Skip to content

מאנגלית לעברית: הופכים והופכים שוב

2000px-merge-split-transwiki_default_2-svg

 

מילים יחידות שעוברות משפה לשפה – זו תופעה מוכרת. אבל מה קורה כשמילים מהגרות יחד, כצירוף? לא רק "פריק", אלא "קונטרול פריק"? לא רק "ביוטי" (איפור וטיפוח), אלא "ביוטי בלוג"?

יש שפות ששמות תואר מופיעים בהן לפני שם העצם; כך זה באנגלית – yellow flower, big red bus. ויש שפות ששמות תואר מופיעים בהן אחרי שם העצם; כך זה בעברית – פרח צהוב, אוטובוס גדול ואדום. כך גם שמות עצם המצטרפים לשם העצם העיקרי: "בריכה" בעברית הופכת ל"בריכת דגים"; pond באנגלית הופכת ל-fish pond.

"פריק" באנגלית פירושו "חריג"; "קונטרול פריק" הוא אדם שחשוב לו מאוד לשלוט בהתרחשויות, לנהל ולהכתיב את כל מה שמתרחש סביבו. "קונטרול פריק" נכנס לשימוש בעברית כפי שהוא, בשלמותו (אף שקיימת גם החלופה העברית "חולה שליטה"). עד כאן טוב ויפה, אלא שיש לו אח חורג – הצירוף המצחיק "פריק קונטרול", שלמרבה ההפתעה נמצא בשימוש נרחב, אף שפירושו המילולי באנגלית הוא בערך "שליטה בפריקים", "שליטה במוזרים".

מדוע נוצר, בעצם, הצירוף ההפוך "פריק קונטרול"? מה ההיגיון הלשוני שבו? ייתכן שמקורו בתחושה אינטואיטיבית של דוברי עברית, שסדר המילים צריך להיות הפוך מאשר באנגלית.

צירוף משונה נוצר גם כשסדר המילים המקורי נשמר, אך אחת מהן מתורגמת לעברית. כך, Google Maps מתורגם לעתים כגוגל מפות ("גוגל" עצמם מתרגמים אותו היטב כ"מפות גוגל"). גם סיומת עברית מספיקה כדי לערער את משמעות הביטוי: African American הוא קודם כל אמריקאי (ממוצא אפריקאי). בעברית אדם כזה יהיה אמריקאי-אפריקאי. כאשר מעניקים למילים סיומות עבריות אך שומרים על הסדר של האנגלית, מתקבל הצירוף אפריקאי-אמריקאי – כאילו היה מדובר באפריקאי ממוצא אמריקאי, ולא להפך.

אך יש גם צירופי מילים שעובדים בשתי הצורות, גם המקורית וגם ההפוכה. מתי זה קורה? כאשר שתי המילים באנגלית נכנסו לשימוש בעברית באופן בלתי תלוי ובלי לשנות את צורתן. לדוגמה, בלוג העוסק בטיפוח ובאיפור נקרא באנגלית beauty blog. המילה "ביוטי" נכנסה לשימוש בעברית כפי שהיא, מחוסר מקבילה עברית מדויקת, וכך כמובן גם "בלוג". לפיכך קיימים בעברית גם הצירוף ביוטי בלוג, השומר על סדר המילים המקורי באנגלית, וגם הצירוף בלוג ביוטי. בצורה השנייה המילים אמנם נשארות כפי שהן, אבל הסדר הוא עברי: בלוג אוכל, בלוג אופנה, בלוג מוזיקה, בלוג ביוטי.

 

 

העורכת, המתרגמת והסופרת דנה אלעזר-הלוי הצביעה בפניי על הצירופים מסוג "אפריקאי-אמריקאי" ודומיהם, ואף העניקה לתופעה את הכינוי החינני "תחביר מבוכתי". תודה רבה, דנה! תודה גם לדדן עוזיאל, שהסב את תשומת לבי לקיומו של הצירוף "פריק קונטרול".

 

הצגה בתוך כריכה

 

%d7%94%d7%a6%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

"חבל שהארי פוטר 7 לא כתוב כמו הארי פוטר 8," אמרה לי בתי אביגיל. "הארי פוטר 8" הוא כמובן "הארי פוטר והילד המקולל" מאת ג'ק ת'ורן, שאיננו רומן אלא מחזה. שאלתי בהפתעה מסוימת אם הספר נוח לה לקריאה, ואביגיל השיבה נחרצות שכן, ונימקה כך: "כתוב כל פעם מי מדבר, לפני שהוא מדבר, ובספר רגיל כתוב רק אחר כך או שלא כתוב. וגם השורות קצרות".

"הארי פוטר והילד המקולל" התקבל בציבור ברגשות מעורבים: מחזות אינם חומר קריאה פופולרי ביותר (כמה מחזות קראתם בשנה האחרונה?). אף על פי כן, "הילד המקולל" היה לספר הנמכר ביותר בשנת 2016 באמזון וגם בברנס אנד נובל. כמובן, היקף המכירות נובע במידה רבה מעוצמת המותג – חובבי הילד-הקוסם יקנו כל ספר שקשור לסדרה המקורית, מסקרנות אם לא משום סיבה אחרת. ובכל זאת, לפנינו תופעה מעניינת: מחזה בז'אנר הפנטזיה, שהוא מחזה הפונה (גם) לילדים ולנוער, ההופך לרב-מכר אדיר בפורמט הספר שלו. זוהי תופעה בלתי רגילה מכל הבחינות; על מדפי הספרים של ילדיי יש בדיוק מחזה אחד.

מחזות, כאמור, אינם חומר קריאה פופולרי; קוראים מן השורה, שאינם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, קוראים כנראה רק מחזות הנחשבים לטובים ביותר שנכתבו אי פעם – כמה מהחשודים המיידיים הם שייקספיר, צ'כוב, טנסי ויליאמס ואוסקר ויילד. "תחת חורש חלב" של דילן תומס הוא תסכית, כלומר דומה מאוד בפורמט שלו למחזה, וגם הוא זכה לפופולריות רבה (ולכמה תרגומים לעברית). רובנו נקרא אפוא מחזה רק אם הוא קלאסיקה, מיוחד במינו, שלא כמו רומן או ספר עיון, שניקח לידינו בקלות רבה בהרבה. למה, בעצם? היתרונות שציינה אביגיל ידברו לדעתי לרוב הקוראים: מחזה, מטבעו, מורכב בעיקר משיחות, כלומר מאינטראקציות מהירות יחסית, והוא לרוב, שוב מטבעו, דרמטי, דינמי, מתקדם במהירות. ייתכן שאביגיל, כקוראת צעירה (8) ועדיין ללא הרגלי קריאה מקובעים, ניגשה למחזה בראש פתוח וגילתה את יתרונות הפורמט. האם ייתכן שמבוגרים וילדים גם יחד ממעטים לקרוא מחזות פשוט כתוצאה מהרגל? והאם "תופעת הארי פוטר" עשויה לסלול את הדרך לשינוי?

