תרגום לעברית של יצירות ספרות כרוך לעיתים בבחירות מפתיעות ויצירתיות בתרגום שמותיהן, וברור מדוע. שם של ספר הוא טקסט קצר מאוד, המופיע עם הקשר מועט מאוד. לצד הרצון לשמור על נאמנות לשם המקורי וגם לאפשר לקוראים לקשר בין הספר בעברית לבין שמו בשפת המקור, תרגום השם כרוך לפעמים באתגרים לשוניים ותרבותיים. יחד עם מיה סלע בתוכנית הרדיו מה שכרוך, התבוננתי בכמה בחירות המתמודדות באופן מעניין ומרשים עם אתגרים כאלה.

גיור או לוקליזציה

הדוגמאות הקלאסיות העולות בדעתנו כשאנו חושבים על שינוי שם של ספר בתרגום הן עברוּת או לוקליזציה, בייחוד של שמות הגיבורים. דוגמאות ידועות ואהובות מסוג זה הן "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, שבשפת המקור היא "לוֹטְכֶן הכפולה" (Das doppelte Lottchen) – "לוטכן" הוא שם חיבה ל"לוֹטֶה"; הנזל וגרטל שהפכו לעמי ותמי וכמובן רומיאו ויוליה של שייקספיר שהפכו ל"רם ויעל" בתרגום של יצחק זַלקינסון שראה אור בווינה בשנת 1878 (תרל"ח!).

אבל "גיור" של שמות יצירות יכול לקרות גם בדרכים אחרות. באופן מעניין, שתי יצירות של הסופרת איין ראנד זכו לשמות עבריים "מגוירים" מעט. יצירתה הגדולה וכנראה הידועה ביותר היא Atlas Shrugged (1957). השם מתייחס לתהליך שמתרחש בספר, שבו האנשים המוכשרים, החרוצים והיצרניים בחברה האמריקאית מפסיקים לייצר וליצור, מפסיקים להניע את גלגלי הפיתוח והייצור של הכלכלה ורבים מהם נעלמים לגמרי, במחאה נגד התעמרות ושחיתות של השלטון. השם המקורי של הספר מתייחס לענק אטלס מן המיתולוגיה היוונית, שנשא את השמיים על כתפיו. שם הספר מתאר מצב שבו הוא מסרב להמשיך לעשות זאת. בעברית הספר היה יכול לכאורה להיקרא, למשל, "אטלס מתנער". תחת זאת, הן בתרגום הוותיק של יצחק אברהמי (1960, הוצאת ש. פרידמן) והן בתרגום החדש יחסית של יעל סלע־שפירו (2012, כנרת זמורה דביר), הוא נקרא "מרד הנפילים", שם ששואב דווקא מן התנ"ך, שבו הנפילים הם גיבורים אגדיים שנולדו מזיווגים בין "בני האלוהים" לבנות אדם ("הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם", בראשית ו, ד). כלומר, תרגום השם הזה מחליף את המיתולוגיה היוונית בסיפור מן המקרא. במקום הענק אטלס, אנו מקבלים בני ענק מן המסורת היהודית, צאצאים של מלאכים ובני אדם.

ומן התנ"ך אל המשנה: ספרה של ראנד The Fountainhead (1943) גם הוא ראה אור פעמיים בעברית, בתרגום דניאל אהליהב (1954, הוצאת ש. פרידמן) ואינגה מיכאלי (2012, כנרת זמורה דביר). fountainhead באנגלית פירושו מקור של זרימת מים או מקור בכלל, ובהקשר הספר של ראנד הוא מציין את המקוריות, היצירתיות והעצמאות של הגיבור, האדריכל הווארד רוארק, שכוח היצירה שלו נובע מתוכו והוא אינו שועה לדעותיהם ולרעיונותיהם של אחרים. שני התרגומים לעברית הופיעו תחת השם "כמעיין המתגבר" – בחירה שהיא גם יהודית מאוד וגם מבריקה. במסכת אבות במשנה, רבי יוחנן בן זכאי משבח את חמשת תלמידיו ומונה את תכונותיהם הטובות. שניים מהם הוא מתאר במונחים הקשורים למים: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה […] וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר." הוא מוסיף ואומר שאם כל חכמי ישראל יהיו בכף אחת של מאזניים ורבי אלעזר בן ערך באחרת, הוא יכריע את כולם. הביטוי "מעיין מתגבר" משמש כאן כדי לתאר את החכם היצירתי, החושב באופן עצמאי והוגה רעיונות ודעות משלו – תיאור מתאים מאוד לגיבור הספר הזה של ראנד.

"רכבת הילדים": קונוטציות היסטוריות

לעומת הדוגמאות האלה, של תרגום ששואב או מעביר את שם הספר לעולם המחשבה היהודית, ישנם תרגומי שמות שמתמודדים עם ההיסטוריה והתרבות שלנו מכיוון אחר. הסופרת האיטלקייה ויולה ארדונֶה כתבה ספר הנקרא במקור Il treno dei bambini , "רכבת הילדים". הספר מספר על ילד איטלקי בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה שהשתתף במבצע שבו ילדים עניים מדרום איטליה נשלחו ברכבת להתארח אצל משפחות בצפון המדינה העשיר יותר, כדי לאכול היטב ולהתחזק. אלא שקוראי עברית שהיו רואים ספר בשם "רכבת הילדים" היו מניחים די כמובן מאליו שמדובר בספר על ילדים יהודים בתקופת השואה. לכן התרגום לעברית, של שירלי פינצי־לב, נקרא בשם אחר – "הילד מנאפולי".

הסתקרנתי לדעת איך הספר נקרא בגרמנית, ואכן, גם התרגום לגרמנית אינו נקרא "רכבת הילדים". תחת זאת הוא נקרא "רכבת התקווה", Ein Zug voller Hoffnung. זאת מן הסתם משיקול דומה מהכיוון ההפוך. בצרפתית ובאנגלית שם הספר הוא תרגום מילולי של שמו באיטלקית, כיוון שהצירוף של "רכבת" ו"ילדים" אינו נושא בהן משמעות שתטביע מראש כל משמעות אחרת.

"תהיה בריא, גבר"

ולכמה תרגומי שמות שהשיקולים שהנחו אותם היו יותר לשוניים "נטו" – שם הספר The Raw Shark Texts מאת סטיבן הול נועד להישמע דומה ל-Rorschach tests, מבחני רורשאך, כיוון שהספר עוסק בקשר בין טקסט, תמונה ותודעה. תרגום מילולי של שם הספר לעברית לא היה מאפשר את משחק המילים הזה. לכן תרגומה של יעל אכמון לספר נקרא "כריש זיכרון" – שם המתאר בפשטות את האויב הראשי של הגיבור, כריש שטורף זיכרונות. איור הכריכה הראשונה של הספר בשפת המקור כלל תמונה דומה לכתם דיו במבחן רורשאך; על כריכת המהדורה העברית מופיע איור שיצר הסופר עצמו שבו הכריש מטפטף אל כוס מים כמו דיו, כמחווה לשם שנזנח.

בעולם ספרי העיון אנו מוצאים כמה דוגמאות נחמדות. And How Does That Make You Feel? של ג'ושוע פלטשר, על המתרחש מאחורי הקלעים של הטיפול הפסיכולוגי, זכה בתרגומה של אלה נובק לשם החינני "ואיפה זה פוגש אותך?". המשמעות אינה זהה, אבל הטון כן.

הספר Man Alive של ד"ר ג'ף פוסטר עוסק בבעיות בריאות שצריכות להטריד גברים; Man alive הוא ביטוי מיושן המשמש כקריאת תדהמה, בדומה ל"אלוהים אדירים" בעברית. בעברית הוא נקרא בהברקה של המתרגם יואב כ"ץ "תהיה בריא, גבר".

ובחירה קטנטנה שעוררה עניין רב נעשתה בתרגום שמה של הביוגרפיה הנקראת במקור Lincoln and the Jews: A History מאת ג'ונתן סרנה ובנג'מין שָאפֶּל. הספר עוסק ביחסיו המיוחדים של הנשיא ה-16 של ארצות הברית עם הציבור היהודי־אמריקאי, וראה אור בעברית בתרגום עמנואל לוטם. שמו של הספר בתרגום הוא "לינקון והיהודים" – תעתיק מפתיע במקצת של השם Lincoln, שאנחנו רגילים לראות אותו כ"לינקולן" (התוצאה היא שישראלים רבים מבטאים את השם הזה "לינקולֶן"). כאשר לשם יש תעתיק רווח בעברית, המדיניות המקובלת היא לשמור עליו, גם אם הוא אינו תואם את ההגייה (למשל, אנחנו כותבים "פריז" אף שהצרפתים אומרים "פארי"). הניחוש שלי הוא שהכתיב הלא־סטנדרטי הזה בשם הספר נועד במידה מסוימת לכך שידברו עליו, כלומר למטרת יח"צ – מטרה לגיטימית ביותר, שאני שמחה לסייע מעט בהשגתה. אגב, נשים לב שהכתיב שנבחר הוא עדיין "לינקון" ולא "לינקן", שהוא תעתיק נאמן יותר להגייה האמריקאית של השם, אולי גם כדי לא לבלבל יותר מדי את ציבור הרוכשים.

•

תודה רבה לסופרת והמתרגמת דנה אלעזר־הלוי, שהציעה לי את הנושא המעניין הזה. תודה לכל הרבים והטובים שהציעו לי דוגמאות נהדרות לבחירת שמות לספרים מתורגמים ולשיקולים שהנחו מו"לים, עורכות ומתרגמים בבחירת השמות האלה. לצערי הרב לא יכולתי להביא כאן את כולן, אבל אפשר לקרוא אותן כאן וגם כאן. תודה מיוחדת לשירלי פינצי־לב, אדר גניפ, אייל חיות־מן, גיא הרלינג־פישר, אסף ברטוב ויעל אכמון.

יושב לו סופר וכותב על דובים מדברים שלובשים שריון, על מכשפות ועל מלאכים שיוצאים למרד רב־יקומי נגד אלוהים. קורא הסופר לספר שלו בשם שלקוח משורה מתוך "גן העדן האבוד" של מילטון. ובסוף באה מישהי ומשמיצה את פיליפ פולמן שבטרילוגיה הנפלאה שלו "חומריו האפלים", הוא המציא דווקא "דימוי מתוחכם ופיוטי לתהליכי הדיבור, ההבנה ואף הרכישה של שפה". שערורייה! ולא רק זה, אלא שהיא לוקחת סדרה שהספר האחרון שבה ראה אור בשנת 2000 ומוצאת בה את קלוד וצ'אט ג'יפיטי.

