Skip to content

על הדיוק המדעי של מטבעות לשון: האם שפן ניסיונות הוא שפן – והאם זה חשוב?

הפרסומת למזגנים שלמעלה הציתה לאחרונה דיון סוער (או, בכל אופן, דיון): האם יש כאן שגיאה או לא? הפרסומת דורשת "אל תהיה שפן ניסיונות", אבל החיה שבתמונה איננה שפן. שפן סלע, או שפן בקיצור, הוא החיה הזאת.

החיה שבמודעה היא ארנבון, או ארנבון מצוי (ויש לו קרובת משפחה הנקראת ארנבת).

ובכן, האם יש במודעה שגיאה? אפשר לטעון שכן: הרי כתוב "שפן", ובתמונה רואים ארנבון. טעות. לחלופין, אפשר לומר שלא: רבים קוראים לארנבת או לארנבון "שפן", והטעות הזאת מתועדת גם במילונים (מילון אבן שושן: "שפן – בלשון-הדיבור יש המכנים כן בטעות את ארנבת-הבית"). השימוש הזה מופיע בשירים (כמו "זאת הגברת שפנפנית") וגם בביטויים שונים בעברית: למשל, הביטוי "לשלוף שפן מהכובע" מתייחס כמובן לארנבון, שהרי זו החיה שקוסמים מוציאים מכובעי הצילינדר שלהם. בדומה לכך, החיה המשמשת כחיית ניסוי היא הארנבון, ובהחלט לא השפן, כך שהביטוי "שפן ניסיונות" כולל אמנם את המילה "שפן", אך מכוון לארנבון. ואם זו הכוונה, אולי התמונה בכל זאת מתאימה?

בעבר השתתפתי בדיון דומה, שעסק בביטוי "הנשר נחת". "הנשר נחת" הוא התרגום העברי הרווח לביטוי באנגלית "The eagle has landed". המילים האלה ציינו את הנחיתה המוצלחת על הירח של רכב הנחיתה של החללית אפולו 11, ומאז משמשות להכרזה על סיומן המוצלח של משימות מורכבות. רכב הנחיתה הזה נקרא eagle על שם הציפור הלאומית האמריקאית, הקרויה בעברית עיטם לבן-ראש או עיט קירח; "The eagle has landed" היה צריך אפוא להיות בעברית "העיט נחת" (ואולי אפילו "העיטם נחת"). אך ההחלטה לקרוא לציפור זו "עיט" התגבשה אחרי ויכוח של מאות שנים אם ראוי לכנותה "עיט" או "נשר", והציבור הרחב עדיין מכנה אותה לסירוגין בשני השמות. הצירוף הזה מוכר אפוא בעברית דווקא כ"הנשר נחת", וכך נקראים גם הספר והסרט בשם זה.

בשני המקרים, אם כן, לפנינו ביטויים, או מטבעות לשון, הכוללים שם של בעל חיים. בשני המקרים השם אינו השם המקובל כיום כנכון לבעלי חיים אלה. אם נכתוב טקסט העוסק בבעלי החיים האלה, כגון לספר לימוד או למגזין מדע פופולרי, ברור שנקרא להם בשמותיהם הנכונים. אך מה על הביטויים? פה אפשר לטעון כי הנכונות הזואולוגית אינה השיקול היחיד: הביטויים יצאו לדרך עצמאית, ויש להם חיים משל עצמם.

ביטויים רבים מקורם למעשה בשגיאה, או בפרשנות רכה יותר – הם אינם תואמים את המשמעות המקורית. דוגמה ידועה היא הביטוי "עצת אחיתופל", שפירושו עצה גרועה ומזיקה, וזאת אף שאחיתופל התנ"כי היה ידוע דווקא בעצותיו הטובות. המשמעות של עצה רעה מקורה כנראה בבחירתו של אחיתופל לייעץ לצד הלא-נכון. דוגמה ידועה פחות היא "החלום ושברו": מקור הביטוי בתנ"ך (שופטים ז טו), ושם משמעותו דווקא "החלום ופתרונו", "החלום ופירושו".

גם הביטוי "נפש בריאה בגוף בריא" נובע, במפתיע, משגיאה. מקור הביטוי בסאטירה 10 של המשורר הרומי יובנליס: mens sana in corpore sano – נפש בריאה בגוף בריא. אלא שיובנליס כתב שאם על האדם לבקש משהו מן האלים, הרי זה "נפש בריאה בגוף בריא" – כלומר שני אלה, יחד, הם הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש; אין פה, כמשמעות הביטוי כיום, טענה שגוף בריא תורם גם לנפש בריאה.

אם נחזור לתנ"ך ולחיות, גם הביטוי השגור "כְּמוֹ כֵן" מקורו כנראה בטעות: "כמו כן" פירושו פשוט "כמו כינים". כן-כן. הצירוף מופיע בישעיהו (נא ו): "הָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן" – הארץ תיקרע כמו בגד בלוי ויושביה ימותו כמו כינים (אם מורידים מספיק את המשלב, ישעיהו מתחיל להישמע כמו טוקבקיסט).

ראינו, אם כן, שביטויים רבים מקורם באי-הבנה או בשינוי במשמעות. האם משום כך הם פסולים, או דורשים תיקון? בדיון בעניין "שפן ניסיונות" עלתה הצעה לשנות את הביטוי ל"ארנבון ניסיונות", כדי שיהיה מדויק יותר. אך אולי אין רע בכך שביטויים משקפים את התפתחות השפה, שינויים במשמעותן של מילים ואפילו אי-הבנות. טרי פראצ'ט, בספרו The Light Fantastic, המציא את דמותו הגאונית של המושל אולף קווימבי, שחייב את המשוררים באמינות ובדייקנות בדיווח. "בסופו של דבר הרג את קווימבי משורר ממורמר, בניסוי שנערך בחצר הארמון ואשר נועד לאשש את נכונות האמרה 'העט חזק יותר מן החרב'. לזכרו של קווימבי, תוקנה האמרה ונוספה לה הסיפא 'רק אם החרב קטנה מאוד והעט חד מאוד'".

