דברו אליי בשטויות (או לפחות בג'יבריש ובנונסנס)

בתקופה זו שבה כה נחוצות לנו רציונליות וחשיבה סדורה, דיברתי עם מיה סלע ויובל אביבי על ג'יבריש ונונסנס בספרות. ובתור התחלה: מהם שני הדברים האלה ומה ההבדל ביניהם? ואם שניהם הם ביסודם סוג של שטויות, דברים חסרי היגיון ומשמעות – מה הם עושים בספרות? מדוע שסופרים וסופרות ירצו לכתוב, וקוראים וקוראות ירצו לקרוא, ג'יבריש ונונסנס?

ובכן, ג'יבריש הוא התבטאות הנשמעת כאילו יש לה משמעות, אבל למעשה היא רצף הברות חסר פשר; ואילו נונסנס, או איגיון בעברית, הוא אמירה המורכבת ממילים בעלות משמעות, ובכל זאת אין לה משמעות או שמשמעותה אינה הגיונית. בספרות, אנו מוצאים במקרים רבים שהיעדר המשמעות הזה משחרר את הטקסט ממשימתו הרגילה: להיות הגיוני, לבצע עבודה – כגון לתאר דמויות, עלילה, רעיונות. היעדר המשמעות משחרר את הטקסט ואותנו לאמירות אבסורדיות, לצירופים מגוחכים, לאסוציאציות מפתיעות וליופי צלילי; נוסף על כך, טקסט שברמה זו או אחרת איננו מובן מעניק לנו את העונג שבמסתורין, בפרשנות, בחיפוש אחר רמזים – גם זה, שוב, סוג של משחק. החשוד הרגיל בענייני ג'יבריש ונונסנס הוא כמובן לואיס קרול ("הג'ברווקי", "ציד הסנארק"), ולכן נדבר הפעם דווקא על כותבים אחרים.

דנטה: "פַּפֶּה שָׂטָן אָלֶפֶּה!"

נתחיל ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, כמובן פואמה מראשית המאה ה-14, יצירה מכוננת של הספרות האיטלקית, שבה המשורר דנטה עורך מסע בתופת – הגיהינום – בפורגטוריום ובגן העדן. השיר (קנטו) השביעי ביצירה מתחיל במשפט סתום מפיו של פלוטו, אל העושר והמוות היווני-הרומי, כאן בתרגום ראובן כהן מול המקור האיטלקי (מתוך המהדורה המוערת בהוצאת מאגנס):

הקנטו השביעי מספר על המעגל הרביעי של התופת, שבו נענשים יחדיו הקמצנים והפזרנים. דנטה בלוויית המשורר וירגיליוס מגיעים, ופלוטו מתפרץ ומקרקר אליהם את המשפט הסתום הזה, הכולל, מלבד המילה "שטן", את מילות הג'יבריש "פַּפֶּה" ו"אָלֶפֶּה". ייתכן שהמשפט הלא מובן הזה נועד להישמע כשפה לא-ידועה. המילה pape נועדה אולי להזכיר את מילת הקריאה הלטינית papae, המבטאת התפעלות, או את האפיפיור. את "אָלֶפֶּה" יש המפרשים כהתייחסות ל"אָלֶ"ף" או ל"אלוף" העבריות. כך או כך, אנו מבינים שפלוטו קורא כנראה אל השטן או מנסה לזמן אותו, אולי בהפתעה או ברוגז למראה האורחים הבלתי צפויים. מכל מקום, המשפט הזה נמצא על הגבול שבין משמעות לחוסר משמעות, מעורר את הדמיון ומזמין פרשנויות, וצליליו מושכים את האוזן הודות לחריזה, לקצב ולחזרה על צלילים (אליטרציה).

אגב, הג'יבריש הזה לא מצא חן כנראה בעיני המתרגם הנרי פרנסיס קארי, שתרגם את "הקומדיה" לאנגלית והפך את המשפט הזה פשוט ל:

“Ah me! O Satan! Satan!”

לונגפלו, לעומת זאת – כן, המשורר – דבק במקור והלך על:

“Pape Satan, Pape Satan, Aleppe!”

"דברים אינם ברורים כל כך בלילה, נכון?"

לעומת המשפט היחיד הזה, נפנה את מבטנו ליצירה שלמה המשלבת אלמנטים של ג'יבריש ואיגיון – "פיניגנז וייק" של ג'יימס ג'ויס, הנחשבת קשה לקריאה עוד יותר מ"יוליסס", אף הוא אתגר לא קטן. ג'ויס עצמו הסביר כי לעומת "יוליסס", שעלילתו מתרחשת בעיקר ביום, ההתרחשויות ב"פיניגנז וייק" קורות בעיקר בלילה, ו"אך טבעי הוא שדברים אינם ברורים כל כך בלילה, נכון?". עם הנימוק הזה קשה להתווכח. מכל מקום, ברור שהצד הבולט של "פיניגנז" אינו העלילה או הדמויות אלא השפה. לצד משחקי מילים ומילים שאולות משפות אחרות, היצירה כוללת מספר עצום של מילים מומצאות (קונקורדנציה שלהן תמצאו כאן). ברבים מהמקרים, המילים הכתובות נשמעות דומות למילים אחרות כאשר מקריאים אותן, כלומר המשפט עשוי לקבל משמעות כאשר מקריאים אותו בקול.

נסתכל לדוגמה על משפט קצר אחד:

Only  a  fadograph  of  a  yestern  scene.

