על עכברות ואנשים
לאחרונה נתקלתי בשתי שאלות בעניין דומה. האחת הייתה תהייה של מתרגמת: בספר עיון המזכיר מחקר שנערך על עכברים, ועוסק מפורשות בזכרים ובנקבות בנפרד, האם נכון להשתמש בצורה "עכברות" לנקבות לעומת "עכברים" לזכרים, או שמוטב להיצמד לצורה המסורבלת "עכברים ממין נקבה"?
את השאלה השנייה העלתה הסופרת והמאיירת רונית דינצמן, שהתייעצה איתי כיצד לקרוא לצפרדע זכר בסיפור שהיא כותבת. הרי "צפרדע" היא שם עצם ממין נקבה, ולכן "הצפרדע קפצה", "צפרדע ירוקה" וכן הלאה. מה לעשות כאשר גיבור הסיפור הוא דווקא צפרדע ממין זכר?
בטרם נתעמק בסוגיה, נשים לב ששתי הדוגמאות האלה יוצרות צירוף יפה, משום שהן שונות זו מזו משתי בחינות חשובות. האחת היא אופי הטקסט: העכברים מופיעים בספר עיון, ואילו הצפרדעים בסיפור ילדים. האחרת היא המין הדקדוקי: המילה "עכבר" היא שם עצם ממין זכר, ואילו "צפרדע" היא נקבה.
שתיים דובים
כל שם עצם בעברית, ושמות בעלי חיים בכלל זה, הוא ממין זכר או ממין נקבה דקדוקי. "שולחן" הוא זכר, "מנורה" היא נקבה. שמות בעלי חיים מסוימים, שהיו רלוונטיים במיוחד לאדם לאורך ההיסטוריה, זכו זה כבר לצורת זכר ולצורת נקבה: עז ותיש, סוסה וסוס, אתון וחמור וכן הלאה (שלושת הצמדים האלה מופיעים כבר בתנ"ך). אך לאחרים אין שתי צורות כאלה, ודוברי עברית המעוניינים לדבר בפירוש על זכר או על נקבה צריכים למצוא פתרון הולם.
ד"ר קרן דובנוב, במאמרה היפה חתול זוללת וחיות אחרות שהופיע בכתב העת "העברית", מצביעה על כמה פתרונות ששימשו בעבר בהקשר זה, החל מן המקרא דרך סופרי תקופת ההשכלה ועד היום. פתרון אחד הוא לנקוט לשון זכר גם כאשר ברור מן ההקשר שמדובר בנקבה (ההדגשות כאן ובהמשך שלי):
"החתול, אשר יש לו ילדים ברבצו, יקבל בסבר פנים יפות את כל אוהביו הבאים לשחר פניו"… פה מובן רק על פי תוכן המשפט שמדובר בנקבה, כיוון שהיא המטפלת בגורים ("ספר תולדות הטבע" של לנץ בתרגום ש"י אברמוביץ [מנדלי מוכר ספרים], עמ' 262).
דרך אחרת היא להשתמש בשם בעל חיים ממין זכר דקדוקי בצירוף לשמות תואר ולפעלים בלשון נקבה, כמו בדוגמאות הידועות "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר" (מלכים ב ב, כד) ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו" (ישעיהו יא, ז). גם אברמוביץ, ב"ספר תולדות הטבע", אימץ לו את הצורה העתיקה הזאת: "לפני שנים לא כבירים ילדה חתול ילדים בבית איש אחד"… (עמ' 268).
דרך שלישית, מסורבלת אך מדויקת, היא זו המקובלת למדי גם כיום – כך:
"פיל נקבה אחת נמלטה לפנים בדרך"… ("ספר תולדות הטבע", עמ' 340).
גם כיום, צירופים כגון עכבר נקבה, דבורה זכר וחולדה זכר נמצאים בשימוש נרחב. על פי הבנתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות. הראשונה והברורה היא היעדר מילה קיימת לבעל חיים זה מן המין המבוקש: בניגוד ל"סוס" ול"סוסה", העומדות לרשותנו זה אלפי שנים ("לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי", שיר השירים א, ט), אם תרצו לדבר או לכתוב, למשל, על דבורה ממין זכר – לא תעמוד לרשותכם מילה מוכנה. "דבורה זכר" היא אולי לא בחירה אלגנטית, אך אין ספק שהיא ברורה מאוד.