 

המחזה כתווים

הבדל חשוב בין מחזה לסיפורת הוא שסיפורת – רומן או סיפור – נועדה מראש לקריאה, ואילו מחזה נועד להצגה על הבמה. קריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה. כאשר חשבתי על כך, עלה בדעתי שקריאת מחזה דומה למעשה לקריאת תווים; הקורא חווה את היצירה בדמיונו, באוזן הפנימית שלו, בלי התיווך המצופה של במאי ושחקנים (במחזה) או נגנים (במוזיקה). מיד נזכרתי בהאוולוק וטינרי, השליט-העריץ של העיר אנק-מורפורק בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. וטינרי, מיזנטרופ באופן כללי, העדיף את החוויה המנטלית של קריאת תווים על פני האזנה לביצוע של מוזיקאים. ששתי לגלות שמישהו כבר חשב על ההשוואה בין קריאת מחזה לקריאת תווים – לא פחות מאשר אדוארד אלבי (Albee), מחבר המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". אלבי אף ציין, בחמיצות מסוימת, שקריאת המחזה פוטרת את הקורא מפרשנותם של הבמאי והשחקנים.

כמובן, יש מחזות ויש מחזות: ככל שלהצגה יש production values גבוהים יותר – תפאורה מורכבת, תאורה, מוזיקה, אפקטים – כך ההצגה מתרחקת מן החוויה של קריאת המחזה. "הילד המקולל", אגב, הוא דוגמה להפקה מורכבת ועתירת אפקטים, שנועדו לממש את הקסמים על הבמה – ואף על פי כן, הטקסט כשלעצמו הוא רב-מכר.

 

ילדים כקוראי מחזות

יש מי שמסכים עם אביגיל, שמחזות הם סוגה נוחה במיוחד לקריאה לגילים הצעירים. בבלוג Thoughts on Teaching, למשל, נכתב כך (התרגום שלי): "מדוע אנו מקדישים זמן לקרוא מחזות כמעט במלואם בכיתה, ולעומת זאת מצפים מהתלמידים לקרוא בכוחות עצמם רומנים וסיפורים קצרים? האם יש משהו במבנה הנרטיבי שאנו מצפים מתלמידים להתמודד עמו טוב יותר ברומנים מאשר במחזות? אם כך אנו חושבים, אנו טועים; המצב הפוך. לרוב התלמידים קל יותר לקרוא מחזה מאשר רומן, כיוון שהמחזה חף מאלמנטים מיותרים לכאורה כמו תיאורים של הסביבה, מונולוג פנימי ואקספוזיציה. התפתחות הדמויות מתרחשת באמצעות שיחות שהדמויות משתתפות בהן, ולא באמצעות הסבר של המחבר על איך הדמות מרגישה ולמה. המחזה הוא גרסה חסכונית ואלגנטית של הסיפור, הכוללת רק את הרכיב החיוני שלו (הדיאלוג). והדיאלוג הוא החלק שקל לתלמידים להבין … חשבתי היום שרומנים וסיפורים קצרים צריך לקרוא כמעט רק בכיתה, ואילו את המחזות להשאיר לתלמידים לקרוא בעצמם מחוץ לכיתה …".

ובכל זאת, אין מחזות רבים שראו אור בדפוס ונועדו לקריאת ילדים או בני נוער. בעברית ישנם כמובן "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק בגרסת המחזמר של לאה נאור. אך שתי היצירות הוותיקות האלה, כיוון שהן מחורזות, דומות לשלל הספרים המחורזים לילדים, אולי יותר מאשר למחזה לא-מחורז.

 

דרוש המלט

האם למחזות יש פוטנציאל גדול בהרבה כחומר קריאה מכפי שממומש בפועל? או ש"הילד המקולל" הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, כלומר – שדרושה אטרקציה מסדר הגודל של המלט או הארי פוטר כדי להביא אנשים לקרוא מחזה? ימים (והקוראים) יגידו.

 

איך מתרגמים איטליק לעברית?

 

%d7%90%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a7

 

תרגום, כידוע, אינו החלפה פשוטה של מילה במילה. שפות שונות נבדלות זו מזו בתחביר, בשיטות יצירת המילים, בתרבות המשתקפת בהן – וגם בקונוונציות הכתיבה. לדוגמה: כיצד מתרגמים מאנגלית לעברית טקסט שיש בו שימוש באיטליק?

איטליק: הרבה יותר מהטיה

ראשית, חשוב להבהיר שאיטליק (italic) אינו "סתם" אותיות נטויות. זהו סגנון ייחודי של גופנים (פונטים) שפותח בהשראת כתב יד מחובר קליגרפי באותיות לטיניות, ואשר שימש לראשונה בסביבות שנת 1500 בוונציה. עיצוב הגופן הוא דק ועדין, צפוף (ולכן מאפשר חיסכון בנייר), נוטה ימינה ובעל עיצוב אותיות אופייני לו. ל-a של איטליק, למשל, יש "לולאה" אחת, כמו באות a של כתב יד, כך:

%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a7

האיטליקס הן חלק מעולם הכתב המערבי זה 500 שנה, וזכו למגוון תפקידים ושימושים. בטקסטים באנגלית הן משמשות למשל לכתיבת מילים בשפות אחרות (כגון צרפתית ולטינית) ולכתיבת שמות יצירות ופרסומים, כגון ספרים וכתבי עת. בסיפורת משתמשים בהן כדי לציין את האינטונציה של הדובר, להבהיר שהוא מדגיש מילים מסוימות. לעתים משתמשים באיטליק גם לסימון הרהורים של אחת הדמויות, כלומר דיאלוג פנימי, אך השימוש הזה עדיין לא זכה לאהדה גורפת.

האיטליקס פוגשות את העברית

ומה אצלנו? איטליק הוא כאמור סגנון גופן של אותיות לטיניות. כמה מעצבים עיצבו גופנים עבריים נטויים, או גופנים בהשראת האיטליק, במידות שונות של הצלחה; יש החושבים שה"כתב המרובע" העברי פשוט אינו מתאים להטיה. מכל מקום, מכיוון שעברית נכתבת ונקראת מימין לשמאל, כלומר בכיוון הפוך מאנגלית, גם כיוון ההטיה של האותיות צריך כנראה להיות בהתאם לכך – נוטות שמאלה (ולא ימינה כמו האיטליק), כמו בגופן הזה, "לילות" ממשפחת הגופן "ימים ולילות" של המעצב בן נתן.

