דילוג לתוכן

זרעים זה רע, טחב זה טוב: ביטויים מפתיעים מעולם הצומח באנגלית

 

שני ביטויים באנגלית התגלגלו במחשבתי זה זמן-מה. שניהם לקוחים מעולם הצומח, ושניהם משקפים נקודות מבט מפתיעות.

 

אוף, זרעים

אחד משני הביטויים האלה הוא gone to seed, כלומר ישן ומוזנח, שעבר את שיאו, מזדקן או "לשעבר" – כגון

.That house used to be lovely, but they've really let it go to seed

מקור הביטוי הוא בעולם החקלאות והגינון: צמח ש-went to seed הוא צמח שעבר את שיא צמיחתו והבשיל זרעים. הביטוי מתייחס כמובן לצמחים שערכם אינו בזרעים אלא בעיקר בעלים – כגון חסה, כרוב, תרד וארטישוק – שאם ייצרו זרעים, פירוש הדבר שלא קצרו או קטפו אותם בזמן. הביטוי מייצג נקודת מבט מעניינת מבחינת הספציפיוּת שלה: ראשית, יש צמחים רבים וטובים – ובהם אבני יסוד של הציוויליזציה כמו חיטה, תירס ואורז – שאנחנו דווקא רוצים שיישאו זרעים, כי הם החלק שאנחנו אוכלים; ושנית, ייצור זרעים הוא כמובן חלק ממחזור החיים התקין של הצמחים האלה, ולמעשה, אילו הייתה לצמח החסה דעה בנושא, הוא ודאי היה שמח מאוד שגדל וייצר זרעים בהצלחה כזאת.

נמצא אם כן שביטוי נפוץ מאוד באנגלית, שמתייחס לאחת התופעות החשובות והחיוביות בטבע בכלל ובחקלאות בפרט, הוא בעל משמעות שלילית משום שנטבע מנקודת מבטם הספציפית של מגדלי החסה והתרד.

קרובת משפחה של gone to seed היא המילה seedy, שמשמעותה דומה – ישן, מוזנח, מלוכלך או מפוקפק. גם כאן, המשמעות המקורית (שעדיין קיימת) היא פשוט "מלא זרעים", והמצב הרצוי הזה קיבל במפתיע משמעות שלילית, בניגוד למשל ל"בשל", "נשא פרי", "גדוש כרימון" ו"איש אשכולות" (וגם באנגלית: fruitful).

 

האבנים המתגלגלות

הביטוי האחר שהרהרתי בו הוא A rolling stone gathers no moss – מילולית, "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה טחב" (בתמונה: אבנים שאינן מתגלגלות וכן מצמיחות טחב). מה פירוש הביטוי הזה? תלוי מתי.

מילון מריאם-ובסטר מספר, כי בשנת 1508 פרסם המלומד אֶרַסמוּס מרוטרדם ספר של אמרות ביוונית עתיקה ובלטינית; אחת האמרות היווניות הייתה "אבן מתגלגלת אינה מצמיחה אצות", ובגרסה הלטינית – "אבן מתגלגלת אינה מכוסה טחב". בשנת 1546 פרסם המחזאי ג'ון הייווד אסופת אמרות משלו, שבה הופיעה האמרה “the rollyng stone never gatherth mosse”. מן ההקשר, ברור כי האמרה הזאת מציינת חוסר באחריות חברתית, כלומר אי-יציבות בלתי רצויה. זו הייתה המשמעות במשך עשורים רבים אחר כך: "אבן מתגלגלת" הייתה נווד שאינו לוקח עליו תפקידים ומחויבויות ואינו צובר נכסים – ההפך מאזרח מכובד.

עם חלוף הזמן היטשטשה משמעותו השלילית של הביטוי הזה. במאה ה-19 החלו סופרים לבטא את ההשקפה הרומנטית, כי חיי נדודים עשויים להיות טובים יותר מחיים מיושבים וצבירת רכוש. בשנת 1894 נוסד כתב העת ההומוריסטי האמריקאי The Rolling Stone (כן, לא כתב העת לתרבות פופולרית – מיד נגיע אליו); השם הזה ביטא משמעויות חיוביות של פתיחות, סקרנות וחירות. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ליווה הביטוי את הולדת הרוקנרול ואת היווצרותה של תרבות שדגלה בחופש ובפירוק סדרים חברתיים ישנים. בשנת 1950 שחרר המוזיקאי מאדי ווטרס את יצירת הבלוז “Rollin’ Stone”; בשנת 1962 קמה להקת הרולינג סטונז, שקיבלה את שמה מן השיר הזה; ובשנת 1965 הקליט בוב דילן את "Like a Rolling Stone" הבלתי נשכח (How does it feel / To be on your own / With no direction home, / Like a rolling stone). בשנת 1967 ראה אור הגיליון הראשון של המגזין "רולינג סטון" – שנקרא על שם כל השלושה.

הביטוי A rolling stone gathers no moss יוצר אם כן תמונה מנטלית ברורה – אך משמעותה של התמונה הזאת התהפכה במהלך המאות. בעבר הרחוק, הציבור נקרא לא להתגלגל וכך לצבור טחב בדמות אחריות ונכסים; אחר כך השתנתה משמעות הביטוי, והדימוי הנחשק היה של אבן מתגלגלת, בדרכים ובתנועה, מתחדשת ומתעדכנת, מחוץ לקופסה. ואילו בימים האחרונים, לרגל המצב, הציפייה היא שנפסיק להתגלגל ונשב בשקט – ואולי נצבור טחב, אבל בתקווה לא קורונה. בריאות לכולם.

 

קרדיט תצלום עליון (פרח שן ארי נושא זרעים): Kevin Rohr

קרדיט תצלום תחתון: Photo by James Wheeler from Pexels

 

צדיקים מלאכתם נעשית בידי נקדנים

 

במהלך סוף השבוע נתקלתי בשתי בקשות שונות בנוסח "מי יכול לנקד לי". החלטתי אפוא לפרגן לציבור ולספר למי שטרם הכירו על הנקדן האוטומטי החינמי והשווה של אתר דיקטה.

