דילוג לתוכן

המקרה המוזר של "עור בצבע זית"

 

לפני כמה ימים נתקלתי שוב בוויכוח הכרוני בין מתרגמים: אם באנגלית כתוב olive skin, איך נכון לתרגם את הצירוף הזה לעברית?

השאלה הזאת מובילה לשאלה בסיסית יותר: האם "צבע זית" הוא בכלל צירוף המשמש בעברית ביחס לעור? בשפה המדוברת כנראה לא (האם מישהו אמר לכם פעם "נו, רונן מהנהלת חשבונות, בחור גבוה כזה עם תלתלים ועור בצבע זית"?). בספרים מתורגמים בהחלט כן, אך עקרונית אפשר לטעון שמדובר בתרגום מילולי מדי, המושפע יותר מדי משפת המקור, כלומר בתרגומית. ואולם, הצירוף מופיע פה ושם גם ביצירות מקור, למשל אצל סביון ליברכט. האם אפשר אפוא לראות בו תיאור לגיטימי של צבע עור בעברית, לפחות בעברית ספרותית? או שמא מוטב להימנע ממנו, ומתרגמת הנתקלת בצירוף olive skin באנגלית תיטיב לעשות אם תחפש חלופות אחרות?

אני חשבתי שעוד לפני שאלת התרגומית, העברית הספרותית והעברית המדוברת, כדאי לדעת כיצד דוברי עברית מבינים בכלל את הצירוף הזה. אם אומרים להם "עור בצבע זית" – על איזה צבע הם חושבים? כזכור, כבר עסקנו כאן בשאלה דומה, בפוסט צמות פשתן בישראל – צבעים מיובאים. אלא שפשתן אינו גידול מקובל בארץ ישראל כיום, ואילו זית בהחלט כן; ולעומת זאת, צבע סיבי הפשתן הוא מובהק ומסוים מאוד, ואילו לזיתים יש כמה צבעים וגוונים – וייתכן אף שהביטוי באנגלית מתייחס לא לצבע הפרי אלא לצבע העץ המגולף, או אפילו לגונו של השמן. יתרה מזו: הצירוף "צבע זית" באופן כללי הוא שכיח מאוד בעברית, אך מציין דווקא סוג של ירוק, כמו צבעם של מדי צה"ל.

שאלת ההתייחסות לצבע בשפות שונות היא ותיקה מאוד בבלשנות. חוקרים גילו בה עניין כיוון שחוש הראייה נתפס כזהה ברובם המכריע של בני האדם – ואילו ציון הצבעים בשפות שונות הוא מגוון עד להפתיע. כך, למשל, מקובל כיום שמספר השמות או המונחים הבסיסיים לצבעים בשפות שונות הוא בין שניים, בהיר וכהה (בשפת דאני מפפואה-ניו-גיניאה) לבין 12 (כגון בעברית). בלשנים ואנתרופולוגים בדקו כמה שמות צבעים קיימים בשפות שונות, ואיזה טווח של אורכי גל ובהירות מציין כל אחד מהם. המענה על השאלות האלה אינו טריוויאלי (לדוגמה, מה ייחשב ל"שם של צבע"? מה עם "טורקיז", "ירקרק" או "בלונדיני"? והאם "אדום" בעברית מתייחס לאותו טווח גוונים כמו rouge בצרפתית?). אחד הכלים המרכזיים שסייעו בחקר תפיסת הצבעים של דוברי שפות שונות הוא זה ששימש במחקרם הקלאסי של ברנט ברלין ופול קיי. צמד החוקרים הרכיבו סט של 320 כפיסי עץ ב-40 גוונים שונים וב-8 דרגות של בהירות, וכן 9 כפיסים בלבן, אפורים שונים ושחור. את הכפיסים האלה, המונחים על רקע אפור "ניטרלי", הציגו החוקרים בפני דוברי שפות שונות, וביקשו מהם לנקוב בשמות הצבעים.

באופן עקרוני, אפשר להשתמש בווריאציה על השיטה הזאת כדי לענות על השאלה שלפנינו. אך למעשה, השאלה הספציפית הזאת מורכבת יותר. מעבר לסוגיות הרגילות של בחירת המשתתפים בניסוי (גיל, מין, השכלה וכיוצא באלה), הרי שפה מדובר ב"עור בצבע זית" – וכפי שכבר הבחנו, זה איננו הגוון המתואר כ"צבע זית" בעברית באופן כללי (שהוא סוג של ירוק). אם כן, כפיסי עץ או ריבועי נייר צבעוניים אינם האמצעי האידאלי – אולי נכון יותר להשתמש בציורים או בצילומים של בני אדם; ובחירה כזו הופכת את המערכת כולה למורכבת בהרבה.

מכל מקום, מתוך סקרנות בלבד, ערכתי סקר קטן ולא-מייצג בסביבתי. ראשית בדקתי מהי, בדיוק, משמעות הצירוף באנגלית. לשיטתה של ויקיפדיה, מדובר ב"טווח מסוים של צבע עור של בני אדם … מציין בדרך כלל עור שחום, שחמחם או שזוף בהיר עד בינוני, ומרבים לתארו כבעל גוונים צהבהבים, ירקרקים או זהובים" (מתוך הערך באנגלית, התרגום שלי). תיאורים דומים מופיעים בשלל אתרים העוסקים באיפור. כדי לבדוק מה חוכמת ההמונים אומרת בעניין, בדקתי אילו תמונות עולות בחיפוש של הצירוף olive skin. הנה חלק מהתוצאה.

בשלב הבא, הצגתי לאנשים שונים את המלבן הזה של 80 עיגולים צבעוניים (שלקחתי מתוך כתבה על עבודתה של הבלשנית אסיפה מג'יד), וביקשתי מהם להצביע על העיגול הדומה ביותר לדעתם לצבעו של "עור בצבע זית".

כלל בחירות הילדים (מוקפות בקו סגול) והמבוגרים (מוקפות בקו תכלת) שהתבקשו להצביע על הגוון של "עור בצבע זית" מבין האפשרויות הנראות כאן

הסקר – הקטן והבלתי מייצג, כאמור – הקיף כמה מבוגרים וכן כמה ילדים בני 12-10. נתחיל מן הילדים: למרות ההנחיה "עור בצבע של…", שלוותה בתנועה שהראתה על עור הגוף, רובם ציינו גוונים הקרובים למה שאנחנו מכירים כירוק-זית (ראו סימון באיור למעלה). הילדה הפרטית שלי אף הקשיבה להגדרה ואמרה "נראה לי שזו דריאדה" (נימפת עצים).