לביטויים יש, אם כן, חיים משלהם, שאינם תלויים רק בדיוקם הזואולוגי או ההיסטורי – סוג של "חירות המשורר". איפה עובר הגבול? כרגיל, תלוי בעיני מי: בעיני רובנו "עצת אחיתופל" הוא ביטוי כשר לחלוטין, אך יש קפדנים שמעירים עליו. גם הוותק משפיע: "הנשר נחת" הוא כמובן ביטוי חדש יחסית, ויש שמנסים לתקנו, ואילו ביטויים ותיקים יותר כבר הפכו לחלק מהנוף. כמו תמיד (כמעט), זוהי שאלה של הקשר ושיקול דעת.

 

תודה רבה לאיתי נבו ולד"ר אורי פלביץ' על דיוננו המהנה על נשרים ושפנים, שהוביל לכתיבת הפוסט הזה. תודה גם לאנשי פורום אג'נדה הנפלאים על שפע הדוגמאות לביטויים שמקורם בטעות.

איך לכתוב רב-מכר: סודות מהמאה ה-13

 

בשנת 1277 ראה אור רב-מכר אמיתי, ספר שזכה להצלחה עצומה בקרב קהל היעד שלו ונפוץ במספר גדול מאוד של עותקים. במאה ה-13, הצלחתו של ספר טרם נמדדה במהדורות, כיוון שגוטנברג המציא את הדפוס רק כמאתיים שנה מאוחר יותר; כלומר, כל אחד ואחד מעותקי הספר הועתק ביד. כמעט מאתיים עותקים של הספר שרדו מאותה תקופה ועד ימינו – ומדובר בחפצים עשויים קלף או נייר, פגיעים ללחות ולאש, שנשמרו בהצלחה במשך כ-750 שנה. אפשר רק לשער כמה עותקים היו בנמצא אז.

מה היה הספר הזה, חביב הקהל של ימי הביניים המאוחרים? איננו מדברים כאן על המקבילה הימי-ביניימית של הארי פוטר או "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (אף שהיו גם כאלה). אך אם נזכור שהספר הפופולרי ביותר בהיסטוריה הוא עדיין התנ"ך, נוכל לנחש את הכיוון הנכון. מדובר בספר הלכות יהודי-אשכנזי בשם "ספר עמודי גולה", שכתב מלומד בשם רבי יצחק מקורביל. כמובן, "ספר עמודי גולה" היה רב-מכר בקנה מידה יהודי; ספרי תפילות נוצריים, ויצירות דתיות נוצריות אחרות, פנו לקהל יעד גדול בהרבה, ותפוצתם הייתה בהתאם לכך.

אך גם הקטגוריה הספציפית של ספרי פרשנות והלכה יהודיים הקיפה לא מעט חיבורים. מה הפך דווקא את "ספר עמודי גולה" להצלחה כזו? לקראת שבוע הספר, מעניין לבדוק את הסיבות האפשריות, ולעתים – המפתיעות, להצלחתו הגדולה של הספר הזה, בעקבות מחקרו של ד"ר יהודא גלינסקי מאוניברסיטת בר אילן.

שני גורמים מרכזיים בהצלחתו הרבה של הספר היו שיתוף פעולה עם כותב נוסף, שהיה אמנם צעיר יותר אך גם בכיר וידוע יותר מרבי יצחק, וכן פשטותו היחסית והיקפו הקטן של הספר. נתחיל בגורם הראשון: ספרו של רבי יצחק זכה להערות ("הגהות") מאת רבי פרץ מקורביל. ר' פרץ היה תלמיד חכם מוכר, והערותיו לספר זיכו אותו במעמד כמעט קאנוני. הספר שימש במקרים רבים כ"ספר נלווה" (companion volume) לסידור התפילות, והשניים הועתקו לעתים קרובות יחד.

גורם שני היה, כאמור, הנגישות וההיקף המצומצם של הספר. הספר מבוסס על חיבור קודם ומקיף יותר, "ספר מצוות גדול" של רבי משה מקוצי; אך המחבר ויתר על קטעי הדיון (ה"משא ומתן") התלמודי, וכן התמקד רק בהלכות שהיו רלוונטיות ליהודי החי בגולה. כך הצליח לקצר ולתמצת את החומר ההלכתי, והעמיד יצירה שכללה הנחיות מעשיות מנוסחות בצורה קצרה ונגישה, עם מינימום דיון תיאורטי. מכאן כינויו של הספר, "ספר מצוות קטן" – סֵמָ"ק. הודות להיקף הקטן, מחירו של הספר היה נמוך יחסית, וממדיו הצנועים אפשרו לקוראים לקחת אותו עמם ולקרוא בו בכל מקום, ולא רק בבית או בבית הכנסת. ההשראה לממדים הקטנים מקורה אולי בתנ"ך הפריזאי (Paris Bible): גרסה של התנ"ך בלטינית, בפורמט קטן וקומפקטי, שנפוצה בערי אירופה באותה תקופה.

קיצורו ונגישותו של הספר הקנו לו פופולריות בקרב קהל קוראים מגוון, שכלל שלוש קבוצות עיקריות: תלמידי חכמים; מלומדים שלא היו מומחים לתלמוד (ה"אליטה המשנית"); ויהודים שלא היו מלומדים במיוחד, ורצו להעמיק את ידיעותיהם בדת.

ולבסוף, "ספר מצוות קטן" היה מאורגן בצורה מיוחדת במינה. בתחילת הספר הופיעה רשימה של מצוות, ששימשה מטרה כפולה: כמעין תוכן עניינים לספר כולו וכחומר קריאה בפני עצמו. רשימת מצוות זו הייתה מחולקת לשבעה חלקים ("עמודים"), והמחבר ביקש שכל יהודי יקרא עמוד אחד בכל יום וכן ילמד מתוך החלק ההלכתי של הספר כמה מצוות בכל יום. בכך דמה הספר לספר התפילות הנוצרי שנקרא "ספר השעות" (The Book of Hours), שזכה לפופולריות רבה באותה תקופה. אמנם, הספר הנוצרי כלל תפילות ואילו הספר היהודי – מצוות והלכות, אך הם דמו זה לזה גם באופיו של קהל היעד (קוראים מן השורה, שאינם בהכרח אנשי דת או מלומדים) וגם בצורת הארגון, שהגדירה טקסט לקריאה בכל יום בשבוע. ייתכן שיהודים שהתגוררו בערים, ובפרט בפריז, ראו את הספרים שקראו שכניהם הנוצרים, את גודלם ואת אופן השימוש שעשו בהם, ולפיכך היו פתוחים לספרי הלכה יהודיים שגודלם וצורת הארגון שלהם היו דומים.

