בפינתי בתוכנית "מה שכרוך" עסקנו היום בנושא פיננסי: למה הכסף נוזל לנו בין האצבעות? הסיבה היא הנטייה החזקה של השפה לתאר כסף כמים, או בכל אופן כסוג של נוזל.

על העניין הזה העיר הסופר שחר קמיניץ בספרו החדש והיפה "מחול הקיפודים". גיבורת הספר, ענת, משוחחת עם יועץ המס החדש שלה והוא מציע "נתחיל בתמונת מצב של המחזור שלך". ענת בתגובה "הידקה במחאה את ירכיה" ויועץ המס, המבחין בהפתעתה, מבאר בבהלה "במחילה, התזרים". לאחר מכן הוא ממליץ לה "להקפיד על ההפרשות", ואז ממהר להבהיר "הפרשות פנסיוניות". ענת מצידה מהרהרת על כך ש"כל אותם עניינים מעשיים הקשורים בכסף היו זרים לה. עכשיו תהתה מה מקור הקיבעון שלהם לנוזלים וזרימתם."

ואכן, ענת, וקמיניץ, צודקים: הדימוי של כסף לנוזל הוא דומיננטי מאוד בשפה. לצד תזרים של כספים אנו פוגשים הון נזיל או נזילוּת ואת הפועל "להנזיל נכסים", ולעומת זאת חשבונות מוקפאים; אנחנו מזרימים כסף לגופים או למטרות או שופכים עליהם כסף, או דווקא להפך – מייבשים אותם, כלומר מונעים מהם משאבים; הכסף, כמו שאמרנו, נוזל בין האצבעות ובאנגלית יש trickle-down economics, שבה הכסף מטפטף מן העשירים אל העניים. מקור הדימוי הרחב הזה ברור – כסף, כמו מים, נע ממקום למקום בקלות רבה, בכמויות שונות וביחידה בסיסית מאוד קטנה, וכמו המים הוא חשוב, אפילו חיוני, ומחייה ומפריח את המקום שהוא מגיע אליו.

מטאפורות מושגיות

השפע הזה של מילים שמתארות כסף ולקוחות מהשדה הסמנטי של נוזלים ומים הוא דוגמה למטאפורה מושגית – הבנה של רעיון או תחום שלם בעזרת מושגים מתחום אחר. נסתכל למשל על שתי מטאפורות מושגיות אחרות שיש להן מקום מרכזי מאוד בשפה: המיפוי של חשיבות וערך על גובה, שלפיו מה שגבוה הוא חשוב או טוב יותר ממה שנמוך ("רמה גבוהה", "נעלה/נחות", "מעמד גבוה/נמוך", "להתנשא", "פסגת הקריירה"); והתיאור של עוצמת רגש כטמפרטורה, שלפיו רגש חזק הוא "חם" ורגש מועט הוא "קר" ("אהבה לוהטת", "התרתח", ולעומת זאת "קבלת פנים צוננת"). בכל אחד מהמקרים האלה לא מדובר על צירוף מקרים יחיד, מטאפורה יחידה, אלא על תיאור של רעיון או תחום שלם, לרוב מופשט יותר (מידת חשיבות; עוצמה של רגש), בעזרת מונחים מתחום אחר, לרוב מוחשי יותר (גובה, מידת חום).

הזהב הזורם אל האדמה

ענת מ"מחול הקיפודים" של קמיניץ, ששמה לב שיועץ המס שלה מתאר ענייני כסף כ"נוזלים וזרימתם", הזכירה לי דימוי יפהפה של כסף כנוזל ביצירה אחרת, המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. "חדר משלך", שהתפרסמה לראשונה ב-1929 (לפני כמעט מאה שנה), היא לא רק אחד הטקסטים המכוננים של הפמיניזם אלא גם טקסט נפלא, כתוב להפליא. נזכיר שבמסה הזאת וולף תוהה מדוע הגברים עשירים והנשים עניות, "מדוע הגברים שותים יין והנשים שותות מים?"; ועומדת על הקשר בין מצבן החברתי והכלכלי של נשים לאורך ההיסטוריה לבין האפשרות שלהן לכתוב ספרות.

בתחילת המסה וולף מתארת כיצד ביקרה באוניברסיטה ותיקה ומכובדת וכיצד היא, בהיותה אישה, לא הורשתה להיכנס לספרייה בלי ליווי של חבר סגל. וכאן אנו מגיעים שוב לתיאור של כסף כנוזל. וולף מתארת לה בדמיונה כיצד האוניברסיטה המפוארת הזאת קמה במקום שבעבר היו בו רק שדות הודות למלכים, לאצילים ובהמשך – לבוגרים המצליחים של האוניברסיטה, שהזרימו אליה זהב וכסף, צ'קים ואגרות חוב. בתרגום יעל רנָן, בסוגריים – המקור:

בעמל אינסופי, הוצבו על תילם גושי האבן האפורה, אשר בצילם עמדתי עכשיו, וציירים הביאו את זכוכיות הוויטראז', והבנאים טרחו על הגג […] בכל שבת מישהו שפך בוודאי זהב וכסף מתוך ארנק עור לידיהם המיובלות, כי בירה ומשחקים חיכו להם כנראה מדי ערב. זרם [stream] בלתי־פוסק של זהב וכסף […] נשפך [has flowed], חשבתי, לתוך המקום הזה […] הכסף הוזרם [was poured] בנדיבות כדי להציב את האבנים הללו על מסד עמוק, וכאשר הוצבו האבנים במקומן המשיך הכסף לזרום ממטמוני מלכים ומלכות ואצילים כדי להבטיח […] את המחקר.

וולף מתארת כיצד הזהב והכסף שנשפכו אל הקרקע אפשרו את הקמתם של מבני האוניברסיטה, המעבדות, מצפי הכוכבים והספריות. היא אפילו מדמיינת את האוניברסיטה כאילו היא ניצבת על יסודות עמוקים של כסף וזהב [“the foundation of gold and silver seemed deep enough”], כאילו הזרם הזה של זהב נוזלי התמצק באדמה, כמו זרם של בטון נוזלי שיוצא ממערבל בטון.

ומן האוניברסיטה המשגשגת של הגברים וולף ממשיכה אל המכללה הדלה של הנשים, שלא נהנתה מהזרמה או מזרם כזה של כסף שנשפך לתוכה, ותוהה על השאלה מדוע זה כך.

מבחינה לשונית־ספרותית ראינו כאן "שתי קומות": קומת השפה, הלשון, שכולנו משתמשים בה, ושיש בה מטאפורה מושגית נרחבת של כסף כמים, או כנוזל. וקומה שנייה שהיא ייחודית ליצירה המסוימת, לשיחה המצחיקה בין הלקוחה ליועץ המס ולמחשבות של הלקוחה על שפָה ב"מחול הקיפודים" ולדימוי של הזהב הזורם לקרקע, הופך ליסודותיה המוצקים של האוניברסיטה ומאפשר את המחקר והחשיבה שבה, ב"חדר משלך".

•

Image by Freepik

מכיוון שבימים אלה מסתמן שאנו חיים בג'ונגל, שוחחתי היום עם מיה סלע ב"מה שכרוך" על שמות של חיות. אמנם אדם בספר בראשית קרא בשמות לכל חיית השדה ולכל עוף השמיים, אבל מאז עבר זמן מה, היה האירוע של מגדל בבל וכיום לא ברור תמיד מה שמה של כל חיה, בפרט בשפה העברית העתיקה והמתחדשת. לעיתים יש גם סיבות ספרותיות להיות יצירתיים בעניין שמות החיות – ומתקבלות תוצאות נחמדות.

