דילוג לתוכן

אמא לפי התקן

 

 

"האמא שילדה שמינייה מספרת הכל."

"איפה האמא של הילדה הזאת?"

"אמא שמחה היא אמא טובה."

אף אחד משלושת המשפטים האלה איננו תקני, כיוון שהמילה "אמא" – וכמוה "אבא", "סבתא" ו"סבא" – נמצאות כיום במעין אזור דמדומים של התקן הלשוני. בניגוד לשגיאות ול"שגיאות" אחרות, המעמד הבעייתי של "אמא" אינו טורד את מנוחתם של רוב דוברי העברית; אך מי שמחויב לתקן במסגרת עבודתו מוטרד אף מוטרד. בכל המשפטים שלמעלה, החלופה התקנית היא "אֵם": "איפה אִמָּהּ של הילדה הזאת?", "אֵם שמחה היא אֵם טובה". אך כפי שמראות הדוגמאות האלה, "אֵם" היא מילה פורמלית מאוד, ה"מגביהה" את השפה בצורה שאינה תמיד מתאימה.

מתי ומדוע "אמא" אינה תקנית?

המילים "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" מקורן בארמית; המילים העבריות המקבילות הן "אֵם", "אָב", "סָב" ו"סָבָה" (כן-כן). הסיומת הארמית ־ָא מציינת במקורה יידוע, כמו ה"א הידיעה בעברית: כך למשל "מַלְכָּא" פירושה הַמֶּלֶךְ, ו"עָלְמָא" פירושה הָעוֹלָם. מכיוון שכך, "אמא" ו"אבא" פירושן למעשה "הָאֵם" ו"הָאָב". לכן "אמא" היא תקנית ומותרת כפנייה של אדם לאמו, שכן מי שאומר "אמא" אומר למעשה "האם שלי"; גם הצירוף "אמא של יונתן" (כמו ב"אמא של יונתן, אפשר לדבר עם יונתן?") הוא תקני (כי פירושו "הָאֵם של יונתן"). אבל הצורה "האמא" אינה תקנית, משום שהיא, לכאורה, מיודעת פעמיים – פעם אחת בה"א הידיעה העברית, ופעם אחת בסיומת היידוע הארמית ־ָא. גם בלי ה"א הידיעה, המילה "אמא" אינה תקנית אם מבחינה תחבירית היא משמשת כמילה לא-מיודעת. למשל, המשפט שראינו למעלה, "אמא שמחה היא אמא טובה", אינו תקני משום שפירושו – על פי הבנה זו – "הָאֵם שמחה היא הָאֵם טובה", משפט שכמובן אינו הגיוני.

התפיסה הזאת של "אמא", "אבא", "סבא" ו"סבתא" כמילים מיודעות מיוצגת במילונים (כגון מילון אבן שושן, מילון ההווה ורב-מילים), וזוהי גם עמדתה של האקדמיה ללשון. האם העמדה הזאת מוצדקת? ננסה לבדוק.

 

היידוע בארמית: לא מה שחשבתם

נתחיל מן הארמית. כפי שציינו, הסיומת ־ָא משמשת ליידוע בארמית. בשמות ממין נקבה המסתיימים באות ה"א, סיומת היידוע ־ָא מתווספת אחרי סיומת הנקבה, והה"א של סיומת הנקבה הופכת לתי"ו – כפי שקורה גם בעברית במצבים דומים (חֲבֵרָה-חֲבֶרתי). כך, "המלכה" בעברית מקבילה ל"מלכתא" בארמית.

בתקופות מסוימות ובניבים מסוימים של הארמית התרחש תהליך נוסף: הסיומת ־ָא החלה להיתפס כחלק מהמילה עצמה, ואיבדה את כוח היידוע שלה. בניבים אלה נפגוש רק את הצורה הכוללת את הסיומת ־ָא, בין שהיא מיודעת ובין שאינה מיודעת. הטבלה שלהלן, המתארת בתמציתיות את המצב, לקוחה ממאמרו של הבלשן פרופ' יוחנן ברויאר "שינוי המין בהשפעת הארמית הבבלית", שנעזרתי בו להכנת הפוסט הזה.

עברית ארמית קלאסית ארמית מזרחית (כגון ארמית בבלית)
זכר מלך

המלך

מלך

מלכא

מלכא

מלכא

נקבה מלכה

המלכה

מלכה

מלכתא

מלכתא

מלכתא

 

העברית קלטה לתוכה מילים רבות שמקורן בארמית, שבארמית הן שמות עצם ממין זכר ואשר הגיעו לעברית כשהן כוללות את הסיומת ־ָא. בגלל הדמיון בצליל לסיומת הנקבה העברית ־ָה, נתפסו מילים אלה כשמות ממין נקבה, וברבות מהן התרחשה החלפה של האל"ף המקורית בה"א, או ששתי הצורות קיימות זו לצד זו. כאלה הן "סדנה", "עובדה", "סברה", "גרסה" ו"בעיה" – וגם "דוגמא/דוגמה" ו"קופסא/קופסה", שמקורן ביוונית והגיעו אלינו דרך הארמית. "משכנתא/ה" ו"שאילתא/ה" הן שמות ממין נקבה כבר בארמית – כפי שמעידה התי"ו שלפני סיומת היידוע.

כל המילים האלה הגיעו אל העברית כשהן כוללות את סיומת היידוע הארמית ־ָא; אך הסיומת הזאת נתפסה בעברית כחלק מהמילה עצמה, ולא כיידוע – אם משום שהתהליך הזה קרה, כפי שראינו, כבר בארמית, ואם בגלל המעבר משפה לשפה. כפי שכתב יפה פרופ' ברויאר: "כבר בארמית בבלית בטל תפקידו של הצורן ־ָא כצורן יידוע, והוא נצמד לכל שם ונעשה חלק ממנו. לפיכך יכלו מילים אלו לחדור אל העברית כפי שהן, שכן לא הורגש עוד שיש בסופן תוספת ארמית בעלת תפקיד כלשהו … כך סיומת ארמית זו יכולה לדור בסופו של דבר בפינות שונות של המילון העברי … אך דריסת רגל בספר הדקדוק העברי, כסיומת בעלת תפקיד דקדוקי ארמי (יידוע) – אין לה כלל וכלל" (ההדגשה שלי).

אם "עובדה", "דוגמא" וכן הלאה הגיעו אל העברית עם אותה סיומת ארמית שיש ל"אמא" ו"אבא", ואיש אינו טוען שהן מיודעות – מדוע שומרים באדיקות כזו דווקא על מעמדן המיודע של "אמא" ו"אבא"? מה גם שהסיומת הזאת, כאמור, הפסיקה לשמש ליידוע גם בניבים מסוימים של הארמית עצמה.

