Skip to content

שלל תפוחים בשלל שפות לראש השנה

לפעמים תפוח הוא רק תפוח, אבל לפעמים הוא כל מיני דברים אחרים – כמו תפוח אדמה ותפוח זהב (תפוז). מדוע "תפוח" הוא חלק משמם של דברים שלכאורה אין להם שום קשר לתפוחים? פתרון החידה נמצא ברובו מחוץ לעברית.

תפוח האדמה העברי קיבל את שמו בתרגום שאילה משפות אירופיות שונות: בצרפתית הוא נקרא pomme de terre, כלומר "תפוח מן הקרקע"; בהולנדית הוא נקרא aardappel, צירוף של aarde, קרקע, ו-appel, תפוח; בגרמנית אוסטרית הוא נקרא Erdapfel, וכן הלאה. בתהליך של תרגום שאילה – יצירת מילה חדשה על פי דרך התצורה שלה בשפה אחרת – נוצר אפוא בעברית צירוף חדש: תפוח אדמה.

סיפורו של "תפוח הזהב" אינו כה פשוט; אך בשפות אירופיות רבות, שמו של התפוז הוא צירוף הכולל את המילה "תפוח". בגרמנית, למשל, תפוז הוא Apfelsine, תפוח סין. בצרפתית עתיקה נקרא התפוז pomme d'orenge, כלומר תפוח אורנג'; pomme בצרפתית הוא תפוח וה"אורנג'" מקורו בסנסקריט, במילה nāraṅga, שפירושה עץ תפוז. מן הצירוף הזה נגזרו pomarańcza בפולנית, pomaranč בסלובקית ועוד. מכאן ש-orange בגרסותיו השונות אינו קשור כנראה לזהב; אף על פי כן, כבר בעבר הרחוק הרבו לקשר ביניהם, בשל הדמיון בין orange ל-aurum, "זהב" בלטינית, וכן בשל צבעו של הפרי (על הנטייה לראות ב-orange נגזרת של aurum מצביע מילון אוקספורד, במהדורה הלא-מקוצרת, והסבר ברוח זו מופיע למשל כאן). אחד ממיני התפוז אף נקרא בשם המדעי Citrus aurantium, פרי הדר זהוב. ייתכן אפוא ש"תפוח זהב" העברי נוצר כתרגום שאילה של "תפוח אורנג'" בשפות אירופיות שונות, ואולי בהשפעת השם המדעי C. aurantium – גם אם הבסיס האטימולוגי של ה"זהב" הזה אינו מדויק. ולבסוף, "תפוח זהב" העברי קשור כנראה גם לצירוף "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" המופיע בתנ"ך, בספר משלי, אף ששם הצירוף הזה מציין חפצי חן כלשהם, ולא פירות. הבלשן יצחק אבינרי קיצר את "תפוח זהב" לתפוז.

אם נחזור ל-pomme ול-apple, נמצא שהם מופיעים בשמותיהם של פירות רבים אחרים – כגון pineapple ("תפוח האורן", שמו של האננס באנגלית, בגלל דמיונו לאצטרובל); pomegranate ("תפוח עם הרבה גרעינים", רימון, באנגלית); ו-pomodoro ("תפוח זהב" או "תפוח אהבה", עגבנייה באיטלקית). השם "תפוח גן עדן" ניתן בעבר לעגבנייה בגרמנית (Paradiesapfel) ולבננה באנגלית (apple of paradise).

האם כל אלה נחשבו בעבר, משום מה, לסוגים של תפוחים? לא; גם apple וגם pomme החלו את דרכם במשמעות כללית יותר – פרי או חלק-צמח אכיל אחר, בעיקר אם הוא דומה בדרך כלשהי לתפוח. Pōmum בלטינית ציינה לא רק תפוח, אלא "פרי" באופן כללי; כך גם æppel באנגלית עתיקה. במידה מסוימת, משמעות זו נשמרה עד היום; מילון מריאם-ובסטר, למשל, מציין כאחת המשמעויות של apple "פרי או חלק-צמח אחר הדומה לתפוח" (כאן, התרגום שלי). ייתכן אפוא שמדויק יותר לתרגם pomme de terre כ"פרי אדמה" מאשר כ"תפוח אדמה". ואף על פי כן, יש לנו בעברית "תפוח אדמה" ו"תפוח זהב", לצד התפוח שנטבול בדבש בראש השנה.

שנה טובה!

 

 

תודה לחברי פורום אג'נדה הנהדרים, ובמיוחד ליאיר אור, שסייעו לי לברר את סוגיית תפוחי הזהב.

התמונה שבראש הפוסט היא "פּוֹמוֹנָה", צייר ניקולא פושה (Fouché). פומונה היא אלת עצי הפרי והמטעים הרומית; שמה נגזר מ-Pōmum, שפירושו פרי.

מילים בחדר האפל

 

התמונות שלמעלה מופיעות בקטלוג תערוכה שכותרתו "טוביה ריבּנר: מבט כפול". גיא רז אצר את התערוכה וערך את הקטלוג, שאני הייתי עורכת הלשון שלו.

ריבנר ידוע בעיקר כמשורר, ואפילו אני, שאינני חובבת שירה בדרך כלל, מוצאת ששיריו נפלאים. אך ריבנר מצלם במשך עשורים רבים לא פחות מכפי שהוא כותב. קטלוג זה מתמקד בצילומיו בקיבוץ מרחביה בשנות החמישים, וכולל מאמרים מצוינים של גיא רז, פרופ' גבריאל צורן ואחרים המתבוננים, בין השאר, בקשר בין יצירתו של ריבנר כמשורר ליצירתו כצלם.

אחת התובנות העולות מן המאמרים האלה מצאה חן בעיניי במיוחד, ואביא אותה כאן. פרופ' צורן, במאמרו, מבחין בקשר ההדוק שיוצר ריבנר בין המילים למה שהן מציינות, למשל בשורות האלה:

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

וַהֲלֹא הָאֵלֶם יוֹשֵׁב בִּגְרוֹנָן.

