איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ, אבל Levana לא נשארה "לבנה"? בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך", שבה אני משוחחת עם יובל אביבי ומיה סלע על סוגיות לשוניות בספרות, דיברנו היום על שמות ומה קורה להם בתרגום. את הפינה המוקלטת אפשר לשמוע כאן, דקה 37:49.

"איתיאל: הכושי מוינעציא"

נתחיל בבלתי נמנע: כן, היה תרגום של "רומיאו ויוליה" שנקרא "רם ויעל". התרגום הזה הוא פרי עטו של יצחק זַלקינסון, שתרגם גם את "אותלו" תחת השם "איתיאל: הכושי מוינעציא"; שני התרגומים ראו אור בתרל"ד ובתרל"ח (1874, 1878), ובשנים האחרונות (2016, 2015) ראו אור מחדש בהוצאת "רעב ספרים". קצת לפניהם, ב-1871, ראה אור "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל", תרגום-עיבוד של נחמן פרענקיל ל"דון קישוט" של סרוונטס.

"רם ויעל" נשלפת תמיד כדוגמה מצחיקה לתרגום של שמות, ואף שהתרגומים האלה נעשו לקראת סוף המאה ה-19, המנהג לתרגם או להחליף שמות בתרגום לעברית, בעיקר בספרי ילדים, רווח גם הרבה אחר כך – למשל, בתרגום אלישבע קפלן (1947) ל"35 במאי" של אריך קסטנר, הפכו הילד קונרד והדוד רינגלהוט לדני ולדוד סבוני; ובתרגומה היפה של דליה רביקוביץ' (1961) ל"מרי פופינס", הפכו הילדים ג'יין ומייקל לחנה ומיכאל, והתאומים ג'ון וברברה לחגי וחגית.

בכל המקרים אלה, החלפת השמות נעשתה מטעמים של הכנסת היצירה המתורגמת תחת כנפי השפה והתרבות העברית. כיום, כאשר מחליפים שמות, יש לכך בדרך כלל סיבות אחרות, ולהלן נראה כמה מהן.

לא להפוך רמז עדין לצעקה במגאפון

סיבה מעניינת להחלפת שמות בתרגום לעברית היא דווקא, במפתיע, כאשר השמות האלה הם בעברית. ברומן "החיים הסודיים של הדבורים" של סו מונק קיד, למשל, הגיבורה היא נערה היוצאת בעקבותיה של אמה המנוחה, ומוצאת את מקומה בקבוצת נשים המגדלות דבורים לדבש. לדבורים יש מקום מרכזי בספר הן ברובד העלילתי והן ברובד הסמלי, שבו הן מייצגות בין השאר קהילה של נשים הדואגות זו לזו. במקור באנגלית, אמה של הגיבורה נקראת Deborah, דבורה, שם שיש לו כמובן משמעות רבה בספר הזה; אך כפי שמסבירה ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת הספר, בבלוג שלה מתרגמת, לקוראי אנגלית השם Deborah הוא רמז עדין, ואילו "בעברית הקישור גלוי ובוטה מדי, והיה חושף חלק מהמסתורין של הסיפור לפני הזמן". שגיב-נקדימון פנתה אפוא למחברת והסבירה לה את הבעיה; מונק קיד הציעה להחליף את שמה של האם ל"דיליה", שם שהיא עצמה שקלה ולבסוף ויתרה עליו במהלך הכתיבה.

דוגמה דומה אחרת היא "תולדות הלבנה" (The Lunar Chronicles) של מאריסה מאייר, שראה אור בעברית בתרגום יעל אכמון. אחת הדמויות בספר היא מלכת הירח. במקור שבאנגלית, מדינת הירח נקראת Luna, "ירח" בלטינית, ושמה של מלכת הירח הוא Levana – "לבנה", כלומר "ירח", בעברית, שם הולם למלכת הירח. אך בעוד שבאנגלית השם הזה הוא רמז עדין וגם נשמע זר ואקזוטי, השם "לבנה" בעברית קשור לירח בצורה ברורה וגלויה מאוד, ונוסף על כך הוא נשמע כיום מבוגר ומיושן. לפיכך, גם כאן בעקבות דיון והסכמה של הסופרת, החליפה אכמון בין שם המלכה לשם המדינה: מדינת הירח נקראת "הלבנה", ומכאן גם שם הספר בעברית, ואילו המלכה נקראת "לונה".

בספר השני באותה סדרה מופיע גבר המכונה Wolf, שאכמון תעתקה את שמו ל"וולף" בעברית; אך בהמשך הספר מתגלה ששמו  המקורי היה Ze'ev. שאלה לסופרת העלתה שלא הייתה כוונה מיוחדת בבחירת השם העברי, ומשיקולים דומים לאלה של החלפת "לבנה", החליפה אכמון את שמו ל"לִיקוֹס", lykos, "זאב" ביוונית עתיקה.

דומה מדי ל…

לפעמים מתרגם או מתרגמת מחליפים את השם המקורי בגלל דמיון בעייתי למילה בעברית. ניזכר לרגע בכל ה"אמי" (אֵמי) וה"אני" (אֵנִי) וה"האנס", ונדלג לספר "מסע אל ים הנהר" מאת אווה איבּוֹטסון, ששם גיבורו הוא פיניאס, או בקיצור – פין. מכיוון ש"פין" הוא גם מילה בעברית שללא ניקוד היא נראית בדיוק אותו הדבר, ומכיוון שהספר הוא ספר נוער והשם הזה עשוי להיות משעשע מדי בעיני הקוראים הצעירים, החליטה המתרגמת – גם כאן ענבל שגיב-נקדימון – לוותר על הקיצור ולהישאר תמיד עם "פיניאס" בלבד. והדוגמה שהיא אולי הידועה ביותר מסוג זה: בילבי או גילגי בת גרב הם שמותיה בעברית, בתרגומים שונים, של הילדה הכי חזקה בעולם, Pippi Långstrump של אסטריד לינדגרן, שהחליפה את שמה משום ש"פּיפּי" הוא שם בעייתי מאוד לדמות בספר בעברית.

ובספר של סופר המתח השבדי הנינג מַנקֶל שתרגמה רות שפירא, הופיע שמה של עיר קטנה בדרום שוודיה: Bjuv, או בתעתיק לעברית, בּיוּב… שפירא לא החליפה את השם, והוסיפה הערת שוליים שבה הסבירה במה מדובר.

כמובן: המשמעות

הסיבה השכיחה ביותר להחלפת שמות היא כנראה המשמעות. ב"לוליטה" של נבוקוב, הגיבור הומברט הומברט חושד שמישהו עוקב אחריו ואחר הילדה לוליטה במסעם ברחבי ארצות הברית, ומוצא רמזים לכך ביומני האורחים של מוטלים, כגון אורח שרשם את כתובתו בעיר Kawtagain, "לוֹתָפַסְתָה" בתרגום של דבורה שטיינהרט.

ולספר שונה לגמרי: ב"מפתח הקסמים" מאת טוני אַלְמְיֶיל, המיועד לקהל צעיר, יש לשמות משמעות רבה, והמתרגמת חמוטל ילין בחרה לפיכך לתרגם רבים מהם במקום לתעתק. תרגום חינני ומוצלח במיוחד הוא שם המקום שבו מתגוררת הגיבורה, Summerhill. עלילת הספר מתרחשת בעולם פנטסטי קר וחורפי, ולניגוד בין חורף לקיץ יש בו משמעות רבה. ילין בחרה לתרגם את שם המקום ל"תל קיץ" – בדומה ל"תל אביב" שלנו.