 

"דריסת רגל בספר הדקדוק העברי"

השאלה אם מילה עוברת משפה לשפה כפי שהיא, רק המילה עצמה, או יחד עם נספחים דקדוקיים – היא שאלה מרתקת, שכבר עסקנו בה כאן בכמה הזדמנויות. המילה "מדיה", למשל, היא צורת רבים בלטינית, אך בעברית יש התופסים אותה כנקבה, בגלל הסיומת ־ָה. האם צריך לשמור על מעמדה בשפת המקור, או שמא "ברומא נהג כרומאי", והיא צריכה להפוך לשם עצם ממין נקבה? ומילא "מדיה", שהיא חדשה יחסית וקשיי ההתאקלמות שלה מובנים; אבל "אמא" איתנו מאז התלמוד – האם לא הגיע הזמן שתרגיש בבית?

אם נישאר בתחום היידוע, כמה מילים שמקורן בערבית כוללות את תחילית היידוע "אל". כאלה הן אלכוהול, אלגברה ואלגוריתם. וערבית, כמו ארמית, היא אפילו שפה שמית. האם כאן נשמעה דרישה להימנע מיידוע כפול? לא.

בניסיון לברר מדוע, בעצם, נהוגה ה"חומרה" הזאת ביחס לקבוצת המילים אמא-אבא וחברותיהן, פניתי למזכירות המדעית של האקדמיה ללשון. הדיון (במייל) היה מעניין, אך בסופו של דבר, הנימוקים שעלו הם אלה שהוצגו כאן, ואני עצמי לא השתכנעתי שיש סיבה של ממש לשמור על מעמדה השונה של קבוצת המילים הזאת. זאת הן מן הצד התיאורטי והן מן הצד המעשי – שהרי בפועל, רוב דוברי העברית אינם חשים ש"אמא" היא מילה המציינת אך ורק את אמו של הדובר, או בלשונו של אבן שושן, "אמא – כינוי לאם בפי ילדיה"; והם בהחלט משתמשים ב"אמא" וב"אבא" כשמות עצם מן השורה, כפי שמראים המשפטים לדוגמה שהצגתי בתחילת הפוסט. האם התקן יתאים את עצמו בסופו של דבר לשימוש בפי הדוברים? נחיה ונראה.

 

תודה לאסנת להט, ששיחתנו בעקבות פוסט קודם הובילה לכתיבת הפוסט הזה, ולבנזוגי אוהד, שתרם הארה חשובה. תודה לבת-שבע ורדי מהאקדמיה ללשון העברית על התכתבותנו המועילה; כל תוכן הפוסט הזה הוא, כמובן, על אחריותי בלבד.

 

שיר חדש-ישן: מפגש תרבויות סביב "עליקמא הקטן"

לקחת ספר ליד, ולא להרפות ממנו עד העמוד האחרון – מתי לאחרונה קרה לכם שהספר הזה היה ספר שירה? אני אינני חובבת שירה בדרך כלל, ובכל זאת, זו החוויה שהייתה לי עם "טפשונת משטרים", ספר הביכורים של המשוררת, הזמרת והפעילה החברתית אלקס ריף.

ריף, נציגה של מה שמכונה "דור 1.5" של העלייה מברית המועצות לשעבר, פורשת לאורך הספר את חוויית ההגירה שלה לישראל בהיותה ילדה בגיל הגן, ואת ההתמודדויות החברתיות, התרבותיות והכלכליות שלה ושל משפחתה. היא עושה זאת בכישרון גדול ובתעוזה גדולה, ובמוזיקליות כובשת שקשורה מן הסתם לעשייה הכפולה שלה כמשוררת וכזמרת (בדומה ליוצר אחר שאהוב עליי במיוחד).

בשירה "ארץ החירות", שנכתב בעקבות נסיעה לניו-אורלינס, יש עניין טקסטואלי מיוחד – אחד מבתיו הוא משחק מרתק עם שתי גרסאות של "עליקמא הקטן", סיפור ישראלי מחורז לפעוטות. הבחירה ב"עליקמא הקטן" היא אמירה בפני עצמה: זהו ספר ילדים ותיק ואהוב, סוג של קלאסיקה ישראלית (ראה אור לראשונה ב-1949), שיצרה סופרת הילדים והציירת מרים ברטוב עם הכותב יהודה גבאי. כלומר, "עליקמא הקטן" מייצג את הישראליות הוותיקה שריף מבקרת אותה ובו בזמן כמהה אליה ("נִסּוּ לִשְׁכַּב אִתִּי עֶשְׂרוֹת קִבּוּצְנִיקִים זְקוּפֵי בְּלוֹרִית / הִתְאָרַחְתִּי בְּלוֹנְדוֹן וְקִירְשֶׁנְבָּאוּם פַּעֲמַיִם"). קלאסיקת הילדים הזאת שימשה את ריף ליצירת גרסה סאטירית אפלה, כפי שתראו להלן.

הנה השורות הראשונות של "עליקמא הקטן":

"רְאוּ, יְלָדִים, כָּאן עוֹמֵד עַלִיקָמָא / עַלִּיז וְשָׂמֵחַ – יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית – הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – שְׁחַרְחַרוֹן, / שְׁלִישִׁית – הוּא יוֹדֵעַ לִרְכֹּב עַל פִּילוֹן."

"כושון" ו"שחרחרון" עברו בשלום כאשר הספר הפופולרי הזה ראה אור לראשונה, ב-1949; אך בשנים מאוחרות יותר, השורות האלה כבר נתקעו בגרון. ב-1999, לכבוד שנת היובל ל"עליקמא הקטן", הוציא מוזיאון ישראל מהדורה מיוחדת של הספר, ומרים ברטוב ניסתה להכין נוסח מעודכן ולא-פוגעני של השורות האלה (יהודה גבאי נפטר כמה שנים קודם לכן). בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים" של ד"ר עינת אמיתי מופיע דף ובו הנוסח החלופי הזה בכתב ידה של מרים ברטוב, עם ההערה "עליקמא שינויים – שלא יהיה חשד לגזענות":

"ראו ילדים [כאן עומד עליקמא,] / עליז ושמח [ יודעים אתם למה?] / ראשית יש לו אבא / ושנית יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".

אך לצד השורות האלה מופיעות המילים "לא טוב", ובתחתית הדף מופיעה ההצעה "לציין שאז זה לא נחשב לשם-גנאי: כושון. נשמח אם למישהוא יש הצעות טובות לשנוי החרוזים, בלי כושון ושחרחרון, אנחנו לא הצלחנו". הערה ברוח זו אכן מופיעה במהדורה של מוזיאון ישראל: "זיכרו, שלפני חמישים שנה כש'נולד' עליקמא, המילה כושון לא נחשבה כמילת גנאי, אלא כינוי לאדם שנולד בארץ כוש". שורות הפתיחה נשארו כפי שהיו.

יפה. אך אף שהגרסה המתוקנת לא הגיעה כנראה למהדורה מודפסת של "עליקמא" (אם ידוע לכם אחרת, אנא ספרו לי בתגובות) – היא הגיעה לוויקיפדיה, ומשם או ממקום אחר, הייתה מוכרת לאלקס ריף. הבית השני בשירה שובר הלב "ארץ החירות" הוא פרפראזה סאטירית על שורות הפתיחה של "עליקמא", ובאופן מרתק – הפרפראזה היא על שורות משני הנוסחים, הראשון (באדום) והמתוקן (בכתום):

"דְּעוּ יְלָדִים, כָּאן עָמַד עֲלִיקָמָא / הוּא נִקְנָה בִּשְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דּוֹלָרִים, / יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית, הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – רְכוּשׁוֹן, / כְּבָר אֵין לוֹ אַבָּא, אֵין לוֹ אִמָּא, / וְהוּא לֹא זוֹכֵר אֶת הַפִּיל שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בַּמְבִּימָא."

