דילוג לתוכן

סיפורים בזמן עתיד

הגיע הזמן לדבר שוב על זמן: בפינתי ב"מה שכרוך" היום (כאן, דקה 26:44) דיברתי עם מיה סלע ויובל אביבי על יצירות שכתובות בזמן עתיד.

"עתיד"? כן. רוב יצירות הספרות כתובות בלשון עבר ("היא יצאה לגינה והתבוננה סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה") ומקצתן בזמן הווה ("היא יוצאת לגינה ומתבוננת סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה"). הדמויות, כמובן, עשויות לחשוב ולדבר במגוון זמנים, אבל הקול המספר של היצירה מתאר בדרך כלל את האירועים כאילו התרחשו בעבר, או לחלופין – כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו, לנגד עינינו. קול מספר הכתוב בלשון עתיד מופיע במיעוט קטן מאוד של יצירות; בדומה לכתיבה בגוף שני, ששוחחנו עליה כאן, זוהי בחירה חריגה, ומשום כך מעניינת במיוחד. למעשה, היא חריגה עד כדי כך שיש מי שבטוחים שהיא אינה קיימת כלל – אך מיד נראה שהיא קיימת בהחלט, אצל מגוון כותבים מישעיהו עד אתגר קרת.

נתחיל בספר הספרים, ונבחר לנו דוגמאות מפרק ב של ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם (ב) … וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ד) … וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו (ז)".

נשים לב שבמקרא השימוש בצורות הפועל לסימון הזמן הוא מורכב יותר מאשר כיום; מכל מקום ישעיהו מתאר עתיד אפשרי, הלא הוא "אחרית הימים".

והנה קטע הכתוב בזמן עתיד מתוך שיר של המשורר הרומי וירגיליוס, "האֵקלוֹגה הרביעית”, בתרגום יורם ברונובסקי. המשורר מתאר תור זהב מיוחל, כלומר גם כאן סוג של חזון אחרית הימים:

מישעיהו ומווירגיליוס נמשיך לאתגר קרת, ולסיפור הקצר שלו "היום יומולדת", מספרו "צינורות" (1992). הסיפור היה בזמנו אהוב מאוד והרבו לצטט ממנו בברכות יום הולדת, ואם נקשיב לו היטב, נראה שיש לו דמיון מסוים לנבואות אחרית הימים שפגשנו:

יפה – ראינו אם כן נבואת נחמה של ישעיהו ושיר של וירגיליוס המתארים שניהם תמונת עתיד נכספת; וטקסט אישי של אתגר קרת, המתאר עתיד שהוא מייחל-מאחל לנמענת שהוא פונה אליה.

בספר "שיעורים בתעופה" של ג'קלין מוריארטי, רובו המכריע של הספר כתוב בזמן עבר, והקול המספר עובר לזמן עתיד בפרק האחרון. "ובינתיים, מה שלא תעשי, הנה בא העתיד, רועם לעברך," כותבת מוריארטי, בתרגום תומר בן אהרון. "את יכולה לתאר לעצמך פחות או יותר, מרגע לרגע, מה עומד לקרות." והיא אכן מתארת לה:

כמו ביצירות הקודמות שפגשנו, העתיד שמתואר כאן הוא אפשרי, לא ודאי; המספרת מסיימת את הספר במילים "כמו שאמרתי, את יכולה לתאר לעצמך. רוב הדברים האלה יקרו".

עתיד אפשרי מופיע גם ב"נשיקה של טבחית" של מיכל שטיינר:

"והוא יגיד למשל, אולי: בואי נשב עוד קצת. וישב ויחכה שתבוא ותשב […] הוא יגיד: תשמעי אגדה… פעם היה ילד אחד, שגדל בשכונה אחת, בירושלים, ולמד תורה בחדר, והדבר האחרון שהוא חשב שיהיה לו כשהוא יגדל יהיה מסעדה. והיא תגיד: פעם היתה ילדה אחת, בתל אביב, שכל מה שהיא רצתה בחיים שלה היה שתהיה לה מסעדה."

