דילוג לתוכן

מי שמביט בי מלפנים לא יודע מי אני: הצד הרביעי של הספר

התמונה הזאת הועלתה לפני זמן-מה בקבוצת מועדון הספר הטוב של הכורסא, וסיפקה ליושביה שעשוע לא מועט – בין השאר בשל ההשערה שבעלי הספרייה הזאת מכירים את ספריהם כל כך טוב, שהם מזהים אותם גם כשהם הפוכים.

נזכרתי בתמונה הזאת כאשר צפיתי בפרק האחרון של ערוץ המתמטיקה Numberphile ביוטיוב. ברור שהמתמטיקאי ניל סלואן אכן אוהב לזהות את ספריו גם מהצד:

הגישה המעשית של סלואן מעלה חיוך, אך גם מחשבה: כמה תשומת לב מושקעת בעיצוב הכריכה הקדמית והכריכה האחורית, וכן בעיצוב השדרה, המחברת ביניהם; ואילו שלוש הפאות האחרות של צורת התיבה של הספר – אלו המורכבות מקצות הדפים – נראות כמו כל ערימה של נייר מדפסת (אלא אם כן, כמובן, הספר הוא מן המעטים שקצות דפיהם מוזהבים).

אך יש גם חריגים מן החזית הלבנה והאחידה הזאת. בשנים האחרונות שטפו את הרשת תמונות של האמנות האזוטרית הידועה בשם fore-edge painting, לאמור "ציור על הצד הקדמי של הדפים". שורשי האמנות הזאת מגיעים עד למאה ה-10 לספירה. יש שמדובר פשוט בציור על קצות הדפים שמול שדרת הספר הסגור, כמו בעותק הזה של "הארי פוטר ואוצרות המוות" עם כריכה ו-fore-edge painting של כוכבים שיצר האמן מרטין פרוסט:

אך לרוב הציור הוא מתוחכם יותר, ומתבצע כאשר דפי הספר פרושים מעט. לפיכך אפשר לראות אותו רק כאשר מחזיקים את הדפים באותה זווית שבה נמצאו כאשר נעשה הציור, וכאשר הספר סגור, הציור נעלם, כפי שרואים בעותק הזה של "אליס בארץ הפלאות" שנמצא בספריית ספרי הילדים ע"ש קוטסן באוניברסיטת פרינסטון:

למעשה, ציור "סודי" כזה אינו מצויר ממש על קצות הדפים, אלא על רצועות דקיקות בשולי הדפים עצמם. בסרטון שכאן, פרוסט מסביר כיצד מציירים ציור כזה – בצבעי מים וכמו הקיפודים, בזהירות רבה, כדי שהמים לא יחדרו לדפים ויקלקלו אותם. אחר כך מקובל להזהיב את קצות הדפים, כדי לשמור עליהם וגם להסתיר את הציור. ציור יחיד כזה, כמו בגיף שלמעלה, נקרא a single fore-edge painting. באותו ספר עצמו אפשר ליצור גם שני ציורים שונים, שמתגלים כאשר מטים ופורשים את דפי הספר בשני הכיוונים; צמד ציורים כאלה נקראים two-way double fore-edge paintings (דוגמה יפה כזו תוכלו לראות כאן). וישנו גם all edge painting – שבו פיתול של דפי הספר מגלה ציורים גם על הקצוות העליונים והתחתונים של הדפים, כמו בעותק המרהיב הזה של "צופן דה וינצ'י", גם הוא יצירה של פרוסט (כדי לצפות בסרטון, לחצו על החץ הלבן):

בספרים עבים אפשר לצייר a split double – "כפול מפוצל": כאשר פותחים את הספר באמצע, מתגלה ציור אחד על קצות הדפים שמימין וציור אחר על קצות הדפים שמשמאל, כמו ביצירה הזאת של פרוסט:

האם אפשר להעביר את האמנות הזאת מסדנתו של האמן המצייר במכחול – אל בית הדפוס, ומשם לחנות הספרים הקרובה לביתנו? עד כה לא נתקלתי בספרים מודפסים ומעוצבים מכל הצדדים; אך אולי זו שאלה של זמן, משום שחברה בשם אנדרומדה מציעה תוכנה להדפסת fore-edge על יומנים, חוברות, ספרי מחזור וכדומה, להנאתכם (אמנם בלי הטריק של "ציור סודי"):

ולסיום, מעניין להבחין במוזרות האנטומית של הספר המשתמעת מן המונח fore-edge. המילה fore באנגלית פירושה כמובן "קדמי" או "החלק הקדמי" – ומכאן forward (קדימה) ו-foreword (הקדמה). היות שלספר יש "שדרה" (spine), ועמוד השדרה הוא כמובן בגב, אכן הגיוני שהצד הנגדי של הספר ייחשב לצד הקדמי – גם אם כשהספר עומד על המדף, הצד הזה נמצא לרוב דווקא מאחור. אלא שגם הכריכה נחלקת כידוע לכריכה קדמית ולכריכה אחורית. ולכן, מלבד הצד העליון והצד התחתון (הנקראים באנגלית head ו-tail בהתאמה), נמצא שיש לספר, במפתיע, שני צדדים קדמיים ושני צדדים אחוריים.

תודה רבה למרטין פרוסט על הסכמתו להעלות כאן את התמונות של יצירותיו. עוד תמונות נהדרות ומידע תוכלו למצוא כאן:


www.foredgefrost.co.uk

https://www.instagram.com/foredgefrost1/?hl=en

אין צורך באמבטיה כדי לבנות מנוע: בחרו היטב מה ייכנס לספר שלכם

בחדר מלון על הירח, איש מחשבים, פונדקאית ופרופסור מקימים מחתרת שתפעל נגד שלטון כדור הארץ. בשיחה ביניהם מסביר הפרופסור את חשיבותו של ארגון נכון בדרך למהפכה אפקטיבית.

