דילוג לתוכן

נכדה ושמה נינה

שמות שיש להם משמעות ביצירה, שמגלים לנו משהו על התכונות או על הגורל של הדמויות, נקראים באנגלית aptronyms, "שמות הולמים". בשמות כאלה עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון", העוסקת בלשון בספרות, בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך".

נתחיל בשם המשותף לשלוש דמויות בשני ספרים שראו אור במהלך השנה האחרונה: "זרות" של ליהיא לפיד בהוצאת כתר ו"הנוסעת האחרונה" של טל ניצן בהוצאת עם עובד. גיבורת "זרות" היא נערה בשם נינה, וב"הנוסעת האחרונה" יש שתי נשים צעירות ששתיהן נקראות נינה. שלושתן, כל אחת מסיבותיה שלה, אינן מוצאות את מקומן אצל הוריהן, ובמהלך הספר הן יוצרות קשר עמוק עם קשישות שהן פוגשות במקרה, גם קשר של אהבה ועזרה הדדית וגם, במקרה של שתיים מהנינות, אחת בכל ספר – מחסה וביטחון מפני סכנה פיזית ממש. השם "נינה" אולי מצביע ואומר לנו שבין הנערות לקשישות נוצר קשר שהוא כמו-משפחתי, קשר בין "סבתות" ל"נכדות" – שהרי "נכדה", כמובן, זה לא שם, אבל "נינה" – אם רק משנים את מקום הטעם במילה – כן.

שתי סדרות ספרים אהובות שיש בהן שמות רבים בעלי משמעות הן התנ"ך וספרי הארי פוטר (נציין שהתנ"ך בכל זאת נמכר יותר בכמה סדרי גודל – כפי שאפשר לראות כאן וכאן). בתנ"ך יש שמות רבים בעלי משמעות; נדגום כאן אחד – עורפה, שבמדרש "רות רבה" נאמר עליה "'שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה' – שהפכה עורף לחמותה".

בסדרת "הארי פוטר", המורה חמור הסבר ללחימה בכוחות האופל הוא סוורוס סנייפ – ו-severus בלטינית פירושו חמוּר, רציני ונוקשה. שמו של רֶמוּס לופין רומז לנו שהוא זאב-אדם – "לופין" פירושו "שקשור לזאב", ו"רמוס" הוא אחד מהתאומים רמוס ורומולוס, בניו של אל המלחמה מארס, אשר ינקו חלב מזאבה וייסדו את העיר רומא (שאכן נקראת על שמו של רומולוס, שהיה על פי האגדה גם המלך הראשון של העיר). ונסיים באלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס ומנהיג המאבק בכוחות החושך לאורך סדרת הספרים; albus בלטינית פירושו, באופן סמלי כאן, "לבן".

אחת הדמויות הידועות בספרות הילדים הרוסית היא דוקטור אַייבָּלִיט, רופא החיות פרי עטו של קורניי איוונוביץ' צ'וקובסקי (עם או בלי קשר לד"ר דוליטל האנגלי של יו לופטינג). "דוקטור אַייבָּלִיט" פירושו מילולית "דוקטור אַיכּוֹאֵב", כפי שהוא אכן נקרא בתרגומה של אָלָה סוּד (הוצאת קדימה, 2017). רובנו מכירים אותו כנראה כ"דוקטור אוֹיזֶמַר", כפי שתרגם את שמו המשורר נתן אלתרמן.

אם נפנה ליצירות קלאסיות לא פחות שנועדו לקהל בוגר יותר, נפגוש את קנדיד, גיבור הנובלה הסטירית של וולטר (1759). קנדיד הוא עלם טהור ואופטימי שנאלץ להתמודד עם גילויים על אכזריותו של העולם, ופירוש המילה "קנדיד" בצרפתית הוא תמים, גלוי ומלא אמון.

המחזה "חפץ" של חנוך לוין רומז לשתי משמעויותיה של המילה "חפץ" בעברית: "רצון" ו"דבר". חפץ שבמחזה הופך מאדם בעל רצונות לאובייקט סביל ומופעל, שלא מכירים ברגשותיו וברצונותיו, עד כדי כך שטייגלך מבטיח להביא אותו כמתנה לחתונתה של בתו (עוד על חפץ כחפץ תוכלו לקרוא במאמר יפה של פרופ' שמעון לוי מאוניברסיטת תל אביב, כאן).

ונסיים בשתי דוגמאות מקטגוריית המטא: בספר המדע הבדיוני Snow Crash מאת ניל סטיבנסון, הגיבור והדמות המרכזית בספר נקרא בשם המשעשע "הירו פרוטגוניסט", כלומר "גיבור דמות מרכזית" (בהבדל כתיב קל).

וב"המחברת של פייג׳", רומן גרפי לנוער של לורה לי גוּלֵדג' שראה אור בעברית בהוצאת טל מאי, הגיבורה הראשית היא בת של זוג סופרים שהעניקו לה את השם "פייג טרנר", Page Turner – כלומר ספר מרתק שאי-אפשר להניח מן היד – אולי תקוותה של גולדג' לגבי הספר שזוהי הגיבורה שלו.

תודות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות מעניינות, ובייחוד לתמי ניניו, שירי צוק, לילך רז, מרב רונן, אביעד שטיר, ראובן נווה, אריק שגב ותומר גלעד.

התמונה שבראש הפוסט: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" – מגילת רות א ח. רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק משנת 1795. Scanned by H. Churchyard, נחלת הכלל

חייזר מרשרש: מילים שיצאו מספרים

השבוע שוחחתי שוב עם מיה סלע ויובל אביבי המקסימים בפינתי "מוציאה לשון", שעוסקת בלשון בספרות, בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך". דיברנו על מילים שהגיעו לעולם בתוך יצירה ספרותית – כמה מהן בעברית וכמה בשפות אחרות.

את התוכנית תוכלו לשמוע כאן; הפינה שלי, "מוציאה לשון", מתחילה בדקה 25:00 (שימו לב לאות הפתיחה החמוד של הפינה).

"על דעת איש לא עלה לשאול מילה זו: בת מי את?"

בדרך כלל, המילים שאנו משתמשות ומשתמשים בהן נכנסות לספרים; אך לעיתים קורה גם ההפך, ומילים חדשות נטבעות לראשונה ביצירה ספרותית ויוצאות ומצטרפות לשפת היומיום. מעניין לשים לב שמילים שהגיעו אלינו כך אינן כולן חידושים של סופרות וסופרים דווקא: "צבא הספרות העברי", כפי שהבחין הסופר דרור משעני, כולל גם עורכות, מתרגמים, חוקרות ומבקרים – במקרים רבים ביותר מכובע אחד.

את הפועל "רשרש", למשל, חידש לנו לא אחר מאשר ביאליק, שבחר לא להשתמש בו לראשונה ביצירה שלו, אלא דווקא בסיפור שערך. וכך סיפר ביאליק על תולדות המילה הזאת במכתב משנת 1922, שהופיע בכתב העת "הדואר" וציטוט מתוכו מופיע באתר האקדמיה ללשון העברית:

"המלים החדשות שמצאת במעשי ידי – לא חדשתין בכוונה, לשמן, אלא הן נתחדשו לי מאליהן, בתוך כתיבה, ולצורך. ואולם יותר ממה שמצאת במעשי ידי שלי, נתחדש ונשתקע משלי במעשי ידיהם של אחרים, שנערכו ותוקנו על ידי – בתור עורך 'השילוח' ו'מוריה' – או שנתרגמו על ידי מלשונות לעז, אם בשמי המפורש ואם בעלום שמי. כמובן, איש זר לא יוכל לעמוד על אלה, לפי שלא ידע מה של המחבר ומה של העורך. ודע, שאני משתמט מלהשתמש בחדושי לשון אפילו משל עצמי, אלא אני מבליעם במעשי ידיהם של אחרים תחלה ומניח להם להשתרש בספרות, ואחר כך, לאחר שיפוג קצת חדושם, אני מכניסם שוב תחת כנפי, ואף זו בקושי, כמהסס וחוכך בדבר.

הנה הפעל 'רשרש', למשל, שאני אני הפושע הוא שחדשתיו, – פשוט בדיתיו מן הלב, אל נא ייסרני אלהים, – והבלעתיו ראשונה באחד מספורי שוֹפמן שנערכו על ידי ב'השילוח' בווארשא. ומה תמהתי בראותי מקץ שבועים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מלה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו, ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב'הצפירה' בשורה הראשונה ממש – כלם התחילו פתאם ברשרוש מרשרשים. מקץ ירח ימים והנה קנתה לה מלה זו מקום מכובד גם בשיריהם של חשובי המשוררים, כשמעונוביץ ועוד. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחרי מולדתה ומוצאה של מלה זו ולשאול אותה: בת מי את?".