בחירה חיננית אחרת עשתה המתרגמת ענת זיידמן, כאשר תרגמה מפולנית ספר ילדים של קוֹרנֶל מָקוּשינסקי בשם "השניים שגנבו את הירח". גיבורי הספר הם זוג תאומים הנקראים במקור יאצק ופלאצק. יאצק, כידוע לכולנו, הוא שם אמיתי; "פלאצק" איננו שם ופירוש המילה הוא סוג של לביבה. זיידמן תרגמה את שמותיהם כ: גיא ופאי.

משחקי מילים ואותיות

סיבה חמודה במיוחד להחליף שם היא משחקי מילים למיניהם. המתרגמת יעל כהנא-שדמי מספרת על ספר שקראה בילדותה, רומן רומנטי לנוער בשם "נ.ב. אני אוהב אותך" מאת ברברה קוֹנְקְלין. אז אמנם רומן רומנטי, אבל תרגום השם היה מוצלח במיוחד. הגיבורה בילתה את הקיץ בנורת' ביץ; בסיפור מוזכר סטיקר תיירותי עם הכיתוב "נ. ב. אני אוהב אותך", שמתייחס כמובן לנורת' ביץ'; ובסוף הספר הגיבורה מקבלת ממושא אהבתה מכתב, שמסתיים במשפט "נ. ב. אני אוהב אותך". טוב, בעברית זה עובד, כמובן, אבל איך זה הסתדר באנגלית? מתברר שבמקור הגיבורה בילתה את חופשת הקיץ שלה בפאלם ספרינגס, שמסתדרת מצוין עם PS, והמתרגמת טל ניב-מילר שמרה על משחק המילים על ידי החלפה של שם המקום.

ובספר הילדים "המגדל הפורח באוויר" של נורטון גַ'סטֶר, מלך ארץ המילים נקרא במקור Azaz, כלומר AZAZ, האות הראשונה והאחרונה באלפבית הלטיני; בתרגומו של אוריאל אופק הפך המלך ל"אבגד", כדי לשמור על הקשר לאותיות.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות – אין כמותכם! תודה מיוחדת לחמוטל ילין, ענבל שגיב-נקדימון, יעל אכמון, יעל כהנא-שדמי, רועי קהת, אבישי גרצ'וק, יונתן הופמן, רות שפירא, מיכל שוסטר, אורלי ניטיס-יעקובי, ענת זיידמן, תומר בן-אהרון ויותם בנשלום. תודה רבה מאוד למשה רדליך על התוספת של בילבי/גילגי/פיפי.

•

בתמונה: גודליהן הנראים לעין של השמש והלבנה. התמונה באדיבות ויקימדיה.

אני שמחה לארח ב"הקוראת הראשונה" את הפוסט היפה הזה שכתב יוחאי אורלן, מורה ללשון בישיבה התיכונית מצפה רמון. יוחאי כותב על דקדוק עברי, על עברית מקראית, על ביטויים בעברית ועוד באתר היפה שלו, מילימילים. כמוני, הוא אוהב ניקוד, שכדבריו "הוא בשר מבשרה של השפה העברית. לא לחינם טקסט מנוקד מעורר בנו תחושה של דיוק, חיוניות, ובעיקר כבוד עמוק לכל מילה. לא לחינם משוררים מקפידים לנקד את השירים שלהם. לא לחינם מנוקד התנ"ך. […] עד היום הניקוד היה מחסום ענק שעמד בפני רוב האוכלוסייה בדרך להכרת העברית […] זה מתסכל. ויותר מכך מתסכלת התחושה שבאמת יש לשפה העברית עולם שלם של ניואנסים שהוא חתום וסתום בפני רוב הציבור".

על הסוגיה הזאת, ועל מחשבותיו והצעתו כיצד ללמד ניקוד בצורה טובה יותר, יוחאי כותב – ואתם ואתן מוזמנים לקרוא – להלן.

•

לימוד ניקוד הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר (אם לא ה-) העומדים בפני אדם המעוניין ללמוד עברית לעומק. אפילו מורים ותיקים ללשון, עורכי לשון ובעלי תואר ראשון ושני בעברית יודעים לנקד, לעתים קרובות, "רק בערך". רבים מאוד יתקשו לומר אם במקום מסוים במילה דרוש קמץ או פתח ובמקום אחר צירה או סגול, ואולי בכלל שווא נע.

למה זה כך? איך הפך הנושא הכל כך בסיסי הזה לאימת המדקדקים? עסקתי בנושא הזה שנים ארוכות, וברצוני להציע לו הסבר. אני חושב שהקושי ללמוד ניקוד נובע בעיקר משיטת הלימוד.

כיום נהוג ללמד את חוקי הניקוד באמצעות שיטה (גאונית!) הנקראת "חוק ניקוד ההברות". בקצרה, החוק הזה דורש ממך לחלק כל מילה להברות ואז לאפיין כל הברה לפי שני פרמטרים:

1. האם מדובר בהברה סגורה או פתוחה?

2. האם מדובר בהברה מוטעמת או לא מוטעמת?

אתם מבינים שיש פה ארבע תשובות אפשריות: סגורה לא מוטעמת, סגורה מוטעמת, פתוחה לא מוטעמת, פתוחה מוטעמת. לפי התשובה, נקבע אם התנועה בהברה היא "תנועה גדולה" (קמץ, צירה, שורוק, חיריק מלא, חולם) או "תנועה קטנה" (פתח, סגול, קובוץ, חיריק חסר, קמץ קטן). בקצרה ומאוד בהכללה, החוק הבסיסי כאן הוא חוק הסל"ק, שמשמעותו – הברה סגורה + לא מוטעמת = תנועה קטנה (זהו חוק עקבי כמעט ב-100%). בכל מקרה אחר – תנועה גדולה (וכאן כבר יש יוצאי דופן רבים, ויש להתייחס בפירוט לכל אחת משלוש האפשרויות הנותרות ולדון ביוצאי הדופן הקשורים אליה).

לדוגמה, המילה "עכברים": ההברה "עכ" היא סגורה ולא מוטעמת, ולכן מקבלת תנועה קטנה – פתח. לעומת זאת, ההברה "ב" היא אומנם לא מוטעמת, אבל פתוחה – ולכן זכאית לתנועה גדולה. ההברה האחרונה, "רים", היא אומנם סגורה אבל מוטעמת, ולכן מקבלת גם היא תנועה גדולה. התוצאה: "עַכְבָּרִים".

מי שגילו את הנוסחה הזאת, ר' יוסף קמחי ובנו ר' דוד קמחי (הרד"ק), ממדקדקי ימי הביניים, עלו על חוקיות מבריקה. אין לי מילים לתאר את ההערכה שלי לגילוי שיטה שמצליחה למצוא חוקיות בחלקים נרחבים כל כך מן הניקוד העברי. עם זאת, יש לזכור שהשיטה הזאת לא נוצרה מעולם כדי לנקד בעזרתה. הקמחיים היו פרשני תנ"ך ולא נקדנים, והשיטה נוצרה כניסיון להבין את הניקוד של העברית המקראית, ממש לא לשם ניקוד טקסטים חדשים. המעבר שנעשה בימינו באוניברסיטאות ובמכללות ללימוד ניקוד בשיטה הזאת – ממש אינו מובן מאליו, והוא כרוך בכמה בעיות לא פשוטות.

הבעייתיות של חוק ניקוד ההברות

ראשית, השיטה הזאת עסקה בניקוד של המקרא. העברית בת ימינו שונה – בעיקר פשוטה יותר, ולכן ייתכן שלצרכינו ניתן לפשט אותה. ניקח למשל את אחד המשקלים השכיחים והיסודיים ביותר בעברית, הסֶגוֹלִיִים, שאליו שייכות למשל מילים כגון "בֶּגֶד", "כֶּתֶם", "שֶׁמֶשׁ" ועוד. משקל זה אינו מתאים לחוק ניקוד ההברות – לפי חוק זה, הניקוד הנכון היה אמור להיות "בֵּגֶד", "כֵּתֶם", "שֵמֶש" – הברה ראשונה בצירה.

