האם אתם סימן שאלה או סימן קריאה?

מה עוד אפשר לעשות עם סימני פיסוק, חוץ מלהשתמש בהם למטרתם המוצהרת? על כמה שימושים ספרותיים בפסיקים ובנקודות שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בתוכניתם "מה שכרוך" ברדיו כאן תרבות.

על ההתאמה הזוגית בין סימן שאלה לסימן קריאה

אני שואלת את עצמי, לאחר מעשה, מדוע זה לא היה יכול להחזיק מעמד עם וולודיה, שהוא באמת גבר כל־כך מקסים – אבל אני יודעת יפה מאוד את התשובה … הסיבה היסודית היא שוולודיה כולו סימן־קריאה, ואני, לעומת זה, פסיק, או שלוש נקודות, ובמקרה הטוב יותר – סימן שאלה.

הקטע החמוד הזה לקוח מתוך הספר "הנבלים" של אהרן אמיר, שראה אור בשנת 1998 תחת שם העט "מיכאלה נדיבי", ואכן יש בו שפע נדיב מאוד של רעיונות. הגיבורה מתארת את עצמה ואת אהובה-לשעבר כסימני פיסוק שמסמלים את אישיותם, ואנחנו מוזמנים להרהר על סוג חדש של מבחן אישיות: "איזה סימן פיסוק אתם?" וגם על השאלה אם סימן שאלה וסימן קריאה אכן אינם מתאימים זה לזה. (באופן מפתיע, לאחרונה ראה אור ספר ילדים חדש ומקסים, "הסיפור המוזר והלא ייאמן של פסיק ונקודה" של ננה אריאל, העוסק בדיוק בשאלות של זהות וזוגות מוזרים בקרב סימני פיסוק, עם או בלי קשר לאהרן אמיר.)

ב"הנבלים" של אמיר, סימני הפיסוק מתארים או מסמלים את אישיותן של הדמויות. אך ישנן גם יצירות שבהן סימני פיסוק מתארים את תנוחתם הפיזית של גיבורי הספר, העשויה להיות קשורה לתחושות שהם מביעים.

בספר "החשבון והנפש" (1953) של חנוך ברטוב, למשל, אחד הגיבורים מסביר סוגיה רגישה – מדוע החליט להשתתף בהסתרה של מעשה שחיתות, בתקופה שבה עדיין היה צורך להסתיר זאת:

כתפיו הרחבות התקמרו, שדרתו נכפפה כסימן־שאלה וכרסו הזדקרה […] באצבעותיו מוֹלֵל איזו פיסת־נייר קשה, כרטיס־תיאטרון, או כרטיס "מטרו", ולאחר שפלט, כמין מקף מחבר, אנחה עמוקה, המשיך ואמר:

"לפעמים אנוס אני לעסוק בדברים, שכל נפשי מתקוממת נגדם […]"

תיאור האיש ש"שדרתו נכפפה כסימן־שאלה" מבטא את אי-הנוחות שהוא חש ויוצר חיבור בין דמותו הפיזית ודמותו המוסרית – לא-ישר, "חסר עמוד שדרה" ומעשיו ובחירותיו מוטלים בספק, אפילו בעיניו. נשים לב שאחרי סימן השאלה, ברטוב ממשיך בעולם הדימויים של סימני הפיסוק: "ולאחר שפלט, כמין מקף מחבר, אנחה עמוקה […]".

יורם רוזנר, בספר "וֶלטמייסטֶר" (2023), מתאר פעיל רעשני ותוקפני בבחירות לוועד המושב, הלובש חולצה ועליה ססמה פוליטית. האיש הוא

כרסתן שהבטן שלו מנפחת את הסיסמה כמו בלון יומולדת והטבור הקצת-בולט עושה נקודה בסוף: האנשים שלך בוועד, נקודה.

את התיאור הזה אנחנו מקבלים מבעד לעיניה של אלינור, אחת מגיבורות הספר, והיא היוצרת את החיבור בין נוכחותו הרעשנית והפסקנית של האיש לבין דמותו הפיזית, וספציפית צורת הטבור שלו, ומתארת אותה כסימן פיסוק פסקני: נקודה.

טעמי המקרא משמשים בין היתר גם לסימון חלוקת המשפט, כלומר כשיטה של סימני פיסוק. הנה לנו קטע מן הספר "דממה דקה" של הסופר נתן שחם (1983), שגם בו הגיבור פוגש מישהו מרגיז:

לפתע גילה מהו הדבר שעורר את חמתו על האיש שהקשיב לו באורך־רוח ולא השמיע אפילו הערה אחת.