טווח הבחירות של המבוגרים נטה יותר לגוני חום (ראו איור). רוב המשתתפים הוסיפו הסברים מילוליים, שאפשר כמובן ללמוד מהם לא פחות מאשר מבחירת הצבע עצמה. אחדים הסבירו שלדעתם "עור בצבע זית הוא שחום עם גוונים ירקרקים" – כלומר, הסבר קרוב ל"הגדרה הרשמית" של הגוון הזה. אחרים אמרו בפירוש שאין להם מושג במה מדובר: "צבע זית זה ירקרק, אבל אין עור בצבע הזה, אז אולי זה סוג של שזוף או שחום".

מה אפשר ללמוד מכך? כנראה, שהתיאור "עור בצבע זית" אינו מעלה תמונה ברורה ודומה אצל כל דוברי העברית. האם אפשר להסיק מכך מסקנה חד-משמעית לגבי השימוש בצירוף הזה בתרגומים? לא. יש שיאמרו שמדובר בתרגומית, ונוסף על כך בצירוף שמשמעותו אינה ברורה לכל קוראי העברית, ולכן מוטב לא להשתמש בו, ולהעדיף תיאורים אחרים, בהתאם להקשר (אני עצמי נוטה לדעה זו). אחרים יאמרו שאין בעברית ביטוי אחר המציין את הגוון הזה, וכי כפי שהעברית התעשרה בשלל ביטויים, צירופים ודימויים שמקורם בשפות אחרות, כך היא יכולה להתעשר גם ב"עור בצבע זית". ואם יש קוראים שאינם יודעים לאיזה גוון הכוונה – הרי לא כולם יודעים גם מהם "ורוד פוקסיה" או "ציאן", וזו אינה סיבה להימנע מהשימוש בשמות הגוונים האלה.

 

תודה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד ליסמין פיאמנטה-שמיר ולרן הכהן, על הדיון המעניין שהוביל לפוסט הזה. תודה מיוחדת למשתתפים בסקר, הבוגרים והצעירים.

 

כל העטלפים, גדולים כקטנים

לאחרונה נתקלתי בסיפור מצחיק על הורים, כנראה אמריקאים, שנתנו לבנם ספר על עטלפים. בערך באמצע הספר, נדהם הילד להבין שעטלפים הם למעשה חיות אמיתיות. עד אז סבר שהם יצורים דמיוניים הקשורים לליל כל הקדושים (האלווין), בדומה לשדים ולרוחות רפאים.

בסך הכל, אפשר להבין את הילד: עטלפים הם אכן בעל חיים מפליא ביותר. העטלף הוא היונק היחיד המעופף באופן פעיל, ואף החולייתן היחיד המעופף באופן פעיל מחוץ לקבוצת העופות. העטלפים נראים כמו משהו ממחלקת הפרופס של סרט אימה, ורשימת הפיצ'רים המיוחדים של חלק מהמינים כוללת ביו-סונאר, כלומר, הם משמיעים צלילים ומפיקים מידע על הסביבה מן ההדים החוזרים אליהם. בכך הם דומים ללווייתנים, לדולפינים ולמכשירי האולטרסאונד של רופאים.

תכונה אחרונה זו של העטלפים היא מקור שמו של ספרו החדש והיפה של החוקר פרופ' יורם יום-טוב, "הרואים את הקולות" (כותרת המשנה: "עטלפים – בין מיתוס למציאות"). השם מבוסס, כמובן, על פסוק מהתנ"ך. בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר על בני ישראל: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת".

בחירת שם הספר אופיינית מאוד לגישתו של המחבר. גם בספרים קודמים שלו (כגון זה וזה), שילב יום-טוב דיון מעמיק ויסודי בבעלי חיים, מוצאם והאקולוגיה שלהם – ביריעה תרבותית רחבה יותר, כגון ציטוטים קולעים להפליא משירים ומן המקורות היהודיים.

בספר זה (שהוא מקסים, אף שלא אני ערכתי אותו), יום-טוב מרחיב את היריעה עוד יותר מאשר בספרים קודמים – וזאת מבלי לוותר כהוא זה על הדיוק ועל היסודיות של הצד המדעי. הספר פותח בפרק "עטלפים בעיני האדם", העוסק בעטלפים באמנות, במיתולוגיה ובתרבות ברחבי העולם, כגון בסמלים של בתי אצולה ושל יחידות צבאיות (מי יכול לציין יחידות בצה"ל שבסמליהן מופיע עטלף?). הוא מתאר גם את אזורי המפגש והחיכוך בין עטלפים לבני אדם – כגון עטלפים המשתכנים במבנים נטושים ושימוש בעטלפים בחקלאות ולהבדיל, ברפואה עממית.

הספר "הרואים את הקולות" משקף את חיבתו וסקרנותו של כותבו כלפי עולם החי. יום-טוב אינו מסתפק בממצאים ובשרטוטים, אלא חולק מניסיונו ומחוויותיו במחקר ובשדה, ומפנה את מבטו לא רק אל העטלפים אלא גם אל מי שחוקרים אותם: למשל, בהשוותו בין חוש הריח המפותח של העטלפים לחוש הריח המנוון של האדם, הוא מספר על דוקטורנטית גרמנייה שזיהתה על פי הריח שבחדר מסוים היו עטלפים משני מינים-ביולוגיים, ואף הבחינה אם מדובר בזכרים או בנקבות! בתארו את מבנה האוזן הפנימית של עטלפים, הוא חולק אנקדוטה מצחיקה על חוקר שזיהה בטעות את שבלולי האוזן של עטלף מסוים בתור מין חדש למדע של חילזון ימי (החוקר פרסם מאמר הסבר לאחר שעמד על טעותו).

הספר עוסק גם בשמותיהם העבריים של עטלפים שונים, ובמקור המילה "עטלף" עצמה; וכולל היסטוריה קצרה של חקר העטלפים בארץ ישראל וסקירה שיטתית של מבנה גופם והתנהגותם, של חיי העטלפים לצד האדם ושל שיטות עיקריות בחקר עטלפים. הספר כולל מגדיר של מיני העטלפים בישראל ומשופע בתמונות יפות ומרשימות של בעלי החיים האלה – לא עניין של מה בכך, כיוון שמדובר בבעלי חיים מעופפים, מהירים והעיקר, ליליים.

"הרואים את הקולות" ישמח חובבי טבע ובעלי חיים ואוהבי דעת בכלל.

 

רוצים לקרוא את "הרואים את הקולות"? אפשר וכדאי לקנות אותו כאן. כמו כן תיערך כאן בבלוג הגרלה של עותק של הספר. רוצים להשתתף? כתבו בתגובה השערה על מקור המילה "עטלף" – מילונית או משלכם, רצינית או מצחיקה.

עדכון: בהגרלת העותק של "הרואים את הקולות" זכה טל שפרונג. טל, שלח בבקשה כתובת והספר יגיע אליך. שנה טובה!

 

 

הרואים את הקולות ראה אור בהוצאת דן פרי בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן הדוכיפת ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, ומופץ על ידי הוצאת מאגנס.

 

שנה טובה!

