דילוג לתוכן

האם לסופרים צרפתים יש יותר סגנון מאשר לאנגלים ולאמריקאים? חוקרים צרפתים מביעים את דעתם

האם לסופרים אנגלו-סאקסים אין סטייל? זוהי אחת השאלות המפתיעות שעלו במחקר המשלב זווית ספרותית וזווית בלשנית. שאלת המחקר הרשמית הייתה שונה מעט: כאשר דמויות בספרים באנגלית ובצרפתית מדברות, מהם הפעלים שמשמשים כדי לציין זאת? האם יש הבדל מבחינת בחירת הפעלים האלה ושכיחותם בספרים באנגלית ובצרפתית, ובפרט – בז'אנרים שונים?

המחקר הזה הוא דוגמה לשילוב בין מחקר ספרותי למחקר בתחום הנקרא בלשנות קורפוס, כלומר מחקר בלשני שבו בוחרים קבוצה מסוימת של טקסטים ומנתחים אותם בכלים דיגיטליים. שוחחנו עליו אתמול בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע (כאן, דקה 27:20).

פעלי דיבור

פעלים המשמשים כדי לציין שמישהו אמר משהו נקראים "פעלי דיבור" (verba dicendi בלטינית). למשל: "אמר", "טָענה", "לחש", "השיב", "מלמלה", "התוודה" ועוד רבים וטובים. פעלים כאלה הם מעין "הוראות במה", המבהירות לנו כיצד הדמויות אמרו מה שאמרו.

החוקרים בדקו אפוא אילו פעלים שימשו לציון דיבור ברומנים באנגלית ובצרפתית, משלושה ז'אנרים: רומנטיקה, פשע ופנטזיה; ז'אנרים אלה נבחרו, בין השאר, משום שיש בהם דיאלוגים רבים. החוקרים הניחו שניתוח של פעלי הדיבור ישפוך אור על התכונות הסגנוניות של הז'אנרים האלה, וכן על ההבדלים הסגנוניים בין רומנים באנגלית ובצרפתית – הן בגלל ההבדלים בין השפות עצמן, והן בגלל העדפות סגנוניות שונות של מחברים בשתי השפות. לצורך ההשוואה, ניתחו החוקרים רק דוגמאות מסוג אחד: ציטוט ואחריהן פועל שמתאר את האמירה, כגון

“We’ve got to find it in its lair,” said Lady Ramkin.

("'אנחנו צריכים למצוא אותו במקום המחבוא שלו,' אמרה ליידי רמקין" – מי מזהה מנין הציטוט?)

החוקרים השתמשו בקורפוס שכלל כ-350 ספרים באנגלית וכ-400 ספרים בצרפתית שראו אור מאז שנות ה-50, משלושת הז'אנרים שנבחרו. הספרים נותחו בצורה ממוחשבת לזיהוי קטעים מתאימים למבנה המבוקש, והתוצאות נבדקו ידנית. בסך הכל נמצאו כ-6,000 דוגמאות כאלה בכל אחת משתי השפות.

בשלב הבא חילקו החוקרים את פעלי הדיבור לעשר קבוצות. כמה מהקבוצות האלה תואמות קטגוריות שקבע הבלשן ג'ון סֶרל, כגון פעלים שמציינים דיבור באופן כללי, כגון "אמר", "דיבר" (dire, parler, say, speak); פעלים שמציינים קביעה, כגון "הודה", "הסכים" (admit, agree); פעלים שמכוונים מישהו לעשות משהו, כגון "ביקשה", "דרשה" (ask, demand); פעלים שמביעים תחושה או מצב פסיכולוגי, כגון "נאנח" או "שיבח"; ופעלים שמציינים התחייבות לעשות משהו, כגון "הבטיחה", "איימה". קבוצות אחרות הן של פעלים המציינים כיצד הדברים נאמרו, כגון "גמגם", "מלמלה"; ופעלים שממסגרים את האינטראקציה, כגון "ענה" או "הוסיפה". כמובן, החלוקה אינה תמיד פשוטה, כיוון שיש חפיפה מסוימת: פועל כמו thundered ("הרעים") גם מציין כיצד הדברים נאמרו – בקול רם – וגם מביע רגשות מסוימים, כגון כעס ותוקפנות.

דיבור משני צידי התעלה

לאחר מכן ערכו החוקרים ניתוח ממוחשב של פרישת הפעלים האלה בספרים מהז'אנרים השונים בשתי השפות. מדובר כאמור באלפי דוגמאות – ניתוח בקנה מידה שמתאפשר הודות לכלים הדיגיטליים.

מה העלה הניתוח הזה?

הממצא הבולט ביותר שמצאו החוקרים היה הבדל בין ספרים בשתי השפות, אנגלית וצרפתית: באנגלית היה שימוש רב בהרבה בפועל הדיבור הכללי say – לא פחות מ-63 אחוזים מכלל הפעלים שנמצאו. הפועל ה"ניטרלי", הלא-מסומן סמנטית, היה שכיח פי כמה מכל האחרים, לעומת צרפתית, שבה נעשה שימוש בפעלי דיבור מגוונים, ללא דומיננטיות כזו של אחד מהם.

לכאורה, אומרים החוקרים, גיוון בפעלי הדיבור יתרום לסגנון טוב ונאה יותר. ואף על פי כן, זהו המצב ביצירות באנגלית שנבדקו במחקר, ולא רק בהן: החוקרים מזכירים מחקר קודם שעסק בסיפור קצר של ארנסט המינגוויי, הנקרא “Cat in the Rain” ("חתול בגשם"). המינגוויי ידוע בשימוש הנרחב שלו בדיאלוג, ובסיפור זה שמור מקום מרכזי לדיאלוג בין שני בני זוג המנותקים ומרוחקים זה מזה. כל פעלי הדיבור בדיאלוג הזה הם say, מלבד ask, שגם הוא פועל דיבור ניטרלי מאוד.

אם כן, השימוש הנרחב בפועל הדיבור הניטרלי say אופייני לספרות באנגלית לאורך תקופות, אצל מחברים רבים ובז'אנרים שונים. החוקרים מביאים מדבריו של מבקר הספרות והבלשן ז'יל פיליפ, שכתב על כך במחקר אחר (התרגום שלי): "אנגליה הייתה ועודנה פשוט פחות רגישה מצרפת ביחס לחזרות רבות על אותה מילה בקטע קצר … הדוֹגמה של הימנעות מחזרה על אותה מילה מעולם לא השתרשה מעבר לתעלה, לפחות לא באותה עוצמה כפי שהשתרשה בצרפת מאז המאה ה-19."

האם אכן מדובר ב"חוסר רגישות" ובסגנון בלתי נאה, כפי שרומזים הכותבים? החוקרים מציגים, בכל זאת, גם אפשרות נוספת – שלהעדפה השיטתית של הפועל הניטרלי יש סיבה סגנונית, והיא שמחברים כותבי אנגלית משתדלים להביא את השיחה כאילו המספר אכן שמע אותה ומספר לנו מה שמע, ללא פרשנות. בדרך זו הסופר או הסופרת מצניעים את נוכחותו של המספר, בבחינת "זבוב על קיר". מנקודת מבט זו, פועל הדיבור הניטרלי אינו חסרון סגנוני אלא אמצעי שיש לו מטרה משלו. החוקרים אף מוסיפים שהדגש על הדיאלוג עצמו, עם מינימום תיאורים סביבו, עשוי לשאוב מן המסורת של התיאטרון.

ומה בעניין הז'אנרים? גם כאן הצרפתית שונה מהאנגלית

ומה באשר להבדלים בין הז'אנרים? כאן התמונה הייתה פחות מובהקת, ובפרט, ההבדלים בין ספרים משלושת הז'אנרים שנבדקו – פנטזיה, מתח ורומנטיקה – היו שונים בשתי השפות. אציג כאן בקצרה רק "טעימה" מהממצאים.

החוקרים מצאו כי ספרי הפנטזיה, כלומר ספרים המתארים עולמות דמיוניים שהמציאות בהם שונה מהמציאות המוכרת לנו, נבדלו באופן השימוש שלהם בפעלי דיבור מספרים משני הז'אנרים האחרים, ובפרט מספרי המתח. אך ההבדלים היו שונים בשתי השפות.

בצרפתית, בספרי פנטזיה ניכרה העדפה לפעלים שמביעים רגש או מתארים את אופן הדיבור ("התלונן", "צעקה"), ולעומת זאת היה שימוש מועט מהממוצע בפעלי דיבור ניטרליים. החוקרים סבורים כי בדרך זו הכותבים "מכפילים" את המידע – הרגש מובע גם בדבריהן של הדמויות עצמן וגם בפועל שמתאר אותם, כדי ליצור סגנון סיפור אפי ודרמטי. גם העולם העשיר במקומות לא מוכרים ובחפצים קסומים "מזמין" שימוש באוצר מילים עשיר ומגוון.

באנגלית, לעומת זאת, ספרי הפנטזיה התאפיינו בשימוש רב בפעלי דיבור כלליים, אך במקרים רבים מתלווה אליהם תיאור, כמו בדוגמה הזאת מתוך "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן":

“Tey’re getting hungry,” said Lupin coolly, shutting his briefcase with a snap.

