דילוג לתוכן

מילות פתיחה: על מילים ראשונות בספרים

כולנו מכירים ספרים שמשפטי הפתיחה שלהם ידועים מאוד, ממובי דיק של מלוויל ("Call me Ishmael") ועד על גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן ("It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife").

אבל מה עם ספרים שלמילה הראשונה-ממש שבהם יש משמעות ביחס ליצירה כולה? מילים ראשונות כאלה הן מעניינות במיוחד משום שלא טריוויאלי להציב אותן דווקא בהתחלה; כמה ממשפטי הפתיחה הידועים מתחילים, כפי שכבר הספקנו לראות כאן, במילים סתמיות למדי, כמו למשל it.

על מילים ראשונות בעלות משמעות דיברנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך" (כאן, דקה 26:50).

משיר השירים לנרניה

נפתח בכמה דוגמאות קצרצרות. ספר הספרים מספק לנו את הדוגמה האולטימטיבית "בראשית", המילה המופיעה בראשית ספר "בראשית" והתנ"ך כולו; ואת הדוגמה המלבבת "שיר השירים", מן הפסוק הראשון בשיר השירים: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה …".

בספר שורף הגופות של לדיסלב פוקס, שתרגם לעברית פאר פרידמן, המילה הראשונה היא "ענוגה" (Něžná), כינוי החיבה של הגיבור לאשתו. לכאורה, הפנייה הזאת מציגה לנו את הגיבור כאיש עדין ובעל אוהב; למעשה, מתגלה לנו בהמשך שההפרזה והתשוקה שלו לאסתטיות הן מחומרי הגלם של אישיות בעייתית ומסוכנת, המוצאת לה כר נרחב לפעולה בתקופת הכיבוש הנאצי בצ'כוסלובקיה.

האריה, המכשפה וארון הבגדים של סי. אס. לואיס מתחיל כך: "Once there were four children…". וכך, אף שהמשפטים הראשונים בספר מספרים לנו על ילדים שפונו מלונדון בגלל ההפצצות, כלומר בזמן מלחמת העולם השנייה, המילה הראשונה, Once, כבר מגלה לנו שאנחנו נמצאים בעולם של סיפורי אגדה.

וספר אחר הפונה לגילים הצעירים, נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט, מתחיל במילה Christmas, חג המולד: “'Christmas won’t be Christmas without any presents,' grumbled Jo". הפתיחה במילה "כריסמס", "חג המולד", מכניסה אותנו לספר באווירה שבה ימשיך: משפחתית, שמחה, אופטימית.

הבט קדימה בזעם

בפינתנו הקודמת דיברנו על האיליאדה של הומרוס. האיליאדה היא דוגמה מרהיבה לעניין זה, כיוון שבלשון המקור, יוונית עתיקה, היא נפתחת במילה μῆνιν, כלומר זעם. לבחירה הזאת יש משמעות רבה, כיוון שזעמו של אכילס הוא אחד הנושאים והמוקדים העיקריים של האיליאדה – תחילה זעמו של אכילס על אגממנון, שפגע בכבודו, ואחר כך זעמו על הקטור, שהרג את חברו הטוב פטרוקלוס. בתרגום אברהם ארוּאֶטי, המילה החשובה הזאת שומרת על מקומה בהתחלה:

"זעם אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, שירי אלה …"

בתרגומו היפהפה של שאול טשרניחובסקי לא נשמרה מילת הפתיחה הזאת; טשרניחובסקי מתחיל דווקא ב"שירי", מילה הפותחת באווירה אחרת לגמרי:

"שִׁירִי, בַּת-הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן-פֵּלֵס …"

– ואילו הצירוף "חרון אף" מופיע רק בהמשך המשפט.

מבט מבפנים

דוגמה יפה אחרת, מעניינת מכמה בחינות, מופיעה ביצירה שונה מאוד, "הסיפור שאינו נגמר" של הסופר הגרמני מיכאל אנדה. הספר מתחיל בכמה מילים המופיעות בכתב ראי:

המשפטים הבאים מסבירים למה: המילים האלה הן שם של חנות, הכתוב על דלת הזכוכית שלה, וגיבור הספר קורא את המילים האלה במבט מבפנים, מתוך החנות, שאליה נכנס בחיפזון. המילה הראשונה היא Antiquariat, כלומר חנות ספרים יד שנייה או ספרים עתיקים, בחירה מתאימה מאוד לספר שעוסק בספרים ובסיפורים, שהגיבור שלו קורא ספר ובסופו של דבר נכנס לתוכו. אך משמעותית לא פחות היא הפתיחה דווקא בכתב ראי, במילים הנראות במבט מבפנים החוצה. הספר כולו הוא מבט מן הפנים, העולם הפנימי, אל העולם, המציאות החיצונית. הספר עוסק בדמיון, וזהו האלמנט העיקרי שנשמר גם בסרט שנעשה על פי הספר; אך הוא עוסק גם בזיכרון ובחלומות – בסטיאן מאבד אחד מזיכרונותיו עם כל משאלה שהוא מביע בארץ פנטזיה, ושב וזוכה בהם, ובאפשרות לחזור לעולם האמיתי, על ידי חיפוש אחר חלומותיו ב"מכרה החלומות" (ב"סיפור שאינו נגמר" עסקנו גם כאן).

מילים ראשונות מומצאות: מרדר!

ונסיים בשתי דוגמאות מעניינות, שיש ביניהן קרבה ודמיון מסוימים. המחזה Ubu Roi מאת המחזאי הצרפתי אלפרד זָ'ארי הוצג לראשונה בפריז ב-1896, והיה ממבשרי הסוריאליזם ותיאטרון האבסורד (כאן המחזה בצרפתית ובתרגום לאנגלית). המילה הראשונה במחזה, שהיא גם הרפליקה הראשונה כולה, היא המילה המומצאת Merdre. המילה המומצאת הזאת דומה למילה הצרפתית merde, ולכן עוררה על פי הדיווחים שערורייה מסוימת, והיא דומה גם למילה meurtre, "רצח". המילה הראשונה הזאת רומזת ביעילות גם על היצירתיות הסגנונית של המחזה, גם על האופי הפרובוקטיבי שלו וגם על הנושא – רצח בסגנון מקבת'.

ולבסוף, פינגנז וייק, יצירתו של ג'יימס ג'ויס שנכתבה בפריז וראתה אור בשנת 1939, מתחילה במשפט קטוע שהוא המשכו של משפט קטוע המופיע בסוף היצירה, כך שנוצרת יצירה מעגלית. המילה הראשונה בספר (באות ראשונה קטנה, משום שהספר מתחיל, כאמור, באמצע משפט), היא riverrun, מילה מומצאת שפירושה "מסלול הנהר". כפי שהעיר עמיתי, המתרגם יפתח בריל, זוהי דוגמה ידועה במיוחד משום שרבים מהקוראים מתייאשים ונוטשים את הספר אחרי המילה הזאת.

המילה μῆνιν ביוונית עתיקה היא ביחסת "את", אקוזטיב.

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק והעשירו אותי בדוגמאות מעניינות. תודה מיוחדת לאריק שגב, אביעד שטיר, יפתח בריל, גלי צימרמן, פאר פרידמן ואוהד עוזיאל.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות: www.freepik.com – created by user 6702303

הגיבור הפצוע כאשה יולדת: על כמה דימויים בלתי צפויים

מה משותף להומרוס, ללואיס קרול ולדליה רביקוביץ? אצל שלושתם מופיעים דימויים בלתי צפויים, כל אחד בדרכו הייחודית. על כמה דימויים כאלה שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:30).

לוחם "כילד חוסה בצל אמו"

באיליאדה של הומרוס, שנכתבה כנראה במאה ה-8 לפני הספירה, אנו מוצאים דימויים מפתיעים של לוחמים לילדים ולנשים. למשל, הלוחם טֵאוּקרוֹס יורה בקשתו וקוטל לוחמי אויב מאחורי מחסה המגן של אחיו (או אחיו-למחצה) אַיַיס. הומרוס מדמה את טֵאוּקרוֹס המסתתר מאחורי המגן של אחיו ל"יֶלֶד חוֹסֶה בְצֵל אִמּוֹ":

תְּשִׁיעִי הוֹפִיעַ בָּא טֶבְקְרוֹס דּוֹרֵךְ אֶת-קַשְׁתּוֹ הַגְּמִישָׁה,

מִהֵר וְעָמַד לוֹ אַחַר צִנָּתוֹ שֶׁל-בְּנוֹ שֶׁל-טֶלַּמּוֹן.

וְהָיָה מִדֵּי יָרִים אָיַס הַצִּנָּה, וְנִבַּט הַגִּבּוֹר,

יָחוּש יִתְבּוֹנֵן בֶּהָמוֹן וְשָׁלַח אֶת-חִצּוֹ בָאֶחָד,

וְנָפַל הַלָּז מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו וְנָפַח אֶת-רוּחוֹ;

וְטֶבְקְרוֹס יָשׁוּב וְנִסְתַּר אֲחוֹרֵי הַצִּנָּה כְיֶלֶד

חוֹסֶה בְצֵל אִמּוֹ, כִּי אָיַס לוֹ מַחֲסֶה בַצִּנָּה הַבְּהִירָה.

(האיליאדה, תרגום שאול טשרניחובסקי, שיר שמיני, 272-265. וכאן באנגלית)

ילד קטלני למדי, יש לומר.