"דיקטה" – אם לצטט את ה"אודות" שלה – "מספקת כלים המשתמשים באלגוריתמים המתקדמים ביותר של למידת מכונה ועיבוד שפה טבעית למטרת ניתוח טקסטים עבריים". מלבד הנקדן שתכף נגיע אליו, האתר כולל גם חיפוש בתנ"ך (קונקורדנציה דיגיטלית), חיפוש בתלמוד, איתור חרוזים, איתור אזכורים תנ"כיים ותלמודיים בטקסטים, ועוד שלל גודיז. שני הכלים השימושיים ביותר הם כנראה הנקדן והחיפוש בתנ"ך. אם תנסו את החיפוש בתנ"ך להנאתכם, תגלו שהאלגוריתמים של דיקטה אכן טובים כפי שהם טוענים. אם תחפשו את רצף האותיות "חרש", למשל, תקבלו רשימה של 142 תוצאות, אבל מימין, שימו לב, יש טור של קטגוריות, שבו תוכלו לבחור אם התכוונתם ל"חָרָשׁ", כלומר אומן מתכות, או ל"חֶרֶשׂ", כלומר הכתיב החלופי של "חרס", וכו', ולקבל רק את התוצאות הרלוונטיות. אפשר לסמן שאתם מעוניינים לכלול בתוצאות גם מילים נרדפות, ובקיצור, מדובר בכלי מועיל ביותר.

אבל התכנסנו כאן כדי לדון דווקא בנקדן. בשנים האחרונות התרחשה התקדמות עצומה ומהירה בתחום הנקדנים האוטומטיים, וכיום יש כמה כלים שונים למטרה זו, מדויקים יותר ופחות. מכיוון שרובם בתשלום, טוב להכיר את הנקדן של דיקטה, שהוא גם, כאמור, חינמי וגם מדויק מאוד. כדי להשתמש בו צריך רק להדביק לתוכו את הטקסט המבוקש ולהקליק. בכל טקסט שבו בדקתי אותו התקבל ניקוד נכון ומדויק ברובן המכריע של המילים, ובכלל זה ה"א הידיעה והאות שאחריה, אותיות שימוש אחרות (כגון "ו-", "כ-") וסמיכויות, כלומר מקומות שדורשים מבני אדם ידיעה מסוימת; וכן מילים לועזיות, שיש נקדנים אוטומטיים שמתעלמים מהן ומשאירים אותן לא-מנוקדות.

המקומות שבהם הנקדן של דיקטה טועה הם מילים שיש להן כמה משמעויות, ובהתאם ניקודים, אפשריים – למשל "עין" יכול להיות "עַיִן", "עִיֵּן" וכו'. אם המשמעות שנבחרה בטקסט המנוקד אינה הנכונה (ובמקרים רבים היא כן הנכונה), אפשר להקליק על המילה, לקבל תפריט של אפשרויות ולבחור בזאת הרצויה לכם. פה חשוב להיות ערניים: בספר מנוקד מסוים, שניכרות בו השקעה ומחשבה רבות, מופיע כמה וכמה פעמים הצירוף "אִישׁ מֻרְשָׁע" – והכוונה אינה לעבריין (לא נדבר כרגע על פוליטיקה), אלא ל"אִישׁ מְרֻשָּׁע".

כמובן, ההבדל בין "מֻרְשָׁע" ל"מְרֻשָּׁע" משפיע על ההגייה, ולכן כל קוראת או קורא קפדניים יכולים להבחין בו ולתקן את הטעות; אך ישנן גם מילים הזהות בכתיבן ובצלילן (כלומר הומוגרפיות והומופוניות) השונות זו מזו בניקוד שלהן. לדוגמה, "גָּנַב" הוא פועל ("הוא גָּנַב את המכונית") ואילו "גַּנָּב" הוא שם עצם ("סוף גַּנָּב לתלייה"). פה ערנות לא תספיק – דרושה בכל זאת בקיאות בניקוד.

הנקדן החינמי הזה מפיק אם כן טקסט מנוקד היטב במחי הדבק-הקלק, ויכול לשרת היטב הן אנשי מקצוע ונשות מקצוע והן דוברי עברית מן השורה שמעוניינים לנקד שיר, סיפור, ברכה וכן הלאה. כדי להגיע לתוצאות טובות צריך עדיין לקרוא בתשומת לב את התוצאה; וכדי להגיע לתוצאות מושלמות, יש צורך בבדיקה מקצועית. כך או כך, נחסכים זמן ועבודה רבים. תיהנו.

ותוספת נחמדה: דבורה בלוך מאתר "דיקטה" מזמינה את קוראי הבלוג להצטרף להדרכה מקוונת של 20 דקות על הגרסה הרגילה ועל הגרסה המקצועית של הנקדן. ההדרכה תינתן פעמיים, ב-29.3 וב-30.3, הרשמה כאן.

לצערנו לא נגיע, כי לא מתחשק לנו

 

 

הפנינה הוויקטוריאנית Manners for Women ("נימוסים לנשים") היא ספר מועיל להפליא בשלל הזדמנויות בחיים – ובכלל זה הזדמנויות שנדרשת בהן דוגמה טובה לתופעה לשונית מעניינת. שימו לב להסבר הזה על הדרך הנאותה לסרב להזמנה לארוחת ערב (תרגום שלי בסוף):

The formula "Owing to a previous engagement" has been so often used to convey studied incivility that a reason for declining an invitation has now come to be considered almost a necessity, except in the most formal cases, or where the acquaintanceship is very slight.

כלומר, "הנוסח 'לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות' שימש פעמים כה רבות כעלבון מחושב, שכעת כבר כמעט הכרחי לציין סיבה לסירוב, אלא אם הנסיבות הן רשמיות ביותר או שההיכרות קלושה ביותר". מחברת הספר, כוהנת הנימוסין גב' המפרי, מציעה לפיכך את הנוסח הזה לתשובה (התרגום שלי): "גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את הזמנתה האדיבה של גב' גריי ל-9 בחודש, מכיוון שכבר תכננה להתארח במשך שבועיים אצל חברים בלינקולנשייר".

מלבד ההצצה המהנה לתרבות האנגלית של סוף המאה ה-19, לפנינו, כאמור, דוגמה לתופעה לשונית נחמדה. כדי לתאר את התופעה הזאת בכלים בלשניים, נחזור לידידנו הפילוסוף פול גרַייס (Grice).

כה אמר גרייס

גרַייס טען שהתקשורת בין בני אדם נשענת על עיקרון בסיסי של שיתוף פעולה. מן העיקרון הזה גזר גרַייס ארבעה "עקרונות שיח" המתארים כיצד פועלת התקשורת בין אנשים: עקרון הכמות (אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות), עקרון האיכות (אנשים אומרים אמת), עקרון הרלוונטיות (אנשים מוסרים את המידע הרלוונטי לשיחה) ועקרון הסגנון (אנשים מעבירים את המידע בצורה בהירה ככל האפשר). גרייס הבחין גם, שאנשים מרבים להפר את עקרונות השיח האלה – וקבע כי להפרות כאלה יש סיבות, המעניינות לא פחות מהעקרונות עצמם.

