דילוג לתוכן

מלכים נגד תינוקות: משה רבנו, אדיפוס, כורש

 

תינוק נולד בארמון. איזו שמחה! אך המלך מקבל נבואת אזהרה: סכנה גדולה נשקפת לו מהתינוק הזה. בלב כבד, המלך מורה לאחד מאנשיו לסלק את התינוק ולהרוג אותו. כצפוי (הרי יש נבואה), המשימה הזאת משתבשת. השליח אינו מסוגל להרוג את התינוק, אף שהוא מעמיד פנים שעשה את המוטל עליו. לימים התינוק גדל לאיש, ומגשים כמובן את גורלו, כלומר את הסכנה שתוארה בנבואה.

מיהו התינוק? רובנו נחשוב כנראה על אדיפוס, בנו של ליוס מלך תבי במיתולוגיה היוונית, שנבואה חזתה כי יהרוג את אביו ויישא לאשה את אמו. המלך ליוס הורה למשרת להרוג את בנו, אך המשרת חס על התינוק והשאיר אותו למות בהרים, והתינוק הגיע לארמונם של מלך ומלכת קורינתוס וגדל כבנם. בבגרותו גילה אדיפוס את הנבואה, נמלט מקורינתוס כדי להתרחק מהוריו ולא להגשים את הנבואה הנוראה, וכך, כמובן, הגיע אל הוריו המקוריים ומבלי דעת, אכן הגשים אותה.

לאחרונה גיליתי סיפור דומה להפליא במיתולוגיה של אזורנו, הודות לספרו החדש של יונתן ילון "כורש הנסיך האחרון". הספר, שראה אור לפני שבועות אחדים, מספר על דמותו של המלך הפרסי כורש. ניתן לתאר את הספר באמצעות (סוג של) אוקסימורון: רומן היסטורי קצר וקליל (פחות ממאתיים עמוד).

בפרויקט ההדסטארט לצורך ההוצאה לאור של הספר, הציע ילון תשורה משועשעת – "כל כתבי ילון", כלומר כל השלושה. לצד היותו סופר, ילון הוא גם איש שיווק, והרעיון של בינג' ילון, שיאפשר לי להתרשם משלוש היצירות זו לצד זו, אכן מצא חן בעיניי. לשני הספרים האחרים אתייחס בהמשך; לעת עתה, נחזור ל"כורש".

תוך כדי קריאה הבחנתי אפוא בדמיון בין סיפורו של כורש לסיפורו של אדיפוס, ואף באלמנטים המשותפים לכמה דמויות אחרות במיתוס ובספרות, ובהן משה רבנו, ישו ושלגיה.

הילדים שנשארו בחיים

המלך הפרסי כורש – אם לדייק, כורש השני, או "כורש הגדול", בן המאה ה-6 לפני הספירה – הוא דמות בלתי מוכרת יחסית לציבור הישראלי, אף שיש לו חשיבות רבה הן כשליט של אימפריה נרחבת בעולם העתיק והן כדמות מרכזית בתולדות העם היהודי. כורש פרסם את "הצהרת כורש" הנודעת, שבה העניק לנתיניו את חופש הפולחן; לעם היהודי איפשר כורש את "שיבת ציון", כלומר חזרה מגלות בבל לארץ ישראל.

לצורך כתיבת "כורש" הסתמך ילון על כתביהם של כמה היסטוריונים בני העת העתיקה, ובפרט ההיסטוריון היווני הרודוטוס, וכן על התנ"ך. המקורות האלה מציגים וריאציות שונות ולעיתים סותרות של סיפורו של כורש, ויָלון הרשה לעצמו חירות רבה ביצירת שילוב ביניהן ובהוספת התרחשויות, פרשנות ואף דמויות, כך שהספר הוא בפירוש רומן, ולא עיבוד מודרני גרידא של החומרים ההיסטוריים. למען הפשטות, אתייחס להלן לאירועים כפי שילון מתאר אותם בספרו, אך כמעט כל ההתרחשויות העיקריות מופיעות, בווריאציות שונות, במקורות עצמם (עברית, אנגלית).

מהו, אם כן, סיפורו של כורש, והיכן הוא משיק לסיפורו של אדיפוס ולאלה של הדמויות האחרות שהזכרתי?

כורש של ילון הוא נכדו של אַסְטְיָאגֶס מלך מָדַי, בנה של בתו, הנסיכה מַנְדַנָא. מגיד העתידות המלכותי מפרש את חלומותיו של המלך ומנבא כי התינוק הרך עתיד להפיל את סבו מכס המלוכה. המלך מורה אפוא לשר הצבא שלו, הַרְפָּגוּס, לחטוף את התינוק מן הארמון, להרוג ולקבור אותו. כדי להימנע מספוילרים, לא אתאר בפירוט את המשך המאורעות, אך מכיוון שכורש גדל והיה למלך חשוב (ולאחד השליטים הראשונים שדגלו בזכויות אדם ובסובלנות דתית), קל לשער שהרפגוס לא מילא את הפקודה שהוטלה עליו.

סיפורו של כורש דומה אפוא לסיפורו של אדיפוס בכמה אלמנטים מרכזיים, ובהם הנבואה על תינוק מלכותי שימיט אסון על המלך, הניסיון להרוג את התינוק והשליח שחס על חייו.

כל האלמנטים האלה, אמנם לא במרוכז אלא בתפזורת, מופיעים גם במיתוסים וביצירות ספרות אחרות. מלך המנסה להרוג ילד בעקבות נבואה על עתידו מופיע בסיפורו של ישו בברית החדשה (הבשורה על פי מתי): הורדוס שמע על הולדת "מלך היהודים", וכדי להשמיד את הילד, ציווה להרוג את כל הילדים בני שנתיים ומטה באזור בית לחם.

גם משה רבנו מופיע בסיפור דומה, אם כי לא בתנ"ך, אלא בטקסטים מאוחרים יותר (מדרש שמות רבה ו"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו); על פי מקורות אלו, שמע פרעה נבואה על הולדת תינוק עברי שישחרר את בני ישראל מן העבדות, ומכאן – כמתואר בתנ"ך – ההוראה להרוג את כל התינוקות העברים הזכרים, הצלת משה על ידי אחותו, אימוצו על ידי בת פרעה וגדילתו בארמון.