בהמשך הומרוס מתאר את כאביו של הגיבור הפצוע אגממנון ככאביה של אשה יולדת:

 אֶפֶס כְּשֶׁיָּבֵשׁ הַפֶּצַע, וְעָמְדוּ הַדָּמִים מִקְּלֹחַ,

חָדְרוּ צִירִים נִמְרָצִים בְּנֶפֶשׁ בֶּן-אַטְרֵס הַמּוֹשֵׁל.

כְּאוֹתוֹ חֵץ שָׁנוּן וְנוֹקֵב הַחוֹדֵר בְּאִשָּׁה יוֹלֵדָה,

אֲשֶׁר תְּשַׁלַּחְנָה יְדֵי הָאֵילֵיתְּיוֹת מוֹלִידוֹת הַצִּירִים,

יְדֵי בְנוֹת הֵרָה הַמְּמֻנּוֹת עַל-חֶבְלֵי הַלֵּדָה הַמָּרִים, –

כָּכָה חָדְרוּ צִירִים נִמְרָצִים בְּנֶפֶשׁ בֶּן-אַטְרֵס.

(שיר אחד-עשר, 272-267)

הדימויים האלה של לוחם אמיץ לילד המסתתר אצל אמו; או של אגממנון הגיבור, מפקד הצבא היווני במלחמת טרויה, לאשה יולדת אחוזת צירים – הם בלא ספק מפתיעים למדי. מדוע בחר הומרוס בדימויים האלה?

ידידתי עדה באר, שכתבה עבודת מחקר על "מחוות ורגשות באפוס ההומרי", סבורה כי הומרוס מקשר בדרך זו בין עולם הגברים הלוחמים לבין הספירה הביתית והמשפחתית של נשים וילדים, ומראה שהמרחק ביניהם אינו גדול כל כך. הלוחמים אצל הומרוס בוכים כאשר הם עצובים או נרגשים, ואין בכך בושה דווקא (כמו בתנ"ך אגב – על עשיו, יעקב, שאול ודוד נאמר במקרא "וישא קולו ויֵבְךְּ"). ובד בבד, דימויים של לוחמים לנשים המגוננות על ילדיהן, ללביאה השומרת על גוריה או לצרעות המגינות על צאצאיהן מבטאים הכרה באומץ הלב וברוח הלחימה של נשים.

"כְּמוֹ טַס תֵּה בִּקְצֵה הַבְּרוֹשׁ"

לואיס קרול ב"אליס בארץ הפלאות" שם בפיו של הכובען המטורף שיר קטן ובו דימוי מפתיע:

Twinkle, twinkle, little bat!

How I wonder what you're at!

Up above the world you fly,

Like a teatray in the sky.

השיר הוא כמובן וריאציה משעשעת על בית משיר הילדים The Star של ג'יין טיילור (1806):

Twinkle, twinkle, little star,

How I wonder what you are!

Up above the world so high,

Like a diamond in the sky.

קרול, ששיפר באותה הזדמנות גם את החריזה, העניק לנו דימוי בלתי נשכח – הנה הוא בשני תרגומים לעברית. בראשון, של אהרן אמיר:

ובשני, של רִנָה ליטוין:

קְרֹץ לִי, קְרֹץ לִי, עֲטַלֵּף!

אֲבָל לָמָּה תְּעַפְעֵף?

שָׁם תָּטוּס מֵעַל הָרֹאשׁ,

כְּמוֹ טַס-תֵּה בִּקְצֵה הַבְּרוֹשׁ.

הדימוי של עטלף כמגש תה מעופף אינו דורש הסברים רבים מעבר לקסמו האבסורדי; מכל מקום, המהדורה המוערת של "אליס" כוללת כמה השערות בעניין זה. לפי אחת מהן, השיר רומז לעמית של קרול באוניברסיטת אוקספורד, המתמטיקאי ברתולמיו פרייס, שתלמידיו כינו אותו "העטלף" ואשר הרצאותיו הגביהו עוף מעל לראשי הקהל; לחלופין, ייתכן שהשיר רומז לאירוע שבו צעצוע בדמות עטלף שהשתייך ללואיס קרול עצמו הועף מהחלון ונחת על ראשו של משרת שנשא מגש אל חדר שכן. המשרת המבוהל הפיל כצפוי את המגש.

צבע הפשתן

דימוי מפתיע מסוג אחר מופיע בשיר מוקדם של המשוררת דליה רביקוביץ, "הנערה בעלת צמות הפשתן". השיר מתאר נערה הטובעת בנהר; רביקוביץ פרסמה אותו ב-1954, בהיותה בת 18.

כפי שכתבתי כאן בעבר, הדימוי של "צמות פשתן" מפתיע בעיניי משום שצבעו הבהיר של הפשתן אמנם מוכר מאוד במקומות אחרים בעולם, משמש תדיר לתיאור שיער בהיר באנגלית ובשפות אחרות ו"הנערה בעלת שער הפשתן" הוא אף שמה של יצירה של המלחין הצרפתי קלוד דביסי; אך גם הצמח וגם צבעו של הפשתן אינם מוכרים ביותר לרבים מדוברי העברית. אבל הבלדה הקצרה הזאת של רביקוביץ הצעירה, המתארת טביעה בנהר, ממוקמת כולה לא כאן אלא במחוזות אירופיים רחוקים, והדימוי (למעשה המטאפורה) של "צמות הפשתן" תורם לאווירה הרחוקה, הלא-ישראלית של השיר.

ונקנח בהרהור של דגלאס אדמס, המחבר האגדי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": לא בכדי, אף באחת מהשפות הרבות בעולם לא קיים הדימוי "יפה כמו שדה תעופה".

תודה לעדה באר, שהפנתה את תשומת לבי לדימויי הלוחמים כילדים וכנשים באיליאדה של הומרוס ולמשמעויות האפשריות שלהם. עדה כתבה על דימויים אלה בעבודת התיזה שלה "דמעות הגיבור: מחוות ורגשות באפוס ההומרי", במסגרת החוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

מקורות התמונות שבראש הפוסט: תמונה שמאלית למעלה: דליה רביקוביץ בצעירותה (התמונה היא נחלת הכלל)

תמונה שמאלית למטה: "מסכת אגממנון", עשויה זהב, הנמצאת במוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה באתונה. על פי התארוך המקובל כיום, המסכה היא למעשה מתקופה מוקדמת יותר, כ-300 שנה לפני מלחמת טרויה (התמונה היא נחלת הכלל)

מעגנון עד אורוול: שפות דמיוניות בספרים

יש שסופרים יוצרים לא רק דמויות דמיוניות, אלא גם שפות דמיוניות. שפות מומצאות כאלה יכולות לעשות דברים מעניינים: לתאר את המציאות בדרך שונה מאוד מכפי שאנו רגילים לראות אותה, להיות כלי לדיכוי או לשחרור, ואפילו להעניק לדובריהן כוחות ויכולות שלא היו להם בלעדיהן. על שפות כאלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:30).

נפתח באנקדוטה משעשעת על הסופר ג'ורג' ר' ר' מרטין, מחבר "שיר של אש ושל קרח", סדרת ספרי פנטזיה שהייתה הבסיס לסדרת טלוויזיה ידועה מעט בשם "משחקי הכס". בספרים נזכרות כמה שפות שונות, ובהן דותראקית, שפתם של שבטי הדותראקים רוכבי הסוסים, וכן ואליריאנית גבוהה (High Valyrian), סוג של לטינית של העולם הבדוי הזה, המשמשת בעיקר בני אצולה לקריאה ולכתיבה של ספרות ושירה. נציין שאחת המילים בשפה זו מוכרת כנראה לכולנו – "דרקאריס", "אש דרקונים", שהיא המילה שדאינריז טארגאריין אומרת לדרקונים כדי שישרפו משהו או מישהו.

"האמת שאני גרוע מאוד בשפות," הודה מרטין ברשומה בבלוג שלו, "וזה חסרון רציני לסופר פנטזיה שהולך בעקבותיו של ג' ר' ר' טולקין, שהציב רף גבוה מאוד בנוגע לשפות דמיוניות. טולקין היה בלשן בעל כישרון נדיר, שלצורך ה'הוביט' ו'שר הטבעות' שלו המציא לא שפת אֶלְפים אחת אלא שתיים [סינדָרין וקוֶוניה], שלא לדבר על שפת הגמדים, נומנורית, השפה השחורה של מורדור וכן הלאה. לפני כמה שנים קיבלתי מייל נחמד מאוד מקורא, שביקש לדעת קצת יותר על אוצר המילים והדקדוק של ואליריאנית גבוהה. לבושתי נאלצתי לענות לו, 'אה… מה שאני יודע על ואליריאנית גבוהה הוא שבע המילים שהמצאתי עד היום. כשאצטרך מילה שמינית, אמציא אותה, אבל אין לי שפה דמיונית שלמה במגירה שלי, כמו שהיו לטולקין."

המצב, כמובן, השתנה מאז – בסדרת הטלוויזיה אי-אפשר לומר פשוט "הם דיברו ואליריאנית" (או דותראקית), אלא יש לשמוע את השפה, ולכן הועסקו בלשנים שהמציאו שפות שלמות ושיטתיות, ובהן אלפי מילים. מכל מקום, שפות דמיוניות ממלאות תפקיד מרכזי ומרתק ביצירות ספרות רבות, בין שהמחברים והמחברות היו יסודיים יותר או פחות בהמצאתן.