המעניין הוא, שבתנ"ך זה עבד! במקרא קיימת צורת הפסק – כלומר צורה ייחודית המופיעה במילים מסוימות בסוף פסוק או לפני הפסקה עיקרית אחרת במשפט, כגון "וּבָא הַשָּׁמֶשׁ". הקמץ מחליף כאן את הסגול, ופתאום הכול מסתדר. אבל צורת ההפסק כמעט אינה קיימת כיום, וכשרוב מניינם ובניינם של הסגוליים מנוקדים בסגול (או בפתח) בהברה הראשונה – מדינת חוק ניקוד ההברות מאבדת נתח עצום מאזרחיה. הביאו בחשבון שמשקלי הסגוליים חולשים על אלפי ואף רבבות צורות בעברית (ובהן גם סיומות מעין-סגוליות, כמו במילה "מִקְלֶדֶת" ובצורת בינוני נקבה כגון "רוֹחֶצֶת"). כל העם הרב הזה אינו מציית לחוק ניקוד ההברות. כמובן, תמיד ניתן להגדיר מקרה מסוים כיוצא דופן. כל מי שעוסק בניקוד העברי חייב להביא בחשבון יוצאי דופן. אבל ככל שמתרבים יוצאי הדופן, השיטה מאבדת מכוחה.

בעיה נוספת היא שחוק ניקוד ההברות אינו מייצג (וגם לא נועד לייצג) מהות. אוהבי העברית בני ימינו משוועים לרובד המהות. יתרה מזו: תוכנות ניקוד כבר מסוגלות לסייע מאוד בחלק הטכני של מלאכת הניקוד, אך המהות, כלומר הסיבה, ההסבר, היא עניין אחר לגמרי. מדוע רק הברה סגורה לא מוטעמת מקבלת תנועה קטנה? ונניח שיש בכך איזה היגיון אינטואיטיבי – מדוע במקרה הקיצוני ההפוך, תנועה גדולה מוטעמת – אנחנו דווקא מוצאים כל כך הרבה יוצאי דופן? (וניזכר בהברה הראשונה של מילים ממשקל הסגוליים שפגשנו זה עתה – כגון ההברה "בֶּ" במילה "בֶּגֶד").

דבר נוסף – חוק ניקוד ההברות מספק "חוויית משתמש" גרועה. הוא אולי מדויק למדי, אבל ממש לא עושה חשק. שימו לב לדרך החתחתים הלוגית שכל מנקד או מנקדת תמימים צריכים לעבור: א – לפרק את המילה להברותיה. ב – לעבור הברה הברה ולקבוע אם מדובר בהברה מוטעמת / לא מוטעמת / סגורה / פתוחה (טכנית זה לא מאוד קשה, אבל זאת משימה שבאופן אישי תמיד הציקה לי והעיקה עליי). כאמור, ישנן ארבע תוצאות אפשריות. ג – הכי מתסכל ומסובך – לסרוק את יוצאי הדופן הספציפיים לסוג ההברה הרלוונטי ולבדוק אם המילה שלפנינו שייכת אליהם. זה כבר דורש מאיתנו להיות מסודרים וסבלניים מאוד. ד – סוף סוף, לקבוע איזו תנועה תופיע בהברה שלפנינו: גדולה או קטנה. ה – להשתמש בעוד מאגר מידע במוח, שזוכר איזו מן התנועות נחשבת גדולה ואיזו קטנה.

ואחרי כל התהליך הזה, מה יש לנו ביד? ניקוד של הברה אחת בודדת. אפילו לא מילה. בהברה הבאה נתחיל את הכול מההתחלה. אוף.

ואחרון חביב – החוק אינו מתייחס כלל לנושא החטפים והשוואים הנעים, שהוא חתיכת תיק בפני עצמו. למשל, במילה "נסיעה", לפי חוק ניקוד ההברות הנ' אמורה להיות מנוקדת בצירה (שכן זוהי הברה פתוחה שאינה מוטעמת), ולא היא. יש שם בכלל שווא. חוק ניקוד ההברות מתעלם לחלוטין מן השוואים הנעים ומן החטפים. הוא אינו עוסק אלא בתנועות, מפני שמטרתו מאז ומתמיד הייתה רק להבין. לא לנקד. ההיגיון של השוואים הנעים והחטפים הוא אחר ועומד בפני עצמו – והדבר ממחיש שוב עד כמה הטריטוריה של חוק ניקוד ההברות מצומצמת.

אז מה כן?

בפועל, אנשים שמנקדים היום אינם נעזרים כמעט בחוק ניקוד ההברות. שאלו כל נקדן ונקדנית שאתם מכירים – הם עובדים בדרך אינטואיטיבית. הם פשוט יודעים. הם יודעים שהמילה "נעל" מנוקדת בשני פתחים, כי הם מכירים את התבנית הזאת: נַעַל, מַחַט, פַּעַר, סַהַר. לא תמיד יידעו הנקדנים לנקוב בשמה הדקדוקי של התבנית, אבל הם פשוט התרגלו אליה. הנקדנים מכירים עשרות משקלים באופן אישי ופשוט זוכרים איך מנקדים כל אחד בפני עצמו. הם מכירים את בנייני הפועל ואת הדגשים החזקים שבהם, זוכרים באילו תבניות מככבים שוואים נעים, וברגע שהם מזהים הטעמה מלעילית במילה, הם יודעים לנקד את כולה בבת אחת.

השיטה הזאת גם היא אינה נקנית בקלות. מקורה בהרבה תרגול ושימת לב. אבל כדי ליישם אותה, אין צורך לעבור את ייסורי חוק ניקוד ההברות. כן יש צורך במבט על כל תבניות העברית ממעוף הציפור, מבט שמסביר באופן כללי את קווי המתאר של הניקוד העברי של העברית בת ימינו ותואם לאוצר המילים המקובל כיום ולהגייה הרווחת אצלנו.

בשנים האחרונות "ישבתי חזק" על נושא הניקוד. ניגשתי לעניין מכיוון שונה – סטטיסטי. במשך שעות ניתחתי מאגר של רוב מוחלט של הערכים המילוניים בעברית, ובחנתי סוגי חוקיות שונים. בסופו של דבר הפקתי מכל זה שיטה שבחלקה נסמכת על חוק ניקוד ההברות, אבל בגישה אחרת, כיפית יותר, הוליסטית יותר ועם פחות דקדוק בפרטים הזעירים (אותם פשוט הגדרתי כיוצאי דופן) ועם התמקדות בתמונה הגדולה ובהיגיון הפנימי שלה. לשיטה קראתי "קוד הניקוד" וניתן לקרוא עליה עוד באתר שלי, מילימילים. באופן כללי, השיטה מבקשת להתייחס למילים כיחידות שלמות ולא כקובץ של הברות. למילים עצמן ניתן להתייחס, כך גיליתי, כשופר ההולך ומתרחב: סוף המילה הוא "מרכז העניינים", מוקד תשומת הלב, ושם – סטטיסטית – רווחות תנועות גדולות. לעומת זאת, שאר המילה הוא בית הגידול העיקרי לתנועות קטנות (בתנאים מסוימים), שלא לדבר על ההברה הראשונה במילים ארוכות, בעיקר נטויות, שם נצפה שיעור גבוה מחצאי התנועות.

