"מוציאה לשון", פינתי בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" העוסקת בסוגיות לשוניות בספרות, התחפשה היום לפינתם הקבועה של יובל ומיה "ועיקרן תחילה – הספרות מגיבה על המציאות". והיות שהמציאות, אם להיות בוטים, מחורבנת, דיברנו על דימויים סקטולוגיים, כלומר דימויים שקשורים בצואה. וכדי לבטא איזו תקווה לגאולה, במקרה הזה מהביבים, דיברנו על דימויים ביצירות ספרות שקושרים את הפרשות הגוף דווקא לדברים גבוהים, רוחניים ויקרים.

כאשר סופרים נדרשים לעניין של הפרשות, זוהי במקרים רבים דרך לעורר תגובה עזה: לזעזע ולהדהים, להצחיק או לרגש – לדבר גלויות על נושא שנחשב גם מלוכלך, טאבו, וגם פרטי ואינטימי מאוד. ושלא במפתיע, שלושת היוצרים שנדבר עליהם היום, בני ארצות שונות, כותבים בז'אנרים שונים וחלקם גם בני מאות שונות, כולם אינם מהביישנים ושלושתם היו נועזים הן בכתיבת ביקורת חברתית ופוליטית והן בכתיבה על מין וארוטיקה.

"גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים"

זמן קצר לאחר שצ'כוסלובקיה נכבשה על ידי ברית המועצות בשנת 1968, פוטר הסופר הצ'כי ולימים גם הצרפתי מילן קונדרה ממשרתו כמרצה לספרות במכון ללימודי קולנוע ונאסר להעסיקו בתחומו או לפרסם את כתביו. ברומן "ספר הצחוק והשכחה" (1979) מספר קונדרה כי כמה מחבריו הצעירים – "צעירים עד כדי כך ששמותיהם לא הופיעו עדיין ברשימות של הרוסים" – סייעו לו לכתוב בשם בדוי; אחת הידידים הצעירים האלה הייתה עורכת של שבועון מצויר לנוער, שהזמינה אותו לכתוב בשבועון טור אסטרולוגי. בשלב מסוים גילתה המשטרה את העניין, והעורכת הצעירה של כתב העת ביקשה לפגוש את קונדרה בדחיפות בדירת מסתור.

קונדרה הגיע, דפק בדלת ולא נענה. הוא המתין לנערה שתגיע, אך רק אחרי זמן רב שמע צליל מים יורדים בשירותים בתוך הדירה. נקרא מה היה אז (תרגום רות בונדי):

באותו הרגע הרגשתי כאילו הניח מישהו בתוכי גוש-קרח של חרדה. לפתע חשתי בתוך גופי שלי את פחדה של הנערה, שלא היתה מסוגלת לפתוח את הדלת משום שהחרדה הפכה את קרביה […] אך עוד דבר זכור לי מאותה פגישה אחרונה עם ר. תמיד אהבתי אותה בדרך התמימה, הבלתי-מינית ביותר. כאילו היה גופה מוסתר תמיד כליל מתחת לפקחותה הזוהרת, התנהגותה השקולה וטעם בגדיה. הנערה הזאת לא הותירה לי לי אפילו סדק קטן שדרכו יכולתי לתפוס זיק של מערומיה. אך לפתע בתר אותה הפחד כסכין-קצבים. נדמה היה לי כאילו היא חשופה לעיני כמו גופת עגל שסועה התלויה על אנקול. ישבנו זה ליד זו על ספה בדירה שאולה, מבית-השימוש נשמע קול שקשוק המים הממלאים את המיכל, ולפתע תקף אותי דחף עצום לשכב אתה […] להתנפל עליה ולכבוש אותה בחיבוק אחד על כל ניגודיה המסעירים שקשה לשאת אותם, על לבושהּ המושלם וקרביה המשתוללים, על תבונתה ופחדה, על גאוותה ויגונה. נדמה היה לי שבניגודים אלה טמונה היתה ישותה – האוצר, גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים. רציתי לקפוץ עליה ולחטוף אותו לעצמי. רציתי לבעול אותה, על צוֹאתה ועל נשמתה האין-סופית.

נשים לב שהקטע הזה, שמספר לנו (בין היתר) על שירותים, מצליח להיות מרגש ושובר לב, או כמו שאוהבים לומר בפייסבוק, מכמיר לב; שקונדרה קושר, על ידי הפחד של האשה הצעירה והאמיצה הזאת, בין רגשותיה לבין כאב הבטן שלה, "קרביה המשתוללים"; בין "מערומיה" הרגשיים למערומיה הפיזיים המדומיינים; ואת כל אלה יחד הוא מתאר כ"ישותה … גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים" – דימוי מבריק שקושר בדייקנות בין "צוֹאתה" ל"נשמתה האין-סופית". ויש פה גם מבט של גבר שמופתע במידת-מה לגלות שאשה יפה, כן, הולכת לשירותים – תכף נראה יצירה נוספת שיש בה הפתעה כזו.

"אמת נכרת ע"פ סרחונה"

המשורר והמתרגם ה(בין השאר) פרובוקטיבי אהרן שבתאי עשה שימוש תמציתי ואלגנטי בדימויים מתחום הנוחיות בפואמה שלו "ההרצאה הראשונה" (1985; ראתה אור גם בתוך ספרו "שבע פואמות"). במציאות אלימה וגסה, אומר לנו אהרן שבתאי, החוכמה והאמת צריכות לשקף את המציאות הזאת. ושוב, כפי שקונדרה קישר בין צואה לנשמה ודימה את שתיהן, למעשה, לזהב וליהלום, אהרן שבתאי יוצר דימוי שקושר בין גבוה לנמוך, הפעם בכיוון ההפוך – בין אמירת דברי אמת וחוכמה לבין פעולת מעיים.

"הרי ניחשת כבר לפי הריח"

נמשיך לג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר" וגם מחבר השיר "חדר ההלבשה של הגברת" (1732; מקור, תרגום). השיר הוא מפגן לשוני וירטואוזי, גם בתיאורי הטינופת השופעים, הדוחים והיצירתיים שבו וגם בקצב ובחריזה המושלמים שלו, שהמתרגם רונן סוֹניס עשה איתם צדק גמור. אז מה יש לנו בשיר:

חמש שעות (וכי אפשר פחות?)

טורחת סִילְיָה בין המלתחות;

האלילה יוצאת מתוך חדרה,

כולה חוטי זהב ותחרה.

נודע לסְטְרֶפוֹן שהחדר ריק

ובטי עסוקה כעת הרחק,

והוא חמק לו פנימה בִּלְהיטות

לסקור שם כל סחבה וכל סמרטוט;

למען יובהרו העניינים,

הנה כל ממצאיו מצויינים: […]

אחרי תיאורים משעשעים של חלוק מלוכלך, מסרק דוחה, "כיור נתעב" וכיוצא באלה, הנער סטרפון מגלה את תיבת השירותים, כלומר שירותים שאינם מחוברים לצנרת אלא מוחבאים בתוך תיבה נאה עם מכסה:

כי סטרפון המוכן לכל טרחה

כמֵהַ להציץ לתוך תוכה;

הו, סטרפון, סטרפון, מה אתה טורח?

הרי ניחשת כבר לפי הריח.

כשם שמתיבת פנדורה, עת

אֶפִּימֶתֵאוּס בתוכה חיטט,

פרחו לפתע אלף תחְלואים

וטסו מעלה, אל הרקיעים,

אבל בתחתיתהּ של התיבה

נותרה גם נחמה אחת: תקווה –

כך סטרפון, שהרים המכסה

כדי לבדוק על מה הוא מכסה,

הפיץ לרוח אלף סרחונות,

אך לא היו לנער כוונות

לצלול לשם ולטנף ידיו

בחיפושים אחרי תקוות השווא.

הו, מי ייתן וחפץ כה נורא

לא יֵרָאֵה עוד בין כתלי חדרהּ!

הו, מי ייתן והעלמה תזכור

"סודות מעמקים" היטב לשמור!