שפות שמראות לנו את העולם בצורה שונה

שפות בדויות, כגון שפות של חייזרים, עשויות לשרת את היצירה על ידי תיאור של העולם והמציאות מזווית שונה ובלתי צפויה – כפי שאכן עושות גם שפות אמיתיות. בסיפור הקצר "המְחַבֶּרֶת של זרעי השיטה", של סופרת המדע הבדיוני והפנטזיה אורסולה לה גווין (עברית, אנגלית), אנו פוגשים תיאור של טקסטים שנמצאו, כביכול, בתוך תל נמלים, כתובים על זרעים של עץ שיטה. על אחד הזרעים כתוב "אִכלו את הביצים, העלו את המלכה!". החוקרים המופיעים בסיפור מנסים לפרש את המשפט השני, ומשערים כי אף ש"למעלה" הוא "כיוון טוב" בעינינו כבני אדם, הרי שלדידן של נמלים החיות מתחת לאדמה זהו כיוון מסוכן, ובתרגום לשפתנו המשפט הזה יהיה אפוא "הורידו את המלכה!".

ויש, כפי שאמרנו, שפות המעניקות לדמויות הבנה שונה כל כך של העולם, עד שהן מסוגלות לפעול בו בצורה שונה לחלוטין מכפי שיכלו עד אז, כלומר השפה מעניקה להן "כוחות". כך קורה למשל בנובלה "סיפור חַיַיִךְ" של טד צ'יאנג, ששימשה כבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב ואשר ראתה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן. הגרסה הדבורה והגרסה הכתובה של שפה זו מציגות את הסמלים ואת המידע ללא שום סדר קבוע – מאפיין שנובע מתפיסה שונה לגמרי של זמן ומסוג שונה לגמרי של זיכרון. כאשר הגיבורה, שהיא בלשנית, לומדת את השפה הזאת, היא רוכשת לעצמה גם את תפיסת הזמן ואת סוג הזיכרון של אותו גזע חייזרי.

וגיבור הספר "גר בארץ נוכרייה", של סופר המדע הבדיוני רוברט הַיינליין, דובר את שפת בני מאדים, שמאפשרת הבנה טובה יותר של המציאות ולפיכך מעניקה לדובריה כוחות ויכולות – ביניהם שליטה מעולה בגופם ולכן בריאות ומראה צעיר, ויכולת להרחיף עצמים באוויר ואף להעלים אותם לחלוטין.

מתוך הסרט "המפגש", על פי הנובלה "סיפור חייך" של טד צ'יאנג

שפות שדורשות צדק חברתי

ביצירות רבות, השפות הדמיוניות ומאפייניהן משמשות ככלי לביטוי ביקורת חברתית. כזו היא ה"שיחדש", Newspeak, מ"1984" של ג'ורג' אורוול, שבה קיימת למשל המילה doublethink, שפירושה לדעת בו-זמנית שני דברים סותרים: את האמת בעניין מסוים ואת השקר שהוחלט עליו מטעם המפלגה באותו עניין.

סוג אחר של ביקורת חברתית מביעה הסופרת והבלשנית סוזט הֵיידֵן אֶלג'ין בספרה "שפת אם" (Native Tongue; הספר ראה אור בעברית בהוצאת סיאל). העלילה מתרחשת בעתיד דיסטופי שבו הנשים בכדור הארץ מוגדרות על פי חוק כקטינות וכרכוש הגברים. קבוצה של בלשניות שוקדות בסתר על המצאת שפה חדשה, שפת נשים בשם "לָאאדָן", שתאפשר לנשים לומר מה שעד כה לא היו להן מילים בעבורו, וכך לברוא להן מציאות חדשה, צודקת ונכונה יותר. אלג'ין, כאמור בלשנית, אכן יצרה את שפת לאאדן בפועל, אף שברומן מופיע כמובן רק חלק קטן ממנה. אחד המאפיינים העיקריים של לאאדן הוא האפשרות לדבר על רגשות בצורה מדויקת – למשל צמד המילים "רָאמִימֶה", להימנע מלשאול מתוך נימוס או חיבה, לעומת "רָאמִימֶל'", להימנע מלשאול בכוונת זדון, בייחוד אם ברור שהאדם שמולך רוצה מאוד שישאלו אותו. (מעניין אגב לציין, אפרופו הספר שעסקנו בו בפסקה הקודמת, ש"שפת אם" ראה אור בשנת 1984!)

לקבוצה זו של שפות שנועדו להשפיע על הארגון החברתי בעולם המתואר בספר, ולהביע ביקורת חברתית מצד המחבר או המחברת, שייכות גם השפות הדמיוניות הנמנעות מהמילים "אני" או "שלי", שדיברנו עליהן כאן.

כשהדמויות ממציאות את השפה

נשים לב ששפות האֶלפים והגמדים מ"שר הטבעות", וגם הדותראקית והוואליריאנית הגבוהה מ"שיר של אש ושל קרח" או מ"משחקי הכס", הן שפות טבעיות בעולם שלהן, כלומר גם אם הסופר המציא אותן, בעולם של הספר הן שפות "אמיתיות", או טבעיות: יש אנשים, כגון עמים מסוימים, שאלו הן שפות האם שלהם, והן התפתחו כנראה בהדרגה, כמו רוב השפות בעולמנו ובניגוד למשל לאספרנטו, שהיא שפה מומצאת ומתוכננת. לעומת זאת, גם ניוספיק וגם לאאדן הן שפות מתוכננות, שפות שהומצאו למטרה מסוימת, בשני המקרים האלה למטרות פוליטיות, אחת של דיכוי, אחת של שחרור.

עוד דוגמה מעניינת לשפה מתוכננת מופיעה בסיפור ששימש כבסיס לסרט המוקרן כעת על המסכים. הסיפור הוא Erfindung einer Sprache, "המצאה של שפה", מאת הסופר וולפגנג קוּלהָאזֶה, והסרט המבוסס עליו נקרא "שיעורים בפרסית" (ביים ואדים פרלמן). הסיפור והסרט מספרים על יהודי המגיע למחנה ריכוז גרמני, וכדי להציל את חייו מתחזה לפרסי ומעביר שיעורים פרטיים בפרסית לקצין נאצי שחולם לפתוח מסעדה בטהראן אחרי המלחמה. מכיוון שהאסיר היהודי איננו באמת פרסי ואינו יודע פרסית, הוא נאלץ להמציא את השפה שהוא מלמד וכמובן גם לזכור בעצמו כל מה שהמציא, משימה לא פשוטה, בייחוד בתנאי המחנה. כדי לתעד בדרך כלשהי את המילים שהמציא, הוא מסתייע ברשימות האסירים במחנה – וכאן נעצור, כדי לא לספיילר את הסרט.

פן של הסיפור הזה שלכד את תשומת לבי היה שהשפה המומצאת, הלכאורה-פרסית שבסיפור ובסרט, היא למעשה שפה שדוברים שני אנשים בלבד, האסיר והקצין הנאצי, שפה מומצאת וסודית ששניהם שוקעים בה עד כדי כך שהאסיר מדבר בה מתוך הזיות חום, מה שמציל למעשה את חייו, והקצין הנאצי אף כותב בה שירה. בדרך כלל, כאשר מדובר על שפות מומצאות פרטיות, לפעמים סודיות, אלו הן שפות שמחברות בין אנשים ששוררת ביניהם קרבה, או שיש להם מטרה משותפת. כך למשל השפה הספק-מומצאת-ספק-עתיקה של גמולה ואביה בסיפור "עידו ועינם" של עגנון; בסיפור, גמולה מלמדת את החוקר ד"ר גינת את "שפת עידו וההמנונים העתיקים של עֵינָם", בתקווה לרכוש כך את אהבתו. כך גם מחתרת הנשים ב"שפת אם", האנרכיסטים ב"המנושל" של אורסולה לה גווין שדיברנו עליו כאן בעבר והשפה הפרטית של התאומות במחזה "אידיוגלוסיה" של המחזאי האמריקאי מארק הנדלי, ורבים אחרים.

אך בניגוד לשפות המומצאות שמחברות בין תאומים, בין חברי או חברות מחתרת, בין אב ובת או בין אשה לאהובה – ובעולם האמיתי, נחשוב גם על שפת הבי"ת של ילדים בעברית, או על סלנג החרוזים הקוקני – ב"המצאה של שפה"/"שיעורים בפרסית" השפה המומצאת אינה יצירה שמבטאת קרבה, אלא חיבור זמני בין רודף לקורבן, שפה שיוֹצרה ממציא אותה משום שכמו שחרזאדה, המילים שהוא ממציא קונות לו בכל פעם עוד יום אחד של חיים.

תודה רבה מאוד לכל מי שנענו לבקשתי בפייסבוק והעשירו אותי בדוגמאות של שפות דמיוניות בספרות. תודה לכל אחת ואחד מכם, ובייחוד לענת לנדאו, לזהרה רון, לשירה צובל, לשוש דניאלסון, לענבל שגיב-נקדימון, לרחביה ברמן, לימימה עברון, לתום בייקין-אוחיון וליעל אכמון.

חורזים בפרוזה

חריזה ואליטרציה, כלומר חזרה על צלילים במילים קרובות, מופיעות בעיקר בשירה, שם הן בבחינת "כלב נשך אדם", כלומר דרכו של עולם, שום דבר מיוחד. לעומת זאת, מפתיע יותר להיתקל בהן ביצירות פרוזה. על חריזה ואליטרציה בפרוזה, ה"אדם נשך כלב" של הטכניקות האלה, שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך" (כאן, דקה 27:25).