"'גברתי היקרה, אין מנצחים במלחמות בעזרת גיוס ההמונים. מהפכה היא מדע, שרק מעטים כשירים לעסוק בו. הכול תלוי בארגון יאה … אני מקווה שתסלחי לי אם אציין שעד כה נעשו הדברים באורח כושל.'

וייאו נראתה אובדת-עצות. 'למה אתה מתכוון, 'ארגון יאה'?'

'ארגון פונקציונלי. איך מתכננים מנוע חשמלי? האם תחברי אליו אמבטיה, רק מפני שיכולת להשיג אותה? האם כד פרחים יעזור? חופן שברי סלעים? לא, את תשתמשי באותם מרכיבים החיוניים למטרתך ותבצעי אותה לא יותר משדרוש … התכליתיות מכתיבה את התכנון.'"

כמה מבני דורי ודאי זיהו בנוסטלגיה את שלושת המהפכנים מן הירח – גיבורי הקלאסיקה עריצה היא הלבנה מאת סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין. לאחרונה נזכרתי בהברקה שלו בעניין האמבטיה ושברי הסלעים, כאשר הרהרתי על חשיבותו של ארגון יאה. אמנם אני לא ניסיתי לארגן מהפכה אלא ספר, אבל גם זו לפעמים משימה לא פשוטה.

ספרים, כמו מחתרות ומנועים חשמליים, בנויים ממרכיבים – כגון פרקים, איורים ומסגרות טקסט. את המרכיבים האלה יש לבחור היטב ולארגן בתבונה.

הדבר בולט במיוחד כשמדובר באיורים. ספרי עיון רבים כוללים תמונות ותרשימים, בין שהכינו אותם במיוחד בעבורם ובין שמקורם במאמרים או בספרים אחרים. כיצד בוחרים אותם ועל מה יש להקפיד כאשר משלבים אותם בטקסט?

לא על התמונה לבדה: מיקום, הפניה וכיתוב

אכן, "התכליתיות מכתיבה את התכנון" – כפי שאמר הפרופסור או ככינויו בספר, הפרופ'. אם ברצונכם לשלב איור, חשבו מה תכליתו. מה הוא מוסיף לספר? מה הוא נועד להבהיר?

אם הוא אכן מוסיף ומבהיר, מצאו את הנקודה הספציפית בטקסט שבה על הקוראות והקוראים לעצור את הקריאה ולעבור להסתכל באיור, וכתבו הפניה אליו (איור 1). אם אין בדיוק נקודה כזו, אולי צריך לשנות מעט את הטקסט וליצור נקודה מתאימה. אם אין נקודה מתאימה ואתם מתקשים ליצור אותה, אולי בכל זאת לא מדובר בחלק נחוץ של המנוע שלנו, אלא באמבטיה או בכד פרחים.

איור 1 ההפניה מבהירה לקוראות ולקוראים מתי לעבור מהטקסט לאיור ובחזרה

האיור נחוץ, מצאתם בדיוק לאן הוא שייך וכתבתם הפניה? יפה. כעת הכינו לו כיתוב. על הכיתוב למסור לקוראים את המידע הרלוונטי: מה רואים באיור? למה צריך לשים לב? אם הכיתוב כולל מונחים שלא הוסברו בגוף הטקסט, הסבירו אותם. תנו את הדעת על חלוקת העבודה בין גוף הטקסט לכיתוב: אם גוף הטקסט כבר כולל דיון מפורט, אולי מספיק כיתוב קצר ותמציתי, ולהפך.

אם השתמשתם (כמובן באישור) באיור ממאמר או מספר אחר, חשוב לשים לב שהכיתוב המקורי אינו מתאים בהכרח גם בספר שלכם. אולי ההקשר אינו אותו הקשר – למשל, אולי הכיתוב המקורי של תמונת החתול (איור 2) עוסק בהחזרת האור מעיני החתול, ואילו אתם מעוניינים בה כדי להסביר איך נוצר הדגם האופייני של פרוות החתול הסיאמי. או אולי קהל היעד ואופי הספר שונים: למשל, אולי הכיתוב המקורי היה ארוך ומפורט, וכלל תיאור של מנגנונים גנטיים, פיזיולוגיים וביוכימיים, ואילו בספר שלכם יספיק תיאור קצר ("פרוות החתול מתכהה באזורי הגוף הקרים יותר – הפנים, כפות הרגליים והזנב").

איור 2 איור שלקחתם מספר אחר איננו דיל הכל-כלול. הכינו לו כיתוב משלכם

האם תמיד יש צורך במספרי איורים, בהפניות לאיורים ובכיתובים? לא. כל אלה הם כלים, שנועדו לעזור לנו לארגן את הטקסט ולקוראות ולקוראים – לעקוב אחריו ולהתמצא בו. בתנאים מסוימים, אפשר להשיג את התוצאות האלו גם בלעדיהם. למשל, אם כל המידע קיים בגוף הטקסט או באיורים עצמם, אולי אין צורך בכיתובים; ואם האיורים ממוקמים בטקסט בצורה מדויקת מאוד, העין הקוראת מגיעה אליהם ברגע הנכון באופן טבעי:

אך כדי שהקוראות והקוראים לא יזדקקו לכלים האלה בפועל, על הכותבת או הכותב להשתמש בהם באופן מנטלי ולספק את העזרה שהם מעניקים בדרכים אחרות: להגדיר לעצמם היטב את תפקידו של כל איור, לספק את כל המידע הנחוץ להבנתו ולשבץ את האיור במיקום ברור ונוח. או אם להמשיך בדימוי של הפרופ' – לוודא שכל האיורים שבחרנו הם אכן חלקי מנוע ולא אמבטיה או כד פרחים, ולארגן אותם בצורה נכונה כדי שהמנוע שלנו יפעל היטב ויספק לקוראינו נסיעה מהנה וחלקה.

