דילוג לתוכן

תרגומים מגיירים: מג מרץ', היהודייה הסודית

האם מג מרץ' מ"נשים קטנות" הייתה יהודייה בסתר, והאם ההוביט של טולקין היה כהן? בשאלות האלה עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:55), והסקרנים יוכלו לקרוא עליהן גם בספרי "מוציאה לשון", בהוצאת עם עובד, שבו עסקתי בסוגיה מזווית שונה מעט.

"הבעת פניה של ג'ו למראה החופה"

חובבות וחובבי "נשים קטנות" יזכרו בחיבה את הצעת הנישואין של ג'ון ברוק למג מרץ', הבכירה בארבע האחיות מרץ'. ידידן לורי מבטיח לבוא לחתונה: "אבוא גם אם אהיה בקצווי-הארץ," הוא אומר בתרגום היפה של שלמה ערב משנת 1954, "כדאי יהיה לעשות זאת רק כדי לראות את הבעת פניה של ג'ו, למראה החופה."

למראה החופה? האם מג מרץ', בת הכומר, עומדת להתחתן בטקס יהודי? מובן שלא; החופה השתלבה בתוכניות רק בתרגום לעברית. במקור נאמר פשוט "on that occasion".

הנה התרגום

והמקור

מג מרץ' אינה לבד בעניין הזה; ב"ספור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר "אי המטמון", בתרגום משה בן-אליעזר (1982), מתנהל בעברית הדיאלוג הזה:

"'סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי!' קרא פרנסיס.

'אביך?' חזר הזר, 'לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.'

'אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,' ענה פרנסיס בהתאדמו."

האם פרנסיס, או אביו הגנרל, הם בני דת משה? גם כאן, האלמנטים מן הטקס היהודי נוספו בתרגום. במקור פרנסיס המסמיק אומר שהוא בן בלתי חוקי:

אך לא רק בענייני חתונות עסקינן. בספר "ההוביט" מאת ג' ר' ר' טולקין, האוצר הנחשק ביותר במטמונו של הדרקון סמאוג הוא אבן החן הנקראת במקור "ארקנסטון" (Arkenstone). השם מבוסס על המילה eorcnanstan, "אבן חן" באנגלית עתיקה; בתרגומו של משה הנעמי (1976) הופכת הארקנסטון ל"אבן החושן", בדומה ל-12 האבנים היקרות ששובצו בחושן של הכהן הגדול על פי ספר שמות (כח, יז-כ) (אגב, בתרגום הטייסים נשארה האבן "ארקנסטון", ובתרגום יעל אכמון – "אבן הנזר").

ובתרגומה של רות לבנית (1979) ל"שר הטבעות", האפוס הנרחב יותר של טולקין, ה-elves (אֶלְפִים) זכו בשם העברי "בני לילית". לילית במיתולוגיה היהודית היא בת זוגו הראשונה של אדם, שקדמה לחוה כפי שהאלפים קדמו לבני האדם. על הבחירה הזאת כבר כתבה יפה מיה סלע בעקבות שיחה עם נועה מנהיים; מכל מקום זוהי בחירה שעשתה לבנית בתרגום לעברית, והיא אינה מבוססת במקור של טולקין.

ודוגמה מקסימה וחדשה יחסית – "שחקן מספר אחת" (Ready Player One), ספר מדע בדיוני של הסופר האמריקאי ארנסט קליין, ראה אור בעברית בתרגומו של דידי חנוך (2014). הספר מספר על משחק מחשב המתרחש במציאות מדומה. המשחק נקרא "אואזיס", ובמסגרת העלילה המשתתפים במשחק נדרשים לחפש Easter egg, מונח מקובל שמציין הפתעה שמוחבאת במשחק מחשב או בסרט, וצריך לחפש אותה, כפי שמחפשים ביצים מקושטות בחג הפסחא. דידי חנוך, בהברקה נפלאה בעיניי, תרגם את Easter egg כ"אפיקומן" – גם הוא משהו נחשק שמחפשים, וגם במקרה זה בעיקר ילדים.

על הספקטרום

מדוע בעצם "בלתי חוקי" מתחלף ב"בלי חופה וקידושין", ביצי פסחא באפיקומן, ארקנסטון באבן חושן (ובדוגמה מסדרת טלוויזיה המופיעה בספרי, גירושין ב"גט")? המטרה העיקרית היא כנראה להציג לקוראות ולקוראים מושגים ורעיונות מוכרים להם. אם הקוראים מעולם לא חיפשו ביצי פסחא אבל כן חיפשו אפיקומן, אם החושן של הכהן הגדול יצייר להם מיד תמונה של אבנים יקרות מרהיבות, אם חתונה היא בעיניהם טקס שמתרחש מתחת לחופה והחתן מקדש בו את הכלה – הרי שהמילים והמונחים האלה יסייעו למתרגם או למתרגמת להבהיר לקוראים במה מדובר ולצייר בעיני רוחם את התמונה הרלוונטית.

מה דעתנו על "תרגומים מגיירים"? כמו בדרך כלל בתרגום, בעריכה ובחיים בכלל, זוהי בעיניי שאלה של הקשר ושיקול דעת. אך ראוי לזכור, כי הדוגמאות שראינו כאן הן רק חלק מספקטרום רחב יותר של "גיור טקסטים": חזיר, למשל, הוא נקודה רגישה לקוראים רבים ולכן רגיש גם מסחרית. Das Schwein beim Friseur, "החזיר אצל הספר", אוסף סיפורים של אריך קסטנר (1963), הפך בתרגומו של יעקב עדיני (1964) ל"התַיִש אצל הספר". בדומה לכך, תכנים נוצריים הועלמו בתרגום של ספרים רבים אחרים, מ"בן חור" ועד "מרי פופינס".

ומן הצד השני של הספקטרום, גם מילים וצירופים שאינם מציינים טקסים דתיים ממש עדיין עשויים לשאת עמם מטען דתי מובהק. נסתכל למשל על La Storia, ספרה של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. La Storia  פירושו "סיפור" או "היסטוריה"; התרגום לעברית של עמנואל בארי נקרא "אלה תולדות" – תרגום הנושא עמו, בכוונה כמובן, את מלוא מטענו התנ"כי של הצירוף הזה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב ד), "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה יט) וכן הלאה.

גם ספרה של איין ראנד הנקרא באנגלית Fountainhead נקרא בעברית בשם בעל משמעות רבה במקורות היהודיים: "כמעיין המתגבר". השם הזה, שניתן לתרגומו של דניאל אהליאב בהוצאת ש' פרידמן (1954), מופיע בציטוט הידוע מהתלמוד הבבלי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי […]

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר" – כלומר, לפי פרשנויות שונות, מחדֵש בפירוש התורה או מעניק מחוכמתו ומידיעותיו גם לסביבתו (הצירוף "כמעיין המתגבר", עם הכ"ף שבתחילתו, מופיע גם במקום נוסף ופחות ידוע בתלמוד הבבלי).

נוסיף שאיין ראנד אמנם הייתה יהודייה, אך הרמז לתלמוד נמצא רק בתרגום, כלומר המילה fountainhead איננה (ככל שמצאתי) תרגום מקובל ל"מעיין המתגבר".

ואם נימנע גם מטקסים יהודיים מובהקים שאינם נמצאים במקור וגם ממטבעות לשון מזוהות מאוד מהמקורות? ובכן, אפילו מילים יחידות הן בסופו של דבר ובראש ובראשונה חלק ממרקם שהשפה העברית והתרבות היהודית הן חלק ממנו; אפילו מילה כמו "מזלג", שאין יומיומית ופשוטה ממנה, מציינת במקור המקראי את אחד מכלי המשכן והמקדש: "וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן" (שמואל א ב יד).

עצם פעולת התרגום ממירה את היצירה משפה אחת, הקשורה לתרבות או לתרבויות מסוימות ונושאת עמה מטענים היסטוריים מסוימים ואסוציאציות מסוימות, לשפה אחרת, במקרה זה עברית, שהמטען התרבותי וההיסטורי שלה שונה. בין שהתרגום מוסיף ליצירה חופות וקידושין ובין שמופיע בו מזלג תמים, הקוראים נדרשים בהכרח ל"השעיית ספק" מסוימת – נכונות להאמין שמג מרץ', ההוביט או אידה ואוּזֶפֶּה מדברים אלינו עברית.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות נהדרות, ובפרט לתמי ניניו, לאריק שגב, למאיר עוזיאל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לאיתי נבו ולחמוטל ילין.

שפת סימנים על הבמה

הנאמנים שבין קוראיי ודאי הבחינו שלאחרונה כתבתי על שפות סימנים של שומעות ושל חירשים ועל ייצוגים בספרות של חירשים ושל שפות סימנים. והנה, כמו לפי הזמנה, יום העיון השנתי של תוכנית התרגום של מכללת בית ברל בראשותה של יהודית רובנובסקי-פז, שהתקיים היום, כלל הרצאה של לי דן, מתורגמנית לשפת הסימנים הישראלית וממנה.

נושא ההרצאה היה תרגום לשפת הסימנים על הבמה, בהתאם לנושא יום העיון, "תרגום באור הזרקורים". אך דן שרטטה גם תמונה רחבה של מתורגמנות שפת סימנים ושפת סימנים בכלל, שהייתה כה מאירת עיניים, מחויכת ומעניינת שאני מנצלת בשמחה את ההזדמנות ומביאה כאן כמה היילייטס מתוכה.

תינוקות מסמנים

לי דן כנראה מוכרת לרובנו מן העיגול של תרגום לשפת סימנים בשידורי טלוויזיה, והיא מתרגמת גם בטקסים ממלכתיים, בהליכים בבתי משפט, בהופעות סטנד אפ ומוזיקה ואפילו בלידות. למרבה ההפתעה, לפחות שלי, דן אינה דוברת שפת סימנים מהבית, אלא למדה אותה בצבא כמורה חיילת, התאהבה והתאזרחה בעולם החירשים. שני ילדיה דוברים שפת סימנים כשפה ראשונה, אף שאביהם, כמוה, הוא שומע; דן הסבירה שתינוקות מסוגלים לתקשר הרבה לפני שמיתרי הקול שלהם מסוגלים פיזית לסייע בכך, וסיפרה ששני ילדיה סימנו "חלב", "כואב" ומילים נוספות כבר בגיל שמונה חודשים (ואף ביצעו את הסימן "כואב" ליד חלק הגוף הכאוב).

