Skip to content

פגש גאון בגאונה, אהב הרב את הרַבָּה

 

 

מי זוכרים את סדרת הטלוויזיה הזאת משנות השבעים, שנקראה במקור Charlie’s Angels? בעברית קראו לה בזמנו המלאכים של צ'רלי. כפי שרואים בתמונה, המלאכים האלה היו שלוש נשים (פארה פוסט המיתולוגית ושתי עמיתות), אבל צורת הנקבה "מלאכית" נעשתה מקובלת בעברית רק בשנים מאוחרות יותר. בתחילת שנות האלפיים הופקו בעקבות הסדרה שני סרטים, שכבר נקראו בעברית "המלאכיות של צ'רלי".

 

 

כיום המילה "מלאכית" קיימת בהחלט, בספרים רבים, למשל זה וזה, וגם במהדורה האחרונה של מילון אבן שושן (אם כי לא בזו שלפניה). לעומת זאת, היא אינה מופיעה במילון רב-מילים, החדש והמתעדכן ברציפות: "מלאך" מסומן בו כ"שם זכר", ואילו המילה "מלאכית", כערך נפרד, אינה קיימת.

"מלאך", כמובן, אינה מילה יחידה מסוג זה. ישנה קבוצה קטנה ומעניינת של מילים כאלה, שמבחינת תוכנן יכולות לציין זכר או נקבה, ובכל זאת יש להן, או הייתה להן עד לאחרונה, צורת זכר בלבד.

אחת המילים האלה היא "עובר" (עֻבָּר). כאן קל מאוד להבין מדוע: המילה "עובר" היא ותיקה בעברית (לשון חכמים), אך רק בעשרות השנים האחרונות אפשר לדעת במהלך ההיריון אם מדובר בבת או בבן. לפיכך "עוברית" – עובר ממין נקבה – היא תוספת חדשה יחסית לשפה העברית (ייתכן שהצורה "עוברית" הועדפה על פני "עוברה" משום שהסיומת – ִית משמשת גם להקטנה, כמו במילים "כפית" ו"מפית", ולכן היא מתאימה כאן במיוחד). פה רב-מילים מתגלה כמעודכן ביותר: המילה "עובר" אינה מסומנת כ"שם זכר" אלא כ"שם" בלבד, ונטיית השם כוללת את הצורות "עֻבָּרִית" ו"עֻבָּרִיּוֹת".

בעוד ש"עובר" לא קיבלה צורת נקבה עד לאחרונה מסיבה טכנולוגית, למילים אחרות לא הייתה צורת נקבה מסיבות תרבותיות. כל עוד גברים בלבד שימשו בתפקיד רב, לא היה צורך בצורת נקבה שתציין את התפקיד הזה, וכך נוצר פיצול במשמעות: המילה "רבנית" אינה מציינת רב-אשה, אלא את אשת הרב. כאשר נוצר הצורך לציין אשה המכהנת כרב, נטבעה גם מילה מתאימה – רַבָּה.

למילה "גאון" יש היסטוריה דומה במקצת: "גאון" פירושו גדוּלה, גובה. ראשי ישיבות בבבל כונו "גאונים", קיצור של צירופים כגון "גאון יעקב". בהמשך היה "גאון" לתואר כבוד לאדם הבקיא בתורה. במשמעויות האלה לא נדרשה ל"גאון" צורת נקבה. בעברית המודרנית התרחש במילה זו תהליך של שאילת משמע: בעקבות הקִרבה במשמעות והדמיון הצלילי למילה genius, החלה המילה "גאון" לציין גם אדם נבון או יצירתי במידה בלתי רגילה. כעת היה צורך בצורת נקבה למילה זו, ואכן, הצורה "גאונית" מופיעה כבר במהדורה הוותיקה של מילון אבן שושן. רב-מילים מציע שתי צורות, "גאונית" ו"גאונה", צורה שזכתה לאחרונה לפרסום הודות ל"החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. במקביל אומרים גם "היא גאון" – כשם שאומרים "היא תופעה" או "היא משהו מיוחד".

כמה מילים אחרות כאלה הן "שוליה", "קולגה", "קורבן" ובהמשך ל"מלאך" – גם "ערפד".

המילה "שוּליָה" סובלת כנראה מסיומת ה"- ָה" שלה; זוהי סיומת אופיינית לנקבה בעברית, ולכן קשה לגזור מ"שוליה" צורת נקבה. גם "קולגה", שהיא כמובן מילה לועזית שאולה, היא בעלת סיומת "- ָה" (שמקורה אולי בגרמנית). לכן קשה לגזור ממנה צורת נקבה – בניגוד למילים שאולות רבות אחרות, שרכשו צורת נקבה בקלות רבה (ארט דירקטור-ארט דירקטורית, אנדוקרינולוג-אנדוקרינולוגית). לפיכך, הן "שוליה" והן "קולגה" משמשות לנשים ולגברים כאחד.

"קורבן" ציינה בתחילה בעלי חיים שהוקרבו לאל, אך בעברית החדשה היא מציינת גם בני אדם שנפגעו במעשה פשע או בתאונה. לכאורה, אין קושי לגזור מ"קורבן" צורת נקבה – "קורבנה" או "קורבנית" (אמנם, "קורבנה" דומה ל"קורבנהּ", "הקורבן שלה", כיוון שאיננו הוגים את המפיק, ו"קורבנית" זהה לצורת הנקבה של שם התואר "קורבני"; אך דמיון או אף זהוּת כאלה קיימים בשפה בשפע, ולא הפריעו למשל לגזירת הצורות "גאונה" ו"רבה"). ובכל זאת, עדיין לא נגזרה מ"קורבן" צורת נקבה, וכתוצאה מכך אנו נתקלים בצירופים כגון "שתי קורבנות":

 

 

ולבסוף, גם המילה "ערפד" זכתה בצורת נקבה רק בשלב מאוחר יחסית. בשימוש המקורי של מילה זו, כשם של מין עטלף, לא היה בכך צורך (לרוב בעלי החיים יש שם עברי אחד בלבד, ממין זכר או נקבה – חולד, נמלה, צפרדע; רק מינים מועטים זכו בשמות נפרדים לשני הזוויגים – חמור ואתון, אריה ולביאה, סוס וסוסה). במשמעות המאוחרת יותר של דרקולה, "באפי" ו"דם אמיתי", דווקא רב-מילים מסתפק בצורת זכר בלבד, ואילו המהדורה המעודכנת של מילון אבן שושן כוללת את צורת הנקבה "ערפדית". בפועל קיימות כיום שתי צורות – "ערפדית" ו"ערפדה".