תודה רבה לד"ר סוזי פישר, שאיתרה ושלחה לי את הציטוט מתוך "עריצה היא הלבנה". הציטוט מתרגום עמוס רגב בהוצאת עם עובד.

דבריי לא הוצאו מהקשרם

אחד הפוסטים האחרונים שלי גרר בעקבותיו כמה תלונות. "למה כתבת 'אין לנו את המגפיים'?" העירו לי. "'אין את' זו שגיאה בעברית". ובכן, השבתי, המשפט הזה הוא ציטוט מדבריה של מוכרת המגפיים; לכן הוא מופיע במירכאות. בחרתי להביא את השיחה כלשונה כדי לתת את ההקשר של שפה דבורה, שבו הופיעה הטעות הלשונית המצחיקה שתיארתי בפוסט.

לאחר מכן המשכתי להרהר בחילופי הדברים האלה. רובנו מכירים את הכללים המקובלים לציטוט מקורות כתובים: הציטוט צריך להיות זהה למקור; אם משמיטים קטע מהציטוט, צריך לסמן זאת (כגון באמצעות סוגריים מרובעים); ויש לציין בצורה ברורה שזהו ציטוט ומנין הוא לקוח. אבל בציטוט של דברים שנאמרו בעל פה, המצב פחות פשוט, ויש להביא בחשבון היכן נאמרו הדברים ולמי (למשל: מסיבת עיתונאים לעומת שיחה איתנו), ואיפה יתפרסמו, ואולי אפילו מי אמר או אמרה אותם.

התכנסתי אפוא לדון בסוגיה עם זהרה רון, עיתונאית ועורכת במגזין G של "גלובס".

שלום, זהרה. אז איפה עובר הגבול בין הבאת דברים כלשונם לבין הרצון והצורך לערוך אותם קצת? מדריכי סגנון של גופי תקשורת גדולים, כמו הגרדיאן וה-BBC, מנחים לצטט דברים שנאמרו בעל פה בצורה מדויקת – אבל להימנע מלהביך אנשים על ידי ציטוט שפה עילגת ומשובשת.

לסגנון הדיבור ולבחירת המילים של אדם יש כמובן חשיבות רבה. בניגוד לטלוויזיה, שבה אפשר לראות את הדובר ואת שפת הגוף שלו, לשמוע את האינטונציות וכן הלאה, בציטוט יש לנו רק טקסט כתוב. לכן משתדלים להביא את הדברים בצורה נאמנה ולשמור על הסגנון שבו נאמרו, כדי להציג את המרואיין בצורה חיה ומוחשית ככל האפשר. ובכל זאת מקובל לשדרג קצת את השפה, כדי לא לבייש את המרואיין או המרואיינת. למצוא את הגבול בין אותנטיות לבין כבוד למרואיינים.

השאלה היא איפה באמת משרטטים את הגבול הזה. מתי שגיאות ייחשבו ל"צבע", ומתי נבחר לסגנן ולשדרג? כאן בדיוק יש גם נטייה לשמר סטריאוטיפים: אם מנכ"ל ובאסטיונר, נניח, יגידו בדיוק אותו הדבר, הכותב או הכותבת "ישדרגו" קצת את הניסוחים של המנכ"ל ויביאו כלשונם את הניסוחים של הבאסטיונר.

זו בהחלט נטייה שקיימת, אם כי אני אישית ערה לה ומשתדלת לא לעשות זאת: אני לא אתקן את המנכ"ל, ואעלה קצת את הבאסטיונר.

יש גם פער בין שפת דיבור לשפת כתיבה.

לגמרי. שפת דיבור וסגנון דיבור הם שונים מטקסט כתוב. בשיחה חיה לא בהכרח מסיימים כל משפט, ולרוב "קופצים" קצת מנושא לנושא. דברים שנשמעים מצוין בעל פה ייראו עילגים אם נעלה אותם במדויק על הכתב. לכן מקובל ללטש ולארגן קצת. כמה ללטש, זו שאלה של טעם ותחושה: אם צריך לקרוא פעם נוספת כדי להבין מה נאמר, או אם מרגישים צרימה ואי-נוחות, והניסוח מציק כמו אבן בנעל – אם ה"מחט" הפנימית שלך, כעורכת, קופצת – זה סימן שצריך לערוך.

חשוב גם לזכור שכתבה היא לא תמליל, כמו שמכינים למשל בבית משפט.

נכון: בבית משפט חשוב לדעת בדיוק מה נאמר, מילה במילה, גם אם התוצאה מסורבלת ולא נוחה לקריאה. בכתבה המטרה שונה. שיחה טבעית היא לא מסודרת – אבל כתבה כן.

במגזינים כמו Slate ו-The Atlantic מופיעה לפני ראיונות הערה כגון “This interview has been edited for length and clarity" ("נוסח הריאיון נערך למען הקיצור והבהירות").