"מתורגמן" או "מתורגמנית" הם מי שמתרגמים תקשורת דבורה (תרגום סימולטני או עוקב) – כניגוד למתרגמים ומתרגמות, המתרגמים בכתב. כמתורגמנית, דן אחראית למסור את הדברים כפי שנאמרו: אם האדם שאת דבריו היא מתרגמת סימן "אני כועס עליך מאוד", דן אומרת "אני כועס עליך מאוד" (ולא: "הוא אומר שהוא כועס עליך מאוד"). התרגום כולל גם את האינטונציות: אם האדם שהיא מתרגמת את דבריו נרגש, נסער או מדבר בהדגשה, גם המאפיינים האלה צריכים לעבור בתרגום. התוצאה, לעיתים, מבלבלת או משעשעת: כאשר דן תרגמה בעבור יולדת חירשת "כואב לי נורא", המיילדת עצרה לברר מה כואב לדן עצמה ולמה. וכאשר נאשם חירש בבית משפט קילל בחריפות את השופט, דן עצמה כמעט הואשמה בביזיון בית המשפט.

מי מדבר עכשיו? שחקנים רבים, מתורגמנית אחת

ומה על הבמה? תרגום דבריהם של שחקנים ושחקניות הוא אתגר מיוחד, משום שהשחקנים רבים ומתורגמנית יש אחת. לפיכך דן דואגת להכיר מראש גם את הטקסט וגם את המיזנסצנה, כלומר את העמדת השחקנים על הבמה, ומפנה מעט את גופה כך שתעמוד בגבה לשחקן או לשחקנית שמדברים באותו זמן. כך לצופים החירשים קל יותר להבין את דבריו של מי היא מתרגמת. דן אף משתדלת להעניק לכל שחקן ושחקנית הבעה או מאפיין מסוימים, שהיא מאמצת כשהיא מתרגמת את דבריהם וכך מקלה על הצופים החירשים לזהות את הדוברים.

בתמונה: לי דן בעבודה. צילום: Hila Nahari Asraf (הילה נהרי – אסרף), CC BY-SA 4.0

השפה של אחד במאי

לרגל אחד במאי, יום העובדים הבינלאומי, הקדשתי את פינתי ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 32:33) לשפה שמשקפת ערכים סוציאליסטיים בשני מקומות – בספר האהוב עליי מאוד ובדוגמה היסטורית מהחיים עצמם.

בטרם ניגש לסוגיות הלשוניות והספרותיות שלכבודן התכנסנו, נזכיר שאחד במאי נקבע כיום העובדים הבינלאומי כבר במאה ה-19, וליתר דיוק בשנת 1889, בעקבות מאבק למען זכויות עובדים בארצות הברית. המאבק התמקד בהגבלת אורך יום העבודה לשמונה שעות, והגיע לשיאו בהפגנות בהיימרקט בשיקגו בראשית מאי 1886, שבהן נהרגו ונפצעו גם מפגינים וגם שוטרים.

ללא מילים ל"לקנות", "להמר" או "דוקטור"

הצד הספרותי שלנו הוא The Dispossessed, ספרה הנפלא של הסופרת האמריקאית אורסולה לה גווין, שראה אור בשנת 1974. הספר תורגם לעברית פעמיים, בשם "המנושל" בתרגום תמר עמית ובשם "בידיים ריקות" בתרגום עמנואל לוטם, וכבר שוחחנו עליו בקצרה כאן, בפינה ובפוסט שעסקו בדמויות ובחברות ספרותיות הנמנעות מהשימוש במילה "אני", או במקרה של "המנושל" – במילה "שלי".

לה גווין מתארת בספרה חברה דמיונית קומוניסטית; אך לא מדינה טוטליטרית, כמו ברית-המועצות לשעבר, אלא חברה אנרכיסטית, כלומר חברה ללא מדינה על כל מוסדותיה: ממשלה, חוקים, בתי משפט ובתי כלא. כדי להתנער לגמרי מן העולם הישן והרכושני, החברה החדשה הזאת הוקמה בכוכב לכת אחר ומדברים בה שפה שהומצאה באופן מלאכותי, ואשר מאפייניה נועדו לשקף ולחזק את הערכים והתפיסות של החברה.

המאפיין הבולט ביותר של השפה הזאת הוא שכמעט לא נעשה בה שימוש במילה "שלי" (או "שלך", "שלהם" וכן הלאה). כך לא נאמר למשל "הבגדים שלי" אלא "הבגדים שאני לובשת", לא "אמא שלי" אלא "האֵם", לא "החדר שלי" אלא "החדר שאני גרה בו", ואפילו לא "היד שלי כואבת", אלא "כואבת לי היד" (במקור: the hand hurts me, מבנה שאינו טבעי באנגלית כמו בעברית. ומוסיפה בעקבות הצעתו של איליה קמינסקי למטה – כדאי יותר לתרגם זאת "היד מכאיבה לי", נוסח המשמר את המבנה המפתיע של המקור). אך יש לה גם מאפיינים אחרים שנועדו להתאים אותה לערכי החברה שבה היא מדוברת. למשל, אין בה מילים למושגים שאינם קיימים בחברה זו, כגון "לקנות", "להמר", "יקר", "זול" או "כלא". החברה שלה גווין מתארת בספר היא גם חילונית מאוד, ועל כן אין בשפתה מושגים דתיים כגון "אלוהים" ו"גיהינום".

בחברה האוטופית של לה גווין, השאיפה היא שכל אדם ימצא עבודה שייהנה ממנה ותביא תועלת לחברה כולה; לפיכך אותה מילה מציינת גם עבודה וגם משחק, ולעומת זאת יש מילה נפרדת לעבודה שחורה, משעממת (שבה מתחלקים ועושים אותה בתורנות). החברה היא שוויונית וחסרת היררכיה, ועל כן אין בה פניות נימוס ותוארי כבוד כגון "גברת", "מר" או "דוקטור"; אנשים פונים זה לזה בשמם – שם אחד לכל אדם, ללא שמות משפחה – או במילה "אָמָאר", שפירושה "אח" או "אחות". במקום שאנחנו נאמר "גבוה" במשמעות של "טוב" או "חשוב", כגון "מטרות נעלות" – בחירה המשקפת חשיבה וארגון חברתי היררכיים – דוברי שפה זו יאמרו "מרכזי". בהיעדר דת ומערכת משפט, לא קיימים המונחים "בעל" ו"אשה" במובן "רעיה"; תחת זאת קיים המונח "פרטנר", בן זוג או בת זוג. ואדם המרוכז בעצמו על חשבון אחרים, ואיננו מתחשב ומתחלק, הוא egoizer, "מתעַצְמֵן" בתרגום תמר עמית.

הרומן הזה של לה גווין, שבו מייסדיה של חברה חדשה יצרו שפה חדשה ההולמת את הערכים שלה, מבטא את התפיסה שלפיה השפה לא רק מבטאת את השקפותינו אלא גם מעצבת ומגבילה אותן במידה זו או אחרת. תפיסה זו נקראת היפותזת ספיר-ווֹרף.

כל חרק לפי יכולתו, כל חרק לפי צרכיו

בדוגמה מציאותית להשתקפויות של ערכים סוציאליסטיים בשפה נתקלתי בעבודת התיזה שלי, שנעשתה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן ופרופ' יובל דרור מאוניברסיטת תל אביב. המחקר שערכתי בדק שאלה כללית יותר: כיצד תפיסת עולם חברתית עשויה להתבטא בכתיבה על נושאים מדעיים, שלכאורה אין להם הקשר חברתי מובהק או הקשר חברתי בכלל. לשם כך בחרתי מקרה בוחן מסוים – עבודות בתחום הביולוגיה של תלמידי מוסדות חינוך של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר בשנות ה-30 עד ה-50, ובדקתי אם תפיסת העולם המרקסיסטית-סוציאליסטית של תנועת השומר הצעיר מתבטאת בעבודות אלו, ואם כן, כיצד. הלימודים במוסדות חינוך אלו באותה תקופה נעשו ב"שיטת הנושאים", שנשארה רלוונטית עד היום ומרכזת את הלימודים של כמה מקצועות – כגון ביולוגיה, ספרות והיסטוריה – סביב נושא מרכזי מסוים.

עבודות התלמידים שקראתי במסגרת המחקר היו מרשימות ברמתן, בהעמקתן ובדיונים היפים שמצאתי בהן. אחד ההיבטים המרתקים שלהן היה הפן הלשוני – פה ושם, מצאתי כי ביטויים ותבניות לשון מתחום השיח הסוציאליסטי או המרקסיסטי הופיעו בעבודות גם כאשר התלמידים כתבו על נושאים בביולוגיה.

אחד התלמידים כתב, למשל, כי "במעמדות שאצל החרקים כל אחד עובד לפי יכולתו, וכל אחד מקבל לפי צרכיו" – בפרפראזה על הביטוי הידוע שטבע קרל מרקס בחיבור "ביקורת מצע גותהא".

בעבודה אחרת, בדיון פילוסופי בשאלה של ויטליזם לעומת מכניזם, כתב אחד התלמידים: "דברי ימי הביולוגיה אינם אלא קורות ההתקוממות של 'כוח החיים' מפני אי ההכרה". בלי להתייחס כאן לסוגיה הפילוסופית המסוימת, בולטת הפרפראזה על המשפט המפורסם מתוך המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס – "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות" (וההמשך הוא: "בן-חורין ועבד, פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד, ניהלו מאבק בלתי פוסק…").