[…]

כשסיורו המלכותי נשלם

חמק לו סטרפון ההמום משם

לוחש בתשוקתו המלובנת:

"הו! סיליה, סיליה, סיליה מחרבנת!"

נשים לב שאילו העלמה סיליה – שפירוש שמה הוא "שמימית", כמו celestial באנגלית, שם משעשע בהקשר השיר – הייתה פולשת לחדר ההלבשה של הנער סטרפון ומגלה שהוא, שומו שמיים, משתמש בשירותים, העניין היה כנראה מרעיש פחות. כמו אצל קונדרה, ההפתעה היא בעיקר לגבי נשים, ובפרט צעירות ויפות. מכל מקום, סוויפט מדמה את תיבת השירותים מעוררת החלחלה לתיבת פנדורה מלאת התחלואים מן המיתולוגיה היוונית, אך בעוד שבתחתית תיבת פנדורה, לאחר שכל האסונות והמחלות נמלטו ממנה לרדוף את המין האנושי, נותרה התקווה – הנער סטרפון איננו עומד לתחוב את ידיו לתיבה כדי לחפש את התקווה הזוהרת בתחתיתה,

The bottom of the pan to grope,

And foul his hands in search of Hope.

•

תודה רבה לתמי אילון-אורטל, להילה אהרון בריק ולוויקטור מקברייד על עזרתם באיתור היצירות.

Image by Wolfgang Eckert from Pixabay

פוסט זה הוא פוסט המשך לפוסט הקודם, "רצינו שהם יופתעו", העוסק בהיבטים אחרים של סדרת ספרי הפנטזיה "מגיסטריום".

•

מסיבות שונות, וסתם כדי שיהיה מעניין, קראתי את סדרת "מגיסטריום" של הולי בלק וקסנדרה קלייר החל מן הספר השני ועד לחמישי ורק אז את הראשון, כמה מהספרים במקור וכמה בתרגומה המעולה כתמיד של יעל אכמון. כך קרה שפגשתי את זאב המחמד של קאל, ששמו Havoc באנגלית ו"הַשְמִידוּ" בעברית, בלי לגלות עד לקראת סיום הקריאה מה עומד מאחורי בחירת התרגום הזאת. ובכן, בספר הראשון הנער קאל מסביר לחבריו למה הוא רוצה לקרוא כך לזאב:

It's from a play my father liked. 'Cry havoc, and let slip the dogs of war.' He's definitely, I don't know, one of the dogs of war.

המחזה הוא "יוליוס קיסר" של שייקספיר, וזוהי הזדמנות להיזכר לרגע בג'רושה, גיבורת "אבא ארך רגליים" של ג'ין ובסטר, כאן בתרגומה היפה של לי עברון:

אם מדברים על ספרות קלאסית, קראת פעם את "המלט"? אם לא, תקרא מייד. זה ממש אדיר. שמעתי על שייקספיר כל החיים שלי, אבל לא ידעתי שהוא באמת כתב כל כך טוב; תמיד חשדתי שהוא נשען בעיקר על המוניטין שיצאו לו.

אכן, האיש ידע לכתוב. ונחזור לזאב של קאל: המתרגמת יעל אכמון נדרשה אם כן להעניק לו שם עברי על פי השורה הידועה הזאת מ"יוליוס קיסר". הזאב של קאל היה יכול להיקרא בעברית "הֶרֶס", מילה קרובה בצלילה ובמשמעותה ל-Havoc, שמו במקור, ומתאימה גם בהקשר של המחזה. אך אכמון החליטה על בחירה בעלת עומק תרבותי רב יותר, המתייחסת לתרגום קיים, מה גם שקאל עצמו אכן מצטט שורה שלמה מהמחזה. למרבה השמחה, ישנם כמה וכמה תרגומים של "קיסר" לבחור מביניהם. נציץ בכמה מהם, לא לפי סדר מסוים (כל אלה שנתקלתי בהם של מתרגמים גברים, אגב):

תרגום דורי פרנס:

               תִּצְעַק מִגְּבוּל עַד גְּבוּל

בְּקוֹל שֶׁל מֶלֶךְ "לְהַשְׁמִיד הַכֹּל",

וּתְשַׁחְרֵר מִן הָרְצוּעָה אֶת כַּלְבֵי

הַמִּלְחָמָה

אלתרמן (הוזמן בעבור תיאטרון הקאמרי בשנת 1954 וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בראשית שנות השישים):

מאיר ויזלטיר (זמורה-ביתן, 1999):

יוסף ג' ליבֶּס (הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1940):

א' א' ליסיצקי (הוצאת עם הספר, 1959):

וכך זאב המחמד היה יכול להיות "כיליון", אולי האפשרות הטריוויאלית מבין הקיימות כאן, או לחלופין "שאולה" או אפילו "בֹּזּוּ בָזֹז" – אפשרות שאין להתכחש לקסמה. אך אכמון בחרה ללכת בעקבות התרגום של ויזלטיר ולקרוא לזאב "הַשְׁמִידוּ", בחירה שהיא גם נועזת וגם חיננית. למעשה, זוהי בחירה כה מוצלחת עד שבעיניי היא דוגמה ל"תוספת ערך בתרגום".

•

הפוסט מוקדש לחיילי צה"ל שנלחמים כעת בעזה. כולנו במחשבותינו איתכם.

•

תודה רבה מאוד לויקטור מקברייד ולמיקי מלץ על עזרתם באיתור התרגומים השונים לשורות מ"יוליוס קיסר".

התמונה שבראש הפוסט היא פוסטר שנמצא למכירה כאן.

בימים האחרונים אנחנו פוגשים רשימות בהקשר אחר לגמרי, אך בימים כתיקונם, רשימות הן אחד מסוגי הטקסטים היבשים והטכניים ביותר: רשימת קניות, רשימת מטלות, רשימת מלאי, רשימת מרכיבים… אבל רשימות מופיעות גם בהקשר לא-טכני בעליל – ביצירות ספרות. במקרים רבים, התוצאה מרשימה כל כך שאולי אפילו לא נשים לב שהטקסט שאנחנו קוראים הוא למעשה רשימה.

גם הכלי הזה, כמו כלים ספרותיים אחרים, בולט במיוחד בשירים, ובפרט בשירים מולחנים. נחשוב למשל על אני אוהב של יהונתן גפן ("אני אוהב את אמא ואת אבא גם / ואת שולה הגננת ואת הדודה מרים / אני אוהב את סבא ואת סבתא, אני אוהב את אחותי …") או על "אחד מי יודע", שהוא לא סתם רשימה אלא ממש כתב כמויות, או על שיר המחווה של יוסי בנאי ל"אחד מי יודע", שאכן נקרא ספירת מלאי ("מדינה אחת, פעמיים ים / ואגם אחד וקדחת גם …"). אבל רשימות נפלאות קיימות גם ובייחוד בפרוזה.

על רשימות ככלי סגנוני ספרותי דיברתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו "מה שכרוך".

חברו את הנקודות

נתחיל ברשימה נפלאה מתוך הסיפור "האָלֶף" של בורחס. גיבור הסיפור נלקח על ידי ידיד תמהוני לראות את "האָלף", שהיא לדבריו "נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות. היא נמצאת במרתף שמתחת לחדר-האוכל". המספר שלנו יורד למרתף בצייתנות, שוכב מתחת למדרגות, ואכן רואה את הנקודה המדוברת (הציטוט שלהלן בתרגום יורם ברונובסקי):

ראיתי את הים הרוחש חיים, ראיתי את הזריחה ואת השקיעה, ראיתי את המוני האדם של אמריקה, ראיתי קורי-עכביש כסופים במרכזה של פירמידה שחורה, ראיתי מבוך פרוץ (היתה זו לונדון), ראיתי עיניים קרובות, רבות עד אין קץ, הבוחנות בי את עצמן כבראי, ראיתי את כל המראות בכדור-הארץ בלי להשתקף אף באחת מהן […] ראיתי אשכולות-ענבים, שלג, טבק, עורקי מתכת, אדי מים […] ראיתי באינוֶרנֵס אשה שלא אשכח לעולם, ראיתי את שִפעת שערה הפרוע, את יציבתה הגאיונה […] ראיתי את פניך וראשי הסתחרר עלי ובכיתי, שכן ראו עיני את העצם המסתורי והמשוער הזה, שבני-האדם נטלו לעצמם את הזכות לנקוב בשמו, אך שום אדם לא ראהו מעודו: את היקום הבלתי מושג.

