דילוג לתוכן

טעות לעולם חוזרת: מאסטניסט ועד שפורפרת

 

איך קוראים לבעל החיים שבתמונה? רובנו נענה "אורנג אוטן", וזו אכן התשובה הנכונה (ממלאית, "איש היער"). אך רבים וטובים אומרים וכותבים "אורנג אוטנג", עם צליל ג נוסף בסוף המילה, לא רק בעברית אלא גם באנגלית, והצורה הזאת אפילו מופיעה בוויקיפדיה כאיות חלופי של שם בעל החיים הזה.

בדומה לכך – דומה בעיניי, לפחות – רבים משתמשים בצורה "אסטניסט" במקום "אסטניס" (מיוונית asthenés, ἀσθενής חסר כוח). הצורה "אסטניסט" שכיחה עד כדי כך, שמצאתי אותה גם בספר שעבר עריכה והגהה.

אם כן, לפנינו שתי מילים שדוברי השפה משבשים, או יוצרים להן גרסה חדשה, בצורה דומה במקצת – הוספה של עיצור ש"משלימה" ויוצרת שני רצפי הגאים זהים:

אורנג אוטנג

אסטניסט

מדוע זה קורה, והאם יש בכלל קשר בין שתי הדוגמאות האלה? ספוילר – קשה לדעת. אך הניסיון לענות על השאלות האלו הוא תרגיל בלשני מעניין; אתם מוזמנות ומוזמנים להצטרף, ואולי להוסיף דוגמאות והשערות משלכם.

 

מלפלפון ירוק

כשלב ראשון, האם נוכל לחשוב על דוגמאות נוספות שהתרחש בהן תהליך כזה – כלומר הוספה של עיצור היוצרת שני רצפים דומים? הצגתי את השאלה ברשת החברתית המועדפת עליי, וקיבלתי דוגמאות נהדרות מחברי הרשת החברתית המועדפים עליי. הנה אחדות מהן:

שפורפרת

יינג ויאנג במקום "יין ויאנג" – כן, מתברר שזו טעות קיימת ואף שכיחה למדי.

דורדורנט

ונזכיר גם את הווריאציה המכוונת והמשועשעת מלפלפון.

אבל למה?

יפה. אך כמובן, העובדה שאפשר ליצור לכל השינויים האלה תיאור משותף ("הוספה או החלפה של עיצור היוצרת שני רצפים דומים") אין פירושה שיש קשר ביניהם, או שהם התחוללו מאותה סיבה. למשל, שניים ממשתתפי הדיון ציינו בצדק רב, כי השינוי מ"אסטניס" לצורה "אסטניסט" יוצר את הסיומת "-יסט". סיומת לועזית זו, שנקלטה היטב בעברית, היא סיומת שכיחה לשמות תואר שמציינים בני אדם (סוציאליסט, טנקיסט), ובהם גם שמות תואר שמציינים תכונות (מזליסט, אגואיסט). ייתכן אפוא שהווריאציה "אסטניסט" נוצרה משום שהיא מתאימה את המילה לסיומת השכיחה הזאת – וההסבר הזה אינו רלוונטי כמובן לדוגמאות האחרות שהזכרנו. עם זאת, הוא גם אינו סותר בהכרח הסברים אחרים: העובדה שיצירת שני רצפים זהים יוצרת גם סיומת מוכרת יכולה לחזק את הנטייה להשתמש בצורה שהתקבלה.

לפי הצעה אחרת שנשמעה בדיון, ה"אורנג אוטנג" וה"אסטניסט" התחילו את דרכם כטעויות ביצוע. טעות ביצוע (performance error) היא אמירת משהו שונה ממה שהתכוונו לומר; שניים מסוגי טעויות הביצוע הם ציפייה (anticipation) וגרירה (preservation).

"ציפייה" היא החלפה של צליל באחד הצלילים שיבואו אחריו, למשל "גישלתי גולש" במקום "בישלתי גולש";

"גרירה" היא החלפה של צליל באחד הצלילים שבאו לפניו, למשל "גלגלתי גדור" במקום "גלגלתי כדור".

כמו במקרים אחרים, טעות כזו יכולה להיקלט ולהיכנס לשימוש.

האם זה מה שקרה כאן? כלומר, האם "אורנג אוטנג" ו"אסטניסט" הן דוגמאות של גרירה, ואילו "שפורפרת", "יינג ויאנג" ו"דורדורנט" הן דוגמאות של ציפייה, שנקלטו והשתרשו בשפה? אולי; אם כן, הדוגמאות האלה חורגות מעט מהתיאור המקובל של גרירה וציפייה, המתייחס להחלפה של צליל, כיוון שכאן לפנינו הוספה של צליל.

לחלופין, ייתכן שהרצף החוזר הזה נוצר פשוט משום שהאוזן והתפיסה האנושיות נוטות לחפש תבניות וחזרות. בעברית, כמו בשפות אחרות, הרי יש שפע מילים וצירופי מילים הכוללים חזרות למיניהן. כאשר חזרה כזו יוצרת משמעות, היא נקראת בשם הבלשני המסורבל אך המשעשע "רדופליקציה". בעברית אנו מוצאים, בין השאר, הכפלה וחזרה כמנגנון של הקטנה (חלקיק, עלעל, גופיף וגם: חתלתול, כלבלב), החלשה (כחלחל, צהבהב), הגברה (חלקלק, יפהפה, קלי-קלות, גבר-גבר) ואונומטופיאה, כלומר מילים שצלילן מחקה את משמעותן (גרגור, שקשוק, בקבוק). אך יש גם מילים שיש בהן אלמנט חוזר ללא משמעות מסוימת, כגון "כלכלה", "פעלול" ו"צעצוע".

ייתכן אפוא שאנשים הנתקלים במילה לא מוכרת ש"כמעט" מכילה רצף חוזר של צלילים נוטים להשלים וליצור אותו – אם על ידי הוספת צליל ברצף הראשון (שפורפרת, יינג ויאנג, דורדורנט) ואם על ידי הוספתו ברצף השני (אורנג אוטנג, אסטניסט). אפשר אולי לתאר את התהליך הזה כמעין "חריזה פונולוגית". בנקודה זו מעניין להבחין כי רוב הדוגמאות שהבאנו כאן הן מילים לועזיות, ואולי לא במקרה – מכיוון שהן זרות יותר לאוזן, קל יותר להוסיף להן צליל בלי להבחין בתוצאה הלא-קונוונציונלית.

ונקנח בשתי דוגמאות מלבבות (אף אם אנקדוטליות) של טעויות של פעוטות, שתרמו משתתפי הדיון: "פתימתים" (פתיתים) ו"פניקניק" או "ניקניק" (פיקניק). לאוזנם של פעוטות, כמובן, רוב המילים שבשפה מוכרות פחות מאשר לאוזנם של מבוגרים, וצמד הטעויות החמודות האלה עשויות להיות דוגמה בדיוק לאותה תופעה – הוספה או החלפה של צליל היוצרות מילה שיש בה שני רצפים דומים.

 

תודה רבה לכל מי שדנו איתי באסטניסטים, ביינג ויאנג ובשפורפרות, הציעו דוגמאות והעלו השערות.

ולכל הקוראות והקוראים – שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות, הגינות ופרנסה טובה.