כמו במקרים רבים אחרים, ז'אנר המדע הבדיוני מספק לנו גם הפעם דוגמה מעניינת ויוצאת דופן. בנובלה היפה של טד צ'יאנג "סיפור חייך", שראה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן ובהוצאת אופוס, הגיבורה פונה בליבה אל בתה שעדיין לא נולדה, ומספרת לה במחשבותיה על מהלך חייה העתידי. הפעם (אזהרת ספוילר!), זה איננו עתיד אפשרי, אלא עתיד ידוע, דטרמיניסטי; הגיבורה היא בלשנית, וכתוצאה מלימוד שפה חייזרית, היא זוכרת את העתיד כפי שהיא זוכרת את העבר. הסיפור הזה, אגב, היה הבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב.

כאשר מדובר על זמן הסיפור, הזמן שבו כתוב הקול המספר, ההשוואה המקובלת היא בין זמן עבר לזמן הווה; אך הכתיבה בעתיד מסמנת הבדל בסיסי ומהותי יותר. כתיבה בזמן עבר היא הבחירה השכיחה, המבוססת על הדרך הטבעית לספר סיפורים שאכן קרו במציאות; כתיבה בזמן הווה משדרת מיידיות ומקרבת את הקוראים לסיפור. מכל מקום, ההבדל בין הבחירות הוא סגנוני ביסודו. כך או כך, ההתרחשויות – אף שהן בדויות – מתוארות כעובדה קיימת במציאות. כתיבה בזמן עתיד, לעומת זאת, מתארת את האירועים כאפשרות, כספקולציה: נבואה, תקווה, איחול או השערה.

מעניין להבחין גם כי בכמה מהדוגמאות שהבאנו כאן, הכתיבה בלשון עתיד מצטרפת לכתיבה בגוף שני. שתי הבחירות האלו נדירות, כל אחת מהן בפני עצמה, אך הן מרבות להופיע יחד, כאשר המספר פונה לאדם אחר ומספר לו על האירועים העתידים (או העשויים) להתרחש.

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ליצירות בזמן עתיד, ובפרט לעדה באר, לתמי ניניו, לאלעד כץ, לאריק שגב, ללי עברון ולירין כץ.

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

ביום חמישי 16 ביוני אחתום בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (מתחם התחנה, 20:00 עד 21:00)

וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, אותן שעות).

להתראות!

מילות זמן: הממד הרביעי של הטקסט

"כבר", "עדיין", "מאז", "לפני": מילים כגון אלה גם מסמנות ציר זמן, אם ניזכר לרגע במושג מתחום המתמטיקה, וגם פורשות את הטקסט ומצמידות אותו לציר הזה, כמעין נעצים מילוליים קטנים אך חשובים. על כך שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:15).

השיר "בוקר איטי" של רות קינן (מתוך הספר שולחנות הפוכים) הוא דוגמה נפלאה גם לעניין ציר הזמן וגם ליחסיות האיינשטיינית של הזמן – שכן הזמן נע בקצב שונה בעבור שתי הדמויות שבשיר הזה. וחוץ מזה הוא פשוט שיר מופלא:

ראינו כאן את המילים "עד" ו"כבר", "בעודי" ושוב "כבר", שמסמנות גם את ציר הזמן של השיר הזה וגם את קצב ההתקדמות השונה של הזמן בעבור האֵם ובעבור בנה. ופה מעניין לציין הסבר אפשרי יפה שמצאתי למקורה הלשוני של המילה "כְּבָר": המילון האטימולוגי של קליין מציין כי ייתכן שהיא קשורה למילה "כְּבָרָה", כלומר מה שסונן ועבר דרך הנפה, הכברה, הוא מה שכבר עבר, כבר היה.

המילה "כבר" מופיעה גם באחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מספר קוהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קוהלת א י)

כאן ה"כבר" מפנה אותנו אל תחושת הזמן המעגלי שמבטא הפרק הזה בקוהלת: הנחלים הולכים ושבים, הרוח הולך ושב, הכל כבר היה, אין חדש תחת השמש.