הָאוֹר שֶׁחָדַר אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר

שׁוּב אֵינֶנּוּ אוֹר בָּאֲפֵלַת הַחֶדֶר.

"אפלת החדר" שבשורות האחרונות מרמזת לקמרה אובסקורה, "חדר אפל". מתקן זה, שיש לו חשיבות רבה בתולדות הצילום, הוא חלל חשוך שהאור חודר אליו דרך נקב ויוצר תמונה; החדר שבשיר הוא מעין "קמרה אובסקורה", חדר אפל הקולט לתוכו את המראה שבחוץ. אך מי שמתבונן בצוצלת החוצָה את החלון אינו רק צלם, אלא גם משורר; הצוצלת שבחלון אינה רק מראֶה, אלא גם מילה, צירוף, "צוצלת חוצה", שהאות צד"י מופיעה בו כמה פעמים: "הַצָּדִי בְּרַק לַהַב".

צורן רואה בשיר זה, ובשירים אחרים של ריבנר, רצון לקלוט מילים כחלק מהחוויה החושית, מחוברות אליה, לא כסימן הדורש פענוח, אלא כגירוי הנקלט בתפיסתנו ישירות – בדומה לתמונה. כאן נדרש צורן למונחיו של הפילוסוף האמריקני צ'רלס סנדרס פירס, וטוען שריבנר שואף למילים שאינן סמלים או איקונים – אלא אינדקסים.

פירס, שטבע את המונח "סֶמיוטיקה" (תורת הסימנים), הגדיר שלושה סוגים של סימנים. לשיטתו, אינדקסים הם סימנים בלתי מכוּונים, הנובעים באופן טבעי מהתופעה שהם מייצגים – כגון נקישת נעלי עקב המעידה שמישהי מתקרבת לחדר, או ריח עשן המעיד על שריפה. איקונים הם סימנים מכוּונים הדומים במידת-מה לתופעה שהם מייצגים, כפי שסימן המצלמה המופיע למטה דומה למצלמה אמיתית. ואילו סמלים (סימבולים) הם שרירותיים, ואינם דומים לתופעה שהם מייצגים – כפי שהמילה "צוצלת" אינה דומה לציפור הזאת, וסימן שאלה אינו קשור ישירות לרעיון השאלה.

ככלל, מילים אינן דומות לתופעות שהן מייצגות, אינן איקונים וודאי אינן אינדקסים; הן סימנים שרירותיים, כלומר סמלים, ולראיה – לאותה תופעה עצמה יש שמות שונים בשפות שונות. ואף על פי כן, ריבנר מייחל לקשר הדוק וישיר בין העצם למילה:

הַשֵּׁם אֵינוֹ מָשׁ, כְּמוֹ צֵל, גַּם לֹא בַּחֹשֶׁךְ.

. . .

כְּאִלּוּ הַשֵּׁם הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, לֹא רַק

מִגּוּפֵנוּ אֶלָּא גַּם מִנִּשְׁמָתֵנוּ, אִם נֵדַע מָה הִיא.

הרצון הזה שצורן מזהה בשיריו של ריבנר – הרצון במילים הקשורות "באמת" לדברים שהן מייצגות – הזכיר לי משהו: הרעיון החוזר בתרבויות וביצירות רבות של "שמות אמיתיים" או "שפה קדושה", מילים המבטאות את טבעם האמיתי של הדברים שהן מציינות. במסורות מיסטיות וביצירות שונות מז'אנר הפנטזיה, ל"מילים אמיתיות" כאלה יש כוח להשפיע על המציאות. דוגמאות ידועות הן האגדה "עוץ לי גוץ לי", שבה הנערה יכולה להשתחרר מכוחו של השד שעזר לה רק אם תגלה את שמו האמיתי; ובמסורת היהודית, השם המפורש ואפילו רצפי אותיות מתוכו. בפרפראזה על ריבנר: מילים הן לפעמים ברק להב.

 

האוצר והצלם גיא רז ערך את הקטלוג "טוביה ריבּנר: מבט כפול" ואצר את התערוכה שהוא מתעד; התערוכה הוצגה במוזאון בית שטורמן בעין חרוד, בניהולה של עפרה ברעם.

השקת הקטלוג, יחד עם ספר שירה של ריבנר בשם "עוד לפני", תתקיים מחר (6.9.17) בנהלל.

 

 

הטבח המעורבב: מבט מפתיע על ניקוד

שגיאות כתיב עלולות לגרום לעצירה ברצף הקריאה – זה ברור. כאשר אנו רואים משהו כמו "לחטט את רגליו", או "אנשים שנוהגים בפרעות בכבישים ציבוריים", או "למה כל כך קשה למצוא פטרונות לבעיה הזאת" – סביר להניח שנתעכב לרגע עד שנבין למה התכוון המשורר.

לאחרונה נתקלתי בקושי דומה לא בשל שגיאת כתיב, אלא בשל שגיאת ניקוד. ברחוב אבן גבירול ישנה מסעדה בשם "שף בלול". הנה השלט שלה:

כלומר, "שֶף בָּלוּל". כמה פעמים ראיתי את השלט ונותרתי עם רושם עמום שמדובר בטבח מעורבב. לבסוף הקדשתי לעניין רגע מחשבה והבנתי שהכוונה "בַּלּוּל" – כלומר: בלול תרנגולות. בהחלט שם הגיוני יותר, למסעדה של עוף בגריל.

מעניין להבחין שידיעת הניקוד היא במקרה זה עושר השמור לבעליו לרעתו: לקוראים שאינם בקיאים בניקוד, שגיאת הניקוד הזאת שקופה לחלוטין ואינה מפריעה.