החוקרים משערים שהשימוש המרובה בפועל הדיבור הניטרלי say בספרי פנטזיה באנגלית נובע גם מההעדפה הכללית של סופרים כותבי אנגלית לפועל הזה, כפי שכבר ראינו; וגם מכך שלספרות פנטסטית באנגלית יש מסורת ארוכה של ספרי ילדים, או ספרים הפונים גם לילדים – כגון ספריהם של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה"), סי אס לואיס (סדרת "נרניה"), פיליפ פולמן ("חומריו האפלים") וג'יי קיי רולינג ("הארי פוטר"). ואף שהשפה בספרים אלה עשירה ויש בה גם רכיבים מקוריים, מומצאים, הפנייה לקהל צעיר מתבטאת בנטייה לאופן סיפור פשוט, המותאם לילדים. לעומת זאת, בספרי פנטזיה בצרפתית קהל היעד הוא מבוגרים או מבוגרים צעירים, ולכן ברבים מהם יש עלילות רומנטיות, המזמינות פעלי דיבור שמביעים רגש.

שנה טובה ומתוקה לכל קוראות וקוראי הבלוג!

למאמר המקורי:

"Speech Verbs in French and English Novels", Sascha Diwersy, Laetitia Gonon, Vannina Goossens, Marion Gymnich and Agnès Tutin, in: I. Novakova and D. Siepmann (eds.), Phraseology and Style in Subgenres of the Novel: A Synthesis of Corpus and Literary Perspectives, 2020, Palgrave Macmillan

בתמונה שבראש הפוסט: ג'ון קליז מצחיק עד דמעות בתפקיד The French Taunter ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש".

מציון תצא תורה: שני מונחים מדעיים בינלאומיים שמקורם בעברית, ואחד שכמעט

מונחים מדעיים וטכניים מגיעים בדרך כלל אל העברית מלשונות אחרות, כיום בעיקר אנגלית. מעניין להבחין שלעתים הכיוון הוא הפוך. הרי לנו שתי מילים עבריות שהיו למונחים מדעיים בינלאומיים – ועוד אחת שלא, או כמעט, אבל הצליחה לבלבל כמה אנשים. מכירים עוד? ספרו בתגובות.

מכתש ו-makhtesh: לא בדיוק אותו הדבר

אם ישאלו אתכם איך אומרים "מכתש" באנגלית, ודאי תאמרו "crater". אבל כמונח גיאולוגי, המילה crater מציינת שקע בקרקע שנוצר עקב פגיעת מטאוריט. המכתשים שבנגב ובמדבר סיני, כגון מכתש רמון, המכתש הגדול והמכתש הקטן, נוצרו בתהליך שונה לגמרי ואיטי בהרבה. מכתש כזה הוא שקע בקרקע המוקף קירות סלע קשה, שנוצר על ידי סחיפה וסילוק (ארוזיה) של סלע רך יותר שנמצא שם בעבר.

כדי לציין שתצורות הקרקע האלה שבמדבריות הנגב וסיני הן תופעה שונה ונפרדת, ייחדו להן הגיאולוגים מונח משלהן. ומכיוון שהן נמצאות כאן, המונח הזה הוא makhtesh – תעתיק של המילה העברית "מכתש", המציינת גם את הכלי המשמש אותנו לכתישת תבלינים במטבח וגם את תוואי הקרקע הדומה לו בצורתו: "הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ" (צפניה א יא).

בעברית, שני סוגי תצורות הקרקע האלה נקראים "מכתש", בצירוף מילה נוספת המציינת את מקורם: מכתש פגיעה לעומת מכתש סחיפה.

שווא: פרץ את גבולות הניקוד

מה זה "שְׁוָא"? ובכן, סימן הניקוד הזה, כמובן:

אבל לא רק. בבלשנות, וליתר דיוק בתחומי הפונולוגיה והפונטיקה, המילה schwa, שמקורה במילה העברית "שווא", משמשת לציון תנועה שכיחה בהברה לא-מוטעמת במילים באנגלית – למשל, הצליל שמציינת האות הראשונה במילה about. באלפבית הפונטי הבינלאומי הצליל הזה מסומן כך: ə.

תילי תילים

ואחרונה חביבה – זוהי ה"כמעט" מכותרת הפוסט. המילה "תֵּל" בעברית פירושה תלולית או גבעה, אבל יש לה גם משמעות ספציפית יותר: אזור מוגבה שלא נוצר באופן טבעי אלא בשל פעילות האדם, לרוב כאשר יישוב נהרס ולאחר מכן נבנה על חורבותיו יישוב חדש, וכך שוב ושוב לאורך תקופות ארוכות. המונח הארכיאולוגי Tell באנגלית, בגרמנית ועוד מציין בדיוק את המשמעות הזאת, והגדרתו כוללת במקרים רבים את התוספת "בעיקר במזרח התיכון". האם המונח הזה מקורו בעברית? לא, אבל קרוב: מקורו בערבית.

התוספת שתופסת: ארמגדון

ולקינוח, תל ששמו זכה לפופולריות רבה במיוחד. בתמונה שלמעלה נראה תל מגידו, הלא הוא "הר מגידו" המופיע בחזון יוחנן בברית החדשה: "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן" (פרק ט"ז, 16, תרגום פרנץ דליטש). בעקבות האירועים המתוארים בפרק הזה, "ארמגדון" הוא המקום או הזמן שבהם יתחולל, לפי הנצרות, הקרב האחרון בין כוחות הטוב לכוחות הרוע.

ושתי חדשות נחמדות:

ספרי "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" נמכר כעת במבצעים לשנה החדשה: 29 שקל לעותק דיגיטלי ב"עברית" ו- 30% אחוז הנחה או ספר שני ב-20 שקל באתר עם עובד.

והבלוג הזה, "הקוראת הראשונה", הגיע לאחרונה ל-200 אלף צפיות. מזל טוב לבלוג ותודה לכם ולכן שקראתם, הגבתן, שאלתם, הוספתן וחידדתם. שנמשיך ליהנות כאן, לבלות ולגלות.

התמונה באדיבות Avram Graicer, ויקיפדיה

כשהעולם (או הטקסט) מסתדר בשלשות

למה קבוצות של שלושה מעניקות לטקסט חן מיוחד? בסוגיה הזאת עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע (כאן, דקה 39:00). ואחרי שתקראו את הפוסט הזה, גם אתם, כנראה, תתחילו לחפש שלשות בספרים, בשירים ובעולם בכלל.

אם כן, באילו קבוצות של שלושה מדובר? הצד הסגנוני, הצד של הצורה, גובל כאן בצד התוכן, וגם כאן וגם כאן אפשר למצוא קבוצות של שלושה. נתחיל מצד התוכן: המספר שלוש, כמו שבע (ומספרים אחרים, כמו עשר, תריסר, ארבעים, שבעים ועוד) שכיח מאוד במיתוסים, בסיפורי אגדה וביצירות לילדים. כך אנחנו מכירים את זהבה ושלושת הדובים, את שד המנורה שמעניק שלוש משאלות, שלושה בנים שירשו את הוריהם והצעיר שבהם קיבל רק חתול – הלא הוא החתול במגפיים, שלוש נסיכות, כגון פסיכה ואחיותיה במיתוס היווני, וגם את "מעשה בשלושה אגוזים" של לאה גולדברג ("אתן לך שלושה אגוזים / ובהם שלושה סודות ורזים / והיה-כל מי שיפתור את סודם / אין כמותו מאושר בעולם!").

למה שלושה? שלוש נתפס בעינינו כמספר אסתטי ואולי גם "משכנע". נזכיר את הפתגם הלטיני Omne trinum est perfectum, "כל מה שמורכב משלשות הוא מושלם", ואולי גם את מבנה שלוש המערכות של אריסטו וכפי שציין יובל, את האיד, האגו והסופר-אגו של פרויד. אם דבר אחד או שניים יכולים להיות מקרה, שלושה הם כבר תופעה; שלושה הם קבוצה, אבל קבוצה קטנה ונוחה לזכירה. למשל, כאשר אנחנו מקריאים סיפור לילד או לילדה, שלוש חזרות מאפשרות להם לזהות שיש בסיפור תבנית וליהנות מהציפייה לחלקים הבאים ("הדייסה שבקערה הראשונה הייתה חמה מדי, הדייסה שבקערה השנייה הייתה קרה מדי, אבל הדייסה שבקערה השלישית הייתה בדיוק בסדר!").

ולא רק באגדות ובסיפורי ילדים: קבוצות של שלושה מופיעות גם בעולמם של המבוגרים, כמו כמובן השילוש הקדוש, אבל גם החוקה האמריקאית שלפיה לכל אדם יש זכות ל"חיים, לחירות ולרדיפה אחרי האושר" (Life, Liberty and the pursuit of Happiness); הססמה, שמקורה במהפכה הצרפתית, "חירות, שוויון ואחווה" (Liberté, Égalité, Fraternité); וגם אצלנו בישראל – המוטו של העיתון "על המשמר", "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים"; ססמת תנועת הנוער העובד והלומד, "לעבודה, להגנה ולשלום"; וגם הדיבר הידוע של "השומר הצעיר", "השומר טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו". ומימין, "שיר בית"ר" של זאב ז'בוטינסקי  – "בַּדָּם וּבַיֶּזַע / יוּקַם לָנוּ גֶּזַע / גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר".

שלשות בכל מקום

מבנה סגנוני שכולל שלושה חלקים דומים באורכם ובצורתם, המופיעים בזה אחר זה – כגון מילים, חלקי משפט או קטעים ארוכים יותר – נקרא "טריקולון". זאת בדומה לציור המורכב משלושה חלקים הנמצאים זה לצד זה, הנקרא טריפטיך או טריפטיכון (ואגב, בעוד שבציורים החלק האמצעי הוא במקרים רבים גדול יותר, בטריקולון חלק שלישי ארוך יותר יוצר תוצאה מוצלחת במיוחד מבחינה אסתטית – שימו לב לדוגמה מן החוקה האמריקאית, ומיד נראה דוגמאות נוספות).