הקטע שמופיע כאן הוא רק חלק מהקטע המתאר את מראות "האָלף" בסיפור עצמו, כלומר מהרשימה המקורית, שאורכה כמעט שני עמודים, וכדאי מאוד לקרוא אותה. בורחס עושה ברשימה שימוש וירטואוזי: הרשימה הפיוטית הזאת הזכירה לי את הציורים הידועים של ג'וזפה ארצ'ימבולדו, דיוקנאות אנשים המורכבים מירקות ופירות (למעלה), או את הקולאז'ים של צילומים של דייוויד הוקני; אצל שניהם, אימג'ים קטנים ורבים מצטרפים זה לזה ויוצרים תמונה. אנחנו כקוראים מקבלים מבורחס רשימה ליניארית של פריטים – זיכרונות אהובים, מקומות, חיות, חפצים, מבטים לתוך הגוף, ספרים – ומתבקשים לחבר בין הנקודות האלה ולצייר לעצמנו תמונה שלמה.

דייוויד הוקני, שבץ-נא, 1983

בהשוואה לצורות כתיבה אחרות, אפשר בעיניי לומר שרשימה היא "מדיום קר". לפי המינוח הידוע של מרשל מקלוהן, "מדיום חם" הוא מדיום המספק שפע מידע חושי ודורש מידה מועטה יחסית של השתתפות והשלמה מצד הקהל, כגון קולנוע, לעומת "מדיום קר", המספק לחושים מידע מועט יותר ודורש מהקהל מידה רבה יותר של השתתפות והשלמה. אם נחיל, לצורך העניין, את המושגים האלה על סוגים שונים של כתיבה, נוכל לומר שסצינה עתירת תיאורים ודיאלוגים עשויה להיחשב ל"חמה", כיוון שהיא מציבה בפני הקוראים תמונה שלמה שקל לדמיין אותה ולחוש שאנו נמצאים בתוכה, לעומת רשימה, שדורשת מאיתנו להפעיל את דמיוננו כדי להשלים ולמלא את החסר. במובן הזה, תיאור האָלף של בורחס הוא מופתי: הקטע המרהיב הזה אכן מצליח להפעיל את דמיוננו וליצור רושם מסחרר של מבט אל היקום כולו.

סדר סמוי

רשימה, מטבעה, אינה מאורגנת בהכרח בסדר מסוים, ולכן הכותבים יכולים ליהנות מהחופש שהמבנה הזה מעניק להם או דווקא להפך, להעמיד פנים תמימים ולהשאיר לנו הקוראים ליצור את החיבורים, להבין שהפריטים מופיעים בסדר מסוים ולשער למה. את המשחק הזה מציעה לנו סֵיי שוֹנָגוֹן, אשת חצר של קיסרית יפנית במאה ה-10, בספרה, הנקרא "ספר הכרית". הספר מורכב מפתקים נפרדים שסיי שונגון כתבה ושמרה במגירה בכרית העץ שלה, והוא כולל רשמים, לעיתים משועשעים ונבזיים, לעיתים פיוטיים, מסביבתה החברתית, שהזכירו לי קצת דווקא את "תענוגות וימים" של מרסל פרוסט (וגם אותו אגב, כמו את "האָלף", תרגם יורם ברונובסקי!).

בין השאר, אנו מוצאים ב"ספר הכרית" רשימות של "דברים מפתיעים ומטרידים", "דברים בלי ערך", "דברים מביכים" ועוד. אחת הרשימות היא של "דברים שאיבדו את כוחם": סירה שנתקעה ביבשה; אשה שמסירה את הפיאה שלה ומסרקת את השיער הקצר שמתחתיה; עץ שנעקר ושוכב כששורשיו באוויר; לוחם סוּמוֹ שהפסיד בקרב; אשה שרבה עם בעלה ויוצאת בסערה מהבית, אבל הוא אינו יוצא בעקבותיה, ובסוף אין לה ברירה אלא לבלוע את גאוותה ולחזור בלי שיפציר בה ויפייס אותה.

כל אחד מהפריטים השונים והמגוונים שברשימה הזאת עומד בפני עצמו, כאילו הכותבת נהנית מהחופש למנות כל מה שעולה על דעתה, בלי להתחייב לסדר ולהיגיון מסוימים או ליצירה של טקסט שלם – למעשה, דווקא הפורמט היבש והטכני של רשימה משחרר אותה ממגבלות ומאפשר לה סוג של חירות אנרכיסטית. אבל אנחנו מוזמנים גם לחוש שיש פה סדר סמוי, והפריטים שברשימה יוצרים רושם מצטבר המוביל אותנו לקראת הפריט האחרון, האשה שיוצאת בדרמטיות ונאלצת להסתפק בחזרה לא מרשימה (על רשימות ב"ספר הכרית" כתבה להפליא מרית בן ישראל, כאן).

ערך באינדקס כביוגרפיה

ונסיים ברשימה וירטואוזית שמספק לנו קורט וונגוט בספרו "עריסת חתול". הרשימה הזאת היא עוד יותר יבשה ואקראית – לכאורה, לכאורה – מהרשימות הקודמות שראינו, משום שמדובר בקטע ממפתח (אינדקס) של ספר, ערך המורכב משורה של תת-ערכים. הערך הוא שמה של אחת מגיבורות הספר, מונה אאמונס-מונסאנו היפהפייה. הסדר שבו ערכים מופיעים במפתח הוא אלפביתי, כלומר, מבחינת התוכן, הוא אקראי; במקור באנגלית, הערך אכן מסודר אלפביתית (למרבה הצער, הסדר הזה לא נשמר וכנראה לא היה יכול להישמר בתרגום. כאן בתרגום אמציה פורת): "אומצה בידי מונסאנו [מספרי עמודים], אהבת ילדות לפ' קאסל [מספרי עמודים, וכך כמובן לכל אורך הערך], מות אביה, מות אמהּ, מבוכתה בתפקיד סמל ארוטי לאומי, אירוסין לפ' קאסל […] שירים עליה, שירים מפרי עטה, חוזרת אל מונסאנו, חוזרת אל בוקונון, בורחת מפני בוקונון, בורחת מפני מונסאנו, מנסה לכער את פניה כדי לחדול להיות סמל ארוטי ליושבי האי" וכו'.

וונגוט בוחר כאן להציג לנו את חייה של מונה לא בקולה של אחת הדמויות, אולי אפילו היא-עצמה, אלא באמצעות התוצאה הטכנית והשרירותית-לכאורה, המנומרת במספרי עמודים, שנוצרת בערך מורכב מהפניות קצרצרות ויבשות מסודרות אלפביתית באינדקס של ספר. גיבור הספר מתאר את האפקט של הרשימה הזאת כ"תמונה סוריאליסטית" ו"ביוגרפיה של אלת-אהבה בעל-כרחה". מאחורי קולה של הדמות, אנחנו שומעים בעיניי את קולו של הסופר, וונגוט עצמו, שמתענג על ההברקה שלו ובו-זמנית מתפעל מכוחה האדיר של רשימה כאמצעי בכתיבה ספרותית.

•

התמונה שבראש הפוסט: ג'וזפה ארצ'ימבולדו, ורטומנוס, 1591

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו לי דוגמאות של רשימות בספרות, ובייחוד למירי שחם ולאוהד עוזיאל. ומכיוון שהדיון שופע דוגמאות נפלאות, אתם מוזמנים ומוזמנות מאוד לקרוא אותו כאן.