 

 

 

המילון החמקן

 

 

לכאורה, מילונים הם יצורים כנים וגלויים. רוצים הגדרה ברורה ומדויקת? לכו למילון. אך היכרות קרובה מגלה גם את הצד החמקני, או שמא הדיפלומטי, שבאישיותם. נניח שאנחנו רוצים לדעת מהי צורת הרבים של "כדאיות", למשל כי כתבנו "כדאיויות השקעה" והתמלאנו ספק אם זו אכן הצורה הנכונה. אנחנו פונים אפוא לרב-מילים, ומגלים שהוא ממלא פיו מים בנוגע לצורת הרבים. לא כזו, לא אחרת – פשוט אין.

אנחנו ממשיכים למילון אבן שושן, ומגלים שגם הוא שומר על דיסקרטיות. רוצים צורת רבים? היעזרו במקורות אחרים או צרו אותה בעצמכם, למשל לפי שמות עצם דומים. צורת הרבים של "אישיות" למשל היא אִישִׁיּוּיוֹת או אִישֻׁיּוֹת, תלוי את מי שואלים – כך שבהחלט אפשר להבין את מי שמנסה להתחמק מתשובה.

גם מילים אחרות שהריבוי שלהן בעייתי מופיעות במקצת המילונים ללא צורת רבים. כך, למשל, רב-מילים ומילון ההווה נמנעים מלציין את צורת הרבים של "בְּלוֹ" (מארמית), רב-מילים מחריש בנוגע לצורת הרבים של "חד-קרן" ו"תלת-אופן", ומילון אבן שושן מציע רק צורת יחיד של "אבטיפוס".

מצד אחד, ההימנעות הזאת מאכזבת: מה צורות הרבים של "ילד" ו"צלחת" אנחנו כבר יודעים. אנחנו שולחים יד למילון כדי למצוא צורות שאיננו בטוחים מהן. מצד אחר, אפשר להבין מדוע הן חסרות. במידה מסוימת, יש פה כנראה רצון לא להתחייב לצורה משונה, כגון "כדאיויות". אך טעם נוסף ומהותי יותר הוא, שצוות המילון אינו מעוניין (בדרך כלל) לכלול במילון מילים שאינן קיימות. מילון היסטורי, דיאכרוני, כמו מילון אבן שושן, לא יכלול בדרך כלל מילה שאינה מופיעה במקורות כתובים או לחלופין בעברית בת ימינו; מילון סינכרוני, כמו מילון ההווה ומילון רב-מילים, לא יכלול לרוב מילה שאינה נמצאת בשימוש כיום. נמצא, אפוא, שמילה או צורה שאינה מופיעה במקורות וגם אינה משמשת כיום לא תופיע בדרך כלל בשום מילון.

אנחנו אמנם פתחנו את המילון כדי לדעת "איך אומרים", אך במקרה זה, התשובה היא "לרוב לא אומרים".

שתיקת המילונים היא, אם כן, תשובה בפני עצמה: ל"כדאיות" (ולכמה מילים דומות, כגון "גבריות") לא הייתה עד היום צורת רבים מקובלת, ולכן לא נמצא אותה במילון (בסוגיה מילונאית דומה, של צורות זכר שאין להן צורות נקבה ולהפך, עסקנו כאן וכאן). מחברי המילונים ממתינים לנו: אם הצורה "כדאיויות" תהפוך רווחת יותר, נמצא אותה בעתיד גם במילונים.

 

תודה לראומה שחור מהאוניברסיטה הפתוחה, ששיחתנו המעניינת הובילה לכתיבת הפוסט הזה.

העבר שחי בהווה: ארטמיס ופרספונה עדיין כאן

 

 

בחלק השני והידוע פחות של "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, הילד בסטיאן מחפש אחר חלומותיו במכרות החלומות שבממלכת פנטסיה. "כאשר אנחנו חולמים חלום, הוא אינו יכול פשוט להיעלם. אך אם החולם אינו יכול לזכור את החלום, מה קורה לו? הוא ממשיך להתקיים בממלכת פנטסיה, עמוק מתחת לאדמה. החלומות שנשכחו נצברים בשכבות רבות … פנטסיה כולה מונחת על יסודות של חלומות שנשכחו."

כפי שפנטסיה, ממלכת הדמיון, נשענת כולה על יסודות של חלום, כך ספרות המערב מונחת על יסודות משלה – שהשכבות הבולטות שבהם הן כמובן המיתוס היווני ו(איך לא) התנ"ך. נושאים, קווי עלילה ודמויות מן המקורות האלה ממשיכים להופיע ולהדהד במשך אלפי שנים. יש שהם מופיעים מפורשות, ויש שהתגלמויותיהם בתרבות ובאמנות הן אולי על בסיס "יסודות שנשכחו". האל-הנפח הפייסטוס, למשל, אינו אחת הדמויות המוכרות ביותר מן המיתוס; ובכל זאת, הגאון הטכנולוגי חסר הכישורים החברתיים הוא אחד הסטריאוטיפים של החברה המודרנית, ומופיע באינספור יצירות כתובות ומצולמות. דוגמה אחרת היא קטניס אוורדין מ"משחקי הרעב", המזכירה כל כך את דמותה של ארטמיס – הנערה-הבתולה הציידת, המתרחקת מאהבה ומנישואים, אוהבת הטבע, הצדה בחץ וקשת.

האם המיתוס היווני נשאר חי כל כך משום שהוא נותן ביטוי נאמן לנפש האנושית – או שמא הוא נותן ביטוי נאמן לנפשנו משום שהתרבות שאנו חיים בה "יושבת", במידה כה רבה, על המיתוס היווני? כך או כך, המיתוס היווני – שוב, בדומה לתנ"ך – הוא מכפיל כוח אמנותי עצום; כמו המנוף, הגלגל והלופר, הוא מגביר מאוד את יכולת העשייה של אדם יחיד. רפרור למיתוס יכול להעניק ליצירה בת שבוע, או שעה, מעמקים של אלפי שנים.

יצירות המתייחסות למיתוס הן טובות ביותר כשהן מביטות בו במבט חדש, נעזרות בו כדי לשאול שאלה משלהן. למשל: באיזו מין חברה מודרנית יכולה לצמוח נערה ציידת, שחיה במרחבי הטבע ואינה רוצה בשום פנים להתאהב או להינשא? "משחקי הרעב" הם, בין השאר, תשובה על השאלה הזאת.

או: האם אפשר לאהוב, האם יאהבו אותנו, אם יש בחיינו חלק שעדיין שייך למישהו או למשהו אחר? האם יקבלו אותנו עם האורות והצללים שבנו – גם אם הצללים האלה אפלים במיוחד? רותי קינן מהרהרת בשאלות האלה בשירה "פרספונה", האהוב עלי מאוד.