בואו ואספר לכם למה זה דווקא הגיוני בהרצאתי "המצפן הזהוב של השפה האנושית: פענוח, שפת אם והתבגרות בכף ידה של ילדה" בכנס "הפנקס" לספרות ילדים ונוער. הכנס יתקיים ביום שני הקרוב בבוקר בספריית בית אריאלה בתל אביב. תודה רבה ליותם שווימר ולתמר הוכשטטר על ההזמנה.

בפינתי ב"מה שכרוך" אתמול התאפשר לי לתת טעימה מתוכן ההרצאה ולספר על שאר הדברים המעולים שיהיו בכנס. תודה גדולה למיה סלע וליובל אביבי, שהשיחה איתם תמיד תורמת ומעשירה את מחשבותיי.

כרטיסים לצפייה מקוונת: https://beitariela.smarticket.co.il/iframe/event/16009

כרטיסים לכניסה פיזית אפשר לקנות בטלפון: 03-7240570

רגע של שקט, ואז הבנה מצטללת של שורת אירועים שהיו מעורפלים עד כה – זוהי אחת החוויות שהסופרת האוסטרלית ליאן מוריארטי מרבה לתאר בספריה. חוויתי רגע כזה כאשר סיימתי לקרוא את ספרה "סיפור האהבה של המהפנטת", והבחנתי בדימוי בסיסי שאינו מוצג במפורש, אך מלווה את הספר והופך אותו למוצלח במיוחד. בואו נרים לרגע את מכסה המנוע של הספר ונראה איך זה עובד (זהירות, ספוילרים לכל הספר).

דמות אפלה למרגלות המיטה

ב"סיפור האהבה של המהפנטת" (2011, בעברית 2021 בתרגומה היפה של אביגיל בורשטיין), הגיבורה, מטפלת בהיפנוזה במקצועה, מגלה שלחבר החדש שלה יש אקסית סטוקרית שממררת את חייו כבר שנים. היא עוקבת אחריו לכל מקום, שולחת לו אינספור הודעות ונכנסת לביתו בהיעדרו. לאחר שנוצר הקשר בינו לבין הגיבורה שלנו, גם היא מתחילה לקבל טיפול דומה.

אט אט אנו מגלים ששברון הלב שהחברה־לשעבר אינה מצליחה להתגבר עליו נובע לא רק מהפרידה מהגבר עצמו, אלא גם מהאובדן המוחלט של הקשר עם בנו הצעיר, לאחר שלקחה את הילד תחת חסותה וטיפלה בו במסירות ובאהבה במשך כמה שנים.

ברגע מכריע ברומן, האקסית מופיעה בשעת לילה למרגלות המיטה שבה ישנים בני הזוג. הבהלה והזעם של הבחור כשהוא פוקח את עיניו בחשכה ומגלה אותה עומדת שם מובילים לאירוע אלים המשנה את חייהם של כל המעורבים: הבן הקטן שומע את הרעש ויוצא למסדרון. הגבר הזועם והמבוהל דוחף את האקסית, היא נאחזת בילד ושניהם יחד נופלים במדרגות; שניהם נפצעים.

בעקבות האירוע, הבחור מחליט סוף סוף להתלונן על החברה־לשעבר במשטרה. ועוד תגובה חשובה מתרחשת: הבן הקטן כותב לה מכתב ומספר לה שהוא זוכר אותה ומתגעגע אליה. סבתו של הילד מצרפת מכתב משלה, שבו היא מתנצלת בפני החברה־לשעבר על הניתוק המוחלט של הקשר איתה ומכירה בתרומתה לחייו ולחינוכו של הילד. השילוב בין החוויה המטלטלת לבין ההכרה שסוף סוף זכתה בה מאפשר לחברה־לשעבר לסגור את הפרק הזה בחייה ולהמשיך הלאה.

עניינים לא סגורים

נשים במצבים נפשיים מורכבים, קשים יותר או פחות, הן הכוח המחולל את העלילה בכמה מספריה של מוריארטי (ובהם "תשעה זרים מושלמים" ו"תפוחים לעולם לא נופלים"). אלמנט חוזר הוא גם הגישה החומלת, הן של הסופרת והן של גיבוריה, לדמויות המתמודדות עם הקשיים האלה.

אך ב"סיפור האהבה של המהפנטת" ישנו משהו נוסף. דמות החברה־לשעבר שאינה מרפה העלתה על דעתי את הדימוי של רדיפה על ידי רוח רפאים: כמו רוח חסרת מנוח, היא מנסה ליצור קשר עם אדם שהיה מרכזי בחייה ומשחזרת פעילויות שנהגה לעסוק בהן כאשר היו יחד (בסצינה קיצונית ומבהילה, היא חודרת לביתה של בת הזוג החדשה ואופה עוגיות במטבחה). האקסית שאינה מצליחה להמשיך הלאה בחייה – והיא לועגת לעצמה על כך, מכירה בציפייה החברתית לשחרר, להתקדם, "לא להיות פתטית" – מזכירה לנו רוח שאינה מצליחה לעבור מן העולם הזה לעולם הבא, אלא ממשיכה לרדוף את המקומות שבהם נמצאה ופעלה בחייה. וכמו רוח רפאים בשלל יצירות בתרבות הפופולרית, מתברר שמה שנדרש לה כדי להצליח בכך הוא סגירת מעגל, תיקון של העוול שנעשה לה – בדמות הפנייה האוהבת של הבן הקטן והסבתא, המכירים במקומה בחייהם ובעלבון שנגרם לה.

מוריארטי אינה מצהירה על הדימוי הזה, ואינה מתארת בפירוש את נוכחותה המעיקה, הלא־מרפה והחודרנית של החברה־לשעבר כרוח רפאים שאינה מוצאת את מנוחתה. אף על פי כן, הרעיון הזה הוא בעיניי יסוד סמוי בספר, המעניק לו עומק ועוצמה, דווקא בזכות האיפוק הזה של הכותבת. הסצינה האחרונה בספר שבה ורומזת אליו בעדינות: החברה־לשעבר, שמחה בחייה החדשים, רואה את בת הזוג הנוכחית מטיילת בעיר עם תינוקת בעגלה. היא נבוכה לרגע מהמפגש, אך החברה אינה רואה אותה.

רוצחת סדרתית באיטליה של מוסוליני וסטודנטית אמריקאית אבודה שמעלה תמונות עירום לאונליפאנס – שתי גיבורות ספרותיות, לכאורה שונות מאוד, ובכל זאת אולי גם דומות. מאפיין לשוני יוצא דופן מחבר בין שתי הדמויות והיצירות, וכאשר מבחינים בו, אפשר לשים לב לדמיון המפתיע ביניהן – אולי אפילו מבחינת האופן שבו קיבלו אותן הקוראים והביקורת. על כל אלה, וגם על התאבקות ועל התפקיד של קוראים צרפתים בפרסום ספרות איטלקית, דיברתי אתמול ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע.

שונות אך דומות

נציג תחילה את הספרים שבהם מופיעות שתי הגיבורות שלנו. "מרגו צריכה כסף" של הסופרת האמריקאית רופי תורפ הוא ספר חדש, שראה אור בעברית ממש לאחרונה בתרגומה המצוין של לי עברון. גיבורת הספר, מרגו, היא בתם של מלצרית ב"הוטרס", רשת מסעדות שהמלצריות בהן לובשות תלבושות סקסיות, ושל אב מתאבק מקצועי לשעבר, החי עם אשתו וילדיו החוקיים שאינם יודעים על קיומן של מרגו ואימהּ. כפי שמרגו עצמה אומרת – משפחה שהיא "זבל לבן" (white trash). מרגו היא צעירה מבריקה, אך בשל חסרון כיס היא נאלצת לוותר על חלומה ללמוד באוניברסיטה יוקרתית ומסתפקת בקולג' קהילתי צנוע. עד מהרה היא מנהלת רומן עם אחד המרצים שלה, נכנסת להיריון, מחליטה לא להפיל וכך נעשית במהירות הבזק לאם חד־הורית צעירה, דלפונית, כמעט ללא גב משפחתי ובלי מסגרת לתינוק, שחיה בדירה עם שותפות. בנקודה הדי מייאשת הזאת בחייה היא בוחרת לפרנס את עצמה ואת בנה התינוק באמצעות חשבון אונליפאנס שבו היא מעצבת לעצמה דמות אמנותית, ספק־חייזרית, ומעלה בו תמונות וסרטונים אירוטיים. הבחירה הזאת עולה לה במחירים חברתיים לא־פשוטים.

מן האם הטרייה האמנותית נמשיך אל הגיבורה השנייה שלנו, המופיעה בספר "אמנות השמחה" של גוֹליארדה ספיינצה. ספר זה נחשב נועז ומעורר מחלוקת, הן בשל תוכנו הפרובוקטיבי והן בשל הרקע האישי והחברתי של המחברת. ספיינצה הייתה סופרת, שחקנית ופמיניסטית איטלקייה ילידת סיציליה, בתם של הורים סוציאליסטים ואינטלקטואלים. החוג החברתי שלה כלל בין השאר את אלזה מורנטה ואת הבמאים פזוליני וברטולוצ'י. היא הייתה נפש סוערת ובתקופה של מחסור אף גנבה את תכשיטיה של חברה והושלכה לכלא – שם שהתה אומנם ימים אחדים בלבד, אך החוויה הותירה בה חותם עמוק.

ספיינצה כתבה את "אמנות השמחה" במשך תשע שנים, והיצירה מונומנטלית בהיקפה: אורך הספר בעברית מעל 600 עמודים. אך כשסיימה את הכתיבה באמצע שנות השבעים, הספר לא התקבל לפרסום בשום הוצאה לאור. ב-1998, שנתיים לאחר מותה של ספיינצה, פרסם בן זוגה את הספר במהדורה מצומצמת. כמה שנים אחר כך, בראשית שנות האלפיים, תורגם הספר לצרפתית וזכה להצלחה אדירה – כ-300 אלף עותקים נמכרו בתוך חודשים ספורים. רק לאחר מכן "התגלה" הספר והיה לרב־מכר גם באיטליה. התרגום הנפלא לעברית הוא של המתרגמת שירלי פינצי־לב.