בעוד שהוא עצמו יושב בכוּרסתו מתוח ואפילו חגיגי מעט, כאילו עניינים גדולים נחתכים, התרווח לו דוּדוּ בכורסה הנמוכה כשהוא נינוח לגמרי. רגליו הארוכות מתוחות בפישׂוק לפניו, כאילו פגישתם היא מעין אתנחתא. רק מתוך נימוס הוא מקשיב לעניינים שאין להם כל חשיבות ואינו ממהר לחדרו, הנמצא בקצהו השני של המסדרון הארוך, לעניינים דחופים באמת. כאילו כאן הוא בהפסקת התה שלו ושם הוא עובד.

המילה "אתנחתא" פירושה הפסקה, אבל היא גם שמו של אחד מטעמי המקרא, המציין הפסקה בקריאה. צורת האתנחתא דומה לרוגטקה הפוכה, קו ומתחתיו שני קווים מעוקלים היוצאים לשני הצדדים, הנה:

שחם אינו אומר זאת בצורה מפורשת, אך הוא מזמין אותנו לשים לב שתנוחת הגוף של דוּדוּ המעצבן, היושב בפגישה עם המספר כאילו הוא בהפסקת תה, דומה בעצמה לאתנחתא – "רגליו הארוכות מתוחות בפישׂוק לפניו". המימוש הכפול הזה של האתנחתא, הן בישיבה לא-רשמית ונינוחה והן בתנוחה הדומה פיזית לצורתו של הסימן הזה, יוצר גם חידה קטנה לקוראים הערניים וגם הקבלה יפה ומשעשעת (ונשים לב שפגשנו כאן היום שני חתני פרס ישראל לספרות: ברטוב ושחם, וחתן פרס ישראל לתרגום – אהרן אמיר; אכן אתנחתא עם חבורה מכובדת).

העיר פסיק שעל הנהר נקודתיים

מאנשים הדומים לסימני פיסוק נמשיך לנוף המורכב מסימני פיסוק, בספרו של אנדרו ניקול "ראש העיר הטוב" (2008). גיבורי הספר חיים בעיר פסיק שעל הנהר נקודתיים, בקרבת הערים דגש ולוכסן. לשמות העבריים החינניים אחראית המתרגמת קטיה בנוביץ' (ונחמד להבחין כי הנהר נקרא במקורו ampersand, הלא הוא הסימן & – שם משעשע במיוחד לנהר רחב ומפותל שיש בו איים רבים). הנוף הבנוי מסימני פיסוק אולי רומז לנו על קטנותם של רוב הדברים שבני אדם בוחרים להתעסק בהם; ואולי הוא אמירה מטא-טקסטואלית קטנה, מעל ראשן של הדמויות, המזכירה לנו שהסיפור שאנו נסחפים בו כרגע וכל אשר בו – מאגתה היפה והמתוסכלת עד ראש העיר הטוב והמאוהב – אינם אלא רצף של סימני דפוס על נייר, ודמיוננו, ההולך בעקבות דמיונו של הסופר, הוא המפיח בו חיים ומוסיף לו צבעים וקולות.

ראינו אם כן שימוש בסימני פיסוק לתיאור נופים אנושיים ונופים גיאוגרפיים; חנוך לוין, בדרכו התמציתית, עושה את שני הדברים גם יחד ב"שיר געגועים לתל אביב הקטנה":

וירח עלה כמו פסיק בשמים

וסימן-קריאה בכל מכנסיים.

ולקינוח, גם בנוף הספרותי שלנו היו וישנם כמה גופים הנקראים בשמות של סימני פיסוק – כתב העת והוצאת הספרים "סימן קריאה"; הספרייה הדיגיטלית "פסיק", שקמה לפני שנים אחדות; וכתב העת העברי-רוסי "נקודתיים". במקרה או שלא במקרה, לא ידוע לי על גוף הנקרא "סימן שאלה".

•

הפוסט הזה מוקדש לזכרה של ראומה שחור, אשת ספר ושפה שהבחינה באהבה בכל תו ותג, אשר הלכה לעולמה בטרם עת. ראומה הייתה מנהלת מדור ההגהה בלמדא, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה. יהי זכרה ברוך.

•

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות לשימוש בסימני פיסוק כמילים וכדימויים, ובייחוד לאביבית משמרי, לאיל חיות-מן ולאביעד שטיר.