פרספונה היא בתם של זאוס ושל דמטר, אלת התבואה. כשהייתה עדיין כמעט ילדה, נחטפה לַשאוֹל כדי להיות אשתו של האדס; אמה הזועמת יצאה לחפש אחריה, והאדמה העזובה חדלה להצמיח דגן ופרי. זאוס התערב והורה להאדס לשחרר את פרספונה אל אמה, בתנאי אחד – שלא אכלה דבר בהיותה בשאול. אך כיוון שהתגלה שפרספונה אכן אכלה בשאול כמה גרגרי רימון, הוחלט על פשרה – פרספונה תישאר בשאוֹל למלוך לצד האדס במשך כמה חודשים בכל שנה, ובשאר חודשי השנה תחזור אל אמה. בחודשים שבהם מבלה פרספונה בשאול, דמטר מתכנסת ביגונה והאדמה אינה נושאת יבול; מכאן חילופי העונות.

פרספונה המיתולוגית נישאה להאדס בעודה נערה צעירה מאוד. רותי קינן, בשירה, תוהה על התבגרותה והמשך חייה של הנערה הזאת, המבלה כמה חודשים בשנה לצד בעלה האפל, וחופשייה לנפשה בשאר השנה. פרספונה שלה נוסעת להודו לטיול של אחרי הצבא, לומדת באוניברסיטה ("סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ"). ומה הלאה?

"זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה/ כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:/ 'הָיִיתִי צְעִירָה',/ 'תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי',/ 'הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים'". פרספונה, הקשורה לנצח לאל השאול, היא משל לכל אדם המתמודד עם כאבים ישנים או עם השדים שבנפשו (זיכרונות קשים, התמכרות, דיכאון?). שהרי פרספונה חוזרת לא רק אל האדס, אלא לשאול תחתיות: "הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים/ לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים/ עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים". ובכל זאת, למרות החשכה הנוכחת תמיד בחייה, "לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק/ אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת".

מלכת השאול מתיישבת איתו בפתח תקווה, מגדלת שני ילדים, תולה את בגדיהם על חבלי הכביסה. "לא ייאמן למה אפשר להתרגל," היא חושבת. אבל גם שם, בדירה "בפרויקט חדש בעין גנים", צלליה ממשיכים ללוות אותה, נוכחים תמיד:

"הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל."

 

***

 

פרספונה

רות קינן

א.

כְּשֶׁהִגִּיעָה לַגַּנְגֶּס בְּטִיּוּל אַחֲרֵי-צָבָא

לֹא הָלְכָה לִרְאוֹת גּוּפוֹת נִשְׂרָפוֹת.

בִּמְקוֹם זֶה טָבְלָה מִכְחוֹל בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים

וְצִיְּרָה אֶת בְּרַק הַמֶּשִׁי

שֶׁל יְרִיעוֹת הַסָּארִי

הַמִּתְיַבְּשׁוֹת עַל הַגָּדָה.

בְּכָל זֹאת נִבְקְעָה שָׁם הָאֲדָמָה

וַאֲדוֹן הַמָּוֶת פָּרַץ מִמֶּנָּה

וְחָטַף אוֹתָהּ לְמַמְלַכְתּוֹ.

ב.

כְּשֶׁעָלְתָה מִשָּׁם הָיְתָה שׁוֹנָה,

גַּרְעִינֵי פֵּרוֹת הַשְּׁאוֹל

כְּבָר הִכּוּ בָּהּ שָׁרָשִׁים.

כָּעֵת הָיָה עָלֶיהָ לִלְמֹד לְתֹאַר

(סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ)

הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים

לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים

עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים.

אֲבָל הִיא הִסְתַּדְּרָה.

זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה,

כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:

׳הָיִיתִי צְעִירָה׳,

׳תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי׳,

׳הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים׳.

לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק

אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.

ג.

הֵם עָבְרוּ לְדִירָה בִּפְּרוֹיֵקְט חָדָשׁ בְּעֵין גַּנִּים,

מֵאֵלּוּ שֶׁמִּרְפְּסוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהֶם פּוֹנוֹת לְכָל רוּחַ

וּמִרְפְּסוֹת הַשֵּׁרוּת מַמְתִּיקוֹת זוֹ לָזוֹ

אֶת סוֹד חֶבְלֵי-הַכְּבִיסָה וּמְנוֹעֵי הַמַּזְגָּנִים.

יֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי יְלָדִים.

׳לֹא יֵאָמֵן לְמָה אֶפְשָׁר לְהִתְרַגֵּל׳

הִיא חוֹשֶׁבֶת

כְּשֶׁהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה

כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב

אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,

וְתַחְתֶּיהָ

כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –

הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל.

 

***

התצלום באדיבות האמנית ניקול דקסטרס, מתוך סדרת היצירות "פרספונה והרימון". הסדרה היא אחת משלוש הנקראות "מתלבשים בעתיד" (Dressing in the Future), ומתארות ניצולים מתלבשים בעתיד פוסט-אפוקליפטי.
היצירות מרשימות ביותר גם בעולם ובאווירה שהן יוצרות, גם בבגדים ובאיפור – פרספונה של דקסטרס לובשת סוג של שמלת-שריון מקליפות רימון.

Photo courtesy of Nicole Dextras

מה הקשר בין פישוק לסימני הפיסוק?

"ראיתי שכותבים עכשיו 'בפיסוק רגליים', בסמ"ך," אמר לי מישהו. "זה משונה, כי זה יכול לגרום בלבול עם 'פיסוק', כלומר 'סימני פיסוק', לא?".

ובכן, כן ולא. למה לא? כי ביסודו של דבר, זוהי אותה מילה, מן השורש פשׂ"ק/פס"ק, המציין הפסקה או הפרדה – בין מילים או בין איברים בגוף, כמו שפתיים, אצבעות או רגליים.

כמו במקרים אחרים, גרסת השי"ן השמאלית היא הוותיקה יותר, ומופיעה במקרא (כגון "פֹּשֵׂק שְׂפָתָיו", כלומר מפטפט, משלי יג ג). בלשון חכמים מופיע גם הכתיב בסמ"ך, בצירוף "פיסוק רגליים". כלומר, הכתיב שבן שיחי התלונן עליו מופיע למעשה כבר בתלמוד.

מן המשמעות של הפרדה והרחקה נגזרה המשמעות של הַפְסָקָה, כלומר יצירת רווח בזמן, עצירה: "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". השורש פס"ק מופיע בתלמוד גם במשמעות של עצירה בקריאה ("פִּסקֵי הטעמים", כלומר טעמי המקרא, וכמובן המילה "פָּסוּק").

בעברית המודרנית אנו משתמשים בצירוף "סימני הפיסוק", בדומה ל"פסקי הטעמים" מן התלמוד. סימני הפיסוק – כגון פסיק, נקודה, סימן קריאה, סימן שאלה – מציינים הפסקה  בקריאה, כלומר יצירת רווח בין מילים ומשפטים.

