בעקבות הטקסטים הסודיים: העולם הנסתר של הוראות הבימוי

את "אנשים מתים", קומדיה שחורה סמי-אוטוביוגרפית ומצחיקה להפליא של הכותב אריק שגב, לא ראיתם עדיין בטלוויזיה. לא באשמתכם: היא עדיין לא הופקה, וליתר דיוק, עדיין לא התקבלה ההחלטה להפיק אותה. אז איך אני יודעת שהיא מצחיקה אם כך? גם בזכות ערב הקראה משובח שהתקיים לא מזמן במרכז "ת"א תרבות דה וינצ'י", ובו התקבצו רבקה מיכאלי, אורי גבריאל, מיקי קם, יונתן ברק, עדו מוסרי ועוד, והקריאו את שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה (תמונות למעלה).

מלבד מקסימותו הכללית, ערב ההקראה של "אנשים מתים" סיפק הזדמנות בלתי רגילה לפגוש תסריט במעין מצב ביניים: לא כטקסט כתוב וגם לא כסדרה מוצגת ומצולמת, אלא בקריאה על ידי שחקנים. הביצוע הזה, ללא תפאורה, תנועה ותלבושות, יצר מפגש ישיר ורב קסם בין השחקנים, הטקסט והקהל. במהלך הערב הבנתי שקריאה של תסריט מעניקה לנו גישה לחלק נוסף שלו, שלא היינו מקבלים בדרך אחרת – חלק נסתר, המגיע בדרך כלל לעיניים מעטות בלבד, הלא הוא הוראות הבימוי.

מחזה או תסריט כטקסט בעל שני פנים

תסריט, כמו מחזה, הוא טקסט בעל פני יאנוס, טקסט שאופיו כפול. מצד אחד, מחזה נועד מראש להצגה על במה, ותסריט – להפקה. אף אחד מהם איננו טקסט שנועד לקריאה, כמו סיפור או רומן, וקריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה (על כך הרהרנו בעבר כאן). ועדיין, אין ספק שמחזות שייקספיר, סופוקלס או טנסי ויליאמס, למשל, נקראו הרבה יותר פעמים מכפי שנצפו, בלי לזלזל חלילה במספר ההפקות שלהם.

המטרה הבסיסית של הוראות בימוי היא לציין היכן השחקנים אמורים לעמוד או מתי עליהם להיכנס, למסור מידע על התפאורה, התאורה והאפקטים הקוליים, ולהסביר כיצד על השחקנים לדבר (כגון בצעקה או בלחש) ואיזה רגש עליהם לבטא. משום כך זהו החלק של המחזה הנעלם כאשר מפיקים אותו, משום שהוא מתממש בפועל – סוג של the Word became flesh, אם להיות דרמטיים.

רוב הוראות הבימוי שנתקלתי בהן הן יבשות למדי. הנה לנו, למשל, הוראת בימוי מתוך "מקבת'" של שייקספיר (תרגום שאול טשרניחובסקי), המתארת מעמד דרמטי מאוד – צבא אוחז ענפים מגיע אל הטירה שבה נמצא מקבת', וכך מגשים את נבואת המכשפות ששלטונו של מקבת' ייפול כאשר "יער בירנם יעלה על הטירה":

בתופים ודגלים נכנסים מלקולם, סיוורד הזקן, מקדוף וחייליהם נושאים זמורות

אוקיי.

והנה לנו הוראת בימוי מתוך אחד המחזות השנונים והמשעשעים אי פעם, "חשיבותה של רצינות" של אוסקר ויילד (תרגום ישראל חיים טביוב):

עם הרמת המסך יושבת מיס פריזם אל השלחן, וסיסילי משקה את הפרחים בירכתי הבמה.

נציץ גם בהוראת בימוי מהתסריט של "מנהטן" של וודי אלן (תרגום נדיבה פלוטקין):

מרי הולכת לאייק. הם מתנשקים, ואז מביטים זה בזה; ידיו של אייק נוגעות בפניה של מרי.

אוקיי, יבש למדי: אלה הן הוראות בימוי הכוללות מה שנחוץ ולא יותר. האם זה תמיד המצב? בעקבות "אנשים מתים", מצאתי שלא. מיד נראה כמה הוראות בימוי מעניינות יותר מתוך כמה יצירות, ונתחיל בשתי דוגמאות מהפרק הראשון של "אנשים מתים".

הקטע הראשון מתרחש ב"משרד הבוס" בערוץ הטלוויזיה שהגיבור ושותפו מנסים למכור לו סדרה. הוראות הבימוי כוללות אפיון של שתי דמויות חדשות:

יגאל ואריק נכנסים ומתיישבים מול דורונה ודויד, אישה ואיש חבוש כיפה. היין והיאנג, ההלל ושמאי של הערוץ.

צמד הדימויים החמוד הזה, "היין והיאנג, ההלל ושמאי של הערוץ", כלל לא יגיע אל קהל הצופים.