דבר המבקר

פועל שימושי אחר, "להתקרנף", נוצר בעקבות הצגת המחזה "קרנפים" של אז'ן יונסקו בתיאטרון חיפה בשנת 1962, בתרגומו של נסים אלוני. מעניין להבחין שהפועל "להתקרנף" אינו מצוי ככל הנראה בתרגום המחזה עצמו, אלא הופיע בביקורות שנכתבו עליו בעיתונות – אני מצאתי אותו למשל בביקורת בעיתון "הבוקר", 4 במאי 1962, בחתימת "ב.ק." (אולי ברוך קרוא, שהיה עיתונאי ועורך ספרותי של "הבוקר" במשך שנים רבות, ובכללן שנה זו).

המילה "שקדייה" היא כנראה חידוש של המשורר והסופר לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדייה" (תרע"ט). והמילה "חייזר" היא חידוש לשוני של המתרגם עמוס גפן, ראשון המתרגמים של מדע בדיוני מודרני לעברית.

מעיר השדים לאוטופיה

"אודיסיאה" היא כמובן שמו של האפוס הידוע של הומרוס (המאה ה-8 או ה-9 לפנה"ס), המספר על מסעו רב הסכנות של אודיסאוס. ומכאן באנגלית (וגם בעברית) – מסע גדול גדוש הרפתקאות.

ידועה מאוד היא גם המילה "אוטופיה", שטבע סר תומס מוֹר (More) בספרו בשם זה משנת 1516. אוטופיה של מור היא ארץ אידאלית דמיונית, ופירוש השם על פי רכיביו ביוונית הוא "שום מקום" (ou פירושו "לא", topos – מקום). מכאן כיום גם "דיסטופיה", חברה דמיונית בלתי צודקת, של פחד ואומללות, לרוב בעתיד; לפי מילון מריאם ובסטר, "דיסטופיה" נכנסה לשימוש בסביבות שנת 1950.

המילה pandemonium באנגלית היא המצאה של ג'ון מילטון בספרו Paradise Lost, "גן העדן האבוד", שראה אור ב-1667 (שנה אחרי השריפה הגדולה בלונדון!). כאשר חשבתי על מקבילה עברית למילה הזאת, עלה בדעתי הצירוף "מהומת אלוהים" – חלופה משעשעת משום ש"פנדמוניום" של מילטון היא עיר הבירה של השדים בשאול. מילטון, כמובן, יצר את השם מהתחילית הלטינית pan, "כל", ומהמילה הלטינית daemonium, רוח רעה או שֵד.

ונקנח במילה שהיא אולי הידועה ביותר בהקשר זה: המילה "רובוט", שטבע הסופר הצ'כי קארל צ'אפק. "רובוט" נגזרה מ"רובוטה", בצ'כית עבודה מתישה או עבדות, והרובוטים של צ'אפק הופיעו במחזה שלו בשם R.U.R. – "הרובוטים האוניברסליים של רוסום" (Rossum’s Universal Robots) – משנת 1920. הרובוטים שבמחזה הם אנדרואידים, דמויי-אדם, שמשרתים את בני האדם ולבסוף מורדים בהם ומשמידים את האנושות.

פגשנו כאן אם כן חבורה מכובדת של מילים שהופיעו לראשונה בשירים, באפוסים, במחזות ובסיפורים על פני תקופה של כמעט 3,000 שנה. מילים אלה הן כמובן רק חלק קטן מכלל המילים החדשות שנוצרו על ידי סופרים ומשוררים (ומתרגמים ועורכים) – אך רובן נשארו על הדפים, בגבולותיה של אותה יצירה, ולא פרשו כנפיים והפכו לחלק אינטגרלי מן השפה. יהיה מעניין לראות באילו עוד מילים כאלה נזכה בעתיד.

בציטוט ממכתבו של ביאליק מילאתי מעט את הכתיב במקומות אחדים, למען קלות הקריאה.

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות לעניין זה בדיון בפייסבוק, ובייחוד לדפנה לוי, לרמי שלהבת, לאהרן האופטמן, לרונן ביתן ולמני פורת.

וכדאי לשים לב – בעם עובד מוכרים עכשיו את ספרי "מוציאה לשון" (וכמובן גם ספרים אחרים…) בהנחה נאה ביותר.

שושנה ובת שחף: על מינים דקדוקיים ביצירות ספרות

אתמול שוחחתי עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי החדשה על לשון בספרות בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". דיברנו על יצירות ספרות שיש בהן משמעות למין הדקדוקי של משהו, וספציפית – למין זכר או נקבה דקדוקיים. את התוכנית תוכלו לשמוע כאן; הפינה שלי, "מוציאה לשון" (כשם הספר), מתחילה בדקה 42:55, אבל כמובן אפשר וכדאי לשמוע את כל התוכנית.

אז מהו מין דקדוקי, ואיזה תפקיד הוא יכול למלא ביצירה ספרותית?

בעברית, כידוע, לא רק "שחקן" ו"רופאה" הם זכר ונקבה, אלא גם "מזלג" ו"צלחת" – אף של"מזלג" ול"צלחת", בניגוד לבני אדם ולבעלי חיים, יש כמובן רק מין דקדוקי. בשפות שרובנו מכירים יש זכר ונקבה (כמו בעברית, בערבית, בצרפתית ובאיטלקית), ואולי גם ניוטר, כלומר ניטרלי, כמו בגרמנית (ומעניין לציין שבגרמנית "פרויליין", עלמה, שייכת דווקא לקבוצת הניוטר, כלומר גברת צעירה אינה "היא" אלא "זה"). אך יש גם שפות שיש בהן מינים דקדוקיים רבים ומפתיעים בהרבה: בפוּלָה, שמדוברת בניגריה ובסנגל, יש לא פחות מ-20 מינים, ובלוּגַנְדָה, שמדוברת באוגנדה, יש 10 מינים (או יותר, תלוי איך סופרים). לא ה-10 האלה ולא ה-20 האלה כוללים "זכר" או "נקבה", ו-10 המינים של לוגנדה כוללים בין השאר מינים נפרדים לאנשים, לשפות, לדברים ארוכים (בעיקר עצים), לבעלי חיים, לדברים קטנים, וכן מין שמציין נוזלים ודברים גדולים.

שפות ששמות העצם שבהן נחלקים למינים דקדוקיים – כמו עברית, גרמנית ולוגנדה – דורשות מהדוברים להתאים את צורתן של מילים אחרות, כמו שמות תואר, מילות יחס ופעלים, למין הדקדוקי של שם העצם שהן מתייחסות אליו. בעברית למשל אנחנו רואים "אותו" או "אותה"; בלוגנדה יש 10 מינים דקדוקיים שונים, שכל אחד מהם דורש התאם אחר.

היום, בכל אופן, נהיה פרובינציאלים ונעסוק ביצירות שיש בהן משמעות לכך שדברים מסוימים הם ממין זכר או נקבה. נתבונן בדוגמאות מיצירות בארבע שפות – צרפתית, רוסית, עברית ואיטלקית.

בעקבות פרחים ושחפים

ב"נסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזיפרי, לנסיך הקטן יש סיפור אהבה לא פשוט עם, במקור, fleur (פרח) או rose (ורד). לא במקרה, גם fleur וגם rose, במשמעות הפרח ולא הצבע, הם ממין נקבה, ואכן הפרח בספר הוא elle, כלומר בצרפתית "היא", ואפילו אשה די סטריאוטיפית – גנדרנית, דורשת תשומת לב, מרבה להתלונן, קצת תחמנית, ובזמן שהנסיך הקטן יוצא למסע לחפש את עצמו, היא נשארת בבית ("בִּמְקוֹם לִבְרֹחַ מִפָּנֶיהָ חַיָּב הָיִיתִי לְהָבִין לְלִבָּה וְלָחוּשׁ אֶת אַהֲבָתָה מִבַּעַד לְתַחְבּוּלוֹתֶיהָ הַתְּמִימוֹת… הֵן הַפְּרָחִים מְלֵאִים סְתִירוֹת וַהֲפַכְפָּכוּת כָּל כָּךְ! הָיִיתִי צָעִיר מִכְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֶאֱהֹב אוֹתָה…").

אם נסתכל על התרגום לעברית, "פרח" ו"ורד" הם ממין זכר, אבל בתרגום הידוע של אריה לרנר מדובר על "שושנה" – לא השם הנכון בוטנית, אבל כן השם הפופולרי של הפרח הזה – ועל "ניצה" ("אָכֵן, גַּנְדְּרָנִית הָיְתָה נִצָּה זוֹ עַד מְאֹד!") – כלומר, המתרגם בחר במילים ממין נקבה כדי לשמור על זהותו הנשית של הפרח. גם בתרגומה של אילנה המרמן ל"נסיך הקטן" מדובר על "שושנה".