אלמנט אחר מסיפוריהם הדומים של אדיפוס וכורש מופיע ביצירה מאוחרת בהרבה, האגדה "שלגיה". ב"שלגיה" אין נבואה, אך יש מלכה המבקשת להרוג ילדה, שגם היא, במובן מסוים, עומדת להפילה מכיסאה, כלומר ממעמדה כאשה היפה ביותר בכל הארץ. את המשימה מקבל הצייד, החס על שלגיה כפי ששליחים אחרים חסו על אדיפוס ועל כורש התינוקות; הוא מניח לשלגיה ללכת ומביא למלכה, כהוכחה שהרג אותה, את איבריה של חיית בר.

אם קראתם את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, או את הפריקוול "ספר האבק", אולי כבר זיהיתם כמה מהאלמנטים האלה בסיפורה של הילדה ליירה בֶּלַאקְוָוה, שנבואה מזהה אותה כהתגלמות שנייה של חוה אמנו, העומדת לחטוא שוב בחטא הקדמון. הממסד הכנסייתי המתואר בספר מנסה אפוא להרוג את ליירה מאז ינקותה, כדי למנוע את הגשמת הנבואה הזאת.

ומי עוד? כמה מקוראי הפוסט הזה ודאי הספיקו בינתיים לומר "הארי פוטר!". ואכן, בסיפורו של הילד-הקוסם מופיעים כמה מהאלמנטים שהבחנו בהם כאן – התינוק שעל פי הנבואה, עתיד להביא לסופו של שליט (וולדמורט); השליט שמנסה להרוג את התינוק, אך אינו מצליח, והתינוק מוסתר אצל משפחה אומנת; ולבסוף, התגשמות הנבואה.

בינג' ילון

ומה אפשר לגלות בבינג' של כל כתבי ילון? שני הספרים שקדמו ל"כורש" הם ספר הסיפורים "אהוב על בנות" (2002) ו"המלך צ'ינגיס הראשון", סאטירה פוליטית הומוריסטית שראתה אור לפני כשנתיים. ילון התברך בהומור, בדמיון שופע ובכתיבה קלילה וחיננית. שלושת הספרים שייכים לז'אנרים שונים, אך כולם גולשים אל ההזוי והפנטסטי ובכולם האהבה היא כוח מניע מרכזי.

קל להבחין שרעיון המלוכה קוסם לילון. כבר ב"אהוב על בנות" אנו פוגשים בסיפור "המעמד מחייב", שבו חברתו של הגיבור הופכת לקומוניסטית ואז מוותרת על המהפכה בעקבות קידום בעבודה, המצרף אותה, להבנתה, למעמד בעלי ההון. הגיבור מצטער על כך מעט, אבל "חשבתי על מאבק חדש – להחזיר את המונרכיה … ואני, תמיד רציתי להיות מלך". שני הספרים הבאים אכן עוסקים כמובן במלכים – הדיקטטור הדמיוני צ'ינגיס והמלך ההיסטורי כורש.

אך לא רק רעיון המלוכה בכלל, אלא כורש עצמו נותן הופעת אורח קצרה כבר בספר הביכורים של ילון, שראה אור כשהיה בן 24. בסיפור "שקרים קטנים", הגיבור יוצא עם נערה; היא טוענת שהיא בת 19, אך הוא חושד שלמעשה היא צעירה יותר בכמה שנים. במאמציו לבדוק אם מדובר בקטינה, הוא מנסה למצוא את תעודת הזהות שלה, בודק ספרי מחזור ולבסוף, בייאושו, מציג לה שאלות על חומרי לימוד מן התיכון.

"'את יודעת מה זה קוסינוס?' שאלתי אותה.

'מה?' היא הופתעה. 'אתה ממש מוזר הערב.'

'אז אני מבין שאת לא יודעת.'

'מה זה השאלות האלה?' התרעמה. 'קודם מה זאת הצהרת כורש, ועכשיו זה.'"

 

 

ובהזדמנות זו: שנה טובה ומתוקה לכל קוראי הבלוג!

נביאים מערים אחרות: ביטויים שהגיעו אל העברית מהקוראן ומהברית החדשה

מה משותף לביטויים "אין נביא בעירו", "מלח הארץ" ו"חמור נושא ספרים"? אף שהם נשמעים עבריים למהדרין, שלושתם הגיעו אלינו משפות אחרות, וליתר דיוק: מכתבי הקודש של דתות אחרות – הברית החדשה והקוראן.

הגרסה המוקדמת ביותר של הברית החדשה הקיימת כיום היא כמובן ביוונית. הנה תרגום לעברית של הקטע המחויך שבו מופיע הביטוי "אין נביא בעירו": "כַּאֲשֶׁר סִיֵּם יֵשׁוּעַ אֶת הַמְּשָׁלִים הָאֵלֶּה הָלַךְ מִשָּׁם. הוּא בָּא אֶל עִירוֹ וְלִמֵּד אוֹתָם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עַד כִּי הִשְׁתּוֹמְמוּ וְאָמְרוּ: 'מִנַּיִן לוֹ הַחָכְמָה הַזֹּאת וּמַעֲשֵׂי הַנִּסִּים? הֲרֵי זֶה בְּנוֹ שֶׁל הַנַּגָּר. הֲלֹא שֵׁם אִמּוֹ מִרְיָם וְאֶחָיו יַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן וִיהוּדָה. וְאַחְיוֹתָיו הֲרֵי כֻּלָּן פֹּה אִתָּנוּ. אִם כֵּן מִנַּיִן לוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה?' … אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: 'אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ'" (הבשורה על פי מתי, יג 57-53).

גם הצירוף "מלח הארץ", שאנו משתמשים בו בדרך כלל כדי לתאר אליטות ארץ-ישראליות למיניהן, מקורו בברית החדשה, שם ישו מכנה בו את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי ה 13).