פישוק/פיסוק, כמו הצמדים תפישה/תפיסה, פרישה/פריסה, הם אם כן שתי גרסאות של מילה אחת, שדוברי השפה יצקו בהן גוני משמעות שונים.

ממש בימים אלה נתקלתי בעוד צמד כזה. כולנו מכירים את המילה מַשְׂכִּית, המופיעה בתנ"ך ופירושה ציור, קישוט או תכשיט: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כו א), "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי כה יא). גם ב"מַשְׂכִּית" וגם ב"שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה" (ישעיהו ב טז) משמש השורש שׂכ"ה, שפירושו לראות: "משכית" ו"שכיית חמדה" הן דברים יפים, שנעים להתבונן בהם. בתקופה מאוחרת יותר נכתב גם השורש הזה בסמ"ך, כחלק מאותה מגמה כללית, כלומר צמד השורשים שׂכ"ה/סכ"ה מציינים שניהם ראייה: "ולמה נקרא שמה יִסְכָּה שסָכְתָה ברוח הקדש" – כלומר, ראתה את רוח הקודש.

מעניין לציין כי מאותו שורש נגזרה גם המילה "סִכּוּי", שפירושה מבט לעתיד, מה שצפוי בעתיד.

מכיוון ש"מַשְׂכִּית" היא ציור או קישוט, ומכיוון שהשורש שהיא נגזרת ממנו, המציין ראייה, מופיע בשתי הגרסאות שׂכ"ה/סכ"ה – חידשה האקדמיה ללשון את הצירוף חַלּוֹן מַסְכִּית לציון חלון זכוכית צבעונית, ויטראז'.

איך שם נולד? על בחירת שמה של סדרת תערוכות קטנטנות

זה כמה ימים מוצגת בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה תערוכה קטנטונת, אך מיוחדת. זוהי התערוכה הראשונה בפרויקט של מיני-תערוכות וידאו ארט, שישובצו ברווחי הזמן שבין תערוכות אחרות בגלריה. לפרויקט אחראית המנהלת האמנותית של הגלריה, ד"ר חוה אלדובי.

גם אני, לשמחתי, הייתי מעורבת מעט בפרויקט הזה, בשלב המהנה של בחירת השם. השם נדרש לבטא שני רעיונות מרכזיים: שמדובר בווידאו ארט ובתערוכות קטנות מאוד. חוה הגדירה דרישה נוספת: שהשם יהיה שקוף וברור לכל מי שיראה אותו. בכך נפסלה שורת הברקות שתרמו אנשים מתוך האוניברסיטה ומחוצה לה, כגון "שׁ‏וּרוּ", שפירושו "הביטו" והוא דומה גם למילה "שׁוּר", שפירושה "קיר"; או veni vidi, כלומר "באתי, ראיתי" בלטינית – אלה כמובן המילים הראשונות ב-veni, vidi, vici הידוע של יוליוס קיסר, ו-vidi היא אחת מנטיות הפועל הלטיני vidēre, "לראות", שממנו נגזרה גם המילה "וידאו".

הצעות אחרות היו "הערת ביניים" ו"קריאת ביניים"; אך שמות אלה מתקשרים לטקסט, ולא לאמנות חזותית (ואכן, יש למשל ביטאון למורים בשם "קריאת ביניים", וכן ספר ללימוד עברית בשם זה). נוסף על כך, הם מתייחסים למעמד של התערוכה מבחינת המארגנים (בין תערוכות אחרות) ולא מבחינת הקהל (שרואה אותה בפני עצמה).

הוצע גם השם "מאמר (מ)מוסגר" – שאמנם רומז לכיוון החזותי, אבל דווקא לתמונה ממוסגרת, ואינו מתייחס לייחוד של הפרויקט ולמכנה המשותף של כל מה שיוצג בו – לא ציור, לא פיסול, אלא וידאו ארט.

כמה מההצעות היפות האחרות שעלו היו "זמן מסך", "הווידאו שבקיר" ואחת שמצאה חן בעיניי במיוחד – "קיר בסרט". בסופו של דבר בחרה חוה בשם המעולה (בעיניי) "דקת מסך" – המרמז הן על אלמנט הווידאו או הסרט ("מסך") והן על הפורמט הקטן של התערוכות ("דקה"). מי שירצה ימצא כאן גם אלוזיה לאנדי וורהול ול-15 דקות התהילה המובטחות שלו, שהצטמצמו עוד יותר בימינו הדיגיטליים. נוספה גם כותרת משנה מחויכת – "תערוכת וידאו XS".

התערוכה הראשונה במסגרת הפרויקט, המוצגת כעת בגלריה, היא SPLIT של האמנית שירלי שור. היצירות הן קליידוסקופים של צורות גיאומטריות הנוצרות, משתנות ונעלמות לנגד עינינו; שור מכנה את התוצאה "ארכיטקטורה נוזלית", מבנים שאינם מוצקים וקבועים, אלא קורסים, חולפים ונמוגים. התערוכה הקטנה והיפה הזאת מעניינת בעיניי במיוחד בהקשרה הנוכחי, כלומר בגלריית האוניברסיטה הפתוחה – חלל בעל צורה בלתי רגילה, שנראה בעצמו כאילו הוא זורם ומשתנה, כפי שאפשר לראות בצמד הצילומים שלמעלה.

גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים

לאחרונה התוודעתי למילה האנגלית defenestration – מילה שפירושה "זריקה של מישהו או משהו מחלון". אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכים מילה כזו? זה קורה הרבה אצלכם?

ובכן, עד מהרה גיליתי שהאנגלים (והאמריקאים) המנומסים אינם אשמים. המילה הזאת נוצרה בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618 ונקרא עד היום "הזריקה מהחלון בפראג" (לא צוחקת איתכם), ואשר היה אירוע מפתח בנסיבות ההיסטוריות שהובילו למלחמת שלושים השנה (כנ"ל). בעיקרו של דבר, סכסוך על חופש הפולחן בין פרוטסטנטים לקתולים הוביל לזריקת קתולים מאחד החלונות של טירת פראג. בצירוף מקרים ראוי לציון, השנה מלאו 400 שנה בדיוק לאירוע ההיסטורי הזה. למעשה, מדובר במעין מסורת בפראג, שכן היה גם אירוע קודם של זריקה מהחלון שהתרחש ב-1419, ובשנת 1948 הלך לעולמו בדרך זו שר החוץ של ממשלת צ'כוסלובקיה, יאן מסריק, ולא ברור אם נזרק או קפץ מהחלון.

מילים נוצרות לעתים קרובות בעקבות יצירת טכנולוגיה או מוצר חדשים, שיש צורך במילה שתציין אותם. כך זכינו ב"מקלדת", ב"גוזייה" וב"להקליק". אך הופעה של מילה בעקבות אירוע מסוים, שהיה כה מרשים שגרר היווצרות של מילה חדשה כדי לתאר אותו – זה כבר אירוע נדיר ומיוחד בהרבה.