פיצול אישיות: תחש? סמור? גירית?

נפתח בספר הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם. היצירה הקלאסית הזאת זכתה לכמה תרגומים משובחים שאפשר לערוך ביניהם השוואה מרתקת, אך הפעם נגביל את עצמנו לשמו של אחד מארבעת הגיבורים. הארבעה האלה כולם בנים, גברים, ג'נטלמנים כפריים, וכולם בעלי חיים, כמובן אנושיים ומואנשים מאוד – שטים בסירה ושותים יחד כוסית מול האח. כל אחד מהרביעייה הוא בעל חיים אחר, ואחד מהם הוא במקור badger. זוהי חיה חזקה, אמיצה ועם זאת חמודה למראה, שעל ראשה פסים שחורים־לבנים, ויש לה שם מקובל בעברית: גירית. אף על פי כן, בשלושה תרגומים מצוינים לעברית – אחד של יונתן רטוש משנות החמישים, אחד של יניב פרקש ואחד של אוריאל אופק שערכה ועדכנה בתו עטרה אופק – בעל החיים הזה נקרא בשלושה שמות שונים. בואו נראה למה.

בתרגום של רטוש, בעל החיים המכובד הזה הוא "תַחַש". למה תחש? המילה "תחש" מופיעה בתנ"ך בעיקר בהקשר של "עורות תחשים", עורות איכותיים ששימשו לבניית גג המשכן, הלוא הוא האוהל ששימש כמקדש בזמן נדודיהם של בני ישראל במדבר. אבל איזו מין חיה היא התחש? לשאלה זו לא הייתה תשובה. כאשר מרטין לותר, האב המייסד של הנצרות הפרוטסטנטית, תרגם את התנ"ך לגרמנית במאה ה-16, הוא תרגם את ה"תחש" כ-Dachs, "גירית" בגרמנית, בגלל הדמיון הצלילי בין Dachs ל"תחש". תרגומים אחרים של התנ"ך לשפות אירופיות אימצו את הבחירה הזאת, והמֶמו ש"תחש" הוא "גירית" הגיע לבסוף גם אל העברית הודות למנדלי מוכר ספרים, שתרגם מגרמנית לעברית ספר עיון בשם "ספר תולדות הטבע" של הראלד לנץ (מנדלי ביצירותיו ובתרגומיו טבע מונחים ושמות עבריים רבים מתחום הטבע, ובהם "עפרוני", "ירגזי" ו"אוכמנית").

בסופו של דבר, הזואולוג ישראל אהרוני טבע בשנות ה-20 את המילה "גירית", והיא נקלטה ומשמשת עד היום כשמה של החיה הזאת. "תחש" הפך לשמו של בעל חיים אחר: יונק ימי גדול ומיוחד שזכה להיקרא לא פחות מאשר "תחש המשכן". זאת לאחר שנמצא בזמנו כי בדואים החיים בסיני קוראים ליונקים ימיים שונים "דחס" ו"תחס" ואף משתמשים בעורם, וכך עלתה ההשערה שה"תחש" מהתנ"ך אינו גירית אלא סוג כלשהו של יונק ימי.

המילה "גירית" החליפה אם כך את המילה "תחש" כתרגום ל-badger; ובכל זאת, כאשר יונתן רטוש תרגם את הרוח בערבי הנחל, הוא בחר לא לקרוא ל-badger "גירית" אלא דווקא "תחש". למה? הסיבה העיקרית היא כנראה שמדובר בדמות של גבר־גבר, קשוח, מסתורי ולקוני, אחד מרביעיית גיבורים גברים, ורטוש לא רצה לקרוא לו בשם נקבי כמו "גירית". "תחש" הוא גם זכרי, גם מילה מכובדת מן התנ"ך וגם מסתורית ולא מוכרת, כמו דמותו של התחש בספר.

עטרה אופק, כאשר ערכה את תרגומו של אביה אוריאל אופק לספר הזה, בחרה לשנות "גירית" ל"סמור" – קרוב משפחה של הגירית, וכמו התחש, שם עצם ממין זכר.

לעומת התחש והסמור הגבריים, יניב פרקש בתרגום המוער שלו לספר הלך בגאווה דווקא על הגירית משום שהייתה בעיניו חשיבות לשימוש בשמות המדויקים והמקובלים כיום של בעלי החיים, גם אם התוצאה היא גירית בן. כדבריו של יניב, "אם 'אהבת השם גורדון' יכול להיות מתאגרף, אז למה 'גירית' לא יכול להיות דמות זכרית בספר?". פייר.

בייגלה

מהרוח בערבי הנחל נמשיך לספר קנוני אחר, בייגלה של מרגרט ריי, שאגב חיברה יחד עם בעלה הנס ריי גם את סדרת ג'ורג' הסקרן. איזה מין כלב הוא בייגלה? במקור באנגלית מדובר ב-Dachshund, שם שמקורו, כמו מקורו של הכלב עצמו, בגרמניה. ואחרי שכבר גילינו ש-Dachs בגרמנית היא גירית, וכיוון ש-hund בגרמנית הוא כלב, כמו hound באנגלית, קל להבין ש-Dachshund הוא מילולית "כלב גירית", משום שהכלבים האלה שימשו לציד גיריות, ובגלל צורתם הארוכה והנמוכה יכלו להיכנס לתוך המאורות שלהן. שמו של הכלב תורגם לעברית כ"כלב תחש", כלומר "כלב גירית" תוך שימוש בשמה הישן של החיה הזאת. נשים לב שכאשר אנחנו מקצרים "כלב תחש" ל"תחש", אנחנו למעשה הופכים את הכלב לגירית (וגם ש"דָאקֶל" הוא קיצור של Dachshund).

איך קוראים לחיות דמיוניות

עוד בטרם החליט מרטין לותר ש"תחש" הוא גירית, הוצגו פרשנויות שונות באשר לזהותה של חיה זו. במסכת שבת בתלמוד מועלית ההשערה שהתחש הוא למעשה חד־קרן שנברא במיוחד לצורך הקמת המשכן ("תַּחַשׁ שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הָיָה וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה הוּא אִם מִין בְּהֵמָה הוּא וְקֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ וּלְפִי שָׁעָה נִזְדַּמֵּן לוֹ לְמֹשֶׁה וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ מִשְׁכָּן וְנִגְנַז"). יהיה נחמד אפוא להמשיך לשם של חיה ספרותית דמיונית.

בעלילות דוליטל הרופא של יו לופטינג מופיעה, לצד התוכי, הכלב ושאר החבורה, חיה נדירה ומופלאה בשם pushmi-pullyu. חיה זו מתוארת כמין איילה בעלת שני ראשים, אחד בכל צד של הגוף, שעל פי רוב אחד מהם מדבר ואחד אוכל. השם, המורכב מהמילים push ו-pull, למשוך ולדחוף, מתייחס מן הסתם לוויכוח האפשרי בין שני הראשים בנוגע לכיוון שכדאי ללכת בו. בתרגומים שונים הוצעו לו השמות העבריים "דְחוֹפוּס-מְשוֹכוּס" (תרגום חנה לבנת), "דְּחוֹפוּם־שׁוֹכְתִי" (תרגום עטרה אופק) ו"דְחִיק־סְלִיק" (בתרגומה של פרופ' זהר שביט).

