דילוג לתוכן

התחצף או הרטיב? על התרגום החדש של "אבא ארך רגליים"

NEW Daddy Long Legs Coloring Book Classic Story Coloring image 0

 

"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר, מחביבי ילדותי, ראה אור לאחרונה בתרגום חדש ויפה של לי עברון. קראתי את הפרק הראשון של התרגום החדש, שהופיע בכתב העת "הפנקס", והבחנתי במשהו שונה לעומת הספר שזכרתי.

הפרק הראשון הוא היחיד בספר החורג מפורמט של מכתב. אוהבי הספר ודאי זוכרים כי בפרק זה אנו פוגשים את ג'רושה – ירושה, בתרגומה הוותיק והחינני של אפרת כהן – נערה בת 17 והיתומה המבוגרת ביותר בבית היתומים. היום הוא יום רביעי הראשון בחודש, שבו מתרחש ביקורו של חבר הנאמנים של המוסד.

"צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך תלבושותיהם המשובצות, המעומלנות; ולכל התשעים ושבעה צריך היה להזכיר את נימוסיהם ולהורות להם שישיבו ב'כן, אדוני', ו'לא, אדוני', בכל פעם שאחד האדונים מחבר הנאמנים ידבר אליהם." (כל הציטוטים, אלא אם אציין אחרת, הם מתוך התרגום של עברון.)

בתום האירוח המתיש הזה, ג'רושה יושבת לנוח, אבל לא לזמן רב: מנהלת בית היתומים קוראת לה לשיחה. בשיחה הזאת תקבל ג'רושה את הבשורה המפתיעה כי אחד הנאמנים, המבקש לשמור על אלמוניותו, מעניק לה מלגה נדיבה ללימודים בקולג' ומצפה, כתנאי לכך, שתכתוב לו מדי שבוע מכתב המתאר את חייה. אך כרגע ג'רושה עדיין אינה יודעת זאת: בדרך כלל, זימון לשיחה עם המנהלת הזועפת אינו עניין מבשר טובות. "מה יכול היה להשתבש," היא תוהה אפוא. "אולי הכריכים לא היו דקים מספיק? אולי היו קליפות בעוגות הבוטנים? […] אולי – אוי ואבוי! – אולי אחד המלאכים הקטנים מחדר ו’ התחצף לְאדון מחבר הנאמנים?"

המשפט האחרון הזה הפתיע אותי. בתרגום האהוב של ילדותי היה כתוב כך: "האם – הוי, אלי! – אחד הפעוטות החמודים שלה מחדר 'ו' 'הרטיב' מישהו מחבר הנאמנים?"

ובכן, מה כתוב במקור? האם ג'רושה חששה שאחד הפעוטות התחצף לנאמן מכובד, או שהוא עשה עליו פיפי? לשמחתנו הנוסח המקורי של הספר מופיע באתר פרויקט גוטנברג, וכתוב בו כך:

Had—O horrors!—one of the cherubic little babes in her own room F “sassed” a Trustee?

עברון צודקת אם כן – החשש הוא שאחד הפעוטות sassed, התחצף.

הטעות הזעירה והמצחיקה הזאת בתרגום הוותיק לכדה את תשומת לבי משום שהייתה מעין ד"ש מעצמי הילדה, שקראה את התרגום הזה ועניין ה"הרטיב" היה משונה בעיניה. הנאמנים המכובדים והמרוחקים האלה, שבאו פעם בחודש, "ערכו את הסבב הרגיל, קראו את הדוחות, שתו תה" ומיהרו לבתיהם כדי "לשבת בעליזות ליד האח בביתם שלהם ולשכוח את בני חסותם הקטנים והמכבידים למשך חודש נוסף" – לא נראה סביר כל כך שאחד מהם חיבק פעוט או החזיק אותו על הידיים, וכך הגיע לטווח שיאפשר לו להירטב. כמה עשורים אחר כך, נפתרה התעלומה.

ומה מקור הטעות? אחת המשמעויות של המילה sauce באנגלית, נוסף על המשמעות של "רוטב", היא "חוצפה" (ולכן saucy פירושו "מחוצף", כזכור לנו מסדרות תקופתיות). sass הוא כתיב מאוחר של sauce במשמעות הזאת, של "חוצפה". ייתכן אפוא שהקשר הצלילי והאטימולוגי בין sass ל-sauce, בתוספת המרכאות סביב sassed המכוונות אותנו לחשוב על סלנג או על שימוש בלתי רגיל במילה, הובילו את המתרגמת בחזרה ל-sauce, רוטב – ולפיכך ל"הרטיב".

 

תודה רבה לדנה אלעזר-הלוי, שהצביעה על sauce כמקור אפשרי של "הרטיב".

"אבא ארך רגליים" מאת ג'ין ובסטר בתרגום לי עברון ראה אור ב-2020 ב"צילי הוצאה לאור".

בתמונה: חוברת צביעה של סצנות ודמויות מתוך "אבא ארך רגליים" (קוריאנית ואנגלית).

 

על עכברות ואנשים

 

לאחרונה נתקלתי בשתי שאלות בעניין דומה. האחת הייתה תהייה של מתרגמת: בספר עיון המזכיר מחקר שנערך על עכברים, ועוסק מפורשות בזכרים ובנקבות בנפרד, האם נכון להשתמש בצורה "עכברות" לנקבות לעומת "עכברים" לזכרים, או שמוטב להיצמד לצורה המסורבלת "עכברים ממין נקבה"?

את השאלה השנייה העלתה הסופרת והמאיירת רונית דינצמן, שהתייעצה איתי כיצד לקרוא לצפרדע זכר בסיפור שהיא כותבת. הרי "צפרדע" היא שם עצם ממין נקבה, ולכן "הצפרדע קפצה", "צפרדע ירוקה" וכן הלאה. מה לעשות כאשר גיבור הסיפור הוא דווקא צפרדע ממין זכר?

בטרם נתעמק בסוגיה, נשים לב ששתי הדוגמאות האלה יוצרות צירוף יפה, משום שהן שונות זו מזו משתי בחינות חשובות. האחת היא אופי הטקסט: העכברים מופיעים בספר עיון, ואילו הצפרדעים בסיפור ילדים. האחרת היא המין הדקדוקי: המילה "עכבר" היא שם עצם ממין זכר, ואילו "צפרדע" היא נקבה.

 

שתיים דובים

כל שם עצם בעברית, ושמות בעלי חיים בכלל זה, הוא ממין זכר או ממין נקבה דקדוקי. "שולחן" הוא זכר, "מנורה" היא נקבה. שמות בעלי חיים מסוימים, שהיו רלוונטיים במיוחד לאדם לאורך ההיסטוריה, זכו זה כבר לצורת זכר ולצורת נקבה: עז ותיש, סוסה וסוס, אתון וחמור וכן הלאה (שלושת הצמדים האלה מופיעים כבר בתנ"ך). אך לאחרים אין שתי צורות כאלה, ודוברי עברית המעוניינים לדבר בפירוש על זכר או על נקבה צריכים למצוא פתרון הולם.

ד"ר קרן דובנוב, במאמרה היפה חתול זוללת וחיות אחרות שהופיע בכתב העת "העברית", מצביעה על כמה פתרונות ששימשו בעבר בהקשר זה, החל מן המקרא דרך סופרי תקופת ההשכלה ועד היום. פתרון אחד הוא לנקוט לשון זכר גם כאשר ברור מן ההקשר שמדובר בנקבה (ההדגשות כאן ובהמשך שלי):

"החתול, אשר יש לו ילדים ברבצו, יקבל בסבר פנים יפות את כל אוהביו הבאים לשחר פניו"… פה מובן רק על פי תוכן המשפט שמדובר בנקבה, כיוון שהיא המטפלת בגורים ("ספר תולדות הטבע" של לנץ בתרגום ש"י אברמוביץ [מנדלי מוכר ספרים], עמ' 262).