במחזה "השחף" של צ'כוב, אחד הגיבורים, קונסטנטין, הורג שחף כמחווה סמלית המבטאת את רגשותיו הסוערים. בהמשך המחזה אחת הדמויות, נינה, אומרת במונולוג מפורסם: "אני שחף … אתה זוכר שיָריתָ בשחף? אני הייתי מין שחף כזה … ואז הופיע גבר, שהבחין בי ומאחר שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות הוא הרס אותי…". ברוסית "שחף", "צַ'ייקָה", היא מילה ממין נקבה, בדומה ל"יונה" ול"חסידה" בעברית, וכך נוצר זיהוי חזק בין נינה לציפור ושל שתיהן כקורבנות של גברים. ואכן, בתרגום אברהם שלונסקי השחף הוא "בת שחף".

בעברית התוודעתי לאחרונה לסיפור היפה "הפוך, לקחת" של רותם בָּרוכין, מתוך אסופת הסיפורים "היֹה יהיה 2012". זהו סיפור פנטסטי, כלומר מז'אנר הפנטזיה, שבמרכזו דמות של "שומר ערים" האחראי על "רוחות הערים" בישראל, ויש לו גם סיפור אהבה עם אחת מהן. וכך אנו פוגשים את רמת-השרון הבלונדינית, את ירושלים שלא סובלת את תל-אביב, את רמת-גן שרבה בלי הפסק עם גבעתיים וכן הלאה. מבחינה לשונית, הסיפור נשען על העובדה ש"עיר" בעברית, בניגוד למשל ל"מושב" או ל"קיבוץ", היא מילה ממין נקבה.

ובאיטלקית, שירלי פינצי-לב תרגמה את הרומן "שמונה הרים" מאת הסופר פאולו קונייטי. הספר מתרחש בצפון-מזרח איטליה, בהרי האלפים, ובסוף הספר אשתו של ברונו, אחד הגיבורים, עוזבת אותו כשהיא מבינה שההר הוא אהבתו האמיתית, והיא תישאר תמיד במקום השני.

באיטלקית – סיפרה לי שירלי פינצי-לב – יש שתי מילים נרדפות להר: monte (מוֹנְטֶה), מילה ממין זכר, ו-montagna (מוֹנְטַנְיָה), שהיא נקבה. קונייטי, לאורך הספר, בוחר באופן עקבי רק בצורת הנקבה, ותיאורי ההר יכולים לפיכך להיקרא גם כשיר אהבה של גבר לאשה. הבחירה הזאת מסמנת לנו את ההר כאהובה המתחרה על אהבתו של ברונו עם לארה, אשתו.

בעברית, כמובן, "הר" הוא זכר. בדוגמת "הנסיך הקטן", ראינו שהמתרגם אריה לרנר בחר ב"שושנה" וב"ניצה" במקום "פרח" ו"ורד", כדי לשמור על הזיהוי הנשי של הדמות. אך במקרה של "הר" האפשרויות מועטות יותר: המילה "גבעה", מן הסתם, אינה הולמת את האַלפִּים. פה ושם התאפשר לפינצי-לב להחליף את ה"הר" ב"פסגה", אך לרוב לא התאפשרה החלפה כזו. מכיוון ששמירה על "הר" כמילה ממין נקבה, בחירה שיש לה חשיבות רבה במקור, לא הייתה אפשרית בעברית – השתדלה המתרגמת לפצות על כך בדרך אחרת, ובחרה בתיאורי ההר במילים הקרובות לשדה הסמנטי של תשוקה ואהבה רומנטית.

דמויות נשים לעומת גברים, ומבט להאנשה

בעניין זה שאל יובל אביבי בתוכנית, ובצדק: ואם ההר הוא זכר, האם לא יעלה על הדעת שהגיבור מאוהב בו?

ובכן, יעלה על הדעת בהחלט, למה לא. עם זאת, במקרה של "שמונה הרים", ההר (montagna) הוא בפירוש "היא", כבחירה לשונית של המחבר, שעמדה לרשותו גם מילה ממין זכר (monte). לפיכך, אילו הדבר היה אפשרי, היה רצוי כמובן לשמור על הבחירה הזאת גם בתרגום.

מחשבה זו החזירה אותי להרהור אחר, שהעסיק אותי במהלך הכתיבה: פגשנו כאן שושנה-אשה, ושחף-אשה, וערים-נשים והר-אשה. היכן ההרים (או השחפים, או השושנים) הבנים? אולי נתקלנו כאן בנטייה לרומנטיזציה של נשים – פרחים ענוגים, שחפים ירויים, הרים מרהיבים ובאופן כללי, תופעות טבע – ובד בבד להצגת דמויות נשיות, אך לא גבריות, כמשהו שהוא יותר או פחות מבני אדם?

אמנם, סקרנו כאן רק ארבע דוגמאות, אבל גם דוגמאות אחרות שנתקלתי בהן ולא נכנסו לפינה ולפוסט היו ברובן דמויות נשיות. בשלב מסוים חשבתי על "הסַיִיף" של עגנון, בעיבוד הנפלא לקומיקס של שי צ'רקה בהוצאת שוקן. שבתי וקראתי בקפידה את הספר; "סַיִיף" היא כמובן מילה ממין זכר והסייף מדבר בלשון זכר, וצ'רקה אף צייר לו שפם נאה. יתרה מזו, המקורות שעגנון שאב מהם לסיפורו – שצ'רקה מתאר אותם באחרית הדבר המעולה שלו – מזכירים "חרב" ולא "סייף", כלומר עגנון בחר מפורשות להפוך את החרב (מילה ממין נקבה) לסייף (מילה ממין זכר). ובכל זאת, נראה לי שכאן נכון יותר לדבר על האנשה באופן כללי, מאשר על דמות גברית דווקא.

תודה רבה לכל מי שהשתתפו ותרמו דוגמאות בדיון בפייסבוק, ובייחוד לדפנה לוי, לתמי ניניו ולשירלי פינצי-לב.

מתי "המרת המטבע" של התרגום יוצרת לנו רווח?

מזל טוב לנו – השבוע עלתה פינה חדשה שלי על לשון בספרות ב"מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי המקסימים ברדיו כאן תרבות. הפינה נקראת "מוציאה לשון", בהתאמה לספר, ותתקיים בימי שני מדי שבועיים.

בקישור הזה תוכלו לשמוע את הופעת הבכורה של הפינה (החל מדקה 28), ועוד דברים מרתקים כגון מה זה NFT, כלומר איך יוצרים את "הילת המקור" הידועה של ולטר בנימין כשמדובר בנכסים דיגיטליים. תודה רבה למיה, ליובל ולמפיקה המשובחת תמר בנימין.

מתרגמות ומתרגמים כחלפני כספים

בפינה הפעם עסקנו בפתרונות תרגום שבהם המעבר משפה לשפה שדרג את המקור. מיד נשאלת כמובן השאלה – מה זה שדרוג, או שיפור, של המקור? כיום מקובל שהמטרה של תרגום היא לשקף את המקור באופן נאמן ככל האפשר, במגבלות השפה והתרבות. אם המקור חוזר על עצמו, אם הוא עילג, לא ברור, סקסיסטי – זה, ככלל, מה שצריך להיות גם בתרגום.

אבל תרגום מאבד בהכרח חלק מתכונותיו של המקור. למשל עמימות מגדרית: באנגלית אפשר לכתוב למשל a nurse, או a group of nurses, בלי להבהיר אם מדובר באח או באחות, או באחים או באחיות. או מינוח מקצועי מפורט שקיים בשפת המקור, אבל אינו קיים בשפת היעד – למשל מינוח עשיר בתחום האופנה או הנשק או הימאות, שקיים באנגלית ופחות קיים בעברית. תיאור יפה של ה"אובדן הבלתי נמנע" הזה מצאתי עכשיו בספר "מקצועות של אחרים" של פרימו לוי, בתרגומו של יונתן פיין. פרימו לוי מתאר זאת כך: "אובדן בלתי-נמנע, כמו זה של אדם שהולך לחלפן כספים".

לפיכך, לעיתים נחמד כשהתרגום מצליח גם להוסיף משהו ליצירה, שלא היה בה במקור ובכל זאת הוא נאמן לרוחה ולסגנונה. ליקטתי לנו כמה דוגמאות יפות מסוג זה, והתמקדתי בדוגמאות שבהן המאפיינים של השפה עצמה אחראים לחלק מ"תוספת הערך", לצד כישרונם של המתרגם או המתרגמת.

על חוות החיות, נשרים ועיניים במקומות מפתיעים בגוף

דוגמה ידועה היא התרגום לעברית של משפט מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: "All animals are equal, but some animals are more equal than others". התרגום המקובל לעברית הוא "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". המשפט המקורי אבסורדי מבחינה לשונית, כיוון שאי-אפשר להיות “more equal than others”; בעברית, לעומת זאת, המילה "שווה" כוללת גם את המשמעות של worth, ולכן תרגום פשוט יוצר משפט עברי שאינו אבסורדי אלא להפך, תקין וברור מאוד, וכולל טוויסט ציני במשמעות המילה – מ"שווה" במשמעות "שוויון" ל"שווה" במשמעות "ערך". כמובן, אפשר לטעון שתרגום נאמן היה יוצר משפט אבסורדי גם בעברית, אך קשה להתעלם מתוספת הערך שהשפה העברית יוצרת כאן כמעט מאליה.