לעומת זאת בשיר "בטרם" של יהודה עמיחי, מילת הזמן "בטרם" מנסה לעצור אותנו ברגע אחד, לפני שיהיה מאוחר מדי:

בְּטֶרֶם הַשַּׁעַר יִסָּגֵר

בְּטֶרֶם כָּל הָאָמוּר יֵאָמֵר,

בְּטֶרֶם אֶהְיֶה אַחֵר,

בְּטֶרֶם יַקְרִישׁ דָּם נָבוֹן,

בְּטֶרֶם יִסָּגְרוּ הַדְּבָרִים בָּאָרוֹן,

בְּטֶרֶם יִתְקַשֶּׁה הַבֵּטוֹן

בְּטֶרֶם יִסָּתְמוּ כָּל נִקְבֵי הַחֲלִילִים

בְּטֶרֶם יֻסְבְּרוּ כָּל הַכְּלָלִים

בְּטֶרֶם יִשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים,

בְּטֶרֶם הַחֹק יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ,

בְּטֶרֶם אֱלֹהִים יִסְגֹּר אֶת כַּפּוֹ

בְּטֶרֶם נֵלֵךְ מִפֹּה.

כלומר לעומת התחושה של שתי זרימות זמן מקבילות, מהירה ואיטית, שבשיר של רות קינן, וה"כבר היה" והזמן המעגלי של פרק א של קוהלת, עמיחי מנסה לעצור, להתעכב ברגע אחד בזמן, הרגע שלפני, שבטרם. ופה נציין ש"בטרם", לפי ניתוחו של קליין, נגזרת מן השורש טר"ה, להיות חדש ורענן –  שממנו נגזרת גם המילה "טרי".

שיר אחר העוצר איתנו בנקודה אחת בזמן, אבל יודע וגם אנחנו יודעים שהעצירה הזאת זמנית, הוא שירו של צבי עצמון "פסק זמן", מתוך ספר שיריו מבראשית (ספרי עיתון 77). גם השיר הזה, כמו השיר של רות קינן, הוא שיר על הורה וילד, וגם כאן ההורות היא שיוצרת את התחושה החזקה של הזמן:

לֵךְ עִם בִּנְךָ בֶּן הֶחָמֵשׁ

הַחְזֵק הֵיטֵב בְּאֵינאוֹנִים גֵּאֶה, בּוֹטֵחַ

הוֹשֵׁט יָדְךָ אֶל צְעָדִים רַכִּים הַנִּטְבָּעִים

בְּךָ בִּלְבַד

קַח-נָא אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וּלְכוּ שְׁנֵיכֶם יַחְדָּו

בְּמַעֲלֵה

הַשְּׁבִיל פְּנוּ שְׂמֹאלָה

לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,

בֵּינְתַיִם.

תודות רבות לכל מי שהציעו בפייסבוק דוגמאות ליצירות העושות שימושים מעניינים במילות זמן, ובייחוד לעדה באר ולבלה שגיא.

וגם: במסגרת אירועי שבוע הספר, אתארח ב-14 ביוני בספריית "מדיה טק העיר" בנתניה עם הרצאתי "מסביב לעולם ב-80 מילים". מוזמנות ומוזמנים מאוד! פרטים למטה ובאתר הספרייה, שבו אפשר גם לקנות כרטיסים.

ביום חמישי 16 ביוני אחתום על מוציאה לשון בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (20:00 עד 21:00), וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (אותן שעות). אשמח להתראות!

תחנות תרגום: פוסט אורחת לכבוד יום הולדתה ה-80 של צילה אלעזר

הפוסט שלפניכם הוא אירוע מיוחד ב"קוראת הראשונה": פוסט של המתרגמת הוותיקה והמופלאה צילה אלעזר, שלאורך השנים קראתי רבים מתרגומיה היפים – מ"שארית היום" של קאזואו אישיגורו דרך "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני ועד "אשת אל המטבח" של אמי טאן.

מחר, שבת, הוא יום הולדתה ה-80 של צילה, ולכבודו זכיתי לארח כאן את הרשימה היפה הזאת שכתבה: מחשבות על דרכה כמתרגמת, על שגיאות מעציבות ועל תובנות מקצועיות, על ריאיון שהתעקשה להגיע אליו בגשם סוחף וספוגה מים (גם לי זה קרה!) ועל ספר שהצלחתו הבלתי צפויה הייתה גם הצלחתה. קבלו אפוא בבקשה את מילותיה הנבונות של צילה אלעזר – ויום הולדת שמח, צילה!