%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%94

אבל ההטיה האוטומטית של גופנים בסביבת Windows ובמערכות הפעלה אחרות היא כמו באנגלית – דווקא ימינה.

כך או כך, איטליק הוא פיצ'ר של אותיות לטיניות, ורכש שימושים אופייניים בשפות הנכתבות באותיות לטיניות. כיצד יש לנהוג בו בתרגום לעברית?

לשימושים הטכניים יותר של איטליק יש פתרונות טכניים, בהתאם לנהוג בעברית. שמות פרסומים ויצירות, למשל, שבאנגלית מקובל לכתוב אותם באיטליק, נכתבים בעברית במרכאות או בלי סימון מיוחד (ובביבליוגרפיות מקובל לכתוב אותם באות עבה). אך כיצד לנהוג כאשר מתרגמים סיפורת אנגלית שיש בה שימוש באיטליק לציון אינטונציה?

בסיפורת עברית לא מקובל להשתמש בגופנים או בסוג האות לסימון אינטונציה. לצורך כתיבת הפוסט הזה בדקתי שוב כמה ספרים של כותבים ישראלים; עגנון, מן הסתם, לא השתמש באות נטויה, אך ליתר ביטחון הסתכלתי בספרים של נועה ידלין, עוזי וייל, אתגר קרת, רענן שקד ועוד. לא מצאתי שימוש כזה. מכאן שעלינו למצוא חלופה לסימון ברמת האותיות שאיננו נהוג בעברית (כמובן, איטליק אינו הסימון היחיד מסוג זה: גם אותיות גדולות, capital letters, אינן קיימות בעברית, ומתרגמים נדרשים לעתים למצוא להן חלופות).

כאן אנו מגיעים לשתי השקפות שונות: זו שאני מחזיקה בה, ועוד אחת (מוצלחת אף היא!).

על פי השקפה אחת, אם נורמות הכתיבה בעברית אינן כוללות שימוש בגופנים לסימון אינטונציה, גם תרגום לעברית אינו צריך לעשות זאת; אפשר אפילו לומר ששימוש כזה הוא בגדר תרגומית טיפוגרפית. יש למצוא חלופות שמקובלות בעברית, כפי שאנו מוצאים חלופות לשימוש באותיות גדולות. למען ההמחשה, נסתכל על הדיאלוג הזה:

.I have a plan

.Actually, I have a plan

השימוש באיטליק ממחיש לקוראים שהדובר השני מדגיש את המילה I, "אני". הנה תרגום אפשרי של הדיאלוג הקצר הזה לעברית:

– יש לי תוכנית.

– למען האמת, לי יש תוכנית.

מה קרה? סדר המילים בעברית הוא גמיש יותר מאשר באנגלית. המשפט I have a plan, ללא הקשר ספציפי, יתורגם לעברית כ"יש לי תכנית"; אך בהקשר הזה, המילה "לי" זזה באופן טבעי לעבר תחילת המשפט. ההדגשה באמצעות סוג האות מתייתרת: לקוראים ברור משתי סיבות – ההקשר וסדר המילים במשפט – בדיוק איזו מילה הדובר השני מדגיש. כלומר: ההדגשה נעשתה באמצעים טקסטואליים.

כמובן, לא תמיד סדר המילים עושה את העבודה; זהו רק אחד הכלים שהשפה מעמידה לרשותנו, המאפשרים לנו לסמן את החלק המרכזי של המשפט או את האינטונציה שבה נאמר.

לעומת זאת, לפי ההשקפה האחרת, השאלה מה מקובל בעברית אינה בהכרח רלוונטית. אם המחבר או המחברת בחרו בהדגשות באמצעות גופנים, התרגום צריך לשמר זאת. ואם כיום מקובל לסמן דיאלוג פנימי באיטליק – מדוע שקוראי עברית לא יכירו את הטרנד? יתרה מזו: נורמות כתיבה משתנות עם הזמן; כל מאפייני הכתיבה שאנו משתמשים בהם – הכתב המרובע, סימני הניקוד, סימני הפיסוק – היו חדשים בשלב כלשהו. כעת מתווספות לעברית האותיות הנטויות.

אפשר לומר שסוגיית התרגום של איטליק היא חלק מסוגיה גדולה הרבה יותר: היכן עובר שביל הזהב בין נאמנות לשפת היעד, על סגנונה, ביטוייה ומאפייניה, לבין נאמנות למקור – על סגנונו, ביטוייו ומאפייניו. וכפי שיש בחירות שונות וטובות בתרגום ביטויים, במידת הלוקליזציה של שמות מאכלים ועוד, כך יש מקום לדעות שונות גם בשאלת הלוקליזציה של איטליק.

 

תודה לאלקנה דוד הידען על תרומתו בנושא גופנים נטויים בעברית, ולקולגות הנהדרים בפורום אג'נדה על הדיון המרתק והפורה שסייע בכתיבת הפוסט הזה.

למה לא מבצעים את השיעורים?

 

%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%91%d7%a6%d7%a2%d7%99

 

מילים, כמו בני אדם, הן יצורים חברתיים: כמעט לעולם איננו פוגשים מילה יחידה. על פי רוב הן מצטרפות זו לזו ויוצרות משפטים, שיחות או ספרים. כמו בני אדם, הן יכולות ליצור שיתופי פעולה מפתיעים, ולהרכיב משפטים שאולי מעולם לא נאמרו עדיין (לדוגמה, "הנה נמר ושפן רוקדים על חבל כביסה"). אך כמו בני אדם, הן נוטות להתארגן בצוותים קבועים, כמו "למזוג יין", "לעיין בכובד ראש" ו"השמאל הקיצוני".

"השמאל הקיצוני"? או. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהקולגה דנה אלעזר-הלוי, שכתבה בערך כך: "מעניין לשים לב מה קורה כשמצמידים לשם עצם תואר מסוים באופן קבוע. ככל שמוסיפים להגיד 'השמאל הקיצוני', הצירוף כבר מתפרש כיחידה אחת: לא 'השמאל שהוא קיצוני' לעומת 'השמאל שאינו קיצוני', אלא 'השמאל, שהוא קיצוני, טוען'…".

צירוף מילים שמופיע לעתים קרובות יחד בהקשר מסוים, ולא מקובל להחליף את מרכיביו במילים קרובות, נקרא קוֹלוֹקָצְיָה – מהפועל הלטיני collocare, שפירושו "לשים בשכנות". למשל, דוברי עברית יגידו "למזוג יין" או מיץ או רוטב, אך נוזל שלא נועד לשתייה (כמו נפט או אקונומיקה) לרוב איננו מוזגים, אלא שופכים או יוצקים. כך אנו אומרים "להכין שיעורים" או "לעשות שיעורים" ולא "לבצע שיעורים", ו"תה חזק" ולא "תה מרוכז".