דרך אחרת היא להשתמש בשם בעל חיים ממין זכר דקדוקי בצירוף לשמות תואר ולפעלים בלשון נקבה, כמו בדוגמאות הידועות "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מלכים ב ב, כד) ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו" (ישעיהו יא, ז). גם אברמוביץ, ב"ספר תולדות הטבע", אימץ לו את הצורה העתיקה הזאת: "לפני שנים לא כבירים ילדה חתול ילדים בבית איש אחד"… (עמ' 268).

דרך שלישית, מסורבלת אך מדויקת, היא זו המקובלת למדי גם כיום – כך:

"פיל נקבה אחת נמלטה לפנים בדרך"… ("ספר תולדות הטבע", עמ' 340).

גם כיום, צירופים כגון עכבר נקבה, דבורה זכר וחולדה זכר נמצאים בשימוש נרחב. על פי הבנתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא היעדר מילה קיימת לבעל חיים זה מן המין המבוקש: בניגוד ל"סוס" ול"סוסה", העומדות לרשותנו זה אלפי שנים ("לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי", שיר השירים א, ט), אם תרצו לדבר או לכתוב, למשל, על דבורה ממין זכר – לא תעמוד לרשותכם מילה מוכנה. "דבורה זכר" היא אולי לא בחירה אלגנטית, אך אין ספק שהיא ברורה מאוד.

על הסיבה השנייה הצביעה בדייקנות ד"ר דובנוב במאמרה. לדוברי עברית קל בדרך כלל לגזור צורת נקבה חדשה מצורת זכר קיימת, על ידי הוספת אחת מסיומות הנקבה: -ָה (כמו ב"סוּסָה" המקראית), -ת (כמו ב"תַּרְנְגֹלֶת" מלשון חכמים) או -ִית (כמו ב"סְנָאִית" מן העברית החדשה). לעומת זאת, קשה לנו יותר לגזור צורת זכר מן הנקבה. מה תהיה למשל צורת הזכר של "נמלה", "דבורה", "חולדה" או "נמייה"? לכאורה, אין עלינו אלא להשמיט את סיומת הנקבה, אך למעשה, איננו נוטים לעשות זאת. גזירה כזו היא מאתגרת עוד יותר כאשר השם אינו כולל סיומת נקבה אופיינית, ועל כן אין באפשרותנו להשמיט אותה: מה תהיה צורת הזכר של "צפרדע"?

הסיבה השלישית היא חוסר רצון ליצור צורה חדשה בשפה, אם משום שהדוברים חשים "בלתי מוסמכים" לכך ("מותר לי?") ואם מחשש שהתוצאה תישמע ילדותית או מתיילדת. בשיר ילדים יכולה להופיע "הגברת שפנפנית" או האוֶוזֶת של שלונסקי. אך האם במאמר מדעי כדאי לומר שנבדקה "קבוצה של עשרים עכברות"?

 

אז מה עושים?

נחזור לשתי הדוגמאות שפתחנו בהן: "עכברה" בספר עיון וצפרדע-זכר, וכיצד ייקרא, בסיפור ילדים. נפתח בעכברה. הגזירה של "עכברה" טבעית מאוד: סיומת -ָה היא סיומת נקבה שכיחה בעברית, וזוהי גם הסיומת של שמות בעלי חיים רבים ממין נקבה, שאחדים מהם פגשנו כאן – כגון סוסה, חתולה, כלבה ולביאה. שפות בכלל והעברית בפרט רוכשות להן בלי הרף מילים חדשות, במגוון דרכים, כאשר הדוברים חשים צורך בכך. יש שמילים נוצרות גם בדרכים שאינן פשוטות ומתבקשות, אך ודאי שאין קושי עקרוני לגזור צורת נקבה חסרה בדרך הזאת, שהיא ממש דרך המלך. ואכן, המילה "עכברה" כבר מופיעה במילון רב-מילים – אם כי לא במילונים ותיקים יותר.

יפה; אם כך אין קושי עקרוני. אבל שפה, כמובן, היא בראש ובראשונה דרך תקשורת; בבואנו לשקול פתרון או צורה מסוימים, יש חשיבות מכרעת לשאלה אם הם מתקבלים על האוזן, או כפי שאמרה עמיתה שלי, אם הם עוברים את "מבחן השערות" (אם השערות סומרות – לא). במקרה זה, המתרגמת התלבטה אם המילה "עכברה" מתאימה לשימוש בתיאור של מחקר מדעי בספר עיון. רצה המקרה וקיבלתי את התשובה בדרך הטובה ביותר – ישירות מקהל היעד. במסגרת עבודתי אני קוראת תקצירי מחקר, שבהם החוקרים עצמם מתארים את עבודתם. לאחרונה קראתי כמה תקצירי מחקר שנזכרו בהם "עכברות", כלומר החוקרים עצמם חשים שהמילה מתאימה ומוצלחת.

ומה בעניין הצפרדע-הבן בסיפור הילדים של רונית דינצמן? רונית ואני נזכרנו בתקדים – הקרפד מ"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם בתרגומו היפהפה של יונתן רטוש. שמו של בעל החיים הזה הוא כמובן "קרפדה", אך היות שפה מדובר בהחלט בזכר, ג'נטלמן אנגלי וחברם של התחש, החפרפר (!) והעכברוש, הפך אותו רטוש ל"קרפד" (ועם או בלי קשר, "קרפד" מופיע במילון רב-מילים כ"כינוי לקרפדה ממין זכר" – לא "הכשר" ממש, אבל בהחלט הכרה בקיומה של המילה הזאת).

"צפרדע" היא אתגר קשה יותר מ"קרפדה", משום שאין לה, כאמור, סיומת נקבה שאפשר לוותר עליה. למרבה השמחה, דובנוב באה כאן לעזרתנו ומזכירה (בהערת שוליים) את הצורה צְפַרְדַּעַת, שטבע המשורר ואמן השפה אברהם שלונסקי. מכיוון שמדובר בסיפור ילדים, שיש בו כר נרחב יחסית להשתעשעות בלשון, אפשר אפוא להשתמש בצמד "צְפַרְדֵּעַ" לזכר ו"צְפַרְדַּעַת" (או צפרדעה) לנקבה.

כמובן, גם אם יש לנו "צפרדעת", המילה "צפרדע" עצמה היא עדיין ממין נקבה. אך כפי שראינו, יש בעברית תקדימים בשפע לשימוש בפעלים ובשמות תואר בלשון נקבה ביחס לשם זכרי של בעל חיים, כדי לציין שהחיה המסוימת הזאת היא נקבה דווקא, ובלי שום שינוי בשם עצמו – דוגמת "שְׁתַּיִם דֻּבִּים" ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה". ואם כך, ודאי נוכל לעשות גם את ההפך – להשתמש בפעלים ובשמות תואר בלשון זכר ביחס לשם עצם ממין נקבה, כגון "צפרדע", כדי להבהיר שבצפרדע זכר עסקינן. ולכן נוכל בהחלט לכתוב, למשל, "הצפרדעת קפצה למים והצפרדע זינק אחריה". ואכן, כך עושה כבר שנים רבות מאיר עוזיאל – העיתונאי, הסופר וחמי המופלא – בפינת השלולית הידועה שלו.

נחמד להתבונן מדי פעם בשלל הכלים שדוברי השפה משתמשים ומשתמשות בהם כדי לבטא את רעיונותיהם – ולאמץ את המתאימים לנו כדי לבטא רעיונות חדשים.