אני לא אוהבת את הדיסקליימר הזה. ריאיון יוצר בעבורנו חוויה של האזנה לשיחה; הדיסקליימר פוגע באשליה הזאת – ב"השעיית הספק", אם נשאל מונח מתחום הספרות והתיאטרון. הערה כזו היא כמו שקופית שתוקרן לפני הצגת "הקמצן" של מולייר, ותבהיר כי "השחקן אינו קמצן". להזכיר ולהסביר יותר מדי מה בדיוק עשינו זה קצת לקלקל, להפוך את הטקסט למוצר. זה ההבדל למשל בין מוצר מזון קנוי, שעל העטיפה שלו יש פירוט מדויק של כל המרכיבים התזונתיים וצבעי המאכל שבו, לבין מנה במסעדה. בתפריט של מסעדה, או לפחות מסעדה טובה, אין פירוט של מספר הקלוריות וכמות המלח שבמנה: אם נכנסנו וישבנו, אנחנו משעים את הספקות שלנו ונותנים אמון בשף. אם נתחיל לשאול כמה שמנת יש במנה או איך ערכו את הכתבה, זה יוציא את הכיף מלאכול ולקרוא.

אז זו שאלה של אמון בין הכותבות והעורכות לבין שני הצדדים האחרים במשולש הזה, המרואיינים והקוראים.

כן – אמון שהמעבר מדברים שנאמרו בעל פה לכתבה מודפסת ייעשה בתבונה ובשיקול דעת נכון, ואם להמשיך בדימוי של האוכל, שידעתם לבחור מסעדה טובה ולכן תצאו שמחים ומרוצים. כעיתונאית וכעורכת, אני אומרת: תנו אמון בשפית שלכם.

צריך סוף לסיפור (מכל סוג)

צריך סוף לסיפור

אחת מאבני הבוחן לספר טוב היא הסיום – כך הרהרתי כשסיימתי לקרוא את "שליחות חשאית: מבצע תל אביב", הספר החותם את סדרת ספרי הנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי.

הסוף הוא נקודת חולשה של ספרים רבים. יש ספרים שאינם מסתיימים, אלא פשוט עוצרים בנקודה כלשהי, אולי כאשר הספר היה ארוך מספיק. יש ספרים שבונים עולם עשיר ומסקרן, אם רגשי ואם פנטסטי, ואז מתעורר הרושם שאינם יודעים מה לעשות בו, ולכן תרועת התזמורת של גוף הספר מצטמצמת לצפצוף מאולתר בסופו. ויש ספרים שלקראת הסוף מפיחים בדמויותיהם רוח של רעוּת וחיבה, גם אם נדרש לשם כך סיבוב פתאומי למדי של ההגה, כיוון שאווירה של פיוס ונחת נחשבת נקודת סיום טובה (אולי משום שהיא דומה דמיון מטעה להתרה של קונפליקט).

לא בכדי דווקא כתיבת הסיום היא מאתגרת כל כך: אם ההתחלה יכולה להיות מבטיחה ומסקרנת, והדרך כובשת ומרתקת, הסיום חותם את היצירה ומאפשר לנו להתבונן בה כשָלֵם. האם האקדח (העלילתי או הרגשי) שירה במערכה השלישית הופיע במערכה הראשונה? האם האמנו לדמויות ולסיפור? בקיצור, האם המהלך שהתרחש בספר – הרגשי, או העלילתי, או אפילו הפילוסופי – היה משכנע?

מתנת הפרידה של "שליחות חשאית"

"מבצע תל אביב" אינו רק ספר שיש לו, כמובן, סוף, אלא הוא חותם סדרה של שבעה ספרים. לפיכך יש לו תפקיד נכבד: להביא את עלילותיה של חבורת הילדים בשירות "המוסד" לסיום ראוי ומספק, ולהיפרד מהקוראים הצעירים (והצעירים-פחות) של סדרת הספרים המתוקה והמצליחה הזאת.

כבר ברמת המבנה והסימטריה, הספר הזה הוא כאמור השביעי – מספר טיפולוגי, כלומר מספר "יפה", בעל חשיבות תרבותית, משבעת פלאי תבל ועד שבעת ספרי הארי פוטר.

גם לשם הספר, כלומר למקום ההתרחשות, יש משמעות: גיבורינו, בעקבות ליאונרד כהן, לקחו תחילה את מנהטן ואז את ברלין, ועלילות הספרים המשיכו לשלוח אותם לרחבי העולם – ואילו בספר הזה, האחרון, המבצע מתרחש במגרש הביתי שלהם. וגם אם בכל מבצעיהם, נערותינו ונערינו הטובים הגנו על המולדת, הרי שהספר הזה הוא ממש "הקרב על הבית". הילדים (ומנקודה זו והלאה: זהירות, ספוילרים) פועלים בתל אביב ומצילים את ירושלים – ומי שרוצים, מוזמנים למצוא בכך סמליות פוליטית.

כריכות שליחות חשאית

גם זהות היריב אינה מקרית: לראשונה בסדרה, אויב מן העבר חוזר ומאיים על הגיבורים. ההיתקלות הזאת מספקת לחנן ולאלונה, סוכני המוסד שמפעילים את הילדים, הזדמנות לעבור על רשימת יריבי העבר שלהם ולבדוק מי נמצא בכלא ומי היה עלול לצוץ שוב ולנסות לסגור איתם חשבון – כלומר לסקור בעבורנו את המבצעים (וההצלחות) הקודמים של נועם, גיא, רועי ודריה.