בסצינת הסיום של הפרק, הגיבור מחליט להתאבד בתלייה. רגע לפני הקפיצה, הוא מקבל שיחת טלפון שמשנה את דעתו:

אריק מתקשה להכיל את הרגע. הוא מביט למעלה ומוצא שהעכביש שראינו לאורך הפרק טווה לעצמו רשתות מפוארות והיופי כה עוצר נשימה שאריק שולח אליו את היד…

… ומאבד שיווי משקל, ונופל. אבל הלולאה שקשר נעשתה באותה מיומנות כמו הג'וינטים המאולתרים שלו

הוא נופל לרצפה. אידיוט

לידו נוחת העכביש רכוב על גבי קור ארוך

אמנם, כל מה שמופיע נחוץ – אם לבמאי, כגון ההסבר להופעת העכביש לאורך הפרק והחשיבות הסמלית שלו, ואם לשחקן, שצריך לממש את הקלמזיות הכללית של הדמות. ועדיין, הוראת הבימוי הזאת יוצרת כמעט סיפור קטן בפני עצמו, כולל התיאור הפיוטי של היופי שמתגלה רגע לפני המוות וההערה המשעשעת של הכותב לגיבור, בן דמותו, שכמעט הרג את עצמו בטעות בכל זאת ("אידיוט").

הוראות בימוי מושקעות מצאתי גם בפרק הפיילוט של "בנות גילמור" (Gilmore Girls) מאת אמי שרמן-פלדינו. הסדרה, למי שטרם, היא דרמה קומית מראשית שנות האלפיים שבמרכזה אם יחידנית צעירה ויפה, לורליי גילמור, ובתה המתבגרת רורי. בפרק הפתיחה אנחנו פוגשים את לורליי בדיינר החביב עליה. גבר שמגיע למקום מנסה את מזלו עם לורליי ואחר כך עם רורי, והשתיים נהנות להביך אותו בגילוי שהן אם ובתה התיכוניסטית. הנה הוראות הבימוי של הקטע שבו רורי נכנסת לדיינר:

הוראות הבימוי מציגות לנו את רורי ומאפיינות אותה: "זוהי רורי. היא נראית קצת צעירה יותר מלורליי, אבל גם היא גבוהה ויפה. רורי רצינית וביישנית יותר מלורליי אבל לא פחות חריפה ממנה" – אך אינן אומרות לנו מיהי, כלומר שהיא בתה של לורליי. הוראות הבימוי האלה כתובות אם כן כאילו הן חלק מסיפור, ואינן מקלקלות את הבדיחה.

הוראת בימוי קצרה ומשעשעת מופיעה במיוזיקל "ימים רגילים" מאת אדם גווֹן:

.Claire (not fine): Fine

שייקספיר, שלא במפתיע, מבריק עם הוראת בימוי קצרצרה ויבשה, אך גם מצחיקה להפליא, במחזה The Winter's Tale ("אגדת חורף"):

.He exits, pursued by a bear

הוראות הבימוי כבטנה וכיסים

הוראות הבימוי הן סוג מרתק של טקסט, במובן זה שלא ברור לגמרי מיהו הקהל שלו. אם רואים מחזה, תסריט או תסכית כטקסט שנועד להפקה ולביצוע, הרי שהחלק הזה שלו לא יגיע אל הקהל, ולכן מספיק שיהיה פונקציונלי. אם נשווה את התסריט או המחזה לבגד, הוראות הבימוי הן התפרים הפנימיים והבד שממנו עשויים הכיסים, ואין צורך שיהיו יפים דווקא.

מצד אחר, גם אם החלק הזה של הטקסט יגיע לקומץ אנשים בלבד – המנהלים שיחליטו על ההפקה, הבמאית והשחקנים – אולי דווקא הם ראויים לכמה שורות פיוטיות ובדיחות פרטיות. וכפי שכבר ראינו, גם "מקבת'" וגם "אנשים מתים" כבר הגיעו אל הקהל גם כטקסטים כתובים או מוקראים בישיבה, ללא תפאורה ותלבושות. במפגשים כאלה יש חשיבות רבה להוראות הבימוי, שמפצות את הקהל על מה שאינו יכול לראות. ולבסוף, ייתכן שסיבה עיקרית להוראות בימוי יפות או מצחיקות היא פשוט חדוות הכתיבה. אם נחזור לדימוי הבגדים, ישנם גם ז'קטים עם בטנה מרהיבה ומפתיעה, גם אם כמעט אף אחד אינו רואה אותה.

חלף עם הרוח

עוד סוגיה מעניינת היא מידת היציבות של הטקסטים האלה. האם הוראות הבימוי המינימליסטיות של "מקבת'" הן מה ששייקספיר כתב לשחקנים שלו ב"גלוב", או שכמה בדיחות פנימיות ודימויים נאים פשוט נעלמו בדרך? לעומת הרפליקות עצמן של המחזה או התסריט, ייתכן שהוראות הבימוי הן טקסט "מקודש" פחות, העשוי להשתנות עם חלוף הזמן או בין גרסה המיועדת לשחקנים לגרסה המיועדת לפרסום, אם יש כזו. הוראות הבימוי הן אם כן סוג של טקסט לימינלי: חלק מהיצירה, אבל לא תמיד; לעתים נסתר, לעתים לא; ואולי גם משתנה יותר משאר חלקיה.

אני מקווה שנראה בקרוב את "אנשים מתים" בטלוויזיה, כי הומור שחור נחוץ במיוחד דווקא בזמנים קשים. ואם ברצונכם לשמוע גם את גרסת התסריט, יהיו כנראה גם ערבי הקראה נוספים. לעדכונים, מוזמנות ומוזמנים לעקוב כאן.

*

תמונת הז'קט עם הבטנה המפתיעה מכאן. ותודה ללין ולאייר, שיודעים למה.