 

 

נסיים בעוד שיר של ריף, "בארץ הקודש למדתי".

 

בארץ הקודש למדתי

 

לְקַצֵּר שֵׁ‏מוֹת

לְהַצְנִיעַ סָבְתוֹת

לִבְרֹר חֲבֵרִים אוֹכְלֵי קִטְנִיּוֹת

 

לִזְרֹק כְּרִיכִים

לְהִמָּנַע מֵאוֹרְחִים

לְדַבֵּר בְּרוּסִית בְּטוֹנִים נְמוּכִים

 

לְהִתְפַּכֵּחַ מִצִּיּוֹנוּת

לְהִתְרַחֵק מֵרַבָּנוּת

לַעֲסֹק (לְטַעֲנַת הַצִּבּוּר) בִּזְנוּת

 

לְמַסְגֵּר תְּאָרִים

לְזַיֵּן צַבָּרִים

לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת עַל מִבְטָא מִזָּרִים

 

לְטַיֵּל בָּעוֹלָם

לֶאֱהֹב אֶת הַיָּם

וּלְהִתְנַשֵּׂא עַל כּוּ-לָם

 

תודה רבה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד לתמי צ'פניק, לשרית פרקול ולוויקטור מקברייד, שעזרו לי להתחקות אחר תולדות "עליקמא".

"טפשונת משטרים: פורטרט הגירה" של אלקס ריף ראה אור בהוצאת פרדס, עורכת – יעל גלוברמן.

 

קווים מקבילים: המשמעות הסמלית של כיתובים דו-לשוניים

הכיתובים המלווים מוצגים במוזיאון הם דוגמה יוצאת דופן של מקור ותרגום המודפסים זה לצד זה. ספרים מתורגמים אינם כוללים בדרך כלל את המקור. בסרט מלווה בכתוביות, אנו שומעים את המקור וקוראים את התרגום. ואילו בכיתובים דו-לשוניים (או תלת-לשוניים) במוזיאון, אנו פוגשים מקור ותרגום כתובים זה ליד זה.

הפורמט המקביל הזה, שאנו רגילים כל כך לראותו, אינו תמים כפי שהוא נראה. ד"ר רחל קודיש-ושדי, חוקרת תרגום ומתרגמת בתחום הארכיאולוגיה, מציינת כמה משמעויות – תרבותיות, סמליות ומקצועיות – של הפורמט הזה.

איזו משמעות סמלית יש כבר לכיתובים בעברית ובאנגלית? זה פשוט עניין מעשי, לא? ובכן – לא רק. מי שביקר במוזיאון בצרפת ונתקל בכיתובים בצרפתית בלבד ודאי הבין שלא מדובר במחדל, אלא באמירה: זוהי שפתנו המפוארת, איננו רואים צורך בשום שפה נוספת. אם אתם לא יודעים צרפתית – חבל מאוד. לעומת זאת, הבחירה בעברית-מול-אנגלית מעבירה מסר של רב-תרבותיות ואוניברסליות: המוזיאון ותכניו שייכים להקשר רחב יותר מההקשר הישראלי. (אפשר להוסיף כי גם לנוכחותה של הערבית כשפה שלישית, או להיעדרה, יש כמובן משמעות סמלית ברורה.)

קודיש-ושדי מצביעה גם על עובדה מעניינת – לעיתים נעשה מאמץ להגיע לאורך שווה של הכיתובים בשפות השונות. התוצאה הזאת אינה טריוויאלית: כאשר מתרגמים טקסט מעברית לאנגלית, מספר המילים גדל בדרך כלל ב-20 עד 30 אחוז. טקסט ארוך יותר באנגלית היה יוצר תוצאה א-סימטרית; הצוות מטעם המוזיאון – מתרגמים ועורכים – משתדל אפוא לאזן את אורכיהם של שני הטקסטים, כדי ליצור זהות ויזואלית ולהעניק לשני הטקסטים מעמד שווה.

דוגמה לאיזון כזה היא הכיתוב שלפנינו, המלווה את כתובת תאודוטוס המוצגת במוזיאון ישראל. הכיתובים בעברית ובאנגלית נראים שקולים זה לזה והפאנל כולו נראה סימטרי; אם תשוו ביניהם, תיווכחו ששני המשפטים הראשונים בעברית אינם קיימים בטקסט באנגלית – הוא מתחיל במשפט שבעברית הוא המשפט השלישי.

הפוסט הזה הוא סוג של טעימה, או "בקרוב", להרצאתה המרתקת של ד"ר רחל קודיש-ושדי על הטקסט המקביל, משמעויותיו התרבותיות והלשוניות ואופן הכנתו. ההרצאה, "טובים השניים מן האחד? דו­-לשוניות כמשאב סמלי ופונקציונלי במוזיאון", תתקיים ב-28.1.19 (כלומר בעוד כשבוע), בשעה 11:00, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. כל הפרטים – כאן.

 

(ובדרכים שונות להציג ולארוז טקסטים, ובהם גם כיתובים במוזיאון, עסקנו גם כאן.)

 

המתרגמים השקופים: הדרך אל ביקורת הספרות

 

הריאיון היפה הזה עם המתרגמת דנה כספי, שערך אריאל הורוביץ ואשר הופיע במסגרת הסדרה "המתרגמים" ב"מקור ראשון", הציף שוב את הסוגיה הכאובה של התייחסות לתרגום בביקורות ספרים בעיתונות. בלשונה של כספי: "הנה, כשיצאו הספרים של קנאוסגורד, סופר שגוזל ממני שנים יקרות מהחיים, כותבים עליו ביקורות בכל העיתונים ואף אחד בכלל לא מתייחס לתרגום, לעבודה הקשה שכרוכה באיתור הטון המדויק של הסופר הזה. המבקרים מתארים איך הוא כותב ועל מה הוא כותב, ואני אומרת לעצמי: 'איך אתם בכלל יודעים איך הוא כותב? אם אתם חושבים עליו משהו, זה בזכותי'. ואין הכרה בזה."

הריאיון עם כספי זכה להפצה נרחבת ולהדים רבים בקהילת המתרגמים. בין השאר, התעורר דיון בסוגיה זו של התייחסות לתרגום – או היעדר התייחסות אליו – בביקורות ספרים. יש, כמובן, שתרגום חדש מעורר דיון גם בתרגום עצמו, במיוחד אם מדובר בתרגום נוסף של קלאסיקה המזמין השוואה בין התרגומים, או אם המתרגם הוא ידוע ואפילו סלבריטי. אך במקרים רבים, הביקורת או הסקירה אינה כוללת שום התייחסות לתרגום.