 

תודה לד"ר יהודא גלינסקי על העזרה שהגיש לי בהכנת הפוסט על מחקרו המרתק. המחקר נעשה בתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF).

ולסיום, הנה השיר המעולה "רב-מכר" של ההרכב "החצר האחורית", על ספרים רבי-מכר מסוג רווח יותר בימינו. המילים של רב-האמן יענקל'ה רוטבליט.

 

 

כפולת עמודים מתוך עותק של "התנ"ך הפריזאי"

 

 

סטים מעורבבים של מילים: תופעת הסופלציה

שפה, כמו הכלים שאנו עורכים בהם את השולחן, כוללת מערכות מסודרות, בדומה לסטים או סרוויסים של כלים. הנה דוגמה לסרוויס כזה: "שולחני, שולחנךָ, שולחנֵךְ, שולחנו, שולחנה…". והנה עוד סרוויס מסודר: "רציתי, רציתְ, רוצָה, ארצֶה…". כל סט כזה הוא מערכת של נטיית מילים, הנקראת פרדיגמה. רוב הפרדיגמות הן סרוויסים שלמים ומסודרים, המורכבים מהמקבילות המילוליות של ספל, תחתית, צלחת עוגה וקנקן בדוגמת פרחים תואמת.

אך פה ושם אנו מוצאים פרדיגמה מסודרת פחות, שיש בה חלקים ממערכות שונות – כמו הסרוויס המעורבב המקסים שבתמונה שלמעלה. דוגמה ידועה מן השפה האנגלית היא הפועל go, שצורת העבר שלו היא דווקא went, במקום הצורה הצפויה goed*. צורת העבר went הצטרפה אל הפועל go ממערכת נטייה של פועל אחר לגמרי: זוהי צורת העבר ההיסטורית של הפועל wend – עשה את דרכו, שם פעמיו. מצב כזה, שבו הפרדיגמה של מילה כוללת מרכיב שמקורו במערכת אחרת, נקרא תשלים או סוּפּלַציָה (suppletion).

ומה בעברית? דוגמאות מעניינות הן "נפטר" (בשיבה טובה) ו"יגיד" ("הוא יגיד לי"). אם נרצה לומר "הוא נפטר" (בשיבה טובה) בזמן עתיד, מה נאמר? לא נאמר "הוא ייפטר" – הפועל בעתיד אינו קיים במשמעות הזאת. תחת זאת נאמר, מן הסתם, "הוא ימות". ואם נרצה להפוך את "הוא יגיד לי" למשפט בזמן עבר, המשפט לא יהיה "הוא הגיד לי", כיוון שפועל זה אינו מקבל צורת עבר בעברית בת ימינו; המשפט הטבעי יהיה "הוא אמר לי". לפנינו, אפוא, שתי מערכות מעורבבות, שכל אחת מהן כוללת שני פעלים שונים: נפטר-ימות, אמר-יגיד.

ודוגמה עדינה יותר: אם מישהו פָּחַד אתמול, וירגיש כך גם מחר – הרי שהוא יְפַחֵד. אך שני הפעלים האלה אינם באותו בניין: "פָּחַד" הוא בבניין פָּעַל (קל), כמו "לָבַשׁ" ו"שָׁאַל". צורת העתיד המתבקשת שלו היא "יִפְחַד" (כמו "יִלְבַּשׁ", "יִשְׁאַל"), אך צורה זו נתפסת כיום כילדותית או עילגת. בפועל, רובנו נשתמש ב"יְפַחֵד" – שהיא בבניין פיעל: קִפֵּץ-יְקַפֵּץ, פִּזֵּר-יְפַזֵּר; צורת העבר התואמת את "יְפַחֵד" היא "פִּחֵד" – אך זו נשמעת לנו עוד יותר עילגת מ"יִפְחַד". נטיית הפועל שאנו משתמשים בה מורכבת אפוא מ"פָּחַד" בעבר ומ"מְפַחֵד" ו"יְפַחֵד" בהווה ובעתיד – כלומר, הפרדיגמה של הפועל הזה מורכבת משני בניינים שונים!

האם ערבוב כזה קיים גם בשמות עצם? הנטייה של שמות מסוימים כוללת זכר ונקבה: ילד-ילדה, תלמיד-תלמידה, עיתונאי-עיתונאית וכן הלאה. והנה, יש שמות עצם שבהם צורת הזכר וצורת הנקבה הן שתי מילים שונות לחלוטין: לדוגמה, בניגוד לצמד סוס-סוסה אנו מוצאים גמל-נאקה וכפי שכבר הבחנו כאן, חייט-תופרת. גם הצמדים אב-אם, גבר-אשה, בן-בת הם סופלטיביים, כלומר מעורבבים, וכוללים שני פריטים שמקורם שונה – ספל אחד עם דוגמת ורדים וספל שני עם דוגמת עלים, אם נחזור לתמונה שבראש הפוסט הזה.

כמה סוכר?

 

התמונות המקסימות באדיבות Cake Stand Heaven – תודה רבה לאניטה!

 

סליחה, מה השנה? על זמן מעורפל בספרות

 

מה השנה עכשיו? מי ראש הממשלה? שאלות פשוטות בדרך כלל – אבל לא במציאות הבדויה של סיפור, שם נעשים לעתים מאמצים ניכרים לא להתחייב בעניין הזה, רצוי בלי שנרגיש. איך זה קורה, ואם כבר – למה?