קולוקציה אינה צירוף כבול, כלומר צירוף מילים שכבר קיבל משמעות חדשה משל עצמו, שאי-אפשר להסיק אותה בפשטות מרכיביו – כמו "נקודת חן" או "יצא בשאלה". משמעותה של הקולוקציה נגזרת ישירות מהמשמעות של מרכיביה, ובכל זאת היא חלק מהלקסיקון, ואינה יצירה ספונטנית של הדובר (ולראיה – באנגלית יש אפילו מילון קולוקציות).

ואכן, מילה שמופיעה תדיר כחלק מקולוקציה עשויה לקבל ממנה "טעם", קונוטציה מסוימת. הצירופים "תבשיל מנחם" ו"צימר מפנק", למשל, הם קולוקציות שנעשו כה שכיחות עד שהיו לקלישאות, ותכונות הניחומים והפינוק נדבקו דרך קבע לתבשיל ולצימר. דוגמה מובהקת עוד יותר היא המילה "אורחה", שפירושה "שיירה", אך היא מופיעה בעיקר בצירוף "אורחת גמלים" – ולכן נתפסת כקשורה במדבר ובגמלים, ולא משתמשים בה כמעט למטרות אחרות. וכשם שהחזרה על "צימר מפנק" ו"אורחת גמלים" הביאה אותנו לקשר באופן קבוע צימר לפינוק ואורחה לגמלים, כך צירופים כמו "השמאל הקיצוני" ו"השמאל ההזוי" עשויים "להדביק" למילה "שמאל" את המשמעויות האלה. תהליך כזה, המתחיל בצירופי מילים שכיחים, עשוי להשפיע – כפי שציינה דנה במייל שהוביל לכתיבת הפוסט הזה – על רצונות, תכניות ותפיסות חברתיות או פוליטיות.

 

תודה לדנה אלעזר-הלוי על השאלה המרתקת, או אם לבחור קולוקציה אחרת, על הדיון מאיר העיניים.

התמונה שבראש הפוסט היא "ילדה מכינה שיעורים" של אלברט אנקר (Anker).

 

שעת הדמדומים של כתב היד

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d

 

בסצנה יפה בסרט "12 הנועזים" (The Dirty Dozen), שני אמריקאים המחופשים לקצינים נאצים נכנסים לטירה המשמשת את בכירי הצבא הגרמני. אחד מהם אמנם דובר גרמנית, אך כשהוא מתבקש לחתום בספר האורחים, הוא מגלה שהחתימות כתובות בכתבי יד אלגנטיים ומעוצבים מאוד, כמה מהם ממש קליגרפיים (ראו פריים מהסרט למעלה). כדי לא להסגיר את עצמו, החייל האמריקאי הופך "בטעות" את קסת הדיו על ספר האורחים.

נזכרתי בסצנה הזאת כאשר יובל לבל, מרכז הוראה באוניברסיטה הפתוחה, סיפר לי על הקושי של סטודנטים כיום להיבחן בכתב יד. ובאמת, הרי כמעט איננו משתמשים בכתב יד בחיי היומיום שלנו: הרוב המכריע של הכתיבה מתבצע במחשב ובטלפון. רובנו נדרשים לכתב יד בעיקר לכתיבת צ'קים וכרטיסי ברכה.

כאשר אנחנו נאלצים בכל זאת לכתוב בכתב יד, חוסר התרגול מציב בפנינו קושי כפול. ראשית, הכתיבה עשויה להיות אטית ומעייפת יותר, והתוצאה פחות אסתטית ונוחה לקריאה. ושנית, כיוון שהתרגלנו לכתיבה ה"חיה" שהמחשב מאפשר – לכתוב ואז למחוק, לשנות, להרחיב, ללטש – קשה לנו להתמודד עם הכתיבה בעט, שבה התוצאה אינה ניתנת לשינוי. שירו של עומר כיאם –

"האצבע הרושמת נדה הלאה

ואין למחוק את הנרשם למעלה,

לא חסד, לא בִינוֹת, לא דמעותיךָ

יִמְחוּ אות מתֵבָה שנועדה לה"

– נשען על דימוי שהוא כיום אנכרוניסטי: אנחנו מוחקים מה שכתבנו בלא הרף (לעומת זאת, מה שאי-אפשר למחוק הוא תמונה שהתפרסמה באינטרנט).

אף על פי כן, לכתיבה בכתב יד יש יתרונות על פני כתיבה במחשב. אמנם, כתיבה בכתב יד היא אטית יותר; אך מחקרים הראו שסטודנטים שכותבים בכתב יד זוכרים ומבינים את החומר טוב יותר מסטודנטים שמשתמשים בלפטופ. זאת, כנראה, דווקא משום שקצב הכתיבה שלהם אטי יותר: הם אינם מספיקים לכתוב את כל הנאמר – ולכן נאלצים להתרכז ולסכם.

בתי ספר רבים במדינות מערביות מתמודדים עם שאלת הרלוונטיות של כתב היד מזווית מיוחדת: כתב היד המחובר, ה-cursive, באותיות לטיניות. הכתב המחובר אינו נוצר מאליו; לומדים אותו בבית הספר, כפי שמעיד דף התרגול שלהלן. לומדים, או כיום – לא לומדים: בבתי ספר רבים בארצות הברית ובפינלנד, למשל, ויתרו במהלך השנים על הוראת הכתב המחובר, והתוצאה היא ש"מבוגרים כותבים אותיות נפרדות, כמו ילדים".

 

cursive

 

הסיבות לזניחת הכתב המחובר ברורות: מה הטעם להשקיע זמן יקר בתרגול מיומנות שבעידן המחשב כמעט אין הזדמנות להשתמש בה? הכתב המחובר נועד לאפשר כתיבה מהירה יותר, אך מבחינה זו, אינו יכול להתחרות בהקלדה. אימון בכתב מחובר – ולמעשה, בכתב יד בכלל – תורם לקואורדינציית עין-יד ולמוטוריקה העדינה של ילדים צעירים; אך כמובן, אפשר לפתח יכולות אלה גם באמצעים אחרים. ולבסוף, ישנו כמובן גם השיקול האסתטי: כתב מחובר הוא אלגנטי, שכלול של כתב היד ממיומנות שימושית למיומנות אסתטית. הצעדים הבאים מביאים אותנו אל הקליגרפיה, האמנות החזותית של הכתיבה – כגון כתב סת"ם בעברית, ערבסקות בערבית, כתיבה אמנותית של סימניות הכתב בסין וביפן וכתיבה קליגרפית של האותיות הלטיניות, כמו החתימות בספר האורחים שפגשנו בתחילת הפוסט.