 

Photo by Kristina Paukshtite from Pexels

בלי זכר ונקבה: 20 המינים של שפת הפוּלָה

 

חברי הוותיק אלעד ניצל את תקופת הקורונה כדי לשפר את העברית של שלושת ילדיו המתוקים, דוברי האנגלית. "הם קצת מתקשים עם כל עניין המינים," סיפר לי. "מילא צפרדע, אבל למה לאופניים צריך לתת מין?".

אכן, למי שמגיעים מאנגלית, זכר ונקבה דקדוקיים נראים תמוהים ומכבידים שלא לצורך. הרי אין שום דבר זכרי במיוחד בארון או בעציץ או נקבי במיוחד במנורה או בצלחת, ועובדה ידועה היא שלשפות שונות יש דעות שונות בשאלה מה זכר ומה נקבה. למשל, עוגה בצרפתית, gâteau, היא דווקא זכר! ובכל זאת, לילדיו של אלעד יש מזל בעניין זה: עברית אמנם שייכת לקבוצת השפות שיש בהן מינים דקדוקיים – יחד עם קצת פחות ממחצית מהשפות הידועות – אבל יש בה רק שני מינים דקדוקיים, זכר ונקבה. בשפות אחרות יש יותר – למעשה, בשפת הפוּלָה (Fula) שמדוברת בניגריה יש לא פחות מ-20 מינים דקדוקיים!

20 מינים דקדוקיים? הכיצד? ובכן, בשפות שונות (כגון גרמנית) יש שלושה מינים דקדוקיים: זכר, נקבה וניטרלי או neuter (שתי המילים האלה קרובות כמובן זו לזו; neuter בלטינית פירושה "אף אחד מהשניים", בדומה ל-neither באנגלית). בגרמנית, למשל, מזלג (die Gabel) הוא נקבה, כף (der Löffel) היא זכר וסכין (das Messer) היא ניטרלית. הגיוני בסך הכל. העברית חולקת על הגרמנית בעניין המזלג והכף, ולעומת זאת מסכימה בעניין הסכין ככל שהדבר אפשרי בשפה ללא מין דקדוקי ניטרלי: "סכין" היא אחת המילים המעטות בעברית שהן גם זכר וגם נקבה.

שפות ששמות העצם שבהן נחלקים למינים דקדוקיים – כמו עברית, גרמנית ופולה – דורשות מהדוברים להתאים את צורתן של מילים אחרות, כמו שמות תואר ופעלים, למין הדקדוקי של שם העצם שהן מתייחסות אליו. בעברית, למשל, המרק טעים, אבל העוגה טעימה; הספורטאי קופץ והספורטאית קופצת. העברית היא יסודית במיוחד מבחינה זו, ויוצרת הֶתאֵם גם במילות שאלה מסוימות (איזה מרק זה? ואיזו עוגה?) וגם בתחום הרגיש של שם המספר.

אוקיי – אז בעברית יש זכר ונקבה ובגרמנית יש גם סְתָמִי, או ניטרלי, כלומר שלושה מינים דקדוקיים. איך שפת הפולה מגיעה ל-20 (ואף יותר, תלוי בניב ובניתוח)? מה יכולים להיות השאר?

מינים דקדוקיים לבני אדם, לצמחים ולמושגים מופשטים

ובכן, המילה "מין" בעברית מציינת במקרא סוג או קבוצה ("וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ"), ורק בהמשך קיבלה את המשמעות הספציפית של סוגי הזכר והנקבה והיחסים ביניהם. בדומה לכך, המילה gender, שאחת ממשמעויותיה באנגלית היא מין דקדוקי, מקורה במילה הלטינית genus – סוג או מוצא. כלומר, "מינים דקדוקיים" מציינים קבוצות שונות של מילים, שהמשותף להן יכול להיות מגוון מאוד.

מבין השפות שיש בהן מינים דקדוקיים, לא בכולן יש מיני זכר ונקבה – למעשה, 20 המינים של שפת הפולה אינם כוללים את שתי הקטגוריות האלה. לעומת זאת, אנו מוצאים בשפות שונות מינים דקדוקיים למילים המציינות בני אדם, יצורים חיים, צמחים, דברי מאכל, דברים גדולים או חשובים, דברים מופשטים, נוזלים או דברים הקשורים למים. ישנם גם מינים דקדוקיים שאין להם שום מאפיין של תוכן (מאפיין סמנטי), אלא הם כוללים מילים בעלות מאפיינים צורניים משותפים – למשל מילים שיש בהן רק הברה אחת או המתחילות בצליל מסוים. ויש גם מינים דקדוקיים הנראים (לפחות כיום) שרירותיים, כלומר דוברי השפה ובלשניות כאחד אינם מסוגלים להצביע על ה"היגיון" שבהם.

שפות טבעיות אינן מקפידות על התנהגות שיטתית ומסודרת, ותופעת המינים הדקדוקיים אינה חריגה בעניין זה. אותו מין דקדוקי יכול לכלול גם מילים השייכות אליו מסיבות סמנטיות וגם מילים השייכות אליו מסיבות לא-סמנטיות (כמו "נקבה" בעברית, הכולל גם את "רופאה" וגם את "צלחת"); ואותה שפה עצמה יכולה לכלול מינים דקדוקיים בעלי משמעות (כמו "נוזלים") לצד מינים דקדוקיים שרירותיים.

רכישת מערכת המינים הדקדוקיים היא אפוא משימה גדולה ומורכבת, שכוללת גם היכרות עם רכיבים שרירותיים; טעויות בהתאם המין הן לפיכך אופייניות למי שלמדו שפה מסוימת כשפה שנייה. אלעד ושלושת אפרוחי כץ, ואחרים הנמצאים באותו מצב, יכולים להתעודד בכך שטעויות מסוג זה – כגון "אבנים קטנים" – הן לעתים קרובות חמודות מאוד.

*

תודה לליסה, אלעד, ינאי, טליה ותמר, אהובי לבנו שבסקוטלנד היפה, על ההערה שהובילה לפוסט הזה. מתגעגעים אליכם. שנת לימודים טובה לסטודנטים הצעירים ובייחוד לתמר, תלמידת כיתה א!

Heart icon | Royalty free vector - 381751

Thanks to Lisa, Elad, Yannai, Talya and Tamar, our loved ones in lovely Scotland, for the observation that led to this post. Missing you guys. Wishing a great school year to the young students and especially to first grade student Tamar!

התחצף או הרטיב? על התרגום החדש של "אבא ארך רגליים"

NEW Daddy Long Legs Coloring Book Classic Story Coloring image 0

 

"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר, מחביבי ילדותי, ראה אור לאחרונה בתרגום חדש ויפה של לי עברון. קראתי את הפרק הראשון של התרגום החדש, שהופיע בכתב העת "הפנקס", והבחנתי במשהו שונה לעומת הספר שזכרתי.

הפרק הראשון הוא היחיד בספר החורג מפורמט של מכתב. אוהבי הספר ודאי זוכרים כי בפרק זה אנו פוגשים את ג'רושה – ירושה, בתרגומה הוותיק והחינני של אפרת כהן – נערה בת 17 והיתומה המבוגרת ביותר בבית היתומים. היום הוא יום רביעי הראשון בחודש, שבו מתרחש ביקורו של חבר הנאמנים של המוסד.

"צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך תלבושותיהם המשובצות, המעומלנות; ולכל התשעים ושבעה צריך היה להזכיר את נימוסיהם ולהורות להם שישיבו ב'כן, אדוני', ו'לא, אדוני', בכל פעם שאחד האדונים מחבר הנאמנים ידבר אליהם." (כל הציטוטים, אלא אם אציין אחרת, הם מתוך התרגום של עברון.)

בתום האירוח המתיש הזה, ג'רושה יושבת לנוח, אבל לא לזמן רב: מנהלת בית היתומים קוראת לה לשיחה. בשיחה הזאת תקבל ג'רושה את הבשורה המפתיעה כי אחד הנאמנים, המבקש לשמור על אלמוניותו, מעניק לה מלגה נדיבה ללימודים בקולג' ומצפה, כתנאי לכך, שתכתוב לו מדי חודש מכתב המתאר את חייה. אך כרגע ג'רושה עדיין אינה יודעת זאת: בדרך כלל, זימון לשיחה עם המנהלת הזועפת אינו עניין מבשר טובות. "מה יכול היה להשתבש," היא תוהה אפוא. "אולי הכריכים לא היו דקים מספיק? אולי היו קליפות בעוגות הבוטנים? […] אולי – אוי ואבוי! – אולי אחד המלאכים הקטנים מחדר ו’ התחצף לְאדון מחבר הנאמנים?"

המשפט האחרון הזה הפתיע אותי. בתרגום האהוב של ילדותי היה כתוב כך: "האם – הוי, אלי! – אחד הפעוטות החמודים שלה מחדר 'ו' 'הרטיב' מישהו מחבר הנאמנים?"

ובכן, מה כתוב במקור? האם ג'רושה חששה שאחד הפעוטות התחצף לנאמן מכובד, או שהוא עשה עליו פיפי? לשמחתנו הנוסח המקורי של הספר מופיע באתר פרויקט גוטנברג, וכתוב בו כך:

Had—O horrors!—one of the cherubic little babes in her own room F “sassed” a Trustee?

עברון צודקת אם כן – החשש הוא שאחד הפעוטות sassed, התחצף.

הטעות הזעירה והמצחיקה הזאת בתרגום הוותיק לכדה את תשומת לבי משום שהייתה מעין ד"ש מעצמי הילדה, שקראה את התרגום הזה ועניין ה"הרטיב" היה משונה בעיניה. הנאמנים המכובדים והמרוחקים האלה, שבאו פעם בחודש, "ערכו את הסבב הרגיל, קראו את הדוחות, שתו תה" ומיהרו לבתיהם כדי "לשבת בעליזות ליד האח בביתם שלהם ולשכוח את בני חסותם הקטנים והמכבידים למשך חודש נוסף" – לא נראה סביר כל כך שאחד מהם חיבק פעוט או החזיק אותו על הידיים, וכך הגיע לטווח שיאפשר לו להירטב. כמה עשורים אחר כך, נפתרה התעלומה.

ומה מקור הטעות? אחת המשמעויות של המילה sauce באנגלית, נוסף על המשמעות של "רוטב", היא "חוצפה" (ולכן saucy פירושו "מחוצף", כזכור לנו מסדרות תקופתיות). sass הוא כתיב מאוחר של sauce במשמעות הזאת, של "חוצפה". ייתכן אפוא שהקשר הצלילי והאטימולוגי בין sass ל-sauce, בתוספת המרכאות סביב sassed המכוונות אותנו לחשוב על סלנג או על שימוש בלתי רגיל במילה, הובילו את המתרגמת בחזרה ל-sauce, רוטב – ולפיכך ל"הרטיב".

 

תודה רבה לדנה אלעזר-הלוי, שהצביעה על sauce כמקור אפשרי של "הרטיב".

"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר בתרגום לי עברון ראה אור ב-2020 ב"צילי הוצאה לאור".

בתמונה: חוברת צביעה של סצנות ודמויות מתוך "אבא ארך רגליים" (קוריאנית ואנגלית).

 

על עכברות ואנשים

 

לאחרונה נתקלתי בשתי שאלות בעניין דומה. האחת הייתה תהייה של מתרגמת: בספר עיון המזכיר מחקר שנערך על עכברים, ועוסק מפורשות בזכרים ובנקבות בנפרד, האם נכון להשתמש בצורה "עכברות" לנקבות לעומת "עכברים" לזכרים, או שמוטב להיצמד לצורה המסורבלת "עכברים ממין נקבה"?

את השאלה השנייה העלתה הסופרת והמאיירת רונית דינצמן, שהתייעצה איתי כיצד לקרוא לצפרדע זכר בסיפור שהיא כותבת. הרי "צפרדע" היא שם עצם ממין נקבה, ולכן "הצפרדע קפצה", "צפרדע ירוקה" וכן הלאה. מה לעשות כאשר גיבור הסיפור הוא דווקא צפרדע ממין זכר?

בטרם נתעמק בסוגיה, נשים לב ששתי הדוגמאות האלה יוצרות צירוף יפה, משום שהן שונות זו מזו משתי בחינות חשובות. האחת היא אופי הטקסט: העכברים מופיעים בספר עיון, ואילו הצפרדעים בסיפור ילדים. האחרת היא המין הדקדוקי: המילה "עכבר" היא שם עצם ממין זכר, ואילו "צפרדע" היא נקבה.

 

שתיים דובים

כל שם עצם בעברית, ושמות בעלי חיים בכלל זה, הוא ממין זכר או ממין נקבה דקדוקי. "שולחן" הוא זכר, "מנורה" היא נקבה. שמות בעלי חיים מסוימים, שהיו רלוונטיים במיוחד לאדם לאורך ההיסטוריה, זכו זה כבר לצורת זכר ולצורת נקבה: עז ותיש, סוסה וסוס, אתון וחמור וכן הלאה (שלושת הצמדים האלה מופיעים כבר בתנ"ך). אך לאחרים אין שתי צורות כאלה, ודוברי עברית המעוניינים לדבר בפירוש על זכר או על נקבה צריכים למצוא פתרון הולם.

ד"ר קרן דובנוב, במאמרה היפה חתול זוללת וחיות אחרות שהופיע בכתב העת "העברית", מצביעה על כמה פתרונות ששימשו בעבר בהקשר זה, החל מן המקרא דרך סופרי תקופת ההשכלה ועד היום. פתרון אחד הוא לנקוט לשון זכר גם כאשר ברור מן ההקשר שמדובר בנקבה (ההדגשות כאן ובהמשך שלי):

"החתול, אשר יש לו ילדים ברבצו, יקבל בסבר פנים יפות את כל אוהביו הבאים לשחר פניו"… פה מובן רק על פי תוכן המשפט שמדובר בנקבה, כיוון שהיא המטפלת בגורים ("ספר תולדות הטבע" של לנץ בתרגום ש"י אברמוביץ [מנדלי מוכר ספרים], עמ' 262).

דרך אחרת היא להשתמש בשם בעל חיים ממין זכר דקדוקי בצירוף לשמות תואר ולפעלים בלשון נקבה, כמו בדוגמאות הידועות "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מלכים ב ב, כד) ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו" (ישעיהו יא, ז). גם אברמוביץ, ב"ספר תולדות הטבע", אימץ לו את הצורה העתיקה הזאת: "לפני שנים לא כבירים ילדה חתול ילדים בבית איש אחד"… (עמ' 268).