 

תודה ליקירת הבלוג דנה אלעזר-הלוי, ששיחה איתה הובילה לכתיבת הפוסט הזה.

צמות פשתן בישראל: צבעים מיובאים

"הנערה בעלת צמות הפשתן" – כך נקרא שיר מוקדם של המשוררת דליה רביקוביץ, שהתוודעתי אליו לאחרונה בהרצאה יפה של חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי. צמות הפשתן האלה הזכירו לי צמות אחרות, שנתקלתי בהן כילדה, כשקראתי את "אליפים" של אסתר שטרייט-וורצל. רוני, הגיבור, מביט בצמתה של ניצה, החברה שלו. הצמה בהירה, "לא צבע הזהב של אילנה, אלא צבע של פשתן".

שיער בצבע פשתן מופיע לא מעט בספרים מתורגמים, שנכתבו כנראה בזמנים ובמקומות שבהם גידלו פשתן והכירו היטב את צבעם הצהבהב-בהיר של הסיבים שמפיקים ממנו. כילדה בישראל, הסקתי מהספרים שקראתי שלפשתן יש גוון של שיער בלונדיני בהיר, כלומר "צמות הפשתן" שבספרים לימדו אותי מהו צבעו של פשתן, ולא להפך. ולמה אני זוכרת דווקא את הצמות של ניצה? אולי בגלל הכישרון של אסתר שטרייט-וורצל, ואולי משום שהיא סופרת ישראלית, וה"פשתן" הזה שהופיע על הרקע הכה-ישראלי של "אליפים" הפתיע אותי ונחרת בזיכרוני.

לימים מצאתי אמירה נבונה בעניין הזה בספר הנפלא "מאקס האוולאר", מאת המחבר ההולנדי אדוארד דַאוֶוס דֶקֶר, שחתם בשם העט "מוּלטָאטוּלִי". וכך הוא כותב: "כיום כבר התרגלנו לטיפשיוּת הביטוי 'חזק כאריה', אך מי שהשתמש בדימוי הזה באירופה לראשונה, הפגין בכך שנטל את ההשוואה לא משירת-הנפש, המציגה תמונות במקום טיעון ואינה יכולה לדבר אחרת, אלא שהעתיק פשוט את הקלישאה הסתמית שלו מספר זה או אחר – אולי מן התנ"ך – שנזכר בו אריה. שהרי איש משומעיו לא חווה מעולם את עוצמת האריה, ולכן היה זה מן הראוי להמחיש להם את העוצמה הזו על-ידי דימויו של האריה למשהו שעוצמתו מוכרת להם מניסיונם, ולא להיפך" (ההדגשה באות עבה – שלי).

כשפגשתי את "הנערה בעלת צמות הפשתן" של דליה רביקוביץ, תהיתי אפוא אם רק בעיניי זהו "צבע מהספרים". לפיכך שאלתי את שני ילדיי אם הם יודעים איזה צבע יש לפשתן (לא) וגם פניתי לקולגות המוכנים-לעזור מפורום המתרגמים והעורכים אג'נדה, וערכתי סקר בעניין. כמה מהמשתתפים השיבו "אולי חום?" או "בז'" ואפילו "כחול" (זהו צבעם של פרחי הפשתן). כמה השיבו שהם הבינו ש"שׂער פשתן" הוא סוג של בלונדיני מספרים מתורגמים – כלומר, נעזרו בהשוואה בכיוון שבו אני נעזרתי בה. והיו גם כאלה שידעו בדיוק במה מדובר, כי הכירו את הסיבים האלה משיעורי מלאכה או אמנות או מתיקון צינורות.

בקיצור, פשתן איננו חלק מעולמם של רוב הישראלים. ברור למה יש "שיער בצבע פשתן" בספר מתורגם, אך מה מעשיו אצל אסתר שטרייט-וורצל (שנולדה בפתח תקווה) ואצל דליה רביקוביץ (שנולדה ברמת גן)? ייתכן כמובן שרביקוביץ ושטרייט-וורצל כן הכירו את הפשתן ואת צבעו, והניחו שגם קוראיהן יכירו אותם; לחלופין, ייתכן שהתיאור הזה הגיע אליהן דרך הספרות, וחלחל לכתיבתן.

אך לפחות בשיר של רביקוביץ, ייתכן שההסבר מורכב יותר. "צמות הפשתן" תורמות לאווירה הרחוקה, הלא-ישראלית, של השיר, המתאר נערה הטובעת בנהר (בישראל טובעים בדרך כלל בים או בבריכות שחייה). את האפשרות הזאת מחזקים דבריו של טיקוצקי, שלפיהם רביקוביץ הצעירה – השיר התפרסם כשהייתה בת 18 – כתבה את השיר בתקופה שבה תרגמה את הבלדה הסקוטית "בּיינוֹרי", המספרת גם היא על נערה שטבעה. לבחירה דווקא ב"פשתן" הזר, הלא-ישראלי והלא-שקוף, יש יתרון בדיוק מסיבה זו: הוא ממקם את השיר לא כאן, אלא במחוזות רחוקים.

וצ'ופר לקוראים – רשומה מעניינת בבלוג הכתיבה ReferenceforWriters, ובה ריבועים צבעוניים הממחישים גוונים רבים של כמה צבעים, ובהם גם צהוב. כך אפשר לבדוק מהם בדיוק "חרדל", "קש", "ענבר" וגם "פשתן", במגבלות התצוגה של המסך ושיקול הדעת של בעלי הבלוג.

 

הציטוט מ"מאקס האוולאר" מתוך תרגומו של רן הכהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה. תודה רבה לרן שסרק בעבורי את הציטוט ולחברי פורום אג'נדה שהשתתפו בסקר בסוגיית הפשתן.

ג'ון סרל ופעולות הדיבור: חמישים דרכים לבקש טישו

אמא לילדה: יש לך טישו בתיק?