•

בהכנת הפינה הזאת נעזרתי בטורו המצוין של אילון גלעד על תולדות המילה "תחש": "חד־קרן, כלב או פרת ים – מהו תחש?", שהתפרסם ב-24 באוגוסט 2013 בעיתון "הארץ".

תודה לכל מי שהצטרפו אליי בדיון הכיפי בפייסבוק על שמות של חיות ספרותיות, ובייחוד למאיר עוזיאל שהציע את שמותיו השונים של pushmi-pullyu. תודה גדולה ליערה מוקי ולשרה קרן על עזרתן במציאת תרגומים שונים של ספרי דוקטור דוליטל.

על שולחנם היפה של חמותי וחמי עלה אתמול יין מיוחד: "גבע פרשים" (בתמונה), שם טולקיני מאוד ליין מיקב בוטיק בקיבוץ משמר העמק. התווית כללה גם הסבר לטובת הסקרנים: "גבע פרשים" הייתה עיר רומית שבה ניתנו אדמות לפרשים שהשתחררו מצבאו של הורדוס. כלומר, סוג של שכונה צבאית, כמו אלה שפזורות ברחבי ארצנו.

האגודה הארכיאולוגית הישראלית ומקורות אחרים גורסים ש"גבע פרשים" הייתה כנראה הפוליס גבע פיליפוס, כיום תל אבו־שושה, אכן ליד משמר העמק. המקורות האלה מציינים ש"גבע פרשים" נזכרת בכתביו של ההיסטוריון היהודי־רומאי יוסף בן מתתיהו, אבל כשהצצתי בתרגומי יצירותיו מיוונית עתיקה לעברית בפרויקט בן יהודה, לא מצאתי בהם את הצירוף הזה. אחרי סיבוב דרך תרגומים לאנגלית מצאתי ב"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" את הקטע היפה הזה (תרגום יעקב נפתלי שמחוני, ההדגשה שלי):

ובקרבתו [של הר הכרמל] נמצאה גבע עיר הרוכבים, אשר נקראה בשם הזה, כי ישבו בה רוכבים מצבא המלך הורדוס, אשר נפטרו מעבודתם.

והיין עצמו? טעים. החבר'ה בקיבוץ כנראה מתמקדים ביין יותר מאשר בשיווק, כי לא הצלחתי למצוא אתר של היקב. יקבי הבוטיק של משמר העמק הם בוטיקיים לעילא ומציעים את תוצרתם בחנות הקיבוץ בלבד, אז כדאי מתמיד שיהיו לכם חברים (או כמו במקרה שלנו, חברים של חמים) בקיבוץ המצוין הזה. זוהי הזדמנות מעולה להזכיר שמלבד היין ושאר איכויותיו של משמר העמק, פועל בו גם המוסד החינוכי הוותיק ביותר של תנועת השומר הצעיר, עם ארכיון מפואר שביליתי בו שעות נעימות רבות כאשר ערכתי את המחקר לעבודת התיזה שלי.

ספרים ושירים שמתחבאות בהם מילים בוטות או "גסות" – זה היה היום נושא הפינה שלי ב"מה שכרוך". לכותבים ערמומיים יש שלל שיטות לא ללכלך את הפה (או את המקלדת) ותחת זאת להוביל אותנו, הקוראים, להשלים את החסר ולהבין למה הכוונה – לעיתים באופן מדויק ממש, לעיתים באופן כללי יותר.

הבחירה ברמיזה משחקית במקום בכתיבת מילים בוטות בצורה מפורשת יכולה לשרת כמה מטרות. היא משאירה טקסט "נקי" יחסית, שמתאים גם לקהל של ילדים, נוער ובכלל קוראים שאינם מעוניינים בשפה בוטה; והיא עשויה להיות כיפית ומצחיקה דווקא משום שלא פשוט אומרים לנו אלא נותנים לנו להבין בעצמנו – בעזרת כפל משמעות, או חרוז, או תיאור שמכוון אותנו לדמיין מה שלא נאמר.

ממש עכשיו: אקרוסטיכון ככלי נגד צו איסור פרסום

נתחיל בהקשר אקטואלי, אירוע שמתרחש ברשתות החברתיות ביממות האחרונות. בימים אלה מתנהלת חקירה כנגד גבר החשוד באונס של שתי נשים, נעמה שחר ושי־לי עטרי, בעזרת סם אונס. בית המשפט אסר בשלב זה לפרסם את שם החשוד, ורבים, ובעיקר רבות, הגיבו בכך שהעלו בפייסבוק טקסטים קצרים שהאותיות הראשונות של השורות שלהם מאייתות את שם החשוד. המטרה היא כמובן לאפשר לנשים אחרות להיזהר.

הטכניקה הזאת של כתיבת מילים, או שמות, או רצף של אותיות האל"ף־בי"ת, בעזרת האותיות הראשונות של שורות, נקראת "אקרוסטיכון", ויש לה היסטוריה ארוכה ומפוארת. לענייננו היום, בשנת 1939 המשורר והמתרגם רוֹלף המפריז הצליח לפרסם בכתב העת הספרותי הנחשב Poetry  שיר שהאותיות הראשונות של השורות שלו יצרו את המסר שאיש רוח אחר ידוע מאוד בן זמנו, ניקולס מוֹרי באטלר, הוא Horse’s ass, כלומר אידיוט. לקח כמה שבועות עד שהעניין התגלה, והעורכים פרסמו התנצלות די נזעמת שבה הסבירו שהם אינם מחפשים מסרים מוצפנים בשירים שמתקבלים לפרסום ושמדובר במעשה לא אתי וילדותי, אם כי, נוסיף, גם מאוד מצחיק.

עוד שיר שיש בו דוגמה נחמדה למשחק כזה של גילוי והסתרה של מילים בוטות הוא "תן לי זמן" של נועם קליינשטיין, שכתבה אותו עם אורי כלטוב. הדוברת בשיר פונה אל בן זוגה ומבקשת ממנו –

אם אני אגיד שכבר החלטתי לעזוב אל תאמין

מנסה לגרום לך לראות שיש כאן קצת יותר מ

מן הסתם שיש לי עוד מעבר לחומות

אם אתה הולך תלך לפני שיעלו לי הדמעות

ובהמשך השיר –

מנסה לגרום לך לקלוט שיש לי קצת יותר

מתחת לפני השטח הרבה מה להגיד

השיר מזמין אותנו לארגן ולהבין את המילים אחרת, וכך להעניק להן משמעות מפולפלת יותר. ההכוונה שלנו למשמעות הזאת נעשית בעזרת חרוז, שמסמן לנו במקרה זה שהשורה נגמרת במקום שונה מהצפוי (אם אני אגיד שכבר החלטתי לעזוב אל תאמין / מנסה לגרום לך לראות שיש כאן קצת יותר מ / מן…").