לגבי ה"איך", ניתן מבט ב"מבצע טורונטו". זהו הספר הרביעי (החדש והמצוין) בסדרת הריגול לנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי. נועם, גיא ורועי, נערים שפועלים בשירות המוסד, יוצאים להציל אח ואחות שנחטפו. "ראש הממשלה ביקש שנעזור לחפש את הילדים ההם מירושלים," אומרת ראש המוסד, שולמית עילם, ובהמשך: "ראש הממשלה מפעיל עלי לחץ עצום לעשות משהו". אבל מיהו, בעצם, ראש הממשלה?

רוב הקוראים לא ירגישו, כנראה, בעמימות הזאת, אבל אם כבר שמנו לב, נוכל להבחין בה גם בספרים אחרים. הנה קטע מ"פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן" של סופר הנוער האולטרה-מצליח ריק ריירדן:

"'ביאנקה,' אמרה זואי, 'התוכלי לנקוב לי בשמו של נשיא ארצות הברית הנוכחי?'

'אל תהיי מצחיקה,' אמרה ביאנקה. היא אמרה את השם הנכון."

אבל מיהו "נשיא ארצות הברית הנוכחי" בזמן השיחה הזאת? מהו "השם הנכון" שאמרה ביאנקה?

לשורת ראשי המדינה העלומים מצטרף גם ראש ממשלת בריטניה ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". ראש הממשלה הזה מופיע בפרק הראשון בספר, אבל איננו יודעים מיהו. הוא נקרא – נכון – פשוט "ראש הממשלה".

מדוע האנונימיות? ובכן, אחת הסיבות היא כנראה הרצון להימנע מפוליטיקה ומהסטת תשומת הלב למקום הלא-נכון. מדובר בראש הממשלה; לצורכי הספר, לא חשוב מי זה. אך סיבה אחרת, ואולי חשובה יותר, היא השמירה על עמימות מסוימת של הזמן. לשם המחשה, הנה קטע מהספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון, "פרסי ג'קסון וגנב הברק". פרסי נמצא ב"קזינו לוטוס" בלאס וגאס, ומתחיל לחשוד שמדובר במלכודת.

"'היי, דארן?'

'מה?'

'מה השנה עכשיו?'

המצח שלו התכווץ. 'במשחק?'

'לא, בחיים האמיתיים.'

הוא נאלץ לחשוב על זה קצת. '1977.'

'לא,' אמרתי. התחלתי לפחד קצת. 'באמת.'

'תשמע, בן אדם, אתה עושה לי מצב רוח מזופת'. …

מצאתי ילד אחד שאמר לי שהשנה 1985. ילד אחר אמר לי 1993."

אבל מה השנה באמת? פרסי מצליח להימלט מן הקזינו. "רצתי לדוכן העיתונים הקרוב וקודם כל בדקתי מה השנה. השבח לאלים, זאת היתה אותה שנה שבה נכנסנו." אבל איזו שנה זו הייתה?

האמצעי הסיפורי הזה, של עמימות מכוונת ביחס לזמן ההתרחשות, מופיע הן בסיפורת – הדוגמאות שהבאתי כאן הן מספרי נוער, אבל הכלי הזה משמש לא רק בהם, כמובן – והן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. האמצעי הזה מעניק למחברים חופש מסוים: אמנם, אפשר להבין בערך מתי העלילה מתרחשת – יש או אין טלפונים ניידים, למשל – אבל המחבר אינו מתחייב לדייקנות היסטורית. בניגוד ליצירות הממוקמות בבירור בזמן מסוים, יצירה המתרחשת בזמן "עמום" אינה צריכה להיות נאמנה לציר זמן חיצוני, ולהביא בחשבון אירועים פוליטיים, תרבותיים וטכנולוגיים כדי להימנע מ"סלט אנכרוניזמים".

אך חשוב עוד יותר, עמימות הזמן מסייעת לספרים לא להתיישן: ילדים שקוראים היום את "פרסי ג'קסון" או את "הארי פוטר" לא ירגישו כנראה שמדובר בספרים שנכתבו – בחלקם – לפני שהם-עצמם נולדו. ומכיוון שהעלילה מתרחשת "עכשיו", הקוראים יכולים לחוש שהיא קרובה אליהם ולחיי היומיום שלהם. במובן זה, מדובר בכלי סיפורי מקביל לכלים שעסקנו בהם כאן, המסייעים להאט את ההתיישנות של ספרי עיון.

 

Photo by Aleksandar Pasaric from Pexels

הזָר שסָר: מסיבת חילופי אותיות 

 

"חמודים, אל תדברו עם זרים". מה מקור המילה "זר"? "זר" נגזר מן השורש זו"ר, שפירושו להתרחק, להתנכר, להיות זר: "אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ-זָרוּ מִמֶּנִּי" (איוב יט יג).

האם אתם מכירים פועל דומה ל"זָר" שפירושו "מתרחק"? כמובן – סָר. ואכן, שני השורשים האלה קרובים זה לזה. השורש "זור" במשמעות "לסור" או "לבוא" קיים גם בארמית; לדוגמה, הפסוק "וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל-תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה" (שופטים ד יח) זכה לתרגום המקסים הזה לארמית – "ונפקת יעל לקדמות סיסרא ואמרת זור רבוני זור לותי לא תדחל וזר לותה למשכנא וכסיתיה בגונכא" (שימו לב כמה קל לעקוב אחר התרגום; ב"הנפקה" כבר עסקנו כאן).

צמד האותיות ז' ו-ס' מתחלפות אפוא בצמד השורשים האלה, כמו בצמד "עלז" ו"עלס" (וגם "עלץ"); וכמו בצמד "גזז" ו"כסס" (שבו התרחש עוד חילוף אחד); ובצמד "מזג" ו"נסך" (שבו התרחשו עוד שני חילופים, שקל לעקוב אחריהם).