שינוי בשני מהלכים: ממשמעות הנוצרת בהקשר מסוים למשמעות קבועה

נשתמש אם כן במושגים האלה של גרייס כדי להסביר כיצד הפך הנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" לעלבון מחושב. בשלב הראשון, לא הייתה לנוסח הזה משמעות נוספת מעבר למשמעותו המילולית: המוזמנים כבר עשו תוכניות אחרות ולכן לא יוכלו להגיע. משמעות זו היא משמעות סמנטית, כלומר משמעות קבועה של הביטוי, שאינה תלויה בהקשר. כדי שיתפרש כעלבון, היה צריך להיות ברור לשני הצדדים שבמקרה זה התשובה שקרית (נניח: "אבל היא אמרה לי רק אתמול שאין להם שום תוכניות ליום שישי!").

אם התשובה שקרית, הרי שלפנינו הפרה של עקרון האיכות של גרייס – "אנשים אומרים אמת". אם הצד השני בשיחה לא אמר אמת, ויתרה מזו, לא אמר אמת בידיעה שנדע שזה המצב, הרי שהוא לא ציית לעיקרון של שיתוף פעולה, הנחוץ לצורך תקשורת אנושית (שהרי אם בני שיחנו משקרים, איך אפשר לתקשר בצורה אפקטיבית?). אך גרייס טען שגם הפרות של עקרונות השיח הן חלק חשוב של התקשורת, משום שהן מעבירות מגוון מסרים: למשל, אם שאלנו משהו ובן שיחנו השיב רק תשובה חלקית ("מתי האוטובוס צריך להגיע?" "עוד מעט") – הרי שהוא הפר את עקרון הכמות, ולא העביר לנו את כמות המידע ההולמת את השיחה ("בעוד חמש דקות"); אנחנו נבין שהוא עשה זאת, כנראה, משום שאיננו יודע בדיוק מתי יגיע האוטובוס, ולכן העביר את המידע הרב ביותר שיש לו מבלי להפר את עקרון האיכות – כלומר להעביר מידע לא-נכון או לא-מדויק. המסקנה "הוא לא יודע מתי בדיוק האוטובוס יגיע" נקראת, במינוח של גרייס, "אימפליקטורה שיחתית" – כלומר משהו המשתמע מהשיחה, אך לא נאמר במפורש.

במקרה שלנו, התשובה "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" מזוהה אם כן כשקר שקוף. מדוע המוזמנים שיקרו, בידיעה שהמזמינים יבינו שזה שקר? משום שעצם השקר השקוף נועד להעביר מסר – במקרה זה, מסר של חוסר נימוס ועלבון מחושב.

לאחר שהנוסח "לא נוכל להגיע בשל מחויבויות קודמות" שימש פעמים רבות בהקשרים שבהם היה ברור שהוא שקרי, ולכן מעביר, כאימפליקטורה שיחתית, מסר של חוסר נימוס – התרחש צעד נוסף ומעניין: הנוסח הזה רכש לעצמו את המשמעות של "סירוב מזלזל" מבלי שיידרש לכך הקשר מסוים, כלומר גם בלי שמסגרת הזמן, ידע קודם וכן הלאה ירמזו למזמינים שלמוזמנים אין באמת "מחויבויות קודמות". הטמעת המשמעות בנוסח עצמו, ללא צורך בהקשר מסוים ובהשתמעות ממנו, הפכה את המשמעות ("סירוב מזלזל") מפרגמטית (נובעת מן ההקשר) לסמנטית (פירוש קבוע של צירוף המילים עצמו, בלי תלות בהקשר מסוים) – לפחות לדעתה של מחברת "נימוסים לנשים", ובתקופה ובמקום שעליהם כתבה.

ולכן, אם הכוונה היא דווקא לסרב בנימוס, אי-אפשר עוד להסתפק בנוסח "בגלל מחויבויות קודמות", אלא יש לפרט ולומר מהן ("גב' בלאק לא תוכל לצערה לקבל את ההזמנה מכיוון שכבר תכננה להתארח אצל חברים בלינקולנשייר").

האם תוכלו לחשוב על צירופים שעשו דרך דומה בעברית? אני חשבתי על "בחור טוב", שכיום כבר מתפרש די אוטומטית כ"מישהו שזה כל מה שאפשר לומר עליו".

 

תודה לכל מי שתרמו להכנת הפוסט, וזמנים טובים ובטוחים לכולם.

מכחול בערפל: איך מאיירים בלי להסגיר יותר מדי מידע

 

 

"ההבדל המהותי בין שפות אינו במה שהן יכולות לבטא, אלא במה שהן חייבות לבטא" – אמרה ידועה זו של הבלשן רומן יאקובסון עלתה בדעתי לאחרונה בעקבות הרצאה מקסימה של המאייר דני קרמן באוניברסיטה הפתוחה.

קרמן הציג – בין הרבה דברים יפים אחרים – את האיורים האלה, שהכין לספר "שבע אבני הנסיכה" מאת יונה טפר (הוצאת הקיבוץ המאוחד). הסתכלו על האיורים, ושימו לב במיוחד לדמותה של הילדה, הנסיכה סו-לי. האם משהו נראה לכם מוזר?

כאשר קרמן הראה לטפר את האיורים שהכין, העירה המחברת "אבל הנסיכה לא נראית באותו הגיל בכל האיורים". נכון, השיב קרמן ושאל אותה – בת כמה היא, אם כך?

על השאלה הזאת לא הייתה לטפר תשובה חד-משמעית (כגון "הנסיכה סו-לי תהיה בת תשע בתחילת אוקטובר"), ובצדק: ברור שהגיבורה היא ילדה, אבל בת כמה היא בדיוק – זה פחות חשוב. לא רק פחות חשוב – יש חשיבות לעצם העובדה שאיננו יודעים בדיוק, וכך גם קוראות בנות חמש וגם קוראים בני שמונה יכולים לתאר לעצמם את סו-לי כשהיא בערך בגילם.

אבל מה עם האיורים? באיורים אי-אפשר להראות "ילדה" באופן כללי. לפיכך הנסיכה סו-לי של קרמן נראית גדולה יותר באיורים מסוימים (כמו באיור העליון) וקטנה יותר באיורים אחרים (למשל האיור התחתון). כך גם האיורים מצליחים לשמור על עמימות (על סוג אחר של עמימות המאפשרת לקוראים להזדהות עם הספר, עמימות בזמן, כבר דיברנו כאן).

הפתרון המבריק הזה הזכיר לי סיפור אחר על היכולת של טקסט לשמור על "עמימות גרעינית" בהשוואה לבהירות, הרצויה יותר או פחות, של הציור: זהו סיפור הפרי שאכלו חוה ואדם בגן העדן. הרי איזה פרי, בעצם, אכלו השניים האלה? הטקסט המקראי אינו מציין באיזה פרי מדובר ("וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ" – בראשית ג', ב'-ג').