דוגמה יפה אחרת הציג בפניי רמי שלהבת, עורך מגזין המדע הבדיוני "בלי פאניקה". רמי פרסם בזמנו סיפור מדע בדיוני הומוריסטי של הסופר צ'רלס קולמן פינלי (Finlay), בתרגום ענבר גרינשטיין. הסיפור מתחיל בכך שהגיבור מחליט לעבור השתלה של עין בישבן, ומבין שזה לא היה צעד נבון. הסיפור עוסק בנקמה, ושמו במקור הוא An Eye for an Eye. זהו כמובן "עין תחת עין" שלנו מהתנ"ך (שמות כא כד). הסופר היה מאושר מאוד לגלות מהן בדיוק המשמעויות של המילה "תחת" בעברית.

שתי דוגמאות אחרות הן שמות של ספרים: Fairy School Drop-out של מרדית באדג'ר הפך בעברית ל"עפה מבית ספר לפיות". בעברית "עפים" מבית הספר ולא "נופלים", וכך התאפשרה ההברקה הזאת של המתרגמת מאירה פירון. והספר The Mark of Athena מסדרת "גיבורי האולימפוס" של ריק ריירדן הפך, בתרגום לעברית של המתרגמת יעל אכמון, ל"אות אתנה", כלומר הרוויח אליטרציה, צלילים חוזרים ערבים לאוזן.

עוד דוגמה היא מתרגום הסיפור "עץ השיער" (The Hair Tree) של מֶרי דה מורגן. מרית בן-ישראל, עכשיו מרית ג"ץ, העניקה לסיפור תרגום שטרם ראה אור ושתוכלו לקרוא בבלוג שלה, "עיר האושר". הדמות שבלב הסיפור היא מלכה שנשר רשע גורם לה לאבד את שערה היפהפה, הידוע בממלכה כולה. המלכה שוקעת בצער ובבושה, וגיבור יוצא לחפש מרפא שיחזיר את השיער האבוד.

הנשר הרשע הוא במקור eagle, עוף ששמו העברי התקני הוא כיום עיט. אך לאורך תולדותיה של העברית, נקרא העוף הזה לסירוגין "עיט" או "נשר", ומרית ג"ץ בחרה כאן במילה "נשר" (כמו בתרגום המקובל של The Eagle has landed בתוכנית החלל האמריקאית – "הנשר נחת", ולא "העיט"). התוצאה היא קשר יפה בין הנשר לבין נשירת השיער.

וכדי להוסיף שמחה, מרי דה מורגן מציינת את גונו המדויק של שערה היפה של המלכה: כמו עלה יבש של עץ אשור, beech. "אשור" בעברית (אך לא באנגלית) דומה מאוד ל"אושר", ושערה של המלכה אכן מסמל ומגלם את אושרה.

עוד דוגמה היא מתרגום של יעל אכמון לספר אחר של ריק ריירדן, "גורלו של אפולו: הנבואה האפלה". האל אפולו סובל מאמנזיה ואינו זוכר את שמו, מלבד העובדה שהוא מתחיל באל"ף.

"'קוראים לי מג,' היא הסבירה לי.

'כן! כן, כמובן. תודה. ואני –'

'אידיוט.'

'המממ. זה באל"ף, נכון, אבל אני לא חושב… אה! זאת היתה בדיחה.'

'ממש לא. אבל קוראים לך אפולו.'"

המעבר לעברית, שבה "אידיוט" מתחיל באותה אות כמו "אפולו", אִפשֵר לאכמון להוסיף את הבדיחה הזאת, שהיא מאוד ברוח הכתיבה של ריירדן. בהחלטה כזו דרושים כמובן זהירות ושיקול דעת, אבל בספר כמו של ריירדן, המשופע בבדיחות ובהתחכמויות מילוליות, נדרש תרגום יצירתי, היודע לתת הברקות משלו כפיצוי על מה שלקחה פעולת התרגום.

ובכיוון ההפוך: השדרוג שלא קרה

ולסיום דוגמה בכיוון ההפוך, כלומר בתרגום מעברית, שדווקא לא קרתה – ובעיניי קצת חבל, אם כי ודאי היו לכך סיבות. ספרו של אשכול נבו "שלוש קומות" נקרא באנגלית The Reasonable Person. ברור מדוע לא תרגמו את השם כ-Three Stories: המשמעות המתבקשת של שם זה היא פשוט "שלושה סיפורים", והמשמעות של "קומות" הייתה הולכת לאיבוד. אך היה אפשר לתרגם אותו כ-A Three-Story Building, בניין של שלוש קומות וגם בניין של שלושה סיפורים, באיות האמריקאי של storey, וכך גם לשמור על שמו המקורי של הספר וגם לשדרג אותו.

תודה לעמיתי יונתן אור-סתיו, שהצביע על הדוגמה היפה של "שלוש קומות".

תנו לי שי"ן!

קראו בקול את המילים האלה: "שרך", "שידוד מערכות", "שומה עליכם", "השחיתות פושה במערכת". קראתם? עד שתגיעו לסוף הרשומה, אולי תגלו שהגיתם אחת מהן בצורה לא נכונה, או לפחות לא תקנית. כמו כן תגלו גם חלק מהסיבה לכך, וגם שאתם בחברה טובה.

ימין ושמאל רק שי"ן ושי"ן

כפי שוודאי הבחנתם, בכל המילים המודגשות שלמעלה מופיעה האות שי"ן. איזו שי"ן? או. כידוע לכולנו, האות העברית שי"ן מציינת שני הגאים שונים: האחד, כמו במילה "שיר", מסומן בנקודה קטנה מימין ומעל לאות – שי"ן ימנית (שׁ). האחר, כמו במילה "עשתה", מסומן בנקודה קטנה משמאל ומעל לאות – שי"ן שמאלית (שׂ).

אך הסימון הזה, שנועד להבהיר לנו איזו משתי השי"נין לפנינו ואיך עלינו להגות אותה, מופיע על פי רוב רק בטקסטים מנוקדים – ורוב הטקסטים שאנו קוראים אינם מנוקדים. לפיכך נוצרה תופעה מעניינת: למילים מסוימות יש בפועל שתי הגיות שונות. חלק מהציבור אומר למשל "שָׁרָךְ" וחלקו – "שָׂ‎רָךְ" (בדוגמה זו, ההגייה הנכונה או התקנית היא "שָׁרָךְ"). נזכיר להלן כמה מילים כאלה.

מי ומי במבלבלות

נתחיל באחת המפתיעות ביותר. הפועל "פושה" מציין התרחבות והתפשטות, בעיקר של תופעה שלילית, כמו בדוגמה "השחיתות פושה במערכת". רבים מאוד הוגים את המילה הזאת ב-sh, אבל ההגייה הנכונה, כלומר זו המופיעה במקורות ובמילונים, היא דווקא ב-s. ראו למשל בפסוק הזה, שעוסק בבידוד של חולי צרעת והוא ממש ברוח הקורונה: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר, וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (ויקרא יג ה).

כמה מביניכם ודאי זוכרים את הצמד "שְׂדֵרָה" ו"כֶּבֶשׁ המטוס", המופיע על דפי ספרי הטרי מוציאה לשון. רבים הוגים את המילה "שדרה" ב-sh, אף שהיא קשורה דווקא ל"סדר", ואת "כבש" ב-s, אף שאינו קשור לכבשים אלא דווקא ל"כביש" (ובעניין "כֶּבֶשׁ המטוס", נמצא מי שהשווה והעלה ל"כבס המטוש" – תודה, יפתח בריל).

"שְׁדֵמָה", כלומר שדה או אדמה מעובדת, נכתבת בשי"ן ימנית (sh), אך רבים הוגים אותה דווקא ב-s. ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא היכרות עם הצורה התקנית "שְׂדֵרָה", ויצירת אנלוגיה מוטעית בין שתי המילים.

המילה "שִׂדּוּד", כלומר פירור ופירוק של שכבת הקרקע העליונה לקראת שתילה או זריעה, קשורה כמובן ל"שָׂדֶה" ונהגית בהתאם. אבל ל"שִׁדּוּד מערכות" אין קשר ל"שָׂדֶה" אלא דווקא ל"שׁוֹד". הפועל "לְשׁוֹדֵד" פירושו להחריב ולקחת בכוח ("אׇהֳלִי שֻׁדָּד וְכׇל מֵיתָרַי נִתָּקוּ" – ירמיהו י, כ), ו"שִׁדּוּד מערכות" פירושו שינוי יסודי ומהפכני של פני הדברים.

עוד מילה מבלבלת היא "שָׁרָךְ", שרבים הוגים אותה ב-s, אולי בגלל התמונה המנטלית של עלים ארוכים המשתרכים על הקרקע.