משהו נחמד, כי באמת צריך: עדכון קטן וראוי במילון רב-מילים (בתמונה למעלה). מה קרה כאן ולמה? בטרם נענה על השאלה הזאת, נהרהר קצת יחד על מילונים כראי החברה.

שאלה של זמן

מילונים משקפים בהכרח את ערכיהם של מחברי המילון ושל החברה שהם שייכים אליה. להמחשה קצרה, נסתכל בהגדרת המילה "הומוסקסואליות" במהדורה הישנה של מילון אבן שושן (כרך משנת 1966): "תשוקה מינית סוטה של גבר או אשה אל בן-מינם". במילון רב-מילים המקוון, לעומת זאת, ההגדרה של "הומוסקסואליות" היא: "משיכה מינית של גבר או של אישה אל בני מינם, ובעיקר של גבר אל גברים אחרים". רב-מילים אף מוסיף את הדוגמאות האלה בערך "הומוסקסואל": "המועדון הזה מיועד להומוסקסואלים וללסביות בלבד" ו"האגודה לשמירת זכויות הפרט מגינה על זכויותיהם של ההומוסקסואלים, הלסביות והביסקסואלים בישראל".

יפה. אבל ההשוואה בין שני המילונים האלה מאפשרת לנו להבחין בעוד דבר-מה מעניין. מילון מודפס הוא בגדר תמונה קפואה, המשקפת את תפיסותיהם (וכמובן את ידיעותיהם) של מחברי המילון ובני זמנם בזמן כתיבת המילון, עד לחתימתו והבאתו לדפוס. מילון מקוון, לעומת זאת, יכול להמשיך להתעדכן ולהשתנות.

מילון רב-מילים אמנם החל את דרכו ב-1997 כמילון מודפס, אך כיום הוא קיים בצורה מקוונת. המשמעות הברורה היא שאפשר להמשיך לעדכן את המילון, ומערכת המילון אכן עושה זאת. משמעות נוספת, ופחות בולטת לעין, היא שלקהל הקוראים והקוראות יש אפשרות לפנות בהערות ובבקשות, ולמערכת המילון יש אפשרות להתייחס אליהן – וגם את זאת היא עושה.

לא נהניתםן? ספרו לנו

מי שנעזרים בקביעות במילון רב-מילים עשויים לגלות, לדאבון ליבם, כי המילון המועיל והמצוין הזה מבטא ברבים מערכיו תפיסה סקסיסטית. התפיסה הזאת מתגלה הן בעצם הבחירה של המילים הקיימות במילון (כפי שנראה מיד), הן בהגדרותיהן והן בבחירת המשפטים לדוגמה, כפי שממחיש לנו למשל הערך "היסטרי" (עם הצמד המופלא "אי-אפשר להרגיע אותה. צריך לחכות שהבכי ההיסטרי שלה ייפסק" ו"אל תספר לה מה קרה, אתה לא יודע שהיא היסטרית?").

ראיית העולם הסקסיסטית מתגלה במילון רב-מילים באופן כה בולט, שרבות הבחינו בכך ופנו למערכת המילון בבקשות לתקן ולעדכן; על בקשות כאלה תוכלו לקרוא למשל בבלוג "בית המילים" של ריבי רונן וינשטיין ובקבוצת הפייסבוק "צדק לשוני" בניהולן של ד"ר מיכל שוסטר, תמי אילון-אורטל וחמוטל ילין. תמי אילון-אורטל העירה, למשל, על ההגדרות של המילים "רפואה" ו"סיעוד": "רפואה" הוגדרה בין היתר כ"מקצועו של הרופא" ו"סיעוד" כ"מקצועה של האחות". בעקבות הפנייה שונו ההגדרות, וכיום הניסוח הוא "רפואה: עיסוקם או מקצועם של הרופאים והרופאות" ו"סיעוד: מקצועם של האחים והאחיות (בבתי החולים, במרפאות וכד')". חמוטל ילין ביקשה להוסיף למילון את המילה "קברניטה" כצורת הנקבה של "קברניט", בדומה לצמדים "שחקן-שחקנית", "מנהל-מנהלת" ועוד, ונענתה בחיוב.

דוגמאות כגון אלה מבהירות כי מערכת מילון רב-מילים אמנם לא עשתה עד כה מאמץ מרוכז לעבור על המילון באופן שיטתי ולעדכן ולתקן את התפיסות הבעייתיות המתבטאות בו, אך היא מקבלת הערות ובקשות ומיישמת אותן ברצון. אפשר אפוא לומר שהמילון כפי שהוא משלב את תפיסותיהם של מחברי המילון המקורי, לפני למעלה מ-25 שנה – עם השקפותיו של ציבור המשתמשות והמשתמשים במילון כיום; התוצאה פסיפסית משהו. האמירה כי המילון מבטא את ערכיהם של "מחברי המילון ובני זמנם" היא לפיכך נכונה ומעניינת במיוחד בהקשר של מילונים מקוונים.

נחזור אם כן לתמונה שבראש הפוסט, מתוך הערך של הביטוי (הלא אלגנטי ביותר) "יחד עם זאת" במילון רב-מילים, בעבר וכיום. לפני כמה חודשים כתבתי לאנשים הטובים במילון שהדוגמה "היא עושה מאמצים גדולים לפתח את הקריירה המקצועית שלה, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים" עלולה ליצור אצל מישהו, למשל אצל המשתמשים הצעירים יותר של המילון, את הרושם שהבית והילדים הם באחריותה הבלעדית של האשה. מיד הבטיחו לתקן, ואתמול נזכרתי בעניין ומצאתי את הדוגמה המעודכנת: "בני הזוג עושים מאמצים גדולים לפתח את הקריירות שלהם, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים".

נחמד במיוחד שהדוגמה לא הוחלפה במשהו שונה לגמרי ("יחד עם זאת, עזרה מהמדינה עדיין אינה נראית באופק") אלא הורחבה ומתארת בפירוש שני בני זוג שיש להם קריירות והם גם מטפלים בבית ובילדים. יופי.

•

ובהזדמנות זו, חברת פייסבוק מקסימה שלחה לי את התמונה הזאת: "מוציאה לשון" שלי באזור הספרים בעברית של ספרייה ציבורית בבלוויו, פרוור של סיאטל. למטה: זאת בלוויו. תודות רבות לטריליאן! ואם אתם רוצים שלספרייה של בלוויו לא יהיה משהו שאין לכם, "מוציאה לשון" כרגיל כאן וכאן ובשאר המקומות המקובלים (בימים הקרובים גם בהנחות Blue Friday).

שיהיו בשורות טובות.

חודש אחרי שבת ה-7 באוקטובר, שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" על משמעות שמותיהם של כמה מהיישובים בעוטף עזה. שמותיהם של היישובים האלה הם מעין היסטוריה קצרצרה של ישראל – לא במפתיע, כי במידה רבה, זה בדיוק מה שנועדו להיות. קראנו גם כמה קטעים מ"מקום אחר ועיר זרה", הרומן בחרוזים של מאיה ערד; ערד גרה בילדותה בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה, ואף שנחל עוז אינו נזכר בספר מפורשות, חוויית הקיבוץ שלה משתקפת בו. סיימנו בשיר "שדרות" של שמעון אדף.

•

נפתח אם כן בשמות, מן היישובים הוותיקים אל הצעירים יותר.

קיבוץ בארי הוקם במוצאי יום כיפור תש"ז-1946, במסגרת תוכנית 11 הנקודות, שבה הוקמו בלילה אחד 11 נקודות יישוב בנגב הצפוני. בארי נקרא על שמו של ברל כצנלסון, ש"בארי" היה שמו העברי. מבין הדברים הרבים שאפשר לומר על ברל, או בארי, כצנלסון, נזכיר כי היה העורך המייסד של העיתון "דבר", שעוד ניתקל בו כאן, וכי נוסח ה"יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל ("יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים"…) מבוסס על נוסח ההספד שכתב לנופלי תל-חי, טרומפלדור וחבריו.