"סדרה מחושבת כהלכה וציורית מאוד של גידופים ונאצות"

טכניקה נפוצה מאוד בפרוזה היא לומר לנו שדמות מסוימת אמרה מילה גסה מאוד או קיללה, ואפילו לתאר לנו ברוב פיוט עד כמה הקללות האלה היו מרשימות, בלי לכתוב בפירוש מה הן היו. כך מוסיפים צבע, נותנים מקום לדמיון ושומרים על שפה נקייה. הנה לנו קטע משלושה בסירה אחת מלבד הכלב של ג'רום קיי ג'רום, בתרגום  יאיר בורלא:

הנכחה של ההיעדר

ביצירות מסוימות, עצם ההסתרה הזאת של הקללות זכתה להנכחה. בקומיקס ישנה קונוונציה רווחת שבה מופיעה בבועת הדיבור של דמות שורה של תווים כגון סולמיות, כוכביות, אחוזים, סימני קריאה וכיוצא באלה, המציינים שהדמות מקללת בלי לכתוב את הקללות עצמן. הסימול הזה זכה לכינוי "גרוליקס" (grawlix), שהמציא הקומיקסאי ותיאורטיקן הקומיקס מורט ווקר. הגרוליקס משרתת אותה מטרה כמו תיאור מסוג "הוא קילל ברגש ובאמנותיות רבה" – אנחנו יודעים שהדמות קיללה, ונקראים להשלים בדמיוננו מה נאמר.

ההנכחה הזאת עברה שלב נוסף ומשעשע בכמה מספריו של סופר המדע הבדיוני לארי ניבן. בעתיד המתואר בספרים האלה, הדמויות אומרות "בליפ" בתור קללה לכל דבר (“how the bleep did you know that?”), ואחת מהן מסבירה שמקורה ההיסטורי של המילה הזאת הוא בצפצוף ששימש בעבר (כלומר בעבר מבחינת הדמויות, ובעבר ובהווה שלנו) כדי לכסות קללות בתוכניות טלוויזיה ובסרטים – וצליל הצפצוף הפך לקללה בפני עצמו.

ולבסוף, עם כל היצירתיות של ההסתרות וההנכחות האלה בשירה ובפרוזה, נבחין שבשפות אמיתיות יש פתרונות דומים המאפשרים לנו לקלל בצורה מרוככת, בנוכחות ילדים ובלי להכאיב לאוזניים: באנגלית ישנן קללות מרוככות (minced oaths) האופייניות לדוברים שמרנים או דתיים, בייחוד בנוכחות ילדים, כגון shoot במקום shit, heck במקום hell או darn במקום damn; ובעברית אנו אומרים למשל "בן אלף" או "בן יונה".

•

תודה גדולה לכל מי שתרמו דוגמאות לפוסט ולפינה, ובייחוד לאורלי מזור־יובל, לנעם לויתן וליורם נבו.

התמונה שבראש הפוסט:

By Threeboy from Richmond, Canada – Jay & Trey Cartoon Swearing, CC BY 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=48844951

לא אשקר לכם (אף על פי שאני יכולה!): בתוכנית מה שכרוך ששודרה היום שוחחתי עם מיה סלע על שפות ועמים ספרותיים שאינם מסוגלים לבטא שקרים. למה הם לא יכולים לעשות זאת? ומה זה אומר על מי שכן, כלומר עלינו? כפי שתראו, די הרבה.

שקרן השבט

שבט של אנשים שאינם מסוגלים לשקר תוכלו לפגוש בסדרת ספרי "עולם הדיסק" של סופר הפנטזיה ההומוריסטית טרי פראצ׳ט. בני הזוּן מסוגלים לומר רק אמת, ככל הנראה מסיבות גנטיות, ועצם הרעיון לומר משהו שאינו תואם את מה שקיים בעולם מזעזע אותם מאוד. מכיוון שזהו שבט של סוחרים, התכונה הזאת בעייתית משהו מבחינתם, וזקני השבט מחליטים לנסות לטפח את היכולת המוזרה הזאת, שהיא מסתורית ובלתי אפשרית כל כך מבחינתם ואילו אחרים מתברכים בה בשפע שכזה. הם עורכים אירועים תחרותיים שבהם אנשים צעירים זוכים לעידוד למתוח את האמת יותר ויותר. כך נולד הפרוטו־שקר הזוּני הראשון: ״למעשה, סבא שלי די גבוה״.

עם חלוף הזמן מצליחים הזוּנים במאמציהם ומייסדים את משרת "שקרן השבט", תפקיד חשוב שבעליו אחראי לכל התקשורת עם אנשים מחוץ לשבט. הלא־זוּנים מצידם מוצאים את העניין קצת מעליב וחושבים שמן הראוי שהזוּנים יבחרו תארים אחרים, כמו ״דיפלומט״ או ״איש יחסי ציבור״.

"אני משקרת ומשקרת ומשקרת"

אבל הזוּנים של טרי פראצ׳ט הם יוצאי דופן. רוב העמים הספרותיים שאינם מסוגלים לשקר, או הדוברים שפות שאי־אפשר לשקר בהן, אינם בני אדם אלא משהו אחר: פיות, דרקונים, חייזרים. על פי מסורות שונות, שנעשו מקובלות מאוד בספרות הפנטזיה המודרנית, בני עם הפיי (fay), הפיות, אינם משקרים או אינם מסוגלים לשקר, אם כי הם בהחלט מסוגלים לרמות, ולכן צריך להיות חשדניים מאוד ביחס להבטחות שלהם ולעסקאות שהם מציעים – הם אומרים אמת, אבל האמת הזאת אינה תמיד מה שנדמה שהיא. למשל, אם הם מבטיחים למישהו אושר רב למשך כל חייו, ייתכן שהם יעניקו לו לילה מאושר מאין כמותו ויהרגו אותו בבוקר. למעשה בני פיות קצת דומים לעורכי דין – אסור להם לשקר, אבל הם אוהבים למצוא פרצות בהסכמים ודבקים במשמעות המילולית ולא ברוח החוק.

בני פיות כאלה מופיעים למשל בסדרת ״בני הערפל״ של הסופרת האמריקאית הולי בלק. גיבורת הספר, ג׳וד, היא בת אדם שגדלה בעולם הפיות, ושם היכולת שלה לשקר הופכת אותה לנכס גם כמרגלת וגם כמלכה (יש לה קריירה מגוונת ומפתיעה). כאשר המלכה ג׳וד ובנזוגה המלך רוצים לשכנע את השליטים הכפופים להם לצאת לצידם למלחמה, המלך מבקש מג'וד לשוחח איתם,

״כי רק אחת מאיתנו יכולה לשקר להם […] והם צריכים להאמין שהניצחון שלנו בלתי נמנע.״

וכך ג'וד אומרת להם שהניצחון מובטח, שהמלחמה תהיה קצרה, שכלי הנשק של הצד שלהם עדיפים בהרבה – "אני משקרת ומשקרת ומשקרת".

ולא רק פיות – בסדרת ספרי ״ארץ ים״ של הסופרת אורסולה לה גווין ישנה שפה שאי־אפשר לשקר בה – שפת הדרקונים, שהיא השפה העתיקה שבה נברא העולם. המילים בשפה זו הן השמות האמיתיים של הדברים. לכן מי שדובר את השפה הזאת יכול לשלוט במציאות, כלומר להיות קוסם. ולכן אף אחד שמדבר בשפה הזאת אינו יכול לשקר – לא בני אדם ולא דרקונים, אף שהם מסוגלים להשתמש בניסוחים ערמומיים ומטעים, כמו בני הפיות.