בהמשך לססמאות המשולשות מן המציאות, גם ב-1984 של ג'ורג' אורוול מופיעה ססמה משולשת: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח". אך לא רק ססמאות. מרקוס אנטוניוס ב"יוליוס קיסר" של שייקספיר פונה אל הקהל במילים הידועות "רֵעים, בני רומא, בני ארצי":

Friends, Romans, countrymen

גם למכשפות במקבת', שהן עצמן מספרן שלוש, יש שורה עם אלמנט משולש. בעברית, בתרגום דורי פרנֵס:

מתי כבר ניפּגש עוד פעם? / בְּגשם, בְּבָרק, או רעם?

ובמקור:

When shall we three meet again?

In thunder, lightning, or in rain?

ובסילמריליון של טולקין, המלכה טר-מיריאל מתוארת באמצעות השוואה לשלושה דברים:

Tar-Miriel the Queen, fairer than silver or ivory or pearls.

גם בפתיחה המופלאה של "בדמי ימיה" של עגנון יש אלמנט של שילוש, במקרה זה לא של מילים יחידות או חלקי משפט אלא שלושה משפטים:

"בדמי ימיה מתה אמי.

כבת שלושים שנה ושנה היתה אמי במותה.

מעט ורעים היו ימי שני חייה."

חזרה משולשת בעלת נופך אגדי מופיעה פעמים רבות ברומן "האפר של אנג'לה" של הסופר האירי-אמריקאי פרנק מק'קורט. פרנק הצעיר ומשפחתו, שסובלים מדלות איומה, קור ורעב, מעודדים את עצמם בסיפורים: "סיפורים על דברים שקרו, דברים שלא קרו מעולם ודברים שיקרו כשכולנו ניסע לאמריקה" ("stories about things that happened, things that never happened and things that will happen when we all go to America").

גם בשירים, שהממד הצורני בולט בהם במיוחד, נמצא שלא במפתיע שלשות יפות. כך למשל ב"למדני אלוהיי" של לאה גולדברג:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

וב"בדד" של עֲמָשַׂי לוין (Amasay Levin) בביצוע זהר ארגוב:

בָּדָד אֵלֵךְ גַּם תְּפִלָּה אֵין לִי

בָּדָד בְּלִי עָתִיד בְּלִי תִּקְוָה בְּלִי חֲלוֹם

שלשה מצלצלת אנו מוצאים גם בשיר הילדים "באה התזמורת" של יעקב דוד קַמזוֹן:

בָּאָה בָּאָה הַתִּזְמֹרֶת

תֹּף חָלִיל וּמְצִלְתַּיִם…

ודוגמה מרהיבה מן התנ"ך, יפה לא רק בזכות שתי השלשות שבה אלא גם הודות למקצב, לחרוזים ולדימויים (נחום פרק ב, יא):

בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה, וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם, וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם

ונקנח בכמה שמות יצירות בשלושה חלקים, מסוגות מגוונות: המחזה "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין; "האריה, המכשפה וארון הבגדים" של סי אס לואיס ו"לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבת גילברט; "החיים, היקום וכל השאר" (Life, the Universe and Everything) של דאגלס אדמס; "תל אביב גן עדן גיהינום" של אוהד עוזיאל ו"אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו שלל מרהיב של שלשות בספרות ובכלל, שלצערי הרב לא יכולתי לכלול כאן את כולן. תודה מיוחדת לענת גייפמן-ברודר, דורית רביד, לילי עוזיאל, ראובן נווה, רועי קהת, מרב רונן, צביקה אגמון, צאלה קליין-בירנבאום, אנה לין, אורון וגמן, ניב קורח, לי עברון, איילה מוזס ושמחה ולר-מימון. וכמו תמיד, לאוהד עוזיאל.

מנֵפִּיֵיר עד נפייר לא קם כנפייר: על לוגריתמים, לטינית, ניצחונות וחיתולים

מימין: פורטרט של סר ג'ון נפייר (1617-1550), ממציא הלוגריתמים; משמאל: תמונת דאגרוטיפ של גנרל צ'רלס ג'יימס נפייר (1782–1853)

באחד האמשים ערכתי את הכתבה המקסימה הזאת של ד"ר יובל רוזנברג, שהתפרסמה באתר מכון דוידסון והעוסקת באחד המכשירים הקטנים והחשובים בתולדות האנושות – סרגל החישוב. בעודי משכילה להנאתי, נתקלתי לפתע בשם מוכר: נפייר (Napier).

המתמטיקאי והמלומד הסקוטי ג'ון נפייר, שחי ופעל במאות ה-16 וה-17, לא הסתפק, כמו רובנו, בלהבין מה זה לוגריתם. הוא גם לא היה יכול להסתפק בכך, כי כאשר למד מתמטיקה, עדיין לא היו לוגריתמים בעולם. לפיכך, נפייר גילה או המציא את הפעולה המתמטית המועילה הזאת, ואף פרסם טבלה באורך 90 עמודים המפרטת את הלוגריתמים של מספר גדול מאוד של מספרים. בכך תרם נפייר תרומה עצומה לכל מי שנדרשו לבצע חישובים ארוכים ומורכבים, ובפרט לאסטרונומים, והניח את הבסיס התיאורטי להמצאת סרגל החישוב – ששירת אותנו נאמנה במשך כ-350 שנים, עד להמצאת המחשב הדיגיטלי.

אך השם "נפייר" לא היה מוכר לי בגלל הנפייר הזה, איש הלוגריתמים; למיטב זיכרוני, זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בו. אני זכרתי נפייר אחר, הגנרל הבריטי סר צ'רלס ג'יימס נפייר, ששירת בהודו ובשנת 1843 היה אחראי גם לדיכוי התקוממות במחוז סינד (כיום חלק מפקיסטאן) וגם למשחק מילים משעשע ששילב בין לטינית לאנגלית. גנרל נפייר התעלם מהוראות מפורשות שקיבל, כבש את מחוז סינד לטובת האימפריה הבריטית, ולפי דיווחים מדויקים יותר או פחות בעיתונות, הודיע על ניצחונו במברק בן מילה אחת – Peccavi, "חטאתי" בלטינית, כלומר באנגלית I have sinned – משפט הנשמע כמו I have Sind, "כבשתי את סינד". על הסיפור הזה, ועל סבי חובב הלטינית, כתבתי בספרי "מוציאה לשון".  

האם יש קשר בין הגנרל הסורר, ואולי גם השנון, מהמאה ה-19 לבין המתמטיקאי שפרסם את תגלית הלוגריתמים בראשית המאה ה-17? הלכתי לבדוק ולהנאתי גיליתי שכן. באתר העוסק בהיסטוריה של סקוטלנד אנו מוצאים תיאור מדוקדק של משפחת נפייר המפוארת לדורותיה בסקוטלנד ובאנגליה, החל מן המאה ה-13. תולדות המשפחה כוללים את סר ג'ון נפייר ממרצ'יסטון, הממציא המהולל של הלוגריתמים – ואת לויטננט-גנרל סר צ'רלס ג'יימס נפייר, הכובש המהולל של סינד.

אך בכך לא תם העניין שמספקת לנו השושלת הזאת. הערך המוקדש למשפחת נפייר פותח בדיון במקור שמה, ומספר שלפי מסורת המגובה במקורות שונים, מלך סקוטלנד היה מרוצה כל כך מגבורתו של אחד מבני המשפחה בקרב עד שהכריז כי הוא "had nae peer", כלומר איש לא השתווה לו. המלך הורה לפיכך כי משפחתו של הגיבור תשנה את שמה מ"לנוקס" ל"נפייר".

אך הסיפור הזה – כך ממשיכים ומספרים לנו – הוא כנראה אגדה, ושם המשפחה היה במקורו Le Naper, על שם תפקיד מסוים בחצר המלוכה. בני המשפחה היו אחראים כנראה על ה-napery, כלומר על מפות השולחן והמפיות, באירועי ההכתרה של מלכי אנגליה. המילה napery קרובה למילה המוכרת יותר napkin, מפית, ומכאן כיום גם nappy, חיתול.

שני בני נפייר האלה, המתמטיקאי והגנרל, נקראים לפי הסבר זה "סר מפה" או "גנרל מפית". ואם הבחנתם בדמיון בין "מַפָּה" העברית ל-napery האנגלית, הדמיון אינו מקרי – מקור שתיהן במילה הלטינית mappa, שפירושה מפה או מפית (ואם נלך עוד צעד אחורה, נמצא כי המילה הלטינית הזאת מקורה כנראה בשפה הפּוּנית, השייכת למשפחת השפות השמיות).

וכך, היציאה בעקבות סר ג'ון נפייר איש הלוגריתמים הובילה אותנו גם לסיפור גבורה נוסף לסיפור נוסף על עלילותיהם הצבאיות של בני נפייר לדורותיהם, וגם לעוד שני סיפורים לשוניים – שאחד מהם, בהמשך לסיפור המברק על כיבוש סינד במאה ה-19, סוגר מעגל ומפגיש אותנו שוב עם השפה הלטינית.

סגנון ממוחשב: כשהמחשב מחווה דעה על סגנון הכתיבה שלך

בקטע זכור במיוחד בסרט "המטריקס", סַייפר מתבונן יחד עם ניאו במסכי מחשב שעליהם רצות שורות קוד, המייצגות את המציאות המדומה שרוב בני האדם חיים בה. "אני כבר לא רואה את הקוד," הוא אומר לניאו. "אני רואה רק בלונדינית, ברונטית, ג'ינג'ית…".

בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך" שוחחנו אתמול על כלים ממוחשבים לניתוח טקסטים, וכיצד אפשר להשתמש בהם כדי לזהות שינויים בסגנון הכתיבה של סופרים וסופרות לאורך זמן. במובן מסוים, כאשר אנחנו קוראים, אנחנו עושים בדיוק מה שעשה סייפר: האותיות שעל הדף או על המסך נעשות כמעט שקופות בעבורנו, ובמקום לראות אותן אנחנו נסחפים ביצירה ו"רואים" את הדמויות, את הסיפור. לעומת זאת, כאשר אנחנו – או חוקרים שזה עיסוקם – מנתחים טקסטים באמצעות כלים ממוחשבים, מה שקורה הוא ההפך מזה: אנחנו מתעלמים מהדמויות ומהסיפור, מהדימויים ומהרגש שהיצירה עשויה לעורר, ומתרכזים באותיות עצמן ובסימני הפיסוק, בסדר שלהם, במספר המילים השונות ביצירה ובמבנה התחבירי של המשפטים.

מחקר ספרותי, זיהוי משמיצים, אבחון רפואי

מי יוצר כלים כאלה, ומה אפשר לעשות בעזרתם? מחקרים מסוג זה אינם מתחילים בחוגים לספרות, אלא בפקולטות למדעי המחשב ובתחום בבלשנות הנקרא בלשנות חישובית. ולצד הפוטנציאל שלהם בחקר הספרות, מחקרים כאלה  עשויים לשרת גם מטרות שאינן ספרותיות. החוקרים משתמשים בכלים ובמודלים ממוחשבים כדי לזהות מאפייני כתיבה של כותבים, כאשר כלי "מוצלח" הוא כזה שמסוגל לזהות בצורה טובה את מאפייני הכתיבה, כלומר את הסגנון, של כותב מסוים – וכך מסוגל להבחין בעקביות בין יצירות של של סופרים שונים, או בין יצירות מוקדמות ומאוחרות של אותו סופר, וכן הלאה.

מלבד חקר הספרות, לאילו מטרות אחרות כלים כאלה עשויים לשמש? ובכן, כיוון מועיל אחד הוא הכיוון המשפטי: למשל, זיהוי אנשים שמפיצים פייק ניוז והשמצות ברשתות החברתיות. עוד כיוון הוא אקדמי – זיהוי עבודות ומאמרים שמי שחתום עליהן אינו מי שכתב אותן בפועל. כיוון חשוב אחר הוא אבחון רפואי, כגון של התפתחות מחלת אלצהיימר; שינויים מסוימים בסגנון הכתיבה עשויים להצביע על בעיות קוגניטיביות עוד לפני שקשיים אחרים העידו עליהן. ולבסוף, התמצאות מעמיקה במאפיינים של סוגים שונים של טקסטים עשויה לסייע בפיתוח כלי עזר לכתיבה, כמו הכלים ברמות תחכום שונות שמשולבים כבר כיום בתוכנות כמו Word ותוכנות דואר אלקטרוני.

אילו מאפיינים סגנוניים אפשר לזהות בכלים ממוחשבים?

חקר המאפיינים הסגנוניים (style markers) של לשון, לרוב כתובה, הוא תחום הנקרא סטילומטריה. כמה מהמאפיינים העיקריים של טקסטים הנבדקים במחקרים בתחום זה הם:

• אורך מילים ומשפטים

• המורכבות התחבירית והארגון התחבירי של המשפטים – ישנם כיום כלים ממוחשבים (מצוינים באנגלית, קצת פחות בעברית) המסוגלים לבצע ניתוח תחבירי של משפטים

• אופן הפיסוק

• עושר אוצר המילים

• תדירות מילים: גם מילים שכיחות מאוד, כגון מילות יחס, וגם מילים נדירות המופיעות בטקסט פעמים מועטות או פעם אחת (מילים יחידאיות)

• טעויות איות – מאפיין רלוונטי לטקסטים לא-מוגהים, כגון טקסטים המופיעים ברשתות חברתיות, ופחות לספרים

• n-grams: סוגים שונים של רצפים בטקסט, כאשר n מציינת את מספר הפריטים בחזרה. לדוגמה, 3-gram הוא רצף של שלושה פריטים – כגון רצף של 3 אותיות, 3 מילים או שלושה חלקי דיבר (parts of speech)

כלים המבוססים על אוצר מילים: זיהוי כותב המסתתר מאחורי שם עט

חסרונם של מאפיינים הקשורים לאוצר המילים הוא, שהם מושפעים בקלות יחסית מנושא הכתיבה: מן הסתם, בספר העוסק בנזירות ובמנזרים יופיעו בתדירות גבוהה מילים הקשורות לנושאים האלה, אבל תדירותן אינה קשורה לסגנון וכנראה אינה מאפיין קבוע של הסופר או הסופרת. כמו כן, אוצר המילים הוא מאפיין שאפשר לשלוט בו בקלות יחסית, למשל לבחור במילות סלנג של אזור מסוים כדי ליצור רושם שהמחבר הוא בן אותו אזור.

דוגמה לחקר מאפיינים של אוצר מילים היא מאמר של הבלשן ז'אק סבואה שהתפרסם ב-2018. סבואה ניסה לזהות מיהם הסופר או הסופרת שמאחורי שם העט "אלנה פרנטה", מחברת "הרומנים הנפוליטניים" (שהראשון שבהם הוא "החברה הגאונה"). הוא השווה בכמה שיטות בין ספריה של פרנטה לספרים של 39 מחברות ומחברים איטלקים אחרים מאותה תקופה (150 ספרים בסך הכל, ובהם ספריה של פרנטה, שראו אור בשנים 1987 עד 2016), והשתמש בין השאר במאפיינים של אוצר המילים. כך בדק בין היתר את תדירות הופעתה של הקללה הנפוליטנית strunz, המקבילה לקללה השימושית "סטרונצו", stronzo, באיטלקית קלאסית. סבואה מצא כי strunz הנפוליטנית מופיעה 18 פעמים בספריה של פרנטה, 63 פעמים בספריו של הסופר דומניקו סטרנונה, ורק ארבע פעמים בודדות בכל ספריהם של הכותבים האחרים יחדיו. על סמך ממצא זה וממצאים המבוססים על שימוש בכלים אחרים, הסיק סבואה כי סטרנונה הוא פרנטה (על מחקר זה של סבואה כתבתי ביתר הרחבה בספרי "מוציאה לשון").

בעקבות מחלת אלצהיימר

במחקר אחר, בנושא חשוב יותר אך מלבב פחות, ערכה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת טורונטו השוואה בין מאפייני הסגנון של יצירות לאורך ציר זמן, אצל שלוש סופרות בריטיות שכתבו הרבה ולאורך עשורים רבים, גם בשנות ה-70 וה-80 לחייהן: אייריס מרדוק, שחלתה במחלת אלצהיימר, אגתה כריסטי, שסבורים שהייתה חולה במחלה זו, ופי די ג'יימס, שזכתה בזִקנה בריאה. ידוע כי מחלת אלצהיימר כרוכה בפגיעה בשימוש בשפה, והחוקרים קיוו כי ממצאי המחקר שלהם יוכלו לשמש בעתיד לאבחון מוקדם ולא-פולשני של מחלת אלצהיימר על פי טקסטים שכותבים המטופלים בהקשרים שונים. החוקרים בדקו מדדים שונים לעושר אוצר המילים, להיקף החזרות על צירופי מילים ולמורכבות תחבירית, והסיקו כי אפשר להבחין במאפיינים לשוניים מסוימים הקשורים להופעת מחלת אלצהיימר, ובהם ירידה באוצר המילים וחזרה רבה על צירופי מילים, שבמקרה של אייריס מרדוק, הופיעו כבר בשנות ה-40 וה-50 לחייה, לפני האבחון שלה כחולת אלצהיימר. עם זאת, במאפיינים לשוניים אחרים שנבדקו לא נמצאה השפעה של המחלה.

הסופרת הבריטית אייריס מרדוק

יש מוקדם ומאוחר בתורה

ואם נניח לאבחונים רפואיים ונחזור לסוגיות ספרותיות, האם כלים מסוג זה מסוגלים להבחין בין יצירות מוקדמות ליצירות מאוחרות, אולי בשלות יותר, של סופר? במאמר שהתפרסם לפני חודש בכתב העת המדעי PLOS ONE, חוקרים ממקסיקו מתארים כיצד השתמשו בכלים מתחום הבלשנות החישובית – כלים ומודלים ממוחשבים – כדי לזהות את השינויים שהתחוללו לאורך השנים בסגנון הכתיבה של 11 סופרות וסופרים. המטרה הייתה ליצור ולבדוק סט של כלים שיוכלו לקבל, למשל, רומן של דיקנס (צ'רלס דיקנס אכן היה אחד הסופרים שנכללו במחקר) ולומר לנו אם זוהי יצירה מוקדמת או מאוחרת שלו – והמטרה הזאת אכן הושגה. כמובן, היכולת להבדיל בין יצירה מוקדמת ומאוחרת של דיקנס, של אייריס מרדוק או של ארתור קונן דויל תלויה בכך שאכן יש הבדלים בסגנון בין היצירות המוקדמות והמאוחרות של הסופרים האלה. מידת ההצלחה לא הייתה שווה לגבי כל הסופרים, כלומר היו סופרים שסגנונם השתנה במידה מועטה יותר לאורך השנים – או לחלופין, ייתכן שסגנונם השתנה בדרכים שהכלים האלה אינם מיטיבים לזהות.

