העברית הפרטית של איתמר בן אב"י

"לאה, לאתי, היי מוכנה. צריך שתצאי לקראתי ככלה. צריך שתתייפי, שתתקשטי, שתתאללי … אם תוכלי קני נא שמלה חדשה, איזה דבר שכולו משי, שכולו קטיפה, שכולו תחרים ושכולו סלסלים … שמלת רוח, שמלת נשמה … היי לי שנית מה שהיית לי תמיד – אלילתי". ובמקום אחר: "אני משתורר? כן, למה לא? בשוֹרת החזרה היא-היא המפייטת אותי בפיוטי אין-סוף, ומה טוב הוא להיות פויט במרחביה!" (ההדגשות כאן ובהמשך שלי).

שני הציטוטים המלבבים האלה לקוחים ממכתבים של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. ושניהם מופיעים בספרו המשמח של גיל חובב "לאהוב בעברית – מכתבי האהבה של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד", שראה אור ממש לפני כמה שבועות ואשר חובב מספר בו את סיפור האהבה בין סבו לסבתו. איתמר בן אב"י ידוע כ"ילד העברי הראשון", שהוריו גידלו אותו בעברית בלבד בתקופה שבה פירוש הדבר היה לגדל אותו די בבידוד, ובשפה שעדיין לא ענתה על כל צורכי היומיום והחיים. הניסיון הצליח, והילד שגדל היה לווירטואוז של השפה העברית – עיתונאי, מחבר מאמרים ואף שירים וחוץ מזה, לפי העדויות, גבר סוער וכריזמטי. לאה אבושדיד הייתה שכנתו הצעירה, יפהפייה ירושלמית שוברת לבבות. בן אב"י חיזר אחריה נואשות, ופרסם בעיתונו "האור" שירי אהבה אליה ואף שירים כגון "אקדחי" שבהם איים להתאבד אם לא תינשא לו. הדבקות במטרה השתלמה, והשניים אכן נישאו לבסוף, בשנת 1912.

כפי שמעיד שם הספר, אנו מוצאים בו את מכתבי האהבה של הזוג המיתולוגי הזה – בעיקר של הצלע הגברית שבו – עם רקע ופרשנות שמספק לנו הנכד, שהטון המשועשע שלו יוצר ניגוד נחמד למכתבים הנסערים והדרמטיים של סבו. נוסף על סיפור האהבה הזה, אנחנו זוכים להצצה קלה גם לסיפור אהבתם של אליעזר בן יהודה ואשתו השנייה ויד ימינו, העיתונאית חמדה בן יהודה; וגם לאהבתו הרבה והניכרת של חובב למשפחתו הססגונית לדורותיה.

אך רומן המכתבים העברי הזה מלבב לא רק בזכות תוכנו, אלא גם בזכות לשונו. מנקודת מבטנו, העברית של בן אב"י מיוחדת בכמה רמות: ראשית, בזכות השימוש הפיוטי והיצירתי של בן אב"י עצמו בשפה. שנית, הודות למילים ב"בן יהודאית" – חידושי לשון מבית היוצר המשפחתי שלא נקלטו בעברית (בניגוד לרבות אחרות שנקלטו בהצלחה יתרה, כגון "אדיבות" ו"גלידה" של בן יהודה ו"עצמאות" ו"אווירון" של בן אב"י). ושלישית, בזכות מרחק הזמן, המאפשר לנו להבחין במאפיינים של השפה שהשתנו מאז. אגב, לכל אחד מאיתנו, לא רק לאיתמר בן אב"י, יש מאפייני שפה ייחודיים בהתאם לרקע ולאופי שלנו – זה מה שנקרא בבלשנות "אידיולקט" (על משקל "דיאלקט"). בתור "הילד העברי הראשון", האידיולקט של איתמר בן אב"י הוא כמובן מעניין במיוחד.

"אני משתורר? כן, למה לא?"

ברובד הראשון, אם כן, איתמר בן אב"י היה לא רק "הילד העברי הראשון" אלא גם אדם שהשפה היא מקצועו – עיתונאי ומחבר, בעיקר של מאמרים אך כפי שראינו, גם של שירה. הוא משתעשע בשפה ויוצר בה להנאתו. פתחנו בבקשתו מִלאה "צריך שתתייפי, שתתקשטי, שתתאללי" – כלומר, תהיי דומה לאֵלָה – הקשורה גם לכינוי שהעניק לה בשיריו, "אלה", שִיכול אותיות של "לאה". במכתב אחר הוא מונה את הזמן שנשאר עד לפגישתם וכותב לה שבמועד שתקבל את מכתבו "רק ירחיים [כלומר חודשיים] יישארו לי בידיי המגועגעות" – אגב, נסו לקרוא את המילים האלה בקול רם.