על הסיבה השנייה הצביעה בדייקנות ד"ר דובנוב במאמרה. לדוברי עברית קל בדרך כלל לגזור צורת נקבה חדשה מצורת זכר קיימת, על ידי הוספת אחת מסיומות הנקבה: -ָה (כמו ב"סוּסָה" המקראית), -ת (כמו ב"תַּרְנְגֹלֶת" מלשון חכמים) או -ִית (כמו ב"סְנָאִית" מן העברית החדשה). לעומת זאת, קשה לנו יותר לגזור צורת זכר מן הנקבה. מה תהיה למשל צורת הזכר של "נמלה", "דבורה", "חולדה" או "נמייה"? לכאורה, אין עלינו אלא להשמיט את סיומת הנקבה, אך למעשה, איננו נוטים לעשות זאת. גזירה כזו היא מאתגרת עוד יותר כאשר השם אינו כולל סיומת נקבה אופיינית, ועל כן אין באפשרותנו להשמיט אותה: מה תהיה צורת הזכר של "צפרדע"?
הסיבה השלישית היא חוסר רצון ליצור צורה חדשה בשפה, אם משום שהדוברים חשים "בלתי מוסמכים" לכך ("מותר לי?") ואם מחשש שהתוצאה תישמע ילדותית או מתיילדת. בשיר ילדים יכולה להופיע "הגברת שפנפנית" או האוֶוזֶת של שלונסקי. אך האם במאמר מדעי כדאי לומר שנבדקה "קבוצה של עשרים עכברות"?
אז מה עושים?
נחזור לשתי הדוגמאות שפתחנו בהן: "עכברה" בספר עיון וצפרדע-זכר, וכיצד ייקרא, בסיפור ילדים. נפתח בעכברה. הגזירה של "עכברה" טבעית מאוד: סיומת -ָה היא סיומת נקבה שכיחה בעברית, וזוהי גם הסיומת של שמות בעלי חיים רבים ממין נקבה, שאחדים מהם פגשנו כאן – כגון סוסה, חתולה, כלבה ולביאה. שפות בכלל והעברית בפרט רוכשות להן בלי הרף מילים חדשות, במגוון דרכים, כאשר הדוברים חשים צורך בכך. יש שמילים נוצרות גם בדרכים שאינן פשוטות ומתבקשות, אך ודאי שאין קושי עקרוני לגזור צורת נקבה חסרה בדרך הזאת, שהיא ממש דרך המלך. ואכן, המילה "עכברה" כבר מופיעה במילון רב-מילים – אם כי לא במילונים ותיקים יותר.
יפה; אם כך אין קושי עקרוני. אבל שפה, כמובן, היא בראש ובראשונה דרך תקשורת; בבואנו לשקול פתרון או צורה מסוימים, יש חשיבות מכרעת לשאלה אם הם מתקבלים על האוזן, או כפי שאמרה עמיתה שלי, אם הם עוברים את "מבחן השערות" (אם השערות סומרות – לא). במקרה זה, המתרגמת התלבטה אם המילה "עכברה" מתאימה לשימוש בתיאור של מחקר מדעי בספר עיון. רצה המקרה וקיבלתי את התשובה בדרך הטובה ביותר – מציבור הדוברים הרלוונטי. במסגרת עבודתי אני קוראת תקצירי מחקר, שבהם החוקרים עצמם מתארים את עבודתם. לאחרונה קראתי כמה תקצירי מחקר שנזכרו בהם "עכברות", כלומר החוקרים עצמם חשים שהמילה מתאימה ומוצלחת.
ומה בעניין הצפרדע-הבן בסיפור הילדים של רונית דינצמן? רונית ואני נזכרנו בתקדים – הקרפד מ"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם בתרגומו היפהפה של יונתן רטוש. שמו של בעל החיים הזה הוא כמובן "קרפדה", אך היות שפה מדובר בהחלט בזכר, ג'נטלמן אנגלי וחברם של התחש, החפרפר (!) והעכברוש, הפך אותו רטוש ל"קרפד" (ועם או בלי קשר, "קרפד" מופיע במילון רב-מילים כ"כינוי לקרפדה ממין זכר" – לא "הכשר" ממש, אבל בהחלט הכרה בקיומה של המילה הזאת).
"צפרדע" היא אתגר קשה יותר מ"קרפדה", משום שאין לה, כאמור, סיומת נקבה שאפשר לוותר עליה. למרבה השמחה, דובנוב באה כאן לעזרתנו ומזכירה (בהערת שוליים) את הצורה צְפַרְדַּעַת, שטבע המשורר ואמן השפה אברהם שלונסקי. מכיוון שמדובר בסיפור ילדים, שיש בו כר נרחב יחסית להשתעשעות בלשון, אפשר אפוא להשתמש בצמד "צְפַרְדֵּעַ" לזכר ו"צְפַרְדַּעַת" (או צפרדעה) לנקבה.
