים של כתב, "כמעט כאילו התולעת שאבה מהאדם, יחד עם מיצי האורגניזם האנושי, גם חלק מהידע שלו". החוקרים מפענחים טקסטים הכתובים בדרך זו על גופיהן של תולעי מעיים שנמצאו בבטנם של אנשים שונים – רובם שבחים או תלונות על איכות האוכל. אך הם מגלים גם טקסטים מורכבים יותר, ואפילו מסרים שהתולעים מפנות ישירות אל הפונדקאים שלהן, שמוכנים או אינם מוכנים לשמוע.
התמונה באדיבות Magnific.
טקס סיום התיכון של בתי אביגיל התקיים לפני כשבוע וחצי והיה מרגש מאוד וגם סיפק נושא לשיחה שלי עם מיה סלע ב"מה שכרוך" היום. אחת הבוגרות דיברה בטקס על "רכבת ההרים" של השנים שבהן המחזור הזה למד בחטיבה ובתיכון, מהקורונה ועד המלחמות, בלשון רבים; ואני חשבתי על האפקטיביות של הביטוי הזה ועל ביטויים אחרים שקשורים בנסיעה ובכלי רכב. (כמובן, נשאלת השאלה אם רכבת הרים יכולה להיחשב לכלי רכב, בהתחשב בעובדה שהיא מחזירה אותנו בדיוק לנקודה שיצאנו ממנה, במקרה הטוב כמובן. אבל היא נוסעת, אז לצורך העניין נגיד שכן :)).
קבוצה יפה של ביטויים מתארת צורות של התנהגות והתנהלות כצורות של נסיעה בכלי רכב. כך אנחנו עושים דברים על טייס אוטומטי, נכנסים במישהו במאתיים קמ"ש או תופסים טרמפ על משהו. לפעמים נגיד על מישהו שהוא לא עוצר באדום ולפעמים אנחנו מעלים הילוך בטיפול במשהו. ואם נישאר עם הילוכים ידניים, לפעמים יש מצב של "פול גז בניוטרל" או חצי קלאץ' – מעניין אגב אם בעתיד אנשים שלעולם לא יתנסו בנהיגה עם הילוכים, גם לא בלימודי הנהיגה, עדיין ישתמשו בביטויים האלה. אולי כן, כי אנחנו אומרים "לא תחסום שור בדישו" או "חרב פיפיות" – ביטויים שבעבור רובנו קשורים לעולם שחלף. כפי שהעירה מיה, ייתכן שבעתיד מישהו יאמר "חצי קלאץ'" ויתעורר דיון למדני מהו בעצם "קלאץ'" ומהו חצי ממנו.
ביטויים נחמדים במיוחד הם אלה הקשורים לכיוון ולניווט, כמו "לעשות יו טרן" ו"לחשב מסלול מחדש", ששניהם מציינים הערכה מחדש של המצב ושינוי כיוון. והביטוי "הורי הליקופטר" מתאר הורים שמרחפים סביב הילד ומשגיחים עליו, בעקבות היכולת שיש למסוק ואין למטוס לרחף במקום בלי להתקדם.
ישנם גם ביטויים מתחום התחושה והמראה – ובהם "נראה כאילו דרסה אותו משאית", "חדש מהניילונים", "טוטאל לוס" ו"טיפול עשרת אלפים".
"גלגל חמישי": ביטויים שקשורים בחלקי הרכב
לעומת הביטויים האלה, המתארים התנהגות או חוויה על ידי התייחסות לרכב כולו או לצורת הנסיעה שלו, יש גם ביטויים שקשורים לחלקים מסוימים של הרכב, כגון קבוצת ביטויי הגלגלים "גלגל חמישי", "לשים למישהו מקלות בגלגלים" ו"פנצ'ר". וישנם "לאחוז בהגה" או גרסת הסוס "לאחוז במושכות"; "לתת ברקס", כלומר לעצור את התהליך, והצמד "לאבד את הברקסים" ו"אין לו מעצורים"; וגם "למלא מצברים" ו"המצבר שלי ריק לגמרי". ואם נמשיך מהמצבר לדלק, מישהו יכול להגיד שהוא "נוסע על אדים" או בהקשר אחר לגמרי "מתודלק".
על סוסים, מרכבות ורכבות
גם הרכבת העניקה לנו כמה וכמה ביטויים, כגון "איחר את הרכבת", "הרכבת כבר עזבה את התחנה" (התהליך כבר התחיל), "ירד מהפסים" ו"הקטר של המשק"; וגם ספינות – "לנטוש את הספינה הטובעת", "לא לעשות גלים", "יצאה לו הרוח מהמפרשים", "להתקדם במלוא הקיטור", "הרים עוגן".