ומנין הביטוי "חמור נושא ספרים"? הביטוי הזה, המציין אדם שלמד הרבה אך אינו מבין מה שלמד, מקורו בקוראן, שם אנו מגלים לצערנו כי הוא מתייחס דווקא לעם ישראל: "העמוסים בתורת אל ואינם שומרים אותה נמשלו כחמור נושא ספרים" (סורה 62 ה, תרגום רקנדורף). "חמור נושא ספרים" נכנס לשפה העברית כבר בימי הביניים, ואנו מוצאים אותו בספר "חובות הלבבות" של רבנו בחיי בן יוסף אבן פַּקוּדָה, פילוסוף יהודי בן תור הזהב בספרד. אבן פקודה מתאר עשר דרגות של בקיאות בתורה, ש"חמור נושא ספרים" היא הנמוכה שבהן: "תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון והם בתכונת חמור נושא ספרים".

ביטויים מתורגמים כאלה הם דוגמאות של תרגום שאילה, כלומר אימוץ של מילה או ביטוי משפה אחרת על ידי תרגום מילולי של מרכיביהם: כאלה הם למשל "נזילוּת" (liquidity) ו"ירח דבש" (honeymoon). ישנם ביטויים מתורגמים שתוכנם משקף תרבויות ומקומות אחרים, ולכן קל להבחין שאינם עבריים במקורם. כאלה הם למשל "לא כוס התה שלי" ו"הולך על קרח דק". ואילו אחרים, כדוגמת "אין נביא בעירו" ו"חמור נושא ספרים", נשמעים טבעיים כל כך בעברית עד שמפתיע לגלות שמדובר ברכש משפות אחרות.

 

הפוסט הזה נכתב בעקבות הרצאתו המקסימה של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, באוניברסיטה הפתוחה. אם תרצו עדכונים על ההרצאות הבאות בסדרה, תוכלו למצוא אותם כאן.

תודה לחברי פורום אג'נדה שתרמו דוגמאות לביטויים המשקפים תרבויות אחרות. הציטוטים מן הברית החדשה לקוחים מן התרגום הקריא והמודרני של "החברה לכתבי הקודש בישראל". התמונה שבראש הפוסט לקוחה מן הסרט Jeremiah מתוך הסדרה The Bible.

 

"כזכור", "כאמור", "כמובן": מתי כדאי ומתי הן מיותרות?

כתיבה או עריכה של טקסט דומה לסלילת דרך. אנחנו מזמינים את הקוראים לנסיעה ושואפים, בדרך כלל, שהיא תהיה חלקה: שקוראינו יתקדמו בקלות ובנוחות, ולא ייתקלו במהמורות ובשילוט לא-ברור.

סוגיית ה"שילוט" בטקסט עלתה בדעתי בעקבות ספר חדש שנחת על שולחן הבלוג, "תכתוב תרוויח" של צפריר בשן. הספר עוסק בכתיבה של טקסטים קצרים, כגון פוסטים וטקסטים שיווקיים, ונקודה שלכדה את תשומת לבי הייתה עצה לגבי השימוש במילים "כזכור", "כאמור" ו"כידוע", ובקרובתן "כמובן".

בשן מפגין זהירות בריאה לגבי כללים; הוא יודע היטב שכמעט כל כלל נכון – ובכן – בדרך כלל. תלוי בסוג הטקסט, בכותב ובקהל. ובכל זאת, הוא ממליץ בחום להימנע משימוש במילים כגון "כזכור", "כאמור" ו"כידוע": "כזכור למי בדיוק? כידוע למי בדיוק? ואם כבר אמרתם, אז למה להגיד כאמור ולחזור על זה?" ומסכם – אם השתמשתם באחת המילים האלה, "סימן שאתם חוזרים על עצמכם, או שאתם מניחים הנחות לא מבוססות".

יפה. הרהרתי מעט בתובנה הזאת, וחשבתי שאם הטקסט הוא דרך שהקוראים נוסעים בה, הרי ש"כזכור" ו"כאמור" הם סוג של שלטים: "שימו לב, את זה ידעתם עוד לפני שהתחלתם לקרוא" או "שימו לב, על זה דיברנו קודם". בדרך כלל, בטקסט קצר אין צורך ב"שלטים" כאלה, ואם הם מופיעים – כדאי לבדוק מדוע: מעבר לבעיות האפשריות שהמחבר מצביע עליהן (חזרות מיותרות או הנחות לא-מבוססות), ייתכן שהטקסט מסובך מדי ואפשר לפשט אותו.

וכאן אנו מגיעים לקרובה "כמובן". בשן כותב, וצודק:

"ויש גם את כמובן, כמובן. הוא כבר פחות חד משמעי מאחיו. מצד אחד, יש בו הנחת יסוד לא ראויה (שמשהו הוא מובן), אבל מצד שני, הוא דרך נהדרת להוביל למסקנה – ובפרט למסקנה שאליה רציתם להוביל את הקוראים. אז כמובן כן ראוי לשימוש, אבל לשימוש מושכל. הוא יכול להוציא אתכם מתנשאים (כמובן), אבל הוא יכול גם להראות לקורא שהוא חשב על כל זה בעצמו (כמובן!)".

"כמובן" הוא כלי מועיל במיוחד בטקסטים מורכבים, ועוד יותר במיוחד – כאשר הם פונים לקהל מגוון. וכל קהל המונה יותר מאדם אחד הוא הרי מגוון: לכל קוראת או מאזין יש השכלה, ניסיון ורקע שונים. למשל, יש מי שיודע כמובן מאליו ש-apricot פירושו "משמש" או שקומיקס אינו הסוג היחיד של אמנות שיש לו שפת סימנים מוסכמת. ויש מי שיודע, אבל יידרש לו רגע כדי לשלוף את המידע הזה, ויש מי שיודע במעומעם או איננו יודע. וכיוון שזה המצב, "כמובן" יכול לתת לקוראים שיודעים תחושה שלא זלזלנו באינטליגנציה ובידע שלהם, ובינתיים לסייע לשאר הקוראים לשלוף מזיכרונם את הפרט הרלוונטי ולספק אותו למי שידע במעומעם או לא ידע. ה"כמובן" הוא, אפוא, כלי מעולה ליצירת "חוויית נסיעה" חלקה בטקסט.