האם יש מילים כאלה בעברית (לא ביטויים, מילים)? מצאתי כמה; הנה שלוש מהן.

את הפועל "התפּוּטַר", כלומר לכאורה התפטר, אך למעשה לא הייתה לו ברירה, טבע ככל הנראה ישראל גלילי, מפקד ב"הגנה" ואחר כך חבר כנסת ושר. גלילי נזקק למילה זו כדי לציין את פרישתם של מפקדים מה"הגנה" משורות צה"ל אחרי מלחמת העצמאות, בעקבות לחץ מצד דוד בן-גוריון, שרצה להפוך את הצבא לממלכתי ולפחות מזוהה מפלגתית. המפקדים האלה לא פוטרו, אבל גם לא עזבו מרצונם, כלומר – "התפוטרו".

את המילה "מהפך" במשמעות שינוי קיצוני טבע מגיש הטלוויזיה חיים יבין. יבין הגיש את משדר סיכום הבחירות ב-17 במאי 1977, והשתמש במילים "גבירותיי ורבותיי, מהפך" כדי לציין את ניצחון הליכוד לאחר רצף של ממשלות שמאל מאז קום המדינה. (המילה "מהפך" אמנם הייתה קיימת לפני כן, אך לא במשמעות זו אלא כמונח מתחום הגיאוגרפיה.)

ולבסוף, את הפועל "לאתרג", המציין יחס עדין ומגונן של התקשורת לפוליטיקאי, טבע העיתונאי אמנון אברמוביץ' כדי לציין את יחסה של התקשורת אל ראש הממשלה אריק שרון בתקופת ההתנתקות. הפועל "לאתרג" נגזר כמובן מהמילה "אתרוג", ומקורו באתרוג של סוכות ובמנהג לשמור עליו מכל משמר, לעתים אף בקופסה מרופדת צמר גפן.

התחלנו אפוא מרגע של "המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים" בפראג של לפני 400 שנה, והמשכנו לשלושה רגעים בהיסטוריה של מדינת ישראל – וכך עברנו דרך ארבעה אירועים שעוררו רושם כה עז, עד שהביאו להיווצרותן של מילים חדשות. מעניין להבחין שכל הארבע מקורן דווקא בפוליטיקה, ולא בשדות אחרים של הפעילות האנושית.

 

תודה רבה לכל מי שהרהרו איתי על חלונות, זריקה מהם ודרכי ההיווצרות של מילים, ובמיוחד לדפנה לוי, לצבי דרוקר ולאילון גלעד שתרמו את "לאתרג", "מהפך" ו"התפוטר".

 

למעלה: הדפס עץ מן המאה ה-17 המתאר את "הזריקה מהחלון בפראג".

 

על הדיוק המדעי של מטבעות לשון: האם שפן ניסיונות הוא שפן – והאם זה חשוב?

הפרסומת למזגנים שלמעלה הציתה לאחרונה דיון סוער (או, בכל אופן, דיון): האם יש כאן שגיאה או לא? הפרסומת דורשת "אל תהיה שפן ניסיונות", אבל החיה שבתמונה איננה שפן. שפן סלע, או שפן בקיצור, הוא החיה הזאת.

החיה שבמודעה היא ארנבון, או ארנבון מצוי (ויש לו קרובת משפחה הנקראת ארנבת).

ובכן, האם יש במודעה שגיאה? אפשר לטעון שכן: הרי כתוב "שפן", ובתמונה רואים ארנבון. טעות. לחלופין, אפשר לומר שלא: רבים קוראים לארנבת או לארנבון "שפן", והטעות הזאת מתועדת גם במילונים (מילון אבן שושן: "שפן – בלשון-הדיבור יש המכנים כן בטעות את ארנבת-הבית"). השימוש הזה מופיע בשירים (כמו "זאת הגברת שפנפנית") וגם בביטויים שונים בעברית: למשל, הביטוי "לשלוף שפן מהכובע" מתייחס כמובן לארנבון, שהרי זו החיה שקוסמים מוציאים מכובעי הצילינדר שלהם. בדומה לכך, החיה המשמשת כחיית ניסוי היא הארנבון, ובהחלט לא השפן, כך שהביטוי "שפן ניסיונות" כולל אמנם את המילה "שפן", אך מכוון לארנבון. ואם זו הכוונה, אולי התמונה בכל זאת מתאימה?

בעבר השתתפתי בדיון דומה, שעסק בביטוי "הנשר נחת". "הנשר נחת" הוא התרגום העברי הרווח לביטוי באנגלית "The eagle has landed". המילים האלה ציינו את הנחיתה המוצלחת על הירח של רכב הנחיתה של החללית אפולו 11, ומאז משמשות להכרזה על סיומן המוצלח של משימות מורכבות. רכב הנחיתה הזה נקרא eagle על שם הציפור הלאומית האמריקאית, הקרויה בעברית עיטם לבן-ראש או עיט קירח; "The eagle has landed" היה צריך אפוא להיות בעברית "העיט נחת" (ואולי אפילו "העיטם נחת"). אך ההחלטה לקרוא לציפור זו "עיט" התגבשה אחרי ויכוח של מאות שנים אם ראוי לכנותה "עיט" או "נשר", והציבור הרחב עדיין מכנה אותה לסירוגין בשני השמות. הצירוף הזה מוכר אפוא בעברית דווקא כ"הנשר נחת", וכך נקראים גם הספר והסרט בשם זה.

בשני המקרים, אם כן, לפנינו ביטויים, או מטבעות לשון, הכוללים שם של בעל חיים. בשני המקרים השם אינו השם המקובל כיום כנכון לבעלי חיים אלה. אם נכתוב טקסט העוסק בבעלי החיים האלה, כגון לספר לימוד או למגזין מדע פופולרי, ברור שנקרא להם בשמותיהם הנכונים. אך מה על הביטויים? פה אפשר לטעון כי הנכונות הזואולוגית אינה השיקול היחיד: הביטויים יצאו לדרך עצמאית, ויש להם חיים משל עצמם.

ביטויים רבים מקורם למעשה בשגיאה, או בפרשנות רכה יותר – הם אינם תואמים את המשמעות המקורית. דוגמה ידועה היא הביטוי "עצת אחיתופל", שפירושו עצה גרועה ומזיקה, וזאת אף שאחיתופל התנ"כי היה ידוע דווקא בעצותיו הטובות. המשמעות של עצה רעה מקורה כנראה בבחירתו של אחיתופל לייעץ לצד הלא-נכון. דוגמה ידועה פחות היא "החלום ושברו": מקור הביטוי בתנ"ך (שופטים ז טו), ושם משמעותו דווקא "החלום ופתרונו", "החלום ופירושו".