כמובן, גם אם יש לנו "צפרדעת", המילה "צפרדע" עצמה היא עדיין ממין נקבה. אך כפי שראינו, יש בעברית תקדימים בשפע לשימוש בפעלים ובשמות תואר בלשון נקבה ביחס לשם זכרי של בעל חיים, כדי לציין שהחיה המסוימת הזאת היא נקבה דווקא, ובלי שום שינוי בשם עצמו – דוגמת "שְׁתַּיִם דֻּבִּים" ו"וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה". וגם ההפך קיים: "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהלים קב, ח), כלומר שם תואר ממין זכר המציין בעל חיים שהמין הדקדוקי שלו הוא נקבה ("ציפור"). אם כך, יש לנו בסיס מצוין לשימוש בפעלים ובשמות תואר בלשון זכר ביחס לשם עצם ממין נקבה, כגון "צפרדע", כדי להבהיר שבצפרדע זכר עסקינן. ולכן נוכל בהחלט לכתוב, למשל, "הצפרדעת קפצה למים והצפרדע זינק אחריה". ואכן, כך עושה כבר שנים רבות מאיר עוזיאל – העיתונאי, הסופר וחמי המופלא – בפינת השלולית הידועה שלו.
נחמד להתבונן מדי פעם בשלל הכלים שדוברי השפה משתמשים ומשתמשות בהם כדי לבטא את רעיונותיהם – ולאמץ את המתאימים לנו כדי לבטא רעיונות חדשים.
hakoret-harishona.com 
מעניין 🙂
תודה!
עוד אפשרות מעניינת היא צפרדי, שאפשר לטעון שהוא השמטה של תנועת A הנקבית, למרות שאינה קשורה לסיומת ה', אבל מצלצלת טוב.
https://www.hamigdalor.co.il/store/books/%D7%A6%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99-%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%A4%D7%93-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/
היי איתן, זו אפשרות נחמדה ומעניינת, ולטענה שהצגת בהחלט יש "תוקף פונטי" 🙂 מעניין להבחין גם ש"צפרדי וקרפד" נקרא במקור פשוט Frog and Toad. עדיין, בעיניי "צפרדי" נראה כמו שם חיבה, בגלל הסיומת -ִי (כמו רותי, ענתי, יוני, חמודי), אבל בהקשר הזה, כמו ב"צפרדי וקרפד", זה לאו דווקא חסרון. תודה!
מרתק!
כשאר הרשומות שלך, מעמיק, מעשיר, מרחיב וצלול.
תודה.
תודה רבה, הלנה, שימחת אותי מאוד!
תודה על הטיפול בסוגיה לא קלה בשפה העברית. ואגב, אולי תאירי את עיני בסוגיית הנשים: נשי השבט או נשות השבט? המלך אסף את נשיו או את נשותיו?
היי אילנה, שאלה מקסימה. אז בדרך כלל, צורת הרבים וצורת הסמיכות של הרבים תואמות:
בנות-בנותיה וגם כיסאות-כיסאותיה (בדוגמה של "כיסאות", שם עצם ממין זכר מקבל סיומת אופיינית לנקבה)
בנים-בניה וגם פנינים-פניניה (בדוגמה של "פנינים", שם עצם ממין נקבה מקבל סיומת אופיינית לזכר).
בכל אופן, בדרך כלל יש התאמה – אם צורת הרבים מסתיימת ב-ות, האותיות וההגאים האלה יופיעו גם בצורת הסמיכות, ולהפך.
אבל יש חריגים: המילה "שנים" למשל מסתיימת ב-ים, אבל הסמיכות המקובלת כיום היא "שנות-", כמו נניח "שנות שפע", "שנות דור"; אם כי הסמיכות המתבקשת, "שנֵי-", מופיעה במקרא (למשל "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", בראשית מז, ט).
גם הסמיכות "נשות-" היא חריגה כזו, משום שאינה תואמת את "נשים". ואכן, בתנ"ך אנו מוצאים רק את "נְשֵׁי-", בלשון חז"ל כבר מופיעה גם "נשות-", וכיום זו הצורה העיקרית המקובלת. לכן גם "נשי השבט" וגם "נשות השבט" הן צורות טובות וקיימות.