במקרים אחרים השתמשו התלמידים בביטויים שמקורם אינו דווקא בז'רגון המרקסיסטי, אלא בהשקפת עולם חברתית במובן רחב יותר. המשפט שלהלן, למשל, לקוח מתוך תיאור של חלוקת התא: "הכרומוסומות אינן שוות בגדלן ובצורתן, לכן לשם חלוקה צודקת עליהן להחצות". בעבודה אחרת נכתב, במהלך תיאור של מיוזה: "כך מקבלים 4 תאים חדשים שכל אחד מכיל 4 כרומוזומים. התחלקות אחרונה זו מבטיחה את הירושה הצודקת".

החיקוי הסגנוני של אמרות ידועות מתוך כתבי מרקס ואנגלס, ותיאור חלוקת התא במונחים של צדק חלוקתי, מעידים כי מרקסיזם ומחשבה חברתית שמאלית היו חלק מעולמם האינטלקטואלי של הכותבים והכותבות הצעירים, שממנו שאבו ביטויים ותבניות לשון בבואם לבטא את מחשבותיהם.

ראינו כאן אם כן דוגמה ספרותית ודוגמה מן החיים עצמם לביטוי בשפה של ערכים בכלל, ותפיסות עולם סוציאליסטיות בפרט.

עבודת המחקר נעשתה בארכיון המוסד החינוכי של קיבוץ משמר העמק וכן בארכיוני מזרע, מרחביה וגבעת חביבה.

הפוסט מוקדש לזכרו של אילן גילאון, אדם חם לב שהקדיש את חייו לעשייה חברתית, איש מפ"ם ומרצ, שהלך לעולמו היום.

שעשועי אותיות

מה עוד סופרות וסופרים עשו עם אותיות חוץ מלכתוב בהן? ובכן, די הרבה דברים, שכמה מהם נוגעים יותר לצד הצורני של היצירה ואחרים לצד התוכני שלה. על אלה וגם על אלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך" (כאן, דקה 29:10).

מאל"ף ועד תי"ו

אחד הדברים המעניינים האלה הוא אקרוסטיכונים למיניהם. אקרוסטיכון הוא צורת כתיבה שבה האותיות הראשונות של כל משפט או פרק יוצרות רצף שיש לו משמעות, כגון מילה, שם או אותיות האלפבית לפי סדרן. הסופר הגרמני מיכאל אנדה השתמש באקרוסטיכון בספרו "הסיפור שאינו נגמר", העוסק (בין השאר) בדמיון ובאהבת הקריאה. הפרק הראשון בספר מתחיל באות A, השני באות B וכן הלאה עד הפרק האחרון, המתחיל באות Z, ונחמד לראות איך אנדה מצליח בכך גם כשמדובר באותיות שלא כל כך פשוט לפתוח בהן פרק. למשל, הפרק האחרון בתרגום לאנגלית מתחיל במילים:

Zig-zagging unsteadily, scarcely able to control his feet…

אבל אקרוסטיכונים מגוונים יש לנו גם הרבה יותר קרוב הביתה: זהו אמצעי ספרותי שכיח ביצירות עבריות מהתנ"ך עד שירת ספרד והפיוט ועוד. בערב שבת, למשל, רבים מאיתנו פוגשים אקרוסטיכון ב"אשת חיל", שמילותיו לקוחות מספר משלי:

"אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ

בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר

גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ…".

אל הפלינדרום!

עוד שימוש מעניין באותיות הוא כתיבה פלינדרומית, כלומר כתיבת טקסטים שאפשר לקרוא אותם משני הכיוונים ולקבל אותה תוצאה. ז'ורז' פֶּרֶק – מהידועים שבחברי החוג הספרותי-מתמטי הצרפתי אוּליפּוֹ, שהתאפיין בשעשועי סגנון – כתב סיפור פלינדרומי ובו 1,247 מילים, אשר נקרא בשם ההגיוני Le Grand Palindrome, "הפלינדרום הגדול". ובעברית, המשורר נעם דובב כותב שירים פלינדרומיים, שקצתם ראו אור בספרו (בעל השם הפלינדרומי) "הלימת מילה".

כל הדמויות באות אחת

ב"ציד הסנרק", ספר הנונסנס המקסים של לואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות", כל הדמויות הן יצורים או אנשי מקצוע ששמותיהם מתחילים באות B, ובהן Bellman, Baker, Barrister, Broker, Beaver וכן הלאה. ובקלאסיקת הקומיקס The Sandman של ניל גיימן, הגיבור הוא Dream וכל אחיו ואחיותיו הם ישויות שגם שמותיהן מתחילים באות D. כך אנו פוגשים את Destiny, Death, Desire, Despair, Destruction ו-Delirium (לשעבר Delight).

ספר שלם בלי E

ומ-D נמשיך ל-E: ידידנו ז'ורז' פֶּרֶק פרסם בשנת 1969 את ספרו La Disparition, "ההיעלמות", רומן באורך 300 עמודים שנכתב כולו ללא האות e. אמנם בעברית אפשר לכתוב בקלות רבה רומן שלם בלי האות e, אבל בצרפתית זה בכל זאת קשה יותר, בייחוד אם נביא בחשבון את המילה et, "ו". טקסט כזה נקרא "ליפוגרם", כלומר כתיבה בהשמטה של אות. ההיעדר של האות e מן הרומן משקף את תוכנו, שעוסק בהיעלמות, גם של הגיבור וגם של דברים אחרים. למרבה התדהמה, לא זו בלבד שפֶּרֶק כתב את הרומן הזה, אלא שהוא גם תורגם לאנגלית בתרגום חסר האות e, על ידי המתרגם גילברט אֵדֵייר ותחת הכותרת A Void (מטעמים ברורים, לא The Disappearance). פֶּרֶק כתב גם מעין יצירה משלימה בשם Les Revenentes, נובלה שאין בה שום אות תנועה מלבד e.

ספר אחר שנכתב בכתיבה ליפוגרמטית הוא הרומן Ella Minnow Pea מאת מארק דאן (Dunn), שעלילתו מתרחשת באי דמיוני שבו מתגורר הממציא כִּבְיָכוֹל של הפאנגרם המפורסם "The quick brown fox jumps over the lazy dog". פאנגרם הוא משפט שכל אותיות האלפבית מופיעות בו לפחות פעם אחת; במקרה זה לפנינו פאנגרם של 35 אותיות הכולל את כל 26 אותיות האלפבית האנגלי. בספר של דאן המשפט הזה כתוב על פסלו של האיש שהמציא אותו, ובמהלך הספר אותיות נופלות מן השלט בזו אחר זו ושלטונות האי אוסרים על השימוש באותיות שנפלו, אם בכתב ואם בעל פה. התקשורת נעשית יותר ויותר מסובכת – הספר הוא רומן מכתבים, ובחירת המילים והאיות בו נעשים יותר ויותר יצירתיים ככל שהעלילה מתקדמת – עד שאחת הדמויות מצילה את המצב כשהיא מצליחה לספק את דרישת השלטונות ולמצוא פאנגרם קצר יותר, של 32 אותיות: "Pack my box with five dozen liquor jugs". אני חושדת אגב שדאן המציא את הפאנגרם הזה ואז כתב את הרומן סביבו.

מה נעשה בלי פ"א סופית

מצד העלילה ישנו גם מעשה בפ"א סופית המקסים של נתן אלתרמן, שבו האותיות המשועממות נטפלות ומציקות לפ"א הסופית:

פ"א סופית הנעלבת מסתלקת, וכך:

בסופו של דבר, אם שקוראת לבנה יוסף לחזור הביתה מחזירה את הבת האובדת לאלפבית, ושאר האותיות משפרות את התנהגותן.

מבוך אותיות

נסיים בדוגמה מקסימה מן הספר "כריש זיכרון" מאת סטיבן הול. בספר יש מקום מרכזי מאוד לטקסטים כתובים, ובשלב מסוים בעלילה, הגיבורים עוברים במבוך של מחילות בתוך תל שעשוי מדפי נייר. המחילות יוצרות את המילה Thera, שם אי יווני הרלוונטי לעלילה, והגיבורים עושים את דרכם במבוך, שיש תיאור של צורתו: ימינה, שמאלה, חדר עגול שהוא החלק העליון של ה-R, ספירלה ב-a וכדומה. מתרגמת הספר, יעל אכמון, נתקלה בקושי: המילה "ת'רה" בעברית שונה מאוד בצורתה מן המילה באנגלית, ואינה מאפשרת מסלול דומה. אכמון פנתה לפיכך לסופר וקיבלה את רשותו להחליף את השם "ת'רה" ב"סנטוריני", שם מקובל אחר של אותו אי, המאפשר מסלול דומה של תנועה לאורך צורת האותיות, אם מתקדמים – כפי שאכן עשו הגיבורים שלנו בתרגום – מסוף המילה במקום מתחילתה.

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות נהדרות בדיון בפייסבוק, ובייחוד לאריק שגב, לשירי צוק, לתמי ניניו, לתמי בורשטיין, לאריאלה נידם, לאירית וולגל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לארז גרטי, לראובן נווה ולאביבית משמרי.

ואחרון חביב, מהאינסטגרם של "סיפור פשוט". איזה כיף ל"מוציאה לשון" שנכלל בקנייה כה משובחת, תודה ל"סיפור פשוט" שפרגנו ולירין כץ שעדכן

על שפות שיצאו מעבדות לחירות

לקראת פסח, ולזכר יציאת מצרים, נתוודע היום למושג הבלשני "שפות קריאוליות", שפות שרבות מהן החלו את דרכן כשפות של עבדים. נלווה את השפות האלה במסען, שעדיין נמשך כיום, להכרה כשפות "אמיתיות" וללגיטימציה להשתמש בהן לכל הצרכים, ובכלל זה לכתיבת ספרות – מסע של שפה מעבדות לחירות.

כדוברי עברית, השפה שבה נכתב התנ"ך – אחד הטקסטים המכוננים של התרבות המערבית – קשה לנו לדמיין את החוויה של אנשים שיש ויכוח אם שפת אמם נחשבת בכלל לשפה, וגם אם כן, רואים בה שפה "נחותה", שפה צעירה שנגזרה משפות אחרות לאחרונה ובמהירות, שצורת הכתיבה שלה התגבשה בשלב מאוחר יחסית, שמשמשת רק במידה מועטה אם בכלל לכתיבת ספרות, ויש ויכוח אם בכלל ראוי לכתוב בה ספרות. מהן השפות האלה?