אבל ציירים הרי אינם יכולים לצייר סתם "פרי". הם יכולים לצייר בננה, או אגס, או גויאבה, אבל "פרי" באופן כללי – פחות. ואכן, האמנות הנוצרית (וכן "גן העדן האבוד" של מילטון) תרמה למסורת התרבותית שלפיה "פרי העץ אשר בתוך הגן" היה תפוח. הנה, למשל, "אדם וחוה" של אלברכט דירר (1504), ובו עץ גדוש תפוחים (למטה), ו"אדם וחוה בגן העדן (הנפילה)" של לוקאס קראנאך האב (1533), שמופיע בראש הפוסט. וכך הטקסט שאין קאנוני ממנו בוחר להשאיר את זהות הפרי בערפל, ואילו האמנים, במחי מכחול, קיבעו אותו בתודעתנו באופן בלתי הפיך דווקא כתפוח.

נחזור אפוא ליאקובסון, שטען כי כל שפה יכולה, בסופו של דבר, לבטא כל רעיון; וכי ההבדל בין שפות הוא לפיכך לא במה שהן מאפשרות לנו לומר, אלא במה שהן מחייבות (או כמעט מחייבות) אותנו לומר. באנגלית, למשל, אנחנו יכולים להגיד

The child ate some fruit

ואף אחד ממרכיבי המשפט – לא שם העצם child ולא הפועל ate – לא יחייב אותנו לומר אם אנחנו מדברים על ילד או על ילדה. אם נרצה לתרגם את המשפט הזה לעברית, לעומת זאת, נצטרך בדרך כלל לבחור באחת משתי האפשרויות; וכדי לתרגם אותו לציור, נצטרך כנראה להחליט גם על סוגי הפירות. "כנראה" – כי כפי שראינו עם הנסיכה סו-לי, יש גם דרכים יצירתיות להימנע מהתחייבות.

 

 

 

ובהזדמנות זו, אספר לכם שלאוניברסיטה הפתוחה יש חטיבה חדשה ומצוינת בבלשנות. עדיין אפשר להירשם לסמסטר הקרוב, אבל צריך להזדרז.

 

קוראים יקרות, קוראות יקרים

 

האם "עובדים ועובדות" הם "מוכשרות" או "מוכשרים"? התשובה התקנית היא כמובן "מוכשרים". על פי התפיסה המקובלת כיום, אם אנו מדברים על או אל קבוצה מעורבת, הכלל איננו, למשל, "הרוב קובע", אלא "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים". כלומר, אם יש בקבוצה ולו בן או גבר אחד, עלינו להשתמש בלשון רבים ולומר "הם" או "אתם" (ולא "אתן" או "הן").

בשנים האחרונות נעשים מאמצים רבים להשתמש בשפה רגישה-מגדרית – שפה שוויונית יותר הפונה לשני המגדרים או לכל המגדרים, במקום להסתפק בפנייה בלשון זכר. רובנו מכירות ומכירים דרכים שונות לעשות זאת, שבכמה מהן עסקנו כאן. לאחרונה נתקלתי בדרך נוספת – שאמנם איננה תקנית, אך היא מפתיעה ומעניינת.

את הדרך הזאת הציגה מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום וחברת מערכת "המוסך", בהרצאתה במסגרת סדרת "עורכים מארחים" באוניברסיטה הפתוחה. בהרצאתה המרתקת והמקסימה, שכותרתה "נוכחות נפקדות: מגדר ועריכת לשון", הציגה מיכל פנים שונות של הסוגיה הזאת, והביאה דוגמה ייחודית מתוך טקסט שערכה.

מחברת הטקסט, ד"ר עמליה סער, השתמשה לסירוגין בצירופים כגון "עובדות ועובדים מוכשרים", שהוא צירוף תקני, ו"עובדים ועובדות מוכשרות" – שהוא צירוף לא-תקני, בגלל חוסר ההֶתְאֵם בין "עובדים" ל"מוכשרות" (אלא אם מניחים שה"מוכשרות" מתייחס רק לעוֹבדות). ובכל זאת, קריסטל, כעורכת של הטקסט, שמרה על הבחירה הזאת.

החלטתה זו נבעה משלושה שיקולים עיקריים. ראשית, שהמחברת עצמה בחרה לנהוג כך, והמחברת היא לא רק רהוטה מאוד אלא גם מודעת מאוד לכתיבה מגדרית – כלומר, מדובר בבחירה מושכלת ומכוונת. שנית, שקהל הקוראים של הטקסט המסוים הזה צפוי להיות סובלני ואף אוהד לבחירה הלא-אורתודוקסית הזאת. ושלישית, שהצירופים שנוצרו היו "שקופים" ונוחים לקריאה. זאת בזכות ההתאם במין בין שם התואר לבין שם העצם השני בצירוף, כלומר "עובדים ועובדות חרוצות" אבל "עובדות ועובדים משכילים" – כך שהצירוף אמנם אינו תקני וגם אינו מתאים למקובל, ובכל זאת, פשוט בגלל סדר המילים, הוא "עובר" בצורה חלקה באוזן או בַּעין הקוראת. למעשה, צירופים מסוג זה מתקבלים לעיתים קרובות בכתיבה ובדיבור ספונטניים ואפילו בטקסטים ערוכים. בגיגול מהיר מצאתי למשל את הדוגמאות "ילדים וילדות קטנות", "מתאמנים ומתאמנות יקרות" ו"יהודים ויהודיות רבות".

לשיקול של קלות הקריאה, של הבהירות והשקיפות של הטקסט, יש כמובן חשיבות רבה בכתיבה ובעריכה. רבים מהאמצעים לכתיבה רגישה-מגדרית באים, במידה מסוימת, על חשבון נוחות הקריאה; ואילו האמצעי הזה, למרות חוסר התקניות שלו, הוא במידה רבה "שקוף". מיכל אף ציינה, בהקשר זה, את הרשומה המעניינת ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה באתר האקדמיה ללשון. הרשומה מציגה דוגמאות מהמקורות – מהתלמוד, מהתפילה ומהפיוט – לצירופים שיש בהם היעדר הֶתְאֵם במין בין שמות עצם לבין שמות תואר ופעלים. גם בהיווצרותן של הדוגמאות האלה היו מעורבים כנראה שיקולים אסתטיים, כמו ריפרור לטקסט אחר או יצירת חרוז: "עַטְּרֵם רוב ברכוֹת, וחיים אֲרוּכוֹת".