ומדוע דווקא ז' ו-ס' מתחלפות ביניהן? בדיוק כמו הצמד א'-ע' – גמע-גמא, פרא-פרע – האותיות האלה מתחלפות זו בזו משום שההגאים שהן מייצגות נהגים בצורה דומה: א' ו-ע' הן גרוניות, והמעבר ביניהן קל יחסית, כפי שמעידה היעלמות ה-ע' הגרונית אצל רוב דוברי העברית כיום; ו-ז' ו-ס' נהגות באמצעות נגיעה של הלשון במכתש, כלומר ה"מדרגה" שבחך שמאחורי השיניים הקדמיות העליונות. זוג ההגאים האלה כל כך קרובים, שלמעשה, הלשון והפה כולו נמצאים בהם בדיוק באותו מצב; ההבדל היחיד הוא שהגיית ז' כרוכה ברטט של מיתרי הקול, ואילו בהגיית ס' מיתרי הקול אינם נעים (תוכלו לחוש זאת אם תניחו יד אחת על החלק העליון של הגרון, מתחת לסנטר, ותבטאו "זזזז" ו"ססס" לסירוגין).

 

בציור שלמעלה: סיסרא עומד להתחרט על הרגע שחשב לסור. ציור של אלסנדרו טורקי.

ספרו של הנוסע בזמן

 

במובן מסוים, כולנו נוסעים בזמן: אנו נעים בלי הרף קדימה בזמן, לטוב ולרע. אנחנו, ילדינו, השמלה החדשה שנעשית פחות חדשה, והספר שכתבנו או ערכנו ומתחיל להתיישן מרגע שראה אור.

ההתיישנות היא בעייתית בעיקר לספר עיון, או לימוד. איש לא מתלונן, כנראה, ש"חלף עם הרוח" נעשה מיושן, אבל ספר עיון רצוי שיהיה חדש ומעודכן. אז את הזמן אי-אפשר לעצור, כמובן; אבל יש דרכים להכין ולנסח ספר כך שיישאר עדכני ומדויק זמן רב ככל האפשר, ולא יעורר בקוראיו תחושה שהוא מיושן, לא-מעודכן ולכן – כבר לא רלוונטי.

אחד האמצעים לכך הוא לעדכן את ה"נקודות החמות" בספר לקראת סיום העבודה על הטקסט. הכנת ספר עיון, מן הכתיבה, דרך העריכה והעיצוב ועד ההורדה לדפוס (אם מדובר בפרינט), נמשכת זמן. לקראת סיום העריכה כדאי לעבור על הספר ולזהות מקומות שאפשר, בהשקעה סבירה, לעדכן אותם ממש עד להווה. לדוגמה, אם בספר מצוין גובה האינפלציה בישראל בשנת 2016, ומאז הכתיבה כבר הסתיימה שנת 2017 – כדאי לציין את הנתון לשנה זו. אם כתבתם על גיירמו דל טורו, אפשר לציין את זכייתו באוסקר על בימוי "צורת המים" (שאף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר) ב-2018; ולהבדיל, ברשימה של מינים נכחדים אפשר להוסיף, לצערנו, את הקרנף רחב-השפה – נתונים המביאים אתכם לחודש מרץ 2018. כך אפשר, ממש ברגע האחרון, להפוך את הספר ל"טרי" ככל האפשר.

מעבר לתוכן עצמו, יש להקדיש תשומת לב גם לניסוחים שישאירו אותו נכון לאורך זמן. לדוגמה, ציוני זמן כמו "בשנים האחרונות" ו"בעשור האחרון" כדאי להחליף בניסוחים עמידים יותר, כגון "מאז ראשית שנות האלפיים" או "החל משנת 2010", לפי העניין.

תפקידים וכהונות למיניהם רגישים במיוחד למעבר הזמן, וכדאי להביא זאת בחשבון. לדוגמה:

"כלכלנים רבים, ובהם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, מחזיקים בדעה שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."

קרנית פלוג היא נגידת בנק ישראל כעת, אך במוקדם או במאוחר תמשיך לתפקיד אחר, והמשפט הזה שוב לא יהיה נכון. לעומת זאת,

"כלכלנים רבים, ובהם קרנית פלוג, שמונתה לנגידת בנק ישראל בשנת 2013, סבורים שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."

זה משפט שיישאר, כנראה, נכון גם בתקופת כהונתם של הנגידה או הנגיד הבאים.

נסיעה טובה!

 

המשכיל יידום, החכם יסתום: שירה מהחצר האחורית

 

לא רבים הם הזמרים שהם גם משוררים; אחד מהם הוא יענקל'ה רוטבליט. בהופעה שלו במסגרת ההרכב הנפלא החצר האחורית – עם תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן – שמתי לב לאלמנט סגנוני מיוחד, שהופיע בשניים מהשירים.

בשיעורי התנ"ך בבית הספר למדנו מהי "תִקבּוֹלֶת": מבנה המורכב משני חלקים המקבילים זה לזה בתוכנם, בתבנית התחבירית ובקצב שלהם, כמו הדוגמה המפורסמת "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹןפֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (שמואל ב א כ, שתי תקבולות, מסומנות כאן בצבעים שונים). ולמה זה טוב? ובכן, תקבולת טובה היא יפה בעינינו, ונוסף על כך היא מדגישה את הנאמר ועוזרת לנו להבין ולזכור אותו. השורות הידועות האלה מתוך קינת דוד הן דוגמה טובה לכל התכונות האלה.

יענקל'ה רוטבליט מכיר היטב את התנ"ך ומרבה לשאוב ממנו; באחד השירים הנפלאים ביותר שלו, "מעבר יבוק", הוא משווה את עצמו בין השאר לנביא יונה, שהאל משגר אותו לשליחות – במקרה של רוטבליט, שליחות המוזיקה (הנה השיר, הנה המילים).