ילדה (מהססת): למה את שואלת?

אמא: כי אני רוצה לקנח את האף.

ילדה: בטח, הנה.

מה קרה כאן? כדי להבין מדוע היססה הילדה, ואיזו אי-הבנה התרחשה כאן, ניעזר בתיאוריית פעולות הדיבור של הבלשן ג'ון סֶרל, המבוססת על עבודתו של ג'ון אחר – הבלשן ג'ון אוסטין.

על פי תיאוריה זו, היחידה הבסיסית של התקשורת הלשונית היא פעולת הדיבור: אמירה, מַבָּע, המשמשת אותנו כדי לבצע פעולה מסוימת. פעולות הדיבור נחלקות לחמישה סוגים, שאחד מהם הוא פעולות הדיבור ההנחייתיות – כלומר אמירות שבהן אנו מנסים להשפיע על מישהו שיעשה (או לא יעשה) משהו.

פעולת דיבור הנחייתית (directive) יכולה להיות עדינה, כגון בקשה או הזמנה; או נמרצת, כגון דרישה או פקודה. בקשה או דרישה יכולות להיות ברורות מאוד, כאשר מנסחים אותן כמשפט ציווי:

"תן לי את הספר בבקשה" (בקשה).

"תחזירי ליונתן את הצעצוע שלו תכף ומיד" (דרישה).

ואולם, לא תמיד אנו מנסחים בקשה או דרישה בצורה ישירה ושקופה כל כך, וזאת בעיקר מטעמי נימוס. בדרך כלל אנו בוחרים בדרך עקיפה, שהיא עדינה יותר. כך, במקום "תן לי את הספר בבקשה" נאמר למשל "אתה יכול לתת לי את הספר?". לכאורה, אין לפנינו בקשה ("תן לי") אלא שאלה ("אתה יכול?"). אך הידע הלשוני-תרבותי שלנו, וכן הסיטואציה (ההקשר), מסייעים לנו להבין שביקשו מאיתנו משהו, ולכן לא נסתפק בתשובה "כן", אלא נמסור את הספר.

סֶרל מיין את שלל הדרכים השונות שבהן אנו מציגים בקשות בצורה עקיפה, לא-מפורשת, וחילק אותן לקבוצות האלה:

מבעים המתייחסים ליכולתו של הנמען לבצע את הפעולה המבוקשת: "יש לך עודף ממאה?".

מבעים המתייחסים לרצונו של המבקש: "אני אשמח אם תסדר את החדר."

מבעים המתייחסים לביצוע הפעולה על ידי הנמען: "אולי תנמיכי קצת את המוזיקה?".

מבעים המתייחסים לרצונו של הנמען לבצע את הפעולה: "יהיה לך נוח לבוא ביום רביעי?".

מבעים המתייחסים לסיבות לביצוע הפעולה: "כדאי שתתגלח."

הניסוחים המקובלים האלה, שאנו משתמשים בהם כדי להביע בקשות בצורה מנומסת, עלולים לגרום אי-הבנות מסוגים שונים. לדוגמה, כשאנו מבטאים רצון כלשהו, השומע עשוי להבין זאת כבקשה, גם אם לא התכוונו לכך.

דיאלוג הטישו שהופיע בתחילת הפוסט נובע מאי-הבנה דומה, אך בכיוון ההפוך. מבע מסוג "יש לך טישו?" ("יש לך אקמול?", "יש לך משהו לאכול?") מנוסח אמנם כשאלה אינפורמטיבית, אך מתפקד לעתים קרובות כבקשה בניסוח עקיף מהסוג הראשון שהזכרנו, המתייחס ליכולתו של הנמען לבצע את הפעולה.

אילו ילד אחר היה שואל את הילדה "יש לך טישו?", סביר להניח שהייתה מזהה מיד את הפנייה כבקשה, ועונה בהתאם "כן, הנה". אך במקרה זה, השואלת הייתה האם, שמרבה לשאול על תכולת התיק של בתה בלי לרצות להשתמש בה בעצמה ("חמודה, יש לך ספר קריאה בתיק? יש לך מפית?"). לפיכך נוצרה סיטואציה עמומה, ולילדה לא היה ברור באיזו פעולת דיבור מדובר: שאלה אינפורמטיבית ("האם יש לך טישו?") או בקשה ("תני לי בבקשה טישו"). לפיכך נדרשה הבהרה ("למה את שואלת?").

 

הפסל שתמונתו מופיעה בראש הפוסט נמצא במונטריאול, קנדה.

מה ההבדל בין ת"ש לט"ש? אחד ותיק, אחד חדש

 

מייל מהמדריכה במחנה הצופים עורר דיון ערני בקבוצת הווטסאפ של ההורים. "היום החניכים יהיו בזמן ט"ש ב-21:00," כתבה המדריכה, "וכולם יהיו זמינים."

אוקיי, כנראה יהיה אפשר לדבר עם הילדים בתשע. אבל מה זה זמן ט"ש? מישהי נזכרה ש"זמן ת"ש" הוא הזמן הפנוי שיש לחיילים לפני השינה. אבל אם כך, למה ט"ש? אולי טעות. לא, לא טעות, המדריכה כתבה ככה כבר פעמיים. טוב, הלכתי לבדוק וגיליתי באתר mako "מילון צה"ל" ובו כתוב: "שעת ט"ש – שעת טרום שינה, שעה שמקבלים בערב בטירונות לעניינים אישיים כמו מקלחת ושיחות טלפון הביתה".