ובעניין אחר: הרצאתו של ד"ר אורי מלמד "פתגמים ומקבילותיהם בלשונות העולם: שימושים בפתגמי עם שנשתרשו במילון העברי ובדיבור העברי" תתקיים ביום חמישי 12.9.19 במסגרת סדרת "עורכים מארחים", בעריכתי, בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. הכניסה בלא תשלום, קוראי הבלוג מוזמנים ביותר. פרטים בהזמנה וגם כאן.

שלט בשני קולות

 

התמונה שלמעלה אולי לא נראית לכם כמו צילום של הברקה עיצובית, אבל בואו נסתכל שוב. בין הצינורות למנוע של המזגן ישנו שלט שאומר – מה בעצם? רוב הקוראים יפענחו אותו כנראה כך: "אלוף המזרונים". לעומת זאת, קוראים רגישים לתקן, שיודעים שהצורה התקנית של המילה הזאת היא "מזרן", מוזמנים לקרוא אותו כ"אלוף המזרנים", מבלי לפענח את הספרה 1 כאות ו"ו.

השלט התמים-למראה הזה הוא אפוא טקסט כפול, המציע שתי קריאות אפשריות ופונה לקהלים שונים (בכוונה? אולי). הפנייה הכפולה הזאת היא "שקטה", אינה מושכת תשומת לב לעצמה ואף אחת מהקריאות אינה מפריעה לאחרת.

בכך השלט הזה דומה להגדרה האלגנטית של המילה "כלום" במילון ההווה כ"שום דבר", המתאימה גם למובן המקורי של המילים (משהו) וגם למובנן הרווח כיום – היעדר, אין: כך או כך, "כלום" ו"שום דבר" הם אכן שקולים.

איך קוראים למרי ובובי? שמות פרטיים שהפכו למילים

 

לאחרונה התוודעתי לפרט טריוויה בלשני חמוד במיוחד: בשפת טוק פיסין, המדוברת בפפואה-ניו-גינאה, המילה שפירושה "אשה" היא מרי (meri), ומקורה בשם מרי (Mary), ששימש בתחילה כדי לציין אשה לבנה ובהמשך – נשים בכלל.

טוֹק פִּיסִין היא שפת קריאול, כלומר שפה שהתפתחה בעקבות מפגש בין שפות ומשלבת מאפיינים שמקורם בשפות האלה. שפת קריאול מתפתחת בדרך כלל משפת פידג'ין, שהיא שפה בסיסית ומצומצמת הנוצרת במצב של מפגש בין דוברי שפות שונות, למשל לצורכי סחר או בנסיבות עגומות יותר של עבדות או כמעט-עבדות. הקולוניאליזם הבריטי באזור אכן הוליד תחילה שפת פידג'ין, שהייתה מבוססת על אנגלית ועל שפות מקומיות ואירופיות נוספות; בהמשך התגלתה הפידג'ין הבסיסית הזאת כשפה נוחה לתקשורת בין אנשים שדיברו שפות אֵם שונות – בפפואה-ניו-גינאה יש כ-800 שפות, רבות מהן של קבוצות קטנות מאוד. "טוק פיסין" – מילולית: "לדבר (שפת) פידג'ין" – התרחבה והשתכללה אפוא בהתאם לצורך, והייתה לשפה "אמיתית" ולרבים אף לשפת אם, כלומר שפה ראשונה ועיקרית.

הבלשן ג'ון מקוורטר, בספרו המקסים The Power of Babel, מתאר את טוק פיסין כדוגמה להתפתחותן של שפות פידג'ין וקריאול, ומציג את מקורן של כמה מילים בשפה זו. המקבילה למילה a באנגלית, למשל, היא wanpela, שמקורה בצמד המילים one fellow, כך ש:

wanpela woksop

פירושה a workshop, סדנה. ואם נחזור ל"מרי", מקוורטר מציין ששם זה היה שכיח מאוד בקרב נשים לבנות בתקופה הוויקטוריאנית, שיא הנוכחות האנגלית באוקיאניה, ומוסיף כי אילו הקולוניאליזם היה מתרחש היום, ייתכן שהמילה ל"אשה" בטוק פיסין הייתה "ג'ניפר"!

שמות פרטיים שהפכו למילים קיימים גם בשפות אחרות, כמובן, אף ש"מרי" היא דוגמה בולטת במיוחד, כיוון שמדובר במילה בסיסית ומרכזית כל כך בשפה. בשפה האנגלית יש לא מעט מילים כאלה. כמה מהן הן bobby, שפירושה "שוטר" בבריטית; tom, חיה ממין זכר, בעיקר חתול; Mary Jane, כלומר נעלי בובה או מריחואנה; Jerry, בבריטית מיושנת "גרמני", בעיקר חייל. בצרפתית, benjamin פירושו בן זקונים, הבן הצעיר במשפחה (או אם זו בת – benjamine). כמה מהמילים האלה אף נכתבות באות ראשונה קטנה; הכתיב הזה מבהיר שאין מדובר כאן בשם פרטי, אלא במילה מן השורה.

בעברית התופעה שכיחה פחות; אם תנסו לחשוב על שמות פרטיים המשמשים כמילים, ודאי יעלו בדעתכם דוגמאות, אך רובן נמצאות אי-שם בדרך בין שם פרטי (כמו "רווית") לשם עצם מן השורה (כמו "מפית"). ישנם שמות פרטיים שהפכו גם לשמות מותג (דני, עוזי, עמוס) – אך הם מציינים רק את המוצר הספציפי, כגון מעדן חלב, רובה או לוויין מסוימים, ולא התרחבו כדי לציין, למשל, לוויינים באופן כללי. ישנם שמות פרטיים המשמשים כחלק מביטוי, כמו "נעלי גולדה" או "בוקר טוב אליהו", אך אינם נושאים עימם את המשמעות הזאת מחוץ לביטוי. וישנם גם שמות המציינים טיפוס מסוים ומשמשים ככינוי, אם בשפה גבוהה ואם בסלנג – כמו "נחשון", המציין מתנדב אמיץ; "בנימין", הצעיר שבחבורה; "תרח", "ירחמיאל" ואפילו "שמשון ויובב" – אך הם אינם מתפקדים כמילים לכל דבר: נמצא אותם בעיקר בצירופים כמו "התרח הזה", או בהטיה לשם תואר, כגון "נחשוני" או "ירחמיאלי", או באינטונציה המבהירה שמדובר באמירה פיוטית או משועשעת.