גם החייזרים בספר Embassytown של הסופר הבריטי צ׳יינה מִיֶיוִויל אינם מסוגלים לתאר את המציאות אלא כמו שהיא, ולכן אינם מסוגלים לשקר; ואם נעבור לרגע מספרים לטלוויזיה, בסדרת הטלוויזיה המצוינת "פלוריבוס" בני האדם מודבקים בסוג של נגיף בין־כוכבי שהופך אותם לישות בעלת תודעה אחת, תודעה קולקטיבית, hive mind, שכל הזיכרונות, היכולות והתחושות שלה משותפים. והתודעה הקולקטיבית הזאת אינה מסוגלת לשקר.

איזהו אנוש, המסוגל לשקר

הרעיון הזה של ״לא מסוגלים לשקר״ מאפשר ליצירה ספרותית להציע מבט ציני על השקרים של בני אנוש, וגם מזמין עלילות ודיאלוגים מעניינים כאשר אנחנו יודעים שדמויות מנסות לרמות תחת המגבלה שטכנית, הן חייבות לומר אמת. אך הוא עושה גם יותר מזה: הוא מציב את השקר כמרכיב מהותי של אנושיות, לטוב ולרע. השקר מאפשר לנו לומר שקרים לבנים וכך להיות מנומסים; הוא מאפשר לנו לשמור על הפרטיות שלנו, כלומר מאפשר לנו לשים גבול בין עצמנו לבין העולם; הוא מאפשר לנו גם לרמות – וגם לבחור לא לרמות, שהרי רק בעבור מי שמסוגל לשקר, אמירת אמת היא ערך ובחירה מוסרית. לכן ברוב היצירות שראינו כאן מי שאינם מסוגלים לבטא שקר הם יצורים לא אנושיים, כמו הפיות והחייזרים, או שהם בני אדם שהפכו ללא־אנושיים, כמו ב"פלוריבוס".

למעשה, ביצירות האלה היכולת לשקר נתפסת כאנושית כל כך שהיוצרים משתמשים בה כדי לסמן ולהבחין בין מי שאנושי, ומסוגל לשקר, למי שאינו אנושי ואינו מסוגל לעשות זאת. מבחינה זו היכולת לעומת אי־היכולת לשקר ממלאות תפקיד דומה לזה של הניגוד בין אינדיווידואליזם לתודעה קולקטיבית, hive mind, המופיע שוב ושוב ביצירות כגון סדרות הטלוויזיה ״מסע בין כוכבים״ ו"אנג'ל" וספרי המדע הבדיוני ״בני מתושלח״ של רוברט היינלין ו״קץ הילדות״ של ארתור סי קלרק. ביצירות האלה ההבחנה היא בין בני אדם, אינדיווידואלים, לבין לא־בני־אדם – תודעה קולקטיבית. התיאורים של יצורים בעלי גופים נפרדים אך זיכרונות, דעות וקול זהים ומשותפים מבטאים את החשש שלנו מאיבוד הייחודיות, החוויה האישית והרצון החופשי (וביצירות ובתקופות מסוימות, גם את הפחד ממשטרים טוטליטריים, ובפרט מהקומוניזם הסובייטי). בו בזמן, משתקף בהן גם הפיתוי להשתייך לקולקטיב, להיות מובן לחלוטין, להיות פטור מדאגות פרטיות.

בשני סוגי התיאורים האלה מוצבים "אנחנו", בני האדם, כנגד "אַחֵר" נוכרי ושונה מאיתנו במאפיין מכריע: חוסר יכולת לשקר או חוסר אינדיווידואליות. בסדרה ״פלוריבוס״, בני האדם שהפכו ללא־אנושיים מסומנים סימון כפול – הם איבדו הן את האינדיווידואליות שלהם והן יכולתם לשקר.

האמת, כל האמת – אבל לא תמיד מאותה סיבה

מעניין להבחין שבכמה מן היצירות חוסר היכולת לשקר נובע ממעין תמימות – חוסר יכולת לא רק לומר אלא אפילו לדמיין דבר שאינו תואם את המציאות, כמו ב־Embassytown או ב"עולם הדיסק". אולם לא תמיד זו הסיבה. הפיות והדרקונים משתייכים לז'אנר "עורכי הדין": ערמומיים ותחמנים, שולטים בניואנסים של ניסוח ובהשמטה מכוונת אך מנועים מלומר שקר ממש. זאת אולי כמשקל־נגד לכוחות וליתרונות הרבים שלהם: כוח פיזי וקסם, יופי וכמעט־אלמוות. לעומתם, לאדם שמורה היכולת לשקר – נשקו של החלש במאבקו בכוחות הגדולים ממנו.

ואילו ב"פלוריבוס" חוסר היכולת לשקר הוא מגבלה נורמטיבית: התודעה הקולקטיבית אינה מסוגלת לשקר או להרוג בשום תנאי. היא נעשתה מוסרית יותר, ובדיוק משום כך חדלה להיות אנושית לגמרי.

•

תודה גדולה לכל מי שתרמו לי דוגמאות מעניינות לפוסט הזה, ובפרט לציפורה פישר, למורז ברנדיס, לשרית פרקול, לנעם לויתן, לענת לנדאו, לחגי גומפרט, לאיל חיות־מן, לזהרה רון וליואב אבני. על שקרים ושקרנים דיברנו גם כאן.

•

שמחה לספר שמאמר של ד"ר נורית מלניק ושלי ראה אור בגיליון מיוחד של כתב העת המצוין "מחקרים בלשון". המאמר עוסק בשגיאות לשון שמעצבנות אנשים ובאנשים ששגיאות (או "שגיאות") לשון מעצבנות אותם. על המאמר תוכלו לקרוא כאן ואת המאמר עצמו תוכלו למצוא כאן.

פרימו לוי בצעירותו

השנים האחרונות זימנו לנו, לצערנו, הזדמנויות רבות לשמוע מאנשים מה סייע להם להחזיק מעמד בנסיבות קשות מאוד. היו מי שהחליטו להתמקד בטוב, מועט ככל שהיה. היו מי ששאבו כוח דווקא מתמיכה במי שנמצאו לצידם. והיו מי שנאחזו במילים – כמו תפילות, או מילותיהם של אנשים אהובים שהגיעו אליהם כנגד כל הסיכויים.

לרגל 27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, דיברתי היום עם מיה סלע ב"מה שכרוך" על שני ספרים שונים מאוד העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובפרט השואה, שגיבוריהם השתמשו במילים מעולם הספרות כעוגן שסייע להם לשמור על נפשם בתקופה אפלה.

"לֹא נוֹצַרְתֶּם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יַעַר"

ספר אחד הוא הזהו אדם? של הסופר היהודי־איטלקי פרימו לוי, שבו הוא מספר על 11 החודשים בחייו שבהם היה במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועבד במחנה העבודה בּוּנָה. באחד הפרקים הוא מתאר כיצד הלך להביא מרק לצוות העבודה שלו בחברת אסיר מאלזס בשם ז'אן. ז'אן שאל אם יסכים ללמד אותו איטלקית, ולוי בחר לדקלם מן הזיכרון כמה בתים מתוך הקומדיה האלוהית.

נזכיר שהקומדיה האלוהית היא שיר עלילתי רחב יריעה של המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי, שנכתב במאה ה-14. לאורך השיר המשורר עושה את דרכו דרך התופת (האינפרנו), כור המַצרֵף (פורגטוריום) וגן העדן.