בשני השירים החדשים האלה, הרפרור לתנ"ך הוא כפול: ראשית, בעצם השימוש במבנה התקבולת, ושנית, בהרכב הספציפי שלה. כל אחת משתי התקבולות האלה בנויה מצלע אחת שהיא ציטוט מהתנ"ך, ומצלע שנייה שהיא "תרגום" שלה ללשון ימינו. הנה הן:

והמשכיל בעת ההיא יידום / והחכם בעת ההיא יסתום

(מתוך השיר "שעת הזאבים"; ביצוע, מילים)

לא נראה ההבדל בין עקוב למישור / בין העקום לישר

(מתוך השיר "האור החדש"; ביצוע, מילים)

כמו בתנ"ך, כך גם כאן – מבנה התקבולת מדגיש את האמירה והופך אותה לחריפה וזכירה במיוחד. אך רוטבליט, בהיותו רוטבליט, לא רק עושה שימוש באמצעי הזה, אלא נותן לו טוויסט – ה"תרגום" של הביטוי התנ"כי לעברית בת ימינו. השילוב של חזרה ותרגום מוודא שהשומעים יבינו מה נאמר, ובד בבד הופך ביטויים גבוהים וקפואים לאמירות ברורות ובוטות.

הטקסט המורכב מתנ"ך-פלוס-תרגום העלה על דעתי את תנ"ך רם, שכבר עסקנו בו כאן – תרגום של התנ"ך לעברית עדכנית. ועוד יותר מזה, נזכרתי בדף פייסבוק בשם שירת רם, מחווה הומוריסטית לתנ"ך רם. כותבי הדף שמו להם למטרה "להגיש לפניכם את מיטב השירה העברית מתורגמת ללשון מדוברת". כמו הטקסט התנ"כי ב"תנ"ך רם", גם כאן הטקסט המקורי הגבוה מופיע במלואו מול תרגום לעברית עדכנית. הנה כמה שורות מתוך השיר "למחרת" של לאה גולדברג ומתוך תרגום השיר מאת "פוכרת הצְבָיִים", מאנשי "שירת רם" (הטקסט המלא מופיע למטה):

הירוק היום ירוק מאוד / והאפור היום אפור מאוד …

ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל / לחשוב מול זה הרוח הנפתל

ובתרגום:

הצבעים היום חזקים מאוד / הצבעים היום חזקים מאוד …

יש לי קשיי נשימה / הפרעות קשב וריכוז

פה הכוונה היא כמובן להצחיק ולהפתיע, אך גם לנער את הטקסט המקורי ולהנגיש אותו לקוראים: להבהיר לנו מה, בעצם, כתוב כאן. רוטבליט ב"שעת הזאבים" וב"האור החדש", וגם כותבי "שירת רם" בדרכם, שולפים את הטקסט מהקשרו המקורי ה"מכובד" ומבטלים את הריחוק שיוצרת השפה הגבוהה. וכך, כאשר הטקסט המקורי והחדש מופיעים זה לצד זה, הכוונה המקורית נעשית שוב מיידית ושקופה: למשל, האמירה הקשה "אנחנו חיים בתקופה שבה אנשים חכמים סותמים". לשמחתנו, רוטבליט לא סותם, ויש בכך מקור לאופטימיות.

 

 

תרגום "למחרת" מאת פוכרת הצביים והתמונה מתוך דף "שירת רם" מופיעים כאן באדיבות "שירת רם".

תתייצבו בשלשות: אלמנט השילוש ב"בני אדם בניו-יורק"

"נתנו לה לבחור את העפיפון"

 

אחד הדפים המקסימים ביותר בפייסבוק הוא זה של Humans of New York – "בני אדם בניו-יורק". הדף החל את דרכו כפרויקט צילום של ברנדון סטנטון, שצילם דמויות מתוך הפנורמה האנושית האינסופית של העיר הזאת; עד מהרה החל לראיין את המצולמים שלו, ולהוסיף ליד כל צילום משהו ממה שאמרו. הכישרון של סטנטון להציג אנשים ולספר את סיפורם הוא רב כל כך, עד שכיום יש לדף שלו כ-18 מיליון עוקבים. הוא הרחיב את חוג המצולמים שלו מניו-יורק לעוד מקומות בארצות הברית ובעולם, הוציא לאור שני ספרים וגייס כספים לשלל מטרות טובות, לאחר שהפנה אליהן את העדשה שלו.

כישרון הכתיבה של סטנטון הוא אולי מרשים עוד יותר מכישרון הצילום שלו. לאחר שקראתי אותו לאורך זמן, התחלתי לשים לב לכמה מאפיינים סגנוניים קבועים.

אחת המוסכמות בכתיבה ספרותית היא, שכל דמות צריכה לקבל "קול" משלה: סגנון ובחירות לשוניות שישקפו את אופיה, גילה, השכלתה וכיוצא באלה. הרי לכל אדם יש מאפייני דיבור משלו – הוא נוטה למשפטים קצרים או ארוכים, מסודרים או קטועים ומעורפלים. לכאורה, היינו מצפים שכישרון הסיפור האדיר של סטנטון יתבטא בכתיבה שתשקף את סגנונו של כל מרואיין. אבל – בעיניי – זה לא המצב: להפך, סטנטון שומר על סגנון קבוע למדי. למשל, המשפטים בדרך כלל קצרים יחסית, והמשפט האחרון עשיר בתוכן שנועד לרגש. הסגנון האחיד הזה נראה במבט ראשון כחסרון, אך למעשה יש לו יתרון גדול – הוא מוכר לקוראים של סטנטון ואהוב עליהם.

גם אורך הטקסט הוא לרוב דומה; מדי פעם יש "סיפור" יוצא דופן של משפט יחיד. כך זה בדרך כלל כאשר המצולם הוא ילד.

מאפיין עיקרי שלכד את תשומת לבי הוא "שלשה" של משפטים בעלי תבנית משותפת. הדמיון מופיע לעתים בצורה (מבנה דומה) ולעתים בתוכן (שלוש דוגמאות לרעיון מסוים). הנה, למשל, כאן:

Plus I was a total goofball. I barely finished high school. I didn’t have any direction. I got fired from TCBY for giving out too much ice cream.

("הייתי סתום לגמרי. בקושי גמרתי תיכון. לא היה לי שום כיוון. פיטרו אותי מהפרוזן יוגורט כי חילקתי יותר מדי גלידה.")