הבחירה שתיארנו כאן מעניינת גם מבחינה נוספת: הנכונות של עורכת להפיק טקסט עיוני לא-תקני – משום שהאמצעי הלא-תקני מתאים לטקסט המסוים שלפניה. הבחירה הזאת אינה מתאימה לרובם המכריע של הטקסטים העיוניים, אבל היא מתאימה לטקסט שבו נעשתה. ועריכה, כמו בחירות לשוניות בכלל, לעולם אינה תלושה מהקשר: אופיו של הטקסט הספציפי, קהל היעד שלו והעדפותיהם של המחברים הם שיקולים הנמצאים תמיד לנגד עיניהם של עורכים ועורכות.

 

מה זאת הגהה?

 

"מה זאת הגהה?" שאל ביאליק (טוב, כמעט). איזושהי אי-בהירות אופפת את השאלה הזאת. יש מי שאומרים "הגהה" ומתכוונים למעשה לעריכת לשון; ויש עורכים ששולחים את הקובץ הערוך, ממשיכים בנחת לעבודה הבאה ומניחים כמובן מאליו שמישהו יקרא את התוצאה המעומדת והמעוצבת ויוודא שלא חלו בה שיבושים (האמת המרה: במקרים רבים – לא). אז מה זו הגהה, מי עושות אותה, ולמה כדאי לשים לב בשלב החיוני הזה? ראו הוזהרתם – הפוסט הזה יהיה קצת טכני, אבל בתקווה, שימושי לקולגות שבקהל.

ככלל, אפשר לומר שהגהה מורכבת מארבעה חלקים. האחד – בקרת איכות לחלקים הטכניים יותר של עבודת עורך הלשון, ומבט נוסף ורענן על הטקסט. השני – בדיקת עימוד. השלישי – בדיקה של שיבושים העשויים לנבוע מהעיצוב ומהעימוד, בין שמדובר בטקסט פשוט ובין שלפנינו עימוד מורכב יותר, שכולל למשל תמונות. והרביעי – בדיקה של שלל הדברים שיכולים להשתבש בעקבות ההמרה מפורמט לפורמט, כלומר מתוכנת עיבוד תמלילים לתוכנת עימוד או לאתר אינטרנט. אה, ויש גם חמישי: זיהוי ובדיקה של חלקי טקסט שלא עברו עריכה – בספרים עתירי איורים, קורה לעיתים שהמחברים מכינים ומעבירים את הכיתובים בשלב העימוד ולא לפני כן.

מי מבצע את ההגהה? אידאלית, מישהו שאינו העורך או העורכת, כדי שתהיה עין נוספת בתהליך. תיקוני ההגהה צריכים כמובן לחזור אל העורך, לביקורת. באופן עוד יותר אידאלי, רצוי שגם העורך יקרא את כל החומר המעומד, משום שיש שיבושים שקשה להבחין בהם אם לא מכירים את החומר היטב – להלן נציג כמה דוגמאות מסוג זה. מכל מקום, עורכת מסודרת תעלה את סוגיית ההגהה בשלב מוקדם בפרויקט, אם כדי לכלול אותה במסגרת הזמן ובתמחור ואם כדי להציע מגיהה טובה.

נסקור אם כן את ארבעת (או חמשת) החלקים של עבודת ההגהה.

 

כש-210 הופך ל-210

החלק הראשון ברור למדי: עורך הלשון אחראי, בין השאר, לכתיב אחיד – קונבנציה או קונוונציה, אמיתי או אמתי וגם רונית בן ישי או רונית בן-ישי. מצאנו כתיב לא אחיד? זה הזמן להאחיד או להעיר. מרכאות התחילו ולא הסתיימו? סוגריים נסגרו אך לא נפתחו? זה הזמן לטפל בכך. כתוב "מארג", ולדעתנו צריך להיות כתוב "מאגר"? נסמן זאת – ומכיוון שלא בטוח שמדובר בטעות (כן, גם "מארג" זו מילה), התיקונים, כאמור, צריכים לחזור לעורך. בכלל, כל הערה של מי שרואה את הטקסט בעיניים רעננות תתקבל בברכה. למגיה, כמו לעורך, כדאי להתייחס לטקסט בשילוב בריא של חשדנות ואמון: אם משהו נראה מוזר, ייתכן מאוד שיש לכך סיבה טובה – ועדיין, כדאי לשאול.

אם הזמן והכסף מאפשרים, שלב זה מתבצע בפעם הראשונה על הקובץ הלא-מעומד ופעם שנייה אחרי העימוד.

החלק השני הוא בדיקת העימוד. יש לוודא שכל חלקי הטקסט נמצאים, ובכלל זה התודות, ההקדמה, המבוא והנספחים למיניהם; לבדוק את ההתאמה בין תוכן העניינים לגוף הספר, ובכלל זה גם הכותרות וגם מספרי העמודים שבהם הן נמצאות; ולוודא שהטקסט וכל אשר בו, כמו איורים וטבלאות, "יושבים" בצורה נכונה, החל מעמודים ימניים ושמאליים, דרך מיקומים נוחים של האיורים וההפניות לאיורים ועד לריווח נוח ונאה בין המילים ושורות אלמנה ויתום. יש לוודא שכל מרכיב של הטקסט (כותרות, גוף הטקסט, כיתובים) מופיע בפונט הנכון, שהכותרות הרצות נכונות ("כותרת רצה" היא הטקסט באות קטנה שמופיע בחלקו העליון של העמוד, בדרך כלל שם הספר) ושמספור העמודים רציף.

מכאן אנו מגיעים לסוג השלישי של תיקוני הגהה: תיקונים בטקסט הנובעים מהעימוד ומהעיצוב. אם איור מורכב מכמה חלקים והכיתוב כולל התייחסות ל"מימין", "משמאל" או "בשורה העליונה", האם התיאור הזה תואם את מיקומם של חלקי האיור בפועל? אם הכיתוב מציין מספרי עמודים (למשל: "עמ' 32-31: 'עגור', דיו על נייר, 2019"), האם אלה המספרים הנכונים? וכמובן, זה הזמן לבדוק אם המעבר בין שורות אינו קוטע רצפים שהרציפות יפה להם, כגון טווחי שנים ("1995-1922").

והסוג הרביעי, והחשוב במיוחד – בדיקה של דברים שמשתבשים עם ההמרה מפורמט לפורמט, כלומר המעבר מ-Word או מגוגל דוקס לגרסה מעומדת בתוכנת עימוד או באתר אינטרנט. המעבר הזה עלול למחוק עיצובים של טקסט – וזה כולל אות עבה, קו תחתי או איטליקס, אם השתמשנו בהם להדגשה או לציון שמות ספרים או יצירות אמנות (למשל, בביבליוגרפיה), אבל גם טקסט עילי ותחתי. וכך, 210 עשוי להפוך ל-210, ו-H2O ל-H2O – תוצאה בלתי רצויה בעליל. צרה אחרת היא המפגשים בין טקסט עברי לטקסט באותיות לטיניות, המוּעדים להיפוכים למיניהם, לשיבושים בריווח ולנקודות ש"בורחות" למקום הלא-נכון; ואפילו ניקוד – מילה שיצאה מקובץ ה-Word מנוקדת למופת עלולה להגיע לקובץ המעומד כשהניקוד משובש, ולמרבה החלחלה, לפעמים דווקא במקומות שבהם לא צריך להיות נקדן מומחה כדי להבחין בהבדל.