אך הנקודה המשמעותית ביותר לתחושת הסיום שמעניק הספר היא החלטתם של גיבוריו הצעירים לפרוש, ביוזמתם, מפעילותם במוסד. החלטות כאלו כבר התקבלו בספרים קודמים – אך מי שקיבלו אותן, למורת רוחם של הילדים, היו ראשת המוסד או ההורים. ואנשים אחרים אפשר לשדל שישנו את החלטותיהם, או פשוט להתעלם מהן. ואילו כאן הילדות והילדים עצמם הם שמחליטים, ולכן ההחלטה אכן תתממש, והסדרה מסתיימת. זוהי אולי מתנת הפרידה ש"שליחות חשאית" והיוצרת שלה, דנה אלעזר-הלוי, מעניקות לקוראיהן הצעירים: ההבנה שאפילו האנשים הטובים והחשובים ביותר, אפילו אמא ואבא, יכולים לדאוג להם ולהחליט בעבורם רק עד גבול מסוים; שבסופו של דבר, הכוח לנהל את חייהם בחוכמה נמצא בידיהם.

דברו אליי בבועות (דיבור)

 

לבועות דיבור בקומיקס יש שפה קטנה משלהן. בועה "מזוגזגת" מציינת צעקה; "שרשרת" של בועות מאפשרת להציג כמה חילופי דברים באותו ריבוע; עיצובים אחרים של היקף הבועה ושל הרקע שלה מאפשרים לבטא שלל רגשות ורעיונות, מ"שעמום" ועד "קולות של מתים" (הדוגמאות עם החתולים לקוחות מן הקומיקס המקסים Litterbox).

 

בלון מזוגזג

 

בלון דיאלוג

 

בלון שעמום

 

קול מן האוב

 

אבל שתי הדוגמאות שלהלן, אחת מן הקומיקס "מנהרות" של רותו מודן והאחרת מ"ספר הציפורים" של נעה כ"ץ, עושות בבועות הדיבור שימוש מפתיע ויצירתי במיוחד. בשני המקרים, בועת הדיבור מסתירה משהו אחר שנמצא בגבולות הריבוע, וכך ממחישה לנו שהוא נסתר מעיניהן או מאוזניהן של הדמויות.

 

ציפורים

 

 

רותו מודן

 

ב"ספר הציפורים", בועות הדיבור של צמד הציפורות פנינה ונחמה מסתירות את צבי שעומד לידן, עד שהוא פוצה את פיו בריבוע השני ("'סמאללה!' 'צבי, כמה זמן עמדת שם?'"). כך הן ממחישות את ההסוואה המוצלחת של פפיון השדות (ש"בהתקרב סכנה … קופא במקומו ונותן ללבוש ההסוואה שלו לעשות את העבודה").

ב"מנהרות", בועת הדיבור של אלגרה שעומדת משמאל ("'דיאנה! הנה מיד!'") מסתירה את מה שאומרים השניים שמימינה, ואמיל (בחליפה) אינו מצליח לשמוע אותם ("'מה? למה?'").

בשני המקרים, היוצרות מנצלות את בועות הדיבור להמחשה חזותית של רעיון מופשט: צבי שם, אבל לא מבחינים בו; מוטקה וברושי מדברים, אבל אי-אפשר להבין מה אמרו בגלל הצעקה של אלגרה. בשני המקרים, אנחנו שותפים לחוויה של הדמויות שלא מבחינות או לא מצליחות לשמוע, והיוצרות נמנעות מהבחירה הטריוויאלית (ציור של ציפור שצבעיה מסווים אותה על רקע הסביבה, או ברושי מתכופף כדי ללחוש באוזנו של מוטקה) לטובת שימוש רענן במאפיין ייחודי של המדיום – בועות הדיבור.

 

שלעולם לא תכוסו בבועות דיבור, וחג אביב רענן ושמח לכולנו!

Blossoms, Branch, Cherry, Floral, Flowers, Nature, Tree

 

אן שרלי והמקדש האבוד

 

"היערות היו מקדשי אלוהים הראשונים." מי מכירות את הציטוט הזה, ומי יודעות מנין הוא לקוח?

אם גם אתן מזהות (ואולי מזהים) אותו כמשהו שאמרה אן שרלי, הלא היא "האסופית" – אתם לא לבד, וכנראה קראתם את הספר ואת המשכיו בתרגומו הישן והיפהפה של ישראל פישמן. יפהפה, אך במקרה זה, בעייתי משהו.

לקראת "יום היערות הבינלאומי" (זה היום; שמרו על היערות!), חיפשתי ציטוט יפה בנושא, והמשפט הזה עלה בזיכרוני. כדי לצטט אותו בדייקנות, חיפשתי אותו בגוגל, ומיד גיליתי שעם כל הכבוד לאן שרלי וגם ליוצרת שלה, הסופרת הקנדית לוסי מוד מונטגומרי, השורה הנפלאה הזאת היא של המשורר (והעיתונאי והעורך) ויליאם קאלן בריאנט. זוהי השורה הראשונה בשיר A Forest Hymn ("המנון יער").

השורה הזאת מופיעה בספר השלישי בסדרת ספרי "אן", הנקרא Anne of the Island; אן היא סטודנטית בקולג' וחברתה ושותפתה לדירה, פיל, מבקשת ממנה לצאת איתה לטייל כדי לספר לה משהו חשוב. השתיים מתהלכות בשדרת אורנים, ופיל מתפעלת מיופיים של הערב ושל העצים. וכאן מגיעה השורה של בריאנט:

מונטגומרי כותבת בפירוש שמדובר בציטוט; היא אינה כותבת של מי, אולי משום שהניחה שקוראיה יכירו את השיר ואולי משום שסמכה עליהם שיחפשו אם ירצו. אבל אני לא זכרתי את המשפט כציטוט, אלא כמחשבה יפה של אן עצמה. מה בדיוק נאמר בתרגום שקראתי?