כדי לערוך את המחקר, בחרו החוקרים 11 סופרות וסופרים שכתבו בשפה האנגלית, ואשר כתבו לפחות 6 רומנים. כמה מהסופרים האלה הם צ'רלס דיקנס, ארתור קונן דויל ("שרלוק הולמס"), אייריס מרדוק, מרק טוויין, אדגר רייס בוֹרוֹז ("טרזן") וגם שמות אחרים ידועים פחות, כגון לואיס טרייסי וגב' ג'ורג' די הורן וֵייזי. מעניין להבחין כי הקבוצה הקטנה הזאת של 11 סופרים כוללת מחברים בני המאות ה-19 וה-20, בריטים ואמריקאים, מז'אנרים מגוונים מאוד – אייריס מרדוק שכתבה ספרות יפה, בורוז שכתב את "טרזן" ומדע בדיוני; סופרים גדולים כמו דיקנס לצד סופרים ידועים הרבה פחות, ובדיוק שתי נשים. הסתקרנתי לדעת מה היו הקריטריונים לבחירה, מלבד המובנים מאליהם (כתבו באנגלית, הרבה ולאורך זמן); אך במאמר נאמר רק שיצירות אלה שימשו גם במחקר קודם, והמאמר שאליו הפנו כתוב בספרדית. לעומת הדיון היסודי והנרחב במאפייני האלגוריתמים ששימשו במחקר, מצחיקה מעט ההתייחסות המינימליסטית לבחירת הסופרים שנכללו בו. ייתכן שבעיני קבוצת החוקרים האלה, מתחום מדעי המחשב, "סופרים שכתבו בשפה האנגלית" היא הגדרה ראויה ומספקת.

מכל מקום, לכל סופר וסופרת נבחרו 3 יצירות מהמוקדמות ביותר ו-3 יצירות מן המאוחרות ביותר; הקבוצה הראשונה הוגדרה כ"שלב ההתחלתי" והקבוצה השנייה כ"שלב הסופי", והפרש הזמן ביניהן היה לפחות 5 שנים. בעבור אייריס מרדוק, למשל, שלוש היצירות המוקדמות (ובהן "תחת הרשת" ו"הפעמון") ראו אור בשנות ה-50 של המאה ה-20, ושלוש המאוחרות – בשנות ה-80 וה-90.

מבחינת כלי הניתוח, החוקרים השתמשו בכמה סוגים של n-grams, ובהם n-grams של סימני דפוס (characters), כגון אותיות וסימני פיסוק; של מילים, של חלקי דיבר במשפט ושל איברים במשפט על פי עץ תחבירי שלו. על פי רוב, לכל סוגי ה-n-grams, הביצועים הטובים ביותר התקבלו עם 3-grams, כלומר רצפים של שלושה פריטים.

החוקרים חילקו את החומרים שעמדו לרשותם לטקסטים למטרת אימון (training set) ולטקסטים לבדיקת הביצועים (test set), הניחו לתוכנות לנתח את הטקסטים מה"שלב ההתחלתי" ומה"שלב הסופי" של כל סופר וללמוד את מאפייניהם, ואז הציגו לתוכנות טקסטים משתי התקופות של כל אחד מהסופרים ובדקו אם הן מצליחות לסווג אותן בצורה נכונה למוקדמים ולמאוחרים. מכיוון שיש שתי אפשרויות – מוקדמת או מאוחרת – הרי שאם התוכנה מנחשת בצורה אקראית, היא תגיע בממוצע להצלחה של 50 אחוז. בפועל, מידת ההצלחה הייתה גבוהה בהרבה, בין 60 אחוז ל-100 אחוז, עם הבדלים בין שיטות הבדיקה והסופרים. למשל, הצלחה טובה מאוד בסיווג הטקסטים למוקדמים או מאוחרים הושגה אצל אדגר רייס בורוז ואייריס מרדוק – כלומר, אצל הסופרים האלה היו הבדלים בסגנון בין התקופות שהכלים האלה זיהו בצורה טובה.

מילות פתיחה: על מילים ראשונות בספרים

כולנו מכירים ספרים שמשפטי הפתיחה שלהם ידועים מאוד, ממובי דיק של מלוויל ("Call me Ishmael") ועד על גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן ("It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife").

אבל מה עם ספרים שלמילה הראשונה-ממש שבהם יש משמעות ביחס ליצירה כולה? מילים ראשונות כאלה הן מעניינות במיוחד משום שלא טריוויאלי להציב אותן דווקא בהתחלה; כמה ממשפטי הפתיחה הידועים מתחילים, כפי שכבר הספקנו לראות כאן, במילים סתמיות למדי, כמו למשל it.

על מילים ראשונות בעלות משמעות דיברנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך" (כאן, דקה 26:50).

משיר השירים לנרניה

נפתח בכמה דוגמאות קצרצרות. ספר הספרים מספק לנו את הדוגמה האולטימטיבית "בראשית", המילה המופיעה בראשית ספר "בראשית" והתנ"ך כולו; ואת הדוגמה המלבבת "שיר השירים", מן הפסוק הראשון בשיר השירים: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה …".

בספר שורף הגופות של לדיסלב פוקס, שתרגם לעברית פאר פרידמן, המילה הראשונה היא "ענוגה" (Něžná), כינוי החיבה של הגיבור לאשתו. לכאורה, הפנייה הזאת מציגה לנו את הגיבור כאיש עדין ובעל אוהב; למעשה, מתגלה לנו בהמשך שההפרזה והתשוקה שלו לאסתטיות הן מחומרי הגלם של אישיות בעייתית ומסוכנת, המוצאת לה כר נרחב לפעולה בתקופת הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה.

האריה, המכשפה וארון הבגדים של סי. אס. לואיס מתחיל במילה Once, כך: "Once there were four children…". הפתיחה הזאת מוכרת לנו מסיפורי אגדה: Once upon a time, בדומה לפתיחה "היה היו פעם…" בעברית. וכך, אף שהמשפטים הראשונים מספרים לנו על ילדים שפונו מלונדון בגלל ההפצצות, כלומר בזמן מלחמת העולם השנייה, המילה הראשונה הזאת כבר מגלה לנו שאנחנו נמצאים בעולם של קסם ואגדה.

וספר אחר הפונה לגילים הצעירים, נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט, מתחיל במילה Christmas, חג המולד: “'Christmas won’t be Christmas without any presents,' grumbled Jo". הפתיחה במילה "כריסמס", "חג המולד", מכניסה אותנו לספר באווירה שבה ימשיך: משפחתית, שמחה, אופטימית.

הבט קדימה בזעם

בפינתנו הקודמת דיברנו על האיליאדה של הומרוס. האיליאדה היא דוגמה מרהיבה לעניין זה, כיוון שבלשון המקור, יוונית עתיקה, היא נפתחת במילה μῆνιν, כלומר זעם. לבחירה הזאת יש משמעות רבה, כיוון שזעמו של אכילס הוא אחד הנושאים והמוקדים העיקריים של האיליאדה – תחילה זעמו של אכילס על אגממנון, שפגע בכבודו, ואחר כך זעמו על הקטור, שהרג את חברו הטוב פטרוקלוס. בתרגום אברהם ארוּאֶטי, המילה החשובה הזאת שומרת על מקומה בהתחלה:

"זעם אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, שירי אלה …"

בתרגומו היפהפה של שאול טשרניחובסקי לא נשמרה מילת הפתיחה הזאת; טשרניחובסקי מתחיל דווקא ב"שירי", מילה הפותחת באווירה אחרת לגמרי:

"שִׁירִי, בַּת-הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן-פֵּלֵס …"

– ואילו הצירוף "חרון אף" מופיע רק בהמשך המשפט.

מבט מבפנים

דוגמה יפה אחרת, מעניינת מכמה בחינות, מופיעה ביצירה שונה מאוד, "הסיפור שאינו נגמר" של הסופר הגרמני מיכאל אנדה. הספר מתחיל בכמה מילים המופיעות בכתב ראי:

המשפטים הבאים מסבירים למה: המילים האלה הן שם של חנות, הכתוב על דלת הזכוכית שלה, וגיבור הספר קורא את המילים האלה במבט מבפנים, מתוך החנות, שאליה נכנס בחיפזון. המילה הראשונה היא Antiquariat, כלומר חנות ספרים יד שנייה או ספרים עתיקים, בחירה מתאימה מאוד לספר שעוסק בספרים ובסיפורים, שהגיבור שלו קורא ספר ובסופו של דבר נכנס לתוכו. אך משמעותית לא פחות היא הפתיחה דווקא בכתב ראי, במילים הנראות במבט מבפנים החוצה. הספר כולו הוא מבט מן הפנים, העולם הפנימי, אל העולם, המציאות החיצונית. הספר עוסק בדמיון, וזהו האלמנט העיקרי שנשמר גם בסרט שנעשה על פי הספר; אך הוא עוסק גם בזיכרון ובחלומות – בסטיאן מאבד אחד מזיכרונותיו עם כל משאלה שהוא מביע בארץ פנטזיה, ושב וזוכה בהם, ובאפשרות לחזור לעולם האמיתי, על ידי חיפוש אחר חלומותיו ב"מכרה החלומות" (ב"סיפור שאינו נגמר" עסקנו גם כאן).

מילים ראשונות מומצאות: מרדר!