מהי שפה קריאולית?

שפה קריאולית היא שפה שהתפתחה בעקבות מפגש בין שתי שפות או יותר שהתמזגו זו בזו ויצרו שפה חדשה. מקצת השפות הקריאוליות, אך לא כולן, התפתחו משפות פיג'ין – שפות שמשמשות לתקשורת בין אנשים שאין להם שפה משותפת, למשל לצורכי סחר, והמבנה ואוצר המילים שלהן פשוטים ומצומצמים יחסית. אם שפה כזו, שפת פיג'ין, ממשיכה לשמש לאורך זמן, ונולדים ילדים שזוהי שפתם הראשונה, שפת האם שלהם, שפת הפיג'ין המוגבלת עשויה להשתכלל ולהפוך לשפה של ממש המשלבת מרכיבים של שפות המקור – שפה קריאולית.

בין שהן נוצרות בדרך זו ובין שהן נוצרות בדרך אחרת, כלומר בלי לעבור דרך שלב של שפת פיג'ין, שפות קריאוליות הן שפות מלאות, יש להן דוברים ילידיים – כלומר אנשים שזוהי שפת אמם – והן יכולות לשמש לכל צורכי החיים, אף כי לא תמיד הן אכן משמשות לכל המטרות האלה, כפי שנראה בהמשך.

רוב השפות הקריאוליות הקיימות כיום התפתחו במושבות מטעים אירופיות במאות ה-17 וה-18, בעיקר לצורכי תקשורת בין האירופים לבין עבדים ועובדים אחרים במטעים, וכן בין עבדים ועובדים שהובאו ממקומות שונים ולכן דיברו שפות שונות. כך התפתחו למשל הקריאולית ההאיטית המבוססת "מצד החתן", כלומר מצד השפה המערבית, על צרפתית; הקריאולית הג'מייקנית, הקריאולית ההוואית וטוק פיסין, המדוברת בפפואה ניו-גיניאה, המבוססות על אנגלית; וסְרָנָאן, אחת השפות הקריאוליות של סורינאם, המבוססת על אנגלית ומושפעת מאוד מהולנדית.

מי שמשווים את השפה הקריאולית לאחת משפות המוצא שלה, כגון אנגלית, עלולים לתפוס אותה כ"שגויה" משום שאינה מצייתת לכללי הדקדוק של שפת המוצא. אך השפה הקריאולית אינה מצייתת לכללים של שפת המוצא מכיוון שהיא שפה אחרת: שפה בפני עצמה, עם דקדוק עקבי משלה ואוצר מילים יציב משל עצמה.

שפות עבדים

בשל הנסיבות החברתיות והלשוניות שבהן נוצרו, רבות מהשפות הקריאוליות סובלות ממעמד חברתי נמוך. מן הצד הלשוני, אנשים נוטים לראות בהן "שפות נגזרות" או "מפושטות", למשל משום שאוצר המילים שלהן קטן יחסית (בטוק פיסין, לדוגמה, יש כ-2,000-1,500 מילים לעומת כמיליון באנגלית ו-75-80 אלף בעברית) ולעתים אף לא רואים אותן כשפות כלל, אלא כאנגלית (או צרפתית, או הולנדית) "מקולקלת", "bastard child" של שפות המוצא. הקריאולית ההוואית, למשל, זכתה בארצות הברית למעמד של שפה רק בשנת 2015 (נשים לב – לא למעמד של שפה רשמית, אלא למעמד של שפה בכלל). במובן זה, השפות הקריאוליות נחשבות נחותות בהשוואה לשפות "מקוריות" ו"אמיתיות" – לא רק בהשוואה לשפות מערביות, אלא גם בהשוואה לשפותיהם של התושבים המקוריים של ארצות שונות, שגם אם דובריהן סובלים מצורות מגוונות של דיכוי, אין ספק במעמד שלהן כשפות ותיקות ועשירות שיש בהן עניין בלשני רב.

סיבה שנייה למעמד החברתי הירוד היא ברורה – אלו הן שפותיהם של צאצאי עבדים ועובדי מטעים, האזורים שבהם מדברים אותן לרוב אינם עשירים, והדוברים האמידים והמשכילים יותר של השפות האלה דוברים בדרך כלל גם שפה אחרת שאינה קריאול.

ולבסוף, שפות אלה במקרים רבים אינן משמשות לכתיבת ספרות או לכתיבה בכלל, וגם גורם זה אחראי לדימוין כשפות נחותות או לא שפות "ממש". לקריאולית ההוואית, למשל, המבוססת על אנגלית, עדיין אין איות אחיד ומוסדר, וגם בטוק פיסין הכתיב האחיד עדיין אינו מובן מאליו, בין השאר בגלל מגוון הדיאלקטים.

ספרות בשפות קריאוליות, שפות קריאוליות בכתיבת ספרות

שפות קריאוליות אינן נמצאות בשימוש נרחב בכתיבת ספרות. הסיבות לכך ודאי ברורות למדי בשלב זה: מדובר בשפות צעירות, שמקורן בכמה מאות השנים האחרונות וקצתן אף הרבה פחות מזה, שצמחו כשפות דבורות שלרוב סבלו ממעמד נחות ולא שימשו, למשל, כשפות לימוד והוראה בבתי הספר. לרבות מהן מספר דוברים מצומצם – למשל, טוק פיסין, הלינגואה פרנקה של פפואה ניו-גיניאה ואחת מ-3 השפות הרשמיות שלה, מקורה במחצית השנייה של המאה ה-19, והיא משמשת, בהערכה גסה, 5-3 מיליון איש כשפה שנייה ורק כחצי מיליון איש כשפה ראשונה ועיקרית; מספר הדוברים של קריאולית ג'מייקנית הוא, בהערכה גסה, כ-3 מיליון איש.

חשוב לא פחות, הדוברים המשכילים של השפות האלה דוברים בדרך כלל עוד שפה, השפה האירופית, הקולוניאלית, שיש לה מעמד תרבותי מרכזי ומסורת ארוכה ועשירה כשפת ספרות. כתיבה בשפה האירופית גם עשויה להגיע לקהל רחב בהרבה מאשר שפה שיש לה כמה מיליוני דוברים בלבד, או אף פחות (ההתלבטויות האלה, בווריאציות ברורות, יישמעו לנו מוכרות מימי החייאת השפה העברית). כתיבה בשפה קריאולית אינה האפשרות הברורה והמתבקשת – אבל היא אמירה על זהות, ניכוס הכוח והמעמד הכרוכים במילה הכתובה, היא מנגישה ספרות לאנשים שזו שפת אמם, וכמובן היא גם אמירה פוליטית. מעניין לציין שיצירות הספרות הראשונות שנכתבו בטוק פיסין נכתבו דווקא על ידי אנשים שזו הייתה שפתם השנייה – כלומר כאמירה תרבותית ופוליטית, ולא משום שזו הייתה השפה שהיה להם טבעי ביותר להתבטא בה.

הבלשנית פרופ' סוזן רוֹמיין, במאמר מרתק בנושא זה, מתארת את אופי הכתיבה הספרותית בשפות קריאוליות, ובפרט בטוק פיסין ובקריאולית הוואית. במקרים רבים, הייצוג של שפות קריאוליות בספרות מתחיל ביצירות הכתובות בשפות הקולוניאליות, ושזורים בהן ביטויים וקטעי דיאלוגים בשפות הקריאוליות.

כתיבה ספרותית של יצירות שלמות בשפות הקריאוליות מתחילה בדרך כלל בסוגות הדומות יותר לדיבור, כגון שירה ודרמה, ואחר כך בסיפורים קצרים. לפי הבחנה מעניינת של רומיין, כתיבת רומן, הז'אנר הספרותי החדש (והמערבי) ביותר, היא מעוז אחרון של "קול האדון" ושל סמכות קולוניאלית, ודורשת אורך נשימה ומיומנות טכנית, למשל של מעבר בין זמנים ודמויות. לעומת זאת, שירה ודרמה נוטות להיות כתובות בגוף ראשון בהווה, צורת כתיבה שקשורה לחוויה סובייקטיבית ולרגשות אישיים. רומיין מבחינה שבמחזות בטוק פיסין, גם אם הדמויות, או כמה מהן, מתבטאות בטוק פיסין, הוראות הבימוי – "קולו" של המחזאי – הן באנגלית.

וטעימה קטנטונת

הקטע הקצרצר שלהלן לקוח מסיפור המופיע בספר  Lionheart Gal: Life Stories of Jamaican Women (1986) – סיפורים קצרים מחייהן של נשים ג'מייקניות. כאן תוכלו לראות ולשמוע הקראה של הסיפור כולו (הקטע המופיע כאן נמצא בדקה 3:55 עד דקה 4:20). בחרתי בדוגמה זו גם משום שלקריאולית ג'מייקנית יש טווח רחב של צורות, מכאלה שדובריהן ודוברי אנגלית כמעט אינם מסוגלים להבין אלה את אלה ועד צורות דומות מאוד לאנגלית סטנדרטית; הדוגמה שכאן דומה מספיק לאנגלית כדי שנוכל להבין אותה בקלות, ועם זאת קל להבחין בהבדלים לעומת אנגלית סטנדרטית. הנה הקטע (כמה מקומות שיש בהם עניין לשוני מיוחד מסומנים בקו):

ובתרגום חופשי, המשקף את התוכן בלבד, בלי ניסיון "לתרגם" את המאפיינים הלשוניים: "אף פעם לא התייחסנו ברצינות לאיגוד עובדים או לפוליטיקה. רק עבדנו וקיבלנו את התשלום של כמה שילינגים. אף פעם לא הבנו מה זו פוליטיקה. לא היו כל כך הרבה עיתונים ורדיו באותו זמן ואף פעם לא הבנו מה הסיבה לבעיות שלנו. אני תמיד אמרתי אז שהדבר הטוב היחיד שראיתי שיצא מפוליטיקה היה כשאבא מנלי נלחם והצליח לאפשר לילדה שחורה ללמוד בבית הספר סיינט הילדה, ששום ילדה שחורה לא יכלה ללמוד בו לפני כן."

