Skip to content

איך כוכבים הפכו למלאכים

 

 

הביטוי "צבא השמיים" מופיע בתנ"ך אי-אלו פעמים, בשתי משמעויות עיקריות. האחת היא "השמש, הירח והכוכבים", והאחרת היא "מלאכים". איך קרה שאותו צירוף מילים מציין כוכבים ומלאכים? ובכן, לעיניים מודרניות נראה שאין קשר בין השניים, אך בעבר היה אף היה. בתרבויות הקדומות, גרמי השמיים נחשבו לאלים או לייצוגים של אלים. די אם נחשוב על הֶליוֹס וסֶלֶנָה, אלי השמש והירח במיתוס היווני, ועל רַע, אל השמש המצרי.

הביטוי הזה מופיע בפסוק יפה בתחילת ספר בראשית: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" – כלומר, השמיים והארץ וכל אשר בהם. אך עד מהרה מתברר שיש מי שעובדים את "צבא השמיים", כלומר רואים בהם אלים: "וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" (דברים ד יט).

בדומה לאלמנטים אחרים שמקורם בתרבויות שכנות, גם גרמי השמיים ככוחות עליונים הוטמעו ביהדות ושולבו בתוכה. "צבא השמיים" מופיע בתנ"ך גם כמשרתים של האל העומדים סביבו: "רָאִיתִי אֶת-יְהוָה יֹשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א כב יט). כלומר, גרמי השמיים הומרו מאלוהויות מתחרות למשרתיו של האל המונותאיסטי. מקובל לראות ב"צבא השמיים" במשמעות זו ביטוי נרדף ל"מלאכים" (לדוגמה, ראו מילון העברית המקראית של פרופ' מנחם-צבי קדרי). מעניין להוסיף שאחד מכינויי האל ביהדות הוא "ה' צבאות" – כינוי המציין את צבאות השמיים, או צבאות כל הברואים, או כל המלאכים, ויש לו קונוטציה קרבית-מלחמתית.

בעקבות התנ"ך, "צבא השמיים" ככינוי למלאכים מופיע גם בברית החדשה – למשל, מלאך בלוויית "צבא השמיים" מבשר על הולדת ישו התינוק – ובספרות, כגון ב"גן העדן האבוד" של מילטון (כצירופים heavenly host או host of heaven).

מעניין, אפוא, לעקוב אחר השינויים במשמעות הצירוף הזה: הביטוי "צבא השמיים" ציין תחילה את גרמי השמיים, שנחשבו בתרבויות קדומות לאלים; לפיכך, בתנ"ך ובמקורות מאוחרים יותר, ציין אותו ביטוי גם מלאכים; ואילו כיום, רוב דוברי העברית מכירים אותו כנראה בעיקר ככינוי פיוטי לכוכבים.

 

 

הביטוי "צבא השמיים" משך את תשומת לבי כיוון שהוא מופיע בספרו החדש והיפה של בנזוגי אוהד עוזיאל, תל אביב-גן עדן-גיהינום. רובנו, כאמור, מכירים את "צבא השמיים" בעיקר ככינוי פיוטי לכוכבים; אך ב"תל אביב-גן עדן-גיהינום" צירוף זה עושה פניית פרסה קלילה ושב ומקבל את המשמעות "מלאכים". עוד על הרובד הלשוני בספר תוכלו לקרוא בפוסט הקודם, כאן.

שפת ההייטק, שפת המלאכים

 

 

בימים אלה מגיע לחנויות הספר תל אביב-גן עדן-גיהינום. שלושה דברים על הספר – ראשית, הוא מקסים, מקורי ומדבר אל הלב; שנית, כתב אותו בנזוגי המחונן, אוהד עוזיאל; ושלישית – הוא מרתק מבחינה לשונית, כי נעשה בו שימוש יצירתי ומצחיק במילים ובביטויים משני שדות סמנטיים: הייטק והעולמות שמעבר.

שני התחומים האלה קיימים בספר גם ברמת העלילה: ההייטק בגלל העיסוק של גיבור הספר, והעולמות שמעבר בגלל מלאך מגן עדן ושד מהגיהינום, ששניהם מחליטים לעשות מהגיבור פרויקט אישי. המלאך מחליט להעניק לבחור אהבה, אף שעד היום נהנה לחלק את עצמו בין נשים רבות ככל האפשר; והשד מנצל את ההזדמנות כדי לאמלל את הבחור כפי שרק אדם מאוהב יכול להיות אומלל.

ובינתיים, שני העולמות האלה מתממשים במפתיע וביצירתיות גם ברובד הלשוני. שניהם מתגלים בצלצול גונג כבר במשפט הפתיחה של הספר: "בראשית היה המשרד".