כשהמציאות מתנהגת כמו ספרות: אירועי מיניאפוליס

 

החיים מתנהגים לפעמים כאילו היו ספרות. דוגמה לכך היא שמו של השוטר הלבן שחנק למוות את הגבר האפרו-אמריקאי ג'ורג' פלויד במיניאפוליס ב-25.5, והצית מחאה נרחבת נגד אלימות משטרתית. שמו של השוטר הוא דרק שובין (Chauvin).

המילה "שוביניזם" נגזרה בדיוק מן השם Chauvin בצרפתית, בעקבות שמו של ניקולא שובן, דמות ספק-היסטורית ספק-אגדית של חייל משוחרר שהיה חסיד נלהב באופן קריקטורי של נפוליאון. המילה "שוביניזם" ציינה אפוא פטריוטיות עיוורת, ואחר כך התרחבה משמעותה לכל אמונה מופרזת בעליונות הקבוצה שלך, כגון לאום או גזע – משמעות ההולמת מאוד את האירועים האחרונים. בהמשך הופיע המונח "שוביניזם גברי", כלומר אמונה בעליונות הגבר על האשה, שהתקצר ל"שוביניזם" בלבד, תוך איבוד המשמעות הכללית יותר.

בעקבות הרהוריי על שמו של השוטר שובין, גיליתי ששם בעל משמעות בספרות (כמו מחלון וכליון ממגילת רות, או הזוג דרלינג וקרואלה דה-ויל מהכלבים הדלמטיים) נקרא בלעז אַפְּטְרוֹנים או אַפְּטוֹנים ("שם הולם"). דרק שובין אינו הראשון שהמציאות עצמה סידרה לו שם הולם – כמה אחרים הם יהודה אווזי מרשת מסעדות הגריל, שחקן הפוטבול מייקל בּוֹל, מגישת התחזית שרה בְּלִיזַרד וד"ר קורונה רינטוואן, העומד בראש צוות תגובה לנגיף הקורונה באינדונזיה.

 

ובתקווה לחברה טובה, הוגנת ושוויונית יותר לכולנו.

 

זרעים זה רע, טחב זה טוב: ביטויים מפתיעים מעולם הצומח באנגלית

 

שני ביטויים באנגלית התגלגלו במחשבתי זה זמן-מה. שניהם לקוחים מעולם הצומח, ושניהם משקפים נקודות מבט מפתיעות.

 

אוף, זרעים

אחד משני הביטויים האלה הוא gone to seed, כלומר ישן ומוזנח, שעבר את שיאו, מזדקן או "לשעבר" – כגון

.That house used to be lovely, but they've really let it go to seed

מקור הביטוי הוא בעולם החקלאות והגינון: צמח ש-went to seed הוא צמח שעבר את שיא צמיחתו והבשיל זרעים. הביטוי מתייחס כמובן לצמחים שערכם אינו בזרעים אלא בעיקר בעלים – כגון חסה, כרוב, תרד וארטישוק – שאם ייצרו זרעים, פירוש הדבר שלא קצרו או קטפו אותם בזמן. הביטוי מייצג נקודת מבט מעניינת מבחינת הספציפיוּת שלה: ראשית, יש צמחים רבים וטובים – ובהם אבני יסוד של הציוויליזציה כמו חיטה, תירס ואורז – שאנחנו דווקא רוצים שיישאו זרעים, כי הם החלק שאנחנו אוכלים; ושנית, ייצור זרעים הוא כמובן חלק ממחזור החיים התקין של הצמחים האלה, ולמעשה, אילו הייתה לצמח החסה דעה בנושא, הוא ודאי היה שמח מאוד שגדל וייצר זרעים בהצלחה כזאת.

נמצא אם כן שביטוי נפוץ מאוד באנגלית, שמתייחס לאחת התופעות החשובות והחיוביות בטבע בכלל ובחקלאות בפרט, הוא בעל משמעות שלילית משום שנטבע מנקודת מבטם הספציפית של מגדלי החסה והתרד.

קרובת משפחה של gone to seed היא המילה seedy, שמשמעותה דומה – ישן, מוזנח, מלוכלך או מפוקפק. גם כאן, המשמעות המקורית (שעדיין קיימת) היא פשוט "מלא זרעים", והמצב הרצוי הזה קיבל במפתיע משמעות שלילית, בניגוד למשל ל"בשל", "נשא פרי", "גדוש כרימון" ו"איש אשכולות" (וגם באנגלית: fruitful).

 

האבנים המתגלגלות

הביטוי האחר שהרהרתי בו הוא A rolling stone gathers no moss – מילולית, "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה טחב" (בתמונה: אבנים שאינן מתגלגלות וכן מצמיחות טחב). מה פירוש הביטוי הזה? תלוי מתי.

מילון מריאם-ובסטר מספר, כי בשנת 1508 פרסם המלומד אֶרַסמוּס מרוטרדם ספר של אמרות ביוונית עתיקה ובלטינית; אחת האמרות היווניות הייתה "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה אצות", ובגרסה הלטינית – "אבן מתגלגלת אינה מכוסה טחב". בשנת 1546 פרסם המחזאי ג'ון הייווד אסופת אמרות משלו, שבה הופיעה האמרה “the rollyng stone never gatherth mosse”. מן ההקשר, ברור כי האמרה הזאת מציינת חוסר באחריות חברתית, כלומר אי-יציבות בלתי רצויה. זו הייתה המשמעות במשך עשורים רבים אחר כך: "אבן מתגלגלת" הייתה נווד שאינו לוקח עליו תפקידים ומחויבויות ואינו צובר נכסים – ההפך מאזרח מכובד.

עם חלוף הזמן היטשטשה משמעותו השלילית של הביטוי הזה. במאה ה-19 החלו סופרים לבטא את ההשקפה הרומנטית, כי חיי נדודים עשויים להיות טובים יותר מחיים מיושבים וצבירת רכוש. בשנת 1894 נוסד כתב העת ההומוריסטי האמריקאי The Rolling Stone (כן, לא כתב העת לתרבות פופולרית – מיד נגיע אליו); השם הזה ביטא משמעויות חיוביות של פתיחות, סקרנות וחירות. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ליווה הביטוי את הולדת הרוקנרול ואת היווצרותה של תרבות שדגלה בחופש ובפירוק סדרים חברתיים ישנים. בשנת 1950 שחרר המוזיקאי מאדי ווטרס את יצירת הבלוז “Rollin’ Stone”; בשנת 1962 קמה להקת הרולינג סטונז, שקיבלה את שמה מן השיר הזה; ובשנת 1965 הקליט בוב דילן את "Like a Rolling Stone" הבלתי נשכח (How does it feel / To be on your own / With no direction home, / Like a rolling stone). בשנת 1967 ראה אור הגיליון הראשון של המגזין "רולינג סטון" – שנקרא על שם כל השלושה.

הביטוי A rolling stone gathers no moss יוצר אם כן תמונה מנטלית ברורה – אך משמעותה של התמונה הזאת התהפכה במהלך המאות. בעבר הרחוק, הציבור נקרא לא להתגלגל וכך לצבור טחב בדמות אחריות ונכסים; אחר כך השתנתה משמעות הביטוי, והדימוי הנחשק היה של אבן מתגלגלת, בדרכים ובתנועה, מתחדשת ומתעדכנת, מחוץ לקופסה. ואילו בימים האחרונים, לרגל המצב, הציפייה היא שנפסיק להתגלגל ונשב בשקט – ואולי נצבור טחב, אבל בתקווה לא קורונה. בריאות לכולם.

 

קרדיט תצלום עליון (פרח שן ארי נושא זרעים): Kevin Rohr

קרדיט תצלום תחתון: Photo by James Wheeler from Pexels

 

צדיקים מלאכתם נעשית בידי נקדנים

 

במהלך סוף השבוע נתקלתי בשתי בקשות שונות בנוסח "מי יכול לנקד לי". החלטתי אפוא לפרגן לציבור ולספר למי שטרם הכירו על הנקדן האוטומטי החינמי והשווה של אתר דיקטה.