גיבורת "אמנות השמחה" היא מוֹדֶסטָה, שכמו מרגו, היא בת לאם ענייה ממעמד חברתי נמוך ולאב שכמעט אינו נוכח בחייה. בצירוף מקרים נחמד, היא נולדת מאה שנה כמעט־בדיוק לפני מרגו: מרגו כנראה בסביבות שנת 2000, מודסטה בשנת 1900. עוד לפני עמוד 20 בספר, מודסטה בת התשע רוצחת את אמא שלה ואת אחותה, ובלי ספוילרים, זו אפילו אינה האם היחידה שלה שהיא רוצחת לאורך הספר. היא חכמה, ביקורתית ושאפתנית, אינה מסתפקת לא במשפחה הלא־אוהבת שעלתה בגורלה ולא בעוני שלתוכו נולדה, ולאחר שזכתה בילדותה בכינוי החיבה "נסיכה", היא מצליחה להפוך, בערמומיות ובתחכום, לנסיכה אמיתית.

אם כן, שתי הגיבורות האלה שונות מאוד – במקום ובתקופה שבהם הן חיות, במעמד החברתי שהן מגיעות אליו ובכך שרק אחת מהן היא רוצחת. ועדיין, אפשר להבחין גם בקווי דמיון מפתיעים: ברקע המשפחתי, בהליכה כנגד מוסכמות חברתיות ובבחירות הלא־קונוונציונליות. שתי הגיבורות גם מביעות ביקורת, כל אחת על החברה שהיא חיה בה – שבשתיהן אנשים עניים מתקשים להגיע להשכלה ראויה, לטיפול רפואי, לאפשרות להתפרנס ובד בבד גם לגדל את ילדיהם.

"זה בהחלט אחד הקטעים שאצטרך לספר בגוף שלישי"

נעבור כעת להתבונן במאפיין הלשוני הלא־שכיח המשותף לשני הספרים: הקול המספר שלהם עובר לסירוגין בין גוף ראשון, "אני", לגוף שלישי, "היא" – תמיד מנקודת מבטה של אותה דמות, גיבורת הספר. שני הספרים עושים זאת בדרכים שונות מעט.

ב"מרגו צריכה כסף" יש ממד ארספואטי מפורש, ובין השאר, מרגו לומדת קורס שעוסק בדיוק בסוגיה הזאת של קולות מסַפְּרים, אצל המרצה שאיתו היא מנהלת רומן. מרגו אומרת לנו בפירוש שהיא בוחרת לעבור בין גוף ראשון לגוף שלישי בסיפור שהיא מספרת לנו, ועושה זאת בקטעים שלמים: קטע בגוף ראשון, קטע בגוף שלישי. היא גם אומרת לנו למה היא עושה זאת (גם אם בעיניי זו אינה הסיבה היחידה, כפי שנראה): כי כך היא מתרחקת מה"מרגו שהייתה אז", קל לה יותר "לחוש אהדה" כלפיה והיא אינה צריכה "לנסות להסביר איך ולמה עשיתי את כל הדברים שעשיתי". אם כן, המעבר לגוף שלישי מאפשר למרגו ליצור מרחק רגשי בינה לבין אירועים בחייה שהיא אמביוולנטית לגביהם. כך, למשל, היא מכריזה מפורשות על המעבר לגוף שלישי כשהיא מספרת לנו איך החליטה, בניגוד לשכל הישר ולכללי הזהירות, לתת את מספר הטלפון שלה ללקוח מאוליפאנס:

וזה בהחלט אחד הקטעים שאצטרך לספר בגוף שלישי:

מרגו אכלה קראנץ' בֶּרִיז בחושך, ולפתע הטלפון שלה צלצל … "הלו?" אמרה, אף על פי שידעה מי זה. היא נתנה לג'יי־בי את מספר הטלפון שלה ברגע שקיבלה את ההודעה שלו.

ב"אמנות השמחה" המעבר בין גוף ראשון לשלישי עדין יותר, ואינו מוצהר ושיטתי. רוב הרומן כתוב בגוף ראשון, ומדי פעם, לזמן קצר, מתרחש מעבר לגוף שלישי ובחזרה. גם כאן, אחת הסיבות למעבר לגוף שלישי היא התרחשויות קשות וטעונות רגשית. למשל, מודסטה עוברת לגוף שלישי כאשר היא מתארת כיצד נאנסה בעודה ילדה קטנה:

הוא היה מפחיד, אבל היה אסור לי להראות לו. הייתי צריכה להיות חזקה כמוהו. … היא היתה צריכה לברוח, אבל הסלע התגלגל לאט להיות מעליה, מחץ אותה אל קרשי המיטה הגדולה …

אך המעבר לגוף שלישי משרת גם מטרה נוספת. שתי הגיבורות האלה, מרגו ומודסטה, הן דמויות נשיות שהולכות בדרך יוצאת דופן. כל אחת מהן בדרכה חורגת מנורמות של מעמד, מגדר, מוסר ודת, בתקופתן ובכלל. מודסטה, חוץ מעניין הרציחות, היא אתאיסטית בחברה דתית מאוד, יש לה קשרים רומנטיים הן עם גברים והן עם נשים והיא מנהלת את עצמה ואת סביבתה בהחלטיות ובחוכמה המזכים אותה שוב ושוב במחמאה המפוקפקת "את, נסיכה, היית צריכה להיוולד גבר".

מרגו, להבדיל, מעוררת התנגדות וכעס כאשר יש לה רומן עם גבר נשוי, כאשר היא נכנסת להיריון, יולדת את התינוק ופוגעת מאוד בסיכוייה ללמוד ולהתבסס מקצועית וכלכלית, כאשר היא מחליטה, כאם לתינוק רך, לפרסם תמונות עירום שלה באינטרנט – ואחרי כל אלה, כאשר היא מסרבת לראות בעצמה בחורה טיפשה, לא מוסרית ואֵם רעה. תחת זאת היא מנסה להגדיר את עצמה בעצמה: אֵם מסורה שמטפלת בילדהּ ומפרנסת אותו בהצלחה, אשת עסקים ואמנית שמעצבת לעצמה דמות יוצאת דופן באונליפאנס – בהשראת אביה, מתאבק ומנהל בתחום הרסלינג, תחום תיאטרלי שבו עיצוב הדמויות והסיפור חשוב לא פחות מהמכות.

המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי משקף בעיניי את הניסיון של מרגו לספר על עצמה בקולה־שלה, אבל גם להסתכל על עצמה מהצד, להבין ולנתח כיצד היא נראית ונתפסת וכך להמציא ולספר על עצמה סיפור חדש.

ההתבוננות הזאת מהצד ככלי לניתוח ולהבנה של בני אדם, כדי לתמרן אותם לפי צרכיה וכרצונה, ממלאת תפקיד מרכזי גם ב"אמנות השמחה". מודסטה מחליטה "ללמוד את עצמי ואת האחרים כמו שלומדים דקדוק, מוזיקה". היא מתבוננת בעצמה ובזולתה בלי רחמים, מבינה מה מניע אנשים ולומדת לרסן את הבעותיה ואת דבריה כדי לא לחשוף את רגשותיה האמיתיים, אלא להציג את החזות המזויפת הנחוצה לה.

הלשון הכפולה הזאת של גוף ראשון ושלישי, והמבט הכפול של הגיבורות מתוך עיניהן אך גם מהצד, משתקף, בעיניי לא במקרה, במבט של הקהל והביקורת על הספרים. האם "מרגו צריכה כסף" הוא רומן קליל או ספר שעוסק בצורה מרתקת בסוגיות כבדות משקל של יחסי כוח, זהות, מיניות נשית, אימהות והישרדות? האם הבחירות שמרגו עושה מוצגות בו כלגיטימיות ומעצימות, או כניצול שמוכתב על ידי מצב חברתי? (או אולי גם וגם?) האם "אמנות השמחה" הוא יצירת מופת או כפי שהיו מי שטענו, רומן פרובוקטיבי ומלודרמטי, אפילו פורנוגרפי? האם ההסתייגות שנתקל בה בשנות השבעים הייתה מוצדקת, או שמא התגובה ההולמת הייתה ההתלהבות שבה התקבל בראשית המאה ה-21?

•

תודה רבה לשירלי פינצי־לב, מתרגמת "אמנות השמחה" של ספיינצה. את הספר היפה הזה ואת המאפיין הלשוני הייחודי שלו שתיארתי כאן הכרתי בהרצאתה של שירלי במכון האיטלקי לתרבות חיפה. הרצאתה הבאה של שירלי באותה סדרה, חינם ובזום, תתקיים בתאריך 25 בנובמבר.

התמונה באדיבות צ'אט GPT.

שוחחנו כאן לאחרונה על גיבורים כבדי פה וכבדי לשון. הביטוי הזה מופיע בדברים שאומר משה על עצמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד י). אך משה תיאר את עצמו גם בביטוי נוסף: "ערל שפתיים". התיאור הזה מופיע פעמיים, אחת מהן בשמות ו ל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה', הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה".

הביטוי הזה, "עֲרַל שְׂפָתַיִם", מעניין מכמה בחינות. ראשית, משום שהוא דומה בצורה ובמשמעות שלו לביטוי הכפול "כבד פה וכבד לשון" ודומה עוד יותר לביטוי "ערל לב", המופיע אף הוא במקרא, ובכל זאת שני הביטויים האלה פופולריים מאוד כיום ואילו "ערל שפתיים" אלמוני למדי. כמו בתחומים אחרים, גם בשפה קשה לדעת מה יהפוך לוויראלי.

שנית, הביטוי מעניין גם בגלל היהודיות המובהקת שלו – הביטוי מתבסס על המאפיין הפיזי של ברית המילה ומתאר את הדיבור הבלתי רהוט באמצעות דימוי של שפתיים עטויות כיסוי. בדומה לכך, הביטוי המקביל "ערל לב" פירושו בעל לב אטום, חסר רגישות וחמלה, שאינו רואה את הזולת. ביטוי זה מופיע במקרא בתיאורים הציוריים "כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט כה) "כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי" (יחזקאל מד ט).

ולבסוף, הביטוי מעניין גם משום שהניקוד שלו במקרא אינו תואם את ההגייה המקובלת כיום. רובנו, אם נאמר על מישהו שהוא "ערל לב" (או לצורך העניין, "ערל שפתיים"), נבטא כנראה את המילה הראשונה כך: "עָרֵל". ואילו משה אומר "הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם" (aral).

ה"עֲרַל" הזה אינו כה מפתיע אם נשים לב שלפנינו צורת סמיכות. כפי שאנחנו אומרים "הוא חָסֵר לי" אבל "הוא חֲסַר לֵב", או "השולחן כָּבֵד" אבל "זהו עניין כְּבַד מִשְׁקָל", כך הצורה התקנית היא נניח "לִבּוֹ עָרֵל" אבל הוא "עֲרַל לֵב" (או "עֲרַל שְׂפָתַיִם", לפי העניין).