ז'רגון הייטקיסטי בעולמות שמעבר

"בראשית היה המשרד" הוא כמובן פרפראזה מלאת ביטחון עצמי על הפסוק הראשון בספר "בראשית": "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (ואולי גם על "בראשית היה הדבר", מן הבשורה על פי יוחנן בברית החדשה).

ובכן, "בראשית היה המשרד", ו"המשרד" הוא גן העדן, המתגלה כסביבה הייטקיסטית מאוד, שהכרובים המתחילים עובדים בה בקיוביקלס והמלאכים מפטפטים בפינות קפה, ומבעד לקירות נשקפים גלגלי השיניים של "המכונה האלוהית". המלאך השומר של גיבור הספר, ששמו שבתיאל, שייך ל"דרג הביניים בשדרת הניהול" של גן העדן, ו"יש לו קריירה טובה בתור מלאך". את הניסיון שלו לארגן לבחור אהבה הוא מכנה "המיזם".

אותם ז'רגון ועולם תוכן מופיעים גם על רקע אימי הגיהינום. לדוגמה, השד שמונים ושבע מתחיל את הקריירה שלו בשיחה עם יועצת השמה:

"'אז יש לך אפשרות לבחור. אתה יכול להיכנס לפורגטוריום, כור המצרף, לעבור שם 372 שנים של ייסורים, ואז להגיע לגן עדן כמלאך שומר ללא גוף. או…' ופה היא ניסתה לשוות לקולה נימת התלהבות, מה שרק הוסיף לו מין חריקה מעצבנת, '…שאתה יכול לבחור להפוך לשד ולעבוד בגיהינום. יש שם תנאים סוציאליים מצוינים, תוכנית אופציות, הטבות, ביטוח מנהלים, ביטוח דנטאלי, ואתה מקבל גוף כבר ביום הראשון. חוץ מזה יש שם גם אפשרויות קידום נהדרות.'"

וירטואוזיות לשונית: מטבעות לשון חוזרים למשמעותם המקורית

מטבע הנושא, אנו פוגשים בספר מלאכים, כרובים, שרפים וכיוצא בהם; אך הווירטואוזיות הלשונית של המחבר מתגלה בביטויים שאנו רגילים לפגוש בהם במשמעות מאוחרת, מושאלת או אירונית, וכאן שבים ומקבלים במפתיע את משמעותם המקורית או המילולית. לדוגמה, הביטוי "החיפזון מהשטן" פירושו פשוט שלא כדאי למהר יותר מדי. אך השד שמונים ושבע נמצא בשאול, והשטן קיים שם פשוטו כמשמעו. "שמונים ושבע ידע שהחיפזון מהשטן. הוא פגש את אחד העוזרים האישיים שלו לפני כמה ימים לדרינק, כמו שהוא עושה מדי פעם לצורך תחזוקת יחסים, אבל למה לשחק לו לידיים אם לא מוכרחים."

בדומה לכך, שמונים ושבע וידידה הולכים יחד במסדרונות הגיהינום, "מתרחקים בלי משים מעורקי התנועה הראשיים, ופונים למעברים שכוחי אל במיוחד של המקום שכוח האל ביותר ביקום". מקום שכוח אל הוא מקום נידח ומרוחק, אך בהקשר זה הביטוי מקבל משמעות עזה ומילולית: הגיהינום הוא המקום המרוחק ביותר מנוכחותו של האל.

כך גם בגן העדן: המלאך שבתיאל "לא היה ממש ער לעניין … עד שאחת הנשמות הטהורות טרחה להסב את תשומת לבו לכך שהאיש שלו שוקע לפעמים במיני מחשבות עגמומיות למדי". הקוראים מבינים את "הנשמות הטהורות" כמקובל כיום, כלומר כביטוי אירוני, אך מיד מגלים שטעו: "שבתיאל קיבל את החדשות ברגשות מעורבים. מצד אחד החמיא לו שנשמה טהורה מתעניינת בפרויקט שלו. הנשמות הטהורות היו מלאכים לשעבר, ותיקים, בני עשרות אלפי שנים…".

השפה מלווה את העלילה

ברומן "תל אביב-גן עדן-גיהינום", השפה מלווה אפוא את העלילה באופן משעשע ויצירתי, כשהיא שואבת משניים מהעולמות העיקריים המתוארים בספר. הגיהינום וזוועותיו וגן העדן ונפלאותיו לובשים כאן אופי מבדר בעזרת ז'רגון ממסדרונות קומברס, ומטבעות לשון שגורים מקבלים טוויסט מפתיע המזכיר לנו את עולם המחשבה הדתי שממנו הגיעו.

 

"תל אביב-גן עדן-גיהינום" של אוהד עוזיאל ראה אור בהוצאת טוטם, בעריכת לילי פרי, העורכת הראשית של ההוצאה. אפשר להשיגו בחנויות וגם אונליין.

 

 

מה הקשר בין תרתי משמע לתרי זוזי?