 

 

תודה ליעל כהנא-שדמי על התובנה היפה בעניין סיומת – ִית ב"עוברית", ששילבתי אותה בפוסט.

מלכוד 22 של קן הקוקייה

 

 

ישנם ספרים ששמותיהם הפכו לשמות קוד לסיטואציות, עד כדי כך שדי להזכיר אותם ולשומעים יהיה ברור על מה מדובר. "קן הקוקייה של הפוליטיקה הישראלית", "קבעו אימון קריקט במועד המתוכנן של יום ההולדת, כדאי להזיז כדי שלא יהיה לנו הקיץ של אביה", ואפילו "הכינה נחמה באה לבקר בבית ספרנו, אנא טפלו בילדים!".

התייחסות מפורשת או מרומזת ליצירה ספרותית, או ליצירת אמנות אחרת, היא כמובן אמצעי ספרותי שכיח, המעניק לטקסט עומק וממדים נוספים. די אם ניזכר בעוגיות מדלן המפורסמות של פרוסט, שכבר היו לקלישאה מאוסה (שמספר הנדרשים לה עולה לאין ערוך על מספר האנשים שקראו בפועל את "בעקבות הזמן האבוד"). אך רפרור ליצירה ספרותית יכול לקרות בדרכים רבות – באמצעות ציטוט, תיאור של סצנה, שם של דמות. כאשר אנחנו משתמשים בשם היצירה עצמו, יש בכך עניין מיוחד: אם אפשר לעשות זאת, הרי שיש הסכמה על מה שמציין השם הזה, מה הרעיון המרכזי או החוויה המרכזית שביצירה, שכולם יודעים ומסכימים מהם – במקרים רבים, כאמור, גם אם כלל לא קראו את הספר.

"לוליטה", למשל, הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית. "איוב" מציין אדם מוכה אסונות, ולא מופת לאמונה דתית שלא התערערה (כמו, למשל, חנה ושבעת בניה); מעניין אם אפשר לראות בכך פרשנות חילונית של הנרטיב של "איוב". "דון קישוט" הוא אדם הנלחם מלחמה אבודה, ולא אדם שוגה בהזיות או בעל שיגעון גדלות.

בשלושת המקרים האלה, שם היצירה הוא גם שם הגיבור, או אחת הדמויות; אך יש גם דוגמאות אחרות. לדוגמה, "סיפורי אלף לילה ולילה" הם סיפורים מופרכים ולא, נניח, דרך לדחות את הקץ. "קן הקוקייה", בלי הסבר נוסף, מציין מקום שמתנהגים בו בטירוף, בצורה מוזרה; המשמעות המתבקשת השנייה – מוסד למתמודדי נפש שמתעלל במטופליו – קיימת גם היא, אך דורשת הקשר מתאים. וכמובן, "הקיץ של אביה" מציין מסיבה שהאורחים לא הגיעו אליה, ולא, למשל, את גילוח הראש בגלל כינים, או את החוויה של דור שני לשואה.

ארון הספרים היהודי העשיר אותנו בעוד כמה שמות שימושיים ביותר: "מורה נבוכים" (כגון "מורה נבוכים לסטודנט בטכניון"); "שולחן ערוך" לכללי עריכת השולחן (כגון "שולחן ערוך: ליגת העל של מעצבי המסעדות"); וכמובן, ספר הספרים ("התנ"ך לפאשניסטה").

ומה עם "חדר משלך" ו"מלכוד 22", למשל? פה המצב אחר: שמות היצירות מציינים לא רק את היצירות בשלמותן, אלא רעיון אחד ומוגדר מתוכן. בכך הגדירו המחברים עצמם מהו בעיניהם העיקר, התמצית, של הספר, ויצרו זיהוי בין הרעיון הזה ליצירה השלמה. שאר הרעיונות שביצירה – ובשתיהן יש בשפע – נדחקו לרקע.

שמות היצירות האלה הפכו אפוא לקוד מוסכם לחוויה או לטיפוס אישיות – ההפך, אפשר לומר, מרשמים אישיים וספונטניים מן היצירות האלה. קודים אלה מקובלים כל כך, שהם מוכרים אפילו למי שכלל לא קרא את הספר (או ראה את הסרט). ייתכן שחוסר היכרות מכלי ראשון אינו מפריע, אלא אפילו עוזר: מי שלא קרא אינו צריך לזקק ולהחליט בעצמו מהו בעיניו עיקר היצירה, אלא מקבל את הקוד המוסכם מן המוכן. הקוד הזה רוכש לו אפוא קיום תרבותי עצמאי, שאינו תלוי בחוויה האישית או אף בהיכרות עם היצירה.

 

תודה רבה לחברי פורום "ספרים?", שציינו ברצון ספרים שהתאימו בעיניהם לתיאור הזה ואף תרמו הערות מועילות, וליאיר פלדמן על הדוגמאות המעולות מארון הספרים היהודי.

"קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה": מה זה לעזאזל חֵלֵכָה?

 

 

לפני ימים אחדים ניקדתי שיר שהופיעה בו המילה "חלכה" – כלומר מסכן או עני. מילה מעניינת, חשבתי לי. מנין, בעצם, הצורה הזאת? הלכתי לבדוק, ומיד מצאתי דברים מעניינים.

מילון רב-מילים, ששם לו למטרה לשקף את העברית בת-ימינו, מציג את המילה הזאת כך:

 

 

המילה מנוקדת "חֵלֵכָה", כפי שרובנו אכן מכירים אותה, בצירוף ציטוט מתאים מתהילים וכן השורה הידועה מהאינטרנציונל בתרגום שלונסקי: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב".