חדי העין שביניכם ודאי הבחינו שהמקרא מציע לנו גם את הצורה "עֶרֶל־" ("עֶרֶל לֵב"), כמו בפסוק מיחזקאל.

בימים האלה נדמה שהאנשים ערלי הלב רבים מתמיד. במובן מסוים, ברור מדוע. חוויות קשות עשויות להקשות את הלב, והתרחשו כאן אירועים קשים מאין כמותם. ובכל זאת, בתאריך הזה, שלושים שנה לרצח יצחק רבין, נקווה ונפעל להתממשותו של פסוק אחר מיחזקאל: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

•

אוהבים ואוהבות לשון? מוזמנים להירשם לתוכנית לימודי העריכה הלשונית באוניברסיטת תל אביב, שאני מלמדת בה. אפשר לחלוטין להתחיל בסמסטר ב.

גיבורים עם קשיי שפה – זה היה נושא שיחתי אתמול עם מיה סלע ב"מה שכרוך". גיבורים כאלה הם דמויות מאתגרות: קשה להם להביע את מחשבותיהם ולתקשר עם הדמויות האחרות, ונוסף על כך הקושי השפתי שלהם מושך תשומת לב רבה, שעלולה להיות על חשבון דברים אחרים. אך האתגר הזה עשוי גם להניב תוצאות יפות ומעניינות.

דמויות המתמודדות עם קושי שפתי תורמות ליצירה בשלוש דרכים, שבעיניי יש ביניהן מתח. אחת – הייצוג של המציאות עצמה, החיים עצמם, שבהם לא פשוט להיות אדם שהדיבור שלו משובש, בין שמדובר בהגייה משובשת (כגון הגיית sh במקום s) או בקושי למצוא את המילים ולבטא את המחשבות בגלל פגיעה נוירולוגית, כמו אפאזיה. שנייה – המקום הספרותי, העלילתי והסמלי, שהמאפיין הלשוני הזה מקבל ביצירה, כגון החוויה של להיות שונה ולהיתפס כ"טעון תיקון" או להזדקן ולאבד את האחיזה בחיים. ושלישית – המשחק הלשוני־אסתטי במאפיין הדיבור הזה, שעשוי להוביל לתוצאות חינניות, פיוטיות או משעשעות, גם אם במציאות זו אינה בדרך כלל החוויה הכרוכה בקושי השפתי.

לשון קצרה

יצירה אחת שיש בה דמות כזו, ואשר דיברה אליי במיוחד בתקופה זו של מלחמה שהיו ויש בה פצועים רבים, היא הסיפור "שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי" של הסופר והמחזאי הגרמני וולפגנג בּוֹרְכֶרט. הסיפור הופיע בעברית באוסף "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" (תרגום גבריאל צורן). בּוֹרְכֶרט חי חיים קצרים מאוד בתקופה בעייתית מאוד: 1947-1921. אף שביטא התנגדות לנאציזם, שירת בורכרט בצבא הגרמני, שם לקה במחלת כבד וסבל מפציעה שבגללה איבד אחת מאצבעותיו. הוא הואשם בכך שפצע את עצמו כדי להשתחרר מהשירות, נשפט ונכלא בכלא צבאי. מחלת הכבד שבה חלה בזמן שירותו הביאה לבסוף למותו בגיל עשרים ושש.

גם גיבורי סיפורו "שישיפוש, או המלצר של הדוד שלי" סובלים מנכות ומכאבים, אחד מהם בעקבות פציעה בצבא. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד היושב בבית קפה עם אימו ועם דודו גיבור המלחמה; הדוד הוא קטוע רגל וסבל גם פציעה בלשון שבגללה לשונו קצרה והוא אינו מסוגל להגות ס', ז' או צ', אלא מבטא אותן כ-ש'. רוצה הגורל והמלצר שמגיע לשולחנם סובל בדיוק מאותו מום ומאותו פגם בהיגוי, במקרה שלו מלידה. השיחה ביניהם כמעט מובילה למכות, כאשר כל אחד מהם סבור בטעות שהשני מחקה את צורת הדיבור שלו:

המלצר שואל "בבקשה? מה אתם משְׁמינים?"

הדוד מבקש שתי בירות ו"בשביל הילד שׁוֹדָה או גָשׁוֹשׁ. או מה יש לך חוּשׁ מִשֶׁה?"

המלצר חוזר על ההזמנה ואז שני הגברים עוצרים המומים וכל אחד מהם מאשים את רעהו, ב"רעם תותחים מרוחק", שהוא לועג לו (המלצר אומר "שֶׁה חֲשַׁר בושה משִׁדך לשְׁחוק עלי, חוֹשֶר טקט, שֶׁה מה שֶׁשֶׁה"). לאחר מכן כל אחד מהם, בסדר היאה לגרמנים, מציג מסמך המאשר את המום הפיזי ואת לקות הדיבור שלו, הם צוחקים בפראות ואז בוכים יחד.

לקות הדיבור של הגיבורים משמשת את הסופר ליצירת אי־הבנה לשונית משעשעת, ומאפשרת לבורכרט לומר לנו משהו על סבל פיזי ומום פיזי וגם להרהר על דמיון ושוני בין גורלות דרך עיניו של הילד המספר. האחיין הקטן מבחין כמה שני הגברים האלה בעלי המום הזהה הם שונים באופיים: המלצר החששן שסובל בגלל המום שלו (בני כיתתו בבית הספר כינו אותו "שישיפוש" במקום "סיזיפוס") ולעומתו הדוד כוח הטבע בעל הקול הרועם, החזק והבטוח בעצמו, שמכנה את המלצר "מסכן" בגלל לקות הדיבור שלו, כאשר הוא עצמו סובל בדיוק מאותו מום והוא גם קטוע רגל. למעשה, ההבדל הקיצוני בין שתי הדמויות האלה עשוי להיראות מופרז עד שאנו זוכרים שאנו רואים אותן מבעד לעיניו של האחיין הצעיר וכן, כפי שהעירה מיה, שלעיתים קל יותר לאדם להכיר בקשייו של מישהו אחר מאשר להודות בחולשתו שלו.

יש לו דרכים רבות לא לומר ס'

הסופר דייוויד סדאריס סבל בילדותו מפגם הגייה דומה, שאותו הוא מתאר במסה הקצרה Go Carolina מתוך הספר Me Talk Pretty One Day (2001). גם סדאריס הצעיר מתקשה להגות ס', במקרה שלו לא בגלל מום פיזי אלא פשוט בגלל קושי הגייה מלידה ("לשון עצלה"). החריגות הלשונית הזאת מתקשרת בתפיסתו של סדאריס הילד לחריגויות אחרות שלו ביחס לסביבתו – הוא מעדיף בנים על בנות ומנסה להסתיר זאת, מעדיף מלאכת יד ובישול על ספורט ומרגיש שהשִנשוּן שלו מתחבר למאפיינים אחרים של צורת הדיבור שלו ההופכים אותו לחריג בסביבתו, כמו קול גבוה שהוא חשש שלא יתחלף. הקישור בין מאפייני הקול שלו לבין ההומוסקסואליות שלו – או הקול שלו כהומוסקסואל, פשוטו כמשמעו – המשיך להעסיק את סדאריס עוד שנים רבות. בשנת 2014 השתתף סדאריס (אז בן קרוב לשישים) בסרטו הדוקומנטרי של העיתונאי דייוויד ת'ורפ Do I sound Gay ("האם אני נשמע הומו?"), העוסק בסטריאוטיפים לגבי צורת הדיבור של הומוסקסואלים.

בדומה לבורכרט, גם סדאריס הופך את הקושי השפתי לחומר ליצירתיות לשונית; במקרה שלו, שימוש וירטואוזי בשפה כדי לחמוק מהגיית מילים הכוללות את הצליל ס'. כך, בעוד שהמלצר והדוד אצל בורכרט אומרים "שׁוֹדָה או גָשׁוֹשׁ", סדאריס הילד מעשיר את שפתו ואף מבקש ומקבל תזאורוס, ספר מילים נרדפות, כדי למצוא לו ניסוחים שיעקפו את הקושי שלו. כך אנחנו מקבלים דיאלוגים משעשעים בינו לבין קלינאית התקשורת שלו, שבהם היא מנסה להוציא ממנו משפטים עם ס' והוא מוצא ניסוחים שעוקפים זאת: במקום לומר yes, "כן", הוא בוחר ב-correct או ב-affirmative. במקום Christmas tree הוא מדבר על עץ האורן, ה-pine tree, שעמד בבית במשך החג. במקום rivers, נהרות, הוא בוחר ב-many a river, צורה גבוהה וארכאית. מלבד קלינאית התקשורת, המתמרמרת על ההתחמקות שלו, כולם סביבו מרוצים, בפרט המורים: "איזה אוצר מילים!" "אילו מילים גבוהות, כל הכבוד!".

"הכּישוּלים שלי"

ברומן "רחשי תודה" של הסופרת הצרפתייה דלפין דה ויגאן, בתרגומה הווירטואוזי של רמה איילון, הגיבורה היא מישקה, קשישה שהייתה בעברה מגיהה בעיתון וכעת סובלת מאפאזיה – פגיעה נוירולוגית המשפיעה על יכולתה להשתמש בשפה ובפרט למצוא מילים כדי להתבטא ("אפאזיה" בעברית היא "שַׁתֶּקֶת דיבור" או "אִימְלוּת", הלחם של "אִי-" ו"מֶלֶל", בהשראת "אילמות").

לאורך הספר מצבה של מישקה הולך ומחמיר, ובשיחותיה היא מחליפה את המילים שאינה מצליחה למצוא במילים אחרות, הדומות למילים המבוקשות בצלילן או בתוכנן. קל לראות שהדיבור המשובש הזה, שבמציאות גורם סבל וקושי רב בתקשורת, הוא כר נרחב ליצירת טקסט פיוטי או משעשע, שהטעויות הלשוניות יוצרות בו תוצאה בעלת משמעות ומהנה מבחינה אסתטית.