אהה! ובכל זאת, ההורים שהכירו את המונח זכרו בפירוש "שעת ת"ש", "תנאי שירות" – שעה שבה מטפלים בעניינים הפרטיים, תנאי שירות לכל הדעות. חזרתי לד"ר גוגל ומצאתי כמה ויכוחים בשאלה אם שעת ת"ש או שעת ט"ש, כולל ההסבר מלא החיים הזה שהופיע בפורום "מתגייסים" בתפוז ב-2002: "שעת ת"ש – תנאי שירות! ולא ט"ש, מעולם לא היה דבר כזה ולא יהיה דבר כזה שנקרא טרום שינה, כנראה מדובר בהנפצה של איזה מ"כית דיסלקטית שלא יודעת איך כותבים ת"ש אז היא ניסתה למצוא משהו שיתאים לט"ש."

לפי השערת ה"מ"כית הדיסלקטית", המונח השתנה אפוא במהלך הזמן – התחיל את דרכו כ"שעת ת"ש (תנאי שירות)" והפך ל"שעת ט"ש (טרום שינה)", אולי בעקבות טעות, או בדיחה, שהתקבלו. לקחתי את ההשערה הזאת לאנשים הטובים בפורום המתרגמים והעורכים אג'נדה, וסקר מאולתר הראה שאכן הצעירים יותר וההורים לחיילים הכירו "ט"ש", ואילו הדור הוותיק יותר זכר "ת"ש".

אם אכן התרחש שינוי כזה, אין הוא יחיד מסוגו: ראשי תיבות, וספציפית נוטריקונים (ראשי תיבות שנהגים כמילה), עוברים לעתים החלפה של צירוף המילים שהם מייצגים. לדוגמה, ראשי התיבות ממר"ם (יחידה טכנולוגית בצה"ל) ייצגו בעבר את הצירוף "מרכז מחשבים ורישום ממוכן", ואילו כיום התעדכנו ומייצגים (בחוסר דיוק מסוים) את הצירוף "מרכז מחשבים ומערכות מידע". בדומה לכך, ראשי התיבות DVD התחילו את דרכם כ-digital video disc, ואילו כיום הם קיצור של digital versatile disc. אמנם, "שעת ת"ש/ט"ש" עברה שינוי מעניין עוד יותר: שתי הגרסאות זהות בצליליהן, אך בניגוד לממר"ם ול-DVD, שונות בכתיבן; כלומר, הן הומופונים, אך לא הומוגרפים.

אך בכך לא תם העניין שבמייל הזה. כידוע, איננו מדברים תמיד באותו אופן ובאותו סגנון. אנו מתאימים את מאפייני הדיבור שלנו גם לנמענים, האנשים שאנו פונים אליהם – כגון: מבוגרים או ילדים, חברים או זרים – וגם לסיטואציה: רשמית, אינטימית וכן הלאה. לבן זוג אולי נגיד "אוף", ולפקיד בבנק "חבל". היכולת להתאים את מאפייני הלשון לסיטואציה על כל מרכיביה נקראת "כשירות תקשורתית".

האם הביטוי "זמן ט"ש" במייל ממדריכת צופים להורים היה בחירה לשונית מתאימה? הדיון שתמציתו "מה היא אמרה?" מעיד שכנראה לא: המדריכה הצעירה לא הביאה בחשבון שהורים לילדי צופים היו בצבא בעצמם די מזמן, ומצד אחר, עדיין אין להם ילדים בצבא.

האפיזודה הזאת הזכירה לי סיפור אחר, שהתרחש כשכן הייתי בצבא, וספציפית בבה"ד 1. מחלקה של צוערים עתודאים סיימה מטווח, והמפקד קרא לחניך התורן והורה לו לפתוח שתי אלונקות לקראת הריצה חזרה לבסיס. החניך, בחור אחראי ומסודר, שאל: "האם כבר צריך לשכב עליהן?". "לא," השיב הקצין. החניך התורן פנה אפוא אל הצוערים והסגיר את תחום לימודיו בניסוח ההנחיה הזאת, הזכורה לי כלשונה עד היום: "הקשיבו הקשיבו, יהיו שתי אלונקות פתוחות ללא אדם עליהן. האם כולם הבינו?".

 

 

תודה להורים בווטסאפ של הצופים, ובמיוחד לחמוטל ענר-ברוק, על הדיון המעניין ב"ת"ש/ט"ש". תודה רבה לחברי אג'נדה שתרמו ועזרו כתמיד, ובמיוחד ליפתח בריל על הדוגמה היפה של "ממר"ם".

קַפֵּה ראשו

 

פועל ותיק הזוכה לעדנה בשנים האחרונות הוא "לְקַפּוֹת", כלומר להסיר את הקצף מתבשיל. פועל שימושי בלא ספק בימינו הקולינריים. מה מקור הפועל הזה?

"נִקְפָּה", לפי מילון אבן שושן, פירושו "נקפא, נקרש", והשורש קפ"ה קרוב במשמעותו לשורש קפ"א – הקצף נקרש על התבשיל כשם שמים קופאים והופכים לקרח. לצד הפועל, המשמש תדיר בספרי בישול, קיים גם שם עצם שאינו בשימוש כלל – קֵפֶה או קוֹפִי, שהוא הקצף הנוצר על התבשיל. "לְקַפּוֹת" אינו קשור אפוא ל"כפית", כפי שגורסים הסברים המבוססים על אטימולוגיה עממית, וגם לא לקָפֶה (או לקוֹף).

"לְקַפּוֹת", הנגזר מן השורש קפ"ה (השייך למה שנקרא גזרת נחי ל"ה), קרוב אפוא ל"קָפוּא" ול"מִקְפָּא", הנגזרים מן השורש קפ"א (השייך למה שנקרא גזרת נחי ל"א). ואכן, שתי הגזרות האלה קרובות זו לזו. אמנם, הצורות השכיחות "לְמַלּוֹת" במקום "למלא" ו"לְרַפּוֹת" במקום "לרפא" נחשבות לשגיאות, אך הן מתאימות לדגם ותיק מאוד בשפה העברית: פעלים השייכים לגזרת נחי ל"א מקבלים לעתים קרובות צורה של פעלים מגזרת נחי ל"ה. כך, בלשון חכמים, אנו רואים לעתים קרובות "מצינו" במקום "מצאנו", "קרינו" במקום "קראנו" ו"לקרות" במקום "לקרוא" ("מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמר להן אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות" – תלמוד ירושלמי, כאן). ולא רק בלשון חכמים – גם בתנ"ך אנו מוצאים "וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת" (שמואל א י יג).