יפה ונכון, אבל זה לא כל הסיפור. אם נפנה למילון ההווה, נמצא ש"חלכה" מנוקד דווקא כך: חֵלְכָה.

 

 

גם זה יפה ונכון, וגם זה לא כל הסיפור. כדי למצוא את הסיפור כולו, נפנה (כמו במקרים רבים אחרים) למילון אבן שושן. ושם נמצא אישור לחשדנו שלמילה "חלכה" יש שתי צורות משום שאחת מהן, חֵלְכָה, היא הצורה ה"רגילה", צורת ההקשר; והאחרת, חֵלֵכָה, היא צורת ההֶפְסֵק.

מה זו צורת הפסק? הנה פסוק מספר משלי: "שמע בני תורת אביך ואל תיטוש תורת אמך". כאשר קראתם את הפסוק הזה, כיצד הגיתם לעצמכם את המילה האחרונה? מכיוון שזהו פסוק ידוע, ודאי הגיתם אותה כפי שהיא מנוקדת בתנ"ך. ושם, מכיוון שזוהי המילה האחרונה במשפט ואחריה מגיע סוף פסוק, הצורה הרגילה, אִמְּךָ, הופכת לצורה אחרת: אִמֶּךָ. זוהי צורת ההֶפְסֵק, כלומר צורה שמילים מסוימות מקבלות לפני הפסקה בקריאה – לרוב הפסקה עיקרית, כלומר סוף פסוק או אתנחתא.

וכשם שצורת ההקשר "אִמְּךָ" הופכת לצורת ההפסק "אִמֶּךָ", כך המילה "בֵּיתְךָ" הופכת ל"בֵּיתֶךָ"; בדומה לכך, "כֶּסֶף" הופכת ל"כָּסֶף", "שֶמֶש" ל"שָמֶש" ועוד (ומכאן גם ה"גֶפֶן במובן גָפֶן" המפורסם של "לול").

 

 

השימוש בצורת ההפסק כמעט נעלם בעברית המודרנית. אף על פי כן, אנו פוגשים בה פה ושם, בעיקר בביטויים ש"קפאו" כשהם כוללים צורת הפסק – למשל הביטוי "חינם אין כָּסֶף", שהשתמר בצורה זו, שבה הוא מופיע בספר שמות. גם כשאנו אומרים "נו, לֵכוּ כבר" במקום "לְכוּ", אנו משתמשים בצורה תקנית לחלוטין של הפועל – אלא שזו צורת הפסק, שכיום אנו משתמשים בה גם כשאין אחריה כל הפסקה.

ומה עם ה"חלכה"? המילה "חלכה" מופיעה במקרא פעמיים, שתיהן בתהילים, פעם בצורת ההקשר חֵלְכָה ופעם בצורת ההפסק חֵלֵכָה. רצה הגורל והצורה שהשתמרה בדיבור של ימינו היא דווקא צורת ההפסק.

"חלכה", בכל הגייה, היא מילה נדירה למדי, אך צורת הרבים שלה דווקא מוכרת: חֶלְכָּאִים. החלכאים האלה מופיעים בדרך כלל כחלק מהצירוף החרוז "חֶלְכָּאִים ונִדְכָּאִים". למרבה הששון, כיום אפשר להיתקל גם בצורת היחיד "חֶלְכָּא ונִדְכָּא". ה"חֶלְכָּא" הזה אינו תקני כמובן, ונוצר בתהליך של גזירה לאחור מצורת הרבים; רוב דוברי העברית בני ימינו יתקשו לשלוף את "חֵלְכָה" כצורת היחיד של "חֶלְכָּאִים", ו"חֶלְכָּא" הוא ניחוש די מתבקש, שגם שומר על החרוז.

 

הסבר עשיר ומפורט על צורות הפסק והקשר מופיע באתר האקדמיה ללשון העברית.

מי דומה לצ'רלי צ'פלין יותר מצ'רלי צ'פלין, או כשהתרגום עולה על המקור

 

 

האגדה מספרת שצ'רלי צ'פלין השתתף בזמנו בתחרות כפילי צ'רלי צ'פלין, והגיע למקום השלישי. שניים מהמתחרים היו כנראה מוצלחים יותר בתור צ'רלי צ'פלין מאשר צ'רלי צ'פלין עצמו. ובכן, לפעמים זה כך גם בתרגום: קורה שהתרגום מוצלח עוד יותר מהמקור.

כאן, כמובן, עולה השאלה – מה זה "מוצלח יותר מהמקור"? מקובל שמטרת התרגום היא לשקף את המקור באופן נאמן ככל האפשר, במגבלות השפה והתרבות. אם המקור חוזר על עצמו, עילג, סקסיסטי או לא-ברור, זה, ככלל, מה שצריך להיות גם בתרגום. אבל תרגום מאבד בהכרח חלק מתכונותיו של המקור – כגון עמימות מגדרית, רובד לשוני שאינו קיים בשפת היעד, משחקי מילים וכן הלאה. לפיכך, לעתים נחמד שהתרגום מצליח גם להוסיף משהו ליצירה, שלא היה בה במקור ובכל זאת הוא נאמן לרוחה ולסגנונה – אם בזכות מאפיינים של שפת היעד ואם בזכות הברקה של המתרגמת.

נתחיל בדוגמה לתרגום שבהכרח מאבד כמה דברים. אחת מיצירותיה של הסופרת אורסולה לה גווין היא רומן הנקרא במקור The Dispossessed. הפועל to dispossess פירושו בעברית "לנשל", והרומן בתרגומה של תמר עמית אכן נקרא "המנושל". אך השם המקורי צופן משמעויות נוספות: to dispossess כולל בתוכו את to possess, להיות הבעלים של דבר-מה, ואת תחילית השלילה dis; בהקשר של הרומן, הוא מרמז על שלילת הרכוש בחברה האנרכיסטית-קומוניסטית המתוארת בספר. כמו כן, possessed באנגלית פירושו אחוז דיבוק, כך ששם הספר רומז שרכוש הוא דיבוק, והוויתור עליו הוא החלמה נפשית, שחרור מדיבוק. המקבילה העברית "מנושל" בנויה בדרך אחרת ומקפלת בתוכה משמעויות אחרות; המעבר משפה לשפה שמר אפוא על המשמעות העיקרית, אך גרם לאיבוד המשמעויות האחרות. ואכן, בתרגומו החדש של עמנואל לוטם נקרא הרומן "בידיים ריקות" – שם הלקוח מן השורות האחרונות של הרומן, ומבטא במידת-מה את שתי המשמעויות הראשונות שהזכרנו כאן, אם כי לא את השלישית.