"דיקטה" – אם לצטט את ה"אודות" שלה – "מספקת כלים המשתמשים באלגוריתמים המתקדמים ביותר של למידת מכונה ועיבוד שפה טבעית למטרת ניתוח טקסטים עבריים". מלבד הנקדן שתכף נגיע אליו, האתר כולל גם חיפוש בתנ"ך (קונקורדנציה דיגיטלית), חיפוש בתלמוד, איתור חרוזים, איתור אזכורים תנ"כיים ותלמודיים בטקסטים, ועוד שלל גודיז. שני הכלים השימושיים ביותר הם כנראה הנקדן והחיפוש בתנ"ך. אם תנסו את החיפוש בתנ"ך להנאתכם, תגלו שהאלגוריתמים של דיקטה אכן טובים כפי שהם טוענים. אם תחפשו את רצף האותיות "חרש", למשל, תקבלו רשימה של 142 תוצאות, אבל מימין, שימו לב, יש טור של קטגוריות, שבו תוכלו לבחור אם התכוונתם ל"חָרָשׁ", כלומר אומן מתכות, או ל"חֶרֶשׂ", כלומר הכתיב החלופי של "חרס", וכו', ולקבל רק את התוצאות הרלוונטיות. אפשר לסמן שאתם מעוניינים לכלול בתוצאות גם מילים נרדפות, ובקיצור, מדובר בכלי מועיל ביותר.

אבל התכנסנו כאן כדי לדון דווקא בנקדן. בשנים האחרונות התרחשה התקדמות עצומה ומהירה בתחום הנקדנים האוטומטיים, וכיום יש כמה כלים שונים למטרה זו, מדויקים יותר ופחות. מכיוון שרובם בתשלום, טוב להכיר את הנקדן של דיקטה, שהוא גם, כאמור, חינמי וגם מדויק מאוד. כדי להשתמש בו צריך רק להדביק לתוכו את הטקסט המבוקש ולהקליק. בכל טקסט שבו בדקתי אותו התקבל ניקוד נכון ומדויק ברובן המכריע של המילים, ובכלל זה ה"א הידיעה והאות שאחריה, אותיות שימוש אחרות (כגון "ו-", "כ-") וסמיכויות, כלומר מקומות שדורשים מבני אדם ידיעה מסוימת; וכן מילים לועזיות, שיש נקדנים אוטומטיים שמתעלמים מהן ומשאירים אותן לא-מנוקדות.

המקומות שבהם הנקדן של דיקטה טועה הם מילים שיש להן כמה משמעויות, ובהתאם ניקודים, אפשריים – למשל "עין" יכול להיות "עַיִן", "עִיֵּן" וכו'. אם המשמעות שנבחרה בטקסט המנוקד אינה הנכונה (ובמקרים רבים היא כן הנכונה), אפשר להקליק על המילה, לקבל תפריט של אפשרויות ולבחור בזאת הרצויה לכם. פה חשוב להיות ערניים: בספר מנוקד מסוים, שניכרות בו השקעה ומחשבה רבות, מופיע כמה וכמה פעמים הצירוף "אִישׁ מֻרְשָׁע" – והכוונה אינה לעבריין (לא נדבר כרגע על פוליטיקה), אלא ל"אִישׁ מְרֻשָּׁע".

כמובן, ההבדל בין "מֻרְשָׁע" ל"מְרֻשָּׁע" משפיע על ההגייה, ולכן כל קוראת או קורא קפדניים יכולים להבחין בו ולתקן את הטעות; אך ישנן גם מילים הזהות בכתיבן ובצלילן (כלומר הומוגרפיות והומופוניות) השונות זו מזו בניקוד שלהן. לדוגמה, "גָּנַב" הוא פועל ("הוא גָּנַב את המכונית") ואילו "גַּנָּב" הוא שם עצם ("סוף גַּנָּב לתלייה"). פה ערנות לא תספיק – דרושה בכל זאת בקיאות בניקוד.

הנקדן החינמי הזה מפיק אם כן טקסט מנוקד היטב במחי הדבק-הקלק, ויכול לשרת היטב הן אנשי מקצוע ונשות מקצוע והן דוברי עברית מן השורה שמעוניינים לנקד שיר, סיפור, ברכה וכן הלאה. כדי להגיע לתוצאות טובות צריך עדיין לקרוא בתשומת לב את התוצאה; וכדי להגיע לתוצאות מושלמות, יש צורך בבדיקה מקצועית. כך או כך, נחסכים זמן ועבודה רבים. תיהנו.

ותוספת נחמדה: דבורה בלוך מאתר "דיקטה" מזמינה את קוראי הבלוג להצטרף להדרכה מקוונת של 20 דקות על הגרסה הרגילה ועל הגרסה המקצועית של הנקדן. ההדרכה תינתן פעמיים, ב-29.3 וב-30.3, הרשמה כאן.

לצערנו לא נגיע, כי לא מתחשק לנו

 

 

הפנינה הוויקטוריאנית Manners for Women ("נימוסים לנשים") היא ספר מועיל להפליא בשלל הזדמנויות בחיים – ובכלל זה הזדמנויות שנדרשת בהן דוגמה טובה לתופעה לשונית מעניינת. שימו לב להסבר הזה על הדרך הנאותה לסרב להזמנה לארוחת ערב (תרגום שלי בסוף):

The formula "Owing to a previous engagement" has been so often used to convey studied incivility that a reason for declining an invitation has now come to be considered almost a necessity, except in the most formal cases, or where the acquaintanceship is very slight.

כלומר, "הנוסח 'לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות' שימש פעמים כה רבות כעלבון מחושב, שכעת כבר כמעט הכרחי לציין סיבה לסירוב, אלא אם הנסיבות הן רשמיות ביותר או שההיכרות קלושה ביותר". מחברת הספר, כוהנת הנימוסין גב' המפרי, מציעה לפיכך את הנוסח הזה לתשובה (התרגום שלי): "גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את הזמנתה האדיבה של גב' גריי ל-9 בחודש, מכיוון שכבר תכננה להתארח במשך שבועיים אצל חברים בלינקולנשייר".

מלבד ההצצה המהנה לתרבות האנגלית של סוף המאה ה-19, לפנינו, כאמור, דוגמה לתופעה לשונית נחמדה. כדי לתאר את התופעה הזאת בכלים בלשניים, נחזור לידידנו הפילוסוף פול גרַייס (Grice).

כה אמר גרייס

גרַייס טען שהתקשורת בין בני אדם נשענת על עיקרון בסיסי של שיתוף פעולה. מן העיקרון הזה גזר גרַייס ארבעה "עקרונות שיח" המתארים כיצד פועלת התקשורת בין אנשים: עקרון הכמות (אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות), עקרון האיכות (אנשים אומרים אמת), עקרון הרלוונטיות (אנשים מוסרים את המידע הרלוונטי לשיחה) ועקרון הסגנון (אנשים מעבירים את המידע בצורה בהירה ככל האפשר). גרייס הבחין גם, שאנשים מרבים להפר את עקרונות השיח האלה – וקבע כי להפרות כאלה יש סיבות, המעניינות לא פחות מהעקרונות עצמם.

שינוי בשני מהלכים: ממשמעות הנוצרת בהקשר מסוים למשמעות קבועה

נשתמש אם כן במושגים האלה של גרייס כדי להסביר כיצד הפך הנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" לעלבון מחושב. בשלב הראשון, לא הייתה לנוסח הזה משמעות נוספת מעבר למשמעותו המילולית: המוזמנים כבר עשו תוכניות אחרות ולכן לא יוכלו להגיע. משמעות זו היא משמעות סמנטית, כלומר משמעות קבועה של הביטוי, שאינה תלויה בהקשר. כדי שיתפרש כעלבון, היה צריך להיות ברור לשני הצדדים שבמקרה זה התשובה שקרית (נניח: "אבל היא אמרה לי רק אתמול שאין להם שום תוכניות ליום שישי!").