ירידת קרנו של הכתב המחובר לא החלה, כנראה, בעידן המחשב. כבר ב-1947, כותב ב-Time התלונן על מיעוט הזמן המוקדש ללימוד כתב מחובר בבתי הספר, ועל "מכונות הכתיבה, הקצרנות, הטלפונים והדיקטפונים" הפוגעים בכתב היד של תלמידים ומורים כאחד. "ימי כתב היד האמנותי והמסולסל עברו, כנראה," מציין הכותב בצער.

ולשאלה המעשית – מה הלאה? כדי להמחיש את השאלה הכללית הזאת, נחזור לשאלה שהוצגה למעלה. כפי שציין יובל, אם סטודנטים כותבים במחשב את התרגילים והמטלות שלהם, ומתכתבים עם חברים באי-מייל ובהודעות טקסט, הרי שסיטואציית הבחינה קשה להם במיוחד: הם נבחנים על חומר הלימוד בעזרת טכניקה שכמעט אין להם הזדמנות לתרגל אותה. חוסר המיומנות עלול לפגוע בהצלחתם, וגרוע מזה: אם כתב היד מסורבל, הבודקים יתקשו לפענח אותו.

האם כתיבה בכתב יד היא מיומנות חשובה גם כיום, ולפיכך דרישה סבירה בסיטואציית בחינה? אוניברסיטאות – ואולי גם בתי ספר – יצטרכו לגבש עמדה בשאלה זו. אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לצייד את חדרי הבחינות בעמדות מחשב במקום בשולחנות כתיבה.

 

תודה ליובל לבל, מרכז הוראה במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה ורכז טכנולוגיות של המחלקה, שהציג בפניי את השאלה המרתקת הזאת.

שירו של עומר כיאם הוא בתרגום יעקב אורלנד, מתוך "רֻבַּעְיָאת", הוצאת עקד, 1976.

גבינת צָאוּ, בבקשה

 

%d7%92%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a6%d7%90%d7%95-%d7%a2%d7%9d-%d7%91%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9djpg

 

בתי אביגיל מבקשת ממני לאחרונה "גבינת צָאוּ". למה? כי היא רוצה גבינת צאן, והמדבקה של המעדנייה שעל הקופסה נראית ככה:


%d7%a6%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%a6%d7%90%d7%9f

 

מי שעיצב את הפונט הזה התכוון כמובן לנו"ן סופית, אבל עיצב אותה כך שאינה חורגת מהשורה כלפי מטה. במקום להמשיך כלפי מטה, הרגל של הנו"ן נוטה קצת לאחור. לעין של קוראת צעירה, הנו"ן הסופית הזאת נראית כמו ו"ו, וככה יש לנו "צָאוּ" (ובאמת, אם יש פטה וריקוטה ומוצרלה, אז למה לא צָאוּ?).

האלפבית העברי אינו עשיר באותיות החורגות מהשורה: אותיות הדפוס הבולטות מהשורה כלפי מטה או כלפי מעלה הן למ"ד, קו"ף והסופיות כ"ף, נו"ן, פ"א וצד"י. ברוב המכריע של הפונטים, הן הוותיקים והן החדשים יותר שעוצבו במחשב, האותיות האלה אכן חורגות מעלה ומטה; ובכל זאת, המעדנייה של הסופר לא לבד. הלכתי לחפש ומצאתי, בבלוג הנהדר הלשכה לטיפוגרפיה עברית, את הפונט הזה:

 

%d7%92%d7%95%d7%a4%d7%9f-%d7%a9%d7%91%d7%95-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9f-%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9e%d7%a2%d7%98-%d7%9e%d7%94%d7%a9%d7%95

 

על פי "הלשכה", הפונט מופיע בקטלוג ישן של "בצלאל" וכן בקטלוג מולכו לפונטים, המרכז מספר גדול של פונטים עבריים היסטוריים.

ייחודו של הפונט בכך שבדומה ל"פונט המעדנייה" שלנו, האותיות אינן חורגות כמעט מתחומי השורה. קו"ף וארבע הסופיות הרלוונטיות חורגות מעט מאוד כלפי מטה; למ"ד חורגת מעט מאוד כלפי מעלה, וה"תורן" שלה, במקום לפנות מעלה כמקובל, מקופל אחורה, ממש במקביל לשורה.

מה הוביל לעיצוב הזה? אחד השיקולים היה כנראה נוחות ה"אריזה" של האותיות על הדף: כאשר האותיות אינן חורגות הרבה מהשורה, דרוש רווח קטן יותר בין השורות, כפי שאפשר לראות בדוגמת הפונט הזאת עצמה.

והנה פונט חדש יחסית של קבוצת המעצבים אאא, הנקרא "יידישקייט" וגם הוא חורג מעט מאוד מהשורה:

 

%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%98-%d7%99%d7%99%d7%93%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%98

 

אמנם, פונט המעדנייה אינו דומה לשני הפונטים האלה, מלבד בממדיה של הנו"ן הסופית הקצרה, בעלת ה"זנב" הצנוע.

אם נחזור ל"צָאוּ", נגלה שיש לה תקדימים מכובדים: המילים "פוחלץ" ו"לסטים" נוצרו אף הן עקב פענוח שגוי של אותיות. כפי שמסבירים יפה פרופ' רינה בן-שחר וגם מילון אבן שושן, המילה "פוחלץ" מופיעה במשנה (כלים כד ט): "והפוחלץ של גמלים, טהור מכלום". ה"פוחלץ" הזה הוא כנראה העתקה שגויה של המילה "פוחלין", שפירושה שק כפול של מטען ששמים על גב חמור או גמל. "- ִין" היא סיומת הרבים הרגילה בארמית ובלשון חז"ל (כמו: נישואין, אירוסין), ו"פֻּחְלִין" היא צורת רבים של "פֹּחַל". אך צירוף האותיות "ין" זוהה והועתק בטעות כאות "ץ", הדומה לו בצורתה, וה"פֻּחְלִין" הפך ל"פֻּחְלָץ" וזכה במשמעותו החדשה, המקובלת כיום.

תהליך דומה התרחש במילה "לִסְטִים", שהגיעה אלינו כמילה היוונית "לסטס" (λεστες, שודד דרכים). מכיוון שסמ"ך ומ"ם סופית הן דומות מאוד, הפכה "לסטס" ל"לסטים", ומשמשת אותנו מאז הן כצורת יחיד והן כצורת רבים.

"פוחלץ" ו"לסטים" נוצרו אפוא עקב זיהוי לא נכון של אותיות, אך כיום הן מילים עבריות כשרות לכל דבר. אז אם תמצאו פעם את המילה "צָאוּ" במילון, זכרו איפה ראיתם אותה בפעם הראשונה.

 

תודה לאלקנה דוד מבית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, שידיעותיו הרבות על גופנים עבריים סייעו לי בהכנת הפוסט הזה.