זה גם הגיוני: בעברית ההטעמה היא בדרך כלל בסוף המילה, ובמקום שבו נמצאת ההטעמה נמצאת תשומת הלב של הדובר, ולפיכך גם תנועה גדולה. ככל שההברה רחוקה יותר מן ההטעמה היא מצומצמת יותר, ממש כפי שביום קר האברים הראשונים לאבד את זרימת הדם הם האברים הפריפריאליים כמו אצבעות הידיים והרגליים (יוצא דופן בולט כאן הוא תנועת a מוטעמת בפעלים, שמנוקדת על פי רוב בפתח, כמו ב"שִׂחַקְתִּי" או "מִתְנוֹעַעַת", אבל התמונה הגדולה היא חד-משמעית).

העיקרון הזה מוכר לכל מי שלמד ניקוד מחוק יסודי אחר – חוק החיטוף, שמסביר את היווצרותם של השווא הנע ושל החטפים למיניהם. אני מבקש לאמץ את ההסתכלות של חוק החיטוף גם למערך התנועות הגדולות והקטנות.

ברשותכם, נחפור עוד מעט בנושא, רק כדי להמחיש כמה הרמוניה יש בניקוד שלנו. היכן העיקרון הזה אינו פועל, לכאורה, באופן בוטה? במיודעינו הסגוליים, שמסתיימים באופן עקבי בתנועות קטנות. אבל היא הנותנת, שימו לב: משקלי הסגוליים הלוא מוטעמים במלעיל. זה בדיוק מה שמאפיין אותם, שההטעמה בהם אינה בתנועה האחרונה. למעשה, אם נגדיר את שתי ההברות יחד כסוף מילה (כלומר – סוף המילה מתחיל מההטעמה), נוכל לנסח כלל חדש ואינטואיטיבי: סוף המילה מקבל תנועה גדולה או את שווה הערך לה – שתי תנועות קטנות. זה נשמע אומנם כמו פעלול מתמטי ותו לא, אבל האמת ההיסטורית קרובה לכך למדי. הסגוליים הם ביסודם משקלים חד-הברתיים (כֶּלֶב הוא כַּלְבְּ) שבסופם רצף עיצורים. התנועה שבהם היא קטנה מפני שאחריה צמד עיצורים שחוסם אותה. העברית אומנם ריככה את צמד העיצורים הזה לתנועה נוספת, אבל לא במידה כזאת שתהיה זו תנועה גדולה. בסופו של דבר, לא מופרך לצייר זאת כאילו משאבי ההגייה בסוף המילה מוגבלים, וכששתי הברות חולקות בהם, כל אחת מהן מצטמצמת.

זהו סוג החשיבה שאני מבקש לאמץ: מבט הוליסטי על ניקוד המילים השלמות. זוהי עבודה שלמיטב ידיעתי טרם עשו כמותה לפניי, אבל איני חושב שהיא צריכה להיות האחרונה. ברגע שנבין שלחוק ניקוד ההברות אין מונופול על הניקוד העברי בן ימינו, ייתכן שיקומו אנשים נוספים שיפתחו שיטות משלהם, אפילו טובות יותר. אני בטוח שפתיחת השוק הזה לכוחות יצירתיים וחדשים תכניס עוד אנשים רבים למעגל הנקדנים.

"סלאש" היא מילה חדשה בעברית, ולא סתם מילה, אלא מהקבוצה הקטנה והמיוחדת של מילים הנקראות מילות קישור – זה היה נושא הרצאתן המרתקת של ד"ר אנה ענבר וגיל ניומן בכנס של החוג הישראלי לבלשנות השבוע.

מה זה אומר? מהן בעצם מילות קישור, למה "סלאש" היא מילה כזאת, והאם יש לה חברות שעברו תהליכים דומים, או דומים במקצת?

נתחיל בהתחלה: slash היא כמובן המילה באנגלית שמציינת את הסימן הזה / , הנקרא בעברית "לוכסן" או "קו נטוי". אך לצד השימוש בסימן (למשל: "בעל הדירה ו/או בא כוחו"), אנו נתקלים גם בשימוש במילה "סלאש", הן בדיבור והן בכתיבה בעברית. ענבר וניומן מצאו, למשל, את הדוגמאות האלה:

כמות הצפיות בקליפ הפרובוקטיבי סלאש פילוסופי שלה מרקיעה שחקים

ו:

ואני אולי צריכה קצת ללמוד לסתום את הפה שלי לפעמים, כי גם אם אני צודקת זה לא תמיד במקום (סלאש ממש פתטי) להתחיל מכות על העקרונות שלי.

"סלאש" מופיעה בדוגמאות האלה לא כסימן, אלא כמילה, וליתר דיוק – כמילת קישור. מילת קישור, או קַשָּר, היא מילה המקשרת בין מילים, חלקי משפטים או משפטים, ומציינת את אופי הקשר ההגיוני ביניהם. למשל, "ו-" היא מילת קישור המציינת חיבור (ועל כן שמה בישראל "ו"ו החיבור"); "לכן" היא מילת קישור המציינת סיבתיות; "אבל" היא מילת קישור המציינת ניגוד או הסתייגות; "או" היא מילת קישור המציינת ברירה בין חלופות או אפשרויות שונות.

מה המשמעות שמציינת המילה "סלאש"? החוקרות מציינות כי היא מופיעה תמיד במבנה של רשימות, אף אם קצרות; והן סבורות כי יש לה משמעות משלה, שונה מאלו של קשרים אחרים העשויים להופיע ברשימות כאלו. קל לראות שמשמעותה שונה משל "אוֹ", המציינת כמה אפשרויות או חלופות שונות: "זמר סלאש שחקן סלאש דוגמן" אינו "זמר או שחקן או דוגמן". אך לשיטתן, היא גם אינה מצרפת כמה משמעויות המתווספות בפשטות זו לזו: "זמר סלאש שחקן סלאש דוגמן" אינו בדיוק "זמר ושחקן ודוגמן", כשם ש"בר סלאש מסעדה" אינו בדיוק "גם בר וגם מסעדה". השימוש במילה "סלאש" קושר בין דברים שונים ויוצר תיאור אד הוק של שילוב בין תכונותיהם – מקום שהוא קצת בר וקצת מסעדה, סלבריטי שקצת משחק, קצת מדגמן וקצת שר, או בדוגמה הראשונה למעלה, קליפ פרובוקטיבי המעלה שאלות פילוסופיות.

ומה עם "לא תמיד במקום (סלאש ממש פתטי)"? החוקרות מבחינות כי כאן המילה "סלאש" מקשרת בין שתי פרספקטיבות שונות לאותה תופעה: האיבר הראשון בצמד הוא ניטרלי ("לא תמיד במקום") והאיבר השני הוא אירוני ("(סלאש ממש פתטי)"), ובמקרה זה מסומן ככזה גם על ידי השימוש בסוגריים.

מילים חדשות אינן עניין נדיר, כמובן. אך לרוב אנו זוכים בשמות עצם חדשים (כמו "קליקר", גם הוא, כמו "סלאש", מילה שאולה מאנגלית) או בפעלים חדשים (כמו "לדבג" או "לשנמך"). לעומת זאת, קבוצת מילות הקישור היא קטנטונת וסגורה למדי, ורק לעיתים רחוקות היא מתברכת בחברה חדשה (על קבוצה קטנה דומה, מילות היחס, ועל המשמעות החדשה שרכשה מילת היחס "מוּל", כתבתי בספרי מוציאה לשון).

האם ל"סלאש" יש חברות, קרי סימני פיסוק אחרים שעברו תהליך דומה של הפיכה למילים? כן: נחשוב למשל על המילה "נקודה" במשמעות של זהו-זה, העניין סגור, אין לערער על דברינו; על "סוף פסוק" המקסים, באותה המשמעות; על "סימן שאלה" במשמעות ספק (כגון "סימן שאלה גדול מרחף מעל בית"ר ירושלים"); ועל "במירכאות" במשמעות של "כביכול", המציינת ספק או זיוף (כגון "ליצמן במתקפה על השופט רובינשטיין: 'דתי במרכאות'").