אם התשובה שקרית, הרי שלפנינו הפרה של עקרון האיכות של גרייס – "אנשים אומרים אמת". אם הצד השני בשיחה לא אמר אמת, ויתרה מזו, לא אמר אמת בידיעה שנדע שזה המצב, הרי שהוא לא ציית לעיקרון של שיתוף פעולה, הנחוץ לצורך תקשורת אנושית (שהרי אם בני שיחנו משקרים, איך אפשר לתקשר בצורה אפקטיבית?). אך גרייס טען שגם הפרות של עקרונות השיח הן חלק חשוב של התקשורת, משום שהן מעבירות מגוון מסרים: למשל, אם שאלנו משהו ובן שיחנו השיב רק תשובה חלקית ("מתי האוטובוס צריך להגיע?" "עוד מעט") – הרי שהוא הפר את עקרון הכמות, ולא העביר לנו את כמות המידע ההולמת את השיחה ("בעוד חמש דקות"); אנחנו נבין שהוא עשה זאת, כנראה, משום שאיננו יודע בדיוק מתי יגיע האוטובוס, ולכן העביר את המידע הרב ביותר שיש לו מבלי להפר את עקרון האיכות – כלומר להעביר מידע לא-נכון או לא-מדויק. המסקנה "הוא לא יודע מתי בדיוק האוטובוס יגיע" נקראת, במינוח של גרייס, "אימפליקטורה שיחתית" – כלומר משהו המשתמע מהשיחה, אך לא נאמר במפורש.

במקרה שלנו, התשובה "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" מזוהה אם כן כשקר שקוף. מדוע המוזמנים שיקרו, בידיעה שהמזמינים יבינו שזה שקר? משום שעצם השקר השקוף נועד להעביר מסר – במקרה זה, מסר של חוסר נימוס ועלבון מחושב.

לאחר שהנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" שימש פעמים רבות בהקשרים שבהם היה ברור שהוא שקרי, ולכן מעביר, כאימפליקטורה שיחתית, מסר של חוסר נימוס – התרחש צעד נוסף ומעניין: הנוסח הזה רכש לעצמו את המשמעות של "סירוב מזלזל" מבלי שיידרש לכך הקשר מסוים, כלומר גם בלי שמסגרת הזמן, ידע קודם וכן הלאה ירמזו למזמינים שלמוזמנים אין באמת "מחויבויות קודמות". הטמעת המשמעות בנוסח עצמו, ללא צורך בהקשר מסוים ובהשתמעות ממנו, הפכה את המשמעות ("סירוב מזלזל") מפרגמטית (נובעת מן ההקשר) לסמנטית (פירוש קבוע של צירוף המילים עצמו, בלי תלות בהקשר מסוים) – לפחות לדעתה של מחברת "נימוסים לנשים", ובתקופה ובמקום שעליהם כתבה.

ולכן, אם הכוונה היא דווקא לסרב בנימוס, אי-אפשר עוד להסתפק בנוסח "בגלל מחויבויות קודמות", אלא יש לפרט ולומר מהן ("גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את ההזמנה מכיוון שכבר תכננה להתארח אצל חברים בלינקולנשייר").

האם תוכלו לחשוב על צירופים שעשו דרך דומה בעברית? אני חשבתי על "בחור טוב", שכיום כבר מתפרש די אוטומטית כ"מישהו שזה כל מה שאפשר לומר עליו".

 

תודה לכל מי שתרמו להכנת הפוסט, וזמנים טובים ובטוחים לכולם.

מכחול בערפל: איך מאיירים בלי להסגיר יותר מדי מידע

 

 

"ההבדל המהותי בין שפות אינו במה שהן יכולות לבטא, אלא במה שהן חייבות לבטא" – אמרה ידועה זו של הבלשן רומן יאקובסון עלתה בדעתי לאחרונה בעקבות הרצאה מקסימה של המאייר דני קרמן באוניברסיטה הפתוחה.

קרמן הציג – בין הרבה דברים יפים אחרים – את האיורים האלה, שהכין לספר "שבע אבני הנסיכה" מאת יונה טפר (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הסתכלו על האיורים, ושימו לב במיוחד לדמותה של הילדה, הנסיכה סו-לי. האם משהו נראה לכם מוזר?

כאשר קרמן הראה לטפר את האיורים שהכין, העירה המחברת "אבל הנסיכה לא נראית באותו הגיל בכל האיורים". נכון, השיב קרמן ושאל אותה – בת כמה היא, אם כך?

על השאלה הזאת לא הייתה לטפר תשובה חד-משמעית (כגון "הנסיכה סו-לי תהיה בת תשע בתחילת אוקטובר"), ובצדק: ברור שהגיבורה היא ילדה, אבל בת כמה היא בדיוק – זה פחות חשוב. לא רק פחות חשוב – יש חשיבות לעצם העובדה שאיננו יודעים בדיוק, וכך גם קוראות בנות חמש וגם קוראים בני שמונה יכולים לתאר לעצמם את סו-לי כשהיא בערך בגילם.

אבל מה עם האיורים? באיורים אי-אפשר להראות "ילדה" באופן כללי. לפיכך הנסיכה סו-לי של קרמן נראית גדולה יותר באיורים מסוימים (כמו באיור העליון) וקטנה יותר באיורים אחרים (למשל האיור התחתון). כך גם האיורים מצליחים לשמור על עמימות (על סוג אחר של עמימות המאפשרת לקוראים להזדהות עם הספר, עמימות בזמן, כבר דיברנו כאן).

הפתרון המבריק הזה הזכיר לי סיפור אחר על היכולת של טקסט לשמור על "עמימות גרעינית" בהשוואה לבהירות, הרצויה יותר או פחות, של הציור: זהו סיפור הפרי שאכלו חוה ואדם בגן העדן. הרי איזה פרי, בעצם, אכלו השניים האלה? הטקסט המקראי אינו מציין באיזה פרי מדובר ("וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ" – בראשית ג', ב'-ג').

אבל ציירים הרי אינם יכולים לצייר סתם "פרי". הם יכולים לצייר בננה, או אגס, או גויאבה, אבל "פרי" באופן כללי – פחות. ואכן, האמנות הנוצרית (וכן "גן העדן האבוד" של מילטון) תרמה למסורת התרבותית שלפיה "פרי העץ אשר בתוך הגן" היה תפוח. הנה, למשל, "אדם וחוה" של אלברכט דירר (1504), ובו עץ גדוש תפוחים (למטה), ו"אדם וחוה בגן העדן (הנפילה)" של לוקאס קראנאך האב (1533), שמופיע בראש הפוסט. וכך הטקסט שאין קאנוני ממנו בוחר להשאיר את זהות הפרי בערפל, ואילו האמנים, במחי מכחול, קיבעו אותו בתודעתנו באופן בלתי הפיך דווקא כתפוח.

נחזור אפוא ליאקובסון, שטען כי כל שפה יכולה, בסופו של דבר, לבטא כל רעיון; וכי ההבדל בין שפות הוא לפיכך לא במה שהן מאפשרות לנו לומר, אלא במה שהן מחייבות (או כמעט מחייבות) אותנו לומר. באנגלית, למשל, אנחנו יכולים להגיד

The child ate some fruit

ואף אחד ממרכיבי המשפט – לא שם העצם child ולא הפועל ate – לא יחייב אותנו לומר אם אנחנו מדברים על ילד או על ילדה. אם נרצה לתרגם את המשפט הזה לעברית, לעומת זאת, נצטרך בדרך כלל לבחור באחת משתי האפשרויות; וכדי לתרגם אותו לציור, נצטרך כנראה להחליט גם על סוגי הפירות. "כנראה" – כי כפי שראינו עם הנסיכה סו-לי, יש גם דרכים יצירתיות להימנע מהתחייבות.