שני האסירים החלשים, הרעבים והמלוכלכים האלה עושים אפוא את דרכם במחנה, ותוך כדי כך לוי מדקלם לז'אן קטע מתוך "התופת" שבו יוליסס – הגרסה הלטינית של שמו של אודיסיאוס הגיבור מהמיתולוגיה היוונית – מספר על מסעו האמיץ עד למותו, לפי הגרסה של דנטה. הסצינה מגיעה לשיאה בשלוש שורות שלוי מצטט, כאן בתרגום עמנואל אוֹלְסְבַנְגֶר:

רְאוּ אֶל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם הַבִּיטוּ

לֹא נוֹצַרְתֶּם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יַעַר

כִּי אִם לִרְדֹּף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!

(התופת, שיר כ"ו, 118–120.)

לוי נפעם כולו מן ההיזכרות בשורות האלה. במציאות של המחנה הוא חש אותן כתזכורת שהוא וחבריו במחנה לא נועדו לקיום של הישרדות יומיומית, רעב ועבודה מפרכת, אלא למסע אנושי של חיפוש דעת, חירות ומשמעות. הוא כותב (בתרגום יצחק גַרטי):

ריבון העולמים! נדמה לי שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה – כּתרועת שופר, כקול שׁדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני.

הסיטואציה ההיסטורית הוסיפה עוד רובד לשורות האלה של דנטה: לא זו בלבד שהן מעניקות ללוי הזדמנות לזכור את חייו כאדם חופשי, סקרן ובן תרבות, אלא שהן מזכירות לו את זהותו כאיטלקי. הן אומרות לו שאף שאיטליה הקיאה את יְהוּדֶיהָ מתוכה, התרבות האיטלקית, ובכללה היצירה הזאת, עודנה גם התרבות שלו.

אבל הסצנה נחתמת בשורה האחרונה בשיר (קאנטו) של יוליסס – וגם בפרק של לוי – המתארת את מותם של יוליסס וחבריו:

עַד כִּי נִסְגַּר הַיָּם מֵעַל רֹאשֵׁנוּ.

למצוא נחמה בשיטת דיואי

נמשיך לגיבורה שונה לגמרי, שנאחזה אף היא במילים – ובספרים, ובסִפְרִיָּה – כדי לשמור על נפשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספרייה בפריז מאת ג'נט סקֶזליאֶן צ'רלס (בתרגומה היפה של מור רוזנפלד) הוא רומן היסטורי שגיבורתו, אודיל, היא ספרנית צרפתייה צעירה שעובדת בספרייה האמריקאית בתקופת המלחמה. עם הכיבוש הנאצי נאסר על מנויים יהודים, ובהם ידידיה, לשאול ספרים בספרייה, ובהמשך, כידוע, גם גרוע מזה. אודיל מתמודדת עם מחסור, עם כובש שנוא, עם הדאגה לאחִיהָ שבחזית ולבסוף גם עם ההבנה למי שייכות הדירות היפות והריקות שהחבר השוטר שלה לוקח אותה לבלות בהן.

כדי להתמודד עם המציאות הזאת אודיל נאחזת בעבודתה, בספרים (במשך תקופה מסוימת הספרנים מבריחים ספרים לבתיהם של מנויים יהודים) ובפרט היא מרגיעה את עצמה בעזרת שמות הנושאים בשיטת דיואי. שיטת דיואי, שאנחנו מכירים כמספרים שעל שדרות הספרים ועל המדפים בספרייה, היא שיטה שהמציא הספרן האמריקאי מלוויל דיואי במאה ה-19. בשיטה זו הספרים מחולקים לכמה תחומים מרכזיים, שלכל אחד מהם מספר משלו – 800, למשל, הוא המספר של תחום הספרות. אחרי החלוקה העיקרית הזאת אפשר להמשיך לחלק חלוקות־משנה ולתת להן מספרים משלהן.

אחת הדרכים שבהן אודיל מרגיעה את נפשה היא לחפש בזיכרונה את מספרי דיואי של דברים שהיא נתקלת בהם, או להחליט לאיזה תחום היו שייכים אילו היו ספר. למשל, כאשר חברתה מרגרט מתחילה לצאת עם נאצי, היא אומרת לעצמה:

מרגרט ונאצי. כמה מוזר לחבר את שתי המילים האלה. הן באו משני ספרים נפרדים שהשתייכו למדפים נפרדים.

וכאשר מרגרט נותנת לה שוקולד שקיבלה מהחבר שלה, מוצר נדיר ויקר בזמן המלחמה:

כשהשוקולד החלבי נמס בפי, תהיתי מה היא עשתה כדי לזכות במותרות שכאלה, מה עוד היא קיבלה. משי? סטייק? מה היו מספרי דיואי שלהם? הקרוב ביותר שהצלחתי לחשוב עליו היה 629 בשביל תולעי משי ו-636.2 לבּקר.

כמו פרימו לוי המדקלם מן "האינפרנו", אודיל מדקלמת נושאי דיואי – דרך להיאחז בספרות, בתרבות ובזהות, ולשמור על הנפש כאשר העולם מחשיך סביבה.

•

התמונה באדיבות ויקיפדיה

תרגום לעברית של יצירות ספרות כרוך לעיתים בבחירות מפתיעות ויצירתיות בתרגום שמותיהן, וברור מדוע. שם של ספר הוא טקסט קצר מאוד, המופיע עם הקשר מועט מאוד. לצד הרצון לשמור על נאמנות לשם המקורי וגם לאפשר לקוראים לקשר בין הספר בעברית לבין שמו בשפת המקור, תרגום השם כרוך לפעמים באתגרים לשוניים ותרבותיים. יחד עם מיה סלע בתוכנית הרדיו מה שכרוך, התבוננתי בכמה בחירות המתמודדות באופן מעניין ומרשים עם אתגרים כאלה.

גיור או לוקליזציה

הדוגמאות הקלאסיות העולות בדעתנו כשאנו חושבים על שינוי שם של ספר בתרגום הן עברוּת או לוקליזציה, בייחוד של שמות הגיבורים. דוגמאות ידועות ואהובות מסוג זה הן "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, שבשפת המקור היא "לוֹטְכֶן הכפולה" (Das doppelte Lottchen) – "לוטכן" הוא שם חיבה ל"לוֹטֶה"; הנזל וגרטל שהפכו לעמי ותמי וכמובן רומיאו ויוליה של שייקספיר שהפכו ל"רם ויעל" בתרגום של יצחק זַלקינסון שראה אור בווינה בשנת 1878 (תרל"ח!).

