הצגה בתוך כריכה

"חבל שהארי פוטר 7 לא כתוב כמו הארי פוטר 8," אמרה לי בתי אביגיל. "הארי פוטר 8" הוא כמובן "הארי פוטר והילד המקולל" מאת ג'ק ת'ורן, שאיננו רומן אלא מחזה. שאלתי בהפתעה מסוימת אם הספר נוח לה לקריאה, ואביגיל השיבה נחרצות שכן, ונימקה כך: "כתוב כל פעם מי מדבר, לפני שהוא מדבר, ובספר רגיל כתוב רק אחר כך או שלא כתוב. וגם השורות קצרות".

"הארי פוטר והילד המקולל" התקבל בציבור ברגשות מעורבים: מחזות אינם חומר קריאה פופולרי ביותר (כמה מחזות קראתם בשנה האחרונה?). אף על פי כן, "הילד המקולל" היה לספר הנמכר ביותר בשנת 2016 באמזון וגם בברנס אנד נובל. כמובן, היקף המכירות נובע במידה רבה מעוצמת המותג – חובבי הילד-הקוסם יקנו כל ספר שקשור לסדרה המקורית, מסקרנות אם לא משום סיבה אחרת. ובכל זאת, לפנינו תופעה מעניינת: מחזה בז'אנר הפנטזיה, שהוא מחזה הפונה (גם) לילדים ולנוער, ההופך לרב-מכר אדיר בפורמט הספר שלו. זוהי תופעה בלתי רגילה מכל הבחינות; על מדפי הספרים של ילדיי יש בדיוק מחזה אחד.

מחזות, כאמור, אינם חומר קריאה פופולרי; קוראים מן השורה, שאינם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, קוראים כנראה רק מחזות הנחשבים לטובים ביותר שנכתבו אי פעם – כמה מהחשודים המיידיים הם שייקספיר, צ'כוב, טנסי ויליאמס ואוסקר ויילד. "תחת חורש חלב" של דילן תומס הוא תסכית, כלומר דומה מאוד בפורמט שלו למחזה, וגם הוא זכה לפופולריות רבה (ולכמה תרגומים לעברית). רובנו נקרא אפוא מחזה רק אם הוא קלאסיקה, מיוחד במינו, שלא כמו רומן או ספר עיון, שניקח לידינו בקלות רבה בהרבה. למה, בעצם? היתרונות שציינה אביגיל ידברו לדעתי לרוב הקוראים: מחזה, מטבעו, מורכב בעיקר משיחות, כלומר מאינטראקציות מהירות יחסית, והוא לרוב, שוב מטבעו, דרמטי, דינמי, מתקדם במהירות. ייתכן שאביגיל, כקוראת צעירה (8) ועדיין ללא הרגלי קריאה מקובעים, ניגשה למחזה בראש פתוח וגילתה את יתרונות הפורמט. האם ייתכן שמבוגרים וילדים גם יחד ממעטים לקרוא מחזות פשוט כתוצאה מהרגל? והאם "תופעת הארי פוטר" עשויה לסלול את הדרך לשינוי?

המחזה כתווים

הבדל חשוב בין מחזה לסיפורת הוא שסיפורת – רומן או סיפור – נועדה מראש לקריאה, ואילו מחזה נועד להצגה על הבמה. קריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה. כאשר חשבתי על כך, עלה בדעתי שקריאת מחזה דומה למעשה לקריאת תווים; הקורא חווה את היצירה בדמיונו, באוזן הפנימית שלו, בלי התיווך המצופה של במאי ושחקנים (במחזה) או נגנים (במוזיקה). מיד נזכרתי בהאוולוק וטינרי, השליט-העריץ של העיר אנק-מורפורק בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. וטינרי, מיזנטרופ באופן כללי, העדיף את החוויה המנטלית של קריאת תווים על פני האזנה לביצוע של מוזיקאים. ששתי לגלות שמישהו כבר חשב על ההשוואה בין קריאת מחזה לקריאת תווים – לא פחות מאשר אדוארד אלבי (Albee), מחבר המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". אלבי אף ציין, בחמיצות מסוימת, שקריאת המחזה פוטרת את הקורא מפרשנותם של הבמאי והשחקנים.

כמובן, יש מחזות ויש מחזות: ככל שלהצגה יש production values גבוהים יותר – תפאורה מורכבת, תאורה, מוזיקה, אפקטים – כך ההצגה מתרחקת מן החוויה של קריאת המחזה. "הילד המקולל", אגב, הוא דוגמה להפקה מורכבת ועתירת אפקטים, שנועדו לממש את הקסמים על הבמה – ואף על פי כן, הטקסט כשלעצמו הוא רב-מכר.

ילדים כקוראי מחזות

יש מי שמסכים עם אביגיל, שמחזות הם סוגה נוחה במיוחד לקריאה לגילים הצעירים. בבלוג Thoughts on Teaching, למשל, נכתב כך (התרגום שלי): "מדוע אנו מקדישים זמן לקרוא מחזות כמעט במלואם בכיתה, ולעומת זאת מצפים מהתלמידים לקרוא בכוחות עצמם רומנים וסיפורים קצרים? האם יש משהו במבנה הנרטיבי שאנו מצפים מתלמידים להתמודד עמו טוב יותר ברומנים מאשר במחזות? אם כך אנו חושבים, אנו טועים; המצב הפוך. לרוב התלמידים קל יותר לקרוא מחזה מאשר רומן, כיוון שהמחזה חף מאלמנטים מיותרים לכאורה כמו תיאורים של הסביבה, מונולוג פנימי ואקספוזיציה. התפתחות הדמויות מתרחשת באמצעות שיחות שהדמויות משתתפות בהן, ולא באמצעות הסבר של המחבר על איך הדמות מרגישה ולמה. המחזה הוא גרסה חסכונית ואלגנטית של הסיפור, הכוללת רק את הרכיב החיוני שלו (הדיאלוג). והדיאלוג הוא החלק שקל לתלמידים להבין … חשבתי היום שרומנים וסיפורים קצרים צריך לקרוא כמעט רק בכיתה, ואילו את המחזות להשאיר לתלמידים לקרוא בעצמם מחוץ לכיתה …".

ובכל זאת, אין מחזות רבים שראו אור בדפוס ונועדו לקריאת ילדים או בני נוער. בעברית ישנם כמובן "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק בגרסת המחזמר של לאה נאור. אך שתי היצירות הוותיקות האלה, כיוון שהן מחורזות, דומות לשלל הספרים המחורזים לילדים, אולי יותר מאשר למחזה לא-מחורז.

דרוש המלט

האם למחזות יש פוטנציאל גדול בהרבה כחומר קריאה מכפי שממומש בפועל? או ש"הילד המקולל" הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, כלומר – שדרושה אטרקציה מסדר הגודל של המלט או הארי פוטר כדי להביא אנשים לקרוא מחזה? ימים (והקוראים) יגידו.