על האימה שאורבת
כשחיפשתי לנו דוגמאות ספרותיות יפות של שימוש בביטויים כאלה, מצאתי שתיים שהתקשרו יפה, בדרכים שונות, להקשר שהתחלנו ממנו – סיום התיכון והתקופה הלא פשוטה שבה התרחש.
את אחת הדוגמאות מצאתי בסיפורו הידוע ביותר של סופר המדע הבדיוני והאימה בוב לימן (Leman), "חלון". הסיפור ראה אור בעברית בתרגומו של אהרן האופּטמן בכתב העת המיתולוגי "פנטסיה 2000", וכעת אפשר לקרוא אותו באתר פרויקט בן יהודה. בסיפור הזה קבוצה של פיזיקאים וחוקרים של העל־טבעי פותחים מה שנראה כחלון לממד אחר שרואים בו בית ויקטוריאני חמוד עם משפחה אוהבת, הורים וילדים חמודים, שחיים בו בשלווה אידילית. אבל לא הכול אידילי כמו שהוא נראה.
לאחר שהחוקרים צופים זמן מה בשקיקה במה שנראה להם כחלון אל עבר שלֵו וטוב יותר, אחד מהם מוצא דרך לזרוק את עצמו אל תוך החלון ולהגיע אל הבית הזה, ובלי ספוילרים רבים מדי, נזכיר שלימן הוא מחבר של ספרי אימה והביקור הזה נגמר מהר מאוד ורע מאוד.
בעקבות ההצלחה של החוקר, אם זו המילה, לעבור אל הממד המקביל הזה, גם מי שחיים בו מבינים שיוכלו לעבור אלינו, ובתחילה נדמה, מסיבות שמתוארות בסיפור, שהם יוכלו לעשות זאת בכל פעם במשך זמן קצר מאוד במרווחים של 15 שעות וכמה דקות – כלומר, שמדי 15 שעות יהיה "חלון" זמן שבו הם יכולים לפלוש ולתקוף. בשלב הזה, גיבור הסיפור מהרהר איך ייראו חייהם של בני האדם על כדור הארץ כשהאימה אורבת על סף דלתם ויכולה להתפרץ אליהם במרווחים קצובים. הנה קטע קצר מהסיפור הכולל את הביטוי "רכבת הרים", שהתחלנו ממנו, בהקשר דומה, של חיים שכוללים מעברים חדים בין מציאות נורמלית ושקטה לבין מציאות של סכנה ופחד:
חמש עשרה שעות וכמה דקות, חשב גילסון, ואז חמש שניות של פגיעוּת, ואז עוד חמש עשרה שעות ועשרים דקות של ביטחון עד שהאימה מגיעה שוב. וכן הלאה עד – עד מתי? […] הוא פיקפק אם בני אנוש יוכלו לחיות בתנאים כאלה מבלי להשתגע. ספק אם המוח האנושי יוכל להתקיים כשהעתיד היחידי הנראה לעין יהיה רכבת הרים אין סופית מטה, לתוך תהומות עמוקים של אימה, ואז בסערה מעלה לפסגות קצרות של הקלה. האם ימשיך המוח לתפקד כשהאפשרויות היחידות בפניו הן מוות נורא או מתח מתמיד בלתי נסבל? האם ישנה איזו דרך, שאל גילסון את עצמו, שהגזע ימשיך להתקיים עם הידיעה שאין לו עתיד מבוסס מעבר לחמש עשרה השעות ועשרים הדקות הבאות?
אז איך הם התמודדו עם רכבת ההרים הזאת?
בטוויסט של הומור שחור, אחרי רגע מתגלה ששאלת רכבת ההרים בכלל לא תהיה רלוונטית, כי לא יהיו מרווחים של 15 שעות – האימה שאורבת להם תוכל לתקוף בכל רגע, הסכנה תהיה רציפה.