צורות אלה אינן בשימוש כיום, ואלה שנמצאות בשימוש נחשבות, כאמור, לשגויות. ובכל זאת אנו אומרים "להתחבא", אבל בצורת בינוני פעול – "חבוי"; "לבטא", אבל "ביטוי"; "לרפא", אבל "ריפוי"; להינשא, נשואה, אבל – נשוי! וכך אנו מוצאים בספרות, לצד "קפוא", גם את הצורה "קפוי", באותה משמעות. כל אלה הן מילים שאל"ף התחלפה בהן ביו"ד האופיינית לנחי ל"ה. וגם ההפך קורה – כמו במילה "הלוואה", הנגזרת מן השורש לו"ה, בדיוק כמו "הלוויה", ואשר קיבלה את צורתה בשל אנלוגיה לגזרת נחי ל"א, כלומר – יו"ד התחלפה באל"ף.

אתם מוזמנים אפוא לְקַפּוֹת את המרק, ולזכור שאילו הפועל הזה היה מתגלגל בצורה שונה מעט, הייתם צריכים לְקַפֵּא אותו.

 

פגש גאון בגאונה, אהב הרב את הרַבָּה

 

 

מי זוכרים את סדרת הטלוויזיה הזאת משנות השבעים, שנקראה במקור Charlie’s Angels? בעברית קראו לה בזמנו המלאכים של צ'רלי. כפי שרואים בתמונה, המלאכים האלה היו שלוש נשים (פארה פוסט המיתולוגית ושתי עמיתות), אבל צורת הנקבה "מלאכית" נעשתה מקובלת בעברית רק בשנים מאוחרות יותר. בתחילת שנות האלפיים הופקו בעקבות הסדרה שני סרטים, שכבר נקראו בעברית "המלאכיות של צ'רלי".

 

 

כיום המילה "מלאכית" קיימת בהחלט, בספרים רבים, למשל זה וזה, וגם במהדורה האחרונה של מילון אבן שושן (אם כי לא בזו שלפניה). לעומת זאת, היא אינה מופיעה במילון רב-מילים, החדש והמתעדכן ברציפות: "מלאך" מסומן בו כ"שם זכר", ואילו המילה "מלאכית", כערך נפרד, אינה קיימת.

"מלאך", כמובן, אינה מילה יחידה מסוג זה. ישנה קבוצה קטנה ומעניינת של מילים כאלה, שמבחינת תוכנן יכולות לציין זכר או נקבה, ובכל זאת יש להן, או הייתה להן עד לאחרונה, צורת זכר בלבד.

אחת המילים האלה היא "עובר" (עֻבָּר). כאן קל מאוד להבין מדוע: המילה "עובר" היא ותיקה בעברית (לשון חכמים), אך רק בעשרות השנים האחרונות אפשר לדעת במהלך ההיריון אם מדובר בבת או בבן. לפיכך "עוברית" – עובר ממין נקבה – היא תוספת חדשה יחסית לשפה העברית (ייתכן שהצורה "עוברית" הועדפה על פני "עוברה" משום שהסיומת – ִית משמשת גם להקטנה, כמו במילים "כפית" ו"מפית", ולכן היא מתאימה כאן במיוחד). פה רב-מילים מתגלה כמעודכן ביותר: המילה "עובר" אינה מסומנת כ"שם זכר" אלא כ"שם" בלבד, ונטיית השם כוללת את הצורות "עֻבָּרִית" ו"עֻבָּרִיּוֹת".

בעוד ש"עובר" לא קיבלה צורת נקבה עד לאחרונה מסיבה טכנולוגית, למילים אחרות לא הייתה צורת נקבה מסיבות תרבותיות. כל עוד גברים בלבד שימשו בתפקיד רב, לא היה צורך בצורת נקבה שתציין את התפקיד הזה, וכך נוצר פיצול במשמעות: המילה "רבנית" אינה מציינת רב-אשה, אלא את אשת הרב. כאשר נוצר הצורך לציין אשה המכהנת כרב, נטבעה גם מילה מתאימה – רַבָּה.

למילה "גאון" יש היסטוריה דומה במקצת: "גאון" פירושו גדוּלה, גובה. ראשי ישיבות בבבל כונו "גאונים", קיצור של צירופים כגון "גאון יעקב". בהמשך היה "גאון" לתואר כבוד לאדם הבקיא בתורה. במשמעויות האלה לא נדרשה ל"גאון" צורת נקבה. בעברית המודרנית התרחש במילה זו תהליך של שאילת משמע: בעקבות הקִרבה במשמעות והדמיון הצלילי למילה genius, החלה המילה "גאון" לציין גם אדם נבון או יצירתי במידה בלתי רגילה. כעת היה צורך בצורת נקבה למילה זו, ואכן, הצורה "גאונית" מופיעה כבר במהדורה הוותיקה של מילון אבן שושן. רב-מילים מציע שתי צורות, "גאונית" ו"גאונה", צורה שזכתה לאחרונה לפרסום הודות ל"החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. במקביל אומרים גם "היא גאון" – כשם שאומרים "היא תופעה" או "היא משהו מיוחד".

כמה מילים אחרות כאלה הן "שוליה", "קולגה", "קורבן" ובהמשך ל"מלאך" – גם "ערפד".