מצד אחד, אכן יש משהו מוזר בביקורת על ספר המתעלמת מן העובדה שמדובר ביצירה מתורגמת. כל יצירה אפשר לתרגם בדרכים רבות ושונות, ובחירותיו של המתרגם, שפתו וידיעותיו ניכרות בתוצאה, לטוב או לרע. התעלמות ממלאכת התרגום היא התעלמות מפן חשוב ומהותי של הטקסט שלפנינו; גרוע לא פחות, היא מעודדת גם את הקוראים להתעלם מן התרגום ומאיכותו, ותורמת לסטנדרטים ירודים (ולתשלום גרוע) הקיימים, לצערנו, ברבות מהוצאות הספרים.

מצד אחר, קשה להתייחס לתרגום מבלי להשוות אותו למקור. למשל, אם בתרגום של ספר ילדים מופיעים ביטויים ומילים בוטים מאוד (שתי שערוריות מסוג זה הסעירו לאחרונה את הרשתות החברתיות) – האם אפשר בכלל לומר על כך משהו בלי לדעת מה כתבו כאן הסופר או הסופרת? ואם המבקר אינו מכיר את המקור (אם משום שאינו שולט, למשל, בנורווגית או בשוודית, ואם משום שפשוט לא קרא אותו) – אולי מוטב כבר שלא יתייחס כלל לאיכות התרגום?

לשאלות תיאורטיות גדולות וקשות יש לפעמים פתרונות קטנים ומעשיים. בפוסט הזה כתבתי על השאלה "מי קובע" ביחסים בין עורכת לכותב או בין עורך למתרגמת, ועל הכלים המעשיים שהופכים את השאלה הזאת למיותרת. העיקרון הבסיסי הוא: עזרו להם לעזור לכם – תנו לצד השני אפשרות להבין מה אתם עושים ולמה, ולתת לכם מה שאתם צריכים.

הוצאות הספרים שולחות, כמובן, עותקים לסקירה לעיתונות. במקרים רבים מתלווה לספר, או מגיע במייל, גם דף מידע על הספר (נו, קומוניקט). בהזדמנות זו אפשר לסייע למבקרים להתייחס גם לתרגום – אם המתרגם יכין טקסט קצר שיתאר את המאפיינים המיוחדים והמעניינים של תרגום הספר. האם היה צורך לתרגם משחקי מילים, או דיאלקט או שפה משובשת של אדם לא-משכיל? האם הייתה התלבטות אם לתעתק או לתרגם את שמות הדמויות, ובסוף הוחלט לתרגם ל"מיאו-מלך נמר השלג והמלך אשמן האשף"? אל תחכו (לבד, בחושך) עד שהמבקר יבין בעצמו מה היו אתגרי התרגום. הסבירו את ההתמודדות וספקו דוגמאות, רצוי מעניינות ואולי מצחיקות, שהמבקר יוכל להשתמש בהן. אם המקור הוא באנגלית, אפשר גם לצרף קטעים נבחרים. בדרך זו יש סיכוי גבוה יותר שסקירה או ביקורת יכללו התייחסות לתרגום, ולא רק בעקבות טעות – אמיתית יותר או פחות – של המתרגם.

 

בואי אמא

לפני ימים אחדים ראיתי את הכותרת הזאת ב"גלובס": "האמא שסוגרת דרך הטלפון עסקאות במיליוני דולרים". אוקיי. למה "האמא"? האם העסקאות האלה קשורות לזה שהיא אמא? אולי אין לה שום רקע אחר לעסקאות הענק האלה, מלבד העובדה שהיא אמא – נגיד בת 23, אם לתאומים שהעסק שלה לעוגות חיתולים תפס תאוצה יותר מהצפוי?

ובכן, לא. "האמא" היא קרן מיר, יועצת לסטארט-אפים ומומחית למכירות, בעלת ותק של 25 שנה בהיי-טק (מתכנתת, ראש צוות פיתוח, מנהלת מוצר, סמנכ"לית מכירות). ובכל זאת היא "האמא שסוגרת עסקאות במיליונים דרך הטלפון". ובכן, הנה הצעות לעוד כותרות תואמות: "האבא שמונה לתפקיד המשנה למנכ"ל שופרסל", "האבא שמתכנן לקצץ מאות משרות בחברת 'כלל ביטוח'". לא, נכון?

שלחתי את האייטם לקבוצת הפייסבוק המצוינת "אני פה בגלל בעלי והילדים – מסגור נשים בעיתונות". השחקנית נטע ריסקין ואושיית הספרות ירין כץ הקימו את "מסגור נשים" בדיוק לכבוד מקרים מסוג זה – שבהם התקשורת מתבוננת בנשים ומציגה אותן, בראש ובראשונה, מן הזווית של הגברים שבחייהן, הריונות ואמהוּת. הקבוצה מתמקדת בכותרות ובהפניות מן השער, אף שהמסגור הזה הוא כמובן נרחב בהרבה.

דפדוף קצר בפיד של הקבוצה מעלה את הכותרת "הנשיאה חיות וסבתא אסתי" המתארת את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (ידיעות אחרונות); "'הקיר' של גרושתו של אסף גרניט", על הבמאית מורן איפרגן (ואיי נט); "החיים בלי בן זוג" – חלק מהפניה מהשער לכתבה על לינוי אשרם, סגנית אלופת עולם בהתעמלות אמנותית, בת 19 בסך הכל (ישראל היום); "הקב"טית הראשונה: אם לארבעה תגן על הבקעה", על הקב"טית הדס גוזלן (ידיעות אחרונות); ועוד ועוד. הדיון בקבוצה מקיף גם את סוגיית ההקשר והאכסניה: "וואלה סלבס" שונה מן הסתם באופיו מ"כלכליסט".

לזכות "גלובס" ייאמר, שכותרת "האמא" הוחלפה עד מהרה בכותרת ראויה יותר: "לסגור דרך הטלפון עסקאות במיליונים".

בלשנים נגד סופרים: מותו של שם העט

לאחרונה קיבלתי את סיכום השנה של מילון מריאם-ובסטר – רשימת מילים שזכו לחיפושים רבים במיוחד במהלך שנת 2018. אחת המילים האלה הייתה lodestar, "כוכב הצפון" במשמעות מופת או מקור השראה. מספר החיפושים של lodestar זינק בתחילת ספטמבר, בעקבות טור דעה אנונימי בניו-יורק טיימס שבו הצהיר "בכיר בממשל טראמפ", כי הוא ועמיתיו משתדלים לסכל את פעולותיו חסרות האחריות של הנשיא. הבכיר הוסיף כי הסנטור הרפובליקני המנוח ג'ון מקיין הוא "כוכב הצפון" להשבת הכבוד לחיים הציבוריים בארצות הברית.

הטור הזה עורר, כמובן, סקרנות רבה באשר לזהות מחברו. אחת ההשערות התבססה על השימוש במילה הנדירה יחסית lodestar: נמצא כי סגן הנשיא מייק פנס מרבה להשתמש במילה זו. האם הוא המחבר? או שמא המחבר האמיתי ניסה להפנות אליו את תשומת הלב, באמצעות שימוש בביטוי החביב עליו?