דרך שלישית, מסורבלת אך מדויקת, היא זו המקובלת למדי גם כיום – כך:

"פיל נקבה אחת נמלטה לפנים בדרך"… ("ספר תולדות הטבע", עמ' 340).

גם כיום, צירופים כגון עכבר נקבה, דבורה זכר וחולדה זכר נמצאים בשימוש נרחב. על פי הבנתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא היעדר מילה קיימת לבעל חיים זה מן המין המבוקש: בניגוד ל"סוס" ול"סוסה", העומדות לרשותנו זה אלפי שנים ("לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי", שיר השירים א, ט), אם תרצו לדבר או לכתוב, למשל, על דבורה ממין זכר – לא תעמוד לרשותכם מילה מוכנה. "דבורה זכר" היא אולי לא בחירה אלגנטית, אך אין ספק שהיא ברורה מאוד.

על הסיבה השנייה הצביעה בדייקנות ד"ר דובנוב במאמרה. לדוברי עברית קל בדרך כלל לגזור צורת נקבה חדשה מצורת זכר קיימת, על ידי הוספת אחת מסיומות הנקבה: -ָה (כמו ב"סוּסָה" המקראית), -ת (כמו ב"תַּרְנְגֹלֶת" מלשון חכמים) או -ִית (כמו ב"סְנָאִית" מן העברית החדשה). לעומת זאת, קשה לנו יותר לגזור צורת זכר מן הנקבה. מה תהיה למשל צורת הזכר של "נמלה", "דבורה", "חולדה" או "נמייה"? לכאורה, אין עלינו אלא להשמיט את סיומת הנקבה, אך למעשה, איננו נוטים לעשות זאת. גזירה כזו היא מאתגרת עוד יותר כאשר השם אינו כולל סיומת נקבה אופיינית, ועל כן אין באפשרותנו להשמיט אותה: מה תהיה צורת הזכר של "צפרדע"?

הסיבה השלישית היא חוסר רצון ליצור צורה חדשה בשפה, אם משום שהדוברים חשים "בלתי מוסמכים" לכך ("מותר לי?") ואם מחשש שהתוצאה תישמע ילדותית או מתיילדת. בשיר ילדים יכולה להופיע "הגברת שפנפנית" או האוֶוזֶת של שלונסקי. אך האם במאמר מדעי כדאי לומר שנבדקה "קבוצה של עשרים עכברות"?

 

אז מה עושים?

נחזור לשתי הדוגמאות שפתחנו בהן: "עכברה" בספר עיון וצפרדע-זכר, וכיצד ייקרא, בסיפור ילדים. נפתח בעכברה. הגזירה של "עכברה" טבעית מאוד: סיומת -ָה היא סיומת נקבה שכיחה בעברית, וזוהי גם הסיומת של שמות בעלי חיים רבים ממין נקבה, שאחדים מהם פגשנו כאן – כגון סוסה, חתולה, כלבה ולביאה. שפות בכלל והעברית בפרט רוכשות להן בלי הרף מילים חדשות, במגוון דרכים, כאשר הדוברים חשים צורך בכך. יש שמילים נוצרות גם בדרכים שאינן פשוטות ומתבקשות, אך ודאי שאין קושי עקרוני לגזור צורת נקבה חסרה בדרך הזאת, שהיא ממש דרך המלך. ואכן, המילה "עכברה" כבר מופיעה במילון רב-מילים – אם כי לא במילונים ותיקים יותר.

יפה; אם כך אין קושי עקרוני. אבל שפה, כמובן, היא בראש ובראשונה דרך תקשורת; בבואנו לשקול פתרון או צורה מסוימים, יש חשיבות מכרעת לשאלה אם הם מתקבלים על האוזן, או כפי שאמרה עמיתה שלי, אם הם עוברים את "מבחן השערות" (אם השערות סומרות – לא). במקרה זה, המתרגמת התלבטה אם המילה "עכברה" מתאימה לשימוש בתיאור של מחקר מדעי בספר עיון. רצה המקרה וקיבלתי את התשובה בדרך הטובה ביותר – מציבור הדוברים הרלוונטי. במסגרת עבודתי אני קוראת תקצירי מחקר, שבהם החוקרים עצמם מתארים את עבודתם. לאחרונה קראתי כמה תקצירי מחקר שנזכרו בהם "עכברות", כלומר החוקרים עצמם חשים שהמילה מתאימה ומוצלחת.

ומה בעניין הצפרדע-הבן בסיפור הילדים של רונית דינצמן? רונית ואני נזכרנו בתקדים – הקרפד מ"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם בתרגומו היפהפה של יונתן רטוש. שמו של בעל החיים הזה הוא כמובן "קרפדה", אך היות שפה מדובר בהחלט בזכר, ג'נטלמן אנגלי וחברם של התחש, החפרפר (!) והעכברוש, הפך אותו רטוש ל"קרפד" (ועם או בלי קשר, "קרפד" מופיע במילון רב-מילים כ"כינוי לקרפדה ממין זכר" – לא "הכשר" ממש, אבל בהחלט הכרה בקיומה של המילה הזאת).

"צפרדע" היא אתגר קשה יותר מ"קרפדה", משום שאין לה, כאמור, סיומת נקבה שאפשר לוותר עליה. למרבה השמחה, דובנוב באה כאן לעזרתנו ומזכירה (בהערת שוליים) את הצורה צְפַרְדַּעַת, שטבע המשורר ואמן השפה אברהם שלונסקי. מכיוון שמדובר בסיפור ילדים, שיש בו כר נרחב יחסית להשתעשעות בלשון, אפשר אפוא להשתמש בצמד "צְפַרְדֵּעַ" לזכר ו"צְפַרְדַּעַת" (או צפרדעה) לנקבה.

כמובן, גם אם יש לנו "צפרדעת", המילה "צפרדע" עצמה היא עדיין ממין נקבה. אך כפי שראינו, יש בעברית תקדימים בשפע לשימוש בפעלים ובשמות תואר בלשון נקבה ביחס לשם זכרי של בעל חיים, כדי לציין שהחיה המסוימת הזאת היא נקבה דווקא, ובלי שום שינוי בשם עצמו – דוגמת "שְׁתַּיִם דֻּבִּים" ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה". וגם ההפך קיים: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהלים קב, ח), כלומר שם תואר ממין זכר המציין בעל חיים שהמין הדקדוקי שלו הוא נקבה ("ציפור"). אם כך, יש לנו בסיס מצוין לשימוש בפעלים ובשמות תואר בלשון זכר ביחס לשם עצם ממין נקבה, כגון "צפרדע", כדי להבהיר שבצפרדע זכר עסקינן. ולכן נוכל בהחלט לכתוב, למשל, "הצפרדעת קפצה למים והצפרדע זינק אחריה". ואכן, כך עושה כבר שנים רבות מאיר עוזיאל – העיתונאי, הסופר וחמי המופלא – בפינת השלולית הידועה שלו.

נחמד להתבונן מדי פעם בשלל הכלים שדוברי השפה משתמשים ומשתמשות בהם כדי לבטא את רעיונותיהם – ולאמץ את המתאימים לנו כדי לבטא רעיונות חדשים.