ונסיים בשתי דוגמאות מעניינות, שיש ביניהן קרבה ודמיון מסוימים. המחזה Ubu Roi מאת המחזאי הצרפתי אלפרד זָ'ארי הוצג לראשונה בפריז ב-1896, והיה ממבשרי הסוריאליזם ותיאטרון האבסורד (כאן המחזה בצרפתית ובתרגום לאנגלית). המילה הראשונה במחזה, שהיא גם הרפליקה הראשונה כולה, היא המילה המומצאת Merdre. המילה המומצאת הזאת דומה למילה הצרפתית merde, ולכן עוררה על פי הדיווחים שערורייה מסוימת, והיא דומה גם למילה meurtre, "רצח". המילה הראשונה הזאת רומזת ביעילות גם על היצירתיות הסגנונית של המחזה, גם על האופי הפרובוקטיבי שלו וגם על הנושא – רצח בסגנון מקבת'.

ולבסוף, פינגנז וייק, יצירתו של ג'יימס ג'ויס שנכתבה בפריז וראתה אור בשנת 1939, מתחילה במשפט קטוע שהוא המשכו של משפט קטוע המופיע בסוף היצירה, כך שנוצרת יצירה מעגלית. המילה הראשונה בספר (באות ראשונה קטנה, משום שהספר מתחיל, כאמור, באמצע משפט), היא riverrun, מילה מומצאת שפירושה "מסלול הנהר". כפי שהעיר עמיתי, המתרגם יפתח בריל, זוהי דוגמה ידועה במיוחד משום שרבים מהקוראים מתייאשים ונוטשים את הספר אחרי המילה הזאת.

המילה μῆνιν ביוונית עתיקה היא ביחסת "את", אקוזטיב.

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק והעשירו אותי בדוגמאות מעניינות. תודה מיוחדת לאריק שגב, אביעד שטיר, יפתח בריל, גלי צימרמן, פאר פרידמן ואוהד עוזיאל.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות: www.freepik.com – created by user 6702303

הגיבור הפצוע כאשה יולדת: על כמה דימויים בלתי צפויים

מה משותף להומרוס, ללואיס קרול ולדליה רביקוביץ? אצל שלושתם מופיעים דימויים בלתי צפויים, כל אחד בדרכו הייחודית. על כמה דימויים כאלה שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:30).

לוחם "כילד חוסה בצל אמו"

באיליאדה של הומרוס, שנכתבה כנראה במאה ה-8 לפני הספירה, אנו מוצאים דימויים מפתיעים של לוחמים לילדים ולנשים. למשל, הלוחם טֵאוּקרוֹס יורה בקשתו וקוטל לוחמי אויב מאחורי מחסה המגן של אחיו (או אחיו-למחצה) אַיַיס. הומרוס מדמה את טֵאוּקרוֹס המסתתר מאחורי המגן של אחיו ל"יֶלֶד חוֹסֶה בְצֵל אִמּוֹ":

תְּשִׁיעִי הוֹפִיעַ בָּא טֶבְקְרוֹס דּוֹרֵךְ אֶת-קַשְׁתּוֹ הַגְּמִישָׁה,

מִהֵר וְעָמַד לוֹ אַחַר צִנָּתוֹ שֶׁל-בְּנוֹ שֶׁל-טֶלַּמּוֹן.

וְהָיָה מִדֵּי יָרִים אָיַס הַצִּנָּה, וְנִבַּט הַגִּבּוֹר,

יָחוּש יִתְבּוֹנֵן בֶּהָמוֹן וְשָׁלַח אֶת-חִצּוֹ בָאֶחָד,

וְנָפַל הַלָּז מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו וְנָפַח אֶת-רוּחוֹ;

וְטֶבְקְרוֹס יָשׁוּב וְנִסְתַּר אֲחוֹרֵי הַצִּנָּה כְיֶלֶד

חוֹסֶה בְצֵל אִמּוֹ, כִּי אָיַס לוֹ מַחֲסֶה בַצִּנָּה הַבְּהִירָה.

(האיליאדה, תרגום שאול טשרניחובסקי, שיר שמיני, 272-265. וכאן באנגלית)

ילד קטלני למדי, יש לומר.

בהמשך הומרוס מתאר את כאביו של הגיבור הפצוע אגממנון ככאביה של אשה יולדת:

 אֶפֶס כְּשֶׁיָּבֵשׁ הַפֶּצַע, וְעָמְדוּ הַדָּמִים מִקְּלֹחַ,

חָדְרוּ צִירִים נִמְרָצִים בְּנֶפֶשׁ בֶּן-אַטְרֵס הַמּוֹשֵׁל.

כְּאוֹתוֹ חֵץ שָׁנוּן וְנוֹקֵב הַחוֹדֵר בְּאִשָּׁה יוֹלֵדָה,

אֲשֶׁר תְּשַׁלַּחְנָה יְדֵי הָאֵילֵיתְּיוֹת מוֹלִידוֹת הַצִּירִים,

יְדֵי בְנוֹת הֵרָה הַמְּמֻנּוֹת עַל-חֶבְלֵי הַלֵּדָה הַמָּרִים, –

כָּכָה חָדְרוּ צִירִים נִמְרָצִים בְּנֶפֶשׁ בֶּן-אַטְרֵס.

(שיר אחד-עשר, 272-267)

הדימויים האלה של לוחם אמיץ לילד המסתתר אצל אמו; או של אגממנון הגיבור, מפקד הצבא היווני במלחמת טרויה, לאשה יולדת אחוזת צירים – הם בלא ספק מפתיעים למדי. מדוע בחר הומרוס בדימויים האלה?

ידידתי עדה באר, שכתבה עבודת מחקר על "מחוות ורגשות באפוס ההומרי", סבורה כי הומרוס מקשר בדרך זו בין עולם הגברים הלוחמים לבין הספירה הביתית והמשפחתית של נשים וילדים, ומראה שהמרחק ביניהם אינו גדול כל כך. הלוחמים אצל הומרוס בוכים כאשר הם עצובים או נרגשים, ואין בכך בושה דווקא (כמו בתנ"ך אגב – על עשיו, יעקב, שאול ודוד נאמר במקרא "וישא קולו ויֵבְךְּ"). ובד בבד, דימויים של לוחמים לנשים המגוננות על ילדיהן, ללביאה השומרת על גוריה או לצרעות המגינות על צאצאיהן מבטאים הכרה באומץ הלב וברוח הלחימה של נשים.

"כְּמוֹ טַס תֵּה בִּקְצֵה הַבְּרוֹשׁ"

לואיס קרול ב"אליס בארץ הפלאות" שם בפיו של הכובען המטורף שיר קטן ובו דימוי מפתיע:

Twinkle, twinkle, little bat!

How I wonder what you're at!

Up above the world you fly,

Like a teatray in the sky.

השיר הוא כמובן וריאציה משעשעת על בית משיר הילדים The Star של ג'יין טיילור (1806):

Twinkle, twinkle, little star,

How I wonder what you are!

Up above the world so high,

Like a diamond in the sky.

קרול, ששיפר באותה הזדמנות גם את החריזה, העניק לנו דימוי בלתי נשכח – הנה הוא בשני תרגומים לעברית. בראשון, של אהרן אמיר:

ובשני, של רִנָה ליטוין:

קְרֹץ לִי, קְרֹץ לִי, עֲטַלֵּף!

אֲבָל לָמָּה תְּעַפְעֵף?

שָׁם תָּטוּס מֵעַל הָרֹאשׁ,

כְּמוֹ טַס-תֵּה בִּקְצֵה הַבְּרוֹשׁ.

הדימוי של עטלף כמגש תה מעופף אינו דורש הסברים רבים מעבר לקסמו האבסורדי; מכל מקום, המהדורה המוערת של "אליס" כוללת כמה השערות בעניין זה. לפי אחת מהן, השיר רומז לעמית של קרול באוניברסיטת אוקספורד, המתמטיקאי ברתולמיו פרייס, שתלמידיו כינו אותו "העטלף" ואשר הרצאותיו הגביהו עוף מעל לראשי הקהל; לחלופין, ייתכן שהשיר רומז לאירוע שבו צעצוע בדמות עטלף שהשתייך ללואיס קרול עצמו הועף מהחלון ונחת על ראשו של משרת שנשא מגש אל חדר שכן. המשרת המבוהל הפיל כצפוי את המגש.

צבע הפשתן

דימוי מפתיע מסוג אחר מופיע בשיר מוקדם של המשוררת דליה רביקוביץ, "הנערה בעלת צמות הפשתן". השיר מתאר נערה הטובעת בנהר; רביקוביץ פרסמה אותו ב-1954, בהיותה בת 18.

כפי שכתבתי כאן בעבר, הדימוי של "צמות פשתן" מפתיע בעיניי משום שצבעו הבהיר של הפשתן אמנם מוכר מאוד במקומות אחרים בעולם, משמש תדיר לתיאור שיער בהיר באנגלית ובשפות אחרות ו"הנערה בעלת שער הפשתן" הוא אף שמה של יצירה של המלחין הצרפתי קלוד דביסי; אך גם הצמח וגם צבעו של הפשתן אינם מוכרים ביותר לרבים מדוברי העברית. אבל הבלדה הקצרה הזאת של רביקוביץ הצעירה, המתארת טביעה בנהר, ממוקמת כולה לא כאן אלא במחוזות אירופיים רחוקים, והדימוי (למעשה המטאפורה) של "צמות הפשתן" תורם לאווירה הרחוקה, הלא-ישראלית של השיר.

ונקנח בהרהור של דגלאס אדמס, המחבר האגדי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": לא בכדי, אף באחת מהשפות הרבות בעולם לא קיים הדימוי "יפה כמו שדה תעופה".