פרשה זו אינה אלא דוגמה – בולטת במיוחד – לניסיונות לזהות מחברים אלמוניים על פי סגנון הכתיבה שלהם. תחום זה זכה לתנופה עצומה הודות לכלים מתחום הבלשנות החישובית, שגויסו לאחרונה למשימה ספרותית: זיהוי הסופרת, או הסופר, הכותבים תחת שם העט אלנה פרנטה.

 

בעקבות אלנה פרנטה: הבלשן כבלש

מחבר הטור בניו-יורק טיימס שומר על אלמוניותו מאז ספטמבר; אלנה פרנטה שומרת על האנונימיות שלה זמן רב קצת יותר – הרומן הראשון שלה, "אהבה מטרידה", ראה אור באיטלקית ב-1992. הניסיונות לגלות את זהותה צברו תאוצה בעקבות הצלחתה העצומה של סדרת "הרומנים הנאפוליטניים". במאמר הטרי הזה, החוקר ז'אק סאבו מציג את מחקרו בתחום הבלשנות החישובית, העוסק בסוגיה זו. סאבו התבסס על קורפוס, כלומר מאגר טקסטים, שהכינה לצורך העניין קבוצת חוקרים איטלקים מאוניברסיטת פדובה. המאגר כולל 150 רומנים איטלקיים שראו אור בשנים 1987 עד 2016; היצירות הן פרי עטם של 40 מחברים, כמה מהם מאזור נאפולי, ובהם, בלשונו של סאבו, "27 גברים, 12 נשים ופרנטה". הרשימה נועדה להקיף את כל הסופרים ה"חשודים" בכתיבת כתבי פרנטה – אם כי לא את אחת משני החשודים המרכזיים, המתרגמת אניטה רָאיָה. כל הטקסטים עברו הגהה קפדנית לצורך כלילתם בקורפוס, וסולקו מהם אלמנטים מיותרים כגון מספרי העמודים.

סאבו בחן את הקורפוס הזה בעזרת שישה מודלים לזיהוי מחברים. המודלים האלה מבוססים על בדיקת שכיחויותיהן של מילים מסוימות בטקסט הנבדק, והשוואתן לשכיחויות של אותן מילים בטקסטים דומים שמחבריהם ידועים. יש שהמילים הנבדקות הן קבוצה קטנה יחסית של 500-200 מילים, הכוללות בעיקר מילות יחס, כינויי גוף וכן הלאה; ויש שבודקים את השכיחויות של כלל המילים המופיעות בטקסט, או של רצפי אותיות באורכים שונים.

סאבו מציג את המודלים שבהם השתמש ומנתח את ממצאיו באריכות ובפירוט (ואף הפתיע אותי בגילוי שהמושג "אנטרופיה" רלוונטי למודלים בבלשנות). אך כדי להמחיש את הרעיון, ניעזר בניתוח פשוט יותר שערך העיתונאי בן בלאט.

 

ג'יי קיי רולינג וטביעת האצבע המילולית

בלאט השתמש בגרסה פשוטה של אחד המודלים ששימשו את סאבו: בדיקת השכיחות של 70 מילים נפוצות והשוואת השכיחויות בין יצירות של כמה סופרים.

גם בלאט, כמו סאבו, בחר יצירות בעלות אופי דומה, במקרה זה – רומנים בלשיים באנגלית שכתבו שלושה סופרים מצליחים ילידי שנות החמישים והשישים. אחד הסופרים האלה הוא רוברט גלבריית; זהו, כמובן, שם עט של הסופרת ג'יי קיי רולינג, מחברת "הארי פוטר". כמו כן נכללו בבדיקה גם ספרי "הארי פוטר". בדרך זו בדק בלאט שתי שאלות שונות: האם לכל אחד מהסופרים יש "טביעת אצבע מילולית" אופיינית? ואם כן, האם "טביעת האצבע" של ג'יי קיי רולינג חוזרת בכל ספריה, או שהיא שונה בין ספרי "הארי פוטר" לבין הספרים שכתבה כ"רוברט גלבריית" – אשר שייכים לז'אנר אחר ונועדו לקהל יעד אחר?

לפניכם שני גרפים שיצר המודל של סאבו. בגרף העליון אנו רואים את השכיחויות של המילה what ביצירות שנבדקו, מוצגות כנגד שכיחויות המילה but באותן יצירות. שמות ארבעת הסופרים מופיעים למעלה, בארבעה צבעים – אדום, צהוב, כחול ותכלת; העיגולים שעל הגרף, באותם ארבעה צבעים, מציינים את היצירות השונות. העיגולים הכחולים-בהירים מציינים את ספרי הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג, והעיגולים הכחולים-כהים – את ספרי הבילוש שכתבה תחת שם העט "רוברט גלבריית".

אילו המילים but ו-what היו מופיעות באותה תדירות בכל הספרים שנבדקו, כל העיגולים היו מצטופפים יחד במקום אחד על הגרף. זה, כמובן, לא המצב. אילו תדירויותיהן היו שונות מספר לספר, אך בלי קשר למחבר, העיגולים היו פזורים ברחבי הגרף מבלי להתקבץ לפי צבע – כפי שאכן אפשר לראות בגרף התחתון, המתאר את שכיחויות המילים so ו-were. אך בגרף העליון, אנו רואים בפירוש מקבץ של עיגולים צהובים, המלמדים אותנו שמייקל קונלי מרבה יחסית להשתמש במילה what, וממעט להשתמש במילה but; מקבץ של עיגולים אדומים, המציינים שאצל לואיז פני המצב הפוך; ומקבץ של עיגולים כחולים-כהים וכחולים-בהירים – המעידים שג'יי קיי רולינג משתמשת בשתי המילים האלה בתדירויות קבועות יחסית בשני השמות שתחתיהם היא כותבת.

 

מתחת לגרפים מופיעה רשימת המילים שבדק בן בלאט; אם תיכנסו לטור הזה שפרסם במגזין Slate, תמצאו בו "גרף חי" – אפשר לבחור כל אחת מהמילים שברשימה ולהציג את השכיחות שלה ביצירות כנגד השכיחות של כל מילה אחרת. אפשר גם לראות איזה ספר מייצגת כל נקודה, בעזרת ריחוף מעליה עם העכבר. לאחר שהשתעשעתי בגרף זמן-מה, נראה לי שהתוצאות אכן מאששות את מסקנתו של בלאט: בדרך כלל, ההבדלים בין ספרים של אותו סופר קטנים מההבדלים בין ספרים של מחברים שונים, כלומר, לכל מחבר יש "קול" משלו – וזאת בלי לבדוק מאפיינים תחביריים כגון אורך ומבנה של משפטים, בלי להתייחס לסימני פיסוק, ואפילו בלי להתייחס לאוצר המילים, אלא אך ורק לתדירויותיהן של 70 מילים שכיחות.