"'היערות היו מקדשי אלוהים הראשונים', אמרה אן רכות". התרגום של פישמן משנת תשי"ז (1957) באמת יפהפה, כאמור, אבל העובדה שמדובר בציטוט נשמטה, ופישמן כותב פשוט "אמרה אן".

טליה דאי, בתרגום מאוחר יותר של הספר, מדייקת יותר בעניין זה:

          "'היערות היו מקדשיו הראשונים של האל'," ציטטה אן חרש שורה משיר.

טוב מאוחר מלעולם לא – וכמה עשרות שנים אחרי ששורת השיר הזאת נחרתה בזיכרוני, שמחתי להתוודע לבריאנט ולהביא דברים בשם אומרם. מתברר, אגב, שהדברים היו באים על דיוקם מוקדם יותר אילו אן שרלי הייתה נושא שיחה מרכזי יותר בביתנו. "התחלתי לכתוב משהו על קטע מ'אן שרלי'," אמרתי לבן זוגי. "זכרתי שאן אמרה שהיערות היו מקדשי אלוהים הראשונים…". "כן," אמר אוהד, "אבל זה לא היא אמרה האמת, זה ציטוט משיר."

 

תודה רבה מכל הלב לרותו מודן, למור רוזנפלד וליניב פרקש, שסייעו לי במציאת הקטעים מתרגומי ישראל פישמן וטליה דאי.

התמונה שבראש הפוסט היא מסדרת הטלוויזיה Anne With An E.

 

אוצרות פגומים

 

"שלום, שלומית? התקשרתי להגיד שאין לנו את המגפיים שהזמנת בשחור. כלומר יש זוג אחד אבל עם פֶּגֶם."

אוקיי, זה יותר טוב ממגפיים. "סליחה, מה אמרת?"

"יש זוג אחד עם פֶּגֶם, אני לא יכולה לשלוח לך מגפיים פגומים. את רוצה אולי באפור?"

"בטח, תודה."

שגיאות למיניהן הן אוצרות למתעניינים בשפה, כיוון שהן מרימות את מכסה המנוע ומגלות לנו משהו על הדרכים שבהן אנחנו מבינים ויוצרות צורות לשוניות. מה אפשר ללמוד מכך שמישהו אומר "פְּגָם"? כנראה לא הרבה. אבל "פֶּגֶם" – זה מעניין. מעולם עד כה לא שמעתי את המילה הזאת מבוטאת כך. איך זה קרה?

ובכן, כפי שכבר אמרנו כאן – קשה לדעת מהם הגורמים האחראים להופעתה של שגיאה (או של צורה לשונית לא-סטנדרטית). אבל לשער, כמובן, אפשר.

צורת הרבים "פְּגָמִים" דומה לצורת הרבים של שמות רבים מהמשקלים הסֶגוֹלִיים קֶטֶל וקֵטֶל. כך כלב-כלבים, ילד-ילדים, מלך-מלכים, כסף-כספים, שלג-שלגים, בגד-בגדים; וגם ספר-ספרים, ספל-ספלים; ועוד רבים וטובים.

"פְּגָם", כמובן, אינו סֶגוֹלִי, אלא דומה לחבורה המכובדת של קלף-קלפים, פרס-פרסים, כלל-כללים ועוד. ובכל זאת, בת שיחי בעניין המגפיים ביטאה אותו כאילו היה סגולי. כשהרהרתי בכך נזכרתי בתופעה שכיחה בהרבה, שעשויה אולי להיות קשורה לענייננו: ההגייה של המילה "צֶדֶף" כ"צְדָף" ו"חֶרֶק" כ"חָרָק". בשתי הדוגמאות האלה, הדוברות והדוברים מבצעים מה שנקרא "גזירה לאחור": הם מתחילים בצורת הרבים (צדפים, חרקים), מסירים את סיומת הרבים -ים וכך גוזרים ממנה צורת יחיד השונה מצורת היחיד הסטנדרטית.

ייתכן שגם כאן, הדוברת התחילה את דרכה בצורת הרבים; אך במקרה זה, צורת היחיד הלא-סטנדרטית מקורה לא בגזירה לאחור אלא בתפיסה של המילה כשייכת למשקל אחר – כלומר הדוברת תפסה את "פגמים" כדומה ל"דגלים" או ל"ספרים" (שצורות היחיד שלהן הן "דֶגֶל" ו"סֵפֶר"), במקום ל"פרסים" ול"כללים" (שצורות היחיד שלהן הן "פְּרָס" ו"כְּלָל"). ומכיוון שצורת היחיד "פְּגָם" לא הייתה מוכרת או זמינה לה באותו הרגע – יצרה את הצורה המקורית "פֶּגֶם". ובפרפראזה קלה: אין שלם יותר ממילה פגומה.

 

Photo by mark normand from FreeImages 

ביוון פני פניית פרסה

לאחרונה גיליתי סוג חדש של מס. באופן מפתיע, מדובר בתגלית משמחת, משום שהמס הזה אינו חל כיום: מי שנאלצו לכלול אותו בחישובי המס שלהם היו המתפללים והמתפללות בבית המקדש, ששילמו תשלום שנתי של מחצית השקל לצורכי קורבנות שונים. על המס הזה התווסף לעיתים תשלום קטן שנקרא "קָלְבּוֹן" או "קולבון", סוג של דמי פריטה או עמלת המרה. מלבד חדוות הגילוי של מס שלא צריך לשלם, ה"קָלְבּוֹן" הזה התגלה כמשמח גם מבחינה לשונית.