גם הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" נובע, במפתיע, משגיאה. מקור הביטוי בסאטירה 10 של המשורר הרומי יובנליס: mens sana in corpore sano – נפש בריאה בגוף בריא. אלא שיובנליס כתב שאם על האדם לבקש משהו מן האלים, הרי זה "נפש בריאה בגוף בריא" – כלומר שני אלה, יחד, הם הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש; אין פה, כמשמעות הביטוי כיום, טענה שגוף בריא תורם גם לנפש בריאה.

אם נחזור לתנ"ך ולחיות, גם הביטוי השגור "כְּמוֹ כֵן" מקורו כנראה בטעות: "כמו כן" פירושו פשוט "כמו כינים". כן-כן. הצירוף מופיע בישעיהו (נא ו): "הָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן" – הארץ תיקרע כמו בגד בלוי ויושביה ימותו כמו כינים (אם מורידים מספיק את המשלב, ישעיהו מתחיל להישמע כמו טוקבקיסט).

ראינו, אם כן, שביטויים רבים מקורם באי-הבנה או בשינוי במשמעות. האם משום כך הם פסולים, או דורשים תיקון? בדיון בעניין "שפן ניסיונות" עלתה הצעה לשנות את הביטוי ל"ארנבון ניסיונות", כדי שיהיה מדויק יותר. אך אולי אין רע בכך שביטויים משקפים את התפתחות השפה, שינויים במשמעותן של מילים ואפילו אי-הבנות. טרי פראצ'ט, בספרו The Light Fantastic, המציא את דמותו הגאונית של המושל אולף קווימבי, שחייב את המשוררים באמינות ובדייקנות בדיווח. "בסופו של דבר הרג את קווימבי משורר ממורמר, בניסוי שנערך בחצר הארמון ואשר נועד לאשש את נכונות האמרה 'העט חזק יותר מן החרב'. לזכרו של קווימבי, תוקנה האמרה ונוספה לה הסיפא 'רק אם החרב קטנה מאוד והעט חד מאוד'".

לביטויים יש, אם כן, חיים משלהם, שאינם תלויים רק בדיוקם הזואולוגי או ההיסטורי – סוג של "חירות המשורר". איפה עובר הגבול? כרגיל, תלוי בעיני מי: בעיני רובנו "עצת אחיתופל" הוא ביטוי כשר לחלוטין, אך יש קפדנים שמעירים עליו. גם הוותק משפיע: "הנשר נחת" הוא כמובן ביטוי חדש יחסית, ויש שמנסים לתקנו, ואילו ביטויים ותיקים יותר כבר הפכו לחלק מהנוף. כמו תמיד (כמעט), זוהי שאלה של הקשר ושיקול דעת.

 

תודה רבה לאיתי נבו ולד"ר אורי פלביץ' על דיוננו המהנה על נשרים ושפנים, שהוביל לכתיבת הפוסט הזה. תודה גם לאנשי פורום אג'נדה הנפלאים על שפע הדוגמאות לביטויים שמקורם בטעות.

איך לכתוב רב-מכר: סודות מהמאה ה-13

 

בשנת 1277 ראה אור רב-מכר אמיתי, ספר שזכה להצלחה עצומה בקרב קהל היעד שלו ונפוץ במספר גדול מאוד של עותקים. במאה ה-13, הצלחתו של ספר טרם נמדדה במהדורות, כיוון שגוטנברג המציא את הדפוס רק כמאתיים שנה מאוחר יותר; כלומר, כל אחד ואחד מעותקי הספר הועתק ביד. כמעט מאתיים עותקים של הספר שרדו מאותה תקופה ועד ימינו – ומדובר בחפצים עשויים קלף או נייר, פגיעים ללחות ולאש, שנשמרו בהצלחה במשך כ-750 שנה. אפשר רק לשער כמה עותקים היו בנמצא אז.

מה היה הספר הזה, חביב הקהל של ימי הביניים המאוחרים? איננו מדברים כאן על המקבילה הימי-ביניימית של הארי פוטר או "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (אף שהיו גם כאלה). אך אם נזכור שהספר הפופולרי ביותר בהיסטוריה הוא עדיין התנ"ך, נוכל לנחש את הכיוון הנכון. מדובר בספר הלכות יהודי-אשכנזי בשם "ספר עמודי גולה", שכתב מלומד בשם רבי יצחק מקורביל. כמובן, "ספר עמודי גולה" היה רב-מכר בקנה מידה יהודי; ספרי תפילות נוצריים, ויצירות דתיות נוצריות אחרות, פנו לקהל יעד גדול בהרבה, ותפוצתם הייתה בהתאם לכך.

אך גם הקטגוריה הספציפית של ספרי פרשנות והלכה יהודיים הקיפה לא מעט חיבורים. מה הפך דווקא את "ספר עמודי גולה" להצלחה כזו? לקראת שבוע הספר, מעניין לבדוק את הסיבות האפשריות, ולעתים – המפתיעות, להצלחתו הגדולה של הספר הזה, בעקבות מחקרו של ד"ר יהודא גלינסקי מאוניברסיטת בר אילן.

שני גורמים מרכזיים בהצלחתו הרבה של הספר היו שיתוף פעולה עם כותב נוסף, שהיה אמנם צעיר יותר אך גם בכיר וידוע יותר מרבי יצחק, וכן פשטותו היחסית והיקפו הקטן של הספר. נתחיל בגורם הראשון: ספרו של רבי יצחק זכה להערות ("הגהות") מאת רבי פרץ מקורביל. ר' פרץ היה תלמיד חכם מוכר, והערותיו לספר זיכו אותו במעמד כמעט קאנוני. הספר שימש במקרים רבים כ"ספר נלווה" (companion volume) לסידור התפילות, והשניים הועתקו לעתים קרובות יחד.

גורם שני היה, כאמור, הנגישות וההיקף המצומצם של הספר. הספר מבוסס על חיבור קודם ומקיף יותר, "ספר מצוות גדול" של רבי משה מקוצי; אך המחבר ויתר על קטעי הדיון (ה"משא ומתן") התלמודי, וכן התמקד רק בהלכות שהיו רלוונטיות ליהודי החי בגולה. כך הצליח לקצר ולתמצת את החומר ההלכתי, והעמיד יצירה שכללה הנחיות מעשיות מנוסחות בצורה קצרה ונגישה, עם מינימום דיון תיאורטי. מכאן כינויו של הספר, "ספר מצוות קטן" – סֵמָ"ק. הודות להיקף הקטן, מחירו של הספר היה נמוך יחסית, וממדיו הצנועים אפשרו לקוראים לקחת אותו עמם ולקרוא בו בכל מקום, ולא רק בבית או בבית הכנסת. ההשראה לממדים הקטנים מקורה אולי בתנ"ך הפריזאי (Paris Bible): גרסה של התנ"ך בלטינית, בפורמט קטן וקומפקטי, שנפוצה בערי אירופה באותה תקופה.