ואם נישאר גם עם ביטויים שקשורים לנסיעה ולכלי רכב וגם עם ההקשר שפתחנו בו, של בני נוער והקשיים שהם נאלצים להתמודד עימם, בואו נסתכל על שיר בשם "ילד מסגרת" של הראפר והמטפל הרגשי בנוער רועי גור. השיר מתאר את תחושותיו של ילד עם הפרעת קשב וריכוז במערכת החינוך. הילד בשיר מתאר לנו את ההתנסויות והחוויות שלו בזמן שברקע צועקים עליו "תן גז", כלומר תתקדם, תעבור הלאה, יותר מהר. לאחר מכן הוא מספר על תחושותיו כאשר הוא משתמש בריטלין:
לא יודע מה איתכם אבל החומר מדכא אותי
אין אותי, אין אותי, אין אותי
אני על טייס אוטומטי ועל אמת שכבר אין אותי
שרכבת ההרים שלנו תגיע אל היעד בשלום ושנשכיל ליצור בעבור הדור הצעיר שלנו ובעזרתו עתיד טוב, בטוח, הוגן וראוי יותר.
•
אוהבים שפה ורוצים להפוך את העיסוק בה למקצוע? ואפילו: אוהבים לקרוא מה אני כותבת ורוצים ללמוד קורס שלי, ועוד רבים ומצוינים? מחר, יום רביעי 8 ביולי, יתקיים זום היכרות של תוכנית לימודי התעודה בעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב, שאני מלמדת בה. כאן אפשר להירשם.
•
תודה ענקית לכל מי שהצטרפו לדיון על ביטויים שקשורים לכלי רכב ותרמו את שלל הדוגמאות המשובחות שכיכבו בפינה ובפוסט.
התמונה באדיבות magnific.
התיקו המרשים שהשיגה נבחרת כֵּף וֶרְדֶה במשחק מול ספרד במונדיאל הביא להצטלצלות המילים "כֵּף", cape ו־cabo, בפורטוגזית, ברחבי הבית, והנוכחים ביקשו לדעת מה הקשר ביניהן.
"כֵּף" ו־cape פירושן (בין היתר) לשון יַבָּשָׁה הבולטת לתוך הים. cape, cabo וקרובותיהן בשלל שפות מקורן במילה הלטינית caput, "ראש", מן הסתם משום שגם הוא בולט מן הגוף; אבל "כֵּף" העברית היא סיפור אחר. המילה "כֵּפִים", ברבים, מופיעה פעמיים בתנ"ך ופירושה סלעים, שיני סלע ("בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים", איוב ל ו). אם נסתכל במילון אבן־שושן נמצא כי ל"כֵּף" קרובות משפחה בעלות אותה משמעות בשפות שמיות אחרות – אכדית וארמית.
אם כך אין קשר של מוצא בין "כֵּף" שלנו לבין cape וקרובותיה, שמקורן בלטינית, למרות הצליל הדומה. איך, בכל זאת, הן מציינות כיום את אותה משמעות?
כמו במקרים רבים אחרים, מילון אבן־שושן עוזר לנו להגיע אל התשובה. בהיותו מילון היסטורי (דיאכרוני), מילון זה מציין לכל מילה ולכל משמעות של מילה את הרובד הלשוני שבו נוצרה. אם נסתכל בערך "כֵּף" נמצא כי המשמעות "סלע, צוק" מקורה בעברית המקראית, כפי שכבר ידענו; אחריה מופיעה המשמעות "ראש־יבשה, קצה־יבשה החודר ובא בים", והסימון מורה לנו כי מקורה ברובד העברית החדשה.
אנו למדים אפוא כי המשמעות (ההוראה) של "לשון יַבָּשָׁה" נוספה למילה "כֵּף" בשלב המאוחר ביותר בתולדותיה, ויכולים לשער כי הדבר קרה בזכות השילוב בין הדמיון הצלילי שלה ל־cape ולקרובותיה לבין המשמעות שהייתה קרובה דייה. אבן־שושן הטוב אף רומז לנו על כך בבחירת המילים שלו: הצירוף "ראש־יבשה" מכוון אותנו בעדינות אל cape ואל caput, שמהן הגיעה המשמעות הזאת.
ולבסוף, מילון ההווה ואתר האקדמיה ללשון קובעים בתמציתיות: "כֵּף – קְצֵה יבשה בולט החודר לשטח הים (בהשפעת הצליל של המילה האנגלית cape)".
בהצלחה לנבחרת כף ורדה במשחק מול ערב הסעודית בשבת.
•
אטימולוגיות ותובנות לשוניות נוספות תוכלו למצוא בספרי "מוציאה לשון", שעד סוף החודש נמכר באתר ההוצאה במחיר מגוחך ביותר: 26.40 שקלים!
וב־60 אגורות יותר תוכלו לרכוש לכם עותק דיגיטלי באתר עברית.
•
התמונה שבראש הפוסט: אצטדיון הכדורגל הלאומי של כף ורדה.