ומה עם חלקי טקסט שהצטרפו באיחור, דילגו על שלב העריכה ונחתו ישר בעימוד? גם אותם, כמובן, צריך לערוך, וכך אנו חוזרים לעבר הרומנטי שבו עורכים עבדו בעט על נייר. אם אתם העורכים ומדובר ביותר משורה ברצף, אני ממליצה בחום לבקש טקסט מוקלד ולשתול אותו מחדש. והכי כדאי – להקדים תרופה למכה, לשוחח עם הכותבים מראש ולסכם על תהליך עבודה מסודר ונטול הפתעות, שבו כל הטקסט מגיע לעריכה, כן, גם הכיתובים. בהצלחה.

 

מלכים נגד תינוקות: משה רבנו, אדיפוס, כורש

 

תינוק נולד בארמון. איזו שמחה! אך המלך מקבל נבואת אזהרה: סכנה גדולה נשקפת לו מהתינוק הזה. בלב כבד, המלך מורה לאחד מאנשיו לסלק את התינוק ולהרוג אותו. כצפוי (הרי יש נבואה), המשימה הזאת משתבשת. השליח אינו מסוגל להרוג את התינוק, אף שהוא מעמיד פנים שעשה את המוטל עליו. לימים התינוק גדל לאיש, ומגשים כמובן את גורלו, כלומר את הסכנה שתוארה בנבואה.

מיהו התינוק? רובנו נחשוב כנראה על אדיפוס, בנו של ליוס מלך תבי במיתולוגיה היוונית, שנבואה חזתה כי יהרוג את אביו ויישא לאשה את אמו. המלך ליוס הורה למשרת להרוג את בנו, אך המשרת חס על התינוק והשאיר אותו למות בהרים, והתינוק הגיע לארמונם של מלך ומלכת קורינתוס וגדל כבנם. בבגרותו גילה אדיפוס את הנבואה, נמלט מקורינתוס כדי להתרחק מהוריו ולא להגשים את הנבואה הנוראה, וכך, כמובן, הגיע אל הוריו המקוריים ומבלי דעת, אכן הגשים אותה.

לאחרונה גיליתי סיפור דומה להפליא במיתולוגיה של אזורנו, הודות לספרו החדש של יונתן ילון "כורש הנסיך האחרון". הספר, שראה אור לפני שבועות אחדים, מספר על דמותו של המלך הפרסי כורש. ניתן לתאר את הספר באמצעות (סוג של) אוקסימורון: רומן היסטורי קצר וקליל (פחות ממאתיים עמוד).

בפרויקט ההדסטארט לצורך ההוצאה לאור של הספר, הציע ילון תשורה משועשעת – "כל כתבי ילון", כלומר כל השלושה. לצד היותו סופר, ילון הוא גם איש שיווק, והרעיון של בינג' ילון, שיאפשר לי להתרשם משלוש היצירות זו לצד זו, אכן מצא חן בעיניי. לשני הספרים האחרים אתייחס בהמשך; לעת עתה, נחזור ל"כורש".

תוך כדי קריאה הבחנתי אפוא בדמיון בין סיפורו של כורש לסיפורו של אדיפוס, ואף באלמנטים המשותפים לכמה דמויות אחרות במיתוס ובספרות, ובהן משה רבנו, ישו ושלגיה.

הילדים שנשארו בחיים

המלך הפרסי כורש – אם לדייק, כורש השני, או "כורש הגדול", בן המאה ה-6 לפני הספירה – הוא דמות בלתי מוכרת יחסית לציבור הישראלי, אף שיש לו חשיבות רבה הן כשליט של אימפריה נרחבת בעולם העתיק והן כדמות מרכזית בתולדות העם היהודי. כורש פרסם את "הצהרת כורש" הנודעת, שבה העניק לנתיניו את חופש הפולחן; לעם היהודי איפשר כורש את "שיבת ציון", כלומר חזרה מגלות בבל לארץ ישראל.

לצורך כתיבת "כורש" הסתמך ילון על כתביהם של כמה היסטוריונים בני העת העתיקה, ובפרט ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וכן על התנ"ך. המקורות האלה מציגים וריאציות שונות ולעיתים סותרות של סיפורו של כורש, ויָלון הרשה לעצמו חירות רבה ביצירת שילוב ביניהן ובהוספת התרחשויות, פרשנות ואף דמויות, כך שהספר הוא בפירוש רומן, ולא עיבוד מודרני גרידא של החומרים ההיסטוריים. למען הפשטות, אתייחס להלן לאירועים כפי שילון מתאר אותם בספרו, אך כמעט כל ההתרחשויות העיקריות מופיעות, בווריאציות שונות, במקורות עצמם (עברית, אנגלית).

מהו, אם כן, סיפורו של כורש, והיכן הוא משיק לסיפורו של אדיפוס ולאלה של הדמויות האחרות שהזכרתי?

כורש של ילון הוא נכדו של אַסְטְיָאגֶס מלך מָדַי, בנה של בתו, הנסיכה מַנְדַנָא. מגיד העתידות המלכותי מפרש את חלומותיו של המלך ומנבא כי התינוק הרך עתיד להפיל את סבו מכס המלוכה. המלך מורה אפוא לשר הצבא שלו, הַרְפָּגוּס, לחטוף את התינוק מן הארמון, להרוג ולקבור אותו. כדי להימנע מספוילרים, לא אתאר בפירוט את המשך המאורעות, אך מכיוון שכורש גדל והיה למלך חשוב (ולאחד השליטים הראשונים שדגלו בזכויות אדם ובסובלנות דתית), קל לשער שהרפגוס לא מילא את הפקודה שהוטלה עליו.

סיפורו של כורש דומה אפוא לסיפורו של אדיפוס בכמה אלמנטים מרכזיים, ובהם הנבואה על תינוק מלכותי שימיט אסון על המלך, הניסיון להרוג את התינוק והשליח שחס על חייו.

כל האלמנטים האלה, אמנם לא במרוכז אלא בתפזורת, מופיעים גם במיתוסים וביצירות ספרות אחרות. מלך המנסה להרוג ילד בעקבות נבואה על עתידו מופיע בסיפורו של ישו בברית החדשה (הבשורה על פי מתי): הורדוס שמע על הולדת "מלך היהודים", וכדי להשמיד את הילד, ציווה להרוג את כל הילדים בני שנתיים ומטה באזור בית לחם.