קיצורו ונגישותו של הספר הקנו לו פופולריות בקרב קהל קוראים מגוון, שכלל שלוש קבוצות עיקריות: תלמידי חכמים; מלומדים שלא היו מומחים לתלמוד (ה"אליטה המשנית"); ויהודים שלא היו מלומדים במיוחד, ורצו להעמיק את ידיעותיהם בדת.

ולבסוף, "ספר מצוות קטן" היה מאורגן בצורה מיוחדת במינה. בתחילת הספר הופיעה רשימה של מצוות, ששימשה מטרה כפולה: כמעין תוכן עניינים לספר כולו וכחומר קריאה בפני עצמו. רשימת מצוות זו הייתה מחולקת לשבעה חלקים ("עמודים"), והמחבר ביקש שכל יהודי יקרא עמוד אחד בכל יום וכן ילמד מתוך החלק ההלכתי של הספר כמה מצוות בכל יום. בכך דמה הספר לספר התפילות הנוצרי שנקרא "ספר השעות" (The Book of Hours), שזכה לפופולריות רבה באותה תקופה. אמנם, הספר הנוצרי כלל תפילות ואילו הספר היהודי – מצוות והלכות, אך הם דמו זה לזה גם באופיו של קהל היעד (קוראים מן השורה, שאינם בהכרח אנשי דת או מלומדים) וגם בצורת הארגון, שהגדירה טקסט לקריאה בכל יום בשבוע. ייתכן שיהודים שהתגוררו בערים, ובפרט בפריז, ראו את הספרים שקראו שכניהם הנוצרים, את גודלם ואת אופן השימוש שעשו בהם, ולפיכך היו פתוחים לספרי הלכה יהודיים שגודלם וצורת הארגון שלהם היו דומים.

 

תודה לד"ר יהודא גלינסקי על העזרה שהגיש לי בהכנת הפוסט על מחקרו המרתק. המחקר נעשה בתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF).

ולסיום, הנה השיר המעולה "רב-מכר" של ההרכב "החצר האחורית", על ספרים רבי-מכר מסוג רווח יותר בימינו. המילים של רב-האמן יענקל'ה רוטבליט.

 

 

כפולת עמודים מתוך עותק של "התנ"ך הפריזאי"

 

 

סטים מעורבבים של מילים: תופעת הסופלציה

שפה, כמו הכלים שאנו עורכים בהם את השולחן, כוללת מערכות מסודרות, בדומה לסטים או סרוויסים של כלים. הנה דוגמה לסרוויס כזה: "שולחני, שולחנךָ, שולחנֵךְ, שולחנו, שולחנה…". והנה עוד סרוויס מסודר: "רציתי, רציתְ, רוצָה, ארצֶה…". כל סט כזה הוא מערכת של נטיית מילים, הנקראת פרדיגמה. רוב הפרדיגמות הן סרוויסים שלמים ומסודרים, המורכבים מהמקבילות המילוליות של ספל, תחתית, צלחת עוגה וקנקן בדוגמת פרחים תואמת.

אך פה ושם אנו מוצאים פרדיגמה מסודרת פחות, שיש בה חלקים ממערכות שונות – כמו הסרוויס המעורבב המקסים שבתמונה שלמעלה. דוגמה ידועה מן השפה האנגלית היא הפועל go, שצורת העבר שלו היא דווקא went, במקום הצורה הצפויה goed*. צורת העבר went הצטרפה אל הפועל go ממערכת נטייה של פועל אחר לגמרי: זוהי צורת העבר ההיסטורית של הפועל wend – עשה את דרכו, שם פעמיו. מצב כזה, שבו הפרדיגמה של מילה כוללת מרכיב שמקורו במערכת אחרת, נקרא תשלים או סוּפּלַציָה (suppletion).

ומה בעברית? דוגמאות מעניינות הן "נפטר" (בשיבה טובה) ו"יגיד" ("הוא יגיד לי"). אם נרצה לומר "הוא נפטר" (בשיבה טובה) בזמן עתיד, מה נאמר? לא נאמר "הוא ייפטר" – הפועל בעתיד אינו קיים במשמעות הזאת. תחת זאת נאמר, מן הסתם, "הוא ימות". ואם נרצה להפוך את "הוא יגיד לי" למשפט בזמן עבר, המשפט לא יהיה "הוא הגיד לי", כיוון שפועל זה אינו מקבל צורת עבר בעברית בת ימינו; המשפט הטבעי יהיה "הוא אמר לי". לפנינו, אפוא, שתי מערכות מעורבבות, שכל אחת מהן כוללת שני פעלים שונים: נפטר-ימות, אמר-יגיד.

ודוגמה עדינה יותר: אם מישהו פָּחַד אתמול, וירגיש כך גם מחר – הרי שהוא יְפַחֵד. אך שני הפעלים האלה אינם באותו בניין: "פָּחַד" הוא בבניין פָּעַל (קל), כמו "לָבַשׁ" ו"שָׁאַל". צורת העתיד המתבקשת שלו היא "יִפְחַד" (כמו "יִלְבַּשׁ", "יִשְׁאַל"), אך צורה זו נתפסת כיום כילדותית או עילגת. בפועל, רובנו נשתמש ב"יְפַחֵד" – שהיא בבניין פיעל: קִפֵּץ-יְקַפֵּץ, פִּזֵּר-יְפַזֵּר; צורת העבר התואמת את "יְפַחֵד" היא "פִּחֵד" – אך זו נשמעת לנו עוד יותר עילגת מ"יִפְחַד". נטיית הפועל שאנו משתמשים בה מורכבת אפוא מ"פָּחַד" בעבר ומ"מְפַחֵד" ו"יְפַחֵד" בהווה ובעתיד – כלומר, הפרדיגמה של הפועל הזה מורכבת משני בניינים שונים!

האם ערבוב כזה קיים גם בשמות עצם? הנטייה של שמות מסוימים כוללת זכר ונקבה: ילד-ילדה, תלמיד-תלמידה, עיתונאי-עיתונאית וכן הלאה. והנה, יש שמות עצם שבהם צורת הזכר וצורת הנקבה הן שתי מילים שונות לחלוטין: לדוגמה, בניגוד לצמד סוס-סוסה אנו מוצאים גמל-נאקה וכפי שכבר הבחנו כאן, חייט-תופרת. גם הצמדים אב-אם, גבר-אשה, בן-בת הם סופלטיביים, כלומר מעורבבים, וכוללים שני פריטים שמקורם שונה – ספל אחד עם דוגמת ורדים וספל שני עם דוגמת עלים, אם נחזור לתמונה שבראש הפוסט הזה.

כמה סוכר?

 

התמונות המקסימות באדיבות Cake Stand Heaven – תודה רבה לאניטה!