אבל "גיור" של שמות יצירות יכול לקרות גם בדרכים אחרות. באופן מעניין, שתי יצירות של הסופרת איין ראנד זכו לשמות עבריים "מגוירים" מעט. יצירתה הגדולה וכנראה הידועה ביותר היא Atlas Shrugged (1957). השם מתייחס לתהליך שמתרחש בספר, שבו האנשים המוכשרים, החרוצים והיצרניים בחברה האמריקאית מפסיקים לייצר וליצור, מפסיקים להניע את גלגלי הפיתוח והייצור של הכלכלה ורבים מהם נעלמים לגמרי, במחאה נגד התעמרות ושחיתות של השלטון. השם המקורי של הספר מתייחס לענק אטלס מן המיתולוגיה היוונית, שנשא את השמיים על כתפיו. שם הספר מתאר מצב שבו הוא מסרב להמשיך לעשות זאת. בעברית הספר היה יכול לכאורה להיקרא, למשל, "אטלס מתנער". תחת זאת, הן בתרגום הוותיק של יצחק אברהמי (1960, הוצאת ש. פרידמן) והן בתרגום החדש יחסית של יעל סלע־שפירו (2012, כנרת זמורה דביר), הוא נקרא "מרד הנפילים", שם ששואב דווקא מן התנ"ך, שבו הנפילים הם גיבורים אגדיים שנולדו מזיווגים בין "בני האלוהים" לבנות אדם ("הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם", בראשית ו, ד). כלומר, תרגום השם הזה מחליף את המיתולוגיה היוונית בסיפור מן המקרא. במקום הענק אטלס, אנו מקבלים בני ענק מן המסורת היהודית, צאצאים של מלאכים ובני אדם.

ומן התנ"ך אל המשנה: ספרה של ראנד The Fountainhead (1943) גם הוא ראה אור פעמיים בעברית, בתרגום דניאל אהליהב (1954, הוצאת ש. פרידמן) ואינגה מיכאלי (2012, כנרת זמורה דביר). fountainhead באנגלית פירושו מקור של זרימת מים או מקור בכלל, ובהקשר הספר של ראנד הוא מציין את המקוריות, היצירתיות והעצמאות של הגיבור, האדריכל הווארד רוארק, שכוח היצירה שלו נובע מתוכו והוא אינו שועה לדעותיהם ולרעיונותיהם של אחרים. שני התרגומים לעברית הופיעו תחת השם "כמעיין המתגבר" – בחירה שהיא גם יהודית מאוד וגם מבריקה. במסכת אבות במשנה, רבי יוחנן בן זכאי משבח את חמשת תלמידיו ומונה את תכונותיהם הטובות. שניים מהם הוא מתאר במונחים הקשורים למים: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה […] וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." הוא מוסיף ואומר שאם כל חכמי ישראל יהיו בכף אחת של מאזניים ורבי אלעזר בן ערך באחרת, הוא יכריע את כולם. הביטוי "מעיין מתגבר" משמש כאן כדי לתאר את החכם היצירתי, החושב באופן עצמאי והוגה רעיונות ודעות משלו – תיאור מתאים מאוד לגיבור הספר הזה של ראנד.

"רכבת הילדים": קונוטציות היסטוריות

לעומת הדוגמאות האלה, של תרגום ששואב או מעביר את שם הספר לעולם המחשבה היהודית, ישנם תרגומי שמות שמתמודדים עם ההיסטוריה והתרבות שלנו מכיוון אחר. הסופרת האיטלקייה ויולה ארדונֶה כתבה ספר הנקרא במקור Il treno dei bambini , "רכבת הילדים". הספר מספר על ילד איטלקי בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה שהשתתף במבצע שבו ילדים עניים מדרום איטליה נשלחו ברכבת להתארח אצל משפחות בצפון המדינה העשיר יותר, כדי לאכול היטב ולהתחזק. אלא שקוראי עברית שהיו רואים ספר בשם "רכבת הילדים" היו מניחים די כמובן מאליו שמדובר בספר על ילדים יהודים בתקופת השואה. לכן התרגום לעברית, של שירלי פינצי־לב, נקרא בשם אחר – "הילד מנאפולי".

הסתקרנתי לדעת איך הספר נקרא בגרמנית, ואכן, גם התרגום לגרמנית אינו נקרא "רכבת הילדים". תחת זאת הוא נקרא "רכבת התקווה", Ein Zug voller Hoffnung. זאת מן הסתם משיקול דומה מהכיוון ההפוך. בצרפתית ובאנגלית שם הספר הוא תרגום מילולי של שמו באיטלקית, כיוון שהצירוף של "רכבת" ו"ילדים" אינו נושא בהן משמעות שתטביע מראש כל משמעות אחרת.

"תהיה בריא, גבר"

ולכמה תרגומי שמות שהשיקולים שהנחו אותם היו יותר לשוניים "נטו" – שם הספר The Raw Shark Texts מאת סטיבן הול נועד להישמע דומה ל-Rorschach tests, מבחני רורשאך, כיוון שהספר עוסק בקשר בין טקסט, תמונה ותודעה. תרגום מילולי של שם הספר לעברית לא היה מאפשר את משחק המילים הזה. לכן תרגומה של יעל אכמון לספר נקרא "כריש זיכרון" – שם המתאר בפשטות את האויב הראשי של הגיבור, כריש שטורף זיכרונות. איור הכריכה הראשונה של הספר בשפת המקור כלל תמונה דומה לכתם דיו במבחן רורשאך; על כריכת המהדורה העברית מופיע איור שיצר הסופר עצמו שבו הכריש מטפטף אל כוס מים כמו דיו, כמחווה לשם שנזנח.

בעולם ספרי העיון אנו מוצאים כמה דוגמאות נחמדות. And How Does That Make You Feel? של ג'ושוע פלטשר, על המתרחש מאחורי הקלעים של הטיפול הפסיכולוגי, זכה בתרגומה של אלה נובק לשם החינני "ואיפה זה פוגש אותך?". המשמעות אינה זהה, אבל הטון כן.

הספר Man Alive של ד"ר ג'ף פוסטר עוסק בבעיות בריאות שצריכות להטריד גברים; Man alive הוא ביטוי מיושן המשמש כקריאת תדהמה, בדומה ל"אלוהים אדירים" בעברית. בעברית הוא נקרא בהברקה של המתרגם יואב כ"ץ "תהיה בריא, גבר".

ובחירה קטנטנה שעוררה עניין רב נעשתה בתרגום שמה של הביוגרפיה הנקראת במקור Lincoln and the Jews: A History מאת ג'ונתן סרנה ובנג'מין שָאפֶּל. הספר עוסק ביחסיו המיוחדים של הנשיא ה-16 של ארצות הברית עם הציבור היהודי־אמריקאי, וראה אור בעברית בתרגום עמנואל לוטם. שמו של הספר בתרגום הוא "לינקון והיהודים" – תעתיק מפתיע במקצת של השם Lincoln, שאנחנו רגילים לראות אותו כ"לינקולן" (התוצאה היא שישראלים רבים מבטאים את השם הזה "לינקולֶן"). כאשר לשם יש תעתיק רווח בעברית, המדיניות המקובלת היא לשמור עליו, גם אם הוא אינו תואם את ההגייה (למשל, אנחנו כותבים "פריז" אף שהצרפתים אומרים "פארי"). הניחוש שלי הוא שהכתיב הלא־סטנדרטי הזה בשם הספר נועד במידה מסוימת לכך שידברו עליו, כלומר למטרת יח"צ – מטרה לגיטימית ביותר, שאני שמחה לסייע מעט בהשגתה. אגב, נשים לב שהכתיב שנבחר הוא עדיין "לינקון" ולא "לינקן", שהוא תעתיק נאמן יותר להגייה האמריקאית של השם, אולי גם כדי לא לבלבל יותר מדי את ציבור הרוכשים.