גם משה רבנו מופיע בסיפור דומה, אם כי לא בתנ"ך, אלא בטקסטים מאוחרים יותר (מדרש שמות רבה ו"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו); על פי מקורות אלו, שמע פרעה נבואה על הולדת תינוק עברי שישחרר את בני ישראל מן העבדות, ומכאן – כמתואר בתנ"ך – ההוראה להרוג את כל התינוקות העברים הזכרים, הצלת משה על ידי אחותו, אימוצו על ידי בת פרעה וגדילתו בארמון.

אלמנט אחר מסיפוריהם הדומים של אדיפוס וכורש מופיע ביצירה מאוחרת בהרבה, האגדה "שלגיה". ב"שלגיה" אין נבואה, אך יש מלכה המבקשת להרוג ילדה, שגם היא, במובן מסוים, עומדת להפילה מכיסאה, כלומר ממעמדה כאשה היפה ביותר בכל הארץ. את המשימה מקבל הצייד, החס על שלגיה כפי ששליחים אחרים חסו על אדיפוס ועל כורש התינוקות; הוא מניח לשלגיה ללכת ומביא למלכה, כהוכחה שהרג אותה, את איבריה של חיית בר.

אם קראתם את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, או את הפריקוול "ספר האבק", אולי כבר זיהיתם כמה מהאלמנטים האלה בסיפורה של הילדה ליירה בֶּלַאקְוָוה, שנבואה מזהה אותה כהתגלמות שנייה של חוה אמנו, העומדת לחטוא שוב בחטא הקדמון. הממסד הכנסייתי המתואר בספר מנסה אפוא להרוג את ליירה מאז ינקותה, כדי למנוע את הגשמת הנבואה הזאת.

ומי עוד? כמה מקוראי הפוסט הזה ודאי הספיקו בינתיים לומר "הארי פוטר!". ואכן, בסיפורו של הילד-הקוסם מופיעים כמה מהאלמנטים שהבחנו בהם כאן – התינוק שעל פי הנבואה, עתיד להביא לסופו של שליט (וולדמורט); השליט שמנסה להרוג את התינוק, אך אינו מצליח, והתינוק מוסתר אצל משפחה אומנת; ולבסוף, התגשמות הנבואה.

בינג' ילון

ומה אפשר לגלות בבינג' של כל כתבי ילון? שני הספרים שקדמו ל"כורש" הם ספר הסיפורים "אהוב על בנות" (2002) ו"המלך צ'ינגיס הראשון", סאטירה פוליטית הומוריסטית שראתה אור לפני כשנתיים. ילון התברך בהומור, בדמיון שופע ובכתיבה קלילה וחיננית. שלושת הספרים שייכים לז'אנרים שונים, אך כולם גולשים אל ההזוי והפנטסטי ובכולם האהבה היא כוח מניע מרכזי.

קל להבחין שרעיון המלוכה קוסם לילון. כבר ב"אהוב על בנות" אנו פוגשים בסיפור "המעמד מחייב", שבו חברתו של הגיבור הופכת לקומוניסטית ואז מוותרת על המהפכה בעקבות קידום בעבודה, המצרף אותה, להבנתה, למעמד בעלי ההון. הגיבור מצטער על כך מעט, אבל "חשבתי על מאבק חדש – להחזיר את המונרכיה … ואני, תמיד רציתי להיות מלך". שני הספרים הבאים אכן עוסקים כמובן במלכים – הדיקטטור הדמיוני צ'ינגיס והמלך ההיסטורי כורש.

אך לא רק רעיון המלוכה בכלל, אלא כורש עצמו נותן הופעת אורח קצרה כבר בספר הביכורים של ילון, שראה אור כשהיה בן 24. בסיפור "שקרים קטנים", הגיבור יוצא עם נערה; היא טוענת שהיא בת 19, אך הוא חושד שלמעשה היא צעירה יותר בכמה שנים. במאמציו לבדוק אם מדובר בקטינה, הוא מנסה למצוא את תעודת הזהות שלה, בודק ספרי מחזור ולבסוף, בייאושו, מציג לה שאלות על חומרי לימוד מן התיכון.

"'את יודעת מה זה קוסינוס?' שאלתי אותה.

'מה?' היא הופתעה. 'אתה ממש מוזר הערב.'

'אז אני מבין שאת לא יודעת.'

'מה זה השאלות האלה?' התרעמה. 'קודם מה זאת הצהרת כורש, ועכשיו זה.'"

 

 

ובהזדמנות זו: שנה טובה ומתוקה לכל קוראי הבלוג!

נביאים מערים אחרות: ביטויים שהגיעו אל העברית מהקוראן ומהברית החדשה

מה משותף לביטויים "אין נביא בעירו", "מלח הארץ" ו"חמור נושא ספרים"? אף שהם נשמעים עבריים למהדרין, שלושתם הגיעו אלינו משפות אחרות, וליתר דיוק: מכתבי הקודש של דתות אחרות – הברית החדשה והקוראן.

הגרסה המוקדמת ביותר של הברית החדשה הקיימת כיום היא כמובן ביוונית. הנה תרגום לעברית של הקטע המחויך שבו מופיע הביטוי "אין נביא בעירו": "כַּאֲשֶׁר סִיֵּם יֵשׁוּעַ אֶת הַמְּשָׁלִים הָאֵלֶּה הָלַךְ מִשָּׁם. הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: 'מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?' … אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ'" (הבשורה על פי מתי, יג 57-53).

גם הצירוף "מלח הארץ", שאנו משתמשים בו בדרך כלל כדי לתאר אליטות ארץ-ישראליות למיניהן, מקורו בברית החדשה, שם ישו מכנה בו את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי ה 13).

ומנין הביטוי "חמור נושא ספרים"? הביטוי הזה, המציין אדם שלמד הרבה אך אינו מבין מה שלמד, מקורו בקוראן, שם אנו מגלים לצערנו כי הוא מתייחס דווקא לעם ישראל: "העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים" (סורה 62 ה, תרגום רקנדורף). "חמור נושא ספרים" נכנס לשפה העברית כבר בימי הביניים, ואנו מוצאים אותו בספר "חובות הלבבות" של רבנו בחיי בן יוסף אבן פַּקוּדָה, פילוסוף יהודי בן תור הזהב בספרד. אבן פקודה מתאר עשר דרגות של בקיאות בתורה, ש"חמור נושא ספרים" היא הנמוכה שבהן: "תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים".