נחזור למחקרו של ז'אק סאבו על קורפוס פדובה, שנועד לבלוש אחר זהותה הסודית של אלנה פרנטה. סאבו בדק את הקורפוס בעזרת ששת המודלים שבחר, והסיק כי "אלנה פרנטה" הוא שם עט של הסופר דומניקו סטַרנוֹנֶה – וזאת, לדבריו, ברמת ודאות גבוהה מאוד; כלומר, הזיהוי עם סטרנונה הוא התוצאה העיקרית שמספקים כמה מודלים שונים, ובדרך כלל, דירוג מידת הדמיון בין היצירות של פרנטה ליצירות של סטרנונה גבוה בהפרש ניכר מדירוג מידת הדמיון בין היצירות של פרנטה ליצירות של סופרים אחרים.

הזיהוי של פרנטה כסטרנונה הולם, כמובן, את אחת ההשערות המקובלות כיום (ואת הדמיון הרב בין "ימי הנטישה" של פרנטה ל"שרוכים" של סטרנונה, מבחינת הנושאים, המיקום והעלילה). סטרנונה, כמובן, מכחיש את ההשערה הזאת. סאבו אף מתייחס בעקיפין להשערה שלפיה "פרנטה" היא צמד כותבים, כנראה סטרנונה וראיה; לדעתו של סאבו, הניתוח שערך מלמד על אחידות המאפיינת כותב יחיד, גם אם אדם נוסף היה מעורב, למשל, באפיון הדמויות.

 

אל תסתפקו בדובדבן – בדקו את כל העוגה

התחלנו את הפוסט עם המילה lodestar, והניסיון לזהות כותב של טקסט על פי שימוש במילה יחידה. המשכנו למודלים המבוססים על ניתוח שכיחויות של מספר גדול של מילים; ולסיום, נחזור שוב למילים יחידות. ז'אק סאבו, במחקרו בקורפוס האיטלקי, התייחס גם לכמה מילים המופיעות כמה וכמה פעמים ביצירות של פרנטה וסטרנונה, ופעמים מעטות מאוד ביצירותיהם של שאר 38 הסופרים בקורפוס. כזו היא, לדוגמה, הקללה strunz, השייכת לניב הנאפוליטני (באיטלקית הקלאסית קיימת הצורה stronzo). המילה strunz מופיעה 18 פעמים בספרי פרנטה, 63 פעמים בספריו של סטרנונה, ורק 4 פעמים בסך הכל בכל ספריהם של הכותבים האחרים. יפה. אך פה אנו חוזרים לקושי שהזכרנו בתחילת הפוסט: קללה נאפוליטנית היא מאפיין שקל להבחין בו, ובדיוק משום כך קל לשלוט בו ולמנן אותו – למשל, להשתמש בו בטקסט כדי להעניק לדמויות נופך נאפוליטני אותנטי, או כדי ליצור את הרושם שהמחבר עצמו הוא בן נאפולי. לעומת זאת, במאפיינים הסטטיסטיים שתיארנו קשה הרבה יותר לשלוט, ולכן הם עשויים לספק ראיות אמינות יותר.

האם היסטוריה מפוארת של משחקי זהויות בחסות שמות עט למיניהם עומדת להסתיים בקרוב, הודות לכישרונם של בלשי הבלשנות החישובית?

מדינה במסכה: הזהות הסודית של ווקאנדה

הסרט "הפנתר השחור" של מארוול, שעלה על המסכים בתחילת השנה, זכה לקבלת פנים חמה מן הקהל בכלל, ומקהל שחור בארצות הברית ובאפריקה בפרט. אחד הגורמים לעוצמתו של הסרט הזה הוא הרחבת הרעיון של "זהות סודית" והחלתו על מדינה שלמה.

"הפנתר השחור" הוא הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול שבמרכזו גיבור-על שחור ושביים במאי אפרו-אמריקאי, ראיין קוגלר. הדמויות בסרט הן ברובן המכריע שחורות – ובהזדמנות זו, שבה פנתה מארוול למיעוטים הסובלים מתת-ייצוג ומייצוג סטריאוטיפי ביצירות קולנועיות, קיבלנו גם ייצוג ראוי בצורה חריגה של נשים: במקום אשה סמלית אחת בחבורת גברים, כנהוג בז'אנר, זכינו במפגן של כוח נשי, ובכלל זה המלכה-האם רמונדה, הגנרלית אוֹקוֹיֶה, המרגלת נַקִיָה וכמובן המדענית הראשית, הטינאייג'רית הגאונה וההורסת שוּרִי. יש הטוענים (אולי בהגזמה) שזהו הסרט הראשון של מארוול שעובר לא רק את מבחן בכדל, אלא גם מבחן בכדל גזעי (שתי דמויות לא-לבנות שיש להן שמות ואשר מדברות ביניהן על משהו שאינו אדם לבן) ומבחן דוּבֶרנֶה (שתי דמויות לא-לבנות שיש להן קווי עלילה ומוטיבציות משלהן, ואינן משמשות כתפאורה בלבד לסיפורים לבנים).

למי שאיכשהו פספס, "הפנתר השחור" מתאר מדינה אפריקאית דמיונית בשם ווקאנדה. לכאורה, ווקאנדה היא מדינה כפרית נחשלת; למעשה, היא מסתירה מדע וטכנולוגיה מתקדמים ביותר, שהצליחה לפתח הודות למתכת בשם ויברניום, שהגיעה לשטחה כמטאוריט. הטכנולוגיה הזאת כוללת שלל כלי טיס וכלי נשק עתידניים, וכמובן טכניקות הסוואה מרשימות.

לקראת סוף הסרט מחליטה הנהגת ווקאנדה להפסיק להסתתר. מלך ווקאנדה, טצ'אלה, מכריז בעצרת האו"ם: "לראשונה בהיסטוריה, נחלוק את הידע והמשאבים שלנו עם שאר העולם. ווקאנדה לא תִצְפה עוד מהצללים … אנו נשתדל להיות דוגמה כיצד עלינו לנהוג זה בזה, כאחים ואחיות על האדמה הזאת" (טקסט התסריט של "הפנתר השחור" – כאן).

הרגעים הבאים הם מן החשובים ביותר בסרט. אחד הנציגים שואל "עם כל הכבוד, המלך טצ'אלה, מה אומה של חקלאים יכולה להציע לשאר העולם?". המצלמה עוברת בין כמה מאנשי ווקאנדה וחוזרת אל טצ'אלה; כולם עוטים הבעה של חיוך סלחני.

מדוע הרגע הזה חשוב? אחרי כל האקשן, הפיצוצים, הסמים המיסטיים והתלבושות השבטיות המרשימות, החיוך הזה הוא לב הסרט: אתם חושבים שאנחנו ארץ כפרית ונחשלת, אבל למעשה אנחנו משהו אחר לגמרי, אנחנו מעצמה מדעית וטכנולוגית. אנחנו "אפריקה שמעולם לא סבלה מקולוניאליזם", כדבריה של רות קרטר, ראש מחלקת ההלבשה של הסרט. אנחנו לא מה שאנחנו נראים: יש לנו זהות סודית.