ולא רק אל לאה הוא מתפייט, או פויט. לארץ ישראל הוא מעניק את כינוי החיבה הנשי "ארצתי": "נמורה כשטיח ונעימה כאיילת … כן, אהבתיך ומאוד איוויתיך! כן, מאהבת נערתי אהבתיך [וכבר ראינו שאת נערתו אהב מאוד! …] הוי, ארצתי הפאורה [מלשון "תפארת"]."

"בן יהודאית": רזיף או פטיש

לצד חידושי לשון של בני בן יהודה שנקלטו בה ומשמשים אותנו גם כיום, אנו מוצאים בספר מילים שלא נכנסו לעברית ונשארו בשפתם הפרטית של בני המשפחה. כמה מאלה הן "רזיף", כלומר מענטש או ג'נטלמן, ו"ורדנות", כלומר אופטימיות. "גלידי" פירושה קר או קפוא, כגון במכתב שבו בן אב"י כותב בהקלה גדולה שבקרוב יעזוב סוף סוף את ארצות הברית:

"אף הלחם נדמה בעיניי טוב יותר, אף המים פחות גלידיים, אף האמריקניות פחות צעקניות. הן נפרד אנוכי מעליהם עוד קט, ומה לי אם לא יהיו מה שארצם להיות?"

ולבסוף, בסלנג הפרטי של המשפחה, המילה "פטיש" פירושה "טיפש" – שיכול אותיות, כדי לא לומר מילה לא-יפה.

רוח הזמן

מעבר לסגנונו היצירתי והמפויט של איתמר בן אב"י עצמו, ולמילים ה"בן יהודאיות", שפתו היא גם העברית של אותה תקופה – העשורים הראשונים של המאה ה-20, השייכים ל"תקופת התחייה" של השפה העברית. ואכן, אנו פוגשים בה צורות, מילים ושימושי מילים יפים שכבר אינם קיימים כיום.

מאפיין ידוע כזה הוא צורות כגון "בהאונייה" במקום "באונייה", "לההגדה" של פסח במקום "להגדה". בצורות אלה ה"א הידיעה אינה נשמטת אחרי אותיות כל"ב, כמקובל לאורך רוב ההיסטוריה של העברית וגם כיום, אלא נשארת, כמו אחרי אותיות השימוש מ', ש', ו' ("מהאונייה", "שהאונייה", "והאונייה"). הצורה הזאת נועדה כנראה כדי להבחין ביתר קלות בין הצורה המיודעת לצורה הלא-מיודעת בכתב בלתי מנוקד. היא אף לא הייתה המצאה חסרת תקדים: אנו מוצאים בתנ"ך, למשל, את "ה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים" (תהלים לו ו).

עוד מצאתי במכתבים את השימוש במילה "אבותיי" במשמעות "הוריי". כך בן אב"י כותב ללאה: "תמול שלחתי תלגרם לאבותיי, ובקשתים לנשק אותך. אני רואה מרחוק איך נישקו אותך בשמי!". "אבות" במשמעות "הורים", אב וגם אם, לא הייתה מוכרת לי, אך בחיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מצאתי אותה בטקסטים שונים, למשל המודעה הזאת שהופיעה בשבועון "טאמאשאווער ווארט" ("דבר טומאשוב") ב-25 בספטמבר 1936, ברכה לנישואי "בננו היקר אבנר" מ"אבותיך" אברהם וחיה, וכן מן האחות והסב:

המודעה הזאת מרגשת במיוחד כיוון שהופיעה בשבועון ביידיש שראה אור בעיר טומאשוב-לובלסקי שבפולין, כאמור בשנת 1936, שנים ספורות לפני שהקהילה היהודית של העיר התפזרה והושמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. הזוג הצעיר התחתן בתל-אביב, ומשפחתו של החתן בירכה אותו בעיתון של עיר מגוריה. המודעה בעברית מרשימה עוד יותר כשרואים אותה בהקשרה – כאן – כשהיא מוקפת מודעות ביידיש, ובהן מודעת ברכה נוספת לאותם נישואין. כמו מכתביהם של איתמר ולאה בן אב"י, גם המודעה הזאת היא עדות נוגעת ללב הן לאהבה והן לתקופה מיוחדת בתולדותיה של השפה העברית.

•

על העברית הפרטית של איתמר בן אב"י דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". את הפינה תוכלו לשמוע כאן (דקה 30:48), ואת "לאהוב בעברית" המקסים של גיל חובב אפשר לקנות כאן.

•

תודה רבה לרוני הפנר על עזרתו הנבונה כתמיד בעניין הסיבות להופעת ה"א הידיעה אחרי אותיות כל"ב בעברית של תקופת התחייה, ובפרט על הציטוט מתהלים.