כשהמציאות מתנהגת כמו ספרות: אירועי מיניאפוליס

 

החיים מתנהגים לפעמים כאילו היו ספרות. דוגמה לכך היא שמו של השוטר הלבן שחנק למוות את הגבר האפרו-אמריקאי ג'ורג' פלויד במיניאפוליס ב-25.5, והצית מחאה נרחבת נגד אלימות משטרתית. שמו של השוטר הוא דרק שובין (Chauvin).

המילה "שוביניזם" נגזרה בדיוק מן השם Chauvin בצרפתית, בעקבות שמו של ניקולא שובן, דמות ספק-היסטורית ספק-אגדית של חייל משוחרר שהיה חסיד נלהב באופן קריקטורי של נפוליאון. המילה "שוביניזם" ציינה אפוא פטריוטיות עיוורת, ואחר כך התרחבה משמעותה לכל אמונה מופרזת בעליונות הקבוצה שלך, כגון לאום או גזע – משמעות ההולמת מאוד את האירועים האחרונים. בהמשך הופיע המונח "שוביניזם גברי", כלומר אמונה בעליונות הגבר על האשה, שהתקצר ל"שוביניזם" בלבד, תוך איבוד המשמעות הכללית יותר.

בעקבות הרהוריי על שמו של השוטר שובין, גיליתי ששם בעל משמעות בספרות (כמו מחלון וכליון ממגילת רות, או הזוג דרלינג וקרואלה דה-ויל מהכלבים הדלמטיים) נקרא בלעז אַפְּטְרוֹנים או אַפְּטוֹנים ("שם הולם"). דרק שובין אינו הראשון שהמציאות עצמה סידרה לו שם הולם – כמה אחרים הם יהודה אווזי מרשת מסעדות הגריל, שחקן הפוטבול מייקל בּוֹל, מגישת התחזית שרה בְּלִיזַרד וד"ר קורונה רינטוואן, העומד בראש צוות תגובה לנגיף הקורונה באינדונזיה.

 

ובתקווה לחברה טובה, הוגנת ושוויונית יותר לכולנו.

 

זרעים זה רע, טחב זה טוב: ביטויים מפתיעים מעולם הצומח באנגלית

 

שני ביטויים באנגלית התגלגלו במחשבתי זה זמן-מה. שניהם לקוחים מעולם הצומח, ושניהם משקפים נקודות מבט מפתיעות.

 

אוף, זרעים

אחד משני הביטויים האלה הוא gone to seed, כלומר ישן ומוזנח, שעבר את שיאו, מזדקן או "לשעבר" – כגון

.That house used to be lovely, but they've really let it go to seed

מקור הביטוי הוא בעולם החקלאות והגינון: צמח ש-went to seed הוא צמח שעבר את שיא צמיחתו והבשיל זרעים. הביטוי מתייחס כמובן לצמחים שערכם אינו בזרעים אלא בעיקר בעלים – כגון חסה, כרוב, תרד וארטישוק – שאם ייצרו זרעים, פירוש הדבר שלא קצרו או קטפו אותם בזמן. הביטוי מייצג נקודת מבט מעניינת מבחינת הספציפיוּת שלה: ראשית, יש צמחים רבים וטובים – ובהם אבני יסוד של הציוויליזציה כמו חיטה, תירס ואורז – שאנחנו דווקא רוצים שיישאו זרעים, כי הם החלק שאנחנו אוכלים; ושנית, ייצור זרעים הוא כמובן חלק ממחזור החיים התקין של הצמחים האלה, ולמעשה, אילו הייתה לצמח החסה דעה בנושא, הוא ודאי היה שמח מאוד שגדל וייצר זרעים בהצלחה כזאת.

נמצא אם כן שביטוי נפוץ מאוד באנגלית, שמתייחס לאחת התופעות החשובות והחיוביות בטבע בכלל ובחקלאות בפרט, הוא בעל משמעות שלילית משום שנטבע מנקודת מבטם הספציפית של מגדלי החסה והתרד.

קרובת משפחה של gone to seed היא המילה seedy, שמשמעותה דומה – ישן, מוזנח, מלוכלך או מפוקפק. גם כאן, המשמעות המקורית (שעדיין קיימת) היא פשוט "מלא זרעים", והמצב הרצוי הזה קיבל במפתיע משמעות שלילית, בניגוד למשל ל"בשל", "נשא פרי", "גדוש כרימון" ו"איש אשכולות" (וגם באנגלית: fruitful).

 

האבנים המתגלגלות

הביטוי האחר שהרהרתי בו הוא A rolling stone gathers no moss – מילולית, "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה טחב" (בתמונה: אבנים שאינן מתגלגלות וכן מצמיחות טחב). מה פירוש הביטוי הזה? תלוי מתי.

מילון מריאם-ובסטר מספר, כי בשנת 1508 פרסם המלומד אֶרַסמוּס מרוטרדם ספר של אמרות ביוונית עתיקה ובלטינית; אחת האמרות היווניות הייתה "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה אצות", ובגרסה הלטינית – "אבן מתגלגלת אינה מכוסה טחב". בשנת 1546 פרסם המחזאי ג'ון הייווד אסופת אמרות משלו, שבה הופיעה האמרה “the rollyng stone never gatherth mosse”. מן ההקשר, ברור כי האמרה הזאת מציינת חוסר באחריות חברתית, כלומר אי-יציבות בלתי רצויה. זו הייתה המשמעות במשך עשורים רבים אחר כך: "אבן מתגלגלת" הייתה נווד שאינו לוקח עליו תפקידים ומחויבויות ואינו צובר נכסים – ההפך מאזרח מכובד.

עם חלוף הזמן היטשטשה משמעותו השלילית של הביטוי הזה. במאה ה-19 החלו סופרים לבטא את ההשקפה הרומנטית, כי חיי נדודים עשויים להיות טובים יותר מחיים מיושבים וצבירת רכוש. בשנת 1894 נוסד כתב העת ההומוריסטי האמריקאי The Rolling Stone (כן, לא כתב העת לתרבות פופולרית – מיד נגיע אליו); השם הזה ביטא משמעויות חיוביות של פתיחות, סקרנות וחירות. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ליווה הביטוי את הולדת הרוקנרול ואת היווצרותה של תרבות שדגלה בחופש ובפירוק סדרים חברתיים ישנים. בשנת 1950 שחרר המוזיקאי מאדי ווטרס את יצירת הבלוז “Rollin’ Stone”; בשנת 1962 קמה להקת הרולינג סטונז, שקיבלה את שמה מן השיר הזה; ובשנת 1965 הקליט בוב דילן את "Like a Rolling Stone" הבלתי נשכח (How does it feel / To be on your own / With no direction home, / Like a rolling stone). בשנת 1967 ראה אור הגיליון הראשון של המגזין "רולינג סטון" – שנקרא על שם כל השלושה.

הביטוי A rolling stone gathers no moss יוצר אם כן תמונה מנטלית ברורה – אך משמעותה של התמונה הזאת התהפכה במהלך המאות. בעבר הרחוק, הציבור נקרא לא להתגלגל וכך לצבור טחב בדמות אחריות ונכסים; אחר כך השתנתה משמעות הביטוי, והדימוי הנחשק היה של אבן מתגלגלת, בדרכים ובתנועה, מתחדשת ומתעדכנת, מחוץ לקופסה. ואילו בימים האחרונים, לרגל המצב, הציפייה היא שנפסיק להתגלגל ונשב בשקט – ואולי נצבור טחב, אבל בתקווה לא קורונה. בריאות לכולם.