 

 

 

ובהזדמנות זו, אספר לכם שלאוניברסיטה הפתוחה יש חטיבה חדשה ומצוינת בבלשנות. עדיין אפשר להירשם לסמסטר הקרוב, אבל צריך להזדרז.

 

קוראים יקרות, קוראות יקרים

 

האם "עובדים ועובדות" הם "מוכשרות" או "מוכשרים"? התשובה התקנית היא כמובן "מוכשרים". על פי התפיסה המקובלת כיום, אם אנו מדברים על או אל קבוצה מעורבת, הכלל איננו, למשל, "הרוב קובע", אלא "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים". כלומר, אם יש בקבוצה ולו בן או גבר אחד, עלינו להשתמש בלשון רבים ולומר "הם" או "אתם" (ולא "אתן" או "הן").

בשנים האחרונות נעשים מאמצים רבים להשתמש בשפה רגישה-מגדרית – שפה שוויונית יותר הפונה לשני המגדרים או לכל המגדרים, במקום להסתפק בפנייה בלשון זכר. רובנו מכירות ומכירים דרכים שונות לעשות זאת, שבכמה מהן עסקנו כאן. לאחרונה נתקלתי בדרך נוספת – שאמנם איננה תקנית, אך היא מפתיעה ומעניינת.

את הדרך הזאת הציגה מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום וחברת מערכת "המוסך", בהרצאתה במסגרת סדרת "עורכים מארחים" באוניברסיטה הפתוחה. בהרצאתה המרתקת והמקסימה, שכותרתה "נוכחות נפקדות: מגדר ועריכת לשון", הציגה מיכל פנים שונות של הסוגיה הזאת, והביאה דוגמה ייחודית מתוך טקסט שערכה.

מחברת הטקסט, ד"ר עמליה סער, השתמשה לסירוגין בצירופים כגון "עובדות ועובדים מוכשרים", שהוא צירוף תקני, ו"עובדים ועובדות מוכשרות" – שהוא צירוף לא-תקני, בגלל חוסר ההֶתְאֵם בין "עובדים" ל"מוכשרות" (אלא אם מניחים שה"מוכשרות" מתייחס רק לעוֹבדות). ובכל זאת, קריסטל, כעורכת של הטקסט, שמרה על הבחירה הזאת.

החלטתה זו נבעה משלושה שיקולים עיקריים. ראשית, שהמחברת עצמה בחרה לנהוג כך, והמחברת היא לא רק רהוטה מאוד אלא גם מודעת מאוד לכתיבה מגדרית – כלומר, מדובר בבחירה מושכלת ומכוונת. שנית, שקהל הקוראים של הטקסט המסוים הזה צפוי להיות סובלני ואף אוהד לבחירה הלא-אורתודוקסית הזאת. ושלישית, שהצירופים שנוצרו היו "שקופים" ונוחים לקריאה. זאת בזכות ההתאם במין בין שם התואר לבין שם העצם השני בצירוף, כלומר "עובדים ועובדות חרוצות" אבל "עובדות ועובדים משכילים" – כך שהצירוף אמנם אינו תקני וגם אינו מתאים למקובל, ובכל זאת, פשוט בגלל סדר המילים, הוא "עובר" בצורה חלקה באוזן או בַּעין הקוראת. למעשה, צירופים מסוג זה מתקבלים לעיתים קרובות בכתיבה ובדיבור ספונטניים ואפילו בטקסטים ערוכים. בגיגול מהיר מצאתי למשל את הדוגמאות "ילדים וילדות קטנות", "מתאמנים ומתאמנות יקרות" ו"יהודים ויהודיות רבות".

לשיקול של קלות הקריאה, של הבהירות והשקיפות של הטקסט, יש כמובן חשיבות רבה בכתיבה ובעריכה. רבים מהאמצעים לכתיבה רגישה-מגדרית באים, במידה מסוימת, על חשבון נוחות הקריאה; ואילו האמצעי הזה, למרות חוסר התקניות שלו, הוא במידה רבה "שקוף". מיכל אף ציינה, בהקשר זה, את הרשומה המעניינת ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה באתר האקדמיה ללשון. הרשומה מציגה דוגמאות מהמקורות – מהתלמוד, מהתפילה ומהפיוט – לצירופים שיש בהם היעדר הֶתְאֵם במין בין שמות עצם לבין שמות תואר ופעלים. גם בהיווצרותן של הדוגמאות האלה היו מעורבים כנראה שיקולים אסתטיים, כמו ריפרור לטקסט אחר או יצירת חרוז: "עַטְּרֵם רוב ברכוֹת, וחיים אֲרוּכוֹת".

הבחירה שתיארנו כאן מעניינת גם מבחינה נוספת: הנכונות של עורכת להפיק טקסט עיוני לא-תקני – משום שהאמצעי הלא-תקני מתאים לטקסט המסוים שלפניה. הבחירה הזאת אינה מתאימה לרובם המכריע של הטקסטים העיוניים, אבל היא מתאימה לטקסט שבו נעשתה. ועריכה, כמו בחירות לשוניות בכלל, לעולם אינה תלושה מהקשר: אופיו של הטקסט הספציפי, קהל היעד שלו והעדפותיהם של המחברים הם שיקולים הנמצאים תמיד לנגד עיניהם של עורכים ועורכות.

 

מה זאת הגהה?

 

"מה זאת הגהה?" שאל ביאליק (טוב, כמעט). איזושהי אי-בהירות אופפת את השאלה הזאת. יש מי שאומרים "הגהה" ומתכוונים למעשה לעריכת לשון; ויש עורכים ששולחים את הקובץ הערוך, ממשיכים בנחת לעבודה הבאה ומניחים כמובן מאליו שמישהו יקרא את התוצאה המעומדת והמעוצבת ויוודא שלא חלו בה שיבושים (האמת המרה: במקרים רבים – לא). אז מה זו הגהה, מי עושות אותה, ולמה כדאי לשים לב בשלב החיוני הזה? ראו הוזהרתם – הפוסט הזה יהיה קצת טכני, אבל בתקווה, שימושי לקולגות שבקהל.

ככלל, אפשר לומר שהגהה מורכבת מארבעה חלקים. האחד – בקרת איכות לחלקים הטכניים יותר של עבודת עורך הלשון, ומבט נוסף ורענן על הטקסט. השני – בדיקת עימוד. השלישי – בדיקה של שיבושים העשויים לנבוע מהעיצוב ומהעימוד, בין שמדובר בטקסט פשוט ובין שלפנינו עימוד מורכב יותר, שכולל למשל תמונות. והרביעי – בדיקה של שלל הדברים שיכולים להשתבש בעקבות ההמרה מפורמט לפורמט, כלומר מתוכנת עיבוד תמלילים לתוכנת עימוד או לאתר אינטרנט. אה, ויש גם חמישי: זיהוי ובדיקה של חלקי טקסט שלא עברו עריכה – בספרים עתירי איורים, קורה לעיתים שהמחברים מכינים ומעבירים את הכיתובים בשלב העימוד ולא לפני כן.