כך מישקה, החוששת מביקורת ומרגישה שהיא מאבדת את השליטה בחייה, שואלת אם כדי להתקבל לבית אבות היא צריכה לעבור מבחן של "הכּישוּלים שלה" – איני יודעת צרפתית ולכן איני יודעת מה נאמר במקור, אבל בתרגום היפה של איילון, המילה שנוצרה משלבת בין "כישורים" לבין "כישלונות", כלומר מישקה חוששת מבדיקה של יכולותיה שנפגעו. בהמשך היא אומרת "זקנים זה עול […] אני יודעת טוב מאוד איך זה כובד, תאמיני לי" – הצירוף המבוקש, "איך זה עובד", מתמזג עם המילה "כובד", שקשורה לעול. במקום "זה קשה" מישקה אומרת "זה קָצֶה", ואנחנו חושבים על קצה חייה, ההולך ומתקרב. (נזכיר כי רמה איילון זכתה על תרגומיה בתואר אבירה במסדר האמנויות והספרות הצרפתי!)

תיאור זה של האפאזיה של מישקה הוא, שוב, גם תיאור של דבר־מה עצוב ואמיתי הקיים במציאות, ב"חיים עצמם"; וגם מטאפורה לאובדן, לשבר, ובפרט לאובדן הכרוך בהזדקנות וכן לחוסר היכולת לתקשר – שמופיע ברומן בכמה צורות: חוסר היכולת של מישקה להודות לזוג שהציל אותה כילדה בשואה משום שאינה יודעת מיהם וחוסר היכולת של קלינאי התקשורת ז'רום לשוחח עם אביו, שהיה אכזרי ומתנכר כלפיו. בד בבד, האפאזיה היא חומר לשימוש סמלי ואסתטי בלשון, הכרוך בעיניי במתח: לטוב ולרע, העיבוד הספרותי (גם) הופך מציאות קשה ועצובה לחומר גלם אמנותי.

•

תודה גדולה לכל מי שהציעו לי דוגמאות לגיבורים כבדי פה ולשון ביצירות ספרות, ובייחוד ליעל נוסבאום ולמירי שחם.

לקראת יום הכיפורים, בואו נדבר על הירח. שהרי כן, יש קשר בין השניים: אנו נמצאים כעת בתקופה הנקראת "בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר", הלוא היא עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, מראש השנה עד יום הכיפורים. תקופה זו נקראת גם "עשרת ימי תשובה", עשרה ימים שראוי לעשות בהם חשבון נפש לקראת יום הכיפורים, אבל אנו נעסוק דווקא בשמה הנוסף, המתייחס למופע הירח.

המילה "כֵּסֶה" מופיעה בתנ"ך בפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פא, ד), ולפי פירוש מקובל (יש גם אחרים), היא קשורה לכיסוי הירח ומציינת את ראש השנה – שהרי בא' בתשרי, כמו בכל תחילת חודש עברי, הירח מכוסה לגמרי או כמעט לגמרי. "בין כסה לעשור" פירושו אפוא בין א' בתשרי, ראש השנה העברי, שבו הירח מכוסה, לעשרה בתשרי, יום הכיפורים.

לפיכך, וגם בעקבות ליקוי הלבנה היפה שהתרחש ממש לא מזמן, שוחחנו בפינתי "מוציאה לשון" ב"מה שכרוך" על דימויים ספרותיים הקשורים למופְעי הירח, כלומר לצורותיו השונות לאורך החודש: מחרמש שקערו פונה שמאלה והולך ומתמלא עד ירח מלא, ושוב הולך ומתחסר עד חרמש שקערו פונה ימינה.

אותיות מנוקדות בשמיים

נתחיל בשניים מהכוכבים של שירת ימי הביניים של יהדות ספרד. שמואל הנגיד דימה את סהר הירח לאות העברית יו"ד, שנכתבה על יריעת שמי הלילה העוטים גון זהב עם שחר:

אֱהִי כֹפֶר לְעֹפֶר קָם בְּלַיִל / לְקוֹל כִּנּוֹר וְעוּגָבִים מְטִיבִים,

אֲשֶׁר רָאָה בְּיָדִי כוֹס וְאָמָר: / שְׁתֵה מִבֵּין שְׂפָתַי דַּם עֲנָבִים

וְיָרֵחַ כְּמוֹ יוֹד נִכְתְּבָה עַל / כְּסוּת שַׁחַר בְּמֵימֵי הַזְּהָבִים.

שלמה אבן גבירול, בשיר "דמות סהר", משווה ומעלה עם דימוי של סהר הירח לאות יו"ד דגושה:

דְּמוּת סַהַר יְבַקַּע בָּמְתֵי חוּג / כְּבָרֶקֶת בְּאַחְלָמָה חֲרוּשָׁה

וְיֵשׁ כּוֹכָב אֲשֶׁר חָסָה בְצִלּוֹ / וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה יוֹד דְּגוּשָׁה […]

אבן גבירול מתאר את סהר הירח הדק כאבן חן משובצת בשמיים הזוהרים אף הם כאבן יקרה, ומוסיף לתמונה כוכב סמוך לירח, כך שהירח והכוכב שלידו נראים כיו"ד דגושה. נשאר לנו רק להחליט "מי לבש את זה יותר טוב", שמואל הנגיד או אבן גבירול.

חיוך מעל האופק

הסופר, המתרגם והעורך יצחק אורן בספרו "אבות וּבוסר" השווה את סהר הירח לחיוך, לצד תמונה של הכוכבים הנמוכים הנושקים להרים:

כוכבים נישקו את פסגות ההרים. צלליות כהות נעו באופק. הרקיע חייך ספקנית בקצות זויותיו של חרמש הירח.

הדימוי הזה של סהר הירח לחיוך מזכיר לנו את הירח כחיוך ביצירה מסוג אחר, "אליס בארץ הפלאות" בגרסת הסרט המצויר של דיסני. בסרט, חתול צ'שייר מתגלה בפני אליס בהדרגה: קודם חרמש הירח שבין העצים מתגלה כחיוך צחור שיניים (ראו התמונה שבראש הפוסט), ואחר כך שאר החתול מופיע כשהוא רובץ על ענף. לבסוף החתול שב ונעלם, כשהחיוך נשאר אחרון ואז נעלם גם הוא. ההתגלמות הזאת של החתול כירח, שאינה מופיעה בספר של לואיס קרול שהסרט מבוסס עליו, יפה פעמיים, גם בגלל החיוך כסהר הירח או להפך – הירח כחיוך, וגם משום שהחתול מופיע ונעלם בהדרגה, מחיוך לחתול שלם ולהפך, כמו הירח המתמלא ומתחסר.

דימויים ארציים לגוף שמימי

בשיר "בהיר" של הסופרת והמשוררת מיכל שטיינר מופיעים שלושה דימויים המתארים את חרמש הירח. אני אוהבת גם את ההתייחסות המדויקת לשלבים שונים במחזור הירח וגם, כפי שציין יובל בתוכנית, את התיאורים הארציים כל כך האלה של גרם השמיים הצחור – "חצי מנה", "שארית של עיגול שלא נחתך טוב", "קצה ציפורן מכורסם":

לתפוס אותו:

כמו שתופסים את האוטובוס האחרון

את הרגע שלפני החושך,

כשהשמים בהירים יותר

מהאור שנדלק בחלונות.

לבקש,

חצי מנה (קצה ציפורן מכורסם, או

שארית של עיגול שלא נחתך טוב) […]

דימויים יפהפיים של דברים לירח ושל הירח לדברים (כי שימו לב, פגשנו כאן דימויים הפועלים בשני הכיוונים) מופיעים גם בשירים מולחנים. בשיר הספרדי "Hijo de la Luna" ("בן הלבנה") של חוסה מריה קָאנוֹ, שבוצע על ידי ההרכב "מכאנו" ואחרים, הלבנה מאמצת תינוק וכאשר הוא בוכה היא לובשת צורת סהר והופכת לעריסה.

בשיר "אהבה כזו" של עידן רייכל, האהוב המתרחק ומתקרב מושווה לירח המתמלא והמתחסר:

כמו ירח מתמלא ומתרוקן

אתה קרב ומתרחק

אבל הלב שלי יוצא אליך

ושוב בורח שוב חוזר

אין יום אחד שיעבור בלי שאחשוב עליך

ובשיר The Whole of the Moon של ה-Waterboys, מייק סקוט כותב

I saw the crescent

You saw the whole of the moon

השיר מתאר דמות של יוצר רב השראה, הרואה יותר מאנשים אחרים – רואה את השלם בשעה שהם רואים חלק ממנו. שמחתי לגלות שבראיונות שונים, מייק סקוט הסביר שכתב את השיר על יוצרים כגון הסופר סי אס לואיס, מחבר "דברי ימי נרניה". כלומר, אחד היוצרים המרכזיים שהיו לנגד עיניו כאשר חיבר את השיר לא היה מוזיקאי אחר אלא דווקא סופר.

פגשנו כאן דימויים המתייחסים לחרמש הירח ולמחזור הירח כולו; ישנם גם דימויים המתייחסים לירח במילואו, הירח העגול. בשיר "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, המוכר לנו בביצועו של גבי שושן, הנערה "הייתה יפה כלבנה במילואה". ומנגד, בספר "הכיתה המעופפת" של אריך קסטנר, המורה הקירח גרינקרן חוזר מדי שנה על בדיחתו הקבועה "היום נדבר על הירח. הסתכלו נא בי".

אירוע אסטרונומי סמלי

הזכרנו קודם את ליקוי הלבנה שהתרחש זה לא כבר; חיפשתי דימוי ספרותי הקשור לליקוי כזה, ומצאתי אותו בסיפור "בעל התלתלים" של ישראל ישעיהו־שרעבי. ישעיהו־שרעבי היה מדינאי איש מפא"י/מפלגת העבודה שכיהן כיו"ר הכנסת בתחילת שנות השבעים, היה פעיל בשימור המורשת התרבותית של יהודי תימן ושלח ידו גם בכתיבה. עלילת הסיפור "בעל התלתלים" מתרחשת בתימן, ארץ הולדתו של המחבר: מלכת תימן חפצה להינשא לעלם היהודי יוסף בעל התלתלים היפים, וחיילי המלכה הורגים את אהובתו צפנת. האבל על מותה כה כבד עד כי לפנינו לא רק מזג אוויר סמלי, השכיח בספרות (כגון סצינה עצובה המלווה בגשם), אלא אירוע אסטרונומי סמלי:

"גברו קינותיו ועצם בּכיוֹ עד שפּשטה השמועה ונקהלו כל דרי שכונת הקדרים, ונעצרו עוברים ושבים, ונתעוררו הישנים, ונזדעקו הבחורים, וגעו כולם בבכי וילל, ונשאו המקוננות מספּד; אף הלבנה לקתה ונקשו כל ברכּיים והזילו דמעות כל עיניים."