 

קרדיט תצלום עליון (פרח שן ארי נושא זרעים): Kevin Rohr

קרדיט תצלום תחתון: Photo by James Wheeler from Pexels

 

צדיקים מלאכתם נעשית בידי נקדנים

 

במהלך סוף השבוע נתקלתי בשתי בקשות שונות בנוסח "מי יכול לנקד לי". החלטתי אפוא לפרגן לציבור ולספר למי שטרם הכירו על הנקדן האוטומטי החינמי והשווה של אתר דיקטה.

"דיקטה" – אם לצטט את ה"אודות" שלה – "מספקת כלים המשתמשים באלגוריתמים המתקדמים ביותר של למידת מכונה ועיבוד שפה טבעית למטרת ניתוח טקסטים עבריים". מלבד הנקדן שתכף נגיע אליו, האתר כולל גם חיפוש בתנ"ך (קונקורדנציה דיגיטלית), חיפוש בתלמוד, איתור חרוזים, איתור אזכורים תנ"כיים ותלמודיים בטקסטים, ועוד שלל גודיז. שני הכלים השימושיים ביותר הם כנראה הנקדן והחיפוש בתנ"ך. אם תנסו את החיפוש בתנ"ך להנאתכם, תגלו שהאלגוריתמים של דיקטה אכן טובים כפי שהם טוענים. אם תחפשו את רצף האותיות "חרש", למשל, תקבלו רשימה של 142 תוצאות, אבל מימין, שימו לב, יש טור של קטגוריות, שבו תוכלו לבחור אם התכוונתם ל"חָרָשׁ", כלומר אומן מתכות, או ל"חֶרֶשׂ", כלומר הכתיב החלופי של "חרס", וכו', ולקבל רק את התוצאות הרלוונטיות. אפשר לסמן שאתם מעוניינים לכלול בתוצאות גם מילים נרדפות, ובקיצור, מדובר בכלי מועיל ביותר.

אבל התכנסנו כאן כדי לדון דווקא בנקדן. בשנים האחרונות התרחשה התקדמות עצומה ומהירה בתחום הנקדנים האוטומטיים, וכיום יש כמה כלים שונים למטרה זו, מדויקים יותר ופחות. מכיוון שרובם בתשלום, טוב להכיר את הנקדן של דיקטה, שהוא גם, כאמור, חינמי וגם מדויק מאוד. כדי להשתמש בו צריך רק להדביק לתוכו את הטקסט המבוקש ולהקליק. בכל טקסט שבו בדקתי אותו התקבל ניקוד נכון ומדויק ברובן המכריע של המילים, ובכלל זה ה"א הידיעה והאות שאחריה, אותיות שימוש אחרות (כגון "ו-", "כ-") וסמיכויות, כלומר מקומות שדורשים מבני אדם ידיעה מסוימת; וכן מילים לועזיות, שיש נקדנים אוטומטיים שמתעלמים מהן ומשאירים אותן לא-מנוקדות.

המקומות שבהם הנקדן של דיקטה טועה הם מילים שיש להן כמה משמעויות, ובהתאם ניקודים, אפשריים – למשל "עין" יכול להיות "עַיִן", "עִיֵּן" וכו'. אם המשמעות שנבחרה בטקסט המנוקד אינה הנכונה (ובמקרים רבים היא כן הנכונה), אפשר להקליק על המילה, לקבל תפריט של אפשרויות ולבחור בזאת הרצויה לכם. פה חשוב להיות ערניים: בספר מנוקד מסוים, שניכרות בו השקעה ומחשבה רבות, מופיע כמה וכמה פעמים הצירוף "אִישׁ מֻרְשָׁע" – והכוונה אינה לעבריין (לא נדבר כרגע על פוליטיקה), אלא ל"אִישׁ מְרֻשָּׁע".

כמובן, ההבדל בין "מֻרְשָׁע" ל"מְרֻשָּׁע" משפיע על ההגייה, ולכן כל קוראת או קורא קפדניים יכולים להבחין בו ולתקן את הטעות; אך ישנן גם מילים הזהות בכתיבן ובצלילן (כלומר הומוגרפיות והומופוניות) השונות זו מזו בניקוד שלהן. לדוגמה, "גָּנַב" הוא פועל ("הוא גָּנַב את המכונית") ואילו "גַּנָּב" הוא שם עצם ("סוף גַּנָּב לתלייה"). פה ערנות לא תספיק – דרושה בכל זאת בקיאות בניקוד.

הנקדן החינמי הזה מפיק אם כן טקסט מנוקד היטב במחי הדבק-הקלק, ויכול לשרת היטב הן אנשי מקצוע ונשות מקצוע והן דוברי עברית מן השורה שמעוניינים לנקד שיר, סיפור, ברכה וכן הלאה. כדי להגיע לתוצאות טובות צריך עדיין לקרוא בתשומת לב את התוצאה; וכדי להגיע לתוצאות מושלמות, יש צורך בבדיקה מקצועית. כך או כך, נחסכים זמן ועבודה רבים. תיהנו.

ותוספת נחמדה: דבורה בלוך מאתר "דיקטה" מזמינה את קוראי הבלוג להצטרף להדרכה מקוונת של 20 דקות על הגרסה הרגילה ועל הגרסה המקצועית של הנקדן. ההדרכה תינתן פעמיים, ב-29.3 וב-30.3, הרשמה כאן.

לצערנו לא נגיע, כי לא מתחשק לנו

 

 

הפנינה הוויקטוריאנית Manners for Women ("נימוסים לנשים") היא ספר מועיל להפליא בשלל הזדמנויות בחיים – ובכלל זה הזדמנויות שנדרשת בהן דוגמה טובה לתופעה לשונית מעניינת. שימו לב להסבר הזה על הדרך הנאותה לסרב להזמנה לארוחת ערב (תרגום שלי בסוף):

The formula "Owing to a previous engagement" has been so often used to convey studied incivility that a reason for declining an invitation has now come to be considered almost a necessity, except in the most formal cases, or where the acquaintanceship is very slight.

כלומר, "הנוסח 'לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות' שימש פעמים כה רבות כעלבון מחושב, שכעת כבר כמעט הכרחי לציין סיבה לסירוב, אלא אם הנסיבות הן רשמיות ביותר או שההיכרות קלושה ביותר". מחברת הספר, כוהנת הנימוסין גב' המפרי, מציעה לפיכך את הנוסח הזה לתשובה (התרגום שלי): "גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את הזמנתה האדיבה של גב' גריי ל-9 בחודש, מכיוון שכבר תכננה להתארח במשך שבועיים אצל חברים בלינקולנשייר".

מלבד ההצצה המהנה לתרבות האנגלית של סוף המאה ה-19, לפנינו, כאמור, דוגמה לתופעה לשונית נחמדה. כדי לתאר את התופעה הזאת בכלים בלשניים, נחזור לידידנו הפילוסוף פול גרַייס (Grice).