או הקטע הזה, מתוך סיפור של אחות בבית חולים:

We’re the ones who are always there, making sure every single moment of every single day is the best it can possibly be. What’s going to take away that nausea? What’s going to take away that pain? How can we convince the doctor to let this kid see some sunshine?

("אנחנו אלה שתמיד נמצאות עם החולים, ודואגות שכל רגע ורגע בכל יום ויום יהיה הכי טוב שרק אפשר. מה ירגיע את הבחילה? מה יפיג את הכאב? איך נשכנע את הרופאה לתת לילד הזה לראות קצת אור שמש?").

דוגמה אחרונה:

I wish I could have done more for her. Her life has been nothing but struggle. She hasn’t known many happy moments. She never had a chance to taste childhood.

("הלוואי שהייתי יכול לעשות בשבילה יותר. החיים שלה היו מאבק מתמיד. לא היו לה הרבה רגעים מאושרים. לא היה לה סיכוי להרגיש קצת כמו ילדה.")

האלמנט הסגנוני הזה הוא דוגמה לחוק השילוש, שלפיו קבוצה של שלושה – שלוש דמויות, שלוש חזרות, שלושה שמות תואר וכן הלאה – יוצרת תחושה של מבנה, קצב ואלגנטיות, ובו-בזמן היא קטנה וקלה לזכירה. חוק השילוש הוא אחד ממאפייני הסיפור העממי שתיאר אקסל אולריק; אך שלשות אלגנטיות מופיעות כמובן לא רק במעשיות, אלא בכל מקום:

"באתי, ראיתי, ניצחתי" (יוליוס קיסר)

"אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי" (הלל הזקן, מסכת אבות א יג)

"יש שלושה סוגים של אנשים בעולם הזה – אלה שיודעים לספור ואלו שלא".

 

התמונה מתוך Humans of New York

פה יוקם טקסט

 

אם תחפשו "לוֹרֶם אִיפּסוּם" בגוגל, תמצאו הסברים במה מדובר – אבל תמצאו גם עוד משהו: שורת אתרים בשלבי הקמה, אתרים צעירים, שהמעצבים שלהם טרם שיבצו בהם את הטקסטים שיופיעו בהם בהמשך. בינתיים, רק לצורך העיצוב, מופיע בהם טקסט נונסנס סטנדרטי, הנקרא על שם שתי מילותיו הראשונות – "לורם איפסום". כמה דוגמאות מצחיקות מסוג זה תמצאו כאן (הפקולטה לכימיה בטכניון!) וכאן (אתר קבוצת הכדורגל בני יהודה!) וכאן (הי, משרד הפנים!). "לורם איפסום" הוא סוג של סימן דרך לאתרים בהקמה, הדבר הבא, הצגות טרום-בכורה.

מהו הטקסט הזה, למה כדאי להשתמש בו, ולמה אולי בכל זאת לא כדאי?

הטקסט "לורם איפסום" מבוסס על קטע מתוך ספר של המדינאי, הנואם והפילוסוף הרומאי מרקוס טוליוס קיקרו. הספר הוא על תכליות הטוב והרע, והקטע הרלוונטי נמצא בחלק 1, סעיפים 33-32; השורה הראשונה בקטע הזה פירושה "אין אדם רוצה בכאב ככאב בלבד, או רוצה בו ומחפש אותו על מנת להרגישו רק כי הוא כאב." אך "לורם איפסום" אינו הקטע הזה בשלמותו, אלא משובש – חסרים בו חלקי מילים ומילים שלמות, ופה ושם יש אפילו מעט תוספות (פירוט כאן). התוצאה היא טקסט ג'יבריש לטיני, המתחיל ב"לורם איפסום דולור סיט אמט…".

טקסט הג'יבריש הזה משמש, אם כן, כטקסט-דמה לצורך עיצוב – של חוברות, אתרים וכדומה. הוא מאפשר למעצב "לשחק" בסוג האות, ברוחב הטור ובמרווח בין השורות, ולהציג ללקוח מסמך מעוצב להתרשמות ולבחירה – בלי צורך בטקסט ה"אמיתי". בדרך זו אפשר להכין את העיצוב ואת הטקסט במקביל, בלי שאחד מהם ייאלץ להמתין לרעהו. יתרה מזו: אם משתמשים בטיוטה של הטקסט ה"אמיתי" להדגמת העיצוב, התוצאה עלולה לבלבל את הכותב או הלקוח ("רגע, זה לא גמור, למה השתמשתם בזה? וזה לא אמור להיות מודגש" וכו'). לורם איפסום אמור לאפשר ללקוח להתעלם מהתוכן – שהרי מדובר בטקסט סתמי – ולהתייחס לעיצוב בלבד.

אז אם כל כך טוב, מה רע? ובכן, כמה וכמה דברים. ראשית, גם טקסט סתמי עלול לבלבל את הלקוח ("אבל מה זה, מה כתוב כאן?"). שנית, טקסט סתמי, מטבעו, חסר את המאפיינים של הטקסט האמיתי. אם נבקש מהמעצב לעבוד עם לורם איפסום, אנו עלולים לגלות בהמשך שהטקסט האמיתי מכיל למשל נוסחאות, אבל העיצוב שהוכן אינו מביא זאת בחשבון, אם מבחינת סוג האות ואם מבחינת המרווח בין השורות. ייתכן שהעיצוב לא יתאים לממדיו של הטקסט האמיתי – כגון אורך הכותרות. ייתכן שהעיצוב הוכן לשפה אחת בלבד (כגון עברית) בעוד שבטקסט האמיתי יש חלקים בשפות אחרות (כגון מילים באנגלית או ביוונית). סכנה אחרת היא שלורם איפסום שנועד לטיוטה בלבד יגיע בטעות למסמך מודפס או יעלה לאתר – כפי שראינו למעלה. ולבסוף, הצורך לעבוד עם המעצב עשוי לעזור לכותב להתמקד ואף לסייע לו לעמוד בלוח הזמנים.