יום הולדת 80 – לא אירוע נעים במיוחד, אבל אין הוכחה נחרצת ממנו לכך שהחוגג אותו, שבמקרה הזה הוא אני, לפחות עדיין בחיים. יום הולדת כזה המציין גם 50 שנות עבודה במקצוע התרגום: 2022-1972, הוא ללא ספק שעה יפה לסיכומים, למשהו כמו חשבון נפש. כשאני מסתכלת לאחור על הדרך שעשיתי כמתרגמת, אני רואה את המוקשים שהיו בה, בעיקר את אלה שדרכתי עליהם בטעויות תרגום מביכות, אבל גם את הרגעים היפים שהיו פה ושם, במחמאה של קורא או במילה טובה של מבקר.

בו בזמן עולה על דעתי שדרך זו אולי אינה שלי בלבד, ושהתחנות בה משותפות למתרגמים כמוני. את התחנות האלה מציינות מבחינתי הוצאות הספרים שעבדתי איתן – הוצאות הספרים והאנשים שבהן, שהיו לא רק האנשים שמסרו לי עבודה ואפשרו לי להתפרנס, אלא גם חבריי לדרך. ועל התחנות האלה, לפי סדר הופעתן בחיי, אני רוצה לספר כאן.

הוצאת מזרחי – כלל גדול בתורת התרגום

גאיו שילוני ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של הוצאת "מזרחי", לימד אותי את הכלל החשוב הראשון שלמדתי. זה היה אחרי שקרא את הספר הראשון שתרגמתי בחיי (אגב, בכתב יד!), שהיה, איך לא, רומן רומנטי חביב. הוא אמר "יופי", אבל לא בלי "אבל". אפשר להגיד שזה היה השיעור המסודר הראשון שקיבלתי בתרגום לעברית. ה"אבל" היה קשור לכל ה"הוֹאים" וה"אָהים" וה"כמדומה-ים" וה"ובכן-ים" שנראו לי חלק במקור שאני חייבת לתרגם. לא ידעתי שבעברית זה לא לעניין. שבאנגלית זה טבעי לגמרי, ושהעברית יכולה לסבול את זה רק במשורה. בקיצור, זרמתי עם המקור.

מידה של חשדנות של קוראת מנוסה בכל זאת התעוררה בי כשנתקלתי בטקסט באנגלית בהמחשות מילוליות של כל מיני רעשים שאין להם מילים או צירופי אותיות מתאימים בעברית, וכמותם גם קולות של בעלי חיים. ההתעקשות של האנגלית לתת ביטוי גרפי מאולץ לכל תחושה וצליל נראתה לי מגוחכת. ובכל זאת, העתקתי את כולם לעברית, כי אם כבר לתרגם אז כמו שצריך, כלומר, הכל. גאיו ציין לשבח את מוסר העבודה שלי, אבל צינן את להיטותי במשפט מחץ קצר שמלווה אותי עד היום: "זה לא תנ"ך". השיעור הקצר והמאלף הזה נגמר בעוד רומן רומנטי שקיבלתי לתרגום – השני, אך בהחלט לא האחרון, שאותו כבר הגשתי מודפס במכונת כתיבה. כך נפרדתי מגאיו שמחה וטובת לב עם עוד ספר לתרגום בכיס והכלל הגדול בתורה: "זה לא תנ"ך".

הוצאת לדורי – זעזוע שקצת עבר לי אחר כך

ובכן, זה מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על פגישת ההיכרות שלי עם המו"ל של הוצאת "לדורי", בנימין גפנר ז"ל (לצערי הרב יהיו עוד כמה ז"לניקים בדרך, זה קורה בסיפורים מהחיים של אספני שנים כמוני). גפנר היה המו"ל השני שעבדתי איתו אחרי מזרחי, ומהפגישה הראשונה ההיא יצאתי אמנם עם ספר לתרגום אבל גם עם טראומה קטנה. זה קרה כשהוא הושיט לי – אחרי שיחת היכרות קצרה – את ספר האודישן שהחליט לתת לי לתרגום, רומן שמנמן בכריכה קשה על סולטן תורכי כלשהו. ואז, כששלחתי את ידי לקבל ממנו את הספר שהוא החזיק ביד אחת, הוא הידק את אחיזתו, תפס בידו האחרת את הדפים והפריד אותם במשיכה חזקה מהכריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ספר ערום, ספר שהופשט לנגד עיניי מעטיפתו. הייתי המומה, וגפנר ראה את זה על פניי, והסביר. "המעצב צריך את הכריכה. ויש לי רק עותק אחד". וכשהבין שדעתי עדיין לא נחה, הוסיף, "מה? זה רק ספר". אחר כך חשבתי שאולי יש בזה משהו, אבל החלטתי שאחשוב על זה מחר, לא עכשיו, בייחוד לא כשהדפים החשופים שהיו פעם ספר נחו בבטחה אצלי בכיס, מוכנים להתמסר לעבודת התרגום שלי לעברית.