קיבוץ נירים נוסד אף הוא ב-1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות. במיקומו המקורי, מעט דרומה יותר, נקרא הקיבוץ "דַנגוּר", על שמו של הרב שלום דנגור מבגדד ששימש כרב קהילה בסואץ, מצרים, וקנה בכספו את אדמות האזור בעבור התיישבות יהודית. ב-1949 עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי וזכה לשם "נירים" משום שכמה ממייסדי הקיבוץ היו חברי גדוד "ניר" של השומר הצעיר. (אף שהקיבוץ כבר אינו נושא את השם "דנגור", משפחת דנגור לדורותיה תרמה למטרות רבות, בעיקר כאלו הקשורות לחינוך, בישראל ובבריטניה, ומלגות, מכוני מחקר ועוד נקראים על שמה.)

קיבוץ רֵעים נוסד ב-1949. השם נבחר הן בשל שמו הערבי של התל הסמוך, "תל אלג'אמע" ("תל החבורה" או "תל הרעים"), וגם לזכרם של חברי גרעין שנפלו במלחמת השחרור. בתחילה נקרא הקיבוץ "תל רעים", והשם התקצר ל"רעים". בשבת 7 באוקטובר חדרו מחבלים לקיבוץ עצמו, ונוסף על כך הרגו לפחות 270 איש במסיבת טבע שנערכה בקרבת הקיבוץ.

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות נח"ל בשם "נחלאים א' – מול עזה", ומכאן קיבל את שמו כאשר הפך לקיבוץ שנתיים מאוחר יותר, ב-1953.

קיבוץ כפר עזה, שהוקם ב-1951, נקרא תחילה "יָגֵב", מילה מן המקרא שפירושה שדה. השם הוחלף בתוך זמן קצר בשם "כפר עזה" בשל מיקומו של הקיבוץ.

קיבוץ ניר עוז הוקם בשנת 1955. פירוש שמו הוא "תלם חזק", שם המציין היאחזות בקרקע, וקל לשער שכמו "נחל עוז" ו"כפר עזה", הוא מהדהד את המצלול של "עזה" הגדולה והסמוכה. עזה היא אחת הערים העתיקות באזורנו; היא מיושבת זה למעלה מ-3,500 שנה, ונזכרת בתעודות מצריות כגון מכתבי אל עמארנה וכן בתנ"ך, כעיר פלשתית ("חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי", יהשע יג ג).

העיר שֹדרות הוקמה כמעברה של עולים בשנת 1955. רבים מהעולים הועסקו בנטיעת שדרות עצים לאורך הכבישים מטעם הקרן הקיימת לישראל, ואזור שׂדרות היה אחד הראשונים שניטעו בו שדרות כאלה, ומכאן השם. ההגייה התקנית של "שֹדרות" היא בשין שמאלית, כיוון שהמילה "שדרה", למרות הכתיב השונה, קרובה למילה "סדר": שורה מסודרת של עצים.

אופקים, באופן מפתיע, החלה את דרכה בעולם דווקא כתחנת טרקטורים של המועצה המקומית "מרחבים". בעקבות גל עלייה הפכה בשנת 1955 למעברה ואחר כך ליישוב ממש. השם "אופקים", התואם את "מרחבים", קשור כנראה למרחבים הפתוחים המקיפים אותה.

המושב נתיב העשרה נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק יסעור מצפון לאל-עריש. המושב הוקם בשנת 1973 כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במיקומו הנוכחי בשנת 1982.

הקיבוץ הקטן חולית החל את דרכו כ"היאחזות נח"ל בסיני" ב-1977. לאחר פינוי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, הועתק הקיבוץ ב-1982 למיקומו הנוכחי בעוטף עזה. השם "חולית" ניתן לקיבוץ בשל חולות סיני שבהם הוקם לראשונה. חולית שייך לאזור בצפון הנגב הנקרא "חבל שלום", שהוקם בעקבות הסכם השלום עם מצרים וכמה מיישוביו נועדו למפוני חבל ימית.

•

הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" (2003), יצירת הביכורים של מאיה ערד, הוא ספר ישראלי מאוד הכתוב כמחווה תוכנית וסגנונית ל"יבגני אוֹנייגין" של פושקין. נבחר מתוכו כמה חלונות הצצה קטנים שמציעה לנו ערד אל חיי הקיבוץ בכלל ובצפון הנגב בפרט.

העולה החדש ג'יי משווה את נובמבר הישראלי החמים לשלג ולקור בקנדה:

המספרת, בתגובה, מתרעמת:

ובהמשך (אם כי נדייק כי הקיבוץ המופיע ללא ציון שם ב"מקום אחר ועיר זרה" נמצא דווקא בצפון הארץ):

ונסיים ב"שיר "שדרות" של שמעון אדף, מתוך ספרו "המונולוג של איקרוס" (1997):

לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב

אֶת הַחֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.

פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה

וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,

עַד שֶׁרָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה,

בְּעַיִן נְכוֹנָה,

אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַת גַּג הָעֲנָנִים,

עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי

אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָרְחוֹב.

לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵּי הָאַסְפַלְט

הִתְעָרֵב

בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,

כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגַד בָּהּ

וְסִפֵּר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה

לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה

לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵּף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,

לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיּוֹת סִירוֹת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.

עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְּעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית

כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.

רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהֲבָה מֻחְלֶטֶת.

שיהיו ימים טובים יותר, ושהחטופים יחזרו שלמים ובריאים במהרה.

•

בראש הפוסט מימין: בקיבוץ נירים; משמאל, מלכת היופי של בגדד בשנת 1947, רנה דנגור.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיונים בפייסבוק ותרמו להכנת הפינה והפוסט, ובייחוד למיכל שטיינר, עדה באר, ימימה עברון ויפתח בריל.

יובל אביבי ומיה סלע מ"מה שכרוך" ממשיכים לשדר גם עכשיו, ומשוחחים על הרגע הזה עם יוצרים ואנשי רוח. היום שוחחתי איתם גם אני, ודיברנו על נחמה ומילות ניחומים, הדרושות היום לכולנו יותר מתמיד. כמו במקרים רבים אחרים, השפה היא ראי הנפש, ומתברר שמילים הקשורות לשורש נח"מ הן בעלות מגוון משמעויות, קצתן מפתיעות, המעניקות לנו סוג של צילום רנטגן של נפש האדם.

מבין הפעלים הנגזרים מן השורש נח"מ, אולי השכיח ביותר כיום הוא "ניחם" (פיעל) – עודד וחיזק במצב של צער או אבל, למשל "וַיִּשְׁלַח דָּוִיד מַלְאָכִים לְנַחֲמוֹ עַל אָבִיו" (דברי הימים א יט, ב).

גם "נוּחם" ו"התנחם" מציינות את המשמעות הבסיסית של עידוד והקלת צער, מן הצד של מי שמקבלים אותם. כך בספר בראשית: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים […] וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (לז, לג-לד).

זוהי המשמעות העיקרית שאנחנו מכירים בעברית בת ימינו בקשר לשורש הזה, וזוהי המשמעות שמציינות המילים "ניחומים" ו"נחמה" ("לפעמים אני / לפעמים אתה / כה זקוקים לנחמה" – רחל שפירא, בשיר המוכר לנו מביצועה של חוה אלברשטיין). אך לשורש הזה ולמילים הנגזרות ממנו יש מגוון רחב יותר של משמעויות.

הקשר בין נחמה ונקמה

פועל אחר מן השורש נח"מ הוא "לְהִנָּחֵם", הנמצא בשימוש מועט בלבד בעברית של ימינו. אחת ממשמעויותיו היא קבלת עידוד, כפי שאנו רואים בתנ"ך – "מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי" (תהלים עז ג). באותה משמעות אנחנו רואים אותו לעתים גם בעברית של ימינו, למשל בתרגום של "המלחמה בסלמנדרות" הנפלא של קארל צ'אפק (אפרים פרויד, 1991 [1936]): צוללת צרפתית טבעה ככל הנראה בגלל תקלה טכנית, אבל לעיתונאים הייתה השערה אחרת, ולכן "העתונות מאנה להינחם".