כה אמר גרייס

גרַייס טען שהתקשורת בין בני אדם נשענת על עיקרון בסיסי של שיתוף פעולה. מן העיקרון הזה גזר גרַייס ארבעה "עקרונות שיח" המתארים כיצד פועלת התקשורת בין אנשים: עקרון הכמות (אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות), עקרון האיכות (אנשים אומרים אמת), עקרון הרלוונטיות (אנשים מוסרים את המידע הרלוונטי לשיחה) ועקרון הסגנון (אנשים מעבירים את המידע בצורה בהירה ככל האפשר). גרייס הבחין גם, שאנשים מרבים להפר את עקרונות השיח האלה – וקבע כי להפרות כאלה יש סיבות, המעניינות לא פחות מהעקרונות עצמם.

שינוי בשני מהלכים: ממשמעות הנוצרת בהקשר מסוים למשמעות קבועה

נשתמש אם כן במושגים האלה של גרייס כדי להסביר כיצד הפך הנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" לעלבון מחושב. בשלב הראשון, לא הייתה לנוסח הזה משמעות נוספת מעבר למשמעותו המילולית: המוזמנים כבר עשו תוכניות אחרות ולכן לא יוכלו להגיע. משמעות זו היא משמעות סמנטית, כלומר משמעות קבועה של הביטוי, שאינה תלויה בהקשר. כדי שיתפרש כעלבון, היה צריך להיות ברור לשני הצדדים שבמקרה זה התשובה שקרית (נניח: "אבל היא אמרה לי רק אתמול שאין להם שום תוכניות ליום שישי!").

אם התשובה שקרית, הרי שלפנינו הפרה של עקרון האיכות של גרייס – "אנשים אומרים אמת". אם הצד השני בשיחה לא אמר אמת, ויתרה מזו, לא אמר אמת בידיעה שנדע שזה המצב, הרי שהוא לא ציית לעיקרון של שיתוף פעולה, הנחוץ לצורך תקשורת אנושית (שהרי אם בני שיחנו משקרים, איך אפשר לתקשר בצורה אפקטיבית?). אך גרייס טען שגם הפרות של עקרונות השיח הן חלק חשוב של התקשורת, משום שהן מעבירות מגוון מסרים: למשל, אם שאלנו משהו ובן שיחנו השיב רק תשובה חלקית ("מתי האוטובוס צריך להגיע?" "עוד מעט") – הרי שהוא הפר את עקרון הכמות, ולא העביר לנו את כמות המידע ההולמת את השיחה ("בעוד חמש דקות"); אנחנו נבין שהוא עשה זאת, כנראה, משום שאיננו יודע בדיוק מתי יגיע האוטובוס, ולכן העביר את המידע הרב ביותר שיש לו מבלי להפר את עקרון האיכות – כלומר להעביר מידע לא-נכון או לא-מדויק. המסקנה "הוא לא יודע מתי בדיוק האוטובוס יגיע" נקראת, במינוח של גרייס, "אימפליקטורה שיחתית" – כלומר משהו המשתמע מהשיחה, אך לא נאמר במפורש.

במקרה שלנו, התשובה "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" מזוהה אם כן כשקר שקוף. מדוע המוזמנים שיקרו, בידיעה שהמזמינים יבינו שזה שקר? משום שעצם השקר השקוף נועד להעביר מסר – במקרה זה, מסר של חוסר נימוס ועלבון מחושב.

לאחר שהנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" שימש פעמים רבות בהקשרים שבהם היה ברור שהוא שקרי, ולכן מעביר, כאימפליקטורה שיחתית, מסר של חוסר נימוס – התרחש צעד נוסף ומעניין: הנוסח הזה רכש לעצמו את המשמעות של "סירוב מזלזל" מבלי שיידרש לכך הקשר מסוים, כלומר גם בלי שמסגרת הזמן, ידע קודם וכן הלאה ירמזו למזמינים שלמוזמנים אין באמת "מחויבויות קודמות". הטמעת המשמעות בנוסח עצמו, ללא צורך בהקשר מסוים ובהשתמעות ממנו, הפכה את המשמעות ("סירוב מזלזל") מפרגמטית (נובעת מן ההקשר) לסמנטית (פירוש קבוע של צירוף המילים עצמו, בלי תלות בהקשר מסוים) – לפחות לדעתה של מחברת "נימוסים לנשים", ובתקופה ובמקום שעליהם כתבה.

ולכן, אם הכוונה היא דווקא לסרב בנימוס, אי-אפשר עוד להסתפק בנוסח "בגלל מחויבויות קודמות", אלא יש לפרט ולומר מהן ("גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את ההזמנה מכיוון שכבר תכננה להתארח אצל חברים בלינקולנשייר").

האם תוכלו לחשוב על צירופים שעשו דרך דומה בעברית? אני חשבתי על "בחור טוב", שכיום כבר מתפרש די אוטומטית כ"מישהו שזה כל מה שאפשר לומר עליו".

 

תודה לכל מי שתרמו להכנת הפוסט, וזמנים טובים ובטוחים לכולם.

מכחול בערפל: איך מאיירים בלי להסגיר יותר מדי מידע

 

 

"ההבדל המהותי בין שפות אינו במה שהן יכולות לבטא, אלא במה שהן חייבות לבטא" – אמרה ידועה זו של הבלשן רומן יאקובסון עלתה בדעתי לאחרונה בעקבות הרצאה מקסימה של המאייר דני קרמן באוניברסיטה הפתוחה.

קרמן הציג – בין הרבה דברים יפים אחרים – את האיורים האלה, שהכין לספר "שבע אבני הנסיכה" מאת יונה טפר (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הסתכלו על האיורים, ושימו לב במיוחד לדמותה של הילדה, הנסיכה סו-לי. האם משהו נראה לכם מוזר?

כאשר קרמן הראה לטפר את האיורים שהכין, העירה המחברת "אבל הנסיכה לא נראית באותו הגיל בכל האיורים". נכון, השיב קרמן ושאל אותה – בת כמה היא, אם כך?

על השאלה הזאת לא הייתה לטפר תשובה חד-משמעית (כגון "הנסיכה סו-לי תהיה בת תשע בתחילת אוקטובר"), ובצדק: ברור שהגיבורה היא ילדה, אבל בת כמה היא בדיוק – זה פחות חשוב. לא רק פחות חשוב – יש חשיבות לעצם העובדה שאיננו יודעים בדיוק, וכך גם קוראות בנות חמש וגם קוראים בני שמונה יכולים לתאר לעצמם את סו-לי כשהיא בערך בגילם.

אבל מה עם האיורים? באיורים אי-אפשר להראות "ילדה" באופן כללי. לפיכך הנסיכה סו-לי של קרמן נראית גדולה יותר באיורים מסוימים (כמו באיור העליון) וקטנה יותר באיורים אחרים (למשל האיור התחתון). כך גם האיורים מצליחים לשמור על עמימות (על סוג אחר של עמימות המאפשרת לקוראים להזדהות עם הספר, עמימות בזמן, כבר דיברנו כאן).

הפתרון המבריק הזה הזכיר לי סיפור אחר על היכולת של טקסט לשמור על "עמימות גרעינית" בהשוואה לבהירות, הרצויה יותר או פחות, של הציור: זהו סיפור הפרי שאכלו חוה ואדם בגן העדן. הרי איזה פרי, בעצם, אכלו השניים האלה? הטקסט המקראי אינו מציין באיזה פרי מדובר ("וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ" – בראשית ג', ב'-ג').