 

 

בקרוב אנו עומדים לשיר על גדי שנקנה בתְרֵי זוּזֵי, כלומר בשני זוזים, שהרי תְרֵי (או תְרֵין) פירושו "שניים" בארמית. הפתגם "מילה בסלע, מַשְׁתּוֹקָא בִּתְרֵין" פירושו "מילה בסלע, שתיקה בשניים"; "סלע", כידוע, הוא שם של מטבע, והביטוי אומר ששתיקה יקרה לפעמים ממילים, כלומר, לפעמים כדאי לשתוק (אמרה נכונה מאין כמותה).

וכשם ש"תְרֵי" בארמית פירושו "שניים", "תְרֵי-עשר" הם שנים-עשר. ו"תְרֵי-עשר" התקצרה לה והפכה ל"תריסר", מילה שימושית שנקלטה היטב בעברית.

אך הידעתם שיש קשר בין ה"תרי" של תרי זוזי לבין הביטוי "תרתי משמע"? תַרְתֵי (או תַרְתֵין) הוא צורת הנקבה של תְרֵי, שפירושה "שתיים". תַרְתֵי מַשְמָע פירושו "משמיע שתיים", כלומר לדבר יש שתי משמעויות, שני מובנים ("נרות מנגנים, המצאה מדליקה תרתי משמע!").

בדומה לכך, תַרְתֵי דְסָתְרֵי פירושו "שתיים הסותרות", כלומר שני דברים הסותרים זה את זה ("חמין קליל זה תרתי דסתרי").

 

תודה לרוני הפנר מהשפה העברית על התשובה המועילה, שסייעה בהכנת הפוסט.

בתמונה: מטבעות קרתגיים. לא זוזים, אבל שניים.

 

הרטוריקה של ה"בוקר טוב"

 


 

רוני: בוקר טוב.

בועז: זה לא בוקר טוב, זה בוקר רע מאוד, כי…

מה קרה בדיאלוג הזה? רוני פתחה בנוסחה המקובלת "בוקר טוב", ובועז השיב שהבוקר אינו טוב – תגובה שמופיעה לא מעט, למשל בפתיחת ראיונות ברדיו. נשאלת השאלה: האם "בוקר טוב" הוא איחול, קיצור של "שיהיה לך בוקר טוב"? או שהוא קיצור של משפט חִיווּי, כלומר משפט המתאר את המצב בפועל, כגון "הבוקר הזה הוא טוב"?

לכאורה, ייתכן ש"בוקר טוב" הוא תיאור של המצב, בדומה למשפטים כגון "איזה יום מקסים" או "את נראית מהממת", הנאמרים גם הם בסיטואציות של פגישה ואמורים להיות תיאור של המציאות, אף אם תיאור אופטימי. אך בעיניי ברור למדי שלא מדובר בקביעה עובדתית אלא בברכה, באיחול. לראיה, הנוסחות המקבילות "לילה טוב", "שבוע טוב" ו"שנה טובה" נאמרות לקראת הלילה, השבוע שבפתח או השנה החדשה, ולא במהלכם. ברור אפוא שהן איחולים, ולא תיאורים. סביר להניח ש"בוקר טוב" דומה להן במשמעותה.

"בוקר טוב" בגרמנית: מה מגלות לנו היחסוֹת?

נוסחות דומות מאוד ל"בוקר טוב" קיימות גם בשפות אחרות, כגון ערבית (סבאח אל-ח'יר), אנגלית (good morning) וגרמנית (guten Morgen). גם בשפות אלה, הצירוף "בוקר טוב" עומד בפני עצמו, ולא כחלק ממשפט. אך בכמה מהן, הדקדוק רומז לנו על המבנה התחבירי של המשפט המסתתר מאחורי הביטוי הבודד. אלה הן השפות שיש בהן יַחֲסוֹת (cases).

יַחֲסָה, כידוע, היא סימון של מילה המציין את מעמדה התחבירי במשפט. לדוגמה, שם עצם מסומן בצורה אחת אם הוא נושא המשפט (כמו במשפט "התינוק מחייך") ובצורה אחרת אם הוא משמש כמושא ישיר (כמו במשפט "תן לי את התינוק"). בעברית, כמובן, אין יחסוֹת, ולכן המילה "התינוק" מופיעה באותה צורה כשהיא משמשת כנושא (במשפט הראשון) וכשהיא משמשת כמושא ישיר (במשפט השני); אך בשפה שיש בה יחסוֹת, שם העצם היה מסומן בצורה שונה בכל אחד משני המשפטים האלה – למשל, באמצעות סיומות שונות.