•

תודה רבה לסופרת והמתרגמת דנה אלעזר־הלוי, שהציעה לי את הנושא המעניין הזה. תודה לכל הרבים והטובים שהציעו לי דוגמאות נהדרות לבחירת שמות לספרים מתורגמים ולשיקולים שהנחו מו"לים, עורכות ומתרגמים בבחירת השמות האלה. לצערי הרב לא יכולתי להביא כאן את כולן, אבל אפשר לקרוא אותן כאן וגם כאן. תודה מיוחדת לשירלי פינצי־לב, אדר גניפ, אייל חיות־מן, גיא הרלינג־פישר, אסף ברטוב ויעל אכמון.

יושב לו סופר וכותב על דובים מדברים שלובשים שריון, על מכשפות ועל מלאכים שיוצאים למרד רב־יקומי נגד אלוהים. קורא הסופר לספר שלו בשם שלקוח משורה מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון. ובסוף באה מישהי ומשמיצה את פיליפ פולמן שבטרילוגיה הנפלאה שלו "חומריו האפלים", הוא המציא דווקא "דימוי מתוחכם ופיוטי לתהליכי הדיבור, ההבנה ואף הרכישה של שפה". שערורייה! ולא רק זה, אלא שהיא לוקחת סדרה שהספר האחרון שבה ראה אור בשנת 2000 ומוצאת בה את קלוד וצ'אט ג'יפיטי.

בואו ואספר לכם למה זה דווקא הגיוני בהרצאתי "המצפן הזהוב של השפה האנושית: פענוח, שפת אם והתבגרות בכף ידה של ילדה" בכנס "הפנקס" לספרות ילדים ונוער. הכנס יתקיים ביום שני הקרוב בבוקר בספריית בית אריאלה בתל אביב. תודה רבה ליותם שווימר ולתמר הוכשטטר על ההזמנה.

בפינתי ב"מה שכרוך" אתמול התאפשר לי לתת טעימה מתוכן ההרצאה ולספר על שאר הדברים המעולים שיהיו בכנס. תודה גדולה למיה סלע וליובל אביבי, שהשיחה איתם תמיד תורמת ומעשירה את מחשבותיי.

כרטיסים לצפייה מקוונת: https://beitariela.smarticket.co.il/iframe/event/16009

כרטיסים לכניסה פיזית אפשר לקנות בטלפון: 03-7240570

רגע של שקט, ואז הבנה מצטללת של שורת אירועים שהיו מעורפלים עד כה – זוהי אחת החוויות שהסופרת האוסטרלית ליאן מוריארטי מרבה לתאר בספריה. חוויתי רגע כזה כאשר סיימתי לקרוא את ספרה "סיפור האהבה של המהפנטת", והבחנתי בדימוי בסיסי שאינו מוצג במפורש, אך מלווה את הספר והופך אותו למוצלח במיוחד. בואו נרים לרגע את מכסה המנוע של הספר ונראה איך זה עובד (זהירות, ספוילרים לכל הספר).

דמות אפלה למרגלות המיטה

ב"סיפור האהבה של המהפנטת" (2011, בעברית 2021 בתרגומה היפה של אביגיל בורשטיין), הגיבורה, מטפלת בהיפנוזה במקצועה, מגלה שלחבר החדש שלה יש אקסית סטוקרית שממררת את חייו כבר שנים. היא עוקבת אחריו לכל מקום, שולחת לו אינספור הודעות ונכנסת לביתו בהיעדרו. לאחר שנוצר הקשר בינו לבין הגיבורה שלנו, גם היא מתחילה לקבל טיפול דומה.

אט אט אנו מגלים ששברון הלב שהחברה־לשעבר אינה מצליחה להתגבר עליו נובע לא רק מהפרידה מהגבר עצמו, אלא גם מהאובדן המוחלט של הקשר עם בנו הצעיר, לאחר שלקחה את הילד תחת חסותה וטיפלה בו במסירות ובאהבה במשך כמה שנים.

ברגע מכריע ברומן, האקסית מופיעה בשעת לילה למרגלות המיטה שבה ישנים בני הזוג. הבהלה והזעם של הבחור כשהוא פוקח את עיניו בחשכה ומגלה אותה עומדת שם מובילים לאירוע אלים המשנה את חייהם של כל המעורבים: הבן הקטן שומע את הרעש ויוצא למסדרון. הגבר הזועם והמבוהל דוחף את האקסית, היא נאחזת בילד ושניהם יחד נופלים במדרגות; שניהם נפצעים.

בעקבות האירוע, הבחור מחליט סוף סוף להתלונן על החברה־לשעבר במשטרה. ועוד תגובה חשובה מתרחשת: הבן הקטן כותב לה מכתב ומספר לה שהוא זוכר אותה ומתגעגע אליה. סבתו של הילד מצרפת מכתב משלה, שבו היא מתנצלת בפני החברה־לשעבר על הניתוק המוחלט של הקשר איתה ומכירה בתרומתה לחייו ולחינוכו של הילד. השילוב בין החוויה המטלטלת לבין ההכרה שסוף סוף זכתה בה מאפשר לחברה־לשעבר לסגור את הפרק הזה בחייה ולהמשיך הלאה.

עניינים לא סגורים

נשים במצבים נפשיים מורכבים, קשים יותר או פחות, הן הכוח המחולל את העלילה בכמה מספריה של מוריארטי (ובהם "תשעה זרים מושלמים" ו"תפוחים לעולם לא נופלים"). אלמנט חוזר הוא גם הגישה החומלת, הן של הסופרת והן של גיבוריה, לדמויות המתמודדות עם הקשיים האלה.

אך ב"סיפור האהבה של המהפנטת" ישנו משהו נוסף. דמות החברה־לשעבר שאינה מרפה העלתה על דעתי את הדימוי של רדיפה על ידי רוח רפאים: כמו רוח חסרת מנוח, היא מנסה ליצור קשר עם אדם שהיה מרכזי בחייה ומשחזרת פעילויות שנהגה לעסוק בהן כאשר היו יחד (בסצינה קיצונית ומבהילה, היא חודרת לביתה של בת הזוג החדשה ואופה עוגיות במטבחה). האקסית שאינה מצליחה להמשיך הלאה בחייה – והיא לועגת לעצמה על כך, מכירה בציפייה החברתית לשחרר, להתקדם, "לא להיות פתטית" – מזכירה לנו רוח שאינה מצליחה לעבור מן העולם הזה לעולם הבא, אלא ממשיכה לרדוף את המקומות שבהם נמצאה ופעלה בחייה. וכמו רוח רפאים בשלל יצירות בתרבות הפופולרית, מתברר שמה שנדרש לה כדי להצליח בכך הוא סגירת מעגל, תיקון של העוול שנעשה לה – בדמות הפנייה האוהבת של הבן הקטן והסבתא, המכירים במקומה בחייהם ובעלבון שנגרם לה.

מוריארטי אינה מצהירה על הדימוי הזה, ואינה מתארת בפירוש את נוכחותה המעיקה, הלא־מרפה והחודרנית של החברה־לשעבר כרוח רפאים שאינה מוצאת את מנוחתה. אף על פי כן, הרעיון הזה הוא בעיניי יסוד סמוי בספר, המעניק לו עומק ועוצמה, דווקא בזכות האיפוק הזה של הכותבת. הסצינה האחרונה בספר שבה ורומזת אליו בעדינות: החברה־לשעבר, שמחה בחייה החדשים, רואה את בת הזוג הנוכחית מטיילת בעיר עם תינוקת בעגלה. היא נבוכה לרגע מהמפגש, אך החברה אינה רואה אותה.