אותו פועל מציין גם חרטה, כגון: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ו). כך גם ברומן "גננים" של הסופר אשר ברש (1968): "בכל לבה רצתה, שרחל תינשא לגיסה הטוב והנעים. היא הסתפקה במה שאמרה על אחותה, שאינה מבינה את החיים והלואי שלא תינחם, אחר השתדלה לחזק את רוחו של אפרים והבטיחתו שימצא אחרת, טובה מאחותה."

לפועל עוד שתי משמעויות שהופיעו ברבדים קודמים של השפה העברית, אף שאינו משמש בהן כיום. אחת מהן היא "לרחם": "לֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם" (יחזקאל כד יד). כלומר, בעוד ש"לְנַחֵם" פירושו להקל את צער הזולת, אחת המשמעויות של "לְהִנָּחֵם" היא להצטער איתו בצערו (לרחם), ומשמעות נוספת היא להצטער על מעשיך-שלך (להתחרט).

אך אולי השונה והמפתיעה ביותר היא משמעות רביעית של "לְהִנָּחֵם" – לשכך את הכעס והצער על ידי נקמה: "הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי" (ישעיהו א כד). משמעות זו מצוינת במילון האטימולוגי של קליין, במילון ובקונקורדנציה של אברהם אבן שושן ובמילון העברית המקראית של קדרי.

שיקוף בלשון של שכנוּת בין רגשות בנפש

מגוון משמעויות של אותו שורש, בפרט בבניינים שונים, הוא המצב הרגיל בעברית: כך אנו רואים את ההבדל בין "לאהוב" ו"להתאהב", "אָהוּב" ו"מאהב", "לאכול" ו"לאַכֵּל". אך שלל המשמעויות הרגשיות של נח"מ הוא בכל זאת יוצא דופן, ומשקף את הקשר בין רגשות שונים ואפילו סותרים של אדם ואולי גם של קבוצה, כמו ציבור או עם: לעודד את הזולת בצערו, אבל גם להצטער איתו; להרגיש אמפתיה לצערו של האחר ולהצטער על מעשיך-שלך; למצוא עידוד וחיזוק ביגוננו, אבל גם לנקום.

השימוש באותו שורש ולעתים ממש באותו פועל כדי לציין את כל הרגשות השונים האלה, של רכות, אמפתיה והתגברות אבל גם של כעס ורצון בנקמה, הוא שיקוף בשפה של הקשר והשכנות בין הרגשות האלה בנפש, ובפרט של הקשר הלשוני בין פגיעה בפוגע לבין ניחומים ותיקון. הצורך הרגשי בנקמה, ולהבדיל ממנו עקרון הגמול בענישה על ידי מערכת המשפט, מבטאים שניהם את הצורך להעניש את הפוגע וכך, בשפה משפטית, "להשיב את האיזון שהופר בעקבות הפגיעה"; הצורך הרגשי הזה, והעיקרון הזה בתחום הפילוסופיה של המשפט, צרורים שניהם בכפל המשמעות של הפועל "להינחם".

על צער העולם ועל האפשרות למצוא לנו ניחומים בספרות כתבה ויסלבה שימבורסקה בשירה "נחמה". הנה הוא בתרגומו של רפי וייכֶרט:

דַרְוִין.

כְּדֵי לְהֵרָגַע קָרָא כַּנִּרְאֶה סְפָרִים.

אֲבָל הָיוּ לוֹ דְּרִישׁוֹת:

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סוֹף עָצוּב.

אִם נִתְקַל בְּכָזֶה

הִשְׁלִיכוֹ בַּחֲמַת זַעַם לָאֵשׁ.

נָכוֹן, לֹא נָכוֹן –

אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין שֶׁכָּךְ הָיָה.

כְּמִי שֶׁתּוֹדַעְתּוֹ נָדְדָה בְּמֶרְחָבִים וּזְמַנִּים

חָזָה בְּמִינִים רַבִּים כָּל-כָּךְ שֶׁנִּכְחֲדוּ,

בַּנִּצְחוֹנוֹת שֶׁל כְּשִׁירִים עַל נֶחְשָׁלִים,

בְּנִסְיוֹנוֹת הִשָּׂרְדוּת כֹּה רַבִּים,

שֶׁבְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר נִכְשְׁלוּ,

לְפָחוֹת מִן הַבִּדְיוֹן

וּקְנֵה-הַמִּדָּה הַזָּעִיר שֶׁלּוֹ

יָכֹל הָיָה לְצַפּוֹת לְסוֹף טוֹב.

אָז חַיָּבִים: קֶרֶן-שֶׁמֶשׁ מִבַּעַד לָעֲנָנִים,

הָאוֹהֲבִים שׁוּב בְּיַחַד, הַשְּׁבָטִים הִשְׁלִימוּ,

הַסְּפֵקוֹת פְּתוּרִים, הַנֶּאֱמָנוּת תֻּגְמְלָה,

הָרְכוּשׁ הוּשַׁב לִבְעָלָיו, הָאוֹצָרוֹת נִתְגַּלּוּ,

הַשְּׁכֵנִים מִתְחָרְטִים עַל קְשִׁי-עָרְפָּם,

הַשֵּׁם הַטּוֹב הוּשַׁב, הַתַּאַוְתָנוּת מְבֻיֶּשֶת,

רַוָּקוֹת זְקֵנוֹת נִשָּׂאוֹת לִכְמָרִים נִכְבָּדִים,

תַּכְכָנִים מְגֹרָשִׁים לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ,

זַיְּפָנֵי מִסְמָכִים נִזְרָקִים מֵהַמַּדְרֵגוֹת,

מְפַתֵּי עֲלָמוֹת רָצִים אֶל הַמִּזְבֵּחַ,

יְתוֹמִים מְאֻמָּצִים, אַלְמָנוֹת מְנֻחָמוֹת,

גַּאֲוָה מֻשְׁפֶּלֶת, פְּצָעִים שֶׁהִגְלִידוּ,

בָּנִים אוֹבְדִים מֻזְמָנִים אֶל הַשֻּׁלְחָן,

קֻבַּעַת הַתַּרְעֵלָה נִשְׁפֶּכֶת לַיָּם,

מִטְפָּחוֹת רְטֻבּוֹת מִדִּמְעוֹת פִּיּוּס,

מִזְמוֹרִים וּמַנְגִּינוֹת בַּכֹּל,

וְהַכֶּלֶב פִידוֹ,

שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד כְּבָר בַּפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן,

יִתְרוֹצֵץ שׁוּב בַּבַּיִת

וְיִנְבַּח בְּשִׂמְחָה.

•

תודה רבה לאל-עד קניגסברג-כהן שציורו היפה מופיע בראש הפוסט. בציור: שירי ביבס וילדיה אריאל (4) וכפיר (9 חודשים). שירי, בעלה ירדן ושני הילדים, מקיבוץ ניר-עוז, נעדרים מאז שבת 7 באוקטובר ונמצאים כנראה בידי החמאס.

אֲנִי גֵּאוּת וָשֵׁפֶל,

אֲנִי מַחְזוֹר חָדְשִׁי.

אֵילוּ חַיִּים יָכְלוּ לִהְיוֹת לִי

בְּלִי הַהַפְרָעוֹת!

אֵילוּ חַיִּים יָכְלוּ לִהְיוֹת לִי

בְּלִי הַהַפְרָעוֹת?

את השיר היפה הזה, הנקרא בשם הראוי "ההפרעות הן החיים", כתבה לי עברון והוא מופיע בספרה החדש אבטיח עם זנב (הוצאת קתרזיס). השיר לקח אותי לשני מקומות מעניינים: האחד, ההפרעה כחיים עצמם. עברון מנהלת עם עצמה דיאלוג סוקרטי קצר: אה, החיים שיכלו להיות לה בלי כל ההפרעות האלה! אבל אילו חיים באמת? כי הרי השורות הראשונות מגלות לנו שלי עברון אינה מתכוונת להפרעות חיצוניות, אלא להפרעות פנימיות. לא העולם מפריע אלא הרגשות ומצבי הרוח שמשתנים, גואים ודועכים. ומהם החיים ומי אנחנו בלי הגאות והשפל של הרגש, בלי מצבי רוח?