בטרם ניגש לחריזה ולאליטרציה בפרוזה, נתבונן תחילה בדוגמאות משירים כדי להיזכר במה מדובר. חריזה כולנו מכירים ("מִן הַחַלּוֹן / פֶּרַח עָצִיץ / כָּל-הַיּוֹם / הַגַּנָּה יָצִיץ. / כָּל חֲבֵרָיו – / שָׁם בַּגָּן, / הוּא לְבַדּוֹ / עוֹמֵד כָּאן" – ביאליק כמובן). אליטרציה היא מושג קצת פחות מוכר; הנה דוגמה משיר של המשורר חתן פרס ישראל טוביה ריבנר (שעסקנו בו כאן):

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

כאן יש חזרה על הצליל "צ", שריבנר מתייחס אליה במפורש, וכן על הצליל "ל". חזרה כזו על צלילים במילים סמוכות נקראת אליטרציה.

המאפיינים הצוּרניים, האסתטיים, של חרוז ואליטרציה אופייניים אפוא בעיקר לשירה, אך אפשר בהחלט להיתקל בהם גם בפרוזה. נסתכל אפוא בכמה דוגמאות מעניינות, ונחשוב אילו אפקטים האמצעים האלה משיגים בהן.  

דוגמה נאה לחריזה בפרוזה אנו מוצאים בתנ"ך:

"וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כׇּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א לא, ו)

נשים לב שהדוגמה הזאת אינה לקוחה מאחד החלקים השיריים של המקרא, כמו מזמורי תהלים או שיר השירים, אלא דווקא מספר שמואל.

דוגמה ידועה ומרהיבה של אליטרציה בפרוזה היא משפטי הפתיחה של "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב. הנה הוא במקור, באנגלית:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta".

ובעברית, בתרגום היפהפה של דבורה שטיינהרט: ״לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה״.

שטיינהרט, בתרגומה לעברית, שומרת להפליא גם על החרוז או הכמעט-חרוז שבמקור וגם ובעיקר על האליטרציה, החזרות הרבות על הצליל "ל". שני האמצעים האלה, וגם המקצב המכשף של קטע הפתיחה הזה של הרומן, משרתים כמה מטרות. ראשית, הם מבשרים לנו שבספר שלפנינו יש שימוש מיוחד בשפה, שכדאי לנו לשים לב אליו. שנית, הם הופכים את המשפט הזה לזכיר מאוד, בדומה לאמרות ולפתגמים חרוזים ("על טעם ועל ריח אין מה להתווכח", "נגעת נסעת", "יום עסל יום בסל", "יש דרג וגו'"). שלישית, הם ממקדים אותנו בכינוי שהמספר הצמיד לילדה, לוליטה, ומגלים לנו, גם בדרך הזאת, כמה הגיבור והמספר של הרומן אובססיבי כלפיה. ולבסוף ובעיקר, הם יפים, כלומר מעניקים למשפט וליצירה יופי לא רק מצד תוכנם אלא גם מצד צורתם.

הקטע שלהלן הוא מתוך "שורף הגופות" של הסופר הצ'כי לדיסלב פוּקס (Ladislav Fuks), בתרגום פאר פרידמן. נשים לב לחרוזים, המסומנים בכתום:

כאן החרוזים מעלים אולי על דעתנו לחש חרוז של מכשפה, בדומה למשל לזה של המכשפות במקבת':

ובספרה של מרב זקס-פורטל "מלאכים באופק", פרק אחד כתוב כמעין סיפור שהגיבורה הבוגרת מספרת לילדיה על חוויית ילדות שבה הלכה לאיבוד בים. הפרק כתוב במידת-מה בסגנון של סיפור ילדים ("'איך קוראים לך?' 'ענבל.' 'ולאמא שלך?' 'חמוטל.' 'ולאבא?' 'יובל.' 'יובל המתולתל?'"), כאשר החריזה נמשכת גם לאחר שהילדה-הגיבורה האבודה הוחזרה להוריה:

כאן החריזה מאפיינת את הסגנון השונה של הפרק הזה לעומת שאר הרומן, והזכירה לי את "פרק המיוזיקל" שמשולב לפעמים בסדרות טלוויזיה. בפרק כזה, הדמויות פוצחות בשיר עם או בלי הצדקה עלילתית (דוגמה נהדרת היא פרק המיוזיקל של "באפי ציידת הערפדים"). בשני המקרים, הפרק יוצא הדופן מפתיע ומרענן וגם חושף יכולות – של המחברת במקרה של "מלאכים באופק", של היוצרים וצוות השחקנים במקרה של סדרות טלוויזיה – שאינן מתגלות בפרקים ה"רגילים".

מכירים ומכירות דוגמאות נוספות? כתבו לי בתגובות!

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות לפוסט הזה בדיון בפייסבוק, ובפרט לפאר פרידמן, לאסנת הדר, לרות קינן וליפתח בריל.

אם אין קמח אין ספרים

באחד האמשים פנתה אליי המתרגמת והעורכת חמוטל ילין בהצעה להצטרף לוועד איגוד אנשי הספר. האיגוד מייצג מתרגמים ועורכות, מגיהים, לקטוריות ונקדנים בתחום ההוצאה לאור המסחרית בארץ, במטרה לשפר את תנאי העבודה וההשתכרות של אנשי המקצוע המצוינים והחשובים האלה.

מצד אחד, אני יודעת היטב שהמצב בתחום אינו פשוט. מצד אחר, בדיוק מסיבה זו אני מתמקדת בשמחה ובעניין בעיקר בעבודה עם גופים אקדמיים. ובכן, חמוטל אמרה שיקבלו אותי לוועד בכל זאת, וכך לפניכם טור הדעה הזה שכתבתי ומופיע ב"מעריב" של היום.

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

מחר, יום שני 20 ביוני, אחתום על "מוציאה לשון" בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, 21:00-20:00).

להתראות!

סיפורים בזמן עתיד

הגיע הזמן לדבר שוב על זמן: בפינתי ב"מה שכרוך" היום (כאן, דקה 26:44) דיברתי עם מיה סלע ויובל אביבי על יצירות שכתובות בזמן עתיד.

"עתיד"? כן. רוב יצירות הספרות כתובות בלשון עבר ("היא יצאה לגינה והתבוננה סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה") ומקצתן בזמן הווה ("היא יוצאת לגינה ומתבוננת סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה"). הדמויות, כמובן, עשויות לחשוב ולדבר במגוון זמנים, אבל הקול המספר של היצירה מתאר בדרך כלל את האירועים כאילו התרחשו בעבר, או לחלופין – כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו, לנגד עינינו. קול מספר הכתוב בלשון עתיד מופיע במיעוט קטן מאוד של יצירות; בדומה לכתיבה בגוף שני, ששוחחנו עליה כאן, זוהי בחירה חריגה, ומשום כך מעניינת במיוחד. למעשה, היא חריגה עד כדי כך שיש מי שבטוחים שהיא אינה קיימת כלל – אך מיד נראה שהיא קיימת בהחלט, אצל מגוון כותבים מישעיהו עד אתגר קרת.

נתחיל בספר הספרים, ונבחר לנו דוגמאות מפרק ב של ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם (ב) … וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ד) … וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו (ז)".

נשים לב שבמקרא השימוש בצורות הפועל לסימון הזמן הוא מורכב יותר מאשר כיום; מכל מקום ישעיהו מתאר עתיד אפשרי, הלא הוא "אחרית הימים".

והנה קטע הכתוב בזמן עתיד מתוך שיר של המשורר הרומי וירגיליוס, "האֵקלוֹגה הרביעית”, בתרגום יורם ברונובסקי. המשורר מתאר תור זהב מיוחל, כלומר גם כאן סוג של חזון אחרית הימים:

מישעיהו ומווירגיליוס נמשיך לאתגר קרת, ולסיפור הקצר שלו "היום יומולדת", מספרו "צינורות" (1992). הסיפור היה בזמנו אהוב מאוד והרבו לצטט ממנו בברכות יום הולדת, ואם נקשיב לו היטב, נראה שיש לו דמיון מסוים לנבואות אחרית הימים שפגשנו:

יפה – ראינו אם כן נבואת נחמה של ישעיהו ושיר של וירגיליוס המתארים שניהם תמונת עתיד נכספת; וטקסט אישי של אתגר קרת, המתאר עתיד שהוא מייחל-מאחל לנמענת שהוא פונה אליה.

בספר "שיעורים בתעופה" של ג'קלין מוריארטי, רובו המכריע של הספר כתוב בזמן עבר, והקול המספר עובר לזמן עתיד בפרק האחרון. "ובינתיים, מה שלא תעשי, הנה בא העתיד, רועם לעברך," כותבת מוריארטי, בתרגום תומר בן אהרון. "את יכולה לתאר לעצמך פחות או יותר, מרגע לרגע, מה עומד לקרות." והיא אכן מתארת לה:

כמו ביצירות הקודמות שפגשנו, העתיד שמתואר כאן הוא אפשרי, לא ודאי; המספרת מסיימת את הספר במילים "כמו שאמרתי, את יכולה לתאר לעצמך. רוב הדברים האלה יקרו".

עתיד אפשרי מופיע גם ב"נשיקה של טבחית" של מיכל שטיינר:

"והוא יגיד למשל, אולי: בואי נשב עוד קצת. וישב ויחכה שתבוא ותשב […] הוא יגיד: תשמעי אגדה… פעם היה ילד אחד, שגדל בשכונה אחת, בירושלים, ולמד תורה בחדר, והדבר האחרון שהוא חשב שיהיה לו כשהוא יגדל יהיה מסעדה. והיא תגיד: פעם היתה ילדה אחת, בתל אביב, שכל מה שהיא רצתה בחיים שלה היה שתהיה לה מסעדה."