החיים המסתוריים של הספרים

 

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%9c%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%9c%d7%a6%d7%aa%d7%99-%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%97%d7%99

מאז ומעולם חשדו בני האדם שמילים כתובות אינן "רק" מילים כתובות: יש בהן כוח, ואולי אפילו חיים. ג'ון מילטון כתב על כך ב"אריאופגיטיקה": "שהרי ספרים אינם חפצים מתים לגמרי, ויש בהם מכוח החיים … אצורות בהם, כמו בקנקן חתום, העוצמה והתמצית הטהורות ביותר של האינטלקט החי אשר הוליד אותם."

ישנם גם סופרים המתארים ספרים כיצורים חיים ממש: ספרי הכשפים ב"אוניברסיטה הבלתי נראית" של סופר הפנטזיה טרי פראצ'ט קשורים בשלשלאות למדפים, כדי שלא יברחו. ובכל זאת, זה מה שקרה כאשר כוחות הרשע פלשו לספרייה:

"גרימואר ענקי זינק ממקום משכנו על המדף הגבוה ביותר – ותוך כדי כך ניתק את עצמו מן השלשלת שלו – ועופף משם כמו תרנגולת מבוהלת, כשדפיו מתפזרים אחריו. רוח קסומה העיפה את המטפחת משערה של אֶסק … פניו המיוסרים של סיימון פנו אליה. אינקונבולה מטורפת מפחד התנגשה בכוח בחלק התחתון של גבו, הפילה אותו אל הרצפה המתנודדת וקיפצה גבוה מעל המדפים. אֶסק התכופפה במהירות כאשר להקה של תזאורוסים חלפו על פניה, כשהם גוררים אחריהם את המדף שלהם…".

ספרי כשפים חיים מופיעים גם בסדרת "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג; אחד מהם הוא "ספר המפלצות המפלצתי" (בתמונה למעלה), שנושך את הקוראים ורודף אחריהם.

טקסטים חיים מסוג אחר לגמרי מופיעים בספרו החדש של אהוד גזית האם זה חייב להיות כך, לעזאזל?!, שראה אור בהוצאת פרדס. הספר, שהייתה לי הזכות להיות העורכת שלו, עוסק בשאלה מהם חיים ומהן התכונות שיאפיינו אותם תמיד ובכל מקום.

גזית – פיזיקאי, המתבונן בספר זה בתחום הביולוגיה – מציע שורת תכונות המהותיות, לשיטתו, לחיים. אחת התכונות שאנו מייחסים לחיים באופן אינטואיטיבי היא היכולת להתרבות; גזית מונה ישויות שונות שמתרבות, ובוחן אם יש לסווג אותן כיצורים חיים.

אחת הישויות האלה היא ה"מֵם", מושג שטבע הביולוג ריצ'רד דוקינס. "מֵם", על משקל "גֵן", הוא רעיון – למשל בדיחה או שיר – המתפשט באוכלוסייה לא באמצעות תורשה, אלא באמצעות תקשורת. ממים מוצלחים אכן מתרבים; האם הם יצורים חיים? שואל גזית, ומשיב שלא: לרוב הממים אין מנגנון התרבות משלהם. מי שנתקל בהם אולי ישכפל אותם ביוזמתו, ואולי לא יעשה זאת. גזית מצביע על חריג מעניין מבחינה זו: מכתב שרשרת. מכתב שרשרת מכיל במפורש מנגנון התרבות – בקשה מהקוראים להעביר את המכתב למספר מסוים של אנשים אחרים, בצירוף אזהרות ממזל רע למי שלא יעביר את המכתב והבטחות למזל טוב למי שיבחר להעביר אותו. מכתב שרשרת עומד אפוא בקריטריון אחד (אם כי לא באחרים) של הגדרת החיים.

ישנו עוד סוג של טקסט שגזית בוחן את מועמדותו לתואר "חיים". הרצף של מולקולות DNA, שמהן בנויים הכרומוזומים שלנו, הוא שורה ארוכה של ארבע תת-יחידות שמקובל לכנותן A, T, G, C. חוקרים במכון קרייג ונטר בארצות הברית הצליחו לסנתז כרומוזום שלם במעבדה, להחדיר אותו לתא חיידק חסר DNA ולקבל חיידק המתפקד היטב. חשוב להבחין שהכרומוזום אמנם סונתז באופן מלאכותי, אך התא עצמו – לא ולא; ועדיין – האם דף נייר שכתוב עליו רצף DNA ומעבדה מלאה ציוד יקר גם הם סוג של חיים? (ואם כעת עדיין לא, אולי עוד מעט כבר כן?).

 

גם זה טקסט. האם דף נייר ועליו רצף DNA, בתוספת מעבדה מלאה ציוד יקר, יכול להיחשב חי?

גם זה טקסט. האם דף נייר שכתוב עליו רצף DNA, בתוספת מעבדה מלאה ציוד יקר, יכול להיחשב חי?

 

טקסט יכול להיות חי במגוון מובנים ודרכים – אך במובן הבסיסי ביותר, הוא זוכה לחיים כאשר קוראים אותו, משוחחים עליו ומעבירים אותו מיד ליד. אם הסתקרנתם ואתם רוצים לקרוא את "האם זה חייב להיות כך, לעזאזל?!" של אהוד גזית, תוכלו לקנות אותו כאן או להשתתף בהגרלה של עותק של הספר כאן בבלוג. כדי להשתתף יש לכתוב תגובה או לשלוח מייל דרך לשונית "דברו איתי" (למעלה), עם המילים "אני רוצה עותק, לעזאזל!".

 

%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%96%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%96%d7%90%d7%96%d7%9c

 

 

תודה לאביעד שטיר על הציטוט היפה של מילטון.

הציטוט של פראצ'ט הוא מתוך ספרו Equal Rites, בתרגום שלי.

נתניהו ושלוש הדירות: בעיה בפרגמטיקה

 

%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2-%d7%94%d7%93%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94

 

לאחרונה התעורר ויכוח סביב הצהרתו של נתניהו "יש לי דירה שלישית, אני מנוע" – כלומר, מנוע מלדון בתכנית המס על מחזיקי דירה שלישית של כחלון. זמן קצר אחרי ההצהרה הזאת נמצא שלזוג נתניהו יש כנראה ארבע דירות ולא שלוש.

מכל צדדיה המרובים של הסוגיה, אחד הוא מעניין מבחינתו של הבלוג הזה: האם האמירה "יש לי שלוש דירות" נכונה או אינה נכונה אם לדובר יש למעשה ארבע?