גרמנית, למשל, היא שפה שיש בה יחסוֹת. והנה, הביטוי "בוקר טוב" בגרמנית – guten Morgen – הוא ביחסת מושא ישיר (accusative), ולא ביחסת נושא/נשוא (nominative). אילו הביטוי "בוקר טוב" היה נושא המשפט, צורתו בגרמנית הייתה guter Morgen, כמו במשפט Ein guter Morgen erfreut das Herz – "בוקר טוב משמח את הלב". הצורה guten Morgen מעידה שה"בוקר טוב" הזה נמצא ביחסת מושא ישיר, כלומר, שצמד המילים guten Morgen נתפס כחלק מהמשפט "אני מאחל/ת לך בוקר טוב". מכיוון שנוסחה דומה קיימת בשפות רבות, יש בכך עניין מסוים, אף שברור שאי-אפשר ללמוד מגרמנית ישירות על עברית.

אי-הבנה כאמצעי רטורי

אם "בוקר טוב" הוא אכן איחול, ולא תיאור של המציאות – ונראה לי ברור למדי שזה אכן כך – מדוע אנו שומעים שוב ושוב תשובות בנוסח "לא, זה לא בוקר טוב"? תשובה בנוסח זה היא כנראה אמצעי רטורי. בועז – המשתתף השני בדיאלוג שלמעלה – מבין שה"בוקר טוב" של רוני הוא ברכה (ויותר מזה, שזוהי נוסחת פתיחה סטנדרטית מנומסת). אף על פי כן, הוא בוחר לא להגיב עליו כעל ברכה ("בוקר אור", או "בוקר טוב גם לך") אלא כעל טענה, תיאור של העובדות ("לא נכון"). בכך הוא משיג שתי מטרות – מגיע מיד אל הנושא שמטריד אותו, מטרה חשובה כאשר הזמן מוגבל, למשל בשידור רדיו; ומושך תשומת לב משום שתגובתו אינה הולמת בדיוק את הסיטואציה, ולכן מפתיעה ומסקרנת.

מהלך רטורי דומה נעשה בדיאלוג מהסוג הזה, שגם הוא שכיח:

רוני: אתה לא יכול להגיד דבר כזה.

בועז: הנה, אמרתי.

האמירה של רוני היא נורמטיבית: היא אומרת מה ראוי, כיצד נכון להתנהג ולדבר. בועז מבין זאת כמובן, אבל מעמיד פנים שהאמירה של רוני הייתה תיאור של המציאות ("אי-אפשר לעשות X") ועונה בהתאם ("דווקא אפשר"). גם כאן, בועז משיג שתי מטרות – הוא גורם בלבול ויוצר רושם שסתר את דבריה של רוני, וכך משיג יתרון בוויכוח.

שיהיה לכולנו בוקר טוב ומבורך.

 

דנה אלעזר-הלוי הצביעה בפניי על העניין הלשוני שבדיאלוגים מסוג "בוקר טוב"/ "לא בוקר טוב", וכן על הרלוונטיות של היחסוֹת לסוגיה – תודה רבה, דנה! תודה רבה גם לאנדריאס פפר, שסייע בהכנת הדוגמה מגרמנית.

בילבי: מודל פמיניסטי פנטסטי?

 

 

בילבי של אסטריד לינדגרן נחשבת לדמות מרשימה של ילדה חזקה, ומופיעה כמעט בכל רשימה של ספרי ילדים מומלצים המבטאים השקפה פמיניסטית. גם אני אוהבת את בילבי; ובכל זאת, כשהגיע תורה של בתי להכיר אותה, הרהרתי שוב על תפיסת הנשיות שמשקף הספר הזה.

לכאורה, בילבי היא מופת של דמות נשית עצמאית וחזקה – צעירה, כמובן, דמות של ילדה. בילבי היא הילדה הכי חזקה בעולם, היא מרימה את הסוס שלה על הידיים ומעבירה אותו מהגינה למרפסת. היא עצמאית (חיה לבדה בבית, בלי הורים) וגם עצמאית כלכלית (יש לה מזוודה מלאה מטבעות זהב). היא "מחליטה על עצמה", בלשון הילדים, ולכן לא לומדת בבית ספר. בילבי אינה מצייתת למודלים מקובלים של מראה וטיפוח נשיים; כפי שהיא אומרת לרוקח, "אני לא סובלת מהנמשים שלי, אני נהנית מהם". היא אמיצה, זריזה ופיקחית, ושוב ושוב מעמידה במקומם גברים שמנסים לנהל את חייה (השוטרים שמנסים לקחת אותה לבית יתומים), או לקחת ממנה את רכושה (זוג הפורצים), או פשוט חושבים שהם חזקים ממנה (ה"איש החזק" בקרקס).

בילבי מצליחה להיות כל הדברים האלה, ויחד עם זאת היא לא רצינית, לא "חינוכית" וגם לא שונאת גברים – לא רק ששני חבריה הטובים הם טומי ואניקה, בן ובת, אלא שכל ההתמודדויות שלה עם גברים הן ברוח של עליזות ומשחק. עם השוטרים היא משחקת תופסת, ואת שני הפורצים שניסו לשדוד את מזוודת הזהב שלה היא מזמינה לנגן ולרקוד איתה, ולבסוף נותנת מטבע זהב לכל אחד.