ומוסיפה, בעקבות הערתו המעניינת של מוטי למטה, שבעברית בת ימינו נוצר כנראה בידול יפה במשמעות: המילים העבריות "לוכסן" ו"קו נטוי" מציינות את הסימן הכתוב, סימן הפיסוק, ואילו "סלאש" שהגיעה אלינו מהאנגלית משמשת כמילת קישור. תודה למוטי!

השנה לימדתי זו השנה השנייה בתוכנית לימודי התרגום של מכללת לוינסקי, תחת הכותרת "סגנון עברי בתרגום". בשנה שעברה עסקנו בשאלה כיצד ליצור טקסט עברי שישקף היטב את טקסט המקור, אך גם יישמע טבעי בעברית. השנה ביקשה רכזת הקורס, ד"ר נעה ליבמן, שאשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות גם על שפה תקנית ותיקוני לשון.

ברגע הראשון היססתי. כדי ליצור טקסט מתורגם שיהיה עברי, טבעי ובהיר, עלינו להיעזר ב"אוזן" הפנימית שלנו ולבדוק אם מה שכתבנו נשמע לנו כמו דבר-מה שמישהו היה אומר, או כותב, אילו דיבר או כתב עברית מלכתחילה. שפה תקנית היא עניין אחר לגמרי, כמעט הפוך: לא "מה הייתם אומרים בעברית במצב כזה", אלא "מה נכתוב שיבטא את הרעיון המבוקש וגם יתאים למספר גדול למדי של כללים, מקצתם נרחבים ומקיפים ומקצתם נקודתיים מאוד, הקובעים מהי עברית נכונה". הכללים האלה הם אמנם לחם חוקי כעורכת, אבל המעבר מ"טבעי" ל"תקני" נראה לי קצת חד.

אך אז הבנתי שהמעבר החד הזה הוא הזדמנות פז לשוחח עם הסטודנטיות והסטודנטים על ההתנגשות הזאת בדיוק: על ההבדל בין שפה שנשמעת טבעית (מפי דוברים שונים ובמצבים שונים) לבין שפה תקנית, היכן נבחר בכל אחת מהן ומתי ננסה לאזן ביניהן בזהירות כדי להגיע לתוצאה שהיא, ככל האפשר, גם וגם. וכך עשינו.

בחרתי לנו כאן טעימות קטנטנות, על קצה המזלג, מהמפגשים האלה, בתקווה שתיהנו מהן לא פחות ממני וגם (ככל הנראה) מהסטודנטיות והסטודנטים לתרגום המקסימים של לוינסקי.

מה נאמר במקור? ואיך נאמר את זה בעברית?

אם אתם קוראים ספר מתורגם מאנגלית וכתוב בו "המדריך בסיור הרים את ידו וגרם לקבוצה לעצור", מה לדעתכם נאמר במקור? רובנו, כמו הסטודנטים במפגש, נבין מיד שנאמר בו "made the group stop". קל לנו לנחש זאת משום שהתרגום כאן הוא מילולי מאוד, צמוד מאוד למקור, והתוצאה היא ניסוח לא טבעי, כלומר משפט שאנו, כדוברי עברית, לא היינו אומרים כדי לתאר את האירוע הזה. מה כן היינו אומרים, או כותבים? כנראה "עצר את הקבוצה", או אולי "הורה לקבוצה לעצור".

הגיף שלפניכם, המבוסס על המצגת, משחזר את מהלך המחשבה הזה, כמו גם את תהליך העבודה בכיתה. התרגיל הזה מאמן אותנו להבחין בין תרגום מילולי וצמוד למקור לבין ניסוח טבעי, שאנו כדוברי עברית היינו בוחרים בו כדי לבטא רעיון מסוים.

שפה תקנית – מה מקומה בחיינו ומי מעצבים אותה?

מהי שפה תקנית? כולנו מכירים, במידה זו או אחרת, כללים שונים של עברית תקנית. למשל, כולנו מכירים את הדרישה להתאם במין בין שם עצם למספר המציין אותו ("שלוש ג'ירפות"). ולעומת זאת יש גם תיקוני לשון שמעטים מכירים אותם או מקפידים עליהם – דוגמת ההימנעות מ"בגלל ש-" ושימוש ב"בגלל" רק בצירוף עם שמות עצם, כגון "בגלל הקור". כאן מעניין להבחין כי הגורמים והגופים המעצבים את העברית התקנית – ובהם מילונים ומחבריהם, מתקני לשון, עורכות ועורכים בהוצאות ספרים ובעיתונים וכמובן האקדמיה ללשון העברית – אינם מסכימים תמיד אלה עם אלה, והאקדמיה ללשון, בניגוד לדימויה, אינה בהכרח המחמירה ביותר. למשל, היא אינה פוסלת את "בגלל ש-", כשם שלא פסקה "בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח".

שפה תקנית היא אפוא שפה המצייתת לכללים האלה, או לרובם. זאת אף שרבים מהם, כמו ההימנעות מ"בגלל ש-", אינם מוכרים לרבים מדוברי העברית, ועלולים אף לאלץ אותנו לוותר על ניסוחים נעימים לאוזן ולבחור חלופות מסורבלות יותר (למשל: הצירוף "נשות ואנשי הספר" איננו נחשב תקני, כיוון שהוא מורכב משני נסמכים לאותו סומך. אתם מוזמנים לנסות למצוא לו חלופה אלגנטית…). חשוב להבחין גם, כי "שפה תקנית" אינה שקולה ל"שפה עשירה" או אפילו ל"שפה יפה".

לאנשים שונים יש תחושות ודעות שונות באשר למקומה של שפה תקנית בחיינו. יש הסבורים שראוי לדבר תמיד עברית נכונה, או "נכונה", ככל האפשר; אחרים גורסים ששפה היא ביטוי טבעי של מחשבותינו ורעיונותינו, ואין טעם לנסות למשטר אותה ולהתאימה לתקן כלשהו.

בספרות, כמו בחיים, שפה תקנית ושפה לא-תקנית יכולות לשמש אותנו ממש זו לצד זו. נסתכל למשל בקטע הזה מתוך "גינת בר" של מאיר שלו, שבו שלו מגלה שגינתו הפכה ללוקיישן לצילומי חתן-כלה:

דבריהם של האורחים הלא-קרואים כתובים בשפה לא-תקנית באופן מובהק – למשל "שתי בנים" – המשמשת את המחבר כדי לאפיין את דמויותיהם של הפולשים לגינתו. כולנו נוכל בוודאי לחשוב גם על יצירות הכתובות בשלמותן בשפה הרחוקה מלהיות תקנית, משום שהדמות המתבטאת בשפה כזו אינה דמות משנה אלא המסַפֵּר. ולעומת זאת, בספר עיון או במאמר, נרצה בוודאי להגיע לסגנון המשלב בהירות ורהיטות עם שפה תקנית.

אני סבורה אפוא ששפה תקנית דומה ללבוש פורמלי או לעריכת שולחן רשמית: יש נסיבות שבהן נצפה לכך וניהנה מכך, או לפחות, נסיבות שבהן יצפו לכך מאיתנו, ונסיבות אחרות שבהן יש מקום לסגנון חופשי יותר. יש מקום בחיינו לשני סכינים ושלושה מזלגות, וגם לרוטב שוקולד ישר מהסיר. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ", גם לשפה תקנית וגם לשפה לא-תקנית.

•

הסטודנטיות והסטודנטים בתוכנית התרגום של מכללת לוינסקי התגלו כקבוצה נפלאה לדיון בסוגיות האלו, שאלו שאלות מצוינות והעשירו את השיחה ברעיונות משלהם ובדוגמאות משפות נוספות. אני מקווה לשוב ולפגוש אותם בהמשך דרכם המקצועית, כמתרגמות ומתרגמים מן השורה.