ספריית מעריב – flow

flow זאת מילה שאני אוהבת. אריה ניר ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של ההוצאה (שגם היא ז"ל), לימד אותי אותה בשיעור אחד קצר. "אנחנו לא משלמים הרבה," אמר אחרי שקיבל את תרגום הספר הראשון שנמסר לי למבחן, "אבל יש לנו flow". בו ברגע ראיתי את זרם הספרים שאקבל ממנו לתרגום. וכך הייתה flow למילת הקסם שלי, ובעסק שלנו, המתרגמים, מן הסתם לא רק שלי. והשכר? מה הוא בכל זאת היה? אני מניחה ששאלתי אותו מתישהו (בשלב ההוא בקריירה שלי ללא ספק בדחילו-ורחימו), וגבוה אני בטוחה שהוא לא היה, אבל ההבטחה של אריה קוימה במלואה. במשך כל השנים שעבדתי עם "ספריית מעריב", הספרים שקיבלתי לתרגום זרמו ב-flow המובטח, אולי לא כמעיין המתגבר, אבל ללא ספק כמעיין שלא יבש מעולם. ספר אחרי ספר, כמו שאריה הבטיח, משהו כמו "פתק אחרי פתק," שאמר פעם בגין.

הוצאת כתר – מֶדֵיֵין, קולומביה

מדיין שבקולומביה הייתה פעם מרכז הסחר הבינלאומי בסמים, ובדיוק במקום החביב הזה מצאתי את עצמי עוסקת. והנה כך הוא התחבר אצלי להוצאת "כתר", שלא באשמתה, אלא באשמת הבורות שלי. מדיין הייתה זירת ההתרחשות של ספר מתח שקיבלתי לתרגום, וזה היה בסדר גמור, אבל מה לעשות שמדיין כותבים Medellin ואצלי זה יצא "מדלין". מעידה מביכה בעליל, מונצחת בדפוס בלתי-מחיק ואני חתומה עליה, ואם לא די בכך, מייצגת את לא מעט מעידות הדגל שעוד נכונו לי. אז עדיין לא הבנתי את הכלל הגדול בתורת התרגום שהמצאתי לי במשך הזמן: "אם אני יודעת שיש לי בעיה, כבר אין לי בעיה" (ואם אני לא יודעת שיש לי, זו כבר בעיה אמיתית…).

עם כל הרעות האלה הייתי לומדת לחיות איכשהו, אילולא ידעתי ש"מדיין" הזכור-לרע נהיה לנצח האסוציאציה הראשונה שעולה לי עם כל מחשבה על הוצאת "כתר". אבל בסופו של דבר זה היה ספר לתרגום שקיבלתי, ושמחתי. מה היה שמו של ספר המתח ההוא? שכחתי.

זמורה-ביתן א' – גשם שאינו בעתו

טלפון מפתיע מחיים פסח, העורך הראשי דאז של הוצאת זב"ם. האם אני מעוניינת לעבוד איתם? קבענו להיפגש למחרת בבוקר אצלו במשרד, ברחוב שוקן, בואכה רחוב קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב. יצאתי מהבית בזמן, גם האוטובוס הגיע בזמן, הייתה רק בעיה קטנה אחת. שכחתי לשים לב למה שקורה בחוץ. הגשם התחיל לרדת לפני שיצאתי מהבית. הוא הלך והתחזק, ואני באוטובוס קו 1 שלקח אותי לדרום העיר, מקום ששמו השני הוא מאז ומתמיד הצפות בחורף.