מרתק שלומית
סקרנה אותי החולדה במאמר והקשר לחולד
מסתבר שאין קשר
ועל הדרך פגשתי פגשתי את החפרפרת
שיכולה להצטרף בתור דוגמא
אין חפרפר בעברית אבל מסתבר שיש הצגה ששמה
״האביב של חפרפר״
כל יום לומדים
תודה ממש מעניין
דש ענת
בעצם התייחסת לחפרפר במאמר
הם באמת מסבירים לגבי ההצגה שהשם הוא בהשראת הרוח בערבי הנחל
היי, ענת, תודה רבה! כן, כפי שכתבת, "חפרפרת" היא שם ממין נקבה, כמו קרפדה ונמלה וצפרדע. כאשר תרגם את "הרוח בערבי הנחל", בחר רטוש לתת לשם הזה גרסה זכרית על ידי ויתור על הסיומת -ת ויצירת "חֲפַרְפָּר". מעניין להבחין שרטוש העדיף יצירתיות לשונית על פני בחירה בשם של חיה שיש לה מאפיינים דומים, אך היא אינה החיה שקנת גרהם כתב עליה (ואם אינני טועה גם אינה מצויה באנגליה) – החולד.
ו"חולדה" נשמעת דומה ל"חולד" אבל החיות עצמן באמת אינן דומות : )
שוב תודה!
בראבו.
דיון זה הזכיר לי סוגיה שהתעוררה לפני שנים, כשהחלה תקופת "פוליטיקלי קורקט" והופיעו בשוק בובות של בנים (הידועה שבהן היא של קן, בן־זוגה של בארבי). התעורר ויכוח כיצד יש לקרוא לבובה כזו – ממין זכר. בפי העם היא נקראה בֻּבּ (בּוּבּ), אבל זו אינה צורה תקנית/תקינה על־פי הדקדוק העברי. אם נבחן צמד מלים בהגייה דומה, נגיע לתוצאה אחרת: דֹּב-דֻּבָּה, כלומר: צורת הזכר של בֻּבָּה צריכה להיות בֹּב!
היי אלקנה, אכן הצורה המתבקשת מבחינת המשקל היא בֹּב – אבל הצורה הזאת לא נקלטה. כפי שכתבת, שמעתי שדיברו עליה, כלומר לפחות חלק מהציבור היה ער לקיומה, אבל היא נשמעת מצחיקה ולא אינטואיטיבית, כנראה, ולא נכנסה לשימוש…
כל מדור-פוסט שלך הוא תענוג לעין ולחך. מכל מלמדיי השכלתי. ועל בסיס "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע" – מדוע לא יבוא 'הקוראת הראשונה' פעמיים בשבוע. באהבה ובתודה, איילה
תודה רבה, איילה, איזה כיף שאת כאן!
סוגיה חשובה ותשובות מעולות לכל הכותבים והכותבות, המתרגמימות והעורכותים 😉
נהדר, מרתק, מאלף!
תודה, שלומית.
נינה, תודה רבה מכל הלב!
מאמר מעניין וגט התגובות מחכימות. תודה לך ולכולם.
עם קריאת מאמרך עלתה באוזני קריאתו של הילד "קרפד" במערכון "חנוך מיני".
ממאמרך התייחסת למיל צפרדע כנקבה כמובן מאליו ואילו אני הייתי בטוח שזה זכר(צפרדע ירוק, צפרדע אחד ).
בעקרון שפה היא יצור חי שמשתנה כל הזמן בידי המשתמשים בכדי לפתור לעצמם בעיות תקשורת בצורה הגיונית לדעתם. פתרונות היוצרים לעיתים בעיות ברבדים אחרים. פתרונות שאינם כללים ומתאימים תמיד.
היי משה, תודה רבה לך!
את המערכון אני לא מכירה, אחפש : )
מעניין מה שכתבת, ש"צפרדע" נתפס בעיניך כזכר – כנראה בגלל היעדר סיומת נקבה אופיינית.
מסכימה איתך לגמרי גם בעניין משתמשי השפה שמתאימים אותה לצורכי התקשורת שלהם, וגם בעניין הספציפיות של הפתרונות האלה, ש"אינם כלליים ומתאימים תמיד" – משהו שנכון בעיניי בחיים בכלל.
שוב תודה!
לא מצאתי את מה שלהלן. ואם כבר הופיע, מובן כי אני מתנצל.
הִנְּנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ
עִמּוֹ
אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ
——————————————–
מאת שלמה [לא אבן גבירול]
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=390&fbclid=IwAR31kjn4D58oQnd84igD51f96694t9dBXWzX1o6SnRRl18JMqxeYiDQavbY
נהדר, משה, תודה רבה!