 

ממלכת הפרגמטיקה

לשאלה הזאת יש תשובות בשתי רמות: הרמה הסמנטית והרמה הפרגמטית. הרמה הסמנטית היא רמת המשמעות של מה שנאמר, בהתחשב במילים ובמבנה המשפט, אך בלי להתחשב בהקשרו. ברמה הסמנטית, המשפט "לבנימין יש שלוש דירות" נכון גם אם יש לו ארבע: אם יש לו ארבע, הרי ברור שיש לו שלוש. כדי להמחיש זאת, אפשר להוסיף עוד חלק למשפט: "לבנימין יש שלוש דירות, בעצם יחד עם הדירה מסבתא יש לו אפילו ארבע". המשפט הגיוני, ואין סתירה בין חלקיו. אבל התקשורת האנושית אינה מצטמצמת לרמה הסמנטית; לכל משפט יש הקשר, ואנו מבינים אותו בהתאם להקשר שלו. השפעת ההקשר על המשמעות שייכת לממלכתה של הפרגמטיקה. ניכנס אפוא אל הממלכה הזאת.

כאן מצטרף אלינו הפילוסוף פול גרַייס (Grice). גרייס טען שהתקשורת בין בני אדם מבוססת על עיקרון בסיסי – עקרון שיתוף הפעולה: "אמור מה שעליך לומר בשלב הנוכחי של השיחה, בהתאם למטרתה המוסכמת".

מן העיקרון הזה נובעים כמה עקרונות שיח בסיסיים המסייעים לנו להבין זה את זה, הנקראים עקרונות השיח של גרייס (Grice's maxims).

אחד העקרונות האלה הוא עקרון הכמות: "היה אינפורמטיבי כנדרש (בהתאם למטרת השיחה); אל תמסור אינפורמציה מיותרת". שני עקרונות נוספים הם עקרון האיכות ("נסה להגיד אמת") ועקרון האופן ("היה ברור ומדויק"). העקרונות מנוסחים כהנחיות, אך נועדו לתאר את הדרך שבה אנו מדברים באופן טבעי (מעניין לציין שרוב האנשים סבורים שבני שיחם, ובפרט בני זוגם, מפרים את עקרונות הכמות והאופן על ימין ועל שמאל).

נביא שיחה קצרה לדוגמה, וננתח אותה:

רונה: מי תהיה השנה המחנכת של הכיתה?

איתי: דליה או ורד.

רונה יכולה להסיק מהתשובה שאיתי אינו יודע בוודאות מי מהשתיים תהיה המחנכת, שאם לא כן היה עונה לה ביתר דיוק, בהתאם לעקרון הכמות ("היה אינפורמטיבי כנדרש"). למה איתי לא סיפק את המידע? כי הוא אינו יודע בוודאות מי תהיה המחנכת, ואינו רוצה להטעות את רונה, בהתאם לעקרון האיכות ("נסה להגיד אמת"). המסקנה של רונה, שאיתי אינו יודע מי מהשתיים תהיה המחנכת, היא מה שגרייס מכנה אימפליקטורה שיחתית, או השתמעות מהשיחה.

מה קורה כאשר המידע שנדרש הוא כמותי? פה המצב מורכב יותר, אך לצורכי הדיון די בגרסה מפושטת. נקשיב לעוד שיחה:

רונה: כמה ילדים יש לאסף?

איתי: לאסף יש שלושה ילדים.

מה רונה יכולה ללמוד מהתשובה הזאת? על פי עקרון הכמות, היא מניחה שאיתי מסר לה את מקסימום המידע שברשותו. אילו היו לאסף ארבעה ילדים, יש להניח שאיתי היה אומר זאת, כי בכך היה מוסר מידע רב יותר ומדויק יותר (אם יש ארבעה, הרי ברור שיש שלושה). אבל איתי אמר שלאסף יש שלושה ילדים – מכאן שלפי הידוע לו, יש לאסף בדיוק שלושה.

במקרים מסוימים, אפוא, האמירה "יש לאסף שלושה ילדים" כאשר יש לו ארבעה תיצור אימפליקטורה שיחתית – השתמעות – לא-נכונה: ישתמע ממנה שיש לאסף בדיוק שלושה ילדים, וזה הרי לא המצב. כך, כמובן, גם לגבי דירות.

 

דבריי הוצאו מהקשרם

בניגוד להקשר השיחה שתיארנו כאן, יש מצבים שבהם האמירה "יש לאסף שלושה ילדים" מוסרת את כל המידע הנדרש על מספר ילדיו של אסף, גם אם יש לו ארבעה. נניח, למשל, שבמקום העבודה של אסף יש קייטנה לילדי עובדים, וכעת הודיעו על הנחה למי שיש לו שלושה ילדים לפחות.

רונה: מי שיש לו שלושה ילדים מקבל הנחה על הקייטנה, כמה ילדים יש לאסף?

איתי: יש לו שלושה ילדים!

בסיטואציה הספציפית הזאת, מספר הילדים המדויק של אסף אינו רלוונטי; השאלה היא אם יש לו פחות משלושה, או שיש לו שלושה או יותר. לפיכך, התשובה "יש לו שלושה" מספקת את כל המידע הנדרש בהתאם לעקרון הכמות של גרייס (בעצם היא שקולה ל"יש לו מספיק"). מבחינה פרגמטית, רונה רצתה לדעת אם אסף זכאי להנחה, ואיתי סיפק לה את המידע הדרוש כדי לדעת את התשובה (כן). במצב זה לא נוצרת אימפליקטורה שיחתית שאכן יש רק שלושה ילדים (ולא יותר), והאמירה "יש לו שלושה" אינה מטעה גם אם יש לו ארבעה.

בדומה לכך, האמירה "יש לי שלוש דירות" (או "יש לי דירה שלישית"), בהקשר של המס החדש, פירושה בעצם "המס הזה יחול עליי". בהקשר זה לא נדרש מידע נוסף, ולכן האמירה "יש לי שלוש" אינה יוצרת את האימפליקטורה "אין לי ארבע". משיקולים פרגמטיים, אנו מוצאים אפוא שאם אדם אומר "יש לי שלוש דירות" בהקשר המס החדש, לא משתמע מכך שאין לו ארבע, כלומר האמירה אינה מטעה.

כמובן, המשפטים הבאים של נתניהו היו "אני לפחות אומר לך מה יש לי, אני לא יודע לאיזה שרים יש ולאיזה שרים אין" – וכאן כבר נוצרת השתמעות שאכן מספר הדירות הוא שלוש ולא יותר. אבל זה כבר סיפור אחר.

 

תודה רבה לד"ר אירנה בוטוויניק, מנחת הקורס המצוין מבוא לבלשנות תיאורטית באוניברסיטה הפתוחה, על הפידבק לפוסט.

 

 

שני השישים או שנות השישים?