אז אם כל כך טוב, מה רע? שבילבי היא דמות פנטסטית, גדולה מהחיים כמעט עד כדי קריקטורה, בעולם ריאליסטי. לבילבי יש ממש כוחות-על – איזו ילדה יכולה להרים סוס? – אבל חוץ ממנה-עצמה (ומאבא שלה), שום דבר בסיפור אינו פנטסטי: העיירה, בית הספר והמורה, הילדים האחרים, וכמובן טומי ואניקה, שהם ילדים מציאותיים בהחלט, ובניגוד לבילבי חייבים ללכת לישון בזמן, ללבוש בגדים נקיים ולהכין שיעורים. ואצל הילדים המציאותיים האלה, טומי ואניקה, הסטריאוטיפים המגדריים חוגגים – טומי אמיץ ופיזי יותר, ואילו אניקה פוחדת מטיפוס על עצים ומרוחות רפאים, ועסוקה בדאגה לניקיון השמלה שלה. השילוב בין בילבי לעולם שסביבה דומה לדמות קומיקס המצוירת על צילום, כאילו המחברת אומרת לנו, בעצם: שימו לב, הילדה האמיצה והחזקה הזאת היא דמיונית. מי שאמיתית זו היא, אניקה.

ובכל זאת, השורה התחתונה של הספר היא אופטימית. בסוף הספר בילבי פוגשת שוב את אבא שלה, הרב-חובל "מלך הכושים", ומתכוונת לנסוע איתו: הפנטזיה הזאת של דמות נשית חזקה ועצמאית עומדת להיעלם לארץ הדמיון. אך ברגע האחרון היא מתחרטת, כדי לא לשבור את לבם של טומי ואניקה, ומחליטה להישאר. זו אולי הדרך של לינדגרן לומר לנו: כרגע בילבי היא דמיונית, מודל שאינו יכול להתממש במציאות, אבל היא נשארת איתנו. אולי אניקה, כשתגדל, תהיה קצת דומה לה.

 

תודה לרונית דינצמן, מחברת "לב היער", שהדיון בינינו הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

 

אטימולוגיה עממית: קרבת משפחה מדומיינת

 

 

בעקבות הפוסט שעסק במקור המילה "מַצְפּוּן", שאלו אותי כמה קוראים אם אין קשר בין "מַצְפּוּן" ל"מַצְפֵּן".

כאשר מתבוננים בשתי המילים האלה, אפשר בהחלט לקבל את הרושם שהן קשורות: הן דומות באותיותיהן ובצליליהן ויש קשר הגיוני בין משמעויותיהן – כשם שהמצפן מכוון אותנו בדרכנו, כך המצפון מכוון אותנו בבחירותינו המוסריות. הקשר בין שתי המילים הגיוני עד כדי כך, שבאנגלית קיים הביטוי moral compass: מצפן מוסרי. זוהי כמובן מטאפורה, הקושרת בין המצפן לבין החוש המוסרי שלנו, המצפון.

אך למרות הדמיון באותיות, בצלילים ובמשמעות, אין קשר בין המילים "מַצְפּוּן" ו"מַצְפֵּן": "מצפן" נגזרת כמובן מ"צָפוֹן" (הכיוון), ואילו "מַצְפּוּן" נגזרת מן השורש צפ"נ, ופירושה המקורי "מקום מחבוא" או "משהו חבוי". (אמנם, ייתכן שיש בין המילים קשר עקיף: אבן שושן מציין כמה השערות על מקור המילה "צָפוֹן", ואחת מהן היא שהשמש בכיוון זה "צפוּנה" והאור מועט. ייתכן אפוא ששתי המילים מקורן בשורש צפ"נ, הקשור למשמעות "חבוי, נסתר"; אך אין ביניהן קשר ישיר יותר.)

אף על פי כן, לרבים נדמה כי בין שתי המילים האלה קיים קשר אטימולוגי (של מוצא משותף) הקושר בין המשמעויות של התמצאות מוסרית והתמצאות גיאוגרפית. תפיסה שגויה כזו של דוברי השפה נקראת "אטימולוגיה עממית". הבנה מוטעית כזו מובילה לעתים לשינוי במשמעותה של מילה.