על הפרעות שאינן סתם "הפרעות" אלא החיים עצמם כתב גם ג'ון לנון בשיר Beautiful Boy, "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות" (Life is what happens to you / While you're busy making other plans). והמשוררת הפינית אווה קִילפִּי כתבה על הפרעות טובות בשירה "ברוך הבא" (הפרפר חוצה את הכביש, 2000, בעברית בהוצאת כרמל, תרגום רמי סערי):

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ

הֵשַׁבְתִּי לוֹ

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי

בָּרוּךְ הַבָּא

המקום השני שהשיר לקח אותי אליו הוא הפנייה אל עולם הטבע החי והדומם – "אֲנִי גֵּאוּת וָשֵׁפֶל, אֲנִי מַחְזוֹר חָדְשִׁי". ואז נזכרתי שלתפיסה שההפרעה היא הדבר עצמו יש מקום מכובד גם בפיזיקה: גלים מכל הסוגים מתוארים בפיזיקה כ"הפרעה"  (disturbance) הנעה דרך החלל – כגון גלים בים (המזיזים את המים), גלי קול (המניעים את האוויר) וגלי אור, שהם תנודות או "הפרעה" בשדה אלקטרומגנטי. כלומר, מנקודת מבט של פיזיקאים, קול, אור וחום הם סוג של הפרעה ביחס למצב תיאורטי של דממה נטולת הפרעות, סוג של "בין שתיים לארבע" קוסמי; ודממה נטולת אור וחום כזו תהיה כמובן חסרת חיים. בעיני רובנו, ההפרעות הפיזיקליות האלה הן רצויות כמובן לא פחות מההפרעות שלי עברון, ג'ון לנון ואווה קילפי מתייחסים אליהן ביצירות שלהם.

ואם דיברנו בשבחן של הפרעות והצצנו, בעקבות לי עברון, מנפש האדם אל מדעי הטבע, ניזכר גם בדברים היפים שאמר פרימו לוי על חשיבותו של הזיהום. פרימו לוי (1919), הסופר האיטלקי היהודי שספרו "הזהו אדם" הוא אחד הספרים הנפלאים והידועים ביותר על השואה, היה כימאי עוד לפני שהיה סופר. בספרו הטבלה המחזורית (1975) הוא מתבונן על חייו ועל התקופה ההיסטורית שבה חי מבעד לפריזמה של מדע הכימיה, שהוא, כדבריו, "רק גרסה נמרצת יותר של מקצוע החיים". נקרא קטע מן הסיפור "אבץ" (תרגום עמנואל בארי):

האבץ הרך והעדין, הכנוע כל-כך בפני כל חומצה עד שזו בולעת אותו בנגיסה אחת, משנה את טעמו לחלוטין כשהוא במצב נקי: אז הוא עומד קשה-עורף בפני ההתקפה. אפשר היה להסיק מכך שתי מסקנות פילוסופיות מנוגדות: שבחו של הטוהר, המגן כשריון מפני הרע; ושבחו של הזיהום, המביא לידי שינויים, ובמלים אחרות – מחולל חיים. דחיתי מעלי את הראשונה, המבחילה במוסרנותה, והשתהיתי להרהר בשניה, שהיתה יותר לרוחי. כדי שיסתובב הגלגל, כדי שיחיו החיים, יש צורך בזיהומים וזיהומי-זיהומים: גם בקרקע, כידוע, כדי שתהיה פוריה. יש צורך במחלוקת, בשוני, בגרגר של מלח ושל חרדל: הפאשיזם אינו רוצה בהם, מטיל עליהם איסור, ולכן אינך פאשיסט; הוא רוצה שכולם ידמו זה לזה, ואתה אינך דומה … אני יהודי … אני הוא הזיהום הגורם לאבץ להגיב, אני הוא גרגר המלח או החרדל. זיהום, ללא-ספק: שכן דווקא באותם חודשים החל פרסומו של [כתב העת הפאשיסטי "ההגנה על הגזע"], והיתה דַבֶּרֶת מרובה על טוהר, ואני התחלתי להיות גאה על שאני זָהוּם.

פרימו לוי מהרהר אם כן על ההגדרה של יהודים על ידי הנאצים כמזוהמים או כזיהום, וקושר בינה לבין "זיהום" במשמעותו בכימיה, שהיא נוכחות של כמות קטנה של חומר זר בתוך חומר אחר. "זיהום" כזה דרוש כדי שיתרחשו תהליכים, ובהם תהליכי החיים, ובדומה לכך – אומר פרימו לוי – מגוון רעיונות, שוני ומחלוקת, חיוניים לתהליכי מחשבה פוריים; השוני נחוץ לשינוי, ופרימו לוי בוחר לראות את עצמו ואת היהודים בכלל כשונים או כ"זיהום" במובן הזה; אפשר לומר שהוא עושה כאן ריקליימינג למושג הזיהום. או בפרפראזה על שירה של לי עברון שפגשנו בתחילת הפוסט: אֵילוּ חַיִּים יָכְלוּ לִהְיוֹת לָנוּ / בְּלִי הַהַפְרָעוֹת! / אֵילוּ חַיִּים יָכְלוּ לִהְיוֹת לָנוּ / בְּלִי הַהַפְרָעוֹת?

•

הפוסט הזה נכתב בעקבות פינתי "מוציאה לשון" ששודרה היום בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", בהנחייתם של מיה סלע ויובל אביבי. תודה רבה למיה ויובל. את הפינה כולה אפשר לשמוע כאן, בדקה 28:30, או הכי כדאי – לשמוע את התוכנית המעולה כולה.

טעות, טועים, טעינו: הטעות, כפי שידעו המשורר אלכסנדר פופ וגם "הגשש", היא מידה אנושית. לא נותר לנו אלא להשתדל לטעות מעט ככל האפשר (מחשבה טובה לקראת יום הכיפורים) ולהתנחם בכך שטעויות רבות, גם אם הן מצערות, הן לפחות מעניינות. לאחרונה נתקלתי בשתי טעויות בספרים – אחד מהם ספר מתורגם, האחר ספר מקור – שמעניין להתבונן בהן יחד, כיוון ששתיהן קשורות לתחום הספורט.

football מתחת לרדאר

באחת משתי הטעויות האלה הבחין סטודנט שלי בתוכנית התרגום של מכללת לוינסקי בשנת הלימודים הקודמת. אחד המפגשים שלנו הוקדש לבקרת איכות בתרגום, כלומר לסבב הבדיקה האחרון של המתרגם או המתרגמת. כדי לאפשר לכל הסטודנטים לעבוד על אותו טקסט עצמו ולהכיר יחד את סוגי הטעויות שחשוב לזהות ולתקן בשלב האחרון הזה, נתתי להם דווקא משימה שלא כללה תרגום: בחרתי קטע מיצירת ספרות ידועה באנגלית והעתקתי את אותו קטע מתרגום של היצירה שכבר ראה אור בעברית. בקטע הזה פיזרתי שגיאות שונות מהסוגים שרציתי להדגים להם (כגון טעויות הלקדה, תעתיקים לא נכונים של שמות ולוקליזציות מיותרות, כמו "פיצוצייה" בפריז). הצגתי לסטודנטים את שני הקטעים האלה, המקור והתרגום, וביקשתי מהם להשוות ביניהם ולחפש את השגיאות שפיזרתי בטקסט המתורגם.

הסטודנטים והסטודנטיות יצאו לחפש את המטמון, וכאשר הציגו את שללם, התברר שמצאו יותר ממה שאני החבאתי. הקטע מן היצירה המקורית כלל תיאור של תלמיד בבית ספר אמריקאי ששיחק football, ובתרגום שראה אור בעברית – כדורגל. "זה לא כדורגל," אמר אחד הסטודנטים, "זה פוטבול."