המילה "שוּליָה" סובלת כנראה מסיומת ה"- ָה" שלה; זוהי סיומת אופיינית לנקבה בעברית, ולכן קשה לגזור מ"שוליה" צורת נקבה. גם "קולגה", שהיא כמובן מילה לועזית שאולה, היא בעלת סיומת "- ָה" (שמקורה אולי בגרמנית). לכן קשה לגזור ממנה צורת נקבה – בניגוד למילים שאולות רבות אחרות, שרכשו צורת נקבה בקלות רבה (ארט דירקטור-ארט דירקטורית, אנדוקרינולוג-אנדוקרינולוגית). לפיכך, הן "שוליה" והן "קולגה" משמשות לנשים ולגברים כאחד.

"קורבן" ציינה בתחילה בעלי חיים שהוקרבו לאל, אך בעברית החדשה היא מציינת גם בני אדם שנפגעו במעשה פשע או בתאונה. לכאורה, אין קושי לגזור מ"קורבן" צורת נקבה – "קורבנה" או "קורבנית" (אמנם, "קורבנה" דומה ל"קורבנהּ", "הקורבן שלה", כיוון שאיננו הוגים את המפיק, ו"קורבנית" זהה לצורת הנקבה של שם התואר "קורבני"; אך דמיון או אף זהוּת כאלה קיימים בשפה בשפע, ולא הפריעו למשל לגזירת הצורות "גאונה" ו"רבה"). ובכל זאת, עדיין לא נגזרה מ"קורבן" צורת נקבה, וכתוצאה מכך אנו נתקלים בצירופים כגון "שתי קורבנות":

 

 

ולבסוף, גם המילה "ערפד" זכתה בצורת נקבה רק בשלב מאוחר יחסית. בשימוש המקורי של מילה זו, כשם של מין עטלף, לא היה בכך צורך (לרוב בעלי החיים יש שם עברי אחד בלבד, ממין זכר או נקבה – חולד, נמלה, צפרדע; רק מינים מועטים זכו בשמות נפרדים לשני הזוויגים – חמור ואתון, אריה ולביאה, סוס וסוסה). במשמעות המאוחרת יותר של דרקולה, "באפי" ו"דם אמיתי", דווקא רב-מילים מסתפק בצורת זכר בלבד, ואילו המהדורה המעודכנת של מילון אבן שושן כוללת את צורת הנקבה "ערפדית". בפועל קיימות כיום שתי צורות – "ערפדית" ו"ערפדה".

 

 

תודה ליעל כהנא-שדמי על התובנה היפה בעניין סיומת – ִית ב"עוברית", ששילבתי אותה בפוסט.

מלכוד 22 של קן הקוקייה

 

 

ישנם ספרים ששמותיהם הפכו לשמות קוד לסיטואציות, עד כדי כך שדי להזכיר אותם ולשומעים יהיה ברור על מה מדובר. "קן הקוקייה של הפוליטיקה הישראלית", "קבעו אימון קריקט במועד המתוכנן של יום ההולדת, כדאי להזיז כדי שלא יהיה לנו הקיץ של אביה", ואפילו "הכינה נחמה באה לבקר בבית ספרנו, אנא טפלו בילדים!".

התייחסות מפורשת או מרומזת ליצירה ספרותית, או ליצירת אמנות אחרת, היא כמובן אמצעי ספרותי שכיח, המעניק לטקסט עומק וממדים נוספים. די אם ניזכר בעוגיות מדלן המפורסמות של פרוסט, שכבר היו לקלישאה מאוסה (שמספר הנדרשים לה עולה לאין ערוך על מספר האנשים שקראו בפועל את "בעקבות הזמן האבוד"). אך רפרור ליצירה ספרותית יכול לקרות בדרכים רבות – באמצעות ציטוט, תיאור של סצנה, שם של דמות. כאשר אנחנו משתמשים בשם היצירה עצמו, יש בכך עניין מיוחד: אם אפשר לעשות זאת, הרי שיש הסכמה על מה שמציין השם הזה, מה הרעיון המרכזי או החוויה המרכזית שביצירה, שכולם יודעים ומסכימים מהם – במקרים רבים, כאמור, גם אם כלל לא קראו את הספר.

"לוליטה", למשל, הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית. "איוב" מציין אדם מוכה אסונות, ולא מופת לאמונה דתית שלא התערערה (כמו, למשל, חנה ושבעת בניה); מעניין אם אפשר לראות בכך פרשנות חילונית של הנרטיב של "איוב". "דון קישוט" הוא אדם הנלחם מלחמה אבודה, ולא אדם שוגה בהזיות או בעל שיגעון גדלות.

בשלושת המקרים האלה, שם היצירה הוא גם שם הגיבור, או אחת הדמויות; אך יש גם דוגמאות אחרות. לדוגמה, "סיפורי אלף לילה ולילה" הם סיפורים מופרכים ולא, נניח, דרך לדחות את הקץ. "קן הקוקייה", בלי הסבר נוסף, מציין מקום שמתנהגים בו בטירוף, בצורה מוזרה; המשמעות המתבקשת השנייה – מוסד למתמודדי נפש שמתעלל במטופליו – קיימת גם היא, אך דורשת הקשר מתאים. וכמובן, "הקיץ של אביה" מציין מסיבה שהאורחים לא הגיעו אליה, ולא, למשל, את גילוח הראש בגלל כינים, או את החוויה של דור שני לשואה.

ארון הספרים היהודי העשיר אותנו בעוד כמה שמות שימושיים ביותר: "מורה נבוכים" (כגון "מורה נבוכים לסטודנט בטכניון"); "שולחן ערוך" לכללי עריכת השולחן (כגון "שולחן ערוך: ליגת העל של מעצבי המסעדות"); וכמובן, ספר הספרים ("התנ"ך לפאשניסטה").