מי מבצע את ההגהה? אידאלית, מישהו שאינו העורך או העורכת, כדי שתהיה עין נוספת בתהליך. תיקוני ההגהה צריכים כמובן לחזור אל העורך, לביקורת. באופן עוד יותר אידאלי, רצוי שגם העורך יקרא את כל החומר המעומד, משום שיש שיבושים שקשה להבחין בהם אם לא מכירים את החומר היטב – להלן נציג כמה דוגמאות מסוג זה. מכל מקום, עורכת מסודרת תעלה את סוגיית ההגהה בשלב מוקדם בפרויקט, אם כדי לכלול אותה במסגרת הזמן ובתמחור ואם כדי להציע מגיהה טובה.

נסקור אם כן את ארבעת (או חמשת) החלקים של עבודת ההגהה.

 

כש-210 הופך ל-210

החלק הראשון ברור למדי: עורך הלשון אחראי, בין השאר, לכתיב אחיד – קונבנציה או קונוונציה, אמיתי או אמתי וגם רונית בן ישי או רונית בן-ישי. מצאנו כתיב לא אחיד? זה הזמן להאחיד או להעיר. מרכאות התחילו ולא הסתיימו? סוגריים נסגרו אך לא נפתחו? זה הזמן לטפל בכך. כתוב "מארג", ולדעתנו צריך להיות כתוב "מאגר"? נסמן זאת – ומכיוון שלא בטוח שמדובר בטעות (כן, גם "מארג" זו מילה), התיקונים, כאמור, צריכים לחזור לעורך. בכלל, כל הערה של מי שרואה את הטקסט בעיניים רעננות תתקבל בברכה. למגיה, כמו לעורך, כדאי להתייחס לטקסט בשילוב בריא של חשדנות ואמון: אם משהו נראה מוזר, ייתכן מאוד שיש לכך סיבה טובה – ועדיין, כדאי לשאול.

אם הזמן והכסף מאפשרים, שלב זה מתבצע בפעם הראשונה על הקובץ הלא-מעומד ופעם שנייה אחרי העימוד.

החלק השני הוא בדיקת העימוד. יש לוודא שכל חלקי הטקסט נמצאים, ובכלל זה התודות, ההקדמה, המבוא והנספחים למיניהם; לבדוק את ההתאמה בין תוכן העניינים לגוף הספר, ובכלל זה גם הכותרות וגם מספרי העמודים שבהם הן נמצאות; ולוודא שהטקסט וכל אשר בו, כמו איורים וטבלאות, "יושבים" בצורה נכונה, החל מעמודים ימניים ושמאליים, דרך מיקומים נוחים של האיורים וההפניות לאיורים ועד לריווח נוח ונאה בין המילים ושורות אלמנה ויתום. יש לוודא שכל מרכיב של הטקסט (כותרות, גוף הטקסט, כיתובים) מופיע בפונט הנכון, שהכותרות הרצות נכונות ("כותרת רצה" היא הטקסט באות קטנה שמופיע בחלקו העליון של העמוד, בדרך כלל שם הספר) ושמספור העמודים רציף.

מכאן אנו מגיעים לסוג השלישי של תיקוני הגהה: תיקונים בטקסט הנובעים מהעימוד ומהעיצוב. אם איור מורכב מכמה חלקים והכיתוב כולל התייחסות ל"מימין", "משמאל" או "בשורה העליונה", האם התיאור הזה תואם את מיקומם של חלקי האיור בפועל? אם הכיתוב מציין מספרי עמודים (למשל: "עמ' 32-31: 'עגור', דיו על נייר, 2019"), האם אלה המספרים הנכונים? וכמובן, זה הזמן לבדוק אם המעבר בין שורות אינו קוטע רצפים שהרציפות יפה להם, כגון טווחי שנים ("1995-1922").

והסוג הרביעי, והחשוב במיוחד – בדיקה של דברים שמשתבשים עם ההמרה מפורמט לפורמט, כלומר המעבר מ-Word או מגוגל דוקס לגרסה מעומדת בתוכנת עימוד או באתר אינטרנט. המעבר הזה עלול למחוק עיצובים של טקסט – וזה כולל אות עבה, קו תחתי או איטליקס, אם השתמשנו בהם להדגשה או לציון שמות ספרים או יצירות אמנות (למשל, בביבליוגרפיה), אבל גם טקסט עילי ותחתי. וכך, 210 עשוי להפוך ל-210, ו-H2O ל-H2O – תוצאה בלתי רצויה בעליל. צרה אחרת היא המפגשים בין טקסט עברי לטקסט באותיות לטיניות, המוּעדים להיפוכים למיניהם, לשיבושים בריווח ולנקודות ש"בורחות" למקום הלא-נכון; ואפילו ניקוד – מילה שיצאה מקובץ ה-Word מנוקדת למופת עלולה להגיע לקובץ המעומד כשהניקוד משובש, ולמרבה החלחלה, לפעמים דווקא במקומות שבהם לא צריך להיות נקדן מומחה כדי להבחין בהבדל.

ומה עם חלקי טקסט שהצטרפו באיחור, דילגו על שלב העריכה ונחתו ישר בעימוד? גם אותם, כמובן, צריך לערוך, וכך אנו חוזרים לעבר הרומנטי שבו עורכים עבדו בעט על נייר. אם אתם העורכים ומדובר ביותר משורה ברצף, אני ממליצה בחום לבקש טקסט מוקלד ולשתול אותו מחדש. והכי כדאי – להקדים תרופה למכה, לשוחח עם הכותבים מראש ולסכם על תהליך עבודה מסודר ונטול הפתעות, שבו כל הטקסט מגיע לעריכה, כן, גם הכיתובים. בהצלחה.

 

מלכים נגד תינוקות: משה רבנו, אדיפוס, כורש

 

תינוק נולד בארמון. איזו שמחה! אך המלך מקבל נבואת אזהרה: סכנה גדולה נשקפת לו מהתינוק הזה. בלב כבד, המלך מורה לאחד מאנשיו לסלק את התינוק ולהרוג אותו. כצפוי (הרי יש נבואה), המשימה הזאת משתבשת. השליח אינו מסוגל להרוג את התינוק, אף שהוא מעמיד פנים שעשה את המוטל עליו. לימים התינוק גדל לאיש, ומגשים כמובן את גורלו, כלומר את הסכנה שתוארה בנבואה.

מיהו התינוק? רובנו נחשוב כנראה על אדיפוס, בנו של ליוס מלך תבי במיתולוגיה היוונית, שנבואה חזתה כי יהרוג את אביו ויישא לאשה את אמו. המלך ליוס הורה למשרת להרוג את בנו, אך המשרת חס על התינוק והשאיר אותו למות בהרים, והתינוק הגיע לארמונם של מלך ומלכת קורינתוס וגדל כבנם. בבגרותו גילה אדיפוס את הנבואה, נמלט מקורינתוס כדי להתרחק מהוריו ולא להגשים את הנבואה הנוראה, וכך, כמובן, הגיע אל הוריו המקוריים ומבלי דעת, אכן הגשים אותה.

לאחרונה גיליתי סיפור דומה להפליא במיתולוגיה של אזורנו, הודות לספרו החדש של יונתן ילון "כורש הנסיך האחרון". הספר, שראה אור לפני שבועות אחדים, מספר על דמותו של המלך הפרסי כורש. ניתן לתאר את הספר באמצעות (סוג של) אוקסימורון: רומן היסטורי קצר וקליל (פחות ממאתיים עמוד).

בפרויקט ההדסטארט לצורך ההוצאה לאור של הספר, הציע ילון תשורה משועשעת – "כל כתבי ילון", כלומר כל השלושה. לצד היותו סופר, ילון הוא גם איש שיווק, והרעיון של בינג' ילון, שיאפשר לי להתרשם משלוש היצירות זו לצד זו, אכן מצא חן בעיניי. לשני הספרים האחרים אתייחס בהמשך; לעת עתה, נחזור ל"כורש".