כמו במקרים רבים אחרים, ז'אנר המדע הבדיוני מספק לנו גם הפעם דוגמה מעניינת ויוצאת דופן. בנובלה היפה של טד צ'יאנג "סיפור חייך", שראה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן ובהוצאת אופוס, הגיבורה פונה בליבה אל בתה שעדיין לא נולדה, ומספרת לה במחשבותיה על מהלך חייה העתידי. הפעם (אזהרת ספוילר!), זה איננו עתיד אפשרי, אלא עתיד ידוע, דטרמיניסטי; הגיבורה היא בלשנית, וכתוצאה מלימוד שפה חייזרית, היא זוכרת את העתיד כפי שהיא זוכרת את העבר. הסיפור הזה, אגב, היה הבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב.

כאשר מדובר על זמן הסיפור, הזמן שבו כתוב הקול המספר, ההשוואה המקובלת היא בין זמן עבר לזמן הווה; אך הכתיבה בעתיד מסמנת הבדל בסיסי ומהותי יותר. כתיבה בזמן עבר היא הבחירה השכיחה, המבוססת על הדרך הטבעית לספר סיפורים שאכן קרו במציאות; כתיבה בזמן הווה משדרת מיידיות ומקרבת את הקוראים לסיפור. מכל מקום, ההבדל בין הבחירות הוא סגנוני ביסודו. כך או כך, ההתרחשויות – אף שהן בדויות – מתוארות כעובדה קיימת במציאות. כתיבה בזמן עתיד, לעומת זאת, מתארת את האירועים כאפשרות, כספקולציה: נבואה, תקווה, איחול או השערה.

מעניין להבחין גם כי בכמה מהדוגמאות שהבאנו כאן, הכתיבה בלשון עתיד מצטרפת לכתיבה בגוף שני. שתי הבחירות האלו נדירות, כל אחת מהן בפני עצמה, אך הן מרבות להופיע יחד, כאשר המספר פונה לאדם אחר ומספר לו על האירועים העתידים (או העשויים) להתרחש.

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ליצירות בזמן עתיד, ובפרט לעדה באר, לתמי ניניו, לאלעד כץ, לאריק שגב, ללי עברון ולירין כץ.

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

ביום חמישי 16 ביוני אחתום בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (מתחם התחנה, 20:00 עד 21:00)

וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, אותן שעות).

להתראות!

מילות זמן: הממד הרביעי של הטקסט

"כבר", "עדיין", "מאז", "לפני": מילים כגון אלה גם מסמנות ציר זמן, אם ניזכר לרגע במושג מתחום המתמטיקה, וגם פורשות את הטקסט ומצמידות אותו לציר הזה, כמעין נעצים מילוליים קטנים אך חשובים. על כך שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:15).

השיר "בוקר איטי" של רות קינן (מתוך הספר שולחנות הפוכים) הוא דוגמה נפלאה גם לעניין ציר הזמן וגם ליחסיות האיינשטיינית של הזמן – שכן הזמן נע בקצב שונה בעבור שתי הדמויות שבשיר הזה. וחוץ מזה הוא פשוט שיר מופלא:

ראינו כאן את המילים "עד" ו"כבר", "בעודי" ושוב "כבר", שמסמנות גם את ציר הזמן של השיר הזה וגם את קצב ההתקדמות השונה של הזמן בעבור האֵם ובעבור בנה. ופה מעניין לציין הסבר אפשרי יפה שמצאתי למקורה הלשוני של המילה "כְּבָר": המילון האטימולוגי של קליין מציין כי ייתכן שהיא קשורה למילה "כְּבָרָה", כלומר מה שסונן ועבר דרך הנפה, הכברה, הוא מה שכבר עבר, כבר היה.

המילה "כבר" מופיעה גם באחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מספר קוהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קוהלת א י)

כאן ה"כבר" מפנה אותנו אל תחושת הזמן המעגלי שמבטא הפרק הזה בקוהלת: הנחלים הולכים ושבים, הרוח הולך ושב, הכל כבר היה, אין חדש תחת השמש.

לעומת זאת בשיר "בטרם" של יהודה עמיחי, מילת הזמן "בטרם" מנסה לעצור אותנו ברגע אחד, לפני שיהיה מאוחר מדי:

בְּטֶרֶם הַשַּׁעַר יִסָּגֵר

בְּטֶרֶם כָּל הָאָמוּר יֵאָמֵר,

בְּטֶרֶם אֶהְיֶה אַחֵר,

בְּטֶרֶם יַקְרִישׁ דָּם נָבוֹן,

בְּטֶרֶם יִסָּגְרוּ הַדְּבָרִים בָּאָרוֹן,

בְּטֶרֶם יִתְקַשֶּׁה הַבֵּטוֹן

בְּטֶרֶם יִסָּתְמוּ כָּל נִקְבֵי הַחֲלִילִים

בְּטֶרֶם יֻסְבְּרוּ כָּל הַכְּלָלִים

בְּטֶרֶם יִשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים,

בְּטֶרֶם הַחֹק יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ,

בְּטֶרֶם אֱלֹהִים יִסְגֹּר אֶת כַּפּוֹ

בְּטֶרֶם נֵלֵךְ מִפֹּה.

כלומר לעומת התחושה של שתי זרימות זמן מקבילות, מהירה ואיטית, שבשיר של רות קינן, וה"כבר היה" והזמן המעגלי של פרק א של קוהלת, עמיחי מנסה לעצור, להתעכב ברגע אחד בזמן, הרגע שלפני, שבטרם. ופה נציין ש"בטרם", לפי ניתוחו של קליין, נגזרת מן השורש טר"ה, להיות חדש ורענן –  שממנו נגזרת גם המילה "טרי".

שיר אחר העוצר איתנו בנקודה אחת בזמן, אבל יודע וגם אנחנו יודעים שהעצירה הזאת זמנית, הוא שירו של צבי עצמון "פסק זמן", מתוך ספר שיריו מבראשית (ספרי עיתון 77). גם השיר הזה, כמו השיר של רות קינן, הוא שיר על הורה וילד, וגם כאן ההורות היא שיוצרת את התחושה החזקה של הזמן:

לֵךְ עִם בִּנְךָ בֶּן הֶחָמֵשׁ

הַחְזֵק הֵיטֵב בְּאֵינאוֹנִים גֵּאֶה, בּוֹטֵחַ

הוֹשֵׁט יָדְךָ אֶל צְעָדִים רַכִּים הַנִּטְבָּעִים

בְּךָ בִּלְבַד

קַח-נָא אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וּלְכוּ שְׁנֵיכֶם יַחְדָּו

בְּמַעֲלֵה

הַשְּׁבִיל פְּנוּ שְׂמֹאלָה

לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,

בֵּינְתַיִם.

תודות רבות לכל מי שהציעו בפייסבוק דוגמאות ליצירות העושות שימושים מעניינים במילות זמן, ובייחוד לעדה באר ולבלה שגיא.

וגם: במסגרת אירועי שבוע הספר, אתארח ב-14 ביוני בספריית "מדיה טק העיר" בנתניה עם הרצאתי "מסביב לעולם ב-80 מילים". מוזמנות ומוזמנים מאוד! פרטים למטה ובאתר הספרייה, שבו אפשר גם לקנות כרטיסים.

ביום חמישי 16 ביוני אחתום על מוציאה לשון בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (20:00 עד 21:00), וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (אותן שעות). אשמח להתראות!

תחנות תרגום: פוסט אורחת לכבוד יום הולדתה ה-80 של צילה אלעזר

הפוסט שלפניכם הוא אירוע מיוחד ב"קוראת הראשונה": פוסט של המתרגמת הוותיקה והמופלאה צילה אלעזר, שלאורך השנים קראתי רבים מתרגומיה היפים – מ"שארית היום" של קאזואו אישיגורו דרך "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני ועד "אשת אל המטבח" של אמי טאן.

מחר, שבת, הוא יום הולדתה ה-80 של צילה, ולכבודו זכיתי לארח כאן את הרשימה היפה הזאת שכתבה: מחשבות על דרכה כמתרגמת, על שגיאות מעציבות ועל תובנות מקצועיות, על ריאיון שהתעקשה להגיע אליו בגשם סוחף וספוגה מים (גם לי זה קרה!) ועל ספר שהצלחתו הבלתי צפויה הייתה גם הצלחתה. קבלו אפוא בבקשה את מילותיה הנבונות של צילה אלעזר – ויום הולדת שמח, צילה!

יום הולדת 80 – לא אירוע נעים במיוחד, אבל אין הוכחה נחרצת ממנו לכך שהחוגג אותו, שבמקרה הזה הוא אני, לפחות עדיין בחיים. יום הולדת כזה המציין גם 50 שנות עבודה במקצוע התרגום: 2022-1972, הוא ללא ספק שעה יפה לסיכומים, למשהו כמו חשבון נפש. כשאני מסתכלת לאחור על הדרך שעשיתי כמתרגמת, אני רואה את המוקשים שהיו בה, בעיקר את אלה שדרכתי עליהם בטעויות תרגום מביכות, אבל גם את הרגעים היפים שהיו פה ושם, במחמאה של קורא או במילה טובה של מבקר.

בו בזמן עולה על דעתי שדרך זו אולי אינה שלי בלבד, ושהתחנות בה משותפות למתרגמים כמוני. את התחנות האלה מציינות מבחינתי הוצאות הספרים שעבדתי איתן – הוצאות הספרים והאנשים שבהן, שהיו לא רק האנשים שמסרו לי עבודה ואפשרו לי להתפרנס, אלא גם חבריי לדרך. ועל התחנות האלה, לפי סדר הופעתן בחיי, אני רוצה לספר כאן.