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון על דימויי ירח בספרות ותרמו שלל דוגמאות נהדרות. תודה מיוחדת לשרית פרקול, לאורלי כירם, לאביעד שטיר, לרונית דינצמן ולד"ר איתי נבו.

מילים שלמדנו מספרים – זה היה הפעם נושא השיחה שלנו בפינתי ב"מה שכרוך". את הנושא הזה אנחנו חייבים ל"20 שאלות" של יוענה גונן בעיתון "הארץ" ולשאלתה "מה פירוש המילה 'מְתֵי' בצירוף 'מְתֵי מעט'?". כפי שכתבתי כאן, פירוש המילה "מְתִים" הוא "בני אדם" ("מְתִים" במשמעות זו נכתבת בשווא במ"ם, להבדיל מ"מֵתִים", בצירי, שפירושה לא־חיים). כלומר "מתי מעט" פירושו "אנשים מעטים". כאשר עניתי על השאלה נזכרתי בבירור גם איפה ראיתי אותה לראשונה, כאשר הייתי ילדה: בספר "עין הסוס", לקט מן המיתולוגיה היוונית שאסף ותרגם אברהם רגלסון (שהוא, אגב, גם מחבר ספר הילדים הנהדר "מסע הבובות לארץ־ישראל"). ב"עין הסוס", בתרגומו היפהפה של רגלסון, אל האהבה מציג את עצמו ואומר: "אֶרוֹס אֶקָּרֵא בְּפִי אֵלִים וּמְתִים" – כלומר בפיהם של האלים ושל בני האדם.

בעקבות הזיכרון הזה, תהיתי אילו מילים אנשים אחרים זוכרים שהם למדו מספרים. שאלתי את השאלה הזאת בפייסבוק וקיבלתי כמה עשרות תשובות.

מפודגרה עד זהב פרוויים

רבות מהתשובות האלה היו מילים נדירות או ספרותיות מתרגומים ישנים, וביניהן כמה מחלות – כגון "פּוֹדַגְרָה", כלומר דלקת מפרקים, מ"הלורד הקטן" של פרנסיס הודג'סון ברנט בתרגום אברהם לייב יעקובוביץ; ו"צַלְחִית", מילה ישנה ל"מיגרנה", מ"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר בתרגום אלישבע קפלן, שעוד נחזור אליו. צרה רפואית מסוג אחר היא "קִרקוּף", שמישהו למד מספרי קארל מאי.

להבדיל מן הצרות האלה, ציין אחד המשיבים את הביטוי "זהב פרוויים", זהב מובחר ובהשאלה דבר יקר ומובחר באופן כללי, שאותו פגש ב"סוסון גבנונון", אגדה רוסית עממית שהעלה על הכתב המשורר הרוסי פיוטר פבלוביץ' יֶרְשׁוֹב ושהגיעה אלינו בתרגום נורית יוּבל ואברהם בן שחר. אני, אגב, למדתי את הביטוי הזה מן השיר "גלגוליו של מעיל" של קדיה מולודובסקי בתרגום מיידיש של נתן אלתרמן: "רץ גדליהו בו שנתיים, / והמעיל – זהב פרוויים!"

בתרגומיו השונים של המתרגם אמציה פורת, חתן פרס ראש הממשלה לשפה העברית על שם אליעזר בן־יהודה, אנו מרבים להיתקל במילים "תַּרְכּוֹס", כלומר ארגז מטען לנסיעות, ו"קַמְטָר", שידה קטנה. אני זוכרת אותן בחיבה מיוחדת מתרגומו ל"אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס. את המילה "מַדְמֵנָה", כלומר בוץ או ביצה, סיפר אחד המשיבים שהוא למד מ"דוקטור דוליטל" בתרגום אברהם סוֹלוֹדָר, שהרי דוקטור דוליטל התגורר בעיר הקטנה "מדמנה אשר בגיא השלוליות" (במקור האנגלי התגורר הרופא הטוב ב-Puddleby-on-the-Marsh, כלומר בסדר הפוך, נניח "קריית שלולית אשר בביצה" – או "שלולייה־לחוף־ביצה", כפי שתרגמה עטרה אופק). את המילה "אספקלריה", שפירושה "ראי", היו מי שפגשו בתרגום הטייסים ל"הוביט" של טולקין; ואת "אחלמה", כלומר אבן האמתיסט, ב"האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי.

ומתחום המטבח והבית, מגיבה מקסימה סיפרה לי שלמדה את המילים "אִלְפָּס", כלומר סיר שטוח עם מכסה, ו"מַעְגִּילָה", מתקן לגיהוץ, מסֵפר ילדים שבדי בשם "מסע האלפס" מאת אדית אונרסטאד. "בת מונטזומה" של הנרי ריידר הגארד הציגה בפני אחת המשיבות את "פַּכְסָם", כלומר קרקר, ואת "רָקיק" פגשה אחת העונות בשיר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי בתרגום מיידיש של פניה ברגשטיין (סופרת נפלאה בפני עצמה):

אגס ותפוח ודבש לקינוח

ורָקיק צהבהב על צלחת זהב.

שִׁחְלַקְנוּ אלייך שנית

מילים מיוחדות נחרתות כנראה בזיכרון יחד עם הסיטואציה שבה נלמדו. דוגמה יוצאת דופן במיוחד היא הפועל "לְשַחְלֵק" מתרגום אלישבע קפלן ל"פצפונת ואנטון"; הכלב פיפקה מתעצל ללכת ופצפונת והאומנת אומרות עליו "שוב הוא משחלק!". במקור בגרמנית נאמר rodelt, "מחליק במזחלת", כלומר נותן להן לגרור אותו במקום ללכת בעצמו. מתברר ש"שחלקה" היא חלופה עברית ישנה ל"מזחלת" – אגב, הדבר התברר משום שאחד המשיבים בסקר פגש את המילה הזאת בתרגומים ישנים של ספרי ג'ק לונדון, אולי "פנג הלבן". מספר מפתיע של אנשים זוכר את ה"משחלק" הזה, כנראה גם כי המילה מצאה חן בעיניהם, אבל גם משום שלא פגשו אותה בשום מקום אחר.

ראינו כאן מילים עבריות גבוהות מאוד, אבל המשיבים והמשיבות למדו מספרים גם מילים לועזיות: "טירן", כלומר "רודן", זכורה מ"המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ'אק; "אילוזיה" מאחד מספריה של דבורה עומר ו"סלפסטיק" מהספר בשם זה של קורט וונגוט.

ולא רק תרגומים: "הסכנתי "ו"דבלים" נשמרו בזיכרון מהרומן ההיסטורי "יאיר הגלעדי" של צבי ליבנה. היו שהכירו את המילה "חמדה" הודות לשיר בשם זה של דליה רביקוביץ – "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה". והצירוף "נוּדוּ להם נוּדוּ" זכור מ"לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, שבו המספר מבקש מהקוראים לרחם על עבדיו של המלך שיוצאו להורג בסוף מלאכתם.

אחד המשיבים למד את הצירוף "גמל נמר", חלופה עברית ישנה ל"ג'ירף", מהספר "גן גורים" (1954) של רפאל סַפּוֹרטָה. "גמל נמר" או "גמל נמרי" הוא מה שנקרא תרגום בבואה, תרגום מילולי, של שם החיה הזאת ביוונית עתיקה, kamēlopardalis, המורכב משתי מילים המוכרות לנו גם בעברית: camel – גמל, pardalis – ברדלס, מילה שאכן הגיעה אלינו מיוונית עתיקה. הג'ירף נקרא אפוא "גמל ברדלס", או "גמל נמר", וקל לראות מדוע: בני אדם הם יצורים פשוטים, כפי שציין יובל בתוכנית, והנה לנו חיה שדומה בצורתה לגמל ובדוגמה שלה לברדלס, או לקרוב משפחתה הנמר, אז איך נקרא לה אם לא "גמל נמרי"? המילה הזאת היא גם חלק מהשם המדעי של הג'ירף, "ג'ירפה קמלופרדליס" (Giraffa camelopardalis), וגם באנגלית קיימת המילה הארכאית camelopard.

ומכיוון ש"גן גורים" הוא ספר חמוד כל כך, הנה לנו הקטע על גמל־הנמר. הגורים המגיעים בבוקר לגן גורים פוגשים בשער את השומר, המאבטח:

מִי בַּשַּׁעַר הַשּׁוֹמֵר?

דּוֹד גִ’ירַף, גְּמַל־נָמֵר.

דּוֹד גִ’ירָף –

פֹּה מַתְחִיל, שָׁם נִגְמָר…

מְנֻמָּר…

כֶּתֶם־כֶּתֶם, חוּם־זָהָב…

פֶּרַח יֵשׁ לוֹ בֵּין שְׂפָתָיו,

שְׁתֵּי קַרְנַיִם לוֹ רַכּוֹת,

עֲנֻגּוֹת,

הָרַגְלַיִם – אֲרֻכּוֹת,

שְׁתֵּי עֵינַיִם לוֹ – יוֹנִים

וְרֹאשׁוֹ בָּעֲנָנִים.

נוסף על המילים עצמן והספרים שבהן פגשו אותן, כמה מהמשיבים ציינו גם את הסיטואציה שבה הכירו את המילה – למשל "הייתי בכיתה ג' ושאלתי את אבא שלי מה זה". והסופרת בלה שגיא, שעלתה לארץ בילדותה (וספרה היפה "באורה החיוור של הזרות" ראה אור ממש לא מזמן), כתבה שלמדה מספרים "את כל העברית שלי".

ולקינוח, כמה אנשים סיפרו שלמדו מילים מספרים אבל ניחשו לא נכון כיצד הוגים אותן: כך, למשל, אחת המשיבות למדה מספר את המילה "מצודד" אבל הגתה אותה כמו "מצונן". ויש בכך היגיון, כי מי שאומר "מצונן" בעודו מצונן, אכן יבטא אותה "מצודד"! משיבה מקסימה אחרת פגשה את המילה "פילגש" ב"חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל וקראה אותה כ-pilgash (ואף התייעצה על כך עם אביה, כפי שסיפרנו למעלה). משיבה אחרת נתקלה בצירוף "להוריד מישהו ביגון שאולה" וקראה את "שאולה" במלרע, במחשבה שזהו שם תואר שמתאר את היגון. ומגיבה שפגשה את הביטוי "שכה אחיה!" באחד מספריה של איניד בלייטון קראה אותו כך: sche achiya, כאילו מדובר על אָחִיהָ של מישהי (אולי פיטר, אחיה של ג'נט מ"השביעייה הסודית"?). ועל כך אומרים באומת פייסבוק: "אם מישהו מבטא מילה לא נכון, זו לא סיבה לצחוק – זה אומר שהוא למד אותה מקריאה". נכון.