ראינו אפוא כיצד המעבר משפה לשפה עשוי לגרוע; אך כיצד הוא עשוי להוסיף?

דוגמה ידועה היא התרגום לעברית של משפט מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: "All animals are equal, but some animals are more equal than others". התרגום לעברית הוא "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". המשפט המקורי אבסורדי מבחינה לשונית, כיוון שאי-אפשר להיות “more equal than others”; בעברית, לעומת זאת, המילה "שווה" כוללת גם את המשמעות של worth, ולכן תרגום פשוט יוצר משפט עברי שאינו אבסורדי אלא להפך, תקין וברור מאוד, וכולל טוויסט ציני במשמעות המילה – מ"שווה" במשמעות "שוויון" ל"שווה" במשמעות "ערך". כמובן, אפשר לטעון שתרגום נאמן היה יוצר משפט אבסורדי גם בעברית (תרצו לנסות?), אך קשה להתעלם מתוספת הערך שהשפה העברית יוצרת כאן כמעט מאליה.

דוגמה מעניינת אחרת היא שם הרומן “The End of Eternity” של אייזק אסימוב. Eternity הוא ארגון שחבריו נוסעים בזמן כדי לשנות אירועים בהיסטוריה ולשמור על האנושות, לפי מיטב שיפוטם. חברי Eternity משקיפים בו-זמנית על מאות אלפי שנים של היסטוריה, ומסוגלים לנוע ביניהן כמעט כרצונם ובאופן דיסקרטי, בדומה למשרתים במסדרונות המשרתים בבית אנגלי גדול. התרגום המתבקש של Eternity הוא "נצח", והספר אכן נקרא "סוף הנצח" בתרגומו החדש יחסית של איתמר פארן. אך בתרגומו הוותיק של עמוס גפן נקרא הארגון בשם "כלזמן", והספר נקרא בהתאם "קץ כלזמן". הצירוף היצירתי "כלזמן" אמנם אינו קיים במקור, אך הוא מבטא היטב את מהותו של הארגון הזה, והשם "קץ כלזמן" – לפחות לטעמי – מסקרן ומתאים יותר לספר מדע בדיוני מאשר “The End of Eternity”, שנשמע אולי שייך יותר לתחום הרומן הרומנטי.

ונחתום בדוגמה יפה שהציגה המתרגמת המעולה יעל אכמון, בהרצאה על תרגום בכנס "עולמות". תרגום בדיחות ומשחקי מילים הוא אתגר בפני עצמו, ובספרים שיש בהם בדיחות מילוליות רבות, המתרגם נדרש לפעמים להחליף את הבדיחה המקורית בבדיחה אחרת שתעבוד בעברית. אכמון תרגמה ספר שאחד מגיבוריו סובל מאמנזיה ואינו זוכר את שמו, אבל "יש לי תחושה שהוא מתחיל ב-A. אלברט, אלפרד, אנתוני…". "אידיוט," עונה לו אחת הדמויות האחרות. המעבר לעברית, שבה "אידיוט" מתחיל באותה אות כמו "אלברט, אלפרד, אנתוני", איפשר לאכמון להוסיף את התשובה "נכון, גם זה מתחיל באל"ף. אבל לא נראה לי שזה זה".

כמובן, דרושים פה זהירות ושיקול דעת, שהרי היצירה שייכת למחבר. המתרגם נדרש לאזן בין דייקנות לבין התאמה יצירתית לתרבות ולשפת היעד, כך ש"צ'רלי צ'פלין" שלו ישתלב בכבוד בתחרות הכפילים.

 

 

בעברית יש אין, בארמית פחות

 

 

"לֵית דין ולֵית דיין", "בלֵית ברירה" – מהו ה"לֵית" הזה? "לֵית" בארמית פירושו "אין", ולפיכך "לֵית דין ולֵית דיין" פירושו "אין דין ואין דיין", אין משפט ואין שופט. ובדומה לכך, "בְּלֵית ברירה" פירושו "באין ברירה", כלומר בהיעדר עוד אפשרות. הווריאציה "בִּדְלֵית ברירה" כוללת גם את התחילית "דְ", המקבילה" ל"שֶ" בעברית: "ב(מצב) שאין ברירה".

אך "לֵית" עצמה מורכבת משתי מילים: "לָא" + "אִית". "לָא" היא כמובן "לֹא", ו"אִית" (או "אִיתָא") מקבילה למילה העברית "יֵש" (הופעת שי"ן בעברית במקום שיש תי"ו בארמית היא תופעה שכיחה – כמו בצמדים שלוש-תלת, שור-תור).

"לָא" + "אִית" = "לא יש", כלומר – אין. מעניין להבחין שבעברית "יֵש" ו"אַיִן" (או צורת הסמיכות שלה, "אֵין-") הן שתי מילים נפרדות ועצמאיות, ואילו בארמית האין נגזר מן היש.