שמתם לב שלעיתים אנחנו אומרים "כרטיסים" ו"מפתחות" גם אם בעצם מדובר במפתח אחד או בכרטיס אחד?

בני, למשל, מבקש שנקנה לו "כרטיסים להופעה" (או למשחק) גם אם אלה מקומות לא מסומנים ובעצם אנחנו, כמו שאר ההורים, קונים רק כרטיס אחד. גם המפתחות של הילדה הם "מפתחות" אף שלמעשה יש שם מחזיק-מפתחות-טיילור-סוויפט ומפתח של הבית, כיוון שהיא אינה מטופלת עדיין במפתח למשרד, מפתח למכונית ועוד כמה שמי יודע מה הם פותחים. נזכרתי בזה כשקראתי ספר שבו הגיבורה מגיעה לניו-יורק לערב אחד וקונה לעצמה בלבד "כרטיסים לאופרה".

מדוע זה כך? והאם יש עוד מילים שמתנהגות כך?

ובכן, מילה שאולי התחולל בה תהליך דומה, ובאופן מובהק בהרבה, היא "חדשות". המילה "חדשות", במובן "ידיעות על מה שקורה עכשיו בארץ או בעולם", מופיעה בדרך כלל בצורת רבים, גם אם מדובר למעשה על ידיעה אחת – למשל "לביידן יש חדשות רעות לענקיות של כלכלת החלטורה".

במקרה זה, אין ספק שצורת הרבים "חדשות" נמצאת בשימוש הרבה יותר מצורת היחיד "חדשה" – במובן ידיעה חדשה – גם הודות לצירופים כמו "תוכנית חדשות", "מבזק חדשות" וכיוצא באלה, ואולי גם בעקבות המילה האנגלית news.

דוגמה דומה אחרת היא "(יש לנו) תוכניות", כגון "לא נוכל לבוא מחר, כבר יש לנו תוכניות". בדרך כלל, מדובר למעשה בתוכנית אחת – למשל, לא נוכל לבוא אליכם לארוחת ערב כי אנחנו הולכים לסרט. כך אנחנו גם עושים "סידורים", אף אם בפועל מדובר ב"סידור" אחד (כגון דואר או בנק), ועשויים לומר שיש לנו "אורחים" אף אם נמצא אצלנו בעצם רק אורח אחד.

המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא, כנראה, שמספר הפריטים בפועל אינו חשוב ואולי אינו ידוע. בתי אולי הוסיפה למחזיק המפתחות שלה גם מפתח ללוקר בבית הספר, ואולי לא נוכל לבוא מחר כי נלך גם לסרט וגם לשתות משהו אחר כך, אבל לצורך העניין, אין לזה חשיבות. אני רוצה לוודא שצרור המפתחות שלה איתה והיא תוכל להיכנס הביתה כשתגיע, ולא חשוב לי אם יש בצרור שלה מפתח אחד או יותר; ולמי שהזמינו אותנו לארוחת ערב מחר לא אכפת כמה דברים אחרים נעשה, אלא רק שלא נוכל להגיע. לכן, בהקשרים כאלה, ההבחנה בין "מפתח" ו"מפתחות", "סידור" ו"סידורים", "תוכנית" ו"תוכניות", אינה חשובה, ואפשר להתעלם ממנה ולהשתמש באופן גורף בצורת הרבים. זאת בניגוד להקשרים שבהם למספר יש חשיבות, כגון "יש לך מפתח למשרד של רונה?" או "מוכרת כרטיס אחד להופעה של 'החצר האחורית' מחר".

ייתכן אפילו שבהקשרים מסוימים, לצורת הרבים הזאת יש ערך מעצם הכלליות והסתמיות שלה: לא זו בלבד שאיננו מנסים לדייק, אלא להפך, אנחנו בוחרים ניסוח המוסר מינימום מידע ואיננו מזמין דיון נוסף (וניזכר ב"עקרון הכמות" של הבלשן פול גרַייס: "אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות"). האמירה "יש לנו אורחים", למשל, מבהירה ביעילות למה אנחנו עסוקים ולא יכולים להאריך בשיחה, ואילו "יש לנו אורח", הספציפית יותר, עשויה לסקרן ולהתפרש כהזמנה לשאול במי מדובר.

•

והאם נוכל לחשוב על עוד קבוצת מילים שבהן צורת הרבים יכולה לציין דבר אחד ויחיד? כן: המילים "אלוהים", "בעלים" ו"אדוניו" (בנסמך) מציינות או יכולות לציין ישות יחידה, ואנו אפילו משתמשים בהן יחד עם פעלים בלשון יחיד: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו" (שופטים יט יב), "הבעלים של הדירה מסרב לתקן את הדוד". במילים אלה צורת הרבים נובעת כנראה מסיבה אחרת – בחירה בלשון כבוד כדי לציין דמויות חשובות. על קבוצת המילים הזאת כתבתי בפרק "בְּעָלָה של חתולה" בספרי מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, הרהרו איתי ותרמו דוגמאות, ובייחוד לראובן נוה, תומר גלעד, אורלי יעקובי, קטיה בנוביץ', שירי צוק, מיכל שטיינר, תמר עילם-גינדין ומאיר עוזיאל.

הפינה שהגשתי היום ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע הוקדשה למיה ולמילים שהיא אינה סובלת, כמו "העצמה" ו"הנגשה" (למשל של ספרות).

גם לדמויות ספרותיות יש לעיתים מילים שהן לא סובלות או להפך, מילים שאהובות עליהן במיוחד. כמו דברים אחרים שדמות ספרותית אוהבת או לא אוהבת, וכמו מאפיינים לשוניים אחרים של דמות – המילים שהיא עצמה בוחרת להשתמש בהן, מה גובה השפה שלה, אם היא זהירה בדבריה או בוטה, כמה היא מדברת וכן הלאה וכן הלאה – גם מילה שהדמות אוהבת או לא אוהבת היא כלי מצוין לאפיון של הדמות, ונראה כמה דוגמאות (ואת הפינה המוקלטת, עם מיה ויובל שתמיד משדרגים, אפשר לשמוע כאן, דקה 38:00).

מטינאייג'רים נודניקים למערכות יחסים לא ברורות

נפתח בספר המלבב "תחנת האטום" (1948) של הסופר האיסלנדי הלדור לַכְּסְנֶס, חתן פרס נובל לספרות. גיבורת הספר היא בת כפר בשם אוגלה המתחילה לעבוד כמנהלת משק הבית של משפחה עשירה, הכוללת בת יפהפייה ומפונקת. בבוקר הראשון שלה בעבודתה החדשה, אוגלה מביאה לבת קפה למיטה, מברכת אותה ב"בוקר טוב" וזוכה בתגובה דרמטית משהו: הנערה מצהירה ש"בוקר טוב" הן המילים "המתועבות והגועליות והנרגזות ביותר ששמעתי בכל ימי חיי" ודורשת שאוגלה לא תאמר לה כך יותר לעולם. למחרת, כשאוגלה נכנסת בשתיקה, הנערה מכריזה שהיא משתוקקת שאוגלה תאמר לה "בוקר טוב". בקיצור, החיבה וחוסר החיבה למילים "בוקר טוב" משרטטות בזריזות דיוקן של מתבגרת פריבילגית ודרמטית (תרגום גֶ'נטילה ברוידא, עם עובד):

עוד מתבגר טרחן אנו פוגשים בהתפסן בשדה השיפון של ג'יי די סלינג'ר. גיבור הספר הוא כזכור הולדן קולפילד בן ה-17, ובמפגש המתרחש די בתחילת הספר, אחד ממוריו אומר לו שהוריו הם "grand people". הולדן מוצא שהמילה grand, כמו דברים אחרים רבים מספור, היא phony, מזויפת. או בתרגום דניאל דורון ואברהם יבין:

"נפלאים. זאת היא מלה שאני באמת שונא. איזה מלה מזויפת. כל פעם שאני שומע אותה, אני רוצה להקיא."