הוצאת מזרחי – כלל גדול בתורת התרגום

גאיו שילוני ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של הוצאת "מזרחי", לימד אותי את הכלל החשוב הראשון שלמדתי. זה היה אחרי שקרא את הספר הראשון שתרגמתי בחיי (אגב, בכתב יד!), שהיה, איך לא, רומן רומנטי חביב. הוא אמר "יופי", אבל לא בלי "אבל". אפשר להגיד שזה היה השיעור המסודר הראשון שקיבלתי בתרגום לעברית. ה"אבל" היה קשור לכל ה"הוֹאים" וה"אָהים" וה"כמדומה-ים" וה"ובכן-ים" שנראו לי חלק במקור שאני חייבת לתרגם. לא ידעתי שבעברית זה לא לעניין. שבאנגלית זה טבעי לגמרי, ושהעברית יכולה לסבול את זה רק במשורה. בקיצור, זרמתי עם המקור.

מידה של חשדנות של קוראת מנוסה בכל זאת התעוררה בי כשנתקלתי בטקסט באנגלית בהמחשות מילוליות של כל מיני רעשים שאין להם מילים או צירופי אותיות מתאימים בעברית, וכמותם גם קולות של בעלי חיים. ההתעקשות של האנגלית לתת ביטוי גרפי מאולץ לכל תחושה וצליל נראתה לי מגוחכת. ובכל זאת, העתקתי את כולם לעברית, כי אם כבר לתרגם אז כמו שצריך, כלומר, הכל. גאיו ציין לשבח את מוסר העבודה שלי, אבל צינן את להיטותי במשפט מחץ קצר שמלווה אותי עד היום: "זה לא תנ"ך". השיעור הקצר והמאלף הזה נגמר בעוד רומן רומנטי שקיבלתי לתרגום – השני, אך בהחלט לא האחרון, שאותו כבר הגשתי מודפס במכונת כתיבה. כך נפרדתי מגאיו שמחה וטובת לב עם עוד ספר לתרגום בכיס והכלל הגדול בתורה: "זה לא תנ"ך".

הוצאת לדורי – זעזוע שקצת עבר לי אחר כך

ובכן, זה מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על פגישת ההיכרות שלי עם המו"ל של הוצאת "לדורי", בנימין גפנר ז"ל (לצערי הרב יהיו עוד כמה ז"לניקים בדרך, זה קורה בסיפורים מהחיים של אספני שנים כמוני). גפנר היה המו"ל השני שעבדתי איתו אחרי מזרחי, ומהפגישה הראשונה ההיא יצאתי אמנם עם ספר לתרגום אבל גם עם טראומה קטנה. זה קרה כשהוא הושיט לי – אחרי שיחת היכרות קצרה – את ספר האודישן שהחליט לתת לי לתרגום, רומן שמנמן בכריכה קשה על סולטן תורכי כלשהו. ואז, כששלחתי את ידי לקבל ממנו את הספר שהוא החזיק ביד אחת, הוא הידק את אחיזתו, תפס בידו האחרת את הדפים והפריד אותם במשיכה חזקה מהכריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ספר ערום, ספר שהופשט לנגד עיניי מעטיפתו. הייתי המומה, וגפנר ראה את זה על פניי, והסביר. "המעצב צריך את הכריכה. ויש לי רק עותק אחד". וכשהבין שדעתי עדיין לא נחה, הוסיף, "מה? זה רק ספר". אחר כך חשבתי שאולי יש בזה משהו, אבל החלטתי שאחשוב על זה מחר, לא עכשיו, בייחוד לא כשהדפים החשופים שהיו פעם ספר נחו בבטחה אצלי בכיס, מוכנים להתמסר לעבודת התרגום שלי לעברית.

ספריית מעריב – flow

flow זאת מילה שאני אוהבת. אריה ניר ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של ההוצאה (שגם היא ז"ל), לימד אותי אותה בשיעור אחד קצר. "אנחנו לא משלמים הרבה," אמר אחרי שקיבל את תרגום הספר הראשון שנמסר לי למבחן, "אבל יש לנו flow". בו ברגע ראיתי את זרם הספרים שאקבל ממנו לתרגום. וכך הייתה flow למילת הקסם שלי, ובעסק שלנו, המתרגמים, מן הסתם לא רק שלי. והשכר? מה הוא בכל זאת היה? אני מניחה ששאלתי אותו מתישהו (בשלב ההוא בקריירה שלי ללא ספק בדחילו-ורחימו), וגבוה אני בטוחה שהוא לא היה, אבל ההבטחה של אריה קוימה במלואה. במשך כל השנים שעבדתי עם "ספריית מעריב", הספרים שקיבלתי לתרגום זרמו ב-flow המובטח, אולי לא כמעיין המתגבר, אבל ללא ספק כמעיין שלא יבש מעולם. ספר אחרי ספר, כמו שאריה הבטיח, משהו כמו "פתק אחרי פתק," שאמר פעם בגין.

הוצאת כתר – מֶדֵיֵין, קולומביה

מדיין שבקולומביה הייתה פעם מרכז הסחר הבינלאומי בסמים, ובדיוק במקום החביב הזה מצאתי את עצמי עוסקת. והנה כך הוא התחבר אצלי להוצאת "כתר", שלא באשמתה, אלא באשמת הבורות שלי. מדיין הייתה זירת ההתרחשות של ספר מתח שקיבלתי לתרגום, וזה היה בסדר גמור, אבל מה לעשות שמדיין כותבים Medellin ואצלי זה יצא "מדלין". מעידה מביכה בעליל, מונצחת בדפוס בלתי-מחיק ואני חתומה עליה, ואם לא די בכך, מייצגת את לא מעט מעידות הדגל שעוד נכונו לי. אז עדיין לא הבנתי את הכלל הגדול בתורת התרגום שהמצאתי לי במשך הזמן: "אם אני יודעת שיש לי בעיה, כבר אין לי בעיה" (ואם אני לא יודעת שיש לי, זו כבר בעיה אמיתית…).

עם כל הרעות האלה הייתי לומדת לחיות איכשהו, אילולא ידעתי ש"מדיין" הזכור-לרע נהיה לנצח האסוציאציה הראשונה שעולה לי עם כל מחשבה על הוצאת "כתר". אבל בסופו של דבר זה היה ספר לתרגום שקיבלתי, ושמחתי. מה היה שמו של ספר המתח ההוא? שכחתי.

זמורה-ביתן א' – גשם שאינו בעתו

טלפון מפתיע מחיים פסח, העורך הראשי דאז של הוצאת זב"ם. האם אני מעוניינת לעבוד איתם? קבענו להיפגש למחרת בבוקר אצלו במשרד, ברחוב שוקן, בואכה רחוב קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב. יצאתי מהבית בזמן, גם האוטובוס הגיע בזמן, הייתה רק בעיה קטנה אחת. שכחתי לשים לב למה שקורה בחוץ. הגשם התחיל לרדת לפני שיצאתי מהבית. הוא הלך והתחזק, ואני באוטובוס קו 1 שלקח אותי לדרום העיר, מקום ששמו השני הוא מאז ומתמיד הצפות בחורף.

גרתי שם בילדותי וידעתי מה קורה בו בימי גשם, אבל מרוב להיטות לקיים את הפגישה העדפתי את אופציית ה"יהיה בסדר" האידיוטי. למראה הנהר שנהיה מרחוב שוקן וזרם במרץ לרחוב קיבוץ גלויות נוכחתי שבסדר זה לא כל כך יהיה. בניין המערכת היה למזלי בצד של התחנה, כך שלפחות לא הייתי צריכה לחצות את הרחוב (בסירה או בשחייה), אבל גם כך יצאתי ספוגת מים. וכך, רטובה כמו אחרי מקלחת, הגעתי לפגישת ההיכרות שלי עם העורך הראשי. הוא הביט בי בתדהמה וסקר את החייזר נוטף המים שטען שהוא אני. ואני עמדתי מולו כמו גולם. "מי יוצא מהבית במבול כזה ועוד נוסע למקום הכי נמוך בעיר?" הייתה השאלה המתבקשת ששאל אותי חיים. "למה באת היום? בגשם כזה? יכולנו לדחות את הפגישה ליום אחר". ואני, מה יכולתי להגיד לו? שפחדתי שזה לא יקרה, שהוא יגיד, הנה, כבר בהתחלה היא דוחה דברים? או שחשבתי שזאת הזדמנות חד-פעמית? בסופו של דבר יצאתי שוב אל המבול שבחוץ (בסך הכל מים), והגעתי הביתה רטובה אך מרוצה מהלקח שלמדתי: שעורכים ראשיים הם בסך הכל בני אדם ואין מה לפחד מהם, וגם שבסופו של דבר ראיתי ברכה בעמלי. ספר ראשון לתרגום מזב"ם נח לו עמוק ויבש בכיסי.

זמורה-ביתן ב' – "אדונית התבלינים"

שמה טילו, והיא יודעת הכל על תבלינים ועל הפלאים שהם עושים. היא כמובן האישה שאנחנו מכירים בכינוי "אדונית התבלינים", שהוא גם שמו של ראשון הרומנים "האתניים" שתרגמתי. צ'יטרה דיוואקרוני היא הסופרת ההודית שכתבה את הספר הזה ורבים אחרים, שאי-אלו מהם ראו אור בעברית בתרגום שלי. לגמרי במקרה הייתי מי שטילו לקחה אותה אל העולמות האתניים האלה.