שתיים מהמילים במשפט, fadograph ו-yestern, אינן מילים הקיימות באנגלית. היה מי שהציע כי fadograph מעלה על דעתנו a faded photograph, תצלום דהוי, וכי yestern אינה רק דומה ל-yesterday, אתמול, אלא היא גם קרובה ל-gestern, "אתמול" בגרמנית. את המשפט כולו אפשר אפוא להבין כ"רק תצלום דהוי בסצינה מיום אתמול" – אבל הפרשנות הזאת היא אכן פרשנות, או אסוציאציה; ג'ויס משלב אפוא מילים מומצאות, סוג של ג'יבריש, עם משפטי איגיון, ביצירה שמשאירה שפע מקום לפרשנויות והסברים שונים – ובהם שמדובר בתוצר של הפרעה נפשית או בסוג של בדיחה אירית. אין ספק ש"פיניגנז" הוא חומר קריאה לא שגרתי, שכדאי לקרוא אותו תוך נכונות להאזין לצליליו ולהיות פתוחים לאסוציאציות שהוא מעלה, לא פחות מאשר להבין אותו.

ועובדה נחמדה – המילה "קווארק", המציינת את אחד החלקיקים היסודיים בפיזיקה, מקורה ב"פיניגנז וייק". הפיזיקאי זוכה פרס נובל מארי גל-מן נתקל בשורות הרלוונטיות מתוך "פיניגנז" ואימץ את המילה כשם לחלקיק הזה – וכך, אף ש"קווארק" הוא ג'יבריש ב"פיניגנז", הוא כבר איננו ג'יבריש בשפה כיום.

"אני יכולה לקנות אולר עבור אחי אבל אתם לא יכולים לקנות את אירלנד עבור סבא שלכם"

דוגמה מרהיבה של איגיון היא "הזמרת הקירחת", המחזה הראשון שכתב אז'ן יונסקו, או בלשונו – "אנטי-מחזה" (כאן בתרגום לאנגלית). המחזה, שהוצג לראשונה ב-1950, נולד בעקבות החלטתו של יונסקו ללמוד אנגלית. יונסקו נעזר בספר ללימוד אנגלית, ועד מהרה גילה, כפי שמגלים משתמשי הדואולינגו בימינו, שהוא לומד שורה ארוכה של משפטים בנאליים להפליא, כגון שהתקרה היא למעלה והרצפה – למטה, או שיחה בין בני זוג שבה הם מספרים זה לזה היכן הם גרים וכמה ילדים יש להם (או במקרה של דואולינגו – "לחתול שלך יש תמונת פרופיל מצוינת" ו"אני פחות מאושר מקודם", משפט יונסקואי מאוד). המשפטים האלה הולידו את "הזמרת הקירחת", המורכב ממשפטים מובנים מאליהם וטיפשיים המתחלפים בהדרגה באמירות אבסורדיות יותר ויותר. מבחינתו של יונסקו, המחזה נועד להמחיש את ההידרדרות של התקשורת בין בני אדם לאמירות תפלות ומובנות מאליהן (או בלשונו של הסופר דגלאס אדמס, "אם בני אדם יפסיקו להניע את השפתיים שלהם, המוח שלהם עלול להתחיל לפעול"). בהתאם לכך, יונסקו ראה את המחזה כעצוב מאוד, והופתע לגלות שחבריו מצאו שהוא מצחיק להפליא. הנה לנו דוגמה מתוכו (תרגום עדה בן-נחום):

השורות האלה משלבות את סגנון ספר הלימוד בגרסה נונסנסית במיוחד ("אני יכולה לקנות אולר עבור אחי אבל אתם לא יכולים לקנות את אירלנד עבור סבא שלכם"), אמירות בנאליות המצטרפות זו לזו בצורה מצחיקה וחסרת היגיון ("מורה מלמדת ילדים לקרוא, אבל החתולה מיניקה את צאצאיה כשהם קטנים") ואמירות חסרות פשר ("אפשר להתיישב על כסא כאשר לכסא אין"). כל אלה יחד יוצרים טקסט בעל יופי צלילי – קצב ולעתים חריזה – המפרק את השיח האנושי בעל המשמעות ומגיע לקראת סיום המחזה לצעקות האלה:

– רוסו!

– ז'אן-ז'אק!

– ויליאם.

– שייקספיר.

– רוסו שייקספיר!

– ז'אן-ז'אק ויליאם!

– טרטרנים-ברברנים! טרטרניות-ברברניות!

…

– אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת!

הדלופה, הפרופה, הטרופה

דוגמה ישראלית יפהפייה לטקסט נונסנסי, שלוכד אותנו בחוסר ההיגיון שבו ובכל זאת יש לו יופי צלילי ומשמעות משלו, מופיעה בשיר "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל:

זה באמת עושה לי טוב, לראות מטוס גדול

ממריא דרך דמעה שקופה

עכשיו כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

השלופה, הקלופה, הצנופה

הדלופה, הפרופה, הטרופה

השרופה, הצרופה, הגלופה

הנה כי כן, עצמי אומר לי

היתה לנו תרופה

השורה הארוכה של מילות תואר שקולות ומתחרזות, לכאורה די חסרות פשר בהקשר הזה, גורמת לנו הנאה נונסנסית ואסתטית, וכמו טקסטים נונסנסיים אחרים, הוא מאפשר לנו לחפש ולהעניק לו משמעות משלנו – למשל, תיאור ייסוריה של הנפש ("הטרופה, השרופה, הצרופה") שחיפשה לה מרפא במרחב הלימינלי ושופע האפשרויות של שדה התעופה.

•

תודות לכל מי שהצטרפו אליי לדיון בג'יבריש ובנונסנס ותרמו דוגמאות מעולות, ובייחוד לעדה באר, ענת לנדאו ודליה אפרת.

בתמונה שבראש הפוסט: פסל דנטה אליגיירי בנאפולי.