אבל ציירים הרי אינם יכולים לצייר סתם "פרי". הם יכולים לצייר בננה, או אגס, או גויאבה, אבל "פרי" באופן כללי – פחות. ואכן, האמנות הנוצרית (וכן "גן העדן האבוד" של מילטון) תרמה למסורת התרבותית שלפיה "פרי העץ אשר בתוך הגן" היה תפוח. הנה, למשל, "אדם וחוה" של אלברכט דירר (1504), ובו עץ גדוש תפוחים (למטה), ו"אדם וחוה בגן העדן (הנפילה)" של לוקאס קראנאך האב (1533), שמופיע בראש הפוסט. וכך הטקסט שאין קאנוני ממנו בוחר להשאיר את זהות הפרי בערפל, ואילו האמנים, במחי מכחול, קיבעו אותו בתודעתנו באופן בלתי הפיך דווקא כתפוח.

נחזור אפוא ליאקובסון, שטען כי כל שפה יכולה, בסופו של דבר, לבטא כל רעיון; וכי ההבדל בין שפות הוא לפיכך לא במה שהן מאפשרות לנו לומר, אלא במה שהן מחייבות (או כמעט מחייבות) אותנו לומר. באנגלית, למשל, אנחנו יכולים להגיד

The child ate some fruit

ואף אחד ממרכיבי המשפט – לא שם העצם child ולא הפועל ate – לא יחייב אותנו לומר אם אנחנו מדברים על ילד או על ילדה. אם נרצה לתרגם את המשפט הזה לעברית, לעומת זאת, נצטרך בדרך כלל לבחור באחת משתי האפשרויות; וכדי לתרגם אותו לציור, נצטרך כנראה להחליט גם על סוגי הפירות. "כנראה" – כי כפי שראינו עם הנסיכה סו-לי, יש גם דרכים יצירתיות להימנע מהתחייבות.

 

 

 

ובהזדמנות זו, אספר לכם שלאוניברסיטה הפתוחה יש חטיבה חדשה ומצוינת בבלשנות. עדיין אפשר להירשם לסמסטר הקרוב, אבל צריך להזדרז.

 

קוראים יקרות, קוראות יקרים

 

האם "עובדים ועובדות" הם "מוכשרות" או "מוכשרים"? התשובה התקנית היא כמובן "מוכשרים". על פי התפיסה המקובלת כיום, אם אנו מדברים על או אל קבוצה מעורבת, הכלל איננו, למשל, "הרוב קובע", אלא "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים". כלומר, אם יש בקבוצה ולו בן או גבר אחד, עלינו להשתמש בלשון רבים ולומר "הם" או "אתם" (ולא "אתן" או "הן").

בשנים האחרונות נעשים מאמצים רבים להשתמש בשפה רגישה-מגדרית – שפה שוויונית יותר הפונה לשני המגדרים או לכל המגדרים, במקום להסתפק בפנייה בלשון זכר. רובנו מכירות ומכירים דרכים שונות לעשות זאת, שבכמה מהן עסקנו כאן. לאחרונה נתקלתי בדרך נוספת – שאמנם איננה תקנית, אך היא מפתיעה ומעניינת.

את הדרך הזאת הציגה מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום וחברת מערכת "המוסך", בהרצאתה במסגרת סדרת "עורכים מארחים" באוניברסיטה הפתוחה. בהרצאתה המרתקת והמקסימה, שכותרתה "נוכחות נפקדות: מגדר ועריכת לשון", הציגה מיכל פנים שונות של הסוגיה הזאת, והביאה דוגמה ייחודית מתוך טקסט שערכה.

מחברת הטקסט, ד"ר עמליה סער, השתמשה לסירוגין בצירופים כגון "עובדות ועובדים מוכשרים", שהוא צירוף תקני, ו"עובדים ועובדות מוכשרות" – שהוא צירוף לא-תקני, בגלל חוסר ההֶתְאֵם בין "עובדים" ל"מוכשרות" (אלא אם מניחים שה"מוכשרות" מתייחס רק לעוֹבדות). ובכל זאת, קריסטל, כעורכת של הטקסט, שמרה על הבחירה הזאת.

החלטתה זו נבעה משלושה שיקולים עיקריים. ראשית, שהמחברת עצמה בחרה לנהוג כך, והמחברת היא לא רק רהוטה מאוד אלא גם מודעת מאוד לכתיבה מגדרית – כלומר, מדובר בבחירה מושכלת ומכוונת. שנית, שקהל הקוראים של הטקסט המסוים הזה צפוי להיות סובלני ואף אוהד לבחירה הלא-אורתודוקסית הזאת. ושלישית, שהצירופים שנוצרו היו "שקופים" ונוחים לקריאה. זאת בזכות ההתאם במין בין שם התואר לבין שם העצם השני בצירוף, כלומר "עובדים ועובדות חרוצות" אבל "עובדות ועובדים משכילים" – כך שהצירוף אמנם אינו תקני וגם אינו מתאים למקובל, ובכל זאת, פשוט בגלל סדר המילים, הוא "עובר" בצורה חלקה באוזן או בַּעין הקוראת. למעשה, צירופים מסוג זה מתקבלים לעיתים קרובות בכתיבה ובדיבור ספונטניים ואפילו בטקסטים ערוכים. בגיגול מהיר מצאתי למשל את הדוגמאות "ילדים וילדות קטנות", "מתאמנים ומתאמנות יקרות" ו"יהודים ויהודיות רבות".

לשיקול של קלות הקריאה, של הבהירות והשקיפות של הטקסט, יש כמובן חשיבות רבה בכתיבה ובעריכה. רבים מהאמצעים לכתיבה רגישה-מגדרית באים, במידה מסוימת, על חשבון נוחות הקריאה; ואילו האמצעי הזה, למרות חוסר התקניות שלו, הוא במידה רבה "שקוף". מיכל אף ציינה, בהקשר זה, את הרשומה המעניינת ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה באתר האקדמיה ללשון. הרשומה מציגה דוגמאות מהמקורות – מהתלמוד, מהתפילה ומהפיוט – לצירופים שיש בהם היעדר הֶתְאֵם במין בין שמות עצם לבין שמות תואר ופעלים. גם בהיווצרותן של הדוגמאות האלה היו מעורבים כנראה שיקולים אסתטיים, כמו ריפרור לטקסט אחר או יצירת חרוז: "עַטְּרֵם רוב ברכוֹת, וחיים אֲרוּכוֹת".

הבחירה שתיארנו כאן מעניינת גם מבחינה נוספת: הנכונות של עורכת להפיק טקסט עיוני לא-תקני – משום שהאמצעי הלא-תקני מתאים לטקסט המסוים שלפניה. הבחירה הזאת אינה מתאימה לרובם המכריע של הטקסטים העיוניים, אבל היא מתאימה לטקסט שבו נעשתה. ועריכה, כמו בחירות לשוניות בכלל, לעולם אינה תלושה מהקשר: אופיו של הטקסט הספציפי, קהל היעד שלו והעדפותיהם של המחברים הם שיקולים הנמצאים תמיד לנגד עיניהם של עורכים ועורכות.