הצירוף "שְׁתוּם עַיִן" מופיע בתנ"ך בפרק אחד, במשמעות עלומה למדי, אך כיום מקובל להשתמש בו במשמעות של "עיוור בעין אחת". הקישור האסוציאטיבי ל"סתום" הוביל כנראה להגיית המילה כאילו היא כתובה בשי"ן שמאלית.

המילה "חֲשׂוּךְ", בצירופים כגון "חֲשׂוּכֵי ילדים" או "מחלה חֲשׂוּכַת מרפא", פירושה "מחוסר" או "נטול". הפועל "לַחְשֹׂךְ" פירושו לעכב, למנוע, כגון בביטויים "לא חָשְׂכָה ממנה דבר" – מילאה את כל משאלותיה – או בספר בראשית, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב, יב). "לַחְשֹׂךְ" קרוב במשמעותו ובמקורו ל"לחסוך", אך הביטויים השכיחים "חשוכי ילדים" ו"חשוך מרפא", הנושאים קונוטציה שלילית, מתקשרים כנראה אסוציאטיבית דווקא ל"חֹשֶׁךְ". האסוציאציה הזאת, המצטרפת כפי שהסברנו לשי"ן הלא-מנוקדת הדו-משמעית, מובילה אנשים רבים להגות "חשוך ילדים" או "חשוכת מרפא" דווקא ב-שׁ (sh).

ונחתום בצמד נחמד של ביטויים הקשורים זה לזה: "בְּשׂוֹם שֶׂכֶל", שפירושו "בתבונה ובשיקול דעת", ו"שׂוּמָה עָלָיו", כלומר הוא צריך, מוטל עליו. שניהם קשורים לפועל "לָשִׂים": "שׂוֹם שֶׂכֶל" דומה בתוכנו ובצורתו ל"תשומת לב" ו"שׂוּמָה עָלָיו" קשור ל"משימה", וגם אותם יש לכתוב ולהגות בשי"ן שמאלית.

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בסוגיית השי"נין בפייסבוק ותרמו דוגמאות, דעות, ציטוטים והברקות.

אוצר המילים של יום הכיפורים

היום, ערב יום הכיפורים, שמחתי להתארח בתוכניתם של יגאל גואטה ועומר בן רובי ב"כאן ב" כדי לשוחח על מילים הקשורות ליום המיוחד הזה. בשיחתנו עסקנו במילים ובביטויים "שעיר לעזאזל" ומכאן "עזאזל", "יום הכיפורים של…", "תרנגול כפרות", "כפרה עליך" וחברתה "כפרה", ו"נעילה". על כל אלה תוכלו עכשיו לקרוא כאן, ואת הקלטת התוכנית תוכלו לשמוע כאן (השיחה איתי מתחילה בדקה 9).

"שעיר לעזאזל"

ביטוי מעניין ושימושי הקשור ביום הכיפורים הוא "שעיר לעזאזל". "שָׂעִיר" בהקשר זה הוא פשוט "תיש": "שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים" (ויקרא טז, ה). לְמה נועדו השניים? "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל […] וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (טז ח, י).

השעיר האחד מועלה קורבן חטאת, כלומר קורבן שנועד לכפר על חטאים; ואילו האחר משתתף בטקס יוצא דופן, חריג למדי ביהדות: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר (ויקרא טז כא-כב).

הכהן מעמיס אפוא את כל חטאי בני ישראל על ראשו של תיש, ושולח אותו אל המדבר. כך נוצר הביטוי השימושי מאוד "שעיר לעזאזל" – מישהו שתולים בו את האשמה בפשעי אחרים.

"עזאזל"

ומה בעניין ה"עזאזל"? מילה זו מופיעה במקרא רק שלוש פעמים, כולן בפרק הזה, ואינה ברורה ביותר. נציג כאן כמה מהפירושים שהוצעו לה.

על פי פירוש אחד, המילה "עֲזָאזֵל" מציינת את השעיר עצמו ומורכבת מן המילה "עֵז" ומן הפועל הארמי "אֲזַל", שפירושו "הָלַךְ". כלומר: "עֲזָאזֵל" היא עֵז-אֲזַל – העז, וליתר דיוק התיש, הלך (אל המדבר). ייתכן גם שהמילה כולה, או רק חלקה השני, קשורים למילה האכדית azlu, שפירושה עז בר.

לחלופין, ייתכן ש"עֲזָאזֵל" הוא שם של צוק במדבר יהודה. כך גורס למשל פרופ' קדרי ב"מילון העברית המקראית". בתלמוד הבבלי נאמר: "תנו רבנן: עזאזל – שיהא עז וקשה […] תניא אידך: עזאזל – קשה שבהרים" (יומא סז ע"ב). על פי פירוש זה, "עזאזל" הוא שם מקום במדבר המורכב מן המילים "עַז" ו"אֵל", המציינות חוזק וקושי.

על פי פירוש שלישי, "עֲזָאזֵל" הוא שם של שד, מלאך חבלה, על פי ההקבלה שיוצר הטקסט: "גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". גם אם משמעות זו לא הייתה המשמעות המקורית שספר "ויקרא" התכוון אליה, המילה בהחלט רכשה אותה בהמשך: מלאך רע הנקרא לסירוגין "עֲזָאֵל" ו"עֲזָזֵאל" מופיע בספר חנוך, אחד הספרים החיצוניים, ודמות דומה בשם "עזזאל" מופיעה באחת ממגילות מדבר יהודה. הנה למשל קטע מפרק נד בספר חנוך:

"תרנגול כפרות"

מן השעיר לעזאזל של תקופת בית המקדש נגזר כנראה, לימים, מנהג תרנגול הכפרות – יש המסובבים תרנגול מעל לראש ואומרים "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום". לאחר מכן שוחטים את התרנגול ועושים ממנו סעודה לעניים. הדמיון לשעיר המקראי ברור – חיה שמעמיסים עליה את חטאיהם של בני אדם.

בדומה לביטוי "שעיר לעזאזל", גם הביטוי "תרנגול כפרות" או "תרנגול לכפרות" מציין את מי שהפך לקורבן בשל חטאיו של אחר. כך למשל אביבה ונועם שליט, הוריו של גלעד שליט, הפגינו בשנת 2010 עם השלט "חייל צה"ל אינו תרנגול כפרות – אל תזרקו על גלעד את כל החטאים".

תרנגול הכפרות הוחלף כיום במידה רבה בסכום כסף הניתן לצדקה, ובעבר היה גם מנהג להשתמש למטרה זו בצמחים.

"יום הכיפורים של…"

"בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה" (כזכור, כאשר ניסן היה החודש הראשון, תשרי היה השביעי).

הצירוף "יום הכיפורים", שבמשמעותו הדתית מציין יום של "עינוי הנפש" כדי לכפר על חטאים, קיבל רובד נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים; וכיום הביטוי "יום הכיפורים של – ", כגון "יום הכיפורים של הסוקרים" או "יום הכיפורים של השב"ס", מציין כישלון קשה, בעיקר בעקבות יוהרה ותפיסות שגויות שלא נבדקו כראוי. כך או כך, זהו יום של חשבון נפש.

"כפרה עליך" ובקיצור "כפרה"

מן הכפרה של יום הכיפורים נגזר כמובן גם הביטוי "שיהיה לכפרה", הנאמר בעקבות אובדן או נזק, כביכול מתוך תקווה שהנזק הזה יבוא במקום נזק אחר וגדול יותר שלא יתרחש. מכאן גם הביטוי האוהב "שאהיה כפרתך" ומילת החיבה "כפרה".

"נעילה"

נעילה היא כמובן סגירה במנעול, גם בתנ"ך ("וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" שמואל ב יג יז). "תפילת נעילה" היא התפילה האחרונה ביום כיפור, וכנראה נאמרה תחילה בעת נעילת שערי ההיכל בבית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים. בהמשך קיבל השם את המשמעות של "נעילת שערי שמים" בתום יום הכיפורים (ירושלמי, ברכות א ד). ובהשאלה, "נעילה" היא סיום וחתימה של אירוע, כגון "נעילת האסיפה".

תודה רבה ליגאל גואטה ולעומר בן רובי על ההזמנה להתארח בתוכניתם המרתקת בערב יום הכיפורים ועל השיחה הנעימה, וגמר חתימה טובה לכולנו.

שפה ישירה, שפה עקיפה: מתי נימוס עלול לפעול לרעתנו, ולמה?

אתרע המזל והמשטרה לקחה אותך לחקירה, וכעת אומרים לך שזכותך לבקש עורך דין. האם תגובתך תהיה "כן, אני רוצה עורך דין ולא אדבר עד שהוא יגיע"? או שמא "אולי כדאי באמת", או "נראה לי שכן", או "תוכלו לארגן לי עורך דין?".

להבדל בין הנוסח הראשון לשלושת האחרים יש משמעות חשובה, הן מנקודת מבט בלשנית והן מבחינה חוקית; בארצות הברית, לפחות, משמעותו של ההבדל הזה עשויה להיות שנים רבות בכלא. מיד נראה מדוע, ואיך אותו הבדל יכול להשפיע עלינו גם אם איננו נמצאים בחקירת משטרה, אלא רק ביקשנו מהילד להכניס את הכלים למדיח.