תודה לעדה באר, שהפנתה את תשומת לבי לדימויי הלוחמים כילדים וכנשים באיליאדה של הומרוס ולמשמעויות האפשריות שלהם. עדה כתבה על דימויים אלה בעבודת התיזה שלה "דמעות הגיבור: מחוות ורגשות באפוס ההומרי", במסגרת החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

מקורות התמונות שבראש הפוסט: תמונה שמאלית למעלה: דליה רביקוביץ בצעירותה (התמונה היא נחלת הכלל)

תמונה שמאלית למטה: "מסכת אגממנון", עשויה זהב, הנמצאת במוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה באתונה. על פי התארוך המקובל כיום, המסכה היא למעשה מתקופה מוקדמת יותר, כ-300 שנה לפני מלחמת טרויה (התמונה היא נחלת הכלל)

מעגנון עד אורוול: שפות דמיוניות בספרים

יש שסופרים יוצרים לא רק דמויות דמיוניות, אלא גם שפות דמיוניות. שפות מומצאות כאלה יכולות לעשות דברים מעניינים: לתאר את המציאות בדרך שונה מאוד מכפי שאנו רגילים לראות אותה, להיות כלי לדיכוי או לשחרור, ואפילו להעניק לדובריהן כוחות ויכולות שלא היו להם בלעדיהן. על שפות כאלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:30).

נפתח באנקדוטה משעשעת על הסופר ג'ורג' ר' ר' מרטין, מחבר "שיר של אש ושל קרח", סדרת ספרי פנטזיה שהייתה הבסיס לסדרת טלוויזיה ידועה מעט בשם "משחקי הכס". בספרים נזכרות כמה שפות שונות, ובהן דותראקית, שפתם של שבטי הדותראקים רוכבי הסוסים, וכן ואליריאנית גבוהה (High Valyrian), סוג של לטינית של העולם הבדוי הזה, המשמשת בעיקר בני אצולה לקריאה ולכתיבה של ספרות ושירה. נציין שאחת המילים בשפה זו מוכרת כנראה לכולנו – "דרקאריס", "אש דרקונים", שהיא המילה שדאינריז טארגאריין אומרת לדרקונים כדי שישרפו משהו או מישהו.

"האמת שאני גרוע מאוד בשפות," הודה מרטין ברשומה בבלוג שלו, "וזה חסרון רציני לסופר פנטזיה שהולך בעקבותיו של ג' ר' ר' טולקין, שהציב רף גבוה מאוד בנוגע לשפות דמיוניות. טולקין היה בלשן בעל כישרון נדיר, שלצורך ה'הוביט' ו'שר הטבעות' שלו המציא לא שפת אֶלְפים אחת אלא שתיים [סינדָרין וקוֶוניה], שלא לדבר על שפת הגמדים, נומנורית, השפה השחורה של מורדור וכן הלאה. לפני כמה שנים קיבלתי מייל נחמד מאוד מקורא, שביקש לדעת קצת יותר על אוצר המילים והדקדוק של ואליריאנית גבוהה. לבושתי נאלצתי לענות לו, 'אה… מה שאני יודע על ואליריאנית גבוהה הוא שבע המילים שהמצאתי עד היום. כשאצטרך מילה שמינית, אמציא אותה, אבל אין לי שפה דמיונית שלמה במגירה שלי, כמו שהיו לטולקין."

המצב, כמובן, השתנה מאז – בסדרת הטלוויזיה אי-אפשר לומר פשוט "הם דיברו ואליריאנית" (או דותראקית), אלא יש לשמוע את השפה, ולכן הועסקו בלשנים שהמציאו שפות שלמות ושיטתיות, ובהן אלפי מילים. מכל מקום, שפות דמיוניות ממלאות תפקיד מרכזי ומרתק ביצירות ספרות רבות, בין שהמחברים והמחברות היו יסודיים יותר או פחות בהמצאתן.

שפות שמראות לנו את העולם בצורה שונה

שפות בדויות, כגון שפות של חייזרים, עשויות לשרת את היצירה על ידי תיאור של העולם והמציאות מזווית שונה ובלתי צפויה – כפי שאכן עושות גם שפות אמיתיות. בסיפור הקצר "המְחַבֶּרֶת של זרעי השיטה", של סופרת המדע הבדיוני והפנטזיה אורסולה לה גווין (עברית, אנגלית), אנו פוגשים תיאור של טקסטים שנמצאו, כביכול, בתוך תל נמלים, כתובים על זרעים של עץ שיטה. על אחד הזרעים כתוב "אִכלו את הביצים, העלו את המלכה!". החוקרים המופיעים בסיפור מנסים לפרש את המשפט השני, ומשערים כי אף ש"למעלה" הוא "כיוון טוב" בעינינו כבני אדם, הרי שלדידן של נמלים החיות מתחת לאדמה זהו כיוון מסוכן, ובתרגום לשפתנו המשפט הזה יהיה אפוא "הורידו את המלכה!".

ויש, כפי שאמרנו, שפות המעניקות לדמויות הבנה שונה כל כך של העולם, עד שהן מסוגלות לפעול בו בצורה שונה לחלוטין מכפי שיכלו עד אז, כלומר השפה מעניקה להן "כוחות". כך קורה למשל בנובלה "סיפור חַיַיִךְ" של טד צ'יאנג, ששימשה כבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב ואשר ראתה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן. הגרסה הדבורה והגרסה הכתובה של שפה זו מציגות את הסמלים ואת המידע ללא שום סדר קבוע – מאפיין שנובע מתפיסה שונה לגמרי של זמן ומסוג שונה לגמרי של זיכרון. כאשר הגיבורה, שהיא בלשנית, לומדת את השפה הזאת, היא רוכשת לעצמה גם את תפיסת הזמן ואת סוג הזיכרון של אותו גזע חייזרי.

וגיבור הספר "גר בארץ נוכרייה", של סופר המדע הבדיוני רוברט הַיינליין, דובר את שפת בני מאדים, שמאפשרת הבנה טובה יותר של המציאות ולפיכך מעניקה לדובריה כוחות ויכולות – ביניהם שליטה מעולה בגופם ולכן בריאות ומראה צעיר, ויכולת להרחיף עצמים באוויר ואף להעלים אותם לחלוטין.

מתוך הסרט "המפגש", על פי הנובלה "סיפור חייך" של טד צ'יאנג

שפות שדורשות צדק חברתי

ביצירות רבות, השפות הדמיוניות ומאפייניהן משמשות ככלי לביטוי ביקורת חברתית. כזו היא ה"שיחדש", Newspeak, מ"1984" של ג'ורג' אורוול, שבה קיימת למשל המילה doublethink, שפירושה לדעת בו-זמנית שני דברים סותרים: את האמת בעניין מסוים ואת השקר שהוחלט עליו מטעם המפלגה באותו עניין.

סוג אחר של ביקורת חברתית מביעה הסופרת והבלשנית סוזט הֵיידֵן אֶלג'ין בספרה "שפת אם" (Native Tongue; הספר ראה אור בעברית בהוצאת סיאל). העלילה מתרחשת בעתיד דיסטופי שבו הנשים בכדור הארץ מוגדרות על פי חוק כקטינות וכרכוש הגברים. קבוצה של בלשניות שוקדות בסתר על המצאת שפה חדשה, שפת נשים בשם "לָאאדָן", שתאפשר לנשים לומר מה שעד כה לא היו להן מילים בעבורו, וכך לברוא להן מציאות חדשה, צודקת ונכונה יותר. אלג'ין, כאמור בלשנית, אכן יצרה את שפת לאאדן בפועל, אף שברומן מופיע כמובן רק חלק קטן ממנה. אחד המאפיינים העיקריים של לאאדן הוא האפשרות לדבר על רגשות בצורה מדויקת – למשל צמד המילים "רָאמִימֶה", להימנע מלשאול מתוך נימוס או חיבה, לעומת "רָאמִימֶל'", להימנע מלשאול בכוונת זדון, בייחוד אם ברור שהאדם שמולך רוצה מאוד שישאלו אותו. (מעניין אגב לציין, אפרופו הספר שעסקנו בו בפסקה הקודמת, ש"שפת אם" ראה אור בשנת 1984!)

לקבוצה זו של שפות שנועדו להשפיע על הארגון החברתי בעולם המתואר בספר, ולהביע ביקורת חברתית מצד המחבר או המחברת, שייכות גם השפות הדמיוניות הנמנעות מהמילים "אני" או "שלי", שדיברנו עליהן כאן.

כשהדמויות ממציאות את השפה

נשים לב ששפות האֶלפים והגמדים מ"שר הטבעות", וגם הדותראקית והוואליריאנית הגבוהה מ"שיר של אש ושל קרח" או מ"משחקי הכס", הן שפות טבעיות בעולם שלהן, כלומר גם אם הסופר המציא אותן, בעולם של הספר הן שפות "אמיתיות", או טבעיות: יש אנשים, כגון עמים מסוימים, שאלו הן שפות האם שלהם, והן התפתחו כנראה בהדרגה, כמו רוב השפות בעולמנו ובניגוד למשל לאספרנטו, שהיא שפה מומצאת ומתוכננת. לעומת זאת, גם ניוספיק וגם לאאדן הן שפות מתוכננות, שפות שהומצאו למטרה מסוימת, בשני המקרים האלה למטרות פוליטיות, אחת של דיכוי, אחת של שחרור.