"קורפוס חסידיקום": סיפורים חסידיים באינטרנט

 

 

"פעם אחת היה רב שהלך לאסוף ממון לעניין חשוב … בא הרב אל גביר עשיר אחד, ודרש ממנו שישתתף וייתן תרומה. אמר לו הגביר: 'אני מוכן לתת את כל הכסף הנדרש, בתנאי אחד – יש בביתי מלבוש של כומר, הנקרא 'טֶנדָא ורֶנדָא'. אם תלבש את הבגד ותלך בכל רחובות העיר בלבוש זה, אתן לך את הסכום הנדרש…"

לאחרונה התעשרנו באתר חדש ומצוין: "זוּשָא", מאגר סיפורים חסידיים. "זושא" מצטרף לכמה אתרים ותיקים וצעירים המציגים טקסטים עבריים היסטוריים ניתנים לחיפוש, ובהם סנונית (תנ"ך וספרות הקודש), מאגרים של האקדמיה ללשון, עיתונות יהודית היסטורית, פרויקט בן-יהודה ופרויקט השו"ת (המופיעים ברשימות הלינקים שמשמאל). האתרים האלה הם כלי רב-עוצמה לשוחרי לשון, כיוון שהם מהווים קורפוסים – גופי טקסטים שאפשר לערוך בהם חיפושים, לבדוק את המופעים של מילים ולעקוב אחר אופן השימוש בהן בהקשרים שונים ולאורך זמן (כפי שעשינו למשל כאן).

"זושא" נמצא עדיין בהרצה, אך כבר עכשיו הוא מועיל ונוח לשימוש. באתר מופיעות שתי גרסאות של כל סיפור: נוסח מקורי, לרוב הנוסח המוקדם ביותר שפורסם; ועיבוד לעברית בת ימינו. ברבים מהסיפורים קיימת גם סריקה של הפרסום המקורי, תוספת חשובה המאפשרת לגולש לעיין במקור עצמו ולהתרשם גם מהעיצוב ומהפונטים. ולבסוף, יש באתר גם פרשנויות ומונחון.

לרגל עליית האתר, שמחתי לארח לריאיון את ד"ר זאב קיציס, חוקר במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן והעורך הראשי של "זוּשָא".

איך בחרתם אילו סיפורים לכלול באתר?

קיימים כנראה כ-10 אלפים סיפורים. כרגע נמצאים באתר כ-300 סיפורים, והשאיפה היא להגיע לאלף – אולי מעין קריצה לאלף לילה ולילה. בחרנו את הסיפורים מתוך שאיפה לייצג מגוון תקופות, דמויות חסידיות וסגנונות; להביא בפני הקוראים סיפורים יפים אסתטית, מעניינים ובעלי מסר חשוב; וכן השתדלנו לכלול סיפורים ידועים במיוחד, במחשבה שהציבור יחפש אותם.

על איזו תקופת זמן מדובר כאן?

תנועת החסידות החלה את דרכה באמצע המאה ה-18. במאה השנים הראשונות החסידים סיפרו סיפורים רבים מאוד, אך כמעט רק בעל פה, מלבד ספר חשוב אחד שראה אור בתחילת המאה ה-19 – "שבחי הבעש"ט". רוב הסיפורים הועלו על הכתב בשליש האחרון של המאה ה-19, בהתפרצות אדירה של ספרים מודפסים שנמשכה עד קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה ואפילו השנייה. רוב מה שהופיע מאוחר יותר הוא עיבודים, ולא חומר חדש.

במהלך המאה ה-20 נעשה תיווך נרחב של ספרות חסידית לציבור הרחב. מעניין במיוחד הוא פרויקט ה"קורפוס חסידיקום" – יוזמה של מרטין בובר וש"י עגנון הצעיר, בברכתו ובמימונו של לא אחר מחיים נחמן ביאליק, לאסוף ולעבד סיפורי חסידים. הפרויקט, שהתבצע בתקופה שבה כל החבורה חייתה עדיין בברלין, הסתיים באסון – שריפה בביתו של עגנון, שכילתה את הכרך הראשון הכמעט-גמור. "זושא" נועד אפוא, במידה רבה, להגשים את החלום הזה של עגנון, בובר וביאליק.

המקורות המופיעים באתר הם בעברית; האם הסיפורים לא הופיעו לראשונה ביידיש?

הסיפורים קרו ביידיש, אך למעלה מ-90% מהם הועלו על הכתב לראשונה בעברית. מדוע? כי לכותבים בחוג החסידי היה חשוב שהסיפורים לא יקבלו מעמד של ספרות חוֹל, אלא של ספרות תורנית. לפיכך כתבו אותם בעברית, רצוי עם מילים קשות, ראשי תיבות וביטויים חז"ליים, וכפי שאפשר לראות בסריקות – במקרים רבים בכתב רש"י. המעבר הזה משפה לשפה מתבטא בעברית לא-טבעית, ספוגה בהרבה צורות אופייניות ליידיש, כגון הצירוף "חלם לו" במקום "הוא חלם", או אליהו הנביא שאומר "שבת טוב" – תרגום מילולי של "גוט שבעס" – במקום הצורה העברית "שבת שלום".

מעניין להבחין שהשורה האחרונה של הסיפור, הפאנץ' ליין, מופיעה במקרים רבים ביידיש, כדי לוודא שהקורא דובר היידיש אכן יבין את הבדיחה או את הפואנטה.

לצד הנוסח המקורי, כל סיפור מופיע גם בעיבוד לעברית בת ימינו; מה היו הקווים המנחים של העיבוד הזה?

השתדלנו להימנע ממילים מודרניות מאוד, ולמצוא מכנה משותף בין השפה של אז לשפה של היום; ליצור עברית שחסיד תיאורטי היה יכול לדבר בה לפני מאה שנה. שאפנו לתת לקורא תחושה שהוא בן בית בטקסט, ולהקל עליו לקרוא – אם ירצה – את הטקסט המקורי.

איך הגעתם להקמת האתר?

היוזמת של הפרויקט היא אשת התקשורת שרה ב"ק. שרה הגישה בזמנו תכנית רדיו, שלי הייתה בה פינה של סיפורים חסידיים. לבסוף, שרה אמרה: "מדוע שהסיפורים האלה לא יהיו נגישים לכל אחד, בלי שנצטרך לצלצל בשביל זה לזאב?". גלגלנו את הרעיון חמש שנים. המחשבה המקורית הייתה על ספר, וזה עדיין בתכנון, אבל כשלב ראשון, החלטנו להקים אתר פתוח וחינמי. שמחתי והופתעתי לגלות שגופים רבים – ובהם הספרייה הלאומית, משרד החינוך, מטח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), משרד ירושלים ומורשת וקרן אבי חי – ייחסו חשיבות לעניין והתגייסו להנגיש את האוצר הזה לציבור.