נימוס לעומת בהירות

נימוסים הם השמן על גלגלי החברה – כן, אפילו החברה הישראלית. אמנם, לעיתים נוותר על הנימוס כדי להעביר מסר בבהירות מקסימלית:

"שריפה! צאו החוצה!"

אך ברוב המצבים בחיינו, נבחר בניסוחים שאינם כה תקיפים וישירים, אלא מנומסים ועקיפים יותר. למשל:

"קצת חם פה, נראה לי שיותר נעים בחוץ."

גם אם הניסוח העקיף גרם לכך שלא הבינו אותנו, לא נורא – נבחר ניסוח אחר וננסה שוב. אך יש מצבים שבהם הבחירה בין בהירות לנימוס היא בעייתית מאוד: כאשר חשוב מאוד לדבר בבירור, אך גם חשוב מאוד לשמור על נימוס. על מצב כזה – חקירת משטרה – כתבה המשפטנית פרופ' ג'נט איינסוורת במאמר משנת 1993, ובעקבותיה הבלשנית צ'י לו בטור שפורסם באתר ה-JSTOR Daily באפריל.

נימוס כחרב פיפיות

אחת הזכויות הבסיסיות של כל אדם הנאשם בעבירה פלילית בארצות הברית, על פי התיקון החמישי לחוקה, היא להימנע מלהפליל את עצמו. הכלי העיקרי המשמש כיום ליישום הזכות הזאת הוא "אזהרת מירנדה", שמקורה בפסק הדין "מירנדה נגד אריזונה" משנת 1966 והמוכרת לנו מסדרות ומסרטים אמריקניים. על פי פסק דין זה, שוטרים נדרשים ליידע נחקרים כי יש להם זכות לשמור על שתיקה ויש להם זכות שעורך דין יהיה נוכח בחקירתם. אם חשוד ביקש שעורך דין יהיה נוכח בחקירה, על השוטרים להפסיק את החקירה עד להגעתו. אם לא עשו כן, המשך החקירה איננו חוקי והדברים שנאמרו בה אינם נחשבים לראיה קבילה בבית משפט.

השאלה שאיינסוורת עוסקת בה היא: איך אנשים מרקע חברתי שונה מבטאים את רצונם בנוכחות עורך דין בחקירה, וכיצד המשטרה ורשויות החוק האמריקניות מפרשות את הדרכים השונות לבטא את הבקשה הזאת?

היתקלות עם המשטרה, ובפרט חקירה, אינה מצב חברתי נינוח; זוהי סיטואציה שעשויות להיות לה השלכות לא נעימות והעלולה אף להידרדר לאלימות, ואנשים מרבים להשתמש בה בסמנים לשוניים של נימוס, המבטאים כבוד, זהירות ומתינות. נמנה כאן כמה סממנים כאלה האופייניים לאנגלית (רובם, או דומים להם, קיימים גם בעברית):

• ביטויים מסייגים (lexical hedges), כגון "אולי" או "נראה לי ש…".

• שאלות אישור או שאלות טאג (tag questions), כלומר, באנגלית, שאלות קצרות המופיעות בסוף משפט ומבקשות אישור לנכונותו. לדוגמה:

?I should see a lawyer, shouldn’t I

• פעלים מודאליים המרככים את הנאמר, כגון may, might, should ודומיהם:

.I might need a lawyer

• הימנעות מלשון ציווי ("תשיגו לי עורך דין") והעדפת השימוש בשאלה כחלופה עקיפה ("תוכלו להשיג לי עורך דין?").

• שימוש באינטונציה עולה בסוף המשפט, האופיינית לשאלה, גם כאשר הכוונה אינה לשאול שאלה: "אני צריכה עורך דין?".

איינסוורת מביאה מממצאיו של הבלשן פרופ' ויליאם או'באר (O'Barr), שבדק את השימוש בשפה בכ-150 שעות של דיונים מוקלטים מבתי משפט. או'באר מצא כי הסממנים הלשוניים שמנינו כאן אופייניים במיוחד לאנשים שמעמדם החברתי, המקצועי או הכלכלי נמוך, ולנשים יותר מאשר לגברים; כלומר, אנשים הנמצאים בעמדת חולשה נוטים יותר להשתמש בשפה עקיפה ומנומסת.

אך איינסוורת מראה כי הניסוחים המנומסים והעקיפים האלה עלולים לפעול, ואכן פועלים, לרעתם של החשודים. במקרים רבים, אף שחשודים הביעו מה שייחשב בעיני רובנו בקשה ברורה לנוכחות עורך דין, המשטרה ובית המשפט בעקבותיה בחרו להבין את הדברים אחרת: המשטרה לא עצרה את החקירה כדי להזמין עורך דין, ובית המשפט לא קבע שהמשך החקירה היה בלתי חוקי ולכן הדברים שנאמרו אינם ראיה קבילה.

לדוגמה, באחד המקרים האלה אמר החשוד: "Will you supply [a lawyer] now so that I may ask him should I continue with this interview at this moment?" ("תוכלו להזמין עורך דין עכשיו כדי שאוכל לשאול אותו אם להמשיך את השיחה כרגע?"). בית המשפט קבע כי האמירה הזאת איננה בגדר בקשה לממש את הזכות לנוכחות עורך דין בחקירה – כנראה משום שנוסחה כשאלה מנומסת, ולא כדרישה תקיפה.

במקרה ידוע אחר אמר החשוד: "Wait a minute. Maybe I ought to have an attorney. You guys are trying to pin a murder rap on me, give me 20 to 40 years" ("רגע, אולי כדאי שיהיה לי עורך דין. אתם מנסים להדביק לי רצח, לתת לי 20 עד 40 שנה"). גם כאן, הן המשטרה והן בית המשפט העליון של אילינוי סברו שהחשוד לא ביקש עורך דין. כך היה גם במקרים רבים אחרים, שבהם השתמשו החשודים בביטויים מסייגים כגון maybe, I think, I feel like, I'd like, I wonder.

השימוש של החשודים בשפה עקיפה ומנומסת, ולא בשפה ישירה ואסרטיבית, פתח אפוא פתח לפגיעה בזכויותיהם.

ומה הקשר למדיח?

ניסוח מנומס עלול לפתוח פתח להתחמקות גם בסיטואציות אחרות בחיים, כפי שגיליתי בצורה משעשעת בכמה שיחות עם בני הבכור.

"חמוד, הייתי רוצה שתקפוץ רגע לקנות חלב."

"אז אם ככה אני לא חייב ללכת?"

או:

"חמוד, אני אשמח אם תכניס את הכלים למדיח."

"אז נראה לי שאני אוותר הפעם על זה שתשמחי."

מבחינתי הכוונה בהחלט הייתה חד-משמעית; אך הניסוח העקיף פתח פתח לפירוש אלטרנטיבי.

המתח בין הרצון להתבטא בבירור לרצון להתבטא בנימוס, וכן הניצול של ניסוח מנומס כדי לחמוק מקבלת המסר, מוכרים לנו אפוא מחיי היומיום שלנו – גם אם התוצאות קלות בהרבה.

ניסוחים ישירים אינם סטנדרט ניטרלי

איינסוורת, במאמרה, תיארה את השימוש בשפה עקיפה ומנומסת כמאפיין של קבוצות חסרות כוח חברתי, והראתה כי המשטרה ומערכת המשפט מנצלות את המאפיינים הלשוניים האלה לפגיעה בזכויותיהם המשפטיות של חשודים. צ'י לו, בטורה מחודש אפריל, קישרה בין ממצאים אלה לבין המחאה נגד אלימות משטרתית וממסדית כלפי שחורים. מצד אחד, מפגש עם המשטרה עלול להידרדר לאלימות ואף להפוך לקטלני. לכן יש חשיבות רבה לפנייה מנומסת. מצד אחר, שפה מנומסת, וספציפית, סוג השפה המנומסת המשמשת אנשים מקבוצות מוחלשות במפגש עם בעלי כוח, עלולה לפגוע ביכולתם לממש את זכויותיהם החוקיות.

בסוגיה הספציפית של אזהרת מירנדה ודרישה לנוכחות עורך דין בחקירה, איינסוורת מציעה לוותר מכל וכל על הצורך בדרישה כזו, ולקיים כל חקירה, אוטומטית, רק בנוכחות עורך דין או עורכת דין.

במבט רחב יותר, איינסוורת ולו מציעות להביא בחשבון, בחוק ובפסיקה, את ההבדלים הלשוניים בין קבוצות שונות בחברה; ולהימנע מלהניח כי ניסוחים ישירים ושפה אסרטיבית הם סטנדרט ניטרלי שאפשר לצפות לו מכל אדם, ובפרט במפגש עם המשטרה.