המילון האטימולוגי של קליין וכן מילון אבן שושן מספרים לנו כי "קָלְבּוֹן" מקורה ביוונית, במילה kollybon או kollybos (ובכתיב המקורי: κόλλυβος), שפירושה מטבע קטן. "קלבון" העברית מקורה אם כן ב-kollybon היוונית – אבל קליין מציין שהמילה היוונית הזאת מקורה בפועל העברי "חָלַף", מן השורש "חלף". קליין אינו יחיד בדעתו זו: מילון בריל ליוונית עתיקה מספר גם הוא כי kollybos מקורה בשורש העברי hlp.

אבל מה הקשר בין "חָלַף" לבין מטבעות? פעולת ההחלפה של מטבע גדול במטבעות קטנים יותר או להפך, או מטבע של מדינה אחת במטבע של מדינה אחרת. נבחין שגם באנגלית יש קשר לשוני בין שני המושגים האלה, והמילה change פירושה כמובן גם שינוי, גם המרת מטבע וגם מעות, כסף קטן. מי שממיר מטבעות נקרא בעברית "חלפן"; וביוונית, לצד kollybon, מטבע, קיימת המילה kollubistes – חלפן, כגון החלפנים שישבו בחצר בית המקדש על פי התיאורים בתלמוד ובברית החדשה.

לפנינו אפוא דוגמה של שאילה חוזרת: היוונית שאלה מן העברית את "חלף" ויצרה את kollybon או kollybos, מטבע קטן; והעברית אימצה לה בחזרה את המילה הזאת ויצרה את "קָלְבּוֹן" – עמלה קטנה שמשלמים בעזרת המטבע. גלעד צוקרמן, בספרו החדש והמלבב Revivalistics, שוודאי עוד אכתוב עליו כאן, העניק לתהליך הזה את שם החיבה "שאילת בומרנג".

 

התמונה באדיבות Aleksandar Pasaric מ-Pexels.

 

הפתרון המהיר לחידת היוניסקס

בימים האחרונים החריפו הטונים בדיון העוסק בשפה שוויונית מגדרית, ובפרט בשפה לא-ממוגדרת. כתיבה שוויונית מגדרית נועדה לכלול נשים וגברים בצורה שווה ומנכיחה – למשל "שלום לכולן ולכולם", או בהקשרים ובציבורים מסוימים – "שלום לכולם.ן" ואף "שלום לכולםן". כתיבה לא-ממוגדרת נועדה להשיג את המטרה הזאת בדרך שאפתנית במיוחד, כשמדובר בעברית – להתנסח באופן ניטרלי, בצורות שאינן לשון זכר ואינן לשון נקבה, למשל "נא לאכול את הקרם לפני העוגייה" או בעזרת מילים שאפשר לקרוא אותן בשתי דרכים כשאינן מנוקדות, למשל "חשיבה לוגית תוביל אותך מ־A ל־B. הדמיון ייקח אותך לכל מקום". לאחרונה גיליתי שאני זקוקה לפנייה לא-ממוגדרת למטרה נוספת ומעשית מאוד; וכשהרהרתי בכך, הבנתי שהמטרה המעשית הזאת היא בעצם חלק מהתמונה הכוללת. אבל לא נקדים את המאוחר.

היי ליר, ספיר, אופיר

במסגרת העבודה עם אחד מלקוחותיי, אני עורכת טקסטים קצרים בנושאים מדעיים. אחרי העריכה מגיע תורם של הכותבת או הכותב לעבור על הטקסט, וכדי שיעשו זאת נחוץ מייל בנוסח "שלום רפאלה, מצורף הטקסט הערוך, אנא עברי עליו ועדכני אותי כשתסיימי". מכיוון שהכותבות והכותבים רבים ומתחלפים, ואולי גם בהשפעת סטטיסטיקת השמות של המילניאלז, גיליתי שאני עוצרת שוב ושוב כדי לחפש את הכותבים בקובץ הכותבים או בגוגל ולבדוק אם עמית, רוני, אריאל, עומר, אור או גל שאני כותבת אליהם כרגע הם בנים או בנות – או גרוע מזה, לא חושבת לבדוק ומקבלת תשובה משועשעת בנוסח "זה באמת מבלבל, אבל אני ליר בן" (או ספיר בן, או אופיר בת, לפי העניין).

כדי לקצר את התהליך, בחרתי לפעמים בנוסח ניטרלי: "מצורף הנוסח הערוך, אשמח לעדכון בסיום הסבב שלך". תוך כדי כך תהיתי על המצב הזה, שבו קשה לדעת את המגדר של אדם לפי השם – ובכל זאת, במידה רבה, השפה דורשת מאיתנו לדעת אותו. קצת מנג'ס, ובלשונם של הילדים, "לא פייר". מנין נובעת אי-ההתאמה הזאת?

שמות יוניסקס, פניית יוניסקס

בעבר כבר הזכרנו כאן את דבריו הידועים של הבלשן רומן יאקובסון, "ההבדל המהותי בין שפות אינו במה שהן יכולות לבטא, אלא במה שהן חייבות לבטא". למשל, אנגלית מאפשרת לנו לדבר על child באופן כללי, ואילו עברית מחייבת אותנו לדבר על ילד או על ילדה. מעניין להסתכל על כתיבת מכתב, או מייל, מבחינה זו: הדקדוק העברי מחייב אותנו כמובן לבחור בין "קראי ועדכני" ל"קרא ועדכן". גם פנייה רשמית בנוסח "גב' כהן" או "מר כהן" מחייבת אותנו לבחור בין פנייה לאשה לפנייה לגבר – כלומר לבדוק, לדעת ולהיות ערים למגדר של הנמען, בניגוד, למשל, לגיל או למעמד האישי: אני יכולה לכתוב לטל או ליובל בלי לדעת אם הם בני עשרים או בני שישים, נשואות או רווקות, אבל את המגדר צריך לדעת ("אנא עדכני אותי כשתסיימי") – אף שאין לו שום קשר לנושא המייל (ידיעת מדע) וגם אם זו הפעם הראשונה והאחרונה שנהיה בקשר.