ומה הלאה? מה התכניות של "זושא" להמשך?

אנחנו שואפים ליצור מנגנון של הוספת סיפורים על ידי הציבור החסידי של היום, בפורמט ויקי, כמובן עם מנגנון של בקרה ועריכה. והיינו רוצים ליצור סביב האתר התרחשות תרבותית-אמנותית…

…ולשונית.

כמובן. הסיפורים החסידיים הם חלק ממה שיש לעם היהודי בתרמילו, ונשמח לראות אנשים ניגשים אליהם, מתוודעים לשפה ולאופי הייחודיים שלהם ומתווכים אותם הלאה לאנשים אחרים.

(ומה עם אותו רב שהגביר דרש ממנו ללבוש בגדי כומר? אם הסתקרנתם, הסיפור כולו נמצא כאן.)

 

 

התמונה באדיבות:

JJ Harrisonjjharrison89@facebook.com

איך כוכבים הפכו למלאכים

 

 

הביטוי "צבא השמיים" מופיע בתנ"ך אי-אלו פעמים, בשתי משמעויות עיקריות. האחת היא "השמש, הירח והכוכבים", והאחרת היא "מלאכים". איך קרה שאותו צירוף מילים מציין כוכבים ומלאכים? ובכן, לעיניים מודרניות נראה שאין קשר בין השניים, אך בעבר היה אף היה. בתרבויות הקדומות, גרמי השמיים נחשבו לאלים או לייצוגים של אלים. די אם נחשוב על הֶליוֹס וסֶלֶנָה, אלי השמש והירח במיתוס היווני, ועל רַע, אל השמש המצרי.

הביטוי הזה מופיע בפסוק יפה בתחילת ספר בראשית: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" – כלומר, השמיים והארץ וכל אשר בהם. אך עד מהרה מתברר שיש מי שעובדים את "צבא השמיים", כלומר רואים בהם אלים: "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" (דברים ד יט).

בדומה לאלמנטים אחרים שמקורם בתרבויות שכנות, גם גרמי השמיים ככוחות עליונים הוטמעו ביהדות ושולבו בתוכה. "צבא השמיים" מופיע בתנ"ך גם כמשרתים של האל העומדים סביבו: "רָאִיתִי אֶת-יְהוָה יֹשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א כב יט). כלומר, גרמי השמיים הומרו מאלוהויות מתחרות למשרתיו של האל המונותאיסטי. מקובל לראות ב"צבא השמיים" במשמעות זו ביטוי נרדף ל"מלאכים" (לדוגמה, ראו מילון העברית המקראית של פרופ' מנחם-צבי קדרי). מעניין להוסיף שאחד מכינויי האל ביהדות הוא "ה' צבאות" – כינוי המציין את צבאות השמיים, או צבאות כל הברואים, או כל המלאכים, ויש לו קונוטציה קרבית-מלחמתית.

בעקבות התנ"ך, "צבא השמיים" ככינוי למלאכים מופיע גם בברית החדשה – למשל, מלאך בלוויית "צבא השמיים" מבשר על הולדת ישו התינוק – ובספרות, כגון ב"גן העדן האבוד" של מילטון (כצירופים heavenly host או host of heaven).

מעניין, אפוא, לעקוב אחר השינויים במשמעות הצירוף הזה: הביטוי "צבא השמיים" ציין תחילה את גרמי השמיים, שנחשבו בתרבויות קדומות לאלים; לפיכך, בתנ"ך ובמקורות מאוחרים יותר, ציין אותו ביטוי גם מלאכים; ואילו כיום, רוב דוברי העברית מכירים אותו כנראה בעיקר ככינוי פיוטי לכוכבים.

 

 

הביטוי "צבא השמיים" משך את תשומת לבי כיוון שהוא מופיע בספרו החדש והיפה של בנזוגי אוהד עוזיאל, תל אביב-גן עדן-גיהינום. רובנו, כאמור, מכירים את "צבא השמיים" בעיקר ככינוי פיוטי לכוכבים; אך ב"תל אביב-גן עדן-גיהינום" צירוף זה עושה פניית פרסה קלילה ושב ומקבל את המשמעות "מלאכים". עוד על הרובד הלשוני בספר תוכלו לקרוא בפוסט הקודם, כאן.

שפת ההייטק, שפת המלאכים

 

 

בימים אלה מגיע לחנויות הספר תל אביב-גן עדן-גיהינום. שלושה דברים על הספר – ראשית, הוא מקסים, מקורי ומדבר אל הלב; שנית, כתב אותו בנזוגי המחונן, אוהד עוזיאל; ושלישית – הוא מרתק מבחינה לשונית, כי נעשה בו שימוש יצירתי ומצחיק במילים ובביטויים משני שדות סמנטיים: הייטק והעולמות שמעבר.

שני התחומים האלה קיימים בספר גם ברמת העלילה: ההייטק בגלל העיסוק של גיבור הספר, והעולמות שמעבר בגלל מלאך מגן עדן ושד מהגיהינום, ששניהם מחליטים לעשות מהגיבור פרויקט אישי. המלאך מחליט להעניק לבחור אהבה, אף שעד היום נהנה לחלק את עצמו בין נשים רבות ככל האפשר; והשד מנצל את ההזדמנות כדי לאמלל את הבחור כפי שרק אדם מאוהב יכול להיות אומלל.

ובינתיים, שני העולמות האלה מתממשים במפתיע וביצירתיות גם ברובד הלשוני. שניהם מתגלים בצלצול גונג כבר במשפט הפתיחה של הספר: "בראשית היה המשרד".

ז'רגון הייטקיסטי בעולמות שמעבר

"בראשית היה המשרד" הוא כמובן פרפראזה מלאת ביטחון עצמי על הפסוק הראשון בספר "בראשית": "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (ואולי גם על "בראשית היה הדבר", מן הבשורה על פי יוחנן בברית החדשה).