אמר וצדק: שהרי הספורט שנקרא בבריטניה football ובעברית "כדורגל", שהוא זה,

נקרא בארצות הברית דווקא "סוקר" (soccer). ולעומת זאת, באמריקאית, football הוא דווקא הספורט הזה:

מכיוון שהספר המדובר הוא אמריקאי ומדובר בו על תלמיד בבית ספר אמריקאי, מתרגם או מתרגמת חובבי ספורט היו מתרגמים football ל"פוטבול", כנראה בלי להבחין אפילו שיש אפשרות אחרת. ולעומת זאת, מתרגם שאינו חובב ספורט תרגם "כדורגל" – גם הוא, כנראה, בלי להבחין אפילו שיש עוד אפשרות.

למה הריעו האוהדים

נזכרתי בדוגמה הזאת בעקבות הערה מעניינת של גיא הרלינג-פישר, מתרגם ועורך ספרי העיון בהוצאת תכלת. בסקירה שכתב לאחרונה על ספר מקור חדש, העיר גיא על קטע מסוים בספר: "למי שאינו אוהד כדורגל זה יישמע אולי טפשי, אבל כשאנשים בפאב לונדוני צועקים ומריעים, אין סיכוי בעולם שזה קרה מפני ש'מנצ'סטר יונייטד ניצחה הערב', כפי שטוענת בידענות אחת מדמויות המשנה". ההערה הזאת, הוסיף גיא, עלולה להישמע קטנונית, אבל הצרימה בתיאור של הסצינה או הדמות עשויה להעיד על נקודת עיוורון מחשבתית של הכותב או הכותבת, כלומר על אי-הבנה שיש פה בכלל משהו שדורש שנתמצא ונדייק בו.

מה עושים, אם כך? הרי ספרות, מעצם הגדרתה, פירושה שאדם כותב לא רק מנקודת המבט שלו-עצמו ועל דברים שראה בעיניו. גם בתרגום ובעריכה, אמנם רצוי שלמתרגם או לעורכת יהיה רקע מתאים – כמו רקע בכימיה אם הם עורכים ספר כימיה או ידע על המקום והתקופה אם הם מתרגמים רומן – אבל אף אחד אינו יודע וזוכר הכל.

תחקיר טוב מועיל, כמובן, ומתרגמים, סופרות ועורכים נעזרים במגוון רחב של מקורות, ממומחים שאפשר להטריד אותם בשלל שאלות מוזרות עד Google Street View שלוקח אותנו לטייל ברחוב שבו גרה הגיבורה. גם צוות מגוון יכול לסייע מאוד. בעבודה על כל ספר מעורבים כמה אנשים: כותבת (בספר מקור), מתרגם (בספר מתורגם), עורכת, עורך לשון ולבסוף מגיהה. צוות מגוון – בגיל, בהשכלה, ברקע – מגדיל את הסיכוי שמה שלא ילכוד את תשומת ליבו של מישהו, ילכוד את תשומת ליבה של מישהי אחרת. לכל הפחות, יהיה את מי להאשים (בלשונה של רונה, הסופרת גיבורת "הספר הלא נכון" של נעה ידלין: "ובכל זאת, היא היתה צריכה לחשוב על זה. היא היתה צריכה לשים לב לזה. מירב היתה צריכה לשים לב. מירב הרשלנית, ההמונית, העורכת הגרועה").

ועדיין, ומלבד כל אלה, נשאר עוד דבר-מה חשוב ומעניין מבחינה פילוסופית, שהוא הצורך לא רק לחפש פרט או תשובה, אלא גם להבין שלפנינו שאלה (כגון "על איזה football מדובר פה?"). אם לא הבחנו שיש פה שאלה, לא נוכל לחפש תשובה – זוהי "נקודת העיוורון" שגיא התייחס אליה. לכן נחוצה לנו איזו ערנות, או שמא פרנואידיות, שתסייע לנו להבחין במילים או בפרטים בעייתיים, אף אם הם נראים תמימים לחלוטין במבט ראשון.

•

אם אתם או יקיריכם רוצים לשמוע עוד ממחשבותיי על תרגום ועריכה (או על פרנואידיות), בשנה הקרובה אפשר לעשות זאת גם במסגרת לימודי התרגום של מכללת לוינסקי וגם בתוכנית לימודי התעודה בעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב (שבה אלמד את הקורס טקסטים עיוניים: מיומנויות וכלים). בשתי התוכניות יש צוות מרצים ומרצות מרשים, ובהם הסופרת דנה אלעזר-הלוי שתלמד את הקורס בעריכת פרוזה וספרי ילדים באוניברסיטת תל אביב והמתרגמת מאיטלקית שירלי פינצי-לב, שתלמד תרגום ספרותי במכללת לוינסקי. זה הזמן להירשם, אז מוזמנות ומוזמנים, וגמר חתימה טובה!

הידעתם ששם החודש "תשרי" מקורו במילה האכדית שפירושה "התחלה"?

שמות החודשים העבריים, החל בתשרי וכלה באלול, מקורם בלוח השנה הבבלי. החודש הבבלי שנקרא "תַשְׁרִיתֻ", "התחלה" באכדית, אמנם היה השביעי בלוח השנה הזה, אבל השנה הבבלית נחלקה לשתי עונות, קיץ וסתיו-חורף. החודש השביעי היה הראשון בעונה השנייה, עונת הסתיו-חורף, ומכאן שמו. השם נכנס לעברית בעקבות גלות בבל, והפך ל"תשרי" שלנו.

גם במקרא, כמו בלוח השנה הבבלי, חודש זה נחשב לשביעי ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ", ויקרא טז, כט; הפסוק עוסק ביום הכיפורים, י בתשרי). אך בהמשך הפך החודש הראשון של החורף לחודש הראשון בשנה כולה על פי הלוח העברי, והמשמעות של "התחלה" נעשתה מתאימה עוד יותר.

מכיוון ששמות החודשים הבבליים נכנסו לשימוש בעברית בעקבות גלות בבל, אנו מוצאים אותם רק בספרים המאוחרים במקרא (כגון "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו", זכריה ז א, או "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת", מגילת אסתר ב טז. דווקא "תשרי", אגב, אינו מופיע בתנ"ך). שיטה זו התווספה על השיטה הוותיקה יותר שבה נקראו החודשים על פי מקומם בלוח, כפי שראינו כאן: "החודש השביעי", "החודש העשירי" וכן הלאה. מלבד שתי השיטות האלה, נותרו במקרא גם עדויות לשימוש בשמות עבריים קדומים של החודשים, שמהם מופיעים בתנ"ך שלושה: יֶרַח הָאֵתָנִים (תשרי), יֶרַח בּוּל (חשוון) ויֶרַח זִיו (אייר), כולם בספר מלכים א ("בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו", מלכים א ו לז).

ולסיום, נחמד להבחין ששם החודש הראשון שלנו, שמקורו במילה האכדית ל"התחלה", נמצא ממש בסוף המילון – אם כי עדיין לפני "תת-", "תתרן" ו"תִתֹרֶת".

לקראת ראש השנה, תוכלו לקרוא עוד על שמות החודשים (והימים) כאן

על תפוחים, על המילים המציינות אותם בשלל שפות ועל גלגוליהן המפתיעים תוכלו לקרוא כאן

ועל ההיגיון הלשוני שמאחורי הצירוף "שנות טובות" (ולא "שנים טובות") תוכלו לקרוא בספרי "מוציאה לשון", שהוא מתנה מעולה לחג ולכבוד ראש השנה נמכר בהנחות כאן וגם כאן.

שתהיה שנה שנפעל בה לטוב, שנהיה טובים זה לזה ושנזכה בה להתחלות ולהמשכים טובים ומשמחים.

תודה רבה למירב וויזגן, מנהלת הספרייה העירונית אילת, שצילמה את התמונה המופיעה בברכה. כיף להתחיל שנה חדשה עם מזכרת ממפגש מלבב כל כך בשנה הקודמת!