כמה הארות להבנת הקטע הזה: pickney, בקריאולית ג'מייקנית ובשפות קאריביות אחרות, פירושה "ילד.ה", ומקורה במילה pickaninny, מילה מיושנת ופוגענית שפירושה "ילד שחור"; המילה נגזרה כנראה מהמילה  pequenino (פֶּקֶנִינוֹ) בפורטוגזית, צורת הקטנה של pequeno, "קטן". נורמן וושינגטון מנלי היה מדינאי ומנהיג עובדים ג'מייקני.

מבחינה לשונית, נשים לב לניסוחים כגון we never understand what cause we problem, לעומת, נאמר, we never understood what caused our problems באנגלית; או ל-St. Hilda's school, where no black pickney couldn't ben go first time בעוד שבאנגלית היינו אומרים למשל St. Hilda's school, where black girls had previously been denied access.

מוציאים לשון בפסח

בשפות קריאוליות, ובפרט בתהליכי ההיווצרות של מילים בהן, עסקתי מעט באחד הפרקים האהובים עליי בספרי "מוציאה לשון": "איך קוראים למרי ולבובי? שמות פרטיים שהפכו למילים". בפרק זה סיפרתי למשל איך הפך השם הפרטי "מרי" למילה שפירושה "אשה" בשפת טוק פיסין. וזוהי הזדמנות טובה לשתף ש"מוציאה לשון" נמכר בצומת ספרים במבצע המחמיא "רבי-מכר ב-25% הנחה", ושהוא מתנה מעולה לחג!

שיהיה לנו חג חירות שמח ובטוח.

הפוסט בעקבות פינתי היום בתוכנית "מה שכרוך".

כשנשים שותקות על פי חוק

חיבור לשוני מצמרר משהו בין החיים לספרות – חבָרוֹת שבהן נשים, אמיתיות וספרותיות, נדרשות לשתוק: זה היה היום הנושא של פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (להאזנה: כאן, דקה 23:40).

הצד הספרותי של החיבור הזה הוא הספר Vox, "קול", של כריסטינה דאלצ'ר (2018; הספר ראה אור בעברית בהוצאת דני ספרים). זהו רומן דיסטופי שבו השלטונות בארצות הברית מגבילים נשים וילדות ל-100 מילים ביום. האיסור נאכף בעזרת מתקן ממוחשב המוצמד לזרועה של כל אשה וילדה, סופר את המילים שהיא אומרת ומעביר בה מכת חשמל קשה אם היא עוברת את המכסה.

בצורה מרתקת, בעולם של הספר, כמעט כל שאר הדברים נובעים מזה: בלי לדבר ולשוחח אי-אפשר ללמוד, לא בבית ספר ולא באוניברסיטה; אשה שאינה יכולה לדבר, שאינה יכולה לתקשר, אינה יכולה להיות מגישה בתוכנית רדיו, רופאה, מדענית, מנהלת, ובכלל לעבוד, אלא בסוגים מסוימים של עבודות פיזיות; ואם היא אינה יכולה לעבוד ולהרוויח, אז רק הגיוני שלא יכול להיות לה כסף משלה.

במישור החברתי והמשפחתי, אשה שאינה יכולה לדבר אינה יכולה להיות פעילה פוליטית, אבל גם לא לדבר עם חברות או חברים או עם ילדיה או עם בן זוגה. היא אֵם שאינה יכולה לעזור בשיעורים, לדבר על מה היה היום בבית הספר, לנזוף, לחנך, לספר סיפור לפני השינה – במובן הכי מילולי, אין לה מילה בשום עניין, קולה אינו נשמע.

רבים מהדברים שדאלצ'ר מתארת בחברה הדיסטופית הזאת – כמו העובדה שלנשים אין זכות הצבעה או זכות להחזיק רכוש והוצאתן משוק העבודה – מוכרים לנו ממקומות שונים בעולם בעבר ובהווה. אבל העובדה הדי מדהימה – ודאלצ'ר, שהיא לא רק סופרת אלא גם ואולי קודם כל בלשנית, כמובן ידעה את זה – היא שיש חברות שבהן אכן נאסר על נשים פיזית לדבר. אמנם, בחברות אלה הדיבור אינו נאסר על נשים באופן כללי, אלא על נשים במצב משפחתי מסוים: אלמנות בכמה קבוצות של התושבים המקוריים של אוסטרליה (האבוריג'ינים), בעיקר בדרום היבשת. כחלק מן האבל, האלמנות – וכן נשים שגבר אחר מבני משפחתן הקרובה נפטר – נדרשות לשתוק למשך תקופה של כמה חודשים ואף שנה. התוצאה היא שפות סימנים משוכללות ומפורטות, שבעזרתן האלמנות מצליחות לעקוף את האיסור ולתקשר בתקופה שבה אסור להן לדבר בקולן. מבין שפות הסימנים האלה, הגדולה ביותר היא כנראה שפת הסימנים של שבט הוורלפירי, שבה כ-1,500 סימנים.

ומלבד זאת, אנחנו מבקשים שתשתוקנה

מדוע מנהג האבל הזה חל דווקא על נשים, ובפרט אלמנות? מנהגים הפוגעים באלמנות קיימים בחברות, בעיקר מסורתיות, ברחבי העולם, והם מפָּנֶיה הלא-מלבבים של הפטריארכיה. מעמדה החברתי של האלמנה נמוך ופגיע משום שהיא אשה בלי גבר, משום שיש מה לקחת ממנה – רכוש, ילדים – ומשום שבהיעדר בן הזוג, היא עלולה להפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בחברות שונות, יש שהאלמנה נדרשת להינשא מחדש לפי הנחיות המשפחה, או שדווקא נאסר עליה להינשא מחדש; יש שהיא אינה יורשת את רכוש הבעל, או לא את כולו; ואחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר היא הסאטי, המנהג ההינדי של שריפת האלמנות יחד עם גופות בעליהן, שהתקיים לעתים אפילו במאה ה-20.

טאבו הדיבור החל על אלמנות משתלב היטב בין כלל הדוגמאות האלה: הדרישה שהאלמנות ישתקו מונעת אותן מלעמוד על שלהן ומרחיקה אותן מהחברה, לפעמים פיזית – בשבט הוורלפירי, האלמנות חיות במקרים רבים בנפרד ממשפחותיהן, עם אלמנות אחרות או עם רווקות צעירות. בקבוצה זו, הנשים משוחחות ביניהן בשפת הסימנים.

דאלצ'ר, בספרה "קול", הביאה בחשבון את האפשרות של סימני ידיים מאולתרים או של שפת סימנים ממש, ובחברה שהיא מתארת, האוסרת על נשים לדבר, אסורים עליהן גם סימני ידיים מכל סוג (וכן קריאה וכתיבה).

אם כבר, אז כבר: לא רק אלמנות

בלשנים שחקרו את שפות הסימנים האלה הבחינו כי הן משמשות במידה מסוימת גם גברים וגם בהקשרים חברתיים אחרים, הן של טאבו (כגון איסור על דיבור בקול בזמן טקסי חניכה) והן בהקשרים שאינם קשורים לטאבו, למשל לצורך שיחה ממרחק גדול, שיחה פרטית בציבור או תקשורת דוממת בזמן ציד, כדי לא להבריח את הטרף.

שפות סימנים אלה אינן קשורות לחירשות, אלא התפתחו לצרכים ספציפיים בקרב אנשים השומעים ומדברים. פרופ' אדם קנדון מאוניברסיטת קיימברידג', מחשובי החוקרים בתחום, מכנה אותן בשם "שפות סימנים חלופיות", להבדיל מ"שפות סימנים ראשוניות", שהתפתחו בקהילות של אנשים חירשים. שפות סימנים חלופיות אלה דומות לשפות הקוליות המקומיות בתחביר, במורפולוגיה ובלקסיקון שלהן – לעומת שפות הסימנים של חירשים, שהן שפות נפרדות העומדות בפני עצמן (למשל: בשפת הסימנים החלופית של שבט הוורלפירי, המילה שפירושה "שמש" היא wanta והמילה שפירושה "נמלה אדומה" היא wantawanta. בדומה לכך, הסימן שפירושו "נמלה אדומה" מורכב משתי חזרות על הסימן שפירושו "שמש").

קנדון מציין ששפות סימנים חלופיות כאלה קיימות גם בחברות אחרות ברחבי העולם, ובהן חברות ציידים-לקטים בדרום יבשת אפריקה, וכן במסדרים דתיים מסוימים באירופה, שאסרו על חבריהם את הדיבור לצורכי יומיום ושפות סימנים התפתחו בהם כדי למלא את החסר.

כמו במקרים רבים אחרים, גם בדוגמה של Vox ("קול"), המציאות עולה על הדמיון. ודאי היו אנשים שקראו את הספר ואמרו לעצמם "לאסור על נשים לדבר, אוקיי, היא הגזימה" – והנה, דאלצ'ר שאבה את ההשראה לרומן המבהיל שלה ממציאות שאכן הייתה, לפחות בעבר, חלק מחוויית החיים של נשים.

על כמה דוגמאות מעניינות לקשר בין שפה לחברה וליחסים החברתיים, ובפרט למקומן של נשים בחברה, כתבתי גם בספרי מוציאה לשון.

תודה למתרגמת יעל אכמון על התובנה המועילה במהלך הכנת הפוסט.

מדברים ומסמנים: על דמויות חירשות ושפות סימנים בספרות

אילו דמויות חירשות אתם מכירים ומכירות בספרות? את השאלה הזאת התחלתי לשאול לאחרונה אנשים סביבי, ומתברר שהדמויות האלה מועטות להפתיע. בניסוחה הקולע של העיתונאית והסופרת גלי וינרב, "אני מכירה יותר אנשים חירשים מדמויות חירשות". מדוע זה כך?