הטריטוריה של "אדונית התבלינים" הייתה הודו, הארץ האקזוטית הרחוקה, שעוררה בי את הסקרנות להתוודע תחילה אליה עצמה, ואחר כך אל שכנותיה המסתוריות, הקרובות והרחוקות. וכל זאת באמצעות הספרים, מורי הדרך הנאמנים שלקחו אותי למקומות האלה, והודות להוצאות הספרים השונות, שהספרים שמסרו לי לתרגום היו כרטיסי הנסיעה שלי אליהם. וכך, מלבד הודו, הגעתי בסקרנות עצומה אל פקיסטן, סין, יפן, אינדונזיה, ארמניה ואפגניסטן, ולמדתי עליהן לא רק מהרומנים עצמם אלא גם מהעיון המתבקש יותר או פחות בספרים שנכתבו עליהן. "אדונית התבלינים" הייתה מי שפתחה לי את החלון אל המקומות המסעירים האלה בעולם, ואילו בחלקי נפלה הזכות לאפשר גם לקורא העברי להתוודע אליהם.

מטר – "רודף העפיפונים" (איך לא…)

הצלחה היא ללא ספק משאת נפש של כל אחד מאיתנו, ועם הצלחה אי-אפשר להתווכח, בדיוק כמו במקרה של "רודף העפיפונים", הרומן שכתב חאלד חוסייני. גם לא עם הקשר שלי לרומן הזה, כמי שתרגמה אותו לעברית, ובזכות זה נהייתה שושבינה להצלחתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שנקלעתי בעבודה לסחרור כזה שנוצר סביב רומן צנוע, שכשנחת על שולחני לא העליתי על דעתי איזו מהומה תתחולל סביבו.

זה היה רומן יפה שאהבתי, וראה לבסוף אור בלי רעש וצלצולים, בלי מסעות יח"צנות ומבצעי קידום מכירות. שמו נודע מפה לאוזן, וסופו שזכה לתפוצה אדירה, אולי חסרת תקדים. כולם אהבו את "רודף העפיפונים" ואת חאלד חוסייני. רבים התעניינו ברקע לסיפור ובנסיבות חייו של המחבר. מיום שראה אור לא קרה אפילו פעם אחת שפגשתי מישהו שלא קרא את "רודף העפיפונים" או לפחות שמע עליו. "מה, את תרגמת את זה? באמת?" איזה כבוד זה עשה לי. וגם הוזמנתי לדבר על הספר ועל הרקע לכתיבתו ולעלילה בפורומים שונים, ושמחתי. שמחתי שהיה לי הכבוד להיות מזוהה עם הגרסה העברית של הרומן הפופולרי, שזכה אחר כך לכל עיבוד אפשרי – קולנועי, בימתי וגרפי – אבל יותר מכל נעם לי טעמה המתוק של ההצלחה עצמה, גם אם כשותפה זוטרה.

אחוזת בית – שני חלומות ועוד אחד

אני יכולה להציג רשימה ארוכה של ספרים שתרגמתי, וגם של כאלה שהצטערתי שלא הוצעו לי לתרגום. שניים מבין כל אלה שראו אור בתרגומי הם הגשמה של שני חלומות שהיו לי. "האישה בלבן", המותחן הוויקטוריאני של וילקי קולינס, והרומן ההיסטורי המונומנטלי "אני, הנרי השמיני" של מרגרט ג'ורג', הם שני הרומנים עבי הכרס שחלמתי לתרגם מרגע שקראתי אותם, וזה היה מזמן. שנים חיזרתי אחרי מו"לים, אבל איש מהם לא התרשם. כולם נבהלו מעוביים של הספרים ודחו את הרעיון. כל זאת עד שהגעתי ל"אחוזה" ולשרי גוטמן, הבעלים והעורכת הראשית של ההוצאה. היא, האמיצה, הרימה את הכפפה, יצאה איתי לדרך והגשימה לי שני חלומות שעשו איתי כברת דרך. ועל כך אני חבה לה תודה ענקית.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש לי עוד חלום שהתגלגל אל פתחה של "האחוזה". חלום שמלווה אותי מאז למדתי לקרוא ספרים, לאהוב ספרים ולהעריץ את הסופרים שכותבים אותם, שבוראים עולמות ובני אדם, כמו אלוהים. גם אני רציתי להיות סופרת, מאז ומתמיד. אבל זה לא קרה. מה שבכל זאת קרה הוא שלמזלי הטוב אני קרובה לסופרת, אני אמא של סופרת – סופרת ילדים ונוער מצליחה ואהובה, שאחד-עשר מספריה כבר ראו אור, וכעת כותבת את השנים-עשר. זכיתי ללוות סופרת בתהליך הכתיבה, לקרוא טיוטות, להעיר הערות ולהיות קצת שותפה להפקה של יצירה ספרותית, וזה מבחינתי הדבר הכי קרוב להגשמת חלום חיי. הסיפוק שיש לי מזה הוא גדול ועצום. וכל זאת – אכן כך הדבר – בצל קורתה של מי אם לא "האחוזה" ושרי גוטמן האחת והיחידה העומדת בראשה, ובצמוד מאוד לסופרת המצליחה שהיא בתי היקרה, דנה אלעזר-הלוי. תודה שרי, תודה דנה. תודה שאתן קיימות.

ולסיום, הנה עוד כמה ציוני דרך בחמישים שנות עבודה: קטילות אכזריות (לא רבות מאוד, ולא אחת מוצדקות) של מבקרים, אבל גם ניחומים מצידם של עמיתים טובי לב, שהקלו מעט את הכאב בשיחות טלפון מרגיעות, אף שלא את כולם הכרתי אישית. אבל מעל הכל, לאורך כל התקופה הזאת אפילו לא יום אחד בלי ספר לתרגום. כמו שאמר לי פעם אליעזר כרמי המנוח, "אם חמישה ספרים לתרגום לא מחכים על שולחני, אני בפניקה". לי, תודה לאל, זה עדיין לא קרה.

פינת ההערה האישית: לא אוכל לסגור את הרשימה הזאת בלי מילה או שתיים על הילדים שלי: מיקי ודנה. דנה היא כידוע סופרת, אבל גם מתרגמת ספרים (עיון ופרוזה). מיקי הוא היסטוריון של המדע, ומתרגם ספרי מדע. שניהם מצליחים מאוד בתחום, שגם בו, כמו ברבים אחרים, הם הולכים לאושרי בעקבותיי. אני גאה בהם ואולי גם קצת בעצמי, בחלק שיש לי בדבר, ובמחשבה שאם שניהם ילדיי, כנראה עשיתי משהו בסדר.

בתמונה שבראש הפוסט: מבחר חלקי של כריכות ספרים בתרגומה של צילה אלעזר. ולמטה: הצצה לחדר העבודה שלה

תרגומים מגיירים: מג מרץ', היהודייה הסודית

האם מג מרץ' מ"נשים קטנות" הייתה יהודייה בסתר, והאם ההוביט של טולקין היה כהן? בשאלות האלה עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:55), והסקרנים יוכלו לקרוא עליהן גם בספרי "מוציאה לשון", בהוצאת עם עובד, שבו עסקתי בסוגיה מזווית שונה מעט.

"הבעת פניה של ג'ו למראה החופה"

חובבות וחובבי "נשים קטנות" יזכרו בחיבה את הצעת הנישואין של ג'ון ברוק למג מרץ', הבכירה בארבע האחיות מרץ'. ידידן לורי מבטיח לבוא לחתונה: "אבוא גם אם אהיה בקצווי-הארץ," הוא אומר בתרגום היפה של שלמה ערב משנת 1954, "כדאי יהיה לעשות זאת רק כדי לראות את הבעת פניה של ג'ו, למראה החופה."

למראה החופה? האם מג מרץ', בת הכומר, עומדת להתחתן בטקס יהודי? מובן שלא; החופה השתלבה בתוכניות רק בתרגום לעברית. במקור נאמר פשוט "on that occasion".

הנה התרגום

והמקור

מג מרץ' אינה לבד בעניין הזה; ב"ספור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר "אי המטמון", בתרגום משה בן-אליעזר (1982), מתנהל בעברית הדיאלוג הזה:

"'סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי!' קרא פרנסיס.

'אביך?' חזר הזר, 'לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.'

'אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,' ענה פרנסיס בהתאדמו."

האם פרנסיס, או אביו הגנרל, הם בני דת משה? גם כאן, האלמנטים מן הטקס היהודי נוספו בתרגום. במקור פרנסיס המסמיק אומר שהוא בן בלתי חוקי:

אך לא רק בענייני חתונות עסקינן. בספר "ההוביט" מאת ג' ר' ר' טולקין, האוצר הנחשק ביותר במטמונו של הדרקון סמאוג הוא אבן החן הנקראת במקור "ארקנסטון" (Arkenstone). השם מבוסס על המילה eorcnanstan, "אבן חן" באנגלית עתיקה; בתרגומו של משה הנעמי (1976) הופכת הארקנסטון ל"אבן החושן", בדומה ל-12 האבנים היקרות ששובצו בחושן של הכהן הגדול על פי ספר שמות (כח, יז-כ) (אגב, בתרגום הטייסים נשארה האבן "ארקנסטון", ובתרגום יעל אכמון – "אבן הנזר").

ובתרגומה של רות לבנית (1979) ל"שר הטבעות", האפוס הנרחב יותר של טולקין, ה-elves (אֶלְפִים) זכו בשם העברי "בני לילית". לילית במיתולוגיה היהודית היא בת זוגו הראשונה של אדם, שקדמה לחוה כפי שהאלפים קדמו לבני האדם. על הבחירה הזאת כבר כתבה יפה מיה סלע בעקבות שיחה עם נועה מנהיים; מכל מקום זוהי בחירה שעשתה לבנית בתרגום לעברית, והיא אינה מבוססת במקור של טולקין.