ולסיום, הנה לורם-איפסומר, מחולל ששואב טקסטים מוויקיפדיה לפי נושא שתבחרו, ויוצר טקסט נונסנס בנושא לשימושכם (באתר אא"א – בית לטיפוגרפיה עברית). ואחד הדברים המצחיקים שקראתי לאחרונה (באתר "המתכנה") – ריאיון עם לורם איפסום דולור. תיהנו.

 

היום, ה-31 בינואר, הוא יומו של סן ג'ובאני בוסקו, הקדוש הפטרון של עורכים, מו"לים ואנשים צעירים. אם דון בוסקו הוא גם הפטרון שלכם (וגם אם לא) – שיהיה לכם יום מעולה.

אריזה כפולה: איך אורזים יחד שני טקסטים הפונים לקהלים שונים

 

כל טקסט הוא מסר, שנועד לקוראים מסוימים: צעירים או מבוגרים, אוהבי מתח או רומנטיקה. ומה אם ברצוננו לפנות במקביל לשני קהלים – ילדים קטנים וגם ילדים גדולים, קוראי עברית וגם קוראי אנגלית, רואים ועיוורים? יש דרכים להכין שני טקסטים שונים, ו"לארוז" אותם יחד עיצובית וויזואלית כך שכל טקסט יגיע אל קהל היעד שלו.

ממש לאחרונה נתקלתי בפתרון מקורי במיוחד. הספר "בית-ספר לקסמים" של מיכאל אנדה כולל סיפורים המתאימים לילדים בגילים שונים. בעמוד הראשון של המהדורה העברית (סדרת מרגנית) מופיעה הערה, המסבירה כי סדר הסיפורים שונה מאשר במקור: תחילה מופיעות יצירות המתאימות לילדים צעירים יותר (6 עד 8) כטקסט מנוקד, ואחריהן יצירות המתאימות לילדים גדולים יותר (9 עד 12) כטקסט בלתי מנוקד.

מדוע נעשה השינוי? במקור היצירות אינן מאורגנות לפי גיל הקוראים, אלא כל ילד – או הורה – יכול לשוטט בספר ולבחור בלי הכוונה "מלמעלה". אך במעבר לעברית נדרשה, כמובן, החלטה: האם לנקד או לא? הניקוד מסמן את הטקסט כמיועד לילדים צעירים יחסית. לפיכך, אילו היו מנקדים את הספר כולו, ילדים גדולים יותר היו נמנעים אולי מלקרוא אותו. לכן נעשתה כאן החלטת עריכה יצירתית – לנקד רק חלק מהסיפורים, וכדי למנוע "בלגן" ויזואלי – גם לרכז אותם יחד. כך כל קבוצת יצירות ממוענת חזותית לקהל המתאים לה.

הבחירה הזאת אמנם מקורית ומעניינת – אך כולנו נתקלנו בהפרדה דומה: בספרי ילדים רבים יש הקדמה או אחרית דבר שנועדו להורים. הסיפור עצמו מודפס באותיות גדולות ומנוקדות, ואילו ההקדמה – באותיות קטנות יותר ובלא ניקוד. העיצוב הזה מבהיר היטב למי מיועד כל טקסט. ואילו כאן כתבתי על "תפוח המשאלות" של ליאת קרן, הכולל סיפור מנוקד ובו מסגרות של טקסט לא-מנוקד; ההבחנה כאן היא רכה יותר, ומסמנת את הטקסט הלא-מנוקד כ"אופציה" לכולם.

ומה עם ספרים או חוברות דו-לשוניים? שילוב בין עברית לאנגלית מזמין כריכה דו-צדדית: שער ימני בעברית, שער שמאלי באנגלית. בספרי אמנות, במיוחד, אנו מוצאים בחירה כזו, כך שהשער העברי מוביל לפתח דבר עברי, השער באנגלית מוביל לפתח דבר באנגלית, ובמרכז הספר מופיעים תצלומי היצירות עם כיתובים בעברית ובאנגלית.

במצב שאין בו שילוב בין עברית לאנגלית, אלא בין שתי שפות הנכתבות באותו כיוון, פתרון אפשרי הוא שערים הפוכים – בצד אחד של הספר יש, למשל, שער באנגלית, ואם הופכים את הספר ב-180 מעלות, מוצאים את השער בצרפתית. השער באנגלית מוביל לטקסט רצוף באנגלית עד מחצית הספר, והשער בצרפתית מוביל לטקסט רצוף בצרפתית עד מחצית הספר; באמצע הספר נוצר מפגש בין שני עמודים שכל אחד מהם "עומד על הראש" ביחס לרעהו. עיצוב כזה יכול לשרת לא רק תוכן דו-לשוני, אלא גם שני סוגים של תכנים, ומופיע מדי פעם בשבועון "לאשה", כאשר בגבו מופיע שער נוסף והפוך עם הכותרת "לגבר". הנה דוגמה יפה לעיצוב כזה: ספר האפייה חצי-חצי, ספר מתכונים של קרין גורן. שער אחד הוא ל"צד המתוק", ובו מתכונים למאפים מתוקים. אם הופכים את הספר ב-180 מעלות, מגיעים ל"צד המלוח". עיצוב הכריכה, ובכלל זה צבעי הכותרות, השמלה ואפילו העוגה, ממחיש את הרעיון הזה.

כל הפתרונות האלה מאפשרים לנו ליצור "אכסניה" אחת ובה שני טקסטים הפונים לשני קהלים שונים. דוגמה מעניינת נוספת לפתרון כזה, שנתקלתי בה במוזיאונים, היא כיתוב מודפס וכיתוב בכתב ברייל המופיעים ממש זה על גבי זה, באותו שטח עצמו. רוב קוראי הברייל אינם רואים כמובן את הכיתוב ה"רגיל", והוא אינו מפריע להם; בדומה לכך, בליטות כתב הברייל אינן מפריעות לקוראים הרואים. כך אפשר להניח שני טקסטים שונים, הפונים לשני קהלים שונים, לא רק בכפיפה אחת – אלא ממש זה על זה.

 

תודה לאנשים הטובים בפורום אג'נדה, שתרמו גם הפעם מניסיונם ומידיעותיהם – חן חן! וכמו תמיד ובמיוחד – לאוהד.