כדי לקבל גישה חופשית למאמרה של איינסוורת ב-The Yale Law Journal, היכנסו אליו דרך הקישור השלישי בטור של לו ב-JSTOR.

מה המספר של אוקטובר? שמות ומספרים בלוח השנה

"מה תוקף כרטיס האשראי?"

"אוקטובר…"

"איזה חודש זה, איזה מספר?"

אחרי כמה וכמה שיחות מסוג זה, הבנתי שמדובר בתופעה: מוכרות ומוכרים שאינם מכירים את חודשי השנה האזרחית בשמותיהם. מפתיע, אבל בעצם הגיוני. ציון חודשים וגם ימים במספריהם הוא הרי שיטה ותיקה, גם בעברית וגם בשפות אחרות.

יום ראשון, יום שני: ימות השבוע

ימות השבוע בעברית נקראים בפשטות על פי מספריהם: יום ראשון, יום שני וכן הלאה (מספרים מהסוג הזה נקראים "מספרים סוֹדְרים", שמציינים מקומות של פריטים ברצף, לעומת "מספרים מונים", שמציינים כמה פריטים יש מסוג מסוים – כגון שלושה או שמונה).

שמות הימים באנגלית ובשפות רבות אחרות, לעומת זאת, משקפים את השמות שהעניקו להם הבבלים. הבבלים קראו לכל יום על שם אחד מגרמי השמיים; הרומאים אימצו את השיטה הזאת, בגרסאות שונות במהלך הזמן. על פי הלוח שקבע הקיסר קונסטנטינוס בשנת 321 לספירה, היום הראשון בשבוע היה יום השמש, ואחריו יום הירח, יומו של מאדים (מארס), יומו של כוכב חמה (מרקורי), יומו של צדק (יופיטר), יומה של ונוס (נגה) ויומו של שבתאי (סטורן).

בשלב זה תוכלו לזהות את מקורם של כמה משמות הימים באנגלית: Sunday הוא יום השמש, Monday – יום הירח ו-Saturday – יומו של סטורן, שבתאי. שמות אחרים השתמרו בצורה מיידית יותר בשפות רומאניות, למשל vendredi בצרפתית – יומה של ונוס, יום שישי. אך אף אחד לא הלך לאיבוד, כפי שיגלה לנו טיול קצר למיתולוגיה הגרמאנית. טיר הוא אל המלחמה הנורדי, מקבילו של מארס במיתולוגיה הרומית; הצורה האנגלית העתיקה של שמו היא Tiu או Tiw, ומכאן Tuesday, יום שלישי. Wednesday הוא יומו של אודין, שכמו מרקורי, ליווה את נשמות המתים אל העולם הבא; Thursday הוא יומו של תור, אל הרעם, המקביל מבחינה זו ליופיטר האוחז בחזיז הברק. ו-Friday הוא יומה של פרֵיָה, אלת האהבה והיופי, המקבילה לוונוס.

יפה – אבל כל המורשת הפגאנית הזאת לא הגיעה אל השפה העברית. אצלנו רק השבת זכתה בשם ייחודי ("וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ" – בראשית ב, ב). שאר הימים, מראשון עד שישי, לקחו מספר.

החודשים העבריים

במקרא גם החודשים העבריים נקראים בדרך כלל במספריהם הסודרים, על פי לוח שנה שבו ניסן (כיום החודש העברי השביעי) הוא החודש הראשון. למשל:

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה" (ויקרא כג, ה)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן" (מגילת אסתר ח, ט)

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא טז, כט. הפסוק עוסק כמובן ביום הכיפורים, שהוא י בתשרי; אם ניסן הוא החודש הראשון, הרי שתשרי הוא החודש השביעי).

שמות החודשים העבריים המוכרים לנו, מתשרי ועד אלול, מקורם בלוח השנה של הבבלים (שעשו עבודה יסודית בתחום הזמן), והם נכנסו אל העברית בעקבות גלות בבל. בהתאם לכך, כמה מהשמות האלה מופיעים בספרים המאוחרים יותר בתנ"ך, כגון מגילת אסתר, כפי שכבר ראינו למעלה ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן…").

החודש השביעי, שהוא החודש התשיעי

גם בלוח הגרגוריאני, המכונה בישראל "לוח השנה האזרחי", יש חודשים ששמותיהם נגזרים ממספרים. וגם כאן חל שינוי בנקודת המוצא של השנה, כלומר בקביעה איזה חודש נחשב לראשון.

הלוח הגרגוריאני מבוסס על לוח השנה הרומאי הקדום, שהחודש הראשון שבו היה מארס. החודשים המעניינים אותנו כאן הם ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר, שפירוש שמותיהם הוא "שביעי", "שמיני", "תשיעי" ו"עשירי" בהתאמה – שהרי אם חודש מארס הוא הראשון, ספטמבר הוא השביעי וכן הלאה.

קל לראות ש"אוקטובר" הוא "שמיני" אם ניזכר ש-octopus, "תמנון" באנגלית, פירושו "בעל שמונה רגליים" (באופן דומה, המילה העברית "תְּמָנוּן" מורכבת משתי מילים בארמית: "נוּן" – דג, "תמניא" – שמונה). בדומה לכך, "דצמבר" קשור ל"דצימטר", שהוא עשירית המטר, ול"דקאטלון" – קרב עשר.

בהמשך נקבע ינואר כחודש הראשון בשנה, וכך ספטמבר, "שביעי", הוא דווקא החודש התשיעי, ודצמבר, "עשירי", הוא דווקא השנים-עשר.

אם כך, השאלה "איזה מספר זה אוקטובר" (או מרץ, או יולי) אמנם נשמעת מצחיקה, אך למעשה יש בה היגיון רב. ראשית, משום שכמה משמות החודשים הלועזיים נגזרים ממספרים שכבר אינם תואמים את מקומם בלוח השנה. ושנית, ובמבט רחב יותר, משום שציון החודשים במספרים הוא מסורת עתיקה גם בעברית – וימות השבוע עדיין מצוינים בדיוק בדרך זו.

שנה טובה ומתוקה לכולנו!

מאיירים את "מוציאה לשון"

חגיגות החודש לספרי הטרי "מוציאה לשון" הן זמן טוב להיזכר באחד החלקים הכיפיים ביותר של העבודה עליו: האיורים שיצר המאייר המעולה טל אביב.

התהליך החל במייל מדורית שרפשטיין המקסימה, העורכת הגרפית דאז של עם עובד. "חשבנו שיהיה רעיון טוב להוסיף איור בשחור לבן לכל שער, כדי להוסיף חן ונועם לדפי הספר. האם יש לך רעיונות או בקשות?"

איורים לשערים, איזו הצעה נהדרת, ואם יש לי רעיונות ובקשות? ברור שכן. מיהרתי לכתוב תודה ולשלוח רשימת משאלות.

כמה מהאיורים נבעו בקלות מכותרות השערים. הראשון מבין שמונת השערים, למשל, נקרא "מאיפה אמרת שאת? – על מקורות מילים". ביקשתי איור של "בחור ובחורה מדברים בסיטואציה של היכרות", וחיש קל קיבלתי מטל את האיור הקולע הזה.

השער השני הוא "תיבת האוצר: על מקורם של מטבעות לשון וביטויים". כאן ביקשתי "מטבעות מתגלגלים על מפה של העולם, או מטבעות מטיילים בעולם – נניח קבוצת מטבעות עם פרצופים, ידיים ורגליים, בשדה תעופה עם תרמילים או טרולי."

טל הכין את שתי הסקיצות הראשוניות האלה:

"מעדיפה את האופציה של שדה התעופה, מאוד מוצלחת ואלגנטית," כתבתי לדורית ולטל. "אשמח אם אפשר שיהיה ייצוג שווה לגברים ולנשים באיור, ואפשר להוסיף גם ילד – מטבעות לשון עם ותק שונה בשפה."

ווּאלה:

עם או בלי קשר לעוצר הקורונה שירד עלינו, ישנו עוד שער אחד שהאיור שלו משתמש בדימוי של שדה תעופה: שער התרגום, הנקרא "לשם ובחזרה" (היי, בילבו!). חשבתי על לוח המראות ונחיתות, המתאר את ההמראה של טקסטים משפה אחת והנחיתה שלהם בשפה אחרת. טל שלח לוח המראות ונחיתות בשלל שפות, שמצא חן בעיניי מאוד, אבל בעיני דורית הוא היה ענייני מדי, והיא ביקשה להוסיף לו "אלמנט אנושי, חביב ומשעשע". הנה התוצאה:

אחד השערים המאתגרים ביותר היה דווקא השער הקצר ביותר – "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", שבו ארבעה פרקים בלבד (אבל מהחביבים עליי ביותר!). איזה איור יכול לייצג את הנושא הזה? חשבתי על מיקרוגרפיה, האמנות היהודית של יצירת דמות המורכבת מאותיות (והנובעת, כנראה, גם מן הציווי "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה"). הצעתי אפוא "דמות של סופר שמורכבת ממילים כתובות". טל שלח את הסקיצה הנפלאה הזאת:

הידיים המכוסות באותיות סת"ם, המקלידות כעת טקסט חדש, היו נהדרות בעיניי. ביקשתי מטל להחליף את מכונת הכתיבה במסך מחשב, כדי לקבל עבר והווה במקום עבר רחוק ועבר קרוב; וכן שיהיה על המסך טקסט שכבר הוקלד. טל שלח את האיור הזה, וכך הוא אכן מופיע בספר. קשה לראות, אבל הטקסט שעל המסך לקוח מתוך הספר עצמו.