ביטויים מתורגמים כאלה הם דוגמאות של תרגום שאילה, כלומר אימוץ של מילה או ביטוי משפה אחרת על ידי תרגום מילולי של מרכיביהם: כאלה הם למשל "נזילוּת" (liquidity) ו"ירח דבש" (honeymoon). ישנם ביטויים מתורגמים שתוכנם משקף תרבויות ומקומות אחרים, ולכן קל להבחין שאינם עבריים במקורם. כאלה הם למשל "לא כוס התה שלי" ו"הולך על קרח דק". ואילו אחרים, כדוגמת "אין נביא בעירו" ו"חמור נושא ספרים", נשמעים טבעיים כל כך בעברית עד שמפתיע לגלות שמדובר ברכש משפות אחרות.

 

הפוסט הזה נכתב בעקבות הרצאתו המקסימה של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, באוניברסיטה הפתוחה. אם תרצו עדכונים על ההרצאות הבאות בסדרה, תוכלו למצוא אותם כאן.

תודה לחברי פורום אג'נדה שתרמו דוגמאות לביטויים המשקפים תרבויות אחרות. הציטוטים מן הברית החדשה לקוחים מן התרגום הקריא והמודרני של "החברה לכתבי הקודש בישראל". התמונה שבראש הפוסט לקוחה מן הסרט Jeremiah מתוך הסדרה The Bible.

 

"כזכור", "כאמור", "כמובן": מתי כדאי ומתי הן מיותרות?

כתיבה או עריכה של טקסט דומה לסלילת דרך. אנחנו מזמינים את הקוראים לנסיעה ושואפים, בדרך כלל, שהיא תהיה חלקה: שקוראינו יתקדמו בקלות ובנוחות, ולא ייתקלו במהמורות ובשילוט לא-ברור.

סוגיית ה"שילוט" בטקסט עלתה בדעתי בעקבות ספר חדש שנחת על שולחן הבלוג, "תכתוב תרוויח" של צפריר בשן. הספר עוסק בכתיבה של טקסטים קצרים, כגון פוסטים וטקסטים שיווקיים, ונקודה שלכדה את תשומת לבי הייתה עצה לגבי השימוש במילים "כזכור", "כאמור" ו"כידוע", ובקרובתן "כמובן".

בשן מפגין זהירות בריאה לגבי כללים; הוא יודע היטב שכמעט כל כלל נכון – ובכן – בדרך כלל. תלוי בסוג הטקסט, בכותב ובקהל. ובכל זאת, הוא ממליץ בחום להימנע משימוש במילים כגון "כזכור", "כאמור" ו"כידוע": "כזכור למי בדיוק? כידוע למי בדיוק? ואם כבר אמרתם, אז למה להגיד כאמור ולחזור על זה?" ומסכם – אם השתמשתם באחת המילים האלה, "סימן שאתם חוזרים על עצמכם, או שאתם מניחים הנחות לא מבוססות".

יפה. הרהרתי מעט בתובנה הזאת, וחשבתי שאם הטקסט הוא דרך שהקוראים נוסעים בה, הרי ש"כזכור" ו"כאמור" הם סוג של שלטים: "שימו לב, את זה ידעתם עוד לפני שהתחלתם לקרוא" או "שימו לב, על זה דיברנו קודם". בדרך כלל, בטקסט קצר אין צורך ב"שלטים" כאלה, ואם הם מופיעים – כדאי לבדוק מדוע: מעבר לבעיות האפשריות שהמחבר מצביע עליהן (חזרות מיותרות או הנחות לא-מבוססות), ייתכן שהטקסט מסובך מדי ואפשר לפשט אותו.

וכאן אנו מגיעים לקרובה "כמובן". בשן כותב, וצודק:

"ויש גם את כמובן, כמובן. הוא כבר פחות חד משמעי מאחיו. מצד אחד, יש בו הנחת יסוד לא ראויה (שמשהו הוא מובן), אבל מצד שני, הוא דרך נהדרת להוביל למסקנה – ובפרט למסקנה שאליה רציתם להוביל את הקוראים. אז כמובן כן ראוי לשימוש, אבל לשימוש מושכל. הוא יכול להוציא אתכם מתנשאים (כמובן), אבל הוא יכול גם להראות לקורא שהוא חשב על כל זה בעצמו (כמובן!)".

"כמובן" הוא כלי מועיל במיוחד בטקסטים מורכבים, ועוד יותר במיוחד – כאשר הם פונים לקהל מגוון. וכל קהל המונה יותר מאדם אחד הוא הרי מגוון: לכל קוראת או מאזין יש השכלה, ניסיון ורקע שונים. למשל, יש מי שיודע כמובן מאליו ש-apricot פירושו "משמש" או שקומיקס אינו הסוג היחיד של אמנות שיש לו שפת סימנים מוסכמת. ויש מי שיודע, אבל יידרש לו רגע כדי לשלוף את המידע הזה, ויש מי שיודע במעומעם או איננו יודע. וכיוון שזה המצב, "כמובן" יכול לתת לקוראים שיודעים תחושה שלא זלזלנו באינטליגנציה ובידע שלהם, ובינתיים לסייע לשאר הקוראים לשלוף מזיכרונם את הפרט הרלוונטי ולספק אותו למי שידע במעומעם או לא ידע. ה"כמובן" הוא, אפוא, כלי מעולה ליצירת "חוויית נסיעה" חלקה בטקסט.

ובעניין אחר: הרצאתו של ד"ר אורי מלמד "פתגמים ומקבילותיהם בלשונות העולם: שימושים בפתגמי עם שנשתרשו במילון העברי ובדיבור העברי" תתקיים ביום חמישי 12.9.19 במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. הכניסה בלא תשלום, קוראי הבלוג מוזמנים ביותר. פרטים בהזמנה וגם כאן.

שלט בשני קולות

 

התמונה שלמעלה אולי לא נראית לכם כמו צילום של הברקה עיצובית, אבל בואו נסתכל שוב. בין הצינורות למנוע של המזגן ישנו שלט שאומר – מה בעצם? רוב הקוראים יפענחו אותו כנראה כך: "אלוף המזרונים". לעומת זאת, קוראים רגישים לתקן, שיודעים שהצורה התקנית של המילה הזאת היא "מזרן", מוזמנים לקרוא אותו כ"אלוף המזרנים", מבלי לפענח את הספרה 1 כאות ו"ו.

השלט התמים-למראה הזה הוא אפוא טקסט כפול, המציע שתי קריאות אפשריות ופונה לקהלים שונים (בכוונה? אולי). הפנייה הכפולה הזאת היא "שקטה", אינה מושכת תשומת לב לעצמה ואף אחת מהקריאות אינה מפריעה לאחרת.

בכך השלט הזה דומה להגדרה האלגנטית של המילה "כלום" במילון ההווה כ"שום דבר", המתאימה גם למובן המקורי של המילים (משהו) וגם למובנן הרווח כיום – היעדר, אין: כך או כך, "כלום" ו"שום דבר" הם אכן שקולים.