כשהמילולי מתגשם: "עיניו שוטטו אט אט סביב החדר"

איזה כוח-על הייתם רוצים, אילו יכולתם לבחור? אם חשבתם על קריאת מחשבות, או על היכולת לעוף או להיות בלתי נראים, קחו לכם אופציה מרעננת: כוח-על של מימוש ביטויים. כאשר מדברים על הפיל שבחדר, מופיע בחדר פיל, כאשר אומרים למישהו "זה כאילו אתה מנסה לנצח אותי עם ידיים קשורות מאחורי הגב", הידיים שלו אכן נקשרות מאחורי הגב, וכאשר אומרים "צ'יפס עליך", נו, הבנתם. כוח-העל הלא-סטנדרטי הזה מופיע בספר הילדים "מי רוצה כוח-על" (2020) של שירי צוק, שבאופן הולם מאוד, העניקה אותו למורֶה ללשון.

מימוש מילולי של ביטויים הוא אמנם יכולת נדירה בעולם גיבורי-העל, אך כמה סופרים זיהו את קסמו והעניקו אותו – לא לאחת הדמויות שלהם, אלא לעצמם. בחבורה המכובדת הזאת אנו מוצאים בין היתר את דאגלס אדמס, של סילברסטיין ואורלי קסטל-בלום, ועל השימוש היצירתי שעשו בכוח-העל הזה שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי ב"מה שכרוך".

עד סוף העולם

בפתיחתו המפורסמת של ספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (1979), הגיבור, ארתור דנט, מגלה שבולדוזר עומד להרוס את ביתו. הוא ממהר לשכב לפני הבולדוזר, וממשיך לשכב שם עד שחברו פורד מסביר למנהל האחראי על מבצע ההריסה שאם כבר ממילא אין אפשרות להתקדם, מדוע שארתור ופורד לא יקפצו לשתות משהו בפאב, ומנהל העבודה ימלא בינתיים את מקומו של ארתור וישכב לפני הבולדוזר. ארתור עדיין מודאג:

"אבל אנחנו יכולים לסמוך עליו?"

"אני עצמי," עונה לו פורד, "הייתי סומך עליו עד סוף העולם."

עד מהרה מתברר, שלא במפתיע, שמנהל העבודה הפר את הבטחתו וקם ממקומו, והבולדוזר הרס את ביתו של ארתור. מצד שני, סוף העולם אכן הגיע.

המימוש המילולי של הביטוי מצחיק משום שהוא מפתיע (זה לא מה שציפינו שיקרה), ומשום שהוא מקים לתחייה צירוף מילים שגור או "מטאפורה מתה" ומעיר את תשומת לבנו למשמעות מילולית שכבר הפסקנו לשים לב אליה.

"עיניו שוטטו אט אט סביב החדר"

שעשוע כזה מציע לנו של סילברסטיין ("העץ הנדיב") בשיר "Losing Pieces", המבוסס גם הוא על מימוש מילולי של ביטויים:

או בתרגומו של עמיתי איתי נבו (תודה, איתי!):

הָלַכְתִּי הַרְבֵּה, נָפַלְתִּי מֵהָרַגְלַיִם

קָרָאתִי וְקָרָאתִי, עַד שֶׁיָּצְאוּ לִי הָעֵינַיִם

אָהַבְתִּי חָזָק, עַד שֶׁנִּשְׁבַּר לִי הַלֵּב

הִתְפּוֹצֵץ לִי הָרֹאשׁ, זֶה כָּל כָּךְ כּוֹאֵב!

לָמַדְתִּי שָׂפָה, שָׁבַרְתִּי אֶת הַשִּׁנַּיִם

קָרַעְתִּי אֶת הַ***, כְּבָר נִשְׁבַּר לִי הַ***!

וְזֹאת הַסִּבָּה, רֵעַי וִידִידַי

שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִמֶּנִּי יוֹתֵר מִדַּי.

בצירוף מקרים נחמד, גם סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק בחר דווקא בביטויים הנוגעים לחלקי גוף לסיפור הקצר וההומוריסטי שלו The Eyes Have It (1953). גיבור הסיפור מאבד את היכולת להבין מטאפורות, וכך הוא קורא בבעתה תיאורים כגון "עיניו שוטטו אט אט סביב החדר ולבסוף נחו עליה", "ביקש את ידה" ו"איבד את הראש", ומבין בבהלה כי גזע של חייזרים עם איברים מתנתקים פלשו לכדור הארץ.

"סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי"

המימוש המילולי של ביטויים מקבל טוויסט אפל ב"דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום (1992), גם כאן – עם ביטוי הנוגע לגוף. דולי, או "דוקטור דולי שלמדה רפואה בקטמנדו", מוצאת ומאמצת תינוק ומרוב חרדה לחייו מנתחת אותו בלי הרף עד שהיא שוקלת להתקין "מין תריסול כזה" כדי לחסוך חתכים מיותרים. היא מנסה בלא הצלחה לבלום את הדחף לנתח את התינוק, ולבסוף חורתת על גבו את מפת ארץ ישראל. "מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העביר בי צמרמורת של עדנה. סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי"(ההדגשה שלי).

אם ביצירות הקודמות שראינו, המימוש המילולי של ביטויים היה מפתיע, מרענן ומשעשע, בידיה של אורלי קסטל בלום הוא עושה הרבה יותר מזה – למשל, מאיר לנו שנשים שחותכות בבשר החי כדי לשכך את מצוקתן חותכות לרוב בבשר של עצמן. דולי, להפתעתנו, חותכת לא רק את עצמה אלא גם אחרים, מחיות מעבדה וזרים ברחוב ועד תינוקה המאומץ.

ההמרה של "לחתוך בבשר החי" מביטוי או דימוי לממשות היא מבעיתה במיוחד בהקשר שאנו חיים בו, שהרי דולי חורתת בבשרו של התינוק דווקא את מפת ארץ ישראל, "כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך". חרדת האימהוּת של דולי היא חרדת האימהוֹת בכלל (היא מסרגת את כל חלונות הדירה ו"אפילו את החורים באמבטיה ובכיורים"), אך היא גם חרדת האימהות הישראליות והאימהות וההורים לחיילים – בפרט, חרדה שבימים האלה היא רבה מתמיד.

•

מחכים לשובם בשלום של כל החיילים והחיילות, החטופות והחטופים.

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו אליי לדיון במימוש מילולי של ביטויים בספרות, ובייחוד לשחר קמיניץ, איתי נבו, נדבי נוקד ותום בייקין-אוחיון.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות gstudioimagen  מ-Freepik.