•

תודה ענקית לכל הרבים והרבות שתרמו לי דוגמאות נהדרות למילים שלמדו מספרים, הן אלה שנכנסו לפוסט ולפינה והן אלה שלא. תודה מיוחדת לחברי ולחברות פורום אג'נדה על הדיון המועיל ב"משחלק", ובפרט לאביעד שטיר שתרם את המידע על "שחלקה".

ספר מתוק שלקחתי מספריית רחוב החזיר אותי להרהור המלווה אותי זה זמן מה. ישנם ספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים נהנים לקרוא אותם: סדרת "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג, ספרי "ארץ ים" של אורסולה לה גווין וכמה מספריהם של מיכאל אנדה, אריך קסטנר ודיאנה וין ג'ונס הם דוגמאות ידועות מסוג זה. האם ייתכן שהמחברים של ספרים אלה כותבים לעיתים את דמויות המבוגרים מתוך מחשבה מפורשת לפנות גם לקהל בוגר? 

 
מלאך במחסן

נציץ תחילה בספר שבעקבותיו התכנסנו – Saffy's Angel מאת הילרי מק'קיי (ראה אור בעברית בשם "המלאך של זפי"). הוריה של זפי הם אמנים, ציירים. האב חי את החיים הטובים בלונדון, שם הוא סוג־של־מצליח באמנותו, ומגיע להציץ במשפחתו, לא בהנאה רבה, בסופי השבוע. האם מגדלת את ארבעת הילדים בכוחות עצמה, אף שהיא די חולמנית ולא־מעשית, וכל רצונה הוא להימלט למחסן בחצר שבו היא מציירת; הילדים מאכילים את עצמם ובמידה רבה מטפלים זה בזה. המורֶה לנהיגה של הבת הגדולה מחווה על האֵם (כמובן לא על האב…) את דעתו התמציתית: “Mother’s useless” ("האמא לא שווה כלום").

אך עם חלוף הדפים אנו מבחינים כי האם אוהבת ומפרגנת מאוד, שיש לה דרך חינוכית ברורה: לתת לילדים למצוא את דרכם גם אם הדרך הזאת לא בהכרח מוצאת חן בעיניה, ושלמעשה האם הזאת שמציירת במחסן היא ציירת מצליחה יותר מהאב עם הסטודיו בלונדון. כל זה מתגלה כבדרך אגב, בשולי העלילה המרכזית, שגיבוריה הם הילדים. 

קראתי ותהיתי: האם הילרי מק'קיי כתבה את הדמות הזאת כשהיא רואה לנגד עיניה גם קהל בוגר, נוסף על הקוראים הצעירים (קהל היעד העיקרי של הספר הוא גילאי 9–12), והאם סופרי ילדים ונוער אחרים עושים זאת? 

בתחום ספרות הילדים והנוער, מקובל שגיל קהל היעד דומה לגילם של הגיבורים, או להפך, כך שהנושאים המעסיקים אותם יהיו דומים. מטבע הדברים, דמויות בוגרות יוסיפו לספר נקודות מבט ונושאים המאפיינים שלבים אחרים בחיים. כך, אחת הדמויות הבולטות בסדרת "הארי פוטר" היא זו של סוורוס סנייפ, שאפשר לומר שהוא מתמודד (בין היתר!) עם עבודה אצל שני מעסיקים ועם סביבת עבודה רעילה במיוחד. ב"מוֹמוֹ" של מיכאל אנדה, מטאטא הרחובות בֶּפּוֹ מהרהר על הסוגיה של מציאת משמעות וערך בעבודה, אף אם היא פשוטה ולא־יוקרתית. בטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, מריסה קולטר מנסה לשוב ולזכות באהבתה של בתהּ, והאביר טיאליס נאבק לזכות ביחס שוויוני ומכבד למרות ממדיו הגופניים הקטנים. והדוכסית ב"מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית" של אורסולה ורנון מגינה על מעמדה מפני יועץ המנסה לרוקן את תפקידה מהשפעה ממשית. 

עם זאת, חשוב לזכור כי גם אם דמויות מבוגרים טובות עשויות להפוך ספר המיועד לקהל צעיר למעניין יותר גם לקהל בוגר, הן אינן נכתבות בהכרח למטרה זו. סופרים הכותבים יצירה מסוימת במחשבה על קהל צעיר, אך רואים אותו כְּראוי ומסוגל לקרוא טקסטים העוסקים בנושאים קשים, בעלי עומק רגשי ופילוסופי או הכתובים בסגנון פיוטי – דוגמת אריך קסטנר, אורסולה לה גווין ואצלנו, נורית זרחי וציפור פרומקין – עשויים לכלול בהם, באופן טבעי, דמויות מסקרנות ולא־טריוויאליות במגוון גילים. כלל איכויותיהם של הספרים האלה עשויות למשוך גם קהל בוגר, מבלי שלמחברים הייתה כוונה מפורשת לעשות זאת. נוסיף כי העניין והרלוונטיות של ספר לקהל בוגר עשויים להתבטא גם בכך שאנשים שקראו אותו בהיותם ילדים נזכרים בו ומצטטים אותו (אני, למשל, נזכרתי לא פעם באביה של פצפונת שהאומנת ברטה הצילה את בתו והוא הודה לה בלחיצת יד ואז נתן לה שטר כסף. כדבריו של אריך קסטנר, לאביה של פצפונת יש גם יד וגם ארנק, והוא משתמש בשניהם ובסדר הנכון). 

ולבסוף, יש גם ספרים הנתפסים כספרי ילדים או נוער אף שלא נכתבו ככאלה מלכתחילה – פיליפ פולמן, למשל, לא התכוון כנראה לייעד את סדרת "חומריו האפלים" לילדים ונוער דווקא. 

אם כך, דמויות מעניינות של מבוגרים עשויות להופיע בספרים לקהל צעיר, ולהוסיף לעניין שקהל בוגר עשוי למצוא בספרים, גם אם הכותבים לא התכוונו בפירוש להגיע לתוצאה הזאת. ובכל זאת: האם לעיתים זו בדיוק הכוונה? 

רמזים מהמסך 

בניסיון למצוא תשובה על השאלה, פניתי לתחום שָׁכֵן לתחום הספרות: הקולנוע והטלוויזיה. יצירות קולנוע וטלוויזיה מיועדות בדרך כלל לקהלי יעד מוגדרים, ובמקרים רבים יש בהן פנייה מכוונת ומתוכננת לקהלים במגוון גילים. התסריטאי, הבמאי והמפיק ניל לנדאו כתב על כך (התרגום וההדגשה שלי):

שימו לב לגיוון של הדמויות שלכם מבחינת גזע, מעמד סוציו־אקונומי, מגדר וגיל. האולפנים הבינו (סוף־סוף) שהקהל המודרני הוא מגוון ורוצה לראות את חייו משתקפים – ולו במידה מסוימת – בסדרות האהובות עליו. אם הדמויות שלכם אינן משקפות גיוון כלשהו, ייתכן שכדאי לשקול לעצב אותן מחדש בטרם תציגו את הרעיון. 

(The TV Showrunner’s Roadmap, 2013, הציטוט מהמהדורה השנייה משנת 2022.) 

כלומר, אם נתייחס לפן הנוגע לשאלה שלנו, קהל בגילים מגוונים יצַפה או ישמח לפגוש על המסך דמויות בגילים מגוונים. לנדאו מוסיף כי מפגש כזה מאפשר לנו לצפות בתגובותיהן ובתחושותיהן של דמויות בגילים שונים, "דבר שמעשיר את חוויית הצפייה בעבור כל הצופים והוא בחירה חכמה במיוחד מצד היוצר או המפיק הראשי". 

אם כן, לנדאו מספק לנו תשובה חיובית על השאלה שלנו, לפחות לגבי סדרות טלוויזיה. אך יצירות קולנוע וטלוויזיה הן לרוב תוצר של עבודה קבוצתית ומתוכננת הרבה יותר מאשר ספרים. כך, למשל, תהליך היצירה שלהן עשוי לכלול שימוש בקבוצות מיקוד ועריכת שינויים על בסיס תגובות הקהל. כתיבה היא תהליך אישי יותר, ובמקרים רבים מתוכנן פחות. ובכל זאת, האם גם שם יש לעיתים כוונה לפנות לקהל בוגר לצד קהל צעיר? ואם כן, האם דמויות מעניינות של מבוגרים הן אחת הדרכים לפנייה כזו? 

"היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד" 

תשובה חיובית, וכן הצעות כיצד לעשות זאת, אנו מוצאים בטור מעניין של הסופרת לוריין זגו־רוזנטל באתר Women Writers, Women Books, שכותרתו "כיצד ליצור דמויות של מבוגרים בספרות לנוער" (“How to Create Adult Characters in Young Adult Fiction”). זגו־רוזנטל, מחברת של כמה ספרים בקטגוריית ספרות הנוער (YA), מציגה נתונים שלפיהם שיעור ניכר מקוראי הספרים מקטגוריה זו הם מבוגרים. היא מעלה השערות על סוד קסמם של ספרי YA לקהל בוגר – כגון סגנון כתיבה נגיש, עיסוק רגיש בנושאים כבדי משקל ומבט רענן – ומספרת כי סופרי YA רבים, והיא ביניהם, אינם מייעדים את ספריהם לקהל של נוער בלבד. כדבריה: "כאשר כתבתי את ספרי הראשון, Other Words for Love, פשוט יצרתי סיפור שקיוויתי שיהיה מרתק לכל הקוראים. הרומן מסופר בקולה של נערה ומתאר את תהליך ההתבגרות שלה, אך היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד – סיפורה משפיע גם על המבוגרים שסביבה" (התרגום וההדגשה שלי). 

הסופרת ממשיכה לרשימת טיפים כיצד לכתוב דמויות מבוגרים מעניינות ואמינות, כגון: לתת להן הזדמנות לקיים אינטראקציה עם הגיבורים הצעירים; לבנות להן רקע וסיפור חיים מפורטים המתאימים לתקופה שבה התבגרו, היו אולי פעילים פוליטית וכן הלאה; לספק מניעים לא־טריוויאליים לאופי הקשר שלהן עם הגיבורים. 