המילים "מסתור" ו"מִסְתָּר", למשל, מופיעות במקרא במשמעות "מקום מחבוא": "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל-יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד', ו'). אך בעברית בת ימינו, צורות הנסמך של מילים אלה מציינות דברים נעלמים וסודיים – "מסתרי פריז", "מסתורי העל-טבעי". משמעות זו של המילים מקורה במילה היוונית mysterion, שפירושה "סוד", אשר נכנסה לשימוש בלשון חז"ל. הדמיון הצלילי בין mysterion ל"מסתור", והקרבה המסוימת בין משמעויותיהן, יצרו כנראה את הרושם שהן קשורות זו לזו, והשפיעו על השימוש בשתי המילים: המילה mysterion, המופיעה בלשון חז"ל גם בכתיב "מסטורין" (או "מסטירין") וגם בכתיב "מסתורין", נכתבת כיום רק בתי"ו, כאילו נגזרה מהשורש העברי סת"ר; וצורות הנסמך "מסתרי –" ו"מסתורי –" קיבלו את המשמעות של משהו סודי ונעלם, שמקורה ב-mysterion.

כמו במילים שנוצרו עקב טעויות קריאה והעתקה (כגון "פוחלץ" ו"לסטים"), ההבנה השגויה שהובילה לשינויים במילים האלה אינה משפיעה על הפופולריות שלהן ועל מקומן המכובד בשפה.

 

תודה לטריליאן, שהזכירה את הביטוי moral compass בתגובה לפוסט שעסק ב"מצפון".

 

האוהבים מוצאים להם מקום גם על רוחב החרב

%d7%9b%d7%a9%d7%90%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%9c%d7%a9%d7%9b%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%91

 

ספר מרנין נחת לאחרונה על שולחן הבלוג: טובה חוכמה מפנינים – פתגמים מארון הספרים היהודי, מאת המחבר אברהם רמי דיין ובהוצאת ספרי צמרת. בספר מאות פתגמים ואמרות מהמקורות היהודיים, מהתנ"ך דרך התלמוד ועד ספרות ימי הביניים והספרות החסידית. האמרות מאורגנות בשערים על פי נושאים, כגון "אהבה", "חברות", "הנהגה ומנהיגות", "כלבים" – בחיי – וגם שער "לימוד", שיש בו אמרות רבות בנושא קריאה וספרים. הספר ערוך בקפדנות, אמרות המופיעות במקורן בארמית מתורגמות לעברית נאה, ולכל פתגם יש הסבר ומראה מקום מדויק (כל אלה שבדקתי היו נכונים).

עלעול בדפים מעלה אמרות שקצתן מצחיקות, אחרות מפתיעות. מצאתי, כמובן, רבות מוכרות לי, אך גם רבות שטרם הכרתי לפני כן. אחת המלבבות ביותר היא "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", אמרה של הרב יצחק קַנְפַּנְטוֹן ("הגאון מקסטיליה") בספרו "דרכי התלמוד"; המשך המשפט הוא "לכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים" – עצה שרבים יקבלו ברצון. עצה משעשעת מפי רד"ק היא "לא להקשיב לדברי האם אלא לדברי השכנות" (כלומר אם ברצונכם לשמוע על הבת, אל תקשיבו לאמה אלא לשכנות, משום שהן אובייקטיביות – עצה תמימה למדי).

כמה אמרות יפות במיוחד מצאתי בשערים "אהבה" ו"זוגיות". ממסכת סנהדרין קיבלנו את האמרה הפיוטית "כשאהבנו, יכולנו לשכב על רוחב החרב": זוג אוהבים יכול לגבור על כל הקשיים, ואולי גם – לזוג מאוהב, אפילו רוחב החרב אינו צפוף מדי. ר' נפתלי מרופשיץ קבע בחוכמה "הסימן לאהבה אמיתית הוא השכחה"; והוסיף הסבר – "כאשר אדם שוכח את עצמו, וחושב רק על מי שהוא אוהב". יפה אמר ר' נפתלי מרופשיץ; ואפשר לומר גם – אולי האדם אינו שוכח את עצמו, אלא את הצדדים הפחות סימפטיים של יקירו או יקירתו; האוהב מוכן לראות את הטוב ולשכוח את השאר. וכמובן, האמרה החכמה והקולעת שאינה זקוקה לפרשנות: איש ואשה זכו – שכינה ביניהם.

 

הפוסט הזה מוקדש באהבה רבה לבנזוגי אוהד, שהיום הוא יום הולדתו. אוהד הוא הקורא הראשון של כל פוסט ב"הקוראת הראשונה", ואין רשומה שלא תרם לה משפע ידיעותיו ומבהירות הניסוח שלו. יום הולדת שמח!

 

אצבעות מנומסות

%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94

 

"אצלנו בכיתה עושים לפעמים ככה, כדי לא לעשות את התנועה הגסה," אמרה לי בתי אביגיל והדגימה את התנועה שלמעלה: ארבע אצבעות קמוצות ורק האצבע הסמוכה לזרת מורמת.

השפה המדוברת מלווה, כידוע, בסימנים לא-נשמעים – מחוות של הפנים והידיים. תנועה או קבוצת תנועות בעלת משמעות מוסכמת נקראת קינמה (kineme); לדוגמה, התנועה שבה האגודל פוגש את שתי האצבעות הסמוכות לו ויוצר עיגול, וכף היד עולה ויורדת כמה פעמים, פירושה בישראל "סבלנות, עוד רגע".