הסלידה הזאת מן המילה grand, ולא במקרה – דווקא כשהיא מופנית כלפי הוריו, תורמת לאפיון של הולדן קולפילד כבן נוער מנוכר הסולד מהדור המבוגר ומהערכים שלו, או במילים אחרות, כטינאייג'ר קצת נודניק.

עדיין בעניין ההורים, גיבור "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן-פיליפ בלונדל מתעב את המילה "לפחות", החביבה על אמו. נשמע אותו בתרגומה של רמה איילון:

בספר "רצח לפי הספר" של הסופר האנגלי אנתוני הורוביץ, הגיבורה, עורכת ספרות במקצועה, מהרהרת על החבר שלה: "בעצם אני שונאת את המילה הזאת. חבר. במיוחד כשהיא משמשת כדי לתאר גבר בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים. הצרה היא שהשפה האנגלית לא מציעה יותר מדי חלופות. אנדריאס לא היה בן הזוג שלי. לא התראינו באופן מספיק סדיר בשביל זה. המאהב שלי? החצי השני שלי? שניהם עושים לי צמרמורת, כל אחד מסיבה אחרת." ההרהור על המילה "חבר" משרת כמה מטרות: הוא מאפיין את דמותה של הגיבורה, עורכת בעלת רגישות לשפה; והוא רומז לנו שלגיבורה יש קושי להגדיר את היחסים שלה עם הגבר שבחייה, וסימני השאלה בעניין הזה אכן ממלאים תפקיד מרכזי בספר.

וביצירה שונה לגמרי, שיר הילדים "אַל" של מרים ילן-שטקליס הנהדרת, הילד גיבור השיר סולד מהמילה "אַל":

הַמִּלָּה הַזֹּאת הִיא אַל,
לֹא תַּרְגִּישׁ בָּהּ כְּלָל וּכְלָל –
הִיא רָעָה מִן הָרָעוֹת,
הִיא גְּרוּעָה בֵּין הַגְּרוּעוֹת! …

אַל תִּשְׁאַל יוֹתֵר מִדַּי,
אֵין עַכְשָׁו לְאַבָּא פְּנַאי!
אַל תָּרוּץ אֶל הַבְּאֵר!
אַל תִּקְפֹּץ מֵעַל גָּדֵר!
אַל תַּכֶּה אֶת אֲחוֹתְךָ –
הִיא קְטַנָּה, קְטַנָּה מִמְּךָ!
אַל, וְאַל, וְאַל, וְאַל!
מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?

צלילים ורכיבים דקדוקיים אהובים

המילים שפגשנו עד כה אהובות או שנואות בגלל תוכנן, אך למילים יש כידוע גם תכונות אחרות. ב"תמיד בזמן" של חגית פולק, סבתא צרפתייה מתלוננת על צליליהן העצובים של המילים בעברית, מלבד אחת, המילה המתנגנת והצוהלת "אומללה":

ש"י עגנון, בסיפור "בדמי ימיה", מעניק לגיבורה תרצה מילה אהובה קצרה מאוד – מילית, הלא היא וי"ו החיבור. תרצה מתייתמת מאמהּ ואביה שוקע באבלו, עד שהיא חשה כי "שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". כל גילוי, אמיתי או מדומה, של תשומת לב מצידו משמח את לבה. למשל, כאשר הוא מתחיל את דבריו אליה בווי"ו החיבור, היא מרגישה שחשב עליה גם כאשר שתק:

"בעשר שעות יקום אבי, יחליק שערותי ויאמר ועתה שכבי נא תרצה. מה אהבתי ו"ו החיבור, תמיד שמחתי עליה. כאילו כל אשר אמר אלי אבי המשך מהרהורי לבו הוא. לאמור בלבו דיבר עמי תחילה ועתה פה אל פה." (ההדגשה שלי.)

דויד גרוסמן, ב"ספר הדקדוק הפנימי", מעניק לגיבורו אהרון קליינפלד מילה אהובה מיוחדת – למעשה רכיב דקדוקי אהוב, הסיומת -ing באנגלית, המציינת פעולה מתמשכת:

"אהרון דווקא התלהב מהפאטנט הזה שאין בעברית: אַיי אֶם גוֹאִינג, אָיי אֶם סְלִיפִּינְג … ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה־ארוכה, כמעט אינסופית, שמרגע שהתחלת בה, אתה שקוע בה בריכוז ובהתמסרות גמורים, ואתה לגמרי לבד בה: גַ'א- – -מְפִּינג, כאילו נסגרת לך בתוך בועת זכוכית חתומה, ואלה שבחוץ עלולים לחשוב בטעות: היי, הוא איז רק ג׳אמפינג! אבל בפנים, בתוך הבועה החתומה, קורים דברים, המון דברים קורים שם בזמן הזה … ובחוץ אנשים מסתכלים, מתדפקים על בועת הזכוכית, מתפלאים מה קורה אתו שם בפנים … וכשאהרון יהיה כזה, מגודל כמותם, הוא ילחש לעצמו לפחות פעם אחת ביום, איי אם גו- – -אינג; איי אם פלי- – -ינג; איי אם אהרונינג; וככה יזכיר לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי מתחת לכל הדברים הכלליים האלה." לאורך הספר אהרון "נֶעלָמִינְג" ו"חולמינג" ו"חושבינג" ואפילו "טהורינג". ה-ing הזה הוא, בלשונו של גרוסמן, סממן של ה"דקדוק הפנימי ביותר" של הגיבור שלו.

ולבסוף, בספר "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, הילדה נעמי אוהבת מילים, ויותר מכולן דווקא את המקף – אולי משום שנעמי רוצה לחבר בין דברים, כפי שעושה המקף, שמחבר מילים ש"צריך לחבר יחד … כמו אבא-אמא"; ואולי משום שכמו נעמי עצמה, שאינה מדברת, גם המקף "אין לו צליל ששומעים. הוא אילם".

•

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, תרמו דוגמאות של מילים האהובות או שנואות על דמויות ספרותיות ושלחו לי מקורות. תודה מיוחדת לוויקטור מקברייד, חגית ינאי, חגית מרמלשטיין, ירדי גיל, אלה וייסברג, ירין כץ, צאלה בירנבאום, ניב קורח ויפתח בריל.

בעוד הגרגרים האחרונים צונחים בשעון החול של 2022, הקדשנו את פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" ל"מילות השנה" של האקדמיה ללשון העברית (ההצבעה בעיצומה!) ושל כמה מילונים מרכזיים בשפה האנגלית. את הפינה המוקלטת תוכלו לשמוע כאן (דקה 49).

זוהי השנה השלישית שבה האקדמיה ללשון העברית מזמינה את הציבור לבחור את "מילת השנה" לקראת יום העברית – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, שיצוין השנה ב-12 בינואר. בשנת 2020 (אז "מילת השנה" הייתה רק אחת מ-6 קטגוריות) נבחרה המילה "מָטוֹש", וב-2021 נבחרה המילה "טרלול".

על פי ההסבר באתר שלה, האקדמיה ללשון הזמינה וקיבלה מהציבור מאות הצעות ל"מילת השנה", בחרה 9 מהן וכעת אפשר להצביע ולבחור מביניהן כאן. "מילת השנה" נועדה להיות מילה ש"מסמלת בצורה הטובה ביותר את השנה החולפת", או כדבריו הפיוטיים יותר של צוות "מילת השנה" של מילון אוקספורד (בתרגום שלי): "מילה או ביטוי המשקפים את האתוס, מצב הרוח או הנושאים שהעסיקו אותנו ב-12 החודשים האחרונים, ואשר יש להם פוטנציאל להמשיך לשאת מטען תרבותי גם בשנים שיבואו".