כשכמעט סיימנו את העבודה על האיורים, הציעה דורית להוסיף עוד איור באחד העמודים הראשונים של הספר. מיד שילחתי את דמיוני לחופשי. "אולי איור שמתייחס לשם הספר – 'הפתעות מהמגירה הסודית של העברית'?" כתבתי. "פותחים מגירה נסתרת – אולי קטנה וצדדית בשולחן כתיבה, או גבוהה במטבח – ומגלים אוצרות מפתיעים עם מאפיינים של אותיות או טקסטים: תכשיטים בצורת אותיות, מגילות קשורות בסרט, ממתקים עם שורות טקסט, נראה לי חמוד שיקפוץ מהמגירה גם Jack in the Box ישר אל פניהם של הפותחים המופתעים. התכשיטים יכולים לזהור, אפילו המגירה כולה יכולה לזהור בסגנון שודדי התיבה האבודה : ) מבחינת האותיות והטקסטים אפשר לשלב אותיות סת"ם, כתב עברי קדום – אולי על מטבעות עתיקים – אותיות יווניות ואותיות לטיניות. חשוב שתוכן המגירה ישלב אלמנטים עתיקים עם חדשניים – אולי דיסק או קי שיציץ ממנה או מקרן שיקרין משהו על הקיר – הספר עוסק בהתפתחויות בעבר של העברית אבל גם בשינויים שמתרחשים בה היום עם מבט לעתיד."

הוספתי תמונה של "ג'ק אין דה בוקס", הצעצוע שחשבתי שיכול לזנק ממגירת ההפתעות הזאת. עטרה אופק, העורכת, הוסיפה הברקה: ג'ק יכול להוציא לשון, בהתאם לשם הספר.

טל לקח את התיאור הזה הלאה, שדרג והפך אותו לסדרת איורים. מגירת האוצרות מופיעה על כריכת הספר, ואם תתבוננו בה בתשומת לב תמצאו בין ההפתעות מטבעות אמיתיים משלל תקופות, תליון ח"י וסביבון, וכן תיבה סגורה הנושאת את האות J:

כאשר פותחים את הספר ומעבירים דף אחד, התיבה נפתחת. הנה סקיצה מוקדמת של מי שמזנק מתוכה:

טל אייר לי ג'ק אין דה בוקס שמלהטט באותיות עבריות!

מכיוון ששם הספר הוא "מוציאה לשון" (ולא "מוציא"), נראה לי הגיוני יותר שמי שתקפוץ מהקופסה תהיה דמות נשית, שכיניתי לצורך העניין בשם "ג'יל אין דה בוקס". בעצה אחת עם טל הוספנו לאותיות גם כמה פסיקים ונקודות:

האיור השלישי בסדרה, הסוגר את הספר, יישאר בגדר הפתעה, ולא נספיילר אותו כאן.

תודה רבה לטל אביב על האיורים הנהדרים, ולדורית שרפשטיין ולאנשים הטובים בעם עובד על היוזמה, העזרה והפרגון שהוסיפו ל"מוציאה לשון" את הצד הוויזואלי היפה שלו.

בצירוף מקרים נחמד, בדיוק היום התפרסמה סקירה של ירעם נתניהו על "מוציאה לשון", שבה הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לאיורים שבספר. ירעם הוא יועץ לשון, מרצה ללשון ובעל האתר "לשוניאדה" והפודקאסט "קולולושה". תודה רבה, הר קולגה.

את "מוציאה לשון" אפשר למצוא בסטימצקי ובצומת ספרים (בחנויות הפיזיות ואונליין), בחנויות הפרטיות, באתר עם עובד וגם בגרסה דיגיטלית.

איך לנקד? תלוי בשכנים

"תוכלי בבקשה לנקד לנו כאן עוד כמה מילים שנוספו? הן מסומנות בירוק."

בעודי מנקדת את התוספות, העפתי מבט גם מסביבן – תמיד רעיון טוב – וראיתי את זה:

"שימו לב שיש שם עוד מילים שלא ניקדתי," כתבתי בחזרה. "כדאי לשלוח לי הכל יחד."

"טוב," הגיעה התשובה המתנצלת, "אבל את השאר העתקנו מהטקסט שכבר היה מנוקד."

טכנית, התשובה הזאת הייתה נכונה: מה שניקדתי היה המילה "נשארו", והמילה "נשאר" נחתכה מתוכה:

התוצאה הזאת עוררה בי הרהורים פילוסופיים. ברור שאם ניקח חלק משלם, החלק כשלעצמו לא יהיה בהכרח נכון או הגיוני – כפי שממחישה הדוגמה הזאת, של תרגיל בחשבון:

אם נסתכל לרגע על צמד המילים "נִשְׁמַר – נִשְׁמְרוּ", נראה בקלות שאי-אפשר פשוט "לחתוך" את "נשמר" מ"נשמרו", משום שה"מ" מקבלת תנועה שונה בכל אחת משתי המילים. הצמד "נשאר – נשארו" מתנהג מעט אחרת, משום שה"א" גרונית; אך אף שהצליל זהה, הניקוד משמר את ההבדל:

טוב, אם כך צריך לראות את המילה בשלמותה כדי לנקד אותה – הגיוני. אבל האם מילה אחת מספיקה? לא תמיד: לפעמים ה"שלם" שיש להביא בחשבון לצורך הניקוד הוא גדול יותר ממילה יחידה. נראה שני מצבים כאלה.

סמיכות

איך מנקדים את המילה "מפעל"? נניח שפתחנו את המילון ומצאנו בו את הערך "מִפְעָל". האם זהו בוודאות הניקוד המתאים? לא. אם בטקסט שלנו כתוב "מפעל שוקולד", לפנינו צירוף סמיכות, ממש כמו "מפעלי שוקולד". וכפי שהמילה הראשונה ב"מפעלי שוקולד" היא "מפעלי -" ולא "מפעלים" (כלומר: * "מפעלים שוקולד"), כך המילה "מפעל" משנה מעט את צורתה, במקרה זה את ניקודה, כשהיא מופיעה ראשונה בצירוף סמיכות (כלומר מכהנת בתפקיד הנסמך). ולכן:

ניקוד המילה "מה"

בניקוד מילת השאלה "מה" יש שתי שיטות. השיטה המודרנית הולכת לקראתנו ומאפשרת לנו (באישור האקדמיה ללשון) לנקד את "מה" תמיד בקמץ ולסגור עניין, לא חשוב מה נמצא לפניה, אחריה או מכל צדדיה.

לעומת זאת, השיטה המהודרת, המבוססת על ניקוד "מה" במקרא, היא מורכבת יותר וכוללת ביסודה שלוש אפשרויות. לפני האותיות א', ר' וכן ע' ו-ה' לא קמוצות – "מָה"; לפני עָ, חָ או הָ שורשית – "מֶה" ("מֶה עָשִׂיתָ?"); והניקוד הרגיל, והמעניין ביותר מבחינתנו – פתח, ודגש חזק בראש המילה שאחריה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד…" (תהלים קלג, א).

כלומר, ניקוד "מה" לא רק מושפע מהמילה שאחריו, אלא גם משפיע עליה.

בשתי הדוגמאות האלה, סמיכות וניקוד "מה", אנו רואים אפוא שלא מספיק לראות את המילה עצמה כדי לנקד אותה, אלא יש לראות גם את ההקשר שהיא נמצאת בו. וזה, כפי שאמרנו, רעיון טוב תמיד – גם בניקוד (בניקוד המקרא יש דוגמאות נוספות מסוג זה) וגם בחיים בכלל.

וחדשות הספר שלי, "מוציאה לשון", שחוגג בימים אלה חודש על המדפים:

בשבוע שעבר התארחתי בכתבתו המקסימה של אריאל שנבל "ביד הלשון" במוסף שבת של "מקור ראשון", לצד ד"ר אבשלום קור, מיכל אורבך וירעם נתניהו. דנו בסוגיית העברית – פניה לאן, השפעות הלעז מהארמית עד האנגלית ומה קיקרו אמר בעניין הזה.

עם עובד ריכזו כמה ציטוטים משמחים על הספר וממליצים עליו בצדק כמתנת חג הולמת.

והצעת הגשה מומלצת לחנויות הספרים: פורת ספרים ברמת גן מיקמו את "מוציאה לשון" בחלון הראווה בצירוף פתק קצר וקולע. תודה רבה לחמוטל ילין שצילמה ושלחה.