הסיבה, כך אני משערת, כפולה ושמא אף משולשת. נתחיל מהסיבה הברורה ביותר: מחבר או מחברת המעוניינים לכתוב על דמות חירשת ואינם מכירים את הנושא מניסיון חייהם יצטרכו ללמוד אותו כראוי. האם הם כותבים על אדם חירש או כבד שמיעה? האם הדמות דוברת שפת סימנים? האם היא קוראת שפתיים? האם היא נעזרת במכשיר שמיעה או בשתל קוכליארי?

אך מן הבחינה הזאת אין הבדל בין חירשות לכל נושא אחר הדורש תחקיר. לעומת זאת, יש שני אתגרים המייחדים כתיבה על דמויות חירשות. ראשית, יש להקדיש מחשבה לשאלת התקשורת בין הדמות החירשת לסביבתה. ושנית, אם הדמות מתקשרת בשפת סימנים, הרי שביצירה כתובה אין אפשרות להראות זאת, כפי שאפשר לעשות בהצגה או בסרט. להלן נרחיב על שני האתגרים האלה ונציג את דרכי ההתמודדות עמם בכמה יצירות ספרות. תודה רבה למאייר והיוצר אל-עד קֶניגסברג-כהן, שהוא עצמו חירש ואשר סייע לי בהכנת הפוסט והפינה בנושא זה ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 43:32).

שאלה של תקשורת

האתגר הראשון בכתיבת דמות חירשת הוא להבין ולתכנן כיצד היא תתקשר עם דמויות שומעות: האם כמה מהן דוברות שפת סימנים, ואם כן, מה הרקע שבזכותו הן יודעות לעשות זאת? האם הדמות מדברת (בשפה קולית)? האם היא יודעת לקרוא שפתיים? או אולי מישהו משמש כמתורגמן?

סוגיות אלה תופסות מקום מרכזי ברומן "צייד בודד הוא הלב" של הסופרת קארסון מק'קַאלֶרס (1940). אחד מגיבורי הרומן הוא חירש שלאורך רוב הספר הוא האדם היחיד בעיר הדובר שפת סימנים. בשיחות עם אנשים שומעים הוא קורא שפתיים וכותב את מה שברצונו לומר. הקטע שלהלן מתאר את המפגש בינו לבין אחת הדמויות האחרות (תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד).

האיש רק חייך שוב. ג'ייק תהה למה הוא שקט כל-כך. … האיש … הוציא כרטיס וג'ייק לקח אותו בעיניים שואלות. שם האיש – ג'ון סינגר – היה חרות במרכז, ומתחתיו, כתובה בדיו בדייקנות רבה כמו החריתה, היתה הודעה קצרה.

אני חירש-אילם אבל אני קורא שפתיים ומבין מה שאומרים לי. אל תצעק, בבקשה.

מן הספר הזה בחרתי לנו ציטוט קצר נוסף, שיש בו עניין אף שאינו קשור ישירות לתקשורת או לשפת סימנים.

פעמים רבות דיבר דוקטור קופלנד עם אדון סינגר [הדמות החירשת]. הוא אכן לא היה כמו שאר האנשים הלבנים … הוא הקשיב ובפניו היה משהו עדין ויהודי – הידיעה של מי ששייך לגזע מדוכא.

נשים לב למילה "הקשיב": ברומן הזה, כמה מהדמויות חשות שהיחיד שמקשיב להן הוא דווקא אדון סינגר, החירש.

דמות חירשת מרשימה ישנה גם בספר שראה אור ממש לאחרונה, ספר לילדים ולנוער בשם "הנסיך הדרקון: ירח". הספר, פרי עטם של ארון איהז ומלני מקגני איהז, מבוסס על סדרת אנימה באותו שם. גיבורי הספר הם זוג נסיכים צעירים, שדודתם היא אשה חירשת, הלוחמת והגנרלית אָמָאיָה. נפגוש את אמאיה בקטע מהספר, בתרגומה של יעל אכמון:

דודה אמאיה חיבקה את הבנים חיבוק מוחץ והניפה אותם באוויר. אבל היא לא אמרה דבר לאזרן או לקאלום – היא הייתה חירשת מלידה ותקשרה בשפת הסימנים.

המפקד גְרֶן, הסגן והמתורגמן של דודה אמאיה, ירד מסוסו ומיהר לרוץ לעברה. גרן היה צעיר מנומש מגושם מעט, אבל שפת הסימנים שלו הייתה מושלמת. הוא הזדקף והתקרב אל אמאיה כדי לראות בבירור את ידיה.

"אני כל כך שמחה שאתם בסדר," היא סימנה ברגע שהרפתה מהבנים. "אתם בסדר, נכון?" גְרֶן חזר על המילים בקול.

איך כותבים שפת סימנים

מלבד ההתמודדות עם שאלת התקשורת של הדמויות, ישנה עוד שאלה נפרדת: אם הדמות החירשת משתמשת בשפת סימנים, כיצד לייצג זאת בכתב? הדרך הפשוטה, כמו בדוגמה האחרונה שראינו, היא פשוט לציין שהדמות סימנה ולמסור, למעשה לתרגם, את התוכן של דבריה ("'אני כל כך שמחה שאתם בסדר,' היא סימנה … גְרֶן חזר על המילים בקול"). דרך זו עוקפת את העיסוק בשפת הסימנים עצמה, שאיננה ייצוג אחד לאחד של שפה קולית. כדי להמחיש זאת לעצמנו, הנה שיר מתוך יםFa, ספרה של המשוררת והאמנית תמי אסולין. השירים שבספר הם ייצוגים כתובים של שפת סימנים, בהתאם לדקדוק ולתחביר של שפת סימנים. יתרה מזו, שפת הסימנים המיוצגת כאן כמילים כתובות אינה שפת הסימנים הישראלית ה"רשמית", אלא שפת Fa, שהיא שפה תמציתית ומהירה יותר המשמשת חירשים בשיחה בינם לבין עצמם.

דוגמה יפה לייצוג מפורט של תקשורת בשפת סימנים אנו מוצאים בסדרת ספרי הפנטזיה "מגנוס צ'ייס והאלים של אוסגרד" מאת ריק ריירדן, שאחד מגיבוריה הוא האֶלף החירש הארת'סטון. ריירדן מציין מתי הדמויות משתמשות בשפת סימנים ומתי הארת'סטון קורא שפתיים, ומשלב בשיחות תיאורים של סימנים מסוימים. למשל, בדוגמה שלפנינו (גם היא בתרגומה של יעל אכמון) יש תיאור של סימן: "הוא זקר אצבע משולשת וסובב אותה… אה, כן. הסימן של עלבונות."

תנועות מאוירות על דף

ולבסוף, מקום מיוחד שמור לסוגת הקומיקס, שמצד אחד יש לה ממד חזותי ומצד אחר היא אינה מאפשרת להציג תנועה ממש, כלומר את תנועות שפת הסימנים במלואן, בדומה לתיאטרון או ליצירות טלוויזיה או קולנוע. כמו במקרים אחרים, יוצרים בסוגה זו מצאו דרכים יצירתיות להציג תנועה.

אל-עד קֶניגסברג-כהן עובד כעת על רומן גרפי שגיבורו הוא נער חירש (ושסקיצה מתוכו מופיעה בראש הפוסט). "בחלק מהמקרים אני מצייר סימן אחד מתוך הדברים שהדמות אומרת, בשביל להמחיש שהיא מסמנת," כתב לי אל-עד. "לפעמים, כשהדמויות מסמנות מהר מאוד, אני מצייר אותן כמו תמנונים, עם ידיים רבות שמסמנות סימנים שונים. ולפעמים אני מציג תנועה בודדת כך שההתחלה שלה מצוירת בקו רגיל וההמשך, שכביכול עדיין לא קרה, בקו בהיר."

קומיקס המייצג שפת סימנים תוכלו למצוא גם באתר של מאט וקיי דייגל, יוצרי הקומיקס That Deaf Guy, העוסק בצורה משעשעת בהווי החיים של חירשים.

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ומחשבות בדיון בפייסבוק.

הפוך, גוטה, הפוך: על התרגום של ספר המבוסס על סדרת טלוויזיה

"הנסיך הדרקון – ספר ראשון: ירח", מאת ארון איהז ומלני מקגני-איהז, ראה אור זה עתה בהוצאת כתר. אם השם והתמונה נראים לכם מוכרים, אתם צודקים: הספר מבוסס על סדרת האנימה המצליחה והמקסימה באותו שם. על התרגום חתומה יעל אכמון, ששמה מתנוסס על תרגומיהם של כמה מספרי הפנטזיה המצליחים ביותר בשנים האחרונות – ובהם "משחקי הרעב" של סוזן קולינס, סדרת "פרסי ג'קסון" והמשכיה של ריק ריירדן, "חוט של כסף" של נעמי נוביק, "בני הערפל" של הולי בלק ורבים אחרים.

"הנסיך הדרקון" שונה מכל אלה מבחינה חשובה: הוא מבוסס על סדרת טלוויזיה, במקום המסלול ההפוך המקובל. התכנסתי עם יעל אכמון כדי לשמוע כיצד התהליך הפחות-שגרתי הזה השפיע על אופי הספר ועל תהליך התרגום.

שלום, יעל. אז מה קרה לסיפור ולדמויות במעבר ממדיום למדיום בכיוון הלא סטנדרטי הזה – מסדרה לספר?

הספרים הם בעיקרון נובליזציה של הסדרה – ספר אחד מקביל לכל עונה. העלילה ואפילו הדיאלוגים צמודים למתרחש בסדרה; פה ושם נוספו סצנות, אבל הן מעטות יחסית. הספרים מרחיבים לעומת הסדרה מבחינות אחרות: בעוד שבסדרה רואים רק מה הדמויות עושות, בספרים אנחנו נחשפים גם למחשבות שלהן. הספרים מגלים לנו יותר גם על ההיסטוריה של העולם. בסדרה יש פלשבקים לעבר, אבל בספרים, מכיוון שיש מְסַפֵּר, אפשר להרחיב כבדרך אגב כמעט בכל נושא, וזה יוצר עולם מלא ועגול יותר.