הזהות הסודית היא כמובן עקרון יסוד בז'אנר גיבורי-העל, החל מסופרמן. התיכוניסט הביישן או העיתונאי עם המשקפיים הם בעצם גיבורים בעלי כוחות אדירים. הזהות הסודית של גיבורי-העל אפשרה לקוראי הקומיקס ולצופים בסרטים לדמיין את עצמם כגיבורים, ואולי גם לגלות בעצמם כוחות וביטחון שהסביבה לא ייחסה להם.

הסרט הזה לוקח את רעיון הזהות הסודית צעד אחד הלאה – לא רק לגיבור הסרט יש זהות סודית (במקרה זה, טצ'אלה הוא "הפנתר השחור"), אלא למדינה שלמה יש זהות סודית. כן, "הפנתר השחור" מציג מודלים לחיקוי, כגון דמות של מדענית צעירה שחורה שנערים ונערות שחורים יוכלו להזדהות איתה, וכך אולי לראות לעצמם עתיד במדע ביתר קלות – אפשרות שכבר זכתה לכינוי "אפקט שוּרִי". אך "הפנתר השחור" עושה יותר מזה. כפי שמתאר העיתונאי טריי ג'ונסון במאמר הנפלא הזה ב-Vox, הסרט מציג חברה שחורה שלמה, "ארץ שחורה מלאת חיים, חופש ומגוון, שהשיח בה לא הוכתם על ידי כוחות חיצוניים ואנשיה לא נאלצו להתמודד עם איש מלבד עצמם". הזהות הסודית של ווקאנדה מסייעת לצופים שחורים לדמיין מציאות אחרת: הנה, כך יכולנו להיות אילו ההיסטוריה הייתה מתגלגלת אחרת, אילו המפגש עם המערב היה מתרחש בתנאים אחרים; וכך, אולי, עדיין נוכל להיות.

 

 

טחינה זו על שום מה?

 

הבילוש אחר מקורותיהן של מילים מוביל לעיתים לגילויים מפתיעים ומסקרנים. בבלוג הזה כבר עקבנו אחר סוכר עד למקורה בסנסקריט, אחר שמוזינג עד למקורה בעברית, ואף גילינו את מקורה הכפול (עברית וערבית) של המילה מצפון. אך בדרך כלל, אכן מדובר בבילוש. רק לעיתים נדירות מילה מתייצבת ומציגה את עצמה בצורה כה ברורה ומפתיעה כפי שקרה לי אתמול.

ביום נעים ובחברה טובה, מצאתי את עצמי במפעל "חלבה נצרת", מול מכונה לייצור טחינה. כולנו יודעים שטחינה עושים משומשום. לחלקה העליון של המכונה שופכים אפוא גרגרי שומשום קלויים, המכונה טוחנת אותם ומחלקה התחתון מטפטפת טחינה נוזלית. המראה הזה מבהיר, בלי מילים ובלי מילון, ש"טחינה" נקראת "טחינה" פשוט משום שמדובר בתוצר הטחינה של גרגרי שומשום! צפו בסרטון הקצרצר הזה (39 שניות) ותוכלו להצטרף לחוויה הפילולוגית-קולינרית הזאת.

שם המאכל "טחינה" הגיע אלינו כמובן מהערבית, שבה השורש טח"נ מופיע בדיוק באותה משמעות; והיות שפטור בלי מילונים בכל זאת אי-אפשר, נוסיף שאבן שושן אכן מציין ש"טחינה" בעברית היא על פי "טַחינה" בערבית, ומדובר כמובן ב"שומשומים מקולפים וטחונים"; שהמילה "טְחִין" בלשון חכמים פירושה גרגרים כתושים ושחוקים עד דק, כלומר טחונים; ושקִימְחָא טְחִינָא בארמית הוא מקורו של הביטוי המוכר "קמח טחון", כלומר משהו שכבר טיפלו בו והתעסקו בו הרבה.

(בפעם הבאה: מדוע לעוגה בחושה קוראים עוגה בחושה. הישארו עימנו!)

 

התמונה באדיבות Max Pixel.

יד שנייה, מעורך

 

כאשר חושבים על עבודת העורך או העורכת, חושבים בדרך כלל על יצירה חדשה: טקסט שהגיע אל העורך ישר מן המחשב של הכותב או המתרגמת.

אכן, בדרך כלל זהו המצב; אך יש שהטקסט שנועד לעריכה הוא טקסט שכבר נערך והתפרסם פעם אחת. תהליך כזה קורה לעיתים ביצירת ספרות מקורית (על דוגמה מרתקת כזו כתבתי כאן), אך לרוב מדובר בספר עיון שהוחלט להוציא מהדורה מעודכנת שלו. במצב כזה העורך מקבל לידיו טקסט מטולא, המורכב מחלקים שכבר נערכו, וכעת אולי עודכנו ותוקנו, ומחלקים חדשים שהתווספו אליהם.

טקסט כזה מציב אתגרים מיוחדים. הוא דומה מעט לעבודה של אדריכל שאינו מקבל מגרש ריק, אלא בניין קיים שיש לשפצו ולהוסיף לו. ייתכן שהוא היה מתכנן את הבניין הזה אחרת מלכתחילה, אך כעת עליו להתחשב בקיים – המעטפת, חלוקת החלל, הכיוונים, הסגנון ואף הבנייה עצמה: היכן, בעצם, נמצאות פה הקורות והצנרת?

הן האדריכל דנן והן העורך ישמחו לגלות שבעל המקצוע שהיה שם לפניהם עשה עבודה טובה: שהיסודות מוצקים, החלוקה הגיונית והגימורים עשויים היטב. הרבה פחות משמח לקבל לידיך עבודה מחופפת (במיוחד בצירוף ההנחיה "יש פה כמה תוספות, על השאר רק תעברי במהירות לראות שהכל בסדר").

בעריכת מהדורה מעודכנת יש לבחון את הספר הן ברמת המאקרו (הנושאים, הארגון, הסגנון) והן ברמת המיקרו (מהמינוח ועד הכתיב וצורת הרישום של ציטוטים ופריטים ביבליוגרפיים). לאחר מכן יש להחליט מה מן הבחירות הקיימות יישמר במהדורה החדשה, והיכן מוטב לנצל את ההזדמנות כדי לערוך שינוי. האם יש בספר כפילויות, שזה הזמן להיפטר מהן? האם הכותרות מסורבלות, וכדאי להציע כותרות קליטות ומושכות יותר? האם הכותב הוסיף כמה קטעים חדשים, אך לא הבחין באי-התאמות בינם לבין החלקים הישנים? (למשל: בספר בתחום התקשורת, חקר מקרה חדש שהתווסף מתאר את הקמת תאגיד התקשורת הציבורית "כאן", בעוד שפרק ישן מציין כי הערוץ הראשון נמצא במצב חמור ומנתח את האפשרויות הניצבות בפניו.) אם נוצרה אי-התאמה כזו, ייתכן שהפרק הישן דורש עדכון, ויש להחליט על היקפו. לכל שינוי יש עלות – בזמן עבודה שלנו, ואולי גם של אנשים אחרים.