ומה עם "חדר משלך" ו"מלכוד 22", למשל? פה המצב אחר: שמות היצירות מציינים לא רק את היצירות בשלמותן, אלא רעיון אחד ומוגדר מתוכן. בכך הגדירו המחברים עצמם מהו בעיניהם העיקר, התמצית, של הספר, ויצרו זיהוי בין הרעיון הזה ליצירה השלמה. שאר הרעיונות שביצירה – ובשתיהן יש בשפע – נדחקו לרקע.

שמות היצירות האלה הפכו אפוא לקוד מוסכם לחוויה או לטיפוס אישיות – ההפך, אפשר לומר, מרשמים אישיים וספונטניים מן היצירות האלה. קודים אלה מקובלים כל כך, שהם מוכרים אפילו למי שכלל לא קרא את הספר (או ראה את הסרט). ייתכן שחוסר היכרות מכלי ראשון אינו מפריע, אלא אפילו עוזר: מי שלא קרא אינו צריך לזקק ולהחליט בעצמו מהו בעיניו עיקר היצירה, אלא מקבל את הקוד המוסכם מן המוכן. הקוד הזה רוכש לו אפוא קיום תרבותי עצמאי, שאינו תלוי בחוויה האישית או אף בהיכרות עם היצירה.

 

תודה רבה לחברי פורום "ספרים?", שציינו ברצון ספרים שהתאימו בעיניהם לתיאור הזה ואף תרמו הערות מועילות, וליאיר פלדמן על הדוגמאות המעולות מארון הספרים היהודי.

"קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה": מה זה לעזאזל חֵלֵכָה?

 

 

לפני ימים אחדים ניקדתי שיר שהופיעה בו המילה "חלכה" – כלומר מסכן או עני. מילה מעניינת, חשבתי לי. מנין, בעצם, הצורה הזאת? הלכתי לבדוק, ומיד מצאתי דברים מעניינים.

מילון רב-מילים, ששם לו למטרה לשקף את העברית בת-ימינו, מציג את המילה הזאת כך:

 

 

המילה מנוקדת "חֵלֵכָה", כפי שרובנו אכן מכירים אותה, בצירוף ציטוט מתאים מתהילים וכן השורה הידועה מהאינטרנציונל בתרגום שלונסקי: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב".

יפה ונכון, אבל זה לא כל הסיפור. אם נפנה למילון ההווה, נמצא ש"חלכה" מנוקד דווקא כך: חֵלְכָה.

 

 

גם זה יפה ונכון, וגם זה לא כל הסיפור. כדי למצוא את הסיפור כולו, נפנה (כמו במקרים רבים אחרים) למילון אבן שושן. ושם נמצא אישור לחשדנו שלמילה "חלכה" יש שתי צורות משום שאחת מהן, חֵלְכָה, היא הצורה ה"רגילה", צורת ההקשר; והאחרת, חֵלֵכָה, היא צורת ההֶפְסֵק.

מה זו צורת הפסק? הנה פסוק מספר משלי: "שמע בני תורת אביך ואל תיטוש תורת אמך". כאשר קראתם את הפסוק הזה, כיצד הגיתם לעצמכם את המילה האחרונה? מכיוון שזהו פסוק ידוע, ודאי הגיתם אותה כפי שהיא מנוקדת בתנ"ך. ושם, מכיוון שזוהי המילה האחרונה במשפט ואחריה מגיע סוף פסוק, הצורה הרגילה, אִמְּךָ, הופכת לצורה אחרת: אִמֶּךָ. זוהי צורת ההֶפְסֵק, כלומר צורה שמילים מסוימות מקבלות לפני הפסקה בקריאה – לרוב הפסקה עיקרית, כלומר סוף פסוק או אתנחתא.

וכשם שצורת ההקשר "אִמְּךָ" הופכת לצורת ההפסק "אִמֶּךָ", כך המילה "בֵּיתְךָ" הופכת ל"בֵּיתֶךָ"; בדומה לכך, "כֶּסֶף" הופכת ל"כָּסֶף", "שֶמֶש" ל"שָמֶש" ועוד (ומכאן גם ה"גֶפֶן במובן גָפֶן" המפורסם של "לול").

 

 

השימוש בצורת ההפסק כמעט נעלם בעברית המודרנית. אף על פי כן, אנו פוגשים בה פה ושם, בעיקר בביטויים ש"קפאו" כשהם כוללים צורת הפסק – למשל הביטוי "חינם אין כָּסֶף", שהשתמר בצורה זו, שבה הוא מופיע בספר שמות. גם כשאנו אומרים "נו, לֵכוּ כבר" במקום "לְכוּ", אנו משתמשים בצורה תקנית לחלוטין של הפועל – אלא שזו צורת הפסק, שכיום אנו משתמשים בה גם כשאין אחריה כל הפסקה.

ומה עם ה"חלכה"? המילה "חלכה" מופיעה במקרא פעמיים, שתיהן בתהילים, פעם בצורת ההקשר חֵלְכָה ופעם בצורת ההפסק חֵלֵכָה. רצה הגורל והצורה שהשתמרה בדיבור של ימינו היא דווקא צורת ההפסק.

"חלכה", בכל הגייה, היא מילה נדירה למדי, אך צורת הרבים שלה דווקא מוכרת: חֶלְכָּאִים. החלכאים האלה מופיעים בדרך כלל כחלק מהצירוף החרוז "חֶלְכָּאִים ונִדְכָּאִים". למרבה הששון, כיום אפשר להיתקל גם בצורת היחיד "חֶלְכָּא ונִדְכָּא". ה"חֶלְכָּא" הזה אינו תקני כמובן, ונוצר בתהליך של גזירה לאחור מצורת הרבים; רוב דוברי העברית בני ימינו יתקשו לשלוף את "חֵלְכָה" כצורת היחיד של "חֶלְכָּאִים", ו"חֶלְכָּא" הוא ניחוש די מתבקש, שגם שומר על החרוז.

 

הסבר עשיר ומפורט על צורות הפסק והקשר מופיע באתר האקדמיה ללשון העברית.