יש בתנ"ך "צִפור" בזָכָר.
דרור בן-אריה: נדמה לי שאם אפשר להצדיק "ציפור" בזכר בנסיבות מיוחדות, אפשר להצדיק גם "צפרדע" בזכר בנסיבות דומות, גם אם לא מצאנו "צפרדע" בזכר במקרא.
דוגמה נהדרת. אכן יש בתנ"ך "ציפור" שמצטרף אליו שם תואר בלשון זכר:
"שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפֹּור בֹּודֵד עַל גָּג" (תהלים קב, ח).
זאת בדומה לשמות ממין זכר המקבלים פעלים ושמות תואר ממין נקבה, שציינו בפוסט.
תודה רבה!
אפילו ביאליק התייחס לציפור כזכר ואףנתן לנקבה שם-ציפורה. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני…….".
נהדר, משה, תודה רבה!
יש לי, יש לי, יש לי.
על השולחן שתי צפרדעים, אחת ממין נקֵבָה והשניָה ממין זָכָר.
כל אחת/אחד מֵהֶם – טוען/טוענת כי היא/הוא החותן/החותנת של הנסיך.
באו אל שלמה המלך. גָזַר לגזור את הנסיך לשניִם. הסכים/הסכימה לכך אחד/אחת מהצפרדעים.
פָּסַק שלמה: הצפרדע שהסכים/הסכימה – היא/הוא החותנת הפולניָה/הפולנית של אותו נסיך.
🙂
מענין מאד, אבל יש לי שאלה
מדוע הנזכר של דבורה – אינו דבור?
מדוע הזכר של חולדה – אינו חולד?
זה כמובן לא פותר את הצפרדע או הציפור, אבל מצמצם אולי את חוסר הבהירות.
שלום דרורה! כאשר את כותבת "דבור" ו"חולד" – לאיזו הגייה את מתכוונת? כי אם "דַבּוּר" ו"חוֹלֶד", אלה פשוט בעלי חיים אחרים, כלומר המילים האלה כבר "תפוסות".
מצטרף באיחור לדיון:
לא אחזור על דברים שכבר נאמרו כאן, למעט העובדה שאני בהחלט בעד השימוש ב"עכברות".
לגבי הזכר של חולדה – מה לגבי השימוש בעכברוש? הרי באנגלית, אם אינני טועה, המונח הוא rat בשני המקרים.
אולי בגלל הקונוטציה השלילית שיש לעכברוש, לעומת החולדה הנקייה ו"מעבדתית" יותר (והרי ישנו צירוף מוכר: חולדת מעבדה), עכברוש לא יתאים למאמרים מדעיים. אך עכברוש בהחלט עשוי להתאים לסיפורים ושירים.
ולגבי נמלה ונמל – ישנו חרק בשם ארינמל – הלחם של אריה ונמלה – אבל ההלחם משתמש בצורת ה"זכר" של הנמלה.
היי גל, עכברוש הוא אכן "שם עממי לחולדה" (rat באנגלית, או בשמה המדעי, Rattus). מסכימה איתך שכינוי עממי, ובייחוד כינוי שיש לו, כפי שכתבת, קונוטציות שליליות, פחות מתאים להקשרים פורמליים כמו מאמרים מדעיים, ולעומת זאת מתאים מאוד לספרות – ואכן העכברוש הוא אחד מארבעת הג'נטלמנים הכפריים של "הרוח בערבי הנחל" שתרגם רטוש ממש בדיוק בשביל הפוסט הזה: הקרפד והחפרפר (שאיבדו את סיומת הנקבה של "קרפדה" ו"חפרפרת"), העכברוש והתחש, שהוא למעשה גירית. למעשה גרהם הצליח לקבץ בספר דווקא ארבעה בעלי חיים שלכולם יש שם עברי ממין נקבה!
מעניין מאוד לבדוק איך פתרו את זה המתרגמים שהתמודדו עם הספר אחריו – ביניהם עטרה אופק שחידשה (2018) את התרגום של אביה, אוריאל אופק (מ-1984); בדקתי עכשיו – אצלה הם סמור, נברן, חפרפר וקרפד! (ואגב אצל אופק האב: גירית, חולד, עכבר מים וקרפד.)
https://www.israelhayom.co.il/article/559507
ולגבי הארינמל – נכון!…
תודה רבה על התגובה מרחיבת הדעת!
אהבתי
תודה רבה, דרור!