תוך כדי קריאה הבחנתי אפוא בדמיון בין סיפורו של כורש לסיפורו של אדיפוס, ואף באלמנטים המשותפים לכמה דמויות אחרות במיתוס ובספרות, ובהן משה רבנו, ישו ושלגיה.

הילדים שנשארו בחיים

המלך הפרסי כורש – אם לדייק, כורש השני, או "כורש הגדול", בן המאה ה-6 לפני הספירה – הוא דמות בלתי מוכרת יחסית לציבור הישראלי, אף שיש לו חשיבות רבה הן כשליט של אימפריה נרחבת בעולם העתיק והן כדמות מרכזית בתולדות העם היהודי. כורש פרסם את "הצהרת כורש" הנודעת, שבה העניק לנתיניו את חופש הפולחן; לעם היהודי איפשר כורש את "שיבת ציון", כלומר חזרה מגלות בבל לארץ ישראל.

לצורך כתיבת "כורש" הסתמך ילון על כתביהם של כמה היסטוריונים בני העת העתיקה, ובפרט ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וכן על התנ"ך. המקורות האלה מציגים וריאציות שונות ולעיתים סותרות של סיפורו של כורש, ויָלון הרשה לעצמו חירות רבה ביצירת שילוב ביניהן ובהוספת התרחשויות, פרשנות ואף דמויות, כך שהספר הוא בפירוש רומן, ולא עיבוד מודרני גרידא של החומרים ההיסטוריים. למען הפשטות, אתייחס להלן לאירועים כפי שילון מתאר אותם בספרו, אך כמעט כל ההתרחשויות העיקריות מופיעות, בווריאציות שונות, במקורות עצמם (עברית, אנגלית).

מהו, אם כן, סיפורו של כורש, והיכן הוא משיק לסיפורו של אדיפוס ולאלה של הדמויות האחרות שהזכרתי?

כורש של ילון הוא נכדו של אַסְטְיָאגֶס מלך מָדַי, בנה של בתו, הנסיכה מַנְדַנָא. מגיד העתידות המלכותי מפרש את חלומותיו של המלך ומנבא כי התינוק הרך עתיד להפיל את סבו מכס המלוכה. המלך מורה אפוא לשר הצבא שלו, הַרְפָּגוּס, לחטוף את התינוק מן הארמון, להרוג ולקבור אותו. כדי להימנע מספוילרים, לא אתאר בפירוט את המשך המאורעות, אך מכיוון שכורש גדל והיה למלך חשוב (ולאחד השליטים הראשונים שדגלו בזכויות אדם ובסובלנות דתית), קל לשער שהרפגוס לא מילא את הפקודה שהוטלה עליו.

סיפורו של כורש דומה אפוא לסיפורו של אדיפוס בכמה אלמנטים מרכזיים, ובהם הנבואה על תינוק מלכותי שימיט אסון על המלך, הניסיון להרוג את התינוק והשליח שחס על חייו.

כל האלמנטים האלה, אמנם לא במרוכז אלא בתפזורת, מופיעים גם במיתוסים וביצירות ספרות אחרות. מלך המנסה להרוג ילד בעקבות נבואה על עתידו מופיע בסיפורו של ישו בברית החדשה (הבשורה על פי מתי): הורדוס שמע על הולדת "מלך היהודים", וכדי להשמיד את הילד, ציווה להרוג את כל הילדים בני שנתיים ומטה באזור בית לחם.

גם משה רבנו מופיע בסיפור דומה, אם כי לא בתנ"ך, אלא בטקסטים מאוחרים יותר (מדרש שמות רבה ו"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו); על פי מקורות אלו, שמע פרעה נבואה על הולדת תינוק עברי שישחרר את בני ישראל מן העבדות, ומכאן – כמתואר בתנ"ך – ההוראה להרוג את כל התינוקות העברים הזכרים, הצלת משה על ידי אחותו, אימוצו על ידי בת פרעה וגדילתו בארמון.

אלמנט אחר מסיפוריהם הדומים של אדיפוס וכורש מופיע ביצירה מאוחרת בהרבה, האגדה "שלגיה". ב"שלגיה" אין נבואה, אך יש מלכה המבקשת להרוג ילדה, שגם היא, במובן מסוים, עומדת להפילה מכיסאה, כלומר ממעמדה כאשה היפה ביותר בכל הארץ. את המשימה מקבל הצייד, החס על שלגיה כפי ששליחים אחרים חסו על אדיפוס ועל כורש התינוקות; הוא מניח לשלגיה ללכת ומביא למלכה, כהוכחה שהרג אותה, את איבריה של חיית בר.

אם קראתם את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, או את הפריקוול "ספר האבק", אולי כבר זיהיתם כמה מהאלמנטים האלה בסיפורה של הילדה ליירה בֶּלַאקְוָוה, שנבואה מזהה אותה כהתגלמות שנייה של חוה אמנו, העומדת לחטוא שוב בחטא הקדמון. הממסד הכנסייתי המתואר בספר מנסה אפוא להרוג את ליירה מאז ינקותה, כדי למנוע את הגשמת הנבואה הזאת.

ומי עוד? כמה מקוראי הפוסט הזה ודאי הספיקו בינתיים לומר "הארי פוטר!". ואכן, בסיפורו של הילד-הקוסם מופיעים כמה מהאלמנטים שהבחנו בהם כאן – התינוק שעל פי הנבואה, עתיד להביא לסופו של שליט (וולדמורט); השליט שמנסה להרוג את התינוק, אך אינו מצליח, והתינוק מוסתר אצל משפחה אומנת; ולבסוף, התגשמות הנבואה.

בינג' ילון

ומה אפשר לגלות בבינג' של כל כתבי ילון? שני הספרים שקדמו ל"כורש" הם ספר הסיפורים "אהוב על בנות" (2002) ו"המלך צ'ינגיס הראשון", סאטירה פוליטית הומוריסטית שראתה אור לפני כשנתיים. ילון התברך בהומור, בדמיון שופע ובכתיבה קלילה וחיננית. שלושת הספרים שייכים לז'אנרים שונים, אך כולם גולשים אל ההזוי והפנטסטי ובכולם האהבה היא כוח מניע מרכזי.

קל להבחין שרעיון המלוכה קוסם לילון. כבר ב"אהוב על בנות" אנו פוגשים בסיפור "המעמד מחייב", שבו חברתו של הגיבור הופכת לקומוניסטית ואז מוותרת על המהפכה בעקבות קידום בעבודה, המצרף אותה, להבנתה, למעמד בעלי ההון. הגיבור מצטער על כך מעט, אבל "חשבתי על מאבק חדש – להחזיר את המונרכיה … ואני, תמיד רציתי להיות מלך". שני הספרים הבאים אכן עוסקים כמובן במלכים – הדיקטטור הדמיוני צ'ינגיס והמלך ההיסטורי כורש.

אך לא רק רעיון המלוכה בכלל, אלא כורש עצמו נותן הופעת אורח קצרה כבר בספר הביכורים של ילון, שראה אור כשהיה בן 24. בסיפור "שקרים קטנים", הגיבור יוצא עם נערה; היא טוענת שהיא בת 19, אך הוא חושד שלמעשה היא צעירה יותר בכמה שנים. במאמציו לבדוק אם מדובר בקטינה, הוא מנסה למצוא את תעודת הזהות שלה, בודק ספרי מחזור ולבסוף, בייאושו, מציג לה שאלות על חומרי לימוד מן התיכון.

"'את יודעת מה זה קוסינוס?' שאלתי אותה.

'מה?' היא הופתעה. 'אתה ממש מוזר הערב.'

'אז אני מבין שאת לא יודעת.'

'מה זה השאלות האלה?' התרעמה. 'קודם מה זאת הצהרת כורש, ועכשיו זה.'"

 

 

ובהזדמנות זו: שנה טובה ומתוקה לכל קוראי הבלוג!