לתנועה יכולה אפוא להיות משמעות מוסכמת, שאינה קשורה ישירות לתנועה עצמה: בניגוד, למשל, להצבעה באצבע על מה שמדברים עליו, שהיא תנועה אינטואיטיבית מאוד, צורת העיגול והנעת כף היד מעלה-מטה אינה קשורה באופן טבעי למשמעות של המתנה, ואכן – באיטליה יש לתנועה הזאת משמעות אחרת לגמרי.

תנועה כזו, בעלת משמעות מוסכמת ושרירותית, דומה אפוא למילה – נאמרת או כתובה. אך התנועה וההסבר של אביגיל הצביעו על רמה נוספת של מורכבות. התנועה הזאת היא סוג של יופמיזם, "לשון נקייה" בעברית – כלומר ביטוי מרוכך ומנומס המחליף ביטוי הנחשב בוטה ולא ראוי. דוגמאות ללשון נקייה בעברית הן "מחלה קשה", המשמשת כחלופה דיסקרטית ל"סרטן", וגרסאות הומוריסטיות ומעודנות יותר של קללות, כגון "בן יונה" ו"בן אלף". בדומה לכך, התנועה המשתמשת באצבע הרביעית, הקמיצה, היא חלופה מרוככת ומרומזת לתנועה המשתמשת באצבע השלישית.

התנועה הזאת היא אפוא קינמה המהווה "לשון נקייה", ומחליפה קינמה שהיא "טאבו לשוני", כלומר פוגענית ולא מקובלת.

אך בכך לא תם העניין הלשוני שבתנועה הזאת. אותה תנועה עצמה היא דוגמה נפלאה גם למטונימיה, כלומר האמצעי הלשוני של ציון דבר-מה באמצעות דבר-מה אחר הקרוב אליו במקום או בזמן (כפי שתיארנו כאן). דוגמה מקובלת למטונימיה היא אמירה כגון "שתיתי את כל הבקבוק" – במשפט הזה, המילה "בקבוק" מציינת כמובן את המיץ שבבקבוק, ולא את הבקבוק עצמו. והנה, בתנועה שתיארנו, האצבע המורמת מסמנת למעשה את האצבע שלידה! כלומר, התנועה המנומסת (יחסית) הזאת של ילדי יסודי היא בעת ובעונה אחת דוגמה ליופמיזם וגם למטונימיה – "טקסט" תנועתי קטן ומתוחכם.

השאל לי מילה

%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94

 

"האם יש קשר בין 'מַצְפּוּן' ל'צָפוּן'?" שאל אותי מוטי דיסקין. "בערבית 'מצפון' הוא 'דָמִיר', בדומה למילה העברית 'טָמִיר', שפירושה 'נסתר, סודי'. האם יש קשר?".

אכן, יש ויש קשר. כל שפה קולטת השפעות משפות אחרות; רשימת השפות שהשפיעו על העברית היא ספר היסטוריה בזעיר אנפין, מאכדית וארמית בזמנן ועד אנגלית כיום. בימי הביניים הייתה לערבית השפעה רבה על העברית, גם משום שכמה וכמה חיבורים פילוסופיים ותורניים של מחברים יהודים נכתבו בערבית – ובהם "מורה נבוכים" של הרמב"ם, "ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי ו"חובת הלבבות" של בחיי בן יוסף אבן פקודה. רבים מחיבורים אלה תורגמו מערבית לעברית עוד באותה תקופה, רבים מהם על ידי המתרגם יהודה אבן תיבון, שכונה "אבי המעתיקים", כלומר בלשון ימינו – "אבי המתרגמים".

תרגום הטקסטים האלה דרש מונחים ומילים שחסרו בעברית; כך נכנסו לעברית עשרות מילים שמקורן בערבית, כגון "קוטר" ו"תאריך". מילה משפה אחת הנכנסת לשימוש בשפה אחרת נקראת, כידוע, מילה שאולה; אך אפשר לאמץ מילים גם בדרכים עדינות ומתוחכמות יותר. אחת מהן היא שאילת משמע: מילה הדומה למילה בשפה אחרת באחת מהוראותיה (משמעויותיה) רוכשת לעצמה עוד משמעות שלה. על פי רוב, צמד המילים דומות זו לזו במשמעותן המוקדמת או המוחשית יותר, ואחת מהן מאמצת מן האחרת גם משמעות מאוחרת או מופשטת יותר. כך המילה "עכבר" בעברית מציינת כיום גם את עכבר המחשב, בעקבות mouse באנגלית.