כמילים ממש אנו מוצאים למשל את "יורם" ואת "פרחה", שמקורה כנראה בשימוש מלגלג בשם הפרטי המזרחי (לפי השערה אחרת, מקור המילה הוא בכינוי גנאי ביידיש). לצד מטענה התרבותי הכבד של המילה "פרחה", יש בה גם עניין תחבירי ודקדוקי. נראה כי היא מופיעה בדיבור ובכתיבה בפני עצמה, ולא רק כחלק מביטוי; כי היא משמשת בקלות בצורת רבים, גם בציון מספר ("שתי פרחות מבריטניה") ומקבלת יידוע ("הפרחות של היום"); אפשר ליצור לה צורת סמיכות ("פרחת-על") ואפילו לגזור ממנה צורת זכר ("פרֶח"). כלומר, כאן, כמו במילה bobby באנגלית ובמילה meri בטוק פיסין, התרחש במלואו המעבר משם פרטי לשם עצם מן השורה.

 

על מילים שמקורן דתי תוכלו לקרוא כאן, ועל מילים שנוצרו בעקבות אירועים מסוימים תוכלו לקרוא כאן.

תודה לחברי פורום "אג'נדה" על הדוגמאות היפות שתרמו לפוסט.

זהירות, פלומה לפניך: על ידידי כזב בתרגום

המתרגמת והמרצה יעל כהנא-שדמי נוהגת לבקש מן הסטודנטים שלה לתרגם קטע הכולל את המילה apricot. פירוש המילה apricot הוא כמובן מִשמֵש, אך סטודנטים רבים מתרגמים אותה דווקא כ"אפרסק". כהנא-שדמי מסבירה את הטעות השכיחה הזאת בדמיון הצלילי בין שתי המילים, ומוסיפה שייתכן שדוברי עברית מתעתקים במחשבתם את apricot כ"אפריקוט", כך שנוצר גם כתיב דומה.

התובנה היפה הזאת של כהנא-שדמי הזכירה לי דוגמה אחרת ומעניינת, שנתקלתי בה כמה פעמים בספרים מתורגמים מאנגלית: הבחירה במילה "פְּלוּמָה" כתרגום ל-plumage באנגלית. המילים דומות – מיד נראה מדוע – אך בעוד ש-plumage פירושה כלל מַעֲטֶה הנוצות של בעל כנף, הרי ש"פלומה" היא נוצות או שיער עדינים מאוד או החלק הרך של הנוצות. גם כאן, כנראה, הדמיון בצליל הוא המושך מתרגמים לתרגם plumage כ"פלומה", למרות ההבדל במשמעות.

שני הצמדים האלה הם דוגמאות ל"ידידי כזב" – מילים בשפות שונות הדומות בצורתן ובצליליהן, אך שונות במשמעותן, ולכן עלולות להטעות את הקוראים, הדוברים ואפילו המתרגמים התמימים. את המונח טבעו מקסים קוזלר (Koessler) וז'ול דרוקיני (Derocquigny) בספרם משנת 1928 Les faux amis; ou, Les trahisons du vocabulaire anglais ("ידידי כזב, או בגידתו של אוצר המילים האנגלי"). אדם המפלס את דרכו בשפה שאינה שפת אמו עשוי לשמוח כאשר הוא פוגש במילה מוכרת – כשלמעשה, משמעותה שונה מכפי שהוא סבור, אם במעט ואם בהרבה. המילה caldo באיטלקית, למשל, גורמת לאי-הבנות לא-מעטות, משום שהיא דומה מאוד ל-cold באנגלית, אבל פירושה דווקא "חם".

ומדוע ציינתי קודם, כי הדוגמה של "פלומה" כתרגום ל-plumage היא מעניינת במיוחד? או. כי צמד המילים apricot ו"אפרסק", וכמותן גם cold ו-caldo, הן אומנם דומות בצליליהן, אך אין ביניהן קשר אטימולוגי, כלומר היסטורי. הצמדים האלה הם "ידידי כזב אקראיים": פשוטו כמשמעו – הם דומים במקרה.

לעומת זאת, plumage ו"פלומה" לא רק נשמעות דומות: הן קרובות משפחה. מקור שתיהן במילה הלטינית pluma, שפירושה "נוצה קטנה ורכה". ידידי כזב מסוג זה נקראים "ידידי כזב סמנטיים", שהדמיון ביניהם נובע ממוצא משותף.

ידידי כזב הם מעניינים מכמה בחינות: זיהוי מקור הדמיון – אם לפנינו ידידי כזב אקראיים או סמנטיים, וכיצד התגלגלו ונעשו דומים זה לזה; הבנה של האסוציאציות שלנו וסוגי הטעויות שאנו עושים; ולבסוף, ההיבט המעשי של תרגום ותקשורת בין-לשונית, והימנעות מטעויות בתרגום ומאי-הבנות.