זגו־רוזנטל אומרת אפוא על תחום הספרות דבר־מה דומה למה שניל לנדאו אומר על תחום הטלוויזיה: יצירת דמויות במגוון גילים עשויה לשמש במודע לעיצוב יצירה הפונה לקהל במגוון גילים. בכך היא מאשרת (תודה!) את תחושתי האינטואיטיבית כי סופרי ילדים ונוער מנופפים לעיתים לעבר קוראים בוגרים מעבר לכתפו של קהל היעד הרשמי הצעיר, וכי דמויות מעניינות בטווח גילים רחב הן אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת.

"ספרי ילדים ונוער" הם קבוצה רחבה ומגוונת להפליא, כפי שמעידות גם הדוגמאות שפגשנו כאן: ספרים המכוונים לילדים בגיל בית ספר יסודי (ואף צעירים יותר), לנוער צעיר או לנוער בוגר; ספרים שנכתבו מראש לקהל צעיר לעומת ספרים שהוצאות הספרים או הקהל הגדירו אותם ככאלה; ספרים פנטסטיים וריאליסטיים, ותיקים וחדשים. מעניין בעיניי להבחין כי מקצת היצירות האלה משוחחות גם איתנו, הקוראים הבוגרים, כאילו הסופרים מציצים אל מעבר לילדה הקוראת בשכיבה על השטיח ופוגשים את מבטה של אימהּ המרכיבה משקפי קריאה. ונחמד להבחין כי אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת היא באמצעות השתקפותנו בספר, כדמויות מעניינות לקריאה של מבוגרים.

•

תודה לכל מי שהרהרו איתי בספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים אוהבים, ובייחוד לשניר פלג, אביבית משמרי, ראובן נוה, ענת לנדאו, אלעד כץ, רונית דינצמן, אורית פוטשניק, יעל ישראל ולי עברון.

בכתבה עגמומית שהתפרסמה לאחרונה בנושא מצבו של שוק הספרים הישראלי נאמר, כרגיל, שישנו תחום אחד שממשיך לשגשג: הרומנים הרומנטיים. לעומת התלונות הרגילות על אנשים שאינם קוראים, כאן קוראות נלהבות קונות ספר חדש מדי כמה ימים ומגיעות לשבוע הספר עם טרולי.

בכתבה, שהתפרסמה ב"ישראל היום", אמרה פרופ׳ ורד טוהר, ראשת המחלקה לספרות עם ישראל בבר אילן, דברים שנשמרו בזיכרוני. ראשית, ציינה שאינה אוהבת את המונח "ספרות יפה", שמשתמע ממנו שקיימת גם "ספרות מכוערת". והוסיפה, בדימוי יפה להפליא בעיניי ורלוונטי במיוחד בחודש אוגוסט: "להיכנס לרומן רומנטי זה כמו להיכנס לחדר ממוזג בטמפרטורה שנעים להיות בה: מישהו מדבר את הנפש שלי, הצרכים שלי, הפנטזיה שלי." ומאחר שספרות מכל סוג עשויה ממילים, מעניין לבחון מהו הפן הלשוני של החדר הממוזג הזה, או נכון יותר – האולם הממוזג העצום הזה, המושך אליו כל כך הרבה קוראות נלהבות.

קשר הנרקם בחוטים של דיבור והקשבה

ראשית, מעניין להבחין במקום המרכזי שהדיאלוג, השיחה בין הגיבור לגיבורה (או שני הגיבורים, או שתי הגיבורות) ממלא בחיזור וביצירת הקשר. האוהבים מקניטים זה את זה, יוצרים להם בדיחות משותפות ותוך כדי כך מבדרים את הקוראות; הם מתווכחים, רבים, שופכים את ליבם, מספרים על החוויות המכוננות שלהם, על ילדותם, על הצלקות הנפשיות והפיזיות שלהם. הם בונים אמון, מעליבים, מבקשים סליחה, דנים באופי היחסים ביניהם (רציניים או לא?). ברומנים רומנטיים מכמה עשרות השנים האחרונות, הם גם מבררים בקפידה סוגיות של הסכמה (consent). וכמובן, הם מתוודים על אהבתם ואולי מציעים נישואין לקראת הסוף הטוב.

אם כן, הדיבור וההקשבה בספרים אלה נושאים מטען רגשי ואירוטי והם עצמם מגלמים את הקשר הנבנה. זאת לא רק ברומנים רומנטיים בכלל, אלא גם בכאלה השייכים לתת־הז'אנר של רומנים אירוטיים: ב"אכזר יפהפה" מאת ג'יי טי גייסינגר, למשל, גבר מסתורי ויפה תואר בחליפות ארמאני מופיע שוב ושוב בדיינר שהגיבורה ממלצרת בו, כובש במבטו הלוהט לא רק אותה אלא גם כל אישה אחרת שעוברת באזור, ולבסוף ניגש אליה ובו במקום… שומע ממנה על ילדותה, על מקור שמה ועל הוריה המפדחים, מספר על ילדותו והם מגלים זה לזה מהו טעם הגלידה האהוב עליהם (אותו טעם!) בטרם יסחף אותה להרפתקה מסוכנת וחורכת סדינים.

לעיתים אנו מוצאים גם דוגמאות של שיחות חסרות הקשבה אמיתית עם גברים שאינם "האחד", לשם הנגדה: גבר הנהנה מההקשבה של הגיבורה בלי לשים לב שהוא אינו מאפשר לה לדבר ואינו מציע לה הקשבה משלו.

כיצד המקום המרכזי הזה של הדיבור מתיישב עם התיאור של גיבורים רומנטיים רבים כקשוחים ושתקנים, סטריאוטיפ הגבר־גבר הקלאסי, שאינו מדבר הרבה בכלל, ועל רגשות – בפרט? ובכן, במקרים רבים הגיבור מתואר כשתקן, אך בפועל הוא מתחיל עד מהרה לדבר די הרבה. יש שהנסיבות מזמינות זאת – למשל, גיבורי "אש לוהטת" של אילונה אנדרוז נלכדים מתחת להריסות בניין כשהם צמודים זה לזה, ואין להם אלא לשוחח ולגלות שהם נהנים גם מקרבת הגוף וגם מקרבת הנפש. יש שהגיבורה מחוללת שינוי בגיבור השתקן והקשוח, והוא מרגיש (ומדבר) כפי שלא הרגיש (או דיבר) מעולם. ולפעמים, עם או בלי קריצה מצד הסופרת, הגיבור מתואר כשתקן ועצור אף שבפועל הוא מדבר על רגשותיו בלי הפסקה – כמו ברומן המטא־ספרותי של לוסי סקור "סיפור חיי".

חישוק שפתיים והלמות לב

מכיוון שברומנים רומנטיים, אהבה ויחסים תופסים את מרכז הבמה, גם השפה נוטה להתמקד ברגש: יש בהם שפע מילים המתארות רגשות, תשוקה ושפת גוף. כך נמצא מילים רבות המתארות דיבור: הדמויות ממלמלות, לוחשות ומדברות בקול רפה או צרוד, מכריזות, מתלוננות, מזהירות, מאיימות, מתעקשות והגבר הקשוח, כמובן, "נוהם". שלל מילים מתארות גם הבעות פנים ומחוות גוף: הגיבורים מהנהנים, מנידים את ראשם, מטים את ראשם, מושכים בכתפיהם, מגלגלים את עיניהם, מרימים את גבותיהם, מקמטים את מצחם ומכחכחים בגרונם. הגיבור חושק את לסתו, קופץ את לסתו בנחיריים מורחבים ופיו מתעקל. הגיבורה מעפעפת, מסיטה את הפוני ממצחה והגיבור מסיט קווצה משערה אל מאחורי אוזנה. הם משלבים זרועות, ליבה של הגיבורה מאיץ והולם עד שהדופק מגיע לכל חלקי גופה, והם מסיטים מבט, משפילים מבט, מישירים מבט וכן הלאה.

בספרים שיש בהם סצינות סקס, אנו מוצאים גם מגוון כינויים לאיברי המין, התורמים הן לסגנון מגוון והן לשפה עדינה ועקיפה במקרה הצורך. כך אנחנו קוראים על "המערה הנשית", "המרכז הפועם" ואפילו "מרכז התשוקה", הנשמע קצת כמו סוג של חמ"ל.

השימוש היצירתי בשפה – אם יותר ואם פחות, לפי אופי הספר – מתבטא לעיתים גם במקומות אחרים. בספר "משחק האומנת" מאת טסה דר חובבת שעשועי הלשון, הגיבור מארח את מיטב נשות החברה הגבוהה בחדר מיטות מפואר, שהוא מעניק לו שלל שמות משועשעים המורכבים משתי מילים שמתחילות בצליל זהה. המתרגמת ענבל שגיב נקדימון אינה טומנת ידה בצלחת ומעניקה לנו את ״אוניברסיטת האורגזמות״, ״זירת הזימה״, "טרקלין התשוקה", "ערש העילוסים" והחביב עליי ביותר, "חושת החשק". כך שעשועי השפה של הסופרת מבדרים גם את צמד הגיבורים שלה וגם ובעיקר אותנו, הקוראות.

ברומן הרומנטי לא רק העלילה "מדברת את הנפש שלנו, את הפנטזיה שלנו": גם השפה תורמת את חלקה – היא הכלי המשקף ומעורר את רגשותיהם של הגיבורים, המכחול המצייר לנו בדייקנות את המתרחש ומזמין אותנו לעקוב אחריו. השפה, או הלשון – והרי המילים האלה מציינות חלקי גוף המשתתפים גם בדיבור וגם באהבה – תורמת ליצירת החדר הממוזג המזמין בהצלחה כזו קוראים, ובעיקר קוראות.

•

פוסט על רומנים רומנטיים הוא הזדמנות מצוינת לספר כי פרס סוניה ברשילון למתרגמת או למתרגם מתחילים יוענק השנה למתרגמים בסוגות הרומנטיקה, הפנטזיה, המדע הבדיוני, הבלש, האימה והרומן הגרפי. מתרגמים מתחילים בז'אנרים האלה מוזמנים להציע את מועמדותם דרך אתר איגוד אנשי הספר.

הפוסט נכתב בעקבות פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך". את הפינה ואת התוכנית כולה אפשר לשמוע כאן. תודה גדולה למתרגמים ענבל שגיב נקדימון, שרית פרקול, מיקי מלץ, מור רוזנפלד, תם פררו ואביעד שטיר, לעורכת שרון שלו ולסופרת שירי צוק על עזרתם בהכנת הפוסט.