המילה "מַצְפּוּן" מופיעה במקרא במשמעות "מחבוא" או "דבר חבוי, מטמון" – למשל "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א ו). המילה הערבית המציינת את רגש המוסר היא כאמור דָמִיר (או בתעתיק מדויק יותר – צ'מיר), הנגזרת מהשורש ד.מ.ר. שורש זה בערבית מורה על דברים נסתרים, חבויים, צפונים. לפיכך, כאשר התעורר הצורך לתרגם מילה זו לעברית, היה נוח לבחור במילה "מַצְפּוּן", שפירושה הבסיסי דומה, ולהעניק לה גם את המשמעות המופשטת יותר, של רגשות כמוסים – ובפרט רגש המוּסר.

שאילת משמע היא תהליך סמוי (צפון!) יותר מאשר שאילת מילה: המילה המתקבלת היא עברית בצורתה ובמקורה, ודרושה תשומת לב כדי להבחין שאחת ממשמעויותיה הועתקה משפה אחרת.

 

 

תודה רבה למוטי דיסקין על שאלתו המרתקת, ולאוהד עוזיאל ולקולגות מפורום אג'נדה על העזרה בתעתיק מערבית.

 

 

מאנגלית לעברית: הופכים והופכים שוב

2000px-merge-split-transwiki_default_2-svg

 

מילים יחידות שעוברות משפה לשפה – זו תופעה מוכרת. אבל מה קורה כשמילים מהגרות יחד, כצירוף? לא רק "פריק", אלא "קונטרול פריק"? לא רק "ביוטי" (איפור וטיפוח), אלא "ביוטי בלוג"?

יש שפות ששמות תואר מופיעים בהן לפני שם העצם; כך זה באנגלית – yellow flower, big red bus. ויש שפות ששמות תואר מופיעים בהן אחרי שם העצם; כך זה בעברית – פרח צהוב, אוטובוס גדול ואדום. כך גם שמות עצם המצטרפים לשם העצם העיקרי: "בריכה" בעברית הופכת ל"בריכת דגים"; pond באנגלית הופכת ל-fish pond.

"פריק" באנגלית פירושו "חריג"; "קונטרול פריק" הוא אדם שחשוב לו מאוד לשלוט בהתרחשויות, לנהל ולהכתיב את כל מה שמתרחש סביבו. "קונטרול פריק" נכנס לשימוש בעברית כפי שהוא, בשלמותו (אף שקיימת גם החלופה העברית "חולה שליטה"). עד כאן טוב ויפה, אלא שיש לו אח חורג – הצירוף המצחיק "פריק קונטרול", שלמרבה ההפתעה נמצא בשימוש נרחב, אף שפירושו המילולי באנגלית הוא בערך "שליטה בפריקים", "שליטה במוזרים".

מדוע נוצר, בעצם, הצירוף ההפוך "פריק קונטרול"? מה ההיגיון הלשוני שבו? ייתכן שמקורו בתחושה אינטואיטיבית של דוברי עברית, שסדר המילים צריך להיות הפוך מאשר באנגלית.

צירוף משונה נוצר גם כשסדר המילים המקורי נשמר, אך אחת מהן מתורגמת לעברית. כך, Google Maps מתורגם לעתים כגוגל מפות ("גוגל" עצמם מתרגמים אותו היטב כ"מפות גוגל"). גם סיומת עברית מספיקה כדי לערער את משמעות הביטוי: African American הוא קודם כל אמריקאי (ממוצא אפריקאי). בעברית אדם כזה יהיה אמריקאי-אפריקאי. כאשר מעניקים למילים סיומות עבריות אך שומרים על הסדר של האנגלית, מתקבל הצירוף אפריקאי-אמריקאי – כאילו היה מדובר באפריקאי ממוצא אמריקאי, ולא להפך.

אך יש גם צירופי מילים שעובדים בשתי הצורות, גם המקורית וגם ההפוכה. מתי זה קורה? כאשר שתי המילים באנגלית נכנסו לשימוש בעברית באופן בלתי תלוי ובלי לשנות את צורתן. לדוגמה, בלוג העוסק בטיפוח ובאיפור נקרא באנגלית beauty blog. המילה "ביוטי" נכנסה לשימוש בעברית כפי שהיא, מחוסר מקבילה עברית מדויקת, וכך כמובן גם "בלוג". לפיכך קיימים בעברית גם הצירוף ביוטי בלוג, השומר על סדר המילים המקורי באנגלית, וגם הצירוף בלוג ביוטי. בצורה השנייה המילים אמנם נשארות כפי שהן, אבל הסדר הוא עברי: בלוג אוכל, בלוג אופנה, בלוג מוזיקה, בלוג ביוטי.

 

 

העורכת, המתרגמת והסופרת דנה אלעזר-הלוי הצביעה בפניי על הצירופים מסוג "אפריקאי-אמריקאי" ודומיהם, ואף העניקה לתופעה את הכינוי החינני "תחביר מבוכתי". תודה רבה, דנה! תודה גם לדדן עוזיאל, שהסב את תשומת לבי לקיומו של הצירוף "פריק קונטרול".