והנה לינק לפוסט של יעל על המשמש והאפרסק:

להיות או לא להיות נקר

 

פעם החמיאו לי שיש לי עין טובה לבחירת ציטוטים מתוך ספרים ל"גַבִִּים" ולדפי יח"צ. ובכן, ניסיתי לבחור לכם ציטוט מתוך השיר הזה של ידידי צבי עצמון, שהוציא לאור ספר שירה חדש ומעולה, ישּירים. באמת שניסיתי, אבל אי-אפשר. פשוט קראו את השיר:

 

ביכורים, קיץ תשע"ד

שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת, נוֹשְׂאִים טְנָאִים

סַלִּים, סִירִים וַחֲבִילוֹת

וּמַגָּשִׁים,

מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת וִיחִידִים,

יְלָדִים וּבְנֵי נֹעַר בִּקְבוּצוֹת,

וְאִרְגּוּנִים וַחֲבָרוֹת

וּסְלֶבָּאִים

עוֹלִים, מִכָּל הָעֲבָרִים,

מֵהַשְּׁכוּנוֹת, מִמּוֹשָׁבִים וּמֵעָרִים מְרֻחָקוֹת בְּהַסָּעוֹת

אֶל הַמִּבְנֶה הָרָם

לְלֹא הֶפְסֵק, גַּם לֹא בִּשְׁעַת הַבִּקּוּרִים

וּמַגִּישִׁים מְנָחוֹת

לַכֹּהֲנִים

מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס,

חֲבוּשֵׁי אֹזֶן,

מְחֻבָּרִים לְצִנּוֹרוֹת וְשַׂקִּיּוֹת נוֹזְלִים,

וּמִי שֶׁרֹאשֵׁיהֶם עֲטוּפִים סְחוֹר סְחוֹר

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת,

וּמַשְׁאֵבוֹת וּמוֹנִיטוֹרִים,

וּכְסוּיֵי הָעֵינַיִם.

וּלְצִדָּם, כִּלְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע

וָאֹשֶׁר

שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל הַהוֹרִים

הַשַּׁכּוּלִים.

 

את השיר הזה כתב צבי לאחר שבנו עמוס נפצע במבצע צוק איתן. יכולנו לומר הרבה דברים על השיר – על דימוי העלייה לרגל לבית החולים, על ה"סלים וסירים וחבילות" שמביאים המבקרים כטְנָאִים של ביכורים, על החיילים הפצועים ככוהנים "מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס, חֲבוּשֵׁי אֹזֶן". יכולנו לשים לב לתיאור של ההורים כ"לְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע", הרומז מן הסתם ל"אומה שטופת דמע וקסם" במגש הכסף של אלתרמן. יכולנו לחשוב על המבצע הצבאי התורן כאחד משלושת הרְגָלִים הקבועים בלוח השנה, טקס החוזר בהכרח וגובה את מחיר האימה שלו. יכולנו אפילו – אחרי הכל, אנחנו בבלוג המתאים – לחשוב על צורת הרבים החיננית סְלֶבָּאִים. אבל קשה להוסיף על השיר הזה. לכן נמשיך לשיר אחר של צבי: "נקר, הבנת הנקרא".

"נקר" ראה אור בעיתוי מצוין – בדיוק יחד עם קומיקס הציפורים המבריק של הקומיקסאית נעה כ"ץ; יצירות המתבוננות בציפורים בשילוב של האנשה ומבט מדעי חוקר מזמן לא היו כל כך בטרנד. צבי מתבונן בנקר, ה"מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים" בעץ הקשה, רק כדי למצוא תולעת; ושואל את הנקר ואת עצמו – למה להתאמץ כל כך? הרי יש דרכים קלות יותר:

 

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

 

למה להתעקש לקדוח בעץ כדי להשיג אוכל? למה לבחור דווקא בדרך הקשה? הדרורים אמנם אוכלים מהפח, אבל בואו, גם לאכול תולעים זו לא מציאה גדולה. צבי לא משאיר אותנו בערפל בשאלה מיהו הנקר, כלומר על מי הוא חושב:

 

כמו … אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

 

אבל גם מי שאינו משורר עשוי לתהות לפעמים על גורלו של הנקר.

והנה השיר כולו:

נקר, הבנת הנקרא

מַכֶּה

מַקִּישׁ

חוֹבֵט

קוֹדֵחַ. קוֹדֵחַ. רֹאשׁ צִפּוֹר

מֵטִיחַ מַקּוֹר בְּגֶזַע יָבֵשׁ,

בְּעַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל הַנֻּקְשִׁים,

בִּצְרִיף הַמַּחְסָן

קִירוֹת הָעֵץ, הַקּוֹרוֹת.

אוּלַי פַּעַם בְּאֶלֶף

שׁוֹלֶה תּוֹלַעַת לְהַחֲיוֹת נֶפֶשׁ

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

נַקָּר

מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים

בְּעֵץ. רַק בְּעֵץ. לֹא

עַל נְיָר אוֹ בְּאֶבֶן

זוֹעֶקֶת

מִקִּיר

כְּמוֹ נָבִיא קַדְמוֹנִי, פְּרוּעַ שֵׂעָר, אוֹ פֹּה וָשָׁם

אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

 

ספרו של צבי עצמון ישּירים ראה אור בהוצאת עיתון 77.

צבי זכה בפרס יהודה עמיחי, פרס הרי הרשון, פרס חולון, פרס אקו"ם, פרס עיתון 77, פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס ברנשטיין לביקורת ופרס שר המדע לכתיבה, וכן במענקי קרן תל אביב והקרן לספרות יפה ירושלים.

מחלק בילוש: שגיאות בטקסט כעֲקֵבוֹת

 

בקטע שלפניכם נפלה טעות מצחיקה, המסומנת בעיגול. האם אתם יכולים לפענח מה התרחש כאן?

"העשבים נעים, אך מה מסתתר ביניהם? והנה מתגלה הדבר: 23! צב אפור, כבד …"

כן, מה שהסתתר בין העשבים לא היה 23, אלא הצב שמופיע במשפט הבא. כיצד הפך צב ל-23? פשוט – הספר, מהדורה ישנה של "החיים כמשל" של פנחס שדה, החל כנראה את חייו ככתב יד פשוטו כמשמעו, כלומר כתוב בעט. מי שהכין את כתב היד לדפוס קרא בטעות את המילה "צב" באותיות כתב יד (כתב רהוט) כצמד הספרות "23" – ואכן, אם תסתכלו על המספר "23", תראו שאפשר לפענח אותו גם כ"צב" בכתב יד מסוגנן. הטעות הזאת עברה בשקט את שלב ההגהה, והגיעה אל הספר המודפס.