ובכן, "בראשית היה המשרד", ו"המשרד" הוא גן העדן, המתגלה כסביבה הייטקיסטית מאוד, שהכרובים המתחילים עובדים בה בקיוביקלס והמלאכים מפטפטים בפינות קפה, ומבעד לקירות נשקפים גלגלי השיניים של "המכונה האלוהית". המלאך השומר של גיבור הספר, ששמו שבתיאל, שייך ל"דרג הביניים בשדרת הניהול" של גן העדן, ו"יש לו קריירה טובה בתור מלאך". את הניסיון שלו לארגן לבחור אהבה הוא מכנה "המיזם".

אותם ז'רגון ועולם תוכן מופיעים גם על רקע אימי הגיהינום. לדוגמה, השד שמונים ושבע מתחיל את הקריירה שלו בשיחה עם יועצת השמה:

"'אז יש לך אפשרות לבחור. אתה יכול להיכנס לפורגטוריום, כור המצרף, לעבור שם 372 שנים של ייסורים, ואז להגיע לגן עדן כמלאך שומר ללא גוף. או…' ופה היא ניסתה לשוות לקולה נימת התלהבות, מה שרק הוסיף לו מין חריקה מעצבנת, '…שאתה יכול לבחור להפוך לשד ולעבוד בגיהינום. יש שם תנאים סוציאליים מצוינים, תוכנית אופציות, הטבות, ביטוח מנהלים, ביטוח דנטאלי, ואתה מקבל גוף כבר ביום הראשון. חוץ מזה יש שם גם אפשרויות קידום נהדרות.'"

וירטואוזיות לשונית: מטבעות לשון חוזרים למשמעותם המקורית

מטבע הנושא, אנו פוגשים בספר מלאכים, כרובים, שרפים וכיוצא בהם; אך הווירטואוזיות הלשונית של המחבר מתגלה בביטויים שאנו רגילים לפגוש בהם במשמעות מאוחרת, מושאלת או אירונית, וכאן שבים ומקבלים במפתיע את משמעותם המקורית או המילולית. לדוגמה, הביטוי "החיפזון מהשטן" פירושו פשוט שלא כדאי למהר יותר מדי. אך השד שמונים ושבע נמצא בשאול, והשטן קיים שם פשוטו כמשמעו. "שמונים ושבע ידע שהחיפזון מהשטן. הוא פגש את אחד העוזרים האישיים שלו לפני כמה ימים לדרינק, כמו שהוא עושה מדי פעם לצורך תחזוקת יחסים, אבל למה לשחק לו לידיים אם לא מוכרחים."

בדומה לכך, שמונים ושבע וידידה הולכים יחד במסדרונות הגיהינום, "מתרחקים בלי משים מעורקי התנועה הראשיים, ופונים למעברים שכוחי אל במיוחד של המקום שכוח האל ביותר ביקום". מקום שכוח אל הוא מקום נידח ומרוחק, אך בהקשר זה הביטוי מקבל משמעות עזה ומילולית: הגיהינום הוא המקום המרוחק ביותר מנוכחותו של האל.

כך גם בגן העדן: המלאך שבתיאל "לא היה ממש ער לעניין … עד שאחת הנשמות הטהורות טרחה להסב את תשומת לבו לכך שהאיש שלו שוקע לפעמים במיני מחשבות עגמומיות למדי". הקוראים מבינים את "הנשמות הטהורות" כמקובל כיום, כלומר כביטוי אירוני, אך מיד מגלים שטעו: "שבתיאל קיבל את החדשות ברגשות מעורבים. מצד אחד החמיא לו שנשמה טהורה מתעניינת בפרויקט שלו. הנשמות הטהורות היו מלאכים לשעבר, ותיקים, בני עשרות אלפי שנים…".

השפה מלווה את העלילה

ברומן "תל אביב-גן עדן-גיהינום", השפה מלווה אפוא את העלילה באופן משעשע ויצירתי, כשהיא שואבת משניים מהעולמות העיקריים המתוארים בספר. הגיהינום וזוועותיו וגן העדן ונפלאותיו לובשים כאן אופי מבדר בעזרת ז'רגון ממסדרונות קומברס, ומטבעות לשון שגורים מקבלים טוויסט מפתיע המזכיר לנו את עולם המחשבה הדתי שממנו הגיעו.

 

"תל אביב-גן עדן-גיהינום" של אוהד עוזיאל ראה אור בהוצאת טוטם, בעריכת לילי פרי, העורכת הראשית של ההוצאה. אפשר להשיגו בחנויות וגם אונליין.

 

 

מה הקשר בין תרתי משמע לתרי זוזי?

 

 

בקרוב אנו עומדים לשיר על גדי שנקנה בתְרֵי זוּזֵי, כלומר בשני זוזים, שהרי תְרֵי (או תְרֵין) פירושו "שניים" בארמית. הפתגם "מילה בסלע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" פירושו "מילה בסלע, שתיקה בשניים"; "סלע", כידוע, הוא שם של מטבע, והביטוי אומר ששתיקה יקרה לפעמים ממילים, כלומר, לפעמים כדאי לשתוק (אמרה נכונה מאין כמותה).

וכשם ש"תְרֵי" בארמית פירושו "שניים", "תְרֵי-עשר" הם שנים-עשר. ו"תְרֵי-עשר" התקצרה לה והפכה ל"תריסר", מילה שימושית שנקלטה היטב בעברית.

אך הידעתם שיש קשר בין ה"תרי" של תרי זוזי לבין הביטוי "תרתי משמע"? תַרְתֵי (או תַרְתֵין) הוא צורת הנקבה של תְרֵי, שפירושה "שתיים". תַרְתֵי מַשְמָע פירושו "משמיע שתיים", כלומר לדבר יש שתי משמעויות, שני מובנים ("נרות מנגנים, המצאה מדליקה תרתי משמע!").

בדומה לכך, תַרְתֵי דְסָתְרֵי פירושו "שתיים הסותרות", כלומר שני דברים הסותרים זה את זה ("חמין קליל זה תרתי דסתרי").

 

תודה לרוני הפנר מהשפה העברית על התשובה המועילה, שסייעה בהכנת הפוסט.