ודוגמה מקסימה וחדשה יחסית – "שחקן מספר אחת" (Ready Player One), ספר מדע בדיוני של הסופר האמריקאי ארנסט קליין, ראה אור בעברית בתרגומו של דידי חנוך (2014). הספר מספר על משחק מחשב המתרחש במציאות מדומה. המשחק נקרא "אואזיס", ובמסגרת העלילה המשתתפים במשחק נדרשים לחפש Easter egg, מונח מקובל שמציין הפתעה שמוחבאת במשחק מחשב או בסרט, וצריך לחפש אותה, כפי שמחפשים ביצים מקושטות בחג הפסחא. דידי חנוך, בהברקה נפלאה בעיניי, תרגם את Easter egg כ"אפיקומן" – גם הוא משהו נחשק שמחפשים, וגם במקרה זה בעיקר ילדים.

על הספקטרום

מדוע בעצם "בלתי חוקי" מתחלף ב"בלי חופה וקידושין", ביצי פסחא באפיקומן, ארקנסטון באבן חושן (ובדוגמה מסדרת טלוויזיה המופיעה בספרי, גירושין ב"גט")? המטרה העיקרית היא כנראה להציג לקוראות ולקוראים מושגים ורעיונות מוכרים להם. אם הקוראים מעולם לא חיפשו ביצי פסחא אבל כן חיפשו אפיקומן, אם החושן של הכהן הגדול יצייר להם מיד תמונה של אבנים יקרות מרהיבות, אם חתונה היא בעיניהם טקס שמתרחש מתחת לחופה והחתן מקדש בו את הכלה – הרי שהמילים והמונחים האלה יסייעו למתרגם או למתרגמת להבהיר לקוראים במה מדובר ולצייר בעיני רוחם את התמונה הרלוונטית.

מה דעתנו על "תרגומים מגיירים"? כמו בדרך כלל בתרגום, בעריכה ובחיים בכלל, זוהי בעיניי שאלה של הקשר ושיקול דעת. אך ראוי לזכור, כי הדוגמאות שראינו כאן הן רק חלק מספקטרום רחב יותר של "גיור טקסטים": חזיר, למשל, הוא נקודה רגישה לקוראים רבים ולכן רגיש גם מסחרית. Das Schwein beim Friseur, "החזיר אצל הספר", אוסף סיפורים של אריך קסטנר (1963), הפך בתרגומו של יעקב עדיני (1964) ל"התַיִש אצל הספר". בדומה לכך, תכנים נוצריים הועלמו בתרגום של ספרים רבים אחרים, מ"בן חור" ועד "מרי פופינס".

ומן הצד השני של הספקטרום, גם מילים וצירופים שאינם מציינים טקסים דתיים ממש עדיין עשויים לשאת עמם מטען דתי מובהק. נסתכל למשל על La Storia, ספרה של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. La Storia  פירושו "סיפור" או "היסטוריה"; התרגום לעברית של עמנואל בארי נקרא "אלה תולדות" – תרגום הנושא עמו, בכוונה כמובן, את מלוא מטענו התנ"כי של הצירוף הזה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב ד), "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה יט) וכן הלאה.

גם ספרה של איין ראנד הנקרא באנגלית Fountainhead נקרא בעברית בשם בעל משמעות רבה במקורות היהודיים: "כמעיין המתגבר". השם הזה, שניתן לתרגומו של דניאל אהליאב בהוצאת ש' פרידמן (1954), מופיע בציטוט הידוע מהתלמוד הבבלי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי […]

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר" – כלומר, לפי פרשנויות שונות, מחדֵש בפירוש התורה או מעניק מחוכמתו ומידיעותיו גם לסביבתו (הצירוף "כמעיין המתגבר", עם הכ"ף שבתחילתו, מופיע גם במקום נוסף ופחות ידוע בתלמוד הבבלי).

נוסיף שאיין ראנד אמנם הייתה יהודייה, אך הרמז לתלמוד נמצא רק בתרגום, כלומר המילה fountainhead איננה (ככל שמצאתי) תרגום מקובל ל"מעיין המתגבר".

ואם נימנע גם מטקסים יהודיים מובהקים שאינם נמצאים במקור וגם ממטבעות לשון מזוהות מאוד מהמקורות? ובכן, אפילו מילים יחידות הן בסופו של דבר ובראש ובראשונה חלק ממרקם שהשפה העברית והתרבות היהודית הן חלק ממנו; אפילו מילה כמו "מזלג", שאין יומיומית ופשוטה ממנה, מציינת במקור המקראי את אחד מכלי המשכן והמקדש: "וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן" (שמואל א ב יד).

עצם פעולת התרגום ממירה את היצירה משפה אחת, הקשורה לתרבות או לתרבויות מסוימות ונושאת עמה מטענים היסטוריים מסוימים ואסוציאציות מסוימות, לשפה אחרת, במקרה זה עברית, שהמטען התרבותי וההיסטורי שלה שונה. בין שהתרגום מוסיף ליצירה חופות וקידושין ובין שמופיע בו מזלג תמים, הקוראים נדרשים בהכרח ל"השעיית ספק" מסוימת – נכונות להאמין שמג מרץ', ההוביט או אידה ואוּזֶפֶּה מדברים אלינו עברית.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות נהדרות, ובפרט לתמי ניניו, לאריק שגב, למאיר עוזיאל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לאיתי נבו ולחמוטל ילין.

שפת סימנים על הבמה

הנאמנים שבין קוראיי ודאי הבחינו שלאחרונה כתבתי על שפות סימנים של שומעות ושל חירשים ועל ייצוגים בספרות של חירשים ושל שפות סימנים. והנה, כמו לפי הזמנה, יום העיון השנתי של תוכנית התרגום של מכללת בית ברל בראשותה של יהודית רובנובסקי-פז, שהתקיים היום, כלל הרצאה של לי דן, מתורגמנית לשפת הסימנים הישראלית וממנה.

נושא ההרצאה היה תרגום לשפת הסימנים על הבמה, בהתאם לנושא יום העיון, "תרגום באור הזרקורים". אך דן שרטטה גם תמונה רחבה של מתורגמנות שפת סימנים ושפת סימנים בכלל, שהייתה כה מאירת עיניים, מחויכת ומעניינת שאני מנצלת בשמחה את ההזדמנות ומביאה כאן כמה היילייטס מתוכה.

תינוקות מסמנים

לי דן כנראה מוכרת לרובנו מן העיגול של תרגום לשפת סימנים בשידורי טלוויזיה, והיא מתרגמת גם בטקסים ממלכתיים, בהליכים בבתי משפט, בהופעות סטנד אפ ומוזיקה ואפילו בלידות. למרבה ההפתעה, לפחות שלי, דן אינה דוברת שפת סימנים מהבית, אלא למדה אותה בצבא כמורה חיילת, התאהבה והתאזרחה בעולם החירשים. שני ילדיה דוברים שפת סימנים כשפה ראשונה, אף שאביהם, כמוה, הוא שומע; דן הסבירה שתינוקות מסוגלים לתקשר הרבה לפני שמיתרי הקול שלהם מסוגלים פיזית לסייע בכך, וסיפרה ששני ילדיה סימנו "חלב", "כואב" ומילים נוספות כבר בגיל שמונה חודשים (ואף ביצעו את הסימן "כואב" ליד חלק הגוף הכאוב).

"מתורגמן" או "מתורגמנית" הם מי שמתרגמים תקשורת דבורה (תרגום סימולטני או עוקב) – כניגוד למתרגמים ומתרגמות, המתרגמים בכתב. כמתורגמנית, דן אחראית למסור את הדברים כפי שנאמרו: אם האדם שאת דבריו היא מתרגמת סימן "אני כועס עליך מאוד", דן אומרת "אני כועס עליך מאוד" (ולא: "הוא אומר שהוא כועס עליך מאוד"). התרגום כולל גם את האינטונציות: אם האדם שהיא מתרגמת את דבריו נרגש, נסער או מדבר בהדגשה, גם המאפיינים האלה צריכים לעבור בתרגום. התוצאה, לעיתים, מבלבלת או משעשעת: כאשר דן תרגמה בעבור יולדת חירשת "כואב לי נורא", המיילדת עצרה לברר מה כואב לדן עצמה ולמה. וכאשר נאשם חירש בבית משפט קילל בחריפות את השופט, דן עצמה כמעט הואשמה בביזיון בית המשפט.

מי מדבר עכשיו? שחקנים רבים, מתורגמנית אחת

ומה על הבמה? תרגום דבריהם של שחקנים ושחקניות הוא אתגר מיוחד, משום שהשחקנים רבים ומתורגמנית יש אחת. לפיכך דן דואגת להכיר מראש גם את הטקסט וגם את המיזנסצנה, כלומר את העמדת השחקנים על הבמה, ומפנה מעט את גופה כך שתעמוד בגבה לשחקן או לשחקנית שמדברים באותו זמן. כך לצופים החירשים קל יותר להבין את דבריו של מי היא מתרגמת. דן אף משתדלת להעניק לכל שחקן ושחקנית הבעה או מאפיין מסוימים, שהיא מאמצת כשהיא מתרגמת את דבריהם וכך מקלה על הצופים החירשים לזהות את הדוברים.

בתמונה: לי דן בעבודה. צילום: Hila Nahari Asraf (הילה נהרי – אסרף), CC BY-SA 4.0