את התגלית המצחיקה הזאת שלח לי ד"ר יובל נוב מהאייל הקורא, בתוספת הערה שהטעות תוקנה במהדורה מאוחרת יותר של הספר.

הטעות הזאת, מלבד היותה משעשעת, פועלת אפוא כסוג של עקבות: סוג הטעות מלמד אותנו על התהליך שעבר הטקסט, כלומר, שהיה כאן שלב של פענוח כתב יד. התובנה הזאת הזכירה לי קבוצה מעניינת אחרת של טעויות, שנתקלתי בהן כאשר עברתי על קובץ Word של יצירה ותיקה שעמדה לראות אור במהדורה מחודשת. הנה כמה מהטעויות האלה – נסו לשער כיצד קרו. מימין מופיע הטקסט כפי שהיה בקובץ, ומשמאל – מה שהיה צריך להיות בו:

מהסן                        מחסן

מילאו לאבי את הפה    מילאו לאבי את הפח

מצהים מבהיקים         מצחים מבהיקים

דררר                        דרדר

מרחול                       מרחוק

לנשמה אבי                לנשמת אבי

בשלוש הדוגמאות הראשונות מופיעה ה"א במקום חי"ת; בדוגמאות הבאות מופיעה רי"ש במקום דל"ת, למ"ד במקום קו"ף וה"א במקום תי"ו.

הטעויות האלה אינן נראות כשגיאות כתיב מהסוג האופייני לילדים או למבוגרים שכותבים בחיפזון, כלומר החלפה בין אותיות שמציינות הגאים דומים (כגון חילופי עם/אם). הן גם אינן נראות כמו שגיאות הקלדה, שבהן מתחלפות אותיות הנמצאות קרוב זו לזו במקלדת. לא; פה ההחלפה היא בין אותיות דומות בצורתן – "ה" – "ח"; "ד" – "ר"; "ל" – "ק", שבשתיהן יש קו אלכסוני; "ה" – "ת". השגיאות האלה הן תוצר אופייני של OCR, כלומר זיהוי תווים אופטי – המרה ממוחשבת של טקסט סרוק או מצולם לקובץ טקסט.

הצב שהפך ל-23 והדרדר שהפך ל"דררר" נובעים אפוא מאותו סוג של טעות – זיהוי אופטי שגוי של אותיות. על טעות הצב, כנראה בשנת 1958 (המהדורה הראשונה של "החיים כמשל") היה אחראי קורא אנושי; את ה"דררר" הפיקה תוכנת OCR. נחמד לראות עד כמה הטעויות האלה דומות – וגם להבחין בסיפוק, שטעות האנוש עדיין הייתה יצירתית יותר.

***

ותוספת נחמדה: "לפעמים הטעויות הוויזואליות הן דווקא הפתרון…". תודה לגיא כשר.

 

ספר אמנות: פירוק והרכבה

סקוט מקלאוד, יוצר ותיאורטיקן של קומיקס, הצביע על כמה שלבים בהתפתחותו של אמן קומיקס, המתאימים – כפי שהבחין בעצמו – להתפתחותם של אמנים ויוצרים בכלל. בספרו Understanding Comics (שאף תורגם לעברית), מקלאוד מגדיר בין השאר את שלב ה"ביצוע", כלומר המיומנות (איך מציירים פנים? איך מציירים פרספקטיבה?); את שלב המבנה, כלומר הארגון, התכנון והקצב של היצירה; ואת שלב ה"סגנון", כלומר פיתוח סגנון אישי וייחודי. אמן יכול לעצור לאחר כל אחד מהשלבים האלה, וכך להיות ביצועיסט טוב וראוי, או יוצר טוב בסגנון קיים, או אפילו אמן בעל סגנון ייחודי משלו. לחלופין הוא יכול להמשיך הלאה, כדי "לגלות את כל מה שצורת האמנות הזאת מסוגלת לעשות. יוצרים שבוחרים במסלול הזה הם במקרים רבים חלוצים ומהפכנים – אמנים שרוצים לטלטל את המערכת, לשנות את דרך המחשבה של אנשים, להטיל ספק בחוקים הבסיסיים ששולטים בצורת האמנות שבחרו". מקלאוד מציין כמה יוצרי קומיקס מהפכנים כאלה, ובהם – במשתמע – הוא-עצמו; כמהפכנים "בצורות אמנות אחרות" הוא מציין את פיקאסו, וירג'יניה וולף ואורסון וולס.

נזכרתי בתובנה הזאת של מקלאוד בעקבות הרצאתו המצוינת של נעם שכטר "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית". שכטר – מעצב, טיפוגרף ומרצה בבצלאל – אינו דרמטי כמו מקלאוד, אך בסגנונו הנינוח, הוא בוחן את האובייקט הוותיק הנקרא ספר מודפס, וספציפית – ספר אמנות או קטלוג אמנות מודפס, מפרק אותו לגורמיו ובונה אותו מחדש בדרכים יצירתיות ומפתיעות.

בתמונה שלמעלה, למשל, אנו רואים ספר הנפתח ומוחזק בדומה למחשב נייד. העיצוב יוצא הדופן של הספר ("שמעון שפירא עושה ארכיטקטורה", הוצאת מוזיאון ישראל) ממקם אותו בזמננו, עידן הקריאה הדיגיטלית. אך הוא עושה יותר מזה: הכיוון האנכי של הדפדוף מבטל את האוטומטיות שלו; הטקסט נמצא בדף התחתון, קרוב אלינו ונוח לקריאה, ואילו הסקיצות האדריכליות נמצאות בדף העליון, כך שהן ניצבות במרחק נוח מול העיניים.

צמד הספרים שבתמונה שלמטה, הקטן והגדול, ליווה את התערוכה "דליה אמוץ – ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" (מוזיאון תל אביב, 2000). הגדול מבין השניים הוא קטלוג התערוכה; הקטן הוא ספרון שכתבה האוצרת, שרה ברייטברג-סמל. הטקסט של ברייטברג-סמל היה יכול, כמובן, להיכלל בקטלוג; אך השילוב בין המאמר לתמונות היה מכפיף את השניים לאותם אילוצים, למשל מבחינת גודל העמוד (על האופי הדיאלקטי של ספרי אמנות כתבתי פעם כאן). שכטר בחר אפוא להפריד ביניהם, ולעצב כל אחד מהספרים בהתאם למטרתו השונה; שני הספרים נמכרו יחד, בתוך מעטפת נייר גדולה.