בתמונה: מטבעות קרתגיים. לא זוזים, אבל שניים.

 

הרטוריקה של ה"בוקר טוב"

 


 

רוני: בוקר טוב.

בועז: זה לא בוקר טוב, זה בוקר רע מאוד, כי…

מה קרה בדיאלוג הזה? רוני פתחה בנוסחה המקובלת "בוקר טוב", ובועז השיב שהבוקר אינו טוב – תגובה שמופיעה לא מעט, למשל בפתיחת ראיונות ברדיו. נשאלת השאלה: האם "בוקר טוב" הוא איחול, קיצור של "שיהיה לך בוקר טוב"? או שהוא קיצור של משפט חִיווּי, כלומר משפט המתאר את המצב בפועל, כגון "הבוקר הזה הוא טוב"?

לכאורה, ייתכן ש"בוקר טוב" הוא תיאור של המצב, בדומה למשפטים כגון "איזה יום מקסים" או "את נראית מהממת", הנאמרים גם הם בסיטואציות של פגישה ואמורים להיות תיאור של המציאות, אף אם תיאור אופטימי. אך בעיניי ברור למדי שלא מדובר בקביעה עובדתית אלא בברכה, באיחול. לראיה, הנוסחות המקבילות "לילה טוב", "שבוע טוב" ו"שנה טובה" נאמרות לקראת הלילה, השבוע שבפתח או השנה החדשה, ולא במהלכם. ברור אפוא שהן איחולים, ולא תיאורים. סביר להניח ש"בוקר טוב" דומה להן במשמעותה.

"בוקר טוב" בגרמנית: מה מגלות לנו היחסוֹת?

נוסחות דומות מאוד ל"בוקר טוב" קיימות גם בשפות אחרות, כגון ערבית (סבאח אל-ח'יר), אנגלית (good morning) וגרמנית (guten Morgen). גם בשפות אלה, הצירוף "בוקר טוב" עומד בפני עצמו, ולא כחלק ממשפט. אך בכמה מהן, הדקדוק רומז לנו על המבנה התחבירי של המשפט המסתתר מאחורי הביטוי הבודד. אלה הן השפות שיש בהן יַחֲסוֹת (cases).

יַחֲסָה, כידוע, היא סימון של מילה המציין את מעמדה התחבירי במשפט. לדוגמה, שם עצם מסומן בצורה אחת אם הוא נושא המשפט (כמו במשפט "התינוק מחייך") ובצורה אחרת אם הוא משמש כמושא ישיר (כמו במשפט "תן לי את התינוק"). בעברית, כמובן, אין יחסוֹת, ולכן המילה "התינוק" מופיעה באותה צורה כשהיא משמשת כנושא (במשפט הראשון) וכשהיא משמשת כמושא ישיר (במשפט השני); אך בשפה שיש בה יחסוֹת, שם העצם היה מסומן בצורה שונה בכל אחד משני המשפטים האלה – למשל, באמצעות סיומות שונות.

גרמנית, למשל, היא שפה שיש בה יחסוֹת. והנה, הביטוי "בוקר טוב" בגרמנית – guten Morgen – הוא ביחסת מושא ישיר (accusative), ולא ביחסת נושא/נשוא (nominative). אילו הביטוי "בוקר טוב" היה נושא המשפט, צורתו בגרמנית הייתה guter Morgen, כמו במשפט Ein guter Morgen erfreut das Herz – "בוקר טוב משמח את הלב". הצורה guten Morgen מעידה שה"בוקר טוב" הזה נמצא ביחסת מושא ישיר, כלומר, שצמד המילים guten Morgen נתפס כחלק מהמשפט "אני מאחל/ת לך בוקר טוב". מכיוון שנוסחה דומה קיימת בשפות רבות, יש בכך עניין מסוים, אף שברור שאי-אפשר ללמוד מגרמנית ישירות על עברית.

אי-הבנה כאמצעי רטורי

אם "בוקר טוב" הוא אכן איחול, ולא תיאור של המציאות – ונראה לי ברור למדי שזה אכן כך – מדוע אנו שומעים שוב ושוב תשובות בנוסח "לא, זה לא בוקר טוב"? תשובה בנוסח זה היא כנראה אמצעי רטורי. בועז – המשתתף השני בדיאלוג שלמעלה – מבין שה"בוקר טוב" של רוני הוא ברכה (ויותר מזה, שזוהי נוסחת פתיחה סטנדרטית מנומסת). אף על פי כן, הוא בוחר לא להגיב עליו כעל ברכה ("בוקר אור", או "בוקר טוב גם לך") אלא כעל טענה, תיאור של העובדות ("לא נכון"). בכך הוא משיג שתי מטרות – מגיע מיד אל הנושא שמטריד אותו, מטרה חשובה כאשר הזמן מוגבל, למשל בשידור רדיו; ומושך תשומת לב משום שתגובתו אינה הולמת בדיוק את הסיטואציה, ולכן מפתיעה ומסקרנת.

מהלך רטורי דומה נעשה בדיאלוג מהסוג הזה, שגם הוא שכיח:

רוני: אתה לא יכול להגיד דבר כזה.

בועז: הנה, אמרתי.

האמירה של רוני היא נורמטיבית: היא אומרת מה ראוי, כיצד נכון להתנהג ולדבר. בועז מבין זאת כמובן, אבל מעמיד פנים שהאמירה של רוני הייתה תיאור של המציאות ("אי-אפשר לעשות X") ועונה בהתאם ("דווקא אפשר"). גם כאן, בועז משיג שתי מטרות – הוא גורם בלבול ויוצר רושם שסתר את דבריה של רוני, וכך משיג יתרון בוויכוח.

שיהיה לכולנו בוקר טוב ומבורך.

 

דנה אלעזר-הלוי הצביעה בפניי על העניין הלשוני שבדיאלוגים מסוג "בוקר טוב"/ "לא בוקר טוב", וכן על הרלוונטיות של היחסוֹת לסוגיה – תודה רבה, דנה! תודה רבה גם לאנדריאס פפר, שסייע בהכנת הדוגמה מגרמנית.