עוד דוגמה מעניינת לשפה מתוכננת מופיעה בסיפור ששימש כבסיס לסרט המוקרן כעת על המסכים. הסיפור הוא Erfindung einer Sprache, "המצאה של שפה", מאת הסופר וולפגנג קוּלהָאזֶה, והסרט המבוסס עליו נקרא "שיעורים בפרסית" (ביים ואדים פרלמן). הסיפור והסרט מספרים על יהודי המגיע למחנה ריכוז גרמני, וכדי להציל את חייו מתחזה לפרסי ומעביר שיעורים פרטיים בפרסית לקצין נאצי שחולם לפתוח מסעדה בטהראן אחרי המלחמה. מכיוון שהאסיר היהודי איננו באמת פרסי ואינו יודע פרסית, הוא נאלץ להמציא את השפה שהוא מלמד וכמובן גם לזכור בעצמו כל מה שהמציא, משימה לא פשוטה, בייחוד בתנאי המחנה. כדי לתעד בדרך כלשהי את המילים שהמציא, הוא מסתייע ברשימות האסירים במחנה – וכאן נעצור, כדי לא לספיילר את הסרט.

פן של הסיפור הזה שלכד את תשומת לבי היה שהשפה המומצאת, הלכאורה-פרסית שבסיפור ובסרט, היא למעשה שפה שדוברים שני אנשים בלבד, האסיר והקצין הנאצי, שפה מומצאת וסודית ששניהם שוקעים בה עד כדי כך שהאסיר מדבר בה מתוך הזיות חום, מה שמציל למעשה את חייו, והקצין הנאצי אף כותב בה שירה. בדרך כלל, כאשר מדובר על שפות מומצאות פרטיות, לפעמים סודיות, אלו הן שפות שמחברות בין אנשים ששוררת ביניהם קרבה, או שיש להם מטרה משותפת. כך למשל השפה הספק-מומצאת-ספק-עתיקה של גמולה ואביה בסיפור "עידו ועינם" של עגנון; בסיפור, גמולה מלמדת את החוקר ד"ר גינת את "שפת עידו וההמנונים העתיקים של עֵינָם", בתקווה לרכוש כך את אהבתו. כך גם מחתרת הנשים ב"שפת אם", האנרכיסטים ב"המנושל" של אורסולה לה גווין שדיברנו עליו כאן בעבר והשפה הפרטית של התאומות במחזה "אידיוגלוסיה" של המחזאי האמריקאי מארק הנדלי, ורבים אחרים.

אך בניגוד לשפות המומצאות שמחברות בין תאומים, בין חברי או חברות מחתרת, בין אב ובת או בין אשה לאהובה – ובעולם האמיתי, נחשוב גם על שפת הבי"ת של ילדים בעברית, או על סלנג החרוזים הקוקני – ב"המצאה של שפה"/"שיעורים בפרסית" השפה המומצאת אינה יצירה שמבטאת קרבה, אלא חיבור זמני בין רודף לקורבן, שפה שיוֹצרה ממציא אותה משום שכמו שחרזאדה, המילים שהוא ממציא קונות לו בכל פעם עוד יום אחד של חיים.

תודה רבה מאוד לכל מי שנענו לבקשתי בפייסבוק והעשירו אותי בדוגמאות של שפות דמיוניות בספרות. תודה לכל אחת ואחד מכם, ובייחוד לענת לנדאו, לזהרה רון, לשירה צובל, לשוש דניאלסון, לענבל שגיב-נקדימון, לרחביה ברמן, לימימה עברון, לתום בייקין-אוחיון וליעל אכמון.

חורזים בפרוזה

חריזה ואליטרציה, כלומר חזרה על צלילים במילים קרובות, מופיעות בעיקר בשירה, שם הן בבחינת "כלב נשך אדם", כלומר דרכו של עולם, שום דבר מיוחד. לעומת זאת, מפתיע יותר להיתקל בהן ביצירות פרוזה. על חריזה ואליטרציה בפרוזה, ה"אדם נשך כלב" של הטכניקות האלה, שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך" (כאן, דקה 27:25).

בטרם ניגש לחריזה ולאליטרציה בפרוזה, נתבונן תחילה בדוגמאות משירים כדי להיזכר במה מדובר. חריזה כולנו מכירים ("מִן הַחַלּוֹן / פֶּרַח עָצִיץ / כָּל-הַיּוֹם / הַגַּנָּה יָצִיץ. / כָּל חֲבֵרָיו – / שָׁם בַּגָּן, / הוּא לְבַדּוֹ / עוֹמֵד כָּאן" – ביאליק כמובן). אליטרציה היא מושג קצת פחות מוכר; הנה דוגמה משיר של המשורר חתן פרס ישראל טוביה ריבנר (שעסקנו בו כאן):

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

כאן יש חזרה על הצליל "צ", שריבנר מתייחס אליה במפורש, וכן על הצליל "ל". חזרה כזו על צלילים במילים סמוכות נקראת אליטרציה.

המאפיינים הצוּרניים, האסתטיים, של חרוז ואליטרציה אופייניים אפוא בעיקר לשירה, אך אפשר בהחלט להיתקל בהם גם בפרוזה. נסתכל אפוא בכמה דוגמאות מעניינות, ונחשוב אילו אפקטים האמצעים האלה משיגים בהן.  

דוגמה נאה לחריזה בפרוזה אנו מוצאים בתנ"ך:

"וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כׇּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א לא, ו)

נשים לב שהדוגמה הזאת אינה לקוחה מאחד החלקים השיריים של המקרא, כמו מזמורי תהלים או שיר השירים, אלא דווקא מספר שמואל.

דוגמה ידועה ומרהיבה של אליטרציה בפרוזה היא משפטי הפתיחה של "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב. הנה הוא במקור, באנגלית:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta".

ובעברית, בתרגום היפהפה של דבורה שטיינהרט: ״לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה״.

שטיינהרט, בתרגומה לעברית, שומרת להפליא גם על החרוז או הכמעט-חרוז שבמקור וגם ובעיקר על האליטרציה, החזרות הרבות על הצליל "ל". שני האמצעים האלה, וגם המקצב המכשף של קטע הפתיחה הזה של הרומן, משרתים כמה מטרות. ראשית, הם מבשרים לנו שבספר שלפנינו יש שימוש מיוחד בשפה, שכדאי לנו לשים לב אליו. שנית, הם הופכים את המשפט הזה לזכיר מאוד, בדומה לאמרות ולפתגמים חרוזים ("על טעם ועל ריח אין מה להתווכח", "נגעת נסעת", "יום עסל יום בסל", "יש דרג וגו'"). שלישית, הם ממקדים אותנו בכינוי שהמספר הצמיד לילדה, לוליטה, ומגלים לנו, גם בדרך הזאת, כמה הגיבור והמספר של הרומן אובססיבי כלפיה. ולבסוף ובעיקר, הם יפים, כלומר מעניקים למשפט וליצירה יופי לא רק מצד תוכנם אלא גם מצד צורתם.

הקטע שלהלן הוא מתוך "שורף הגופות" של הסופר הצ'כי לדיסלב פוּקס (Ladislav Fuks), בתרגום פאר פרידמן. נשים לב לחרוזים, המסומנים בכתום:

כאן החרוזים מעלים אולי על דעתנו לחש חרוז של מכשפה, בדומה למשל לזה של המכשפות במקבת':

ובספרה של מרב זקס-פורטל "מלאכים באופק", פרק אחד כתוב כמעין סיפור שהגיבורה הבוגרת מספרת לילדיה על חוויית ילדות שבה הלכה לאיבוד בים. הפרק כתוב במידת-מה בסגנון של סיפור ילדים ("'איך קוראים לך?' 'ענבל.' 'ולאמא שלך?' 'חמוטל.' 'ולאבא?' 'יובל.' 'יובל המתולתל?'"), כאשר החריזה נמשכת גם לאחר שהילדה-הגיבורה האבודה הוחזרה להוריה:

כאן החריזה מאפיינת את הסגנון השונה של הפרק הזה לעומת שאר הרומן, והזכירה לי את "פרק המיוזיקל" שמשולב לפעמים בסדרות טלוויזיה. בפרק כזה, הדמויות פוצחות בשיר עם או בלי הצדקה עלילתית (דוגמה נהדרת היא פרק המיוזיקל של "באפי ציידת הערפדים"). בשני המקרים, הפרק יוצא הדופן מפתיע ומרענן וגם חושף יכולות – של המחברת במקרה של "מלאכים באופק", של היוצרים וצוות השחקנים במקרה של סדרות טלוויזיה – שאינן מתגלות בפרקים ה"רגילים".

מכירים ומכירות דוגמאות נוספות? כתבו לי בתגובות!

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות לפוסט הזה בדיון בפייסבוק, ובפרט לפאר פרידמן, לאסנת הדר, לרות קינן וליפתח בריל.

אם אין קמח אין ספרים

באחד האמשים פנתה אליי המתרגמת והעורכת חמוטל ילין בהצעה להצטרף לוועד איגוד אנשי הספר. האיגוד מייצג מתרגמים ועורכות, מגיהים, לקטוריות ונקדנים בתחום ההוצאה לאור המסחרית בארץ, במטרה לשפר את תנאי העבודה וההשתכרות של אנשי המקצוע המצוינים והחשובים האלה.

מצד אחד, אני יודעת היטב שהמצב בתחום אינו פשוט. מצד אחר, בדיוק מסיבה זו אני מתמקדת בשמחה ובעניין בעיקר בעבודה עם גופים אקדמיים. ובכן, חמוטל אמרה שיקבלו אותי לוועד בכל זאת, וכך לפניכם טור הדעה הזה שכתבתי ומופיע ב"מעריב" של היום.

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

מחר, יום שני 20 ביוני, אחתום על "מוציאה לשון" בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, 21:00-20:00).

להתראות!