ולבסוף, הדף המעניין שלפניכם הוא תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ", ספר נלווה לתערוכה בשם זה של יאיר גרבוז במשכן לאמנות עין חרוד (2013). שכטר חיפש אחר עיקרון מארגן לספר, ולבסוף החליט לארגן אותו פשוט לפי צבעי היצירות. תוכן העניינים הוא הברקה – במקום שמות היצירות, מופיעות בו תמונות מוקטנות שלהן, כך שעמוד התוכן הוא שיקוף חזותי של הספר כולו, ומגלה בלי מילים את ההיגיון של סדר הציורים.

תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ" הזכיר לי את האתר החמוד  The Colors of Motion. האתר חוקר את השימוש בצבע בסרטים על ידי יצירת מלבנים שכל קו אופקי בהם מייצג את הצבע הממוצע של פריים יחיד. המלבן כולו מתאר לפיכך את השינויים בצבעוניות של הסרט מתחילתו ועד סופו (בתמונה: ייצוג הצבעוניות של הסרט "צורת המים"). בשני המקרים, תוכן ויזואלי הפרוש במרחב (לאורך ספר) או בזמן (לאורך סרט) מיוצג על דף אחד כך שאנו רואים את כולו יחד בבת אחת.

לכל העיצובים השונים האלה יש טביעת אצבע משותפת – העשייה הלא-סטנדרטית שאינה שופכת את התכנים לשטאנץ קיים, אלא מתעכבת להתבונן בהם ולהעניק להם צורה חדשה וייחודית משלהם.

 

 

תמונות הספרים באדיבות נעם שכטר. הציטוט מתוך "להבין קומיקס" של סקוט מקלאוד בתרגום דבי איילון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר (2018 [1993]).

 

בעקבות העוגיות

הלכתי עם בתי לבית קפה, והיא בחרה עוגיית פיננסייר.

שם מוזר, בעצם, פיננסייר. זה קשור לכסף? הלכתי לבדוק, ועד מהרה הגעתי למקורות המפתיעים של שמותיהם של שלושה מאפים מתוקים ועוגיות – שניים בצרפתית ואחד בעברית: פיננסייר, מקרון ופחזנית.

שמה של הפיננסייר, או אם מזמינים אותה בצרפת – ה"פיננסיֶה" (financier), אכן קשור לכסף – פירוש המילה בצרפתית הוא "איש כספים", כגון בנקאי או משקיע. למה? מסתובבים כמה הסברים: לפי אחד מהם, השם נובע מן הצורה המלבנית המסורתית של המאפה (בתמונה למעלה מימין), שיחד עם הצבע, מעניקה לו מראה של מטיל זהב. לפי הסבר אחר, העוגיות האלה אהובות על אנשי עסקים משום שקל לאכול אותן בלי ללכלך את הבגדים.

ומה עם המָקָרונים? העוגיות הצרפתיות האווריריות והססגוניות האלה שאלו את שמן (כמה מאות שנים אחורה) דווקא מן המקרוני האיטלקי.

ובעברית, מי שהתברכה בשם מעניין היא הפחזנית, או כפי שרובנו קוראים לה בפועל – פחזנייה. מנין שמו הפוחז של המאפה הזה? ובכן, גם כאן נתקלתי בשני הסברים – וברמז נחמד להסבר שלישי.

האקדמיה ללשון מציעה את ההשערה ש"פחזנית" נוצרה כתרגום מגרמנית, שבה המאפה האוורירי הזה נקרא Windbeutel, מילולית "שקית רוח". אותה מילה מציינת גם בני אדם, ואז פירושה "קל דעת", "ריק ופוחז". ואכן, שני מילונים מתחילת המאה ה-20 (מילון "עברי-רוסי-אשכנזי" של יהודה גרזובסקי משנת 1900 ומילון גרמני-עברי מאת משה מַרגל משנת 1906) מתרגמים Windbeutel כ"פחזן":

כאשר אנשי ועד הלשון העברית הכינו את ה"מילון למונחי מטבח" שראה אור ב-1938, ייתכן שהתרגום הזה של Windbeutel ל"פחזן" הוביל אותם לתרגם את אותה מילה במשמעות מאפה כ"פחזנית".

הסבר אחר שנתקלתי בו קושר את ה"פחזנית" דווקא ל-éclair הצרפתי, פחזנית מוארכת שפירוש שמה בצרפתית הוא פשוט "ברק", לפי הסבר רווח – משום שהיא נאכלת במהירות. ייתכן שהמשמעות הזאת של מהירות הובילה ל"פחזנית".

ולבסוף, בערך "פח"ז" במילון האטימולוגי של קליין מופיע הסבר שלפיו השורש הזה מציין קלות דעת וחוסר זהירות, ולאחר מכן מופיעה מילה קרובה בערבית, המתורגמת (לאנגלית, התרגום כאן שלי) כ"היה יהיר, במקור: העלה קצף"; קליין מוסיף ומשער, כי פירושו המקורי של השורש הזה היה "לתפוח, לעלות". האם ייתכן שהבחירה ב"פחזנית" הושפעה גם מן המשמעויות המוקדמות הידועות והמשוערות האלה של השורש – של קצף, עלייה ותפיחה – המתאימות מאוד למאפה הקליל הזה? אם כן ואם לא, אין ספק שזו בחירה מתאימה מאוד.

 

 

… וכזכור, בעוד שבועיים (3.6.19) יתקיים יום העיון פונטסטי – על גופנים, אותיות וטיפוגרפיה עברית, מאל"ף ועד תי"ו, שאני לוקחת חלק בארגונו. יהיה מרתק – ויהיו עוגיות, אם כי, ככל הנראה, לא מקרונים או פיננסיירים (או פחזניות).