כיצד העובדה שהספר מבוסס על סדרה השפיעה על תהליך העבודה שלך כמתרגמת? האם כבר תרגמת ספרים שנכתבו על בסיס סדרות (או סרטים)?

הייתה לי החוויה ההפוכה, של ספרים שתרגמתי והפכו לסרטים, כמו "משחקי הרעב", "פרסי ג'קסון" ו"ההוביט", ובמקרים כאלה, הזדמן לי לעזור למתרגמי כתוביות כדי שהכתוביות יתאימו לתרגום שלי. אבל הכיוון הזה, לתרגם משהו שכבר הופיע על המסך, זאת בהחלט חוויה יוצאת דופן.

מכיוון שזאת סדרה מוכרת ואהובה (גם אני צפיתי בה כשהיא יצאה ואהבתי אותה מאוד), שגם מופיעה בנטפליקס ישראל עם דיבוב וכתוביות (שונים!) בעברית, היה ברור לי שאני חייבת לתת לקוראים שכבר צפו בסדרה בעברית חוויה קרובה. יש משהו מציק, שמאוד מוציא מהחוויה, כשפוגשים יצירה והדברים בה נקראים בשמות אחרים ממה שמוכר לנו. אז צפיתי מחדש בכל הסדרה – לא רק בעונה המקבילה לספר הראשון – כשגם הדיבוב וגם הכתוביות בעברית מופעלים, ורשמתי לעצמי איך תועתקו או תורגמו בשתי הגרסאות כל שם וכל מונח. יש הבדלים משמעותיים! בחרתי בדיבוב מכיוון שהוא היה מצוין והתאים לי, ויישרתי איתו קו. את כל השאר תרגמתי מחדש – הדיאלוגים, משחקי המילים, הכל. אני רוצה להאמין שממש כפי שהספרים יהיו מעניינים ויוסיפו משהו גם למי שראה את הסדרה, גם התרגום שלי יוסיף למי שמכירים את התרגומים של הסדרה.

אחת הדמויות המרשימות בסדרה היא הגנרלית אָמָאיָה, חירשת שמתקשרת בשפת סימנים. האם המעבר לטקסט כתוב, שאינו מאפשר להציג שפה חזותית כזו, פגע בנוכחותה בסיפור?

הגנרלית אמאיה היא באמת דמות נהדרת, ואני לא חושבת שהדמות נפגעה מהמעבר. הסגן שלה הוא גם המתורגמן שלה, ובמשך רוב הסדרה הוא נמצא בחברתה ומתרגם את דבריה בעבור דמויות אחרות שאינן יודעות שפת סימנים (ובעבורנו). כך שהמעבר מזה למְסַפֵּר שמתאר מה אמאיה מסמנת הוא לא קפיצה גדולה. עד כה יש רק סצנה אחת שבה יש הבדל של ממש בין הספר לסדרה: כשאמאיה מבקרת את קבר אחותה ופונה אליה בשפת סימנים, בסדרה היא מסמנת ואין תרגום של דבריה. אפשר לומר שהסדרה נותנת לה פרטיות ברגע האישי העצוב הזה. בספר כן נאמר לנו מה היא מסמנת. אולי היו צופים שהתלוננו על כך שאיננו יודעים מה היא אומרת, מי יודע.

העונות הראשונות של "משחקי הכס" היו מבוססות על הספרים, אך מכיוון שג'. ר. ר. מרטין לא התאים את קצב הכתיבה שלו לקצב ההפקה, העונות האחרונות נאלצו לצאת לדרך עצמאית. האם פה עלול לקרות אותו הדבר, אבל להפך?

צמד הכותבים של הספר כולל את סופרת הנוער מלני מקגני-איהז ואת ארון איהז, מכותבי סדרת הטלוויזיה, שהוא אגב גם הכותב הראשי של סדרת "אווטאר: כשף האוויר האחרון". מכיוון שארון איהז מעורב גם בכתיבת הסדרה וגם בכתיבת הספרים, סביר להניח, למרבה המזל, שנישאר מתואמים. וגם אם בגלל אילוצי הפקה נישאר משלב מסוים עם ספרים בלבד (נקווה מאוד שלא!), העובדה שזה אותו כותב מבטיחה שהיצירה לא תפנה לכיוונים בלתי צפויים.

ולבסוף, מיהי הדמות האהובה עלייך בסדרה? כחובבת עטלפים ופעילה בעמותת ע.ט.ל.ף – עזרה וטיפול לעטלפי פירות, האם הזוכה הוא זים, הדרקון-האפרוח?

זים מקסים, אבל הדמות האהובה עליי היא אזרן, הנסיך הצעיר. הוא חכם, אמיץ ובעיקר טוב לב, ומנסה תמיד לפשר ולמצוא פתרונות בדרכי שלום, וכל זה כבר בגיל שמונה. הוא גם אוהב מאוד בעלי חיים ומסוגל לדבר איתם. אני מזדהה ומקנאת בו מאוד על היכולת הזאת!

על הקשר בין ספרים לסדרות טלוויזיה ולסרטים המבוססים עליהם, ועל הקשר בין חוויית הקריאה לחוויית הצפייה בכלל ואצל ילדים ונוער – בפרט, כתבתי בזמנו כאן

סכנה, אי-הבנה! – על אי-הבנות מילוליות בספרות

החיים בכלל והספרות בפרט שופעים אי-הבנות מכל סוג. סוג מעניין במיוחד הוא אי-הבנות מילוליות, כלומר אי-הבנות הנובעות מפענוח שונה של מסר מילולי. כאשר אי-הבנות כאלו קורות לנו בחיים עצמם, לרוב איננו נהנים מהן; בספרים, לעומת זאת, הן עשויות לשרת את היצירה בדרכים שונות – אם בזכות האפקט הקומי ואם מסיבות אחרות.

בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע דיברנו היום על אי-הבנות כאלה בכמה יצירות ספרות. את הפינה ואת תובנותיהם של מיה ויובל אפשר לשמוע כאן (דקה 29:29), וכרגיל כדאי לשמוע את התוכנית המעולה כולה.

"למה לך כל המחנה הזה, בלא עין-הרע?"

נתחיל בשתי סיטואציות דומות בצורה מפתיעה, אחת מ"טוביה החולב" של שלום עליכם שלנו והאחרת מ"הקמצן" של מולייר.

נפתח בטוביה, כידוע יהודי עני שהתברך בשבע בנות. הקצב האמיד והאלמן לייזר וולף רוצה לשאת לאשה את בתו הבכורה של טוביה, אבל טוביה סבור בטעות שהוא מעוניין לקנות ממנו אחת מפרותיו. מכיוון שגם הבת וגם הפרה הן "היא", ומכיוון שלטוביה יש כמה בנות וגם כמה פרות, אי-ההבנה נמשכת לאורך חלק ניכר מהשיחה (הציטוט בתרגום יצחק דב ברקוביץ'):

"טוביה, כּך הוּא: זה כּבר, הוּא אוֹמר, רוֹצה הייתי להשמיעךָ על ענין זה, וכמה פּעמים ציויתי את בּתּךָ הבּתוּלה וביקשתּי ממנה למסוֹר לך דבר מפּי … שבּימים האחרוֹנים נתתּי עֵיני…" "יוֹדע אני, אני אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּ עֵינךָ, אבל לשוא טרחָתךָ שאַתּה טוֹרח, רב ליזר־ווֹלף, והיא לא תצלח. העֵסק הזה, אני אוֹמר, לא יקוּם ולא יִהיֶה" …

“מפּני מה?” הוּא אומר וּמציץ בּי כּנבהל.

“עד כּאן, אני אוֹמר … גדוֹלה הרחמנוּת, אני אוֹמר, צער בּעלי־חיים”.

“ראוּ־נא את האיש הזה ואת שׂיחוֹ! – אוֹמר לי ליזר־ווֹלף בּבת־צחוֹק רכּה מחמאָה. … כּסבוּר אָדם, שיחידה היא לוֹ ואֵין בּלתּה. כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שיש לך רב, רב טוביה. לָמה לךָ כּל המַחנה הזה, בּלא עין־הרע?” “תּעמוֹדנה אֶצלי לאוֹרךְ ימים, אני אוֹמר, מי שמקנא בּי ועֵינוֹ צרה בּשלי, אַל יִראֶה טוֹב בּשלוֹ". "חַס ושלוֹם, הוּא אוֹמר, מה ענין קנאָה לכאן? אַדרבּה, הוּא אוֹמר, יהי לךָ אשר לךְ, רב טוביה. ורק מכּיון שכּוּלן יפות אֶצלךָ ונחמדוֹת למַראֶה, לפיכך חָשקה נפשי, רב טוֹביה" …

שיח החירשים הזה נמשך עוד זמן-מה עד שמתברר לשניים שה"הן" שטוביה מוכן שתעמודנה אצלו לאורך ימים הן הפרות, ואילו ה"מחנה" שלדעת לייזר וולף כולן בו "יפות ונחמדות למראה" הן שבע הבנות. אחרי שהאב והחתן הפוטנציאלי מבהירים את אי-ההבנה הזאת ומתכננים את החתונה, מתגלה שלבת צייטל דווקא יש תוכניות משלה – אבל את המשך הסיפור נשאיר לשלום עליכם.

סיטואציה דומה להפתיע אנו מוצאים ביצירה שנכתבה יותר ממאתיים שנה קודם לכן – המחזה "הקמצן" של מולייר (1668). גם פה יש שיחה בין אב לבין מחזר המנסה לבקש את ידה של בתו, וגם פה האב סבור שמדובר במשהו אחר – הפעם לא פרה אלא קופה מלאה כסף שנעלמה באופן חשוד (הציטוט מתוך תרגום נתן אלתרמן):

הרפגון: עָלַי לְקַבֵּל חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁלִּי בַּחֲזָרָה וְאַתָּה חַיָּב לְגַלּוֹת לִי, הֵיכָן הֶחְבֵּאתָ אוֹתָהּ?