תשע המילים המועמדות להיות מילת השנה של האקדמיה ללשון הן:

מבין אלה, "אקלים", "משכנתא", "מגדר" ו"הזיה" (או "הזוי") תופסות מקומות מרכזיים בשיח זה אי-אלו שנים, ואני עצמי לא הייתי בוחרת בהן כמייצגות מובהקות של השנה האחרונה דווקא.

הביטוי "מלא-מלא" וקרובו "על מלא" אמנם נמצאים בשימוש זה אי-אלו שנים, למיטב זיכרוני מאז הדרישה של משה כחלון לתיק אוצר "מלא-מלא" לקראת כהונתו כשר אוצר החל מ-2015; בלוג הבלשנות "דגש קל" מדווח על "על מלא" בפוסט מ-2016, ורוביק רוזנטל מתעד אותו בהקשרו הפוליטי בפוסט מתחילת 2021, כלומר לפני שנתיים. אך אין ספק שבמהלך הבחירות האחרונות ואחריהן זכו גם "על מלא" וגם "משילות" לרלוונטיות רבה.

מועמדת נוספת ומעניינת ברשימת האקדמיה היא "חמלה". בשנים האחרונות אנו אכן מרבים לשמוע את הדרישה ל"חמלה", כלומר לאמפתיה והכרה בכאב של הזולת המאפשרות עזרה וריפוי. אך מבין מועמדוֹת האקדמיה, המילה הקולעת ביותר בעיניי היא "בולען". 2022 היא השנה שבה עברו הבולענים מים המלח לנתיבי איילון, ו"בולען" משקפת נאמנה גם את יחסינו המעורערים עם הטבע ואת הסכנות שהם גורמים, גם את הפרטצ'יות הישראלית – לכאורה – ואת הסכנות שהיא גורמת, וגם את התחושה המשותפת לרבים מאיתנו, כל אחד מסיבותיו-הוא, שהקרקע הממשית והמטאפורית שאנחנו חיים עליה אינה יציבה. שמחתי לגלות שלציבור המצביעים של האקדמיה ללשון יש טעם מצוין, ונכון למועד כתיבת השורות האלה, המילה "בולען" מובילה עם 25% מ-7,656 הקולות (הבאה אחריה היא "משילות").

ומה עוד?

אילו מילים נוספות מתאימות לכהן כ"מילת השנה" של 2022? "ארץ נהדרת" העניקה לנו את "הייטקס", שהגיעה בזנב של 2021 אבל תפסה תאוצה ופופולריות ב-2022. מעניין להבחין ש"הייטקס" נטבעה בתקופה מצוינת בתחום, וכי 2022 מסתיימת לצערנו דווקא בתקופה של משבר מסוים; וכן שעל פי הדיווחים, אנשים שעובדים בהייטק לא אומרים "הייטקס".

מי עוד ליוו אותנו ב-2022? "בינה מלאכותית", בעקבות עלייתן המטאורית של מידג'רני ו-GPT-3 השנה; הביטוי החביב "ותראו ישועות" (כגון: "נסו את מידג'רני ותראו ישועות"), מטבע לשון מהעולם החרדי שגויס לטובת הנטייה הישראלית מאוד לחלק עצות; ובשולי האירועים של הימים האחרונים נתקלתי ב"טרלול רגרסיבי", על משקל "טרלול פרוגרסיבי" הוותיק.

ומה באנגלית?

צוות מילת השנה של מילון אוקספורד בחר השנה בצירוף goblin mode, ביטוי סלנג שפירושו להתנהג בעצלנות, ברישול ובאנוכיות, לכאורה בעקבות סגרי הקורונה שאפשרו לנו לחיות בפיג'מה ולהתעלם מזולתנו. בחירת המילה של מילון אוקספורד נעשתה השנה לראשונה על ידי הצבעה של הציבור, והשתתפו בה למעלה מ-300,000 איש. מילון מריאם–ובסטר בחר ב-gaslighting, או גזלייטינג בעברית. ואילו מילון קיימברידג' בחר במילה המפתיעה homer. אין קשר להומרוס, אלא לבייסבול (home run); המילה זכתה לחיפושים רבים במילון לאחר שהופיעה ב-Wordle. שני המילונים האלה לא נעזרו בהצבעה של הציבור, אך הביאו בחשבון מילים מרכזיות שמשתמשי המילון חיפשו במהלך השנה.

•

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בנושא מילת השנה בפייסבוק.

את ההודעה החמודה הזאת ראיתי לפני יומיים בפייסבוק. הכותבת מתייעצת אם כדאי למכור בית עכשיו או בהמשך, כי לדברי מתווך "אנחנו גבר בתחילת ירידה של השוק". אם לא הבנתם מה נאמר כאן, נסו להקריא את המשפט בקול רם, כך: "אנחנו גְבָר…". נכון: הכוונה היא "אנחנו כבר בתחילת ירידה של השוק".

בלי להיכנס לשאלה הנדל"נית שעל הפרק, הקריאה בקול מבהירה מה כנראה קרה כאן. ההחלפה של הצליל שמציינת האות "כּ" בצליל שמציינת האות "ג" היא דוגמה לתופעה לשונית הנקראת "הידמות", שבה הגה מסוים במילה משתנה ונעשה דומה יותר להגה הנמצא לפניו או אחריו.

במקרה שלפנינו, הדמיון הוא בתכונה הנקראת "קוֹלִיוּת". כאשר אנחנו הוגים "כּ" ו"ג", כל חלקי הפה שלנו נמצאים בדיוק באותו המצב; ההבדל היחיד הוא שהגיית "ג" כרוכה ברטט של מיתרי הקול, ואילו בהגיית "כּ" מיתרי הקול אינם נעים (תוכלו לחוש זאת אם תניחו כמה אצבעות על הגרון ותבטאו "כּ" ו"ג" לסירוגין).

במילה "כְּבָר", ההגה "בְ" הוא קוֹלי, כלומר מיתרי הקול שלנו רוטטים כשאנחנו מבטאים אותו. ההגייה של הרצף "כְּבָר" כרוכה במעבר מההגה "כּ", שבו מיתרי הקול אינם רוטטים, להגה "בְ", שבו הם רוטטים. במצבים כאלה, אנחנו נוטים לקצר את הדרך ולהגות את השניים באותה צורה – במקרה זה, שני הגאים קוליים, כלומר "גְבָר" במקום "כְּבָר" (דוגמאות נוספות של "גבר" במשמעות "כבר" תמצאו כאן, כאן וכאן).

שינויים דומים אחראים להגייה של "מוגדם" במקום "מוקדם" ("קְ" לא-קולי ואילו "גְ" קולי, כמו "ד" הסמוך), "ספתא" במקום "סבתא" (פה הפוך: "בְ" קולי ואילו "פְ" לא-קולי, כמו "תְ" הסמוך; הניחו אצבע על הגרון ואמרו "בְ" ו"פְ" לסירוגין כדי להבחין בכך), "סכוכית" במקום "זכוכית" ("זְ" קולי ואילו "סְ" לא-קולי, כמו "כְ" הסמוך), "לספְּסד" במקום "לסבְּסד" ("בְּ" קולי ואילו "פְּ" לא-קולי, כמו "ס" הסמוך), "דפקא" במקום "דווקא" ועוד.

במקרים רבים, השינויים האלה בהגייה מתרחשים בלי שנבחין בהם, ומתגלים רק כאשר מישהו מעלה אותם על הכתב, כמו בדוגמה שלמעלה וכפי שעושים השואלים בדוגמאות שלהלן (כאן וכאן):

שתהיה שבת של הפתעות נחמדות!