הערניים שבין הקוראים ודאי הספיקו לומר בינתיים "רגע, באנגלית (ובשפות אחרות) יש גם פנייה שונה לאשה רווקה או נשואה". נכון, כמובן: באנגלית קיימות צורות הפנייה miss ו-Mrs לנשים לא-נשואות ולנשים נשואות, בהתאמה; צורת הפנייה Ms (מיז) נוצרה ומחליפה אותן במידה זו או אחרת בדיוק מסיבה זו – שבסיטואציות רבות, מצבה המשפחתי של אשה אינו ידוע ואינו רלוונטי. ומכיוון שבסיטואציות רבות, גם המגדר אינו ידוע או אינו רלוונטי, נוצרה גם הצורה Mx, המתאימה לשני המגדרים ולכן נוחה לשימוש גם לאַ-בינאריים.

ריבוי שמות היוניסקס מבטא במידה רבה את התפיסה הזאת בדיוק: שההבחנה בין נשים לגברים אינה מהותית לרוב עיסוקינו בחיים, ולכן גם ההבחנה בין "שמות של בנים" ל"שמות של בנות" אינה מהותית, ואולי אפילו אינה רצויה. הבחירה בנוסח ניטרלי – "אשמח לעדכון בסיום הסבב שלך" – מיישבת את הפער בין המידע שבידינו למידע הנחוץ לפנייה; ולכן היא לא רק קיצור דרך נוח, אלא גם יש בה משהו נכון עקרונית. או בקיצור: שמות יוניסקס, פניית יוניסקס. ובאה לציון גאולה.

 

מ"מקרר רווקים" עד "כיסא החותנת"

אתמול פגשתי לראשונה את הצירוף החמוד "מקרר רווקים", המציין מקרר קטן יחסית אבל גדול יותר ממקרר משרדי. מיד צירפתי אותו במחשבתי לקבוצה משעשעת של ביטויים נדל"ניים-משפחתיים באנגלית. אחד מהם הוא mother in law suite ("יחידת חותנת" או "יחידת חמות"), או בנוסח הכללי יותר, in-law suite; הכוונה ליחידת מגורים נפרדת, לרוב בתוך הדירה או הבית, המתאימה לאורחים, למתבגר או לחותנת. ביטוי קרוב הוא granny flat, או בגרסה המוקטנת והמצחיקה – granny pod, שהיא לרוב מבנה נפרד על המגרש של הבית העיקרי. שמחתי לגלות שהביטוי הזה כבר הופיע גם בעברית – "יחידת סבתא", שעדיין מופיעה ברשת פעמים ספורות ביותר, אבל ודאי צפוי לה עתיד מזהיר.

האם יש עוד ביטויים כאלה, המקשרים בין אזורים או רהיטים בבית לבין סטטוסים משפחתיים או בני משפחה? נזכרתי בצירוף "מיטת חבר" – כלומר מיטה נמוכה על גלגלים הנשלפת מתוך מיטת ילדים – שהצחיק אותי כשהתוודעתי אליו, כאשר ילדיי הגיעו לגיל המתאים. כעת גיליתי עוד מיטה בעלת שם משעשע: twin bed באנגלית היא פשוט מיטת יחיד. למה? ובכן, twin beds הן צמד מיטות יחיד דומות או זהות; לכן מיטה אחת תהיה twin bed. הגיוני בסך הכל.

בהזדמנות זו גיליתי את הביטוי המעליב "דֶלֶת אלמנה" בלשון חכמים, שפירושו דלת לא-תקנית, שחסרים בה אביזרים, ובמשמעות המודרנית של הביטוי – דלת העשויה מלוח יחיד (כמו רוב הדלתות בבית). ובאנגלית קיימת ה-widow's walk, "מרפסת אלמנות": משטח מוקף מעקה על גג בתי חוף אמריקניים מן המאה ה-19, בעיקר בניו-אינגלנד. המרפסות האלה קיבלו את שמן משום שנשות הימאים עמדו בהן, לכאורה, כדי לצפות אל הים בהמתנה לבני זוגן, שלא כולם שבו.

לא בדיוק מן השדה המשפחתי, אבל קרוב אליו, הוא הביטוי החמוד באנגלית Jack and Jill bathroom, בעקבות שיר הילדים על ג'ק וג'יל שעלו בגבעה להביא דלי מים. כפי שרומז שמו, זהו חדר רחצה בעל אופי כפול – ולו שתי דלתות, הנפתחות לשני חדרי שינה או לחדר שינה מצד אחד ולמסדרון מהצד האחר.

ולסיום, "כורסת סבתא" היא כורסת וינטג' או רטרו מרופדת ובעלת מסגרת וידיות מעץ; ואם חזרנו לסבתא, נשוב גם אל החותנת, שתשב כמובן על "כיסא החותנת" – כינויו של קקטוס עגול וקוצני במיוחד.

תודה למשתתפות ולמשתתפים שתרמו דוגמאות לפוסט בדיון המהנה בפייסבוק.

תצלום "כיסא החותנת" באדיבות André Karwath.