ולר: אֲנִי? אֲנִי לֹא הֶחְבֵּאתִי אוֹתָהּ. הִיא עוֹדֶנָּה אֶצְלְךָ.

הרפגון: (לְעַצְמוֹ) הָהּ, קֻפָּתִי הַיְּקָרָה! (בְּקוֹל) הִיא לֹא יָצְאָה מִבֵּיתִי?

ולר: לֹא, אֲדוֹנִי.

הרפגון: הָא, אֱמֹר לִי בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ: לֹא נָגַעְתָּ בָּהּ?

ולר: לִנְגֹּעַ בָּהּ? עָוֶל אַתָּה עוֹשֶׂה גַּם לִי וְגַם לָהּ. לִבִּי לוֹהֵט אֵלֶיהָ בְּשַׁלְהֶבֶתְיָה טְהוֹרָה וְנֶאֱצֶלֶת.

בשתי הדוגמאות האלה, אי-ההבנה נובעת מכך ששני המשתתפים בשיחה אומרים "היא" או "הן", אך כל אחד מהם משתמש בכינוי הגוף הזה כדי לציין דבר-מה אחר.

"דַבֵּר" או "אֱמֹר"?

ב"שידוך הולם" של ויקרם סת, בפגישה בין לָאטָה לבין הַארֵש, שמחזר אחריה, לאטה אומרת להארש בנימה משועשעת don't be mean, כשכוונתה היא "אל תהיה רשע". הארש נפגע מאוד, משום שהוא מפרש את המילה mean כ"קמצן וגס רוח" – גם אלה אכן משמעויות אפשריות של המילה – והיחסים בין השניים עולים על שרטון. כאן לפנינו סוג אחר של אי-הבנה מילולית: לא זיהוי של ה"היא" או ה"הן" שעל הפרק, אלא הבנה איזו מהמשמעויות של מילה היא הרלוונטית לשיחה. יתרה מזו: אי-ההבנה נובעת מהבדלים ברקע החברתי ובסגנון הדיבור של לאטה והארש, וכאשר לאטה מבינה מה קרה, היא אומרת לאמהּ "אבל אם אנחנו אפילו לא מבינים זה את זה כשאנחנו מדברים, איזה עתיד יש לנו יחד?".

דוגמה דומה מבחינה לשונית אנו מוצאים ב"שר הטבעות" של טולקין, כאשר ההוביטים, הקוסם ושאר החבורה עומדים מול שער סגור ועליו כתוב משפט בשפת האלפים, שהקוסם מתרגם אותו תחילה כ"דַבֵּר, ידיד, והיכנס", כלומר – כך הוא מבין זאת – "אם אתה מן הצד שלנו, אמור את הססמה". רק לאחר עיכוב ממושך וסכנה ניכרת, החבורה מבינה שהתרגום הנכון הוא לא "דַבֵּר, ידיד" אלא "אמור ידיד" – צריך פשוט לומר את המילה "ידיד" בשפת האלפים (mellon) והשער ייפתח. כלומר כאן לפנינו גם שאלה של בחירת המשמעות הרלוונטית של מילה, כמו בדוגמה של mean אצל ויקרם סת, וגם דוגמה לתרגום שגוי שבמקרה זה כמעט הביא לטריפת כל החבורה על ידי מפלצת.

ביטויים מסוכנים

ולבסוף, סוג משעשע של אי-הבנה בשיחה הוא פירוש מילולי מדי של ביטוי. בספר הילדים "ארוחת מלכים" של ציפור פרומקין, המכשפה הצעירה בִּישְמָה מקבלת משימה – להכין "ארוחת מלכים", כלומר ארוחה מעולה הראויה לעלות על שולחנם של מלכים, אך מפרשת את הביטוי דווקא כארוחה העשויה ממלכים (בדומה לבדיחה הידועה על שמן זית ושמן תינוקות). לפיכך היא חוטפת כמה מלכים ומנסה לבשל אותם.

ובספרו של טרי פראצ'ט "Guards! Guards!", מפקד המשמר מורה לאחד השומרים לאסור עבריין במילים "throw the book at him", ביטוי שפירושו לגזור את העונש החמור ביותר. השומר, שמחזיק בידו ספר, מפרש את הביטוי מילולית וזורק את הספר על העבריין, וכך מפיל אותו לתהום ואכן נותן לו את העונש הכבד ביותר האפשרי.

תודות לכל מי שסייעו והציעו דוגמאות בדיונים בפייסבוק, ובייחוד לאביעד שטיר, לי עברון, מרים אורן, דורית בריל-פולק, שלום פוקס, עדית שורר-הראל, גלי צימרמן ויובל כפיר.

תַן ותַנָה, יון ויונה: פוסט זוגי לכבוד יום ולנטיין

איך יוצרות ויוצרים קוראים לחפרפרת-בן ולעורב-בת? לשאלה זו נדרשנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (להאזנה כאן, דקה 39:25), ולכבוד יום ולנטיין, סיימנו את הפינה בכמה זוגות חיות ספרותיים.

נתחיל בשאלה למה זו בעצם שאלה. בעברית יש כמה בעלי חיים שיש להם, כבר מימי התנ"ך, שמות נפרדים לנקבה ולזכר: למשל, אתון וחמור ואַיִל וכבשה (או כבש וכבשה; והנקבה נקראת גם "רחל"). צעירי הכבשים הם "טלה" ו"טליה" – ובמאמר מוסגר, בארמית "טַליתא" ("הטליה") פירושה "ילדה". וכך, כאשר ישו, בבשורה על פי לוקס, אומר לילדה שחלתה ומתה "טליתא, קומי", והיא קמה לתחייה – הוא אומר לה, בעברית, "ילדה, קומי" (ו"בית טליתא קומי", למי שזוכרים, היה שמו של בית יתומות נוצרי בירושלים, ששמו ניתן לו בעקבות הסיפור הזה).

לעומת האתון והחמור והאיל והכבשה, לבעלי חיים אחרים יש רק שם אחד כללי, כגון "עורב" או "חפרפרת" – שמבחינה דקדוקית יכול להיות זכר (כמו "עורב") או נקבה (כמו "חפרפרת"). וכאן עולה השאלה: אם בסיפור שלנו העורב הוא דווקא "היא" או החפרפרת היא דווקא "הוא", כיצד נקרא להם? (בשאלה זו כבר עסקנו בעבר כאן).

התמודדות מעניינת מסוג זה אנו מוצאים בתרגומי "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם. גיבורי הספר הם ארבעה חברים, כולם בהחלט ממין זכר, ושניים מהם הם toad ו-mole – קרפדה וחפרפרת. בתרגומו היפה של יונתן רטוש, החפרפרת הפכה ל"חפרפר" והקרפדה ל"קרפד". "קרפד" זכר מופיע גם בסדרת ספרי הילדים "צפרדי וקרפד" של ארנולד לוֹבֶּל.

ב"קולא ברוניון", רומן של הסופר הצרפתי רומאן רולאן בתרגום אברהם שלונסקי, עורב-נחל ממין נקבה נקרא "עורבת"; ושלונסקי, אמן השפה, טבע במקום אחר גם את המילה "צפרדעת". אמנם, המילה "צפרדע" עצמה היא כמובן ממין נקבה, אך מרגע שעומדת לרשותנו "צפרדעת", נוכל להתייחס ל"צפרדע" כזכר. בעברית, כבר במקרא, יש שמשתמשים בשם בעל חיים ממין זכר עם פעלים ושמות תואר ממין נקבה, כדי לציין שהחיה המסוימת הזאת היא נקבה, ולהפך – כמו למשל בישעיהו: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" (יא, ז) ובתהלים: "וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (קב, ח). וכך, בפינת השלולית הידועה של מאיר עוזיאל – גילוי נאות, חמי המקסים – אנו פוגשים מדי שבוע סיפורים על נסיכות וצפרדעים, שבהם הצפרדע הוא כמובן גבר, צפרדע בן.

בשירה (המטריד משהו) של פניה ברגשטיין "ויהי ערב", הילדה גיבורת השיר חפצה לשחק עם התרנגולות. התרנגולות נבהלות, והרעש שהן מקימות מביא למקום את האב, שתוהה מי הבהיל אותן ככה:

אַבָּא בָּא וְשָׁאַל:

– מִי זֶה, תַּן אוֹ שׁוּעָל?

מִי נִכְנַס אֶל הַלּוּל בִּגְנֵבָה?

לֹא שׁוּעָל, לֹא תַּנָּה,

זוֹ בִּתִּי הַקְּטַנָּה…

בגלל "בתי הקטנה", יש בשיר הזה גם "תן" וגם "תנה".

ולכבוד יום ולנטיין, נסיים בשני זוגות ממש. אחד, שוב, של אמן השפה שלונסקי, בשיר "פיט ופוט":

אֵיךְ תַּבְדִּיל כָּאן, רָז לִי רָז,

בֵּין אַוֶּזֶת לַאֲוָז?

הַתְּשׁוּבָה הִיא מְפֻרְסֶמֶת

נִגָּשִׁים אֶל זֶה הַצֶּמֶד

צֶמֶד חֶמֶד אֲוָזִים

וּבְלִי הֶרֶף מַרְגִּיזִים

וְרוֹאִים אִם הִיא נִרְגֶּזֶת

אָז סִימָן שֶׁהִיא אַוֶזֶת.

אִם רוֹאִים שֶׁהוּא נִרְגָּז

אָז סִימָן שֶׁהוּא אֲוָז.

ולבסוף זוג שהוא זוג יונים ממש, מתוך שירו של שמואל בס "שני אורחים":

שְׁנֵי אוֹרְחִים לִי בַּחַלּוֹן:

זוּג יוֹנִים – יוֹנָה וָיוֹן.

מִשּׁוֹבָךְ אֲשֶׁר בַּגַּן

לְבַקְּרֵנִי בָּאוּ כָּאן.

רֹאשׁ הֵנִיעַ יוֹן בְּלִי סוֹף:

"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר טוֹב!"

וְיוֹנָה הוֹסִיפָה כֵּן:

"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר חֵן!"