גם ברמת המיקרו, כדאי להתחשב בבחירותיו של העורך הקודם כדי לחסוך עבודה מיותרת. מבחינת הכתיב, למשל, רובנו נוהגים על פי הנחיות הכתיב המלא של האקדמיה ללשון; אך רובנו גם חורגים מהן פה ושם. אם העורך הקודם נהג אחרת מאיתנו, מוטב אולי ליישר קו איתו ולא לשנות לאורך כל הספר "הכל" ל"הכול", "אמתי" ל"אמיתי" או להפך. כדי לזכור את העדפותיו של העורך הקודם ולא לחרוג מהן, כדאי להכין לעצמנו קובץ מרוכז של ההעדפות האלו. במובן מסוים, העבודה היא הפוכה מהרגיל – במקום לוודא שהכתיב אחיד בהתאם להעדפות שלנו, צריך לגלות את ההעדפות שלפיהן הוא אחיד (יש לקוות). עבודת העריכה דומה קצת למטה משטרה בזמן חקירה של פשע – כאשר החוקרת תולה על הקירות את התמונות והראיות המצטברות ("תיאורטי", "מוטיבציה", "בית-משפט עם מקף אבל בית חולים בלי, למה???").

ומה הבונוס האפשרי בפרויקט כזה? כמובן, כאשר העורכת הקודמת היא מצוינת, הטקסט רהוט ובהיר, הבחירות עקביות והארגון אלגנטי – זו ההזדמנות הטובה ביותר להכין לעצמנו קפה, להתיישב בנחת וללמוד משהו.

חסינות קהילתית או חסינות העדר?

 

לאחרונה עלה בדעתי שלתופעה החברתית של הימנעות מחיסונים יש, אולי, פן לשוני מעניין. הפן הזה קשור לקונוטציות, שעסקנו בהן בפוסט הקודם.

קונוטציות הן התחושות שמילה מסוימת מעוררת בנו והדברים שהיא מעלה בדעתנו, מעבר למשמעות הבסיסית שלה. לדוגמה, למילה "כחוש" יש קונוטציה שלילית, ואילו ל"דק גזרה", שמשמעותה הבסיסית דומה – קונוטציה חיובית. "חם מזג" הוא תיאור ניטרלי, ואילו ל"עצבני" יש קונוטציה שלילית. כאן מציינים כי המילה "פיראט" מעוררת קונוטציות של איים רחוקים ומטמון זהב, וכאן מסופר כי טראמפ עורר התמרמרות כאשר התייחס לקשריה של הילארי קלינטון עם "הבנקים הבינלאומיים", משום שלצירוף הזה יש קונוטציות אנטישמיות.

לבחירת המילים שלנו יש אפוא משמעות רבה, גם מעבר לעצם התוכן שהן מציינות. אותו דבר עצמו אפשר לציין במילים שיבטאו תחושה חיובית או שלילית, יתקשרו לדברים רצויים או להפך – עובדה הידועה היטב בתחום השיווק והמיתוג, אך לא תמיד משכילים להביא אותה בחשבון בתחומים אחרים.

האם ייתכן שקונוטציות אחראיות במידת-מה לתופעת ההימנעות מחיסונים, שעלתה שוב על הפרק בעקבות התפרצויות של מחלת החצבת? על חיסונים ועל הימנעות מחיסונים תוכלו לקרוא למשל כאן; פה נהרהר על הצד הלשוני של הסוגיה, וספציפית על הביטוי "חסינות העדר" והקונוטציות השליליות – ולכן המזיקות – שכנראה יש לו.

חסינות העדר (herd immunity) היא הגנה לא-ישירה מפני מחלה מידבקת, הנוצרת כאשר אחוז גבוה מכלל האוכלוסייה מחוסן כנגדה. בחברה שבה שיעור גבוה של הפרטים מחוסן בפני מחלה מידבקת מסוימת, יהיה למחלה זו קשה להתפשט (חשבו על ילד חולה חצבת בגן של ילדים מחוסנים). במצב כזה, המיעוט הפגיע – כגון ילדים צעירים מכדי להתחסן, קשישים ואנשים הסובלים מבעיות במערכת החיסון – נהנה מההגנה שמספק לו הרוב המחוסן.

שיעור המחוסנים הדרוש כדי להגיע למצב של "חסינות עדר" שונה ממחלה למחלה; אך בדרך כלל מדובר בשיעור שבין 80-85% במחלות מידבקות פחות, כגון פוליו, ל-90-95% במחלות מידבקות יותר, כגון חצבת. אם רק האנשים שאינם יכולים להתחסן או לפתח חיסון מסיבות רפואיות אינם מחוסנים, ניתן להגיע לשיעור הנדרש; אם שיעור הלא-מחוסנים גבוה יותר, משום שאנשים בוחרים שלא להתחסן או לחסן את ילדיהם מסיבות אחרות, "חסינות העדר" נפגעת ומתחוללות התפרצויות של מחלות – כגון ההתפרצות הנוכחית של חצבת בישראל.

אם נחזור לפן הלשוני של הסוגיה, ייתכן שהמונח "חסינות העדר" הוא בחירה גרועה ביותר. מה מזכירה לנו המילה "עדר"? בניגוד ל"להקה" וגם ל"משפחה", הקשורות בתפיסתנו לקשרים הדוקים, לחמימות ולהגנה, המילה "עדר" קשורה בתודעתנו לקבוצה גדולה הנעה יחד בלא בינה ושיקול דעת. אנשים מתנהגים "כמו עדר" כשהם משתעבדים לאופנה ומחקים אחרים בצורה עיוורת. "כמו עדר ללא רועה" הוא תיאור מעליב במיוחד, המרמז על הצורך באיזה מבוגר אחראי. מי רוצה להרגיש שהוא חלק מעדר? אף אחד. משום כך הבקשה לתרום ל"חסינות העדר" עלולה למצב את ההתחסנות כהתנהגות עדרית וחסרת שיקול דעת, ואת ההימנעות מחיסון כהתנהגות עצמאית, שקולה ואינדיווידואליסטית.

(החוקר והמתרגם רן הכהן אף העלה בהקשר זה רעיון מעניין, שלפיו גישת ההתנגדות לחיסונים מעוררת לעתים סימפטיה משום שאנשים מזהים אותה כמתאימה להשקפת עולמם הפוליטית: אנשי שמאל יזהו בה ביקורתיות וחשיבה עצמאית, ואנשי ימין אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו והתנגדות לקולקטיביזם. ובאותו קו מחשבה, הכתבה המעניינת הזאת באתר The Conversation עוסקת בקשר בין התנגדות לחיסונים לעמדה פוליטית ליברלית או שמרנית בארצות הברית.)

אם המונח "חסינות העדר" אכן כרוך בקונוטציות שליליות, האם אפשר לחשוב על מונח דומה בעל קונוטציות חיוביות יותר? חשבתי על הצירוף "חסינות קהילתית". "קהילה", בדומה ל"להקה" ול"משפחה", מעוררת קונוטציות חיוביות, במקרה זה – לכידות חברתית, אכפתיות והגנה על החלש. ואכן, המונח כבר קיים בפועל, באנגלית (community immunity) ואפילו בעברית.