%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa

 

בעקבות הפוסט הקודם (על "שנות טובות") נשאלתי שאלה נחמדה: מדוע אומרים "שנות השישים" ולא "שני השישים"?

שאלה יפה. סיומת הרבים השכיחה לשם עצם ממין נקבה בעברית היא –וֹת: בנות, המלצות, מפיות, כוסות. צורת הנסמך היא לרוב בהתאם – בְּנוֹת יָם, כוסות זכוכית.

לעומת זאת, סיומת הרבים –ִים אופיינית לשמות עצם ממין זכר: ילדים, כיוונים, סירים, ספלים, וצורת הנסמך היא בהתאם – ילדֵי בית ספר, ספלֵי קפה.

אבל יש, כמובן, חריגים רבים: מילים ממין נקבה המקבלות את סיומת הרבים –ִים, כמו פנינים ואבנים, ומילים ממין זכר המקבלות סיומת –וֹת, כמו וילונות ומקורות. מה קורה אז עם צורת הנסמך? בדרך כלל, שתי הצורות תואמות. למשל, אם צורת הרבים של "פנינה", שהיא ממין נקבה, היא דווקא "פנינים" (עם הסיומת האופיינית לזכר), אזי צורת הנסמך תהיה בהתאם, "פנינֵי-" (כגון "פנינֵי זכוכית"). ובדומה לכך, "אבנים" – "אבנֵי-" (כגון "אבנֵי דרך").

כך גם בזכר: אם צורת הרבים של "וילון", שהיא מילה ממין זכר, היא "וילונות" (עם הסיומת האופיינית לנקבה), אזי צורת הנסמך תהיה בהתאם, כגון ב"וילונות תחרה" (ולא: *"וילונֵי תחרה"). כלומר, אם סיומת הרבים היא הפוכה מהרגיל למין, היא תהיה הפוכה גם בנסמך; שתי הצורות יתאימו זו לזו.

אבל – לא תמיד.

"שנה" היא מילה ממין נקבה שסיומת הרבים שלה היא –ִים, "שָנִים", אבל צורת הנסמך אינה "שְנֵי-" (כמו פנינים, פנינֵי-) אלא דווקא "שְנוֹת-", כאילו צורת הנפרד היא "שָנוֹת" – בדיוק הצורה הלא-תקנית המופיעה בצירוף "שנות טובות"! כך גם "עֵת", שצורת הרבים שלה היא "עִתִים" אבל צורת הנסמך היא דווקא "עִתוֹת-", כמו בצירוף "עִתוֹת שלום". וכך גם "מילה": ברבים "מילים", אבל בסמיכות "מילות חוכמה".

אותה אנומליה קיימת גם בכמה מילים ממין זכר בעלות סיומת –וֹת, אם כי נראה לי ששם תופעה זו נדירה יותר, ומופיעה בעיקר בביטויים, כגון "שטרי חוב" (כשסיומת הרבים היא דווקא –וֹת, "שטרות"), וכן בצירופים כפולים המשמשים להדגשה, כמו "קולֵי קולות", "סודֵי סודות", "מדורֵי דורות".

אנו חוזרים אפוא לשאלה המקורית: אם מילה היא כבר יוצאת דופן וסיומת הרבים שלה היא "הפוכה", למה צורת הנסמך חוזרת לסיומת הרגילה? התשובה, כמדומתני, כפולה – ברמת ההיסטוריה של השפה וברמת הרגלי השפה של הדוברים.

ברמת ההיסטוריה של השפה, בכמה מהמילים האלה קיימת – או הייתה קיימת בעבר – גם צורת הנסמך המתאימה לסיומת הרבים. למשל, צורת הנסמך המתאימה לצורת הרבים "שָנִים" היא כאמור "שְנֵי-" – ואכן, צורה זו מופיעה במקרא כמה וכמה פעמים, למשל "יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב" (בראשית מא כז).

כך גם במילה "אשה" – צורת הרבים היא "נשים", וצורת הנסמך השכיחה כיום היא דווקא "נשות-", כגון "נשות הכותל". אבל בלשון המקרא צורת הנסמך של "נשים" היא הצורה המתבקשת "נְשֵי-", ואילו צורת הנסמך "נשות-" היא מאוחרת יותר.

כמו כן, הצורה "קִבְרוֹת-", כגון בצירוף "קברות צדיקים", היא הפוכה ביחס לצורת הרבים הרווחת היום "קְבָרִים" – אבל אינה הפוכה ביחס ל"קְבָרוֹת", המופיעה בספרים מאוחרים במקרא ובלשון חז"ל (ובצירוף המשמש גם כיום "בית קברות").

ולבסוף, אני סבורה שמעורבות כאן גם האינטואיציות הלשוניות של הדוברים. סיומת הרבים העיקרית של שמות עצם ממין נקבה בעברית היא כאמור –וֹת; לכן, גם אם צורת הרבים היא חריגה – כגון שנים, נשים, מילים – צורת נסמך המסתיימת ב–וֹת נשמעת לנו בסדר גמור. כך אנחנו משתמשים בקלות ובלי צרימה במילים שכיחות מאוד שהסיומות שלהן בנפרד ובנסמך אינן מתאימות: מילים ומילות-, נשים ונשות-, שנים ושנות-.

 

תודה רבה למתרגם אביעד שטיר על השאלה המרתקת.

 

למה שנות טובות?

 

%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%96-%d7%9e%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%9c

 

כיצד נוצר הצירוף הלא-תקני "שנות טובות", ככינוי לכרטיסי ברכה לשנה העברית החדשה? ככל הנראה – בשני מהלכים.

ראשית, הברכה המקובלת "שנה טובה" החלה לשמש ככינוי לכרטיס הברכה הכתוב. הצירוף "שנה טובה" מקורו בברכות המסורתיות לראש השנה, ובהן "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו" והברכה על תפוח בדבש "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה"; וכן באיחול ביידיש "א גוט יאר" – שנה טובה.

בשלב הבא, הצירוף "שנה טובה" ככינוי לכרטיס ברכה זכה לצורת רבים ייחודית משלו, "שנות טובות" – השונה מהצורה התקנית "שנים טובות". מדוע? צורת הרבים השונה עוזרת להבהיר במה מדובר: "שנים טובות" הן שנים, ואילו "שנות טובות" הן כרטיסי ברכה. תהליך דומה התרחש כזכור במילה "תור", שהריבוי הרגיל שלה הוא "תורים", ואילו במשמעות החדשה יותר של מקום בסבב של משחק, צורת הרבים שלה היא "תורות"; ובמילה "מסע", שהריבוי הוותיק שלה הוא "מסעות", ואילו במשמעות של מהלך בשחמט, הריבוי שלה הוא "מסעים".

שנה טובה ומתוקה לכל קוראי הבלוג, ושתקבלו הרבה שנות טובות!