גרתי שם בילדותי וידעתי מה קורה בו בימי גשם, אבל מרוב להיטות לקיים את הפגישה העדפתי את אופציית ה"יהיה בסדר" האידיוטי. למראה הנהר שנהיה מרחוב שוקן וזרם במרץ לרחוב קיבוץ גלויות נוכחתי שבסדר זה לא כל כך יהיה. בניין המערכת היה למזלי בצד של התחנה, כך שלפחות לא הייתי צריכה לחצות את הרחוב (בסירה או בשחייה), אבל גם כך יצאתי ספוגת מים. וכך, רטובה כמו אחרי מקלחת, הגעתי לפגישת ההיכרות שלי עם העורך הראשי. הוא הביט בי בתדהמה וסקר את החייזר נוטף המים שטען שהוא אני. ואני עמדתי מולו כמו גולם. "מי יוצא מהבית במבול כזה ועוד נוסע למקום הכי נמוך בעיר?" הייתה השאלה המתבקשת ששאל אותי חיים. "למה באת היום? בגשם כזה? יכולנו לדחות את הפגישה ליום אחר". ואני, מה יכולתי להגיד לו? שפחדתי שזה לא יקרה, שהוא יגיד, הנה, כבר בהתחלה היא דוחה דברים? או שחשבתי שזאת הזדמנות חד-פעמית? בסופו של דבר יצאתי שוב אל המבול שבחוץ (בסך הכל מים), והגעתי הביתה רטובה אך מרוצה מהלקח שלמדתי: שעורכים ראשיים הם בסך הכל בני אדם ואין מה לפחד מהם, וגם שבסופו של דבר ראיתי ברכה בעמלי. ספר ראשון לתרגום מזב"ם נח לו עמוק ויבש בכיסי.

זמורה-ביתן ב' – "אדונית התבלינים"

שמה טילו, והיא יודעת הכל על תבלינים ועל הפלאים שהם עושים. היא כמובן האישה שאנחנו מכירים בכינוי "אדונית התבלינים", שהוא גם שמו של ראשון הרומנים "האתניים" שתרגמתי. צ'יטרה דיוואקרוני היא הסופרת ההודית שכתבה את הספר הזה ורבים אחרים, שאי-אלו מהם ראו אור בעברית בתרגום שלי. לגמרי במקרה הייתי מי שטילו לקחה אותה אל העולמות האתניים האלה.

הטריטוריה של "אדונית התבלינים" הייתה הודו, הארץ האקזוטית הרחוקה, שעוררה בי את הסקרנות להתוודע תחילה אליה עצמה, ואחר כך אל שכנותיה המסתוריות, הקרובות והרחוקות. וכל זאת באמצעות הספרים, מורי הדרך הנאמנים שלקחו אותי למקומות האלה, והודות להוצאות הספרים השונות, שהספרים שמסרו לי לתרגום היו כרטיסי הנסיעה שלי אליהם. וכך, מלבד הודו, הגעתי בסקרנות עצומה אל פקיסטן, סין, יפן, אינדונזיה, ארמניה ואפגניסטן, ולמדתי עליהן לא רק מהרומנים עצמם אלא גם מהעיון המתבקש יותר או פחות בספרים שנכתבו עליהן. "אדונית התבלינים" הייתה מי שפתחה לי את החלון אל המקומות המסעירים האלה בעולם, ואילו בחלקי נפלה הזכות לאפשר גם לקורא העברי להתוודע אליהם.

מטר – "רודף העפיפונים" (איך לא…)

הצלחה היא ללא ספק משאת נפש של כל אחד מאיתנו, ועם הצלחה אי-אפשר להתווכח, בדיוק כמו במקרה של "רודף העפיפונים", הרומן שכתב חאלד חוסייני. גם לא עם הקשר שלי לרומן הזה, כמי שתרגמה אותו לעברית, ובזכות זה נהייתה שושבינה להצלחתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שנקלעתי בעבודה לסחרור כזה שנוצר סביב רומן צנוע, שכשנחת על שולחני לא העליתי על דעתי איזו מהומה תתחולל סביבו.

זה היה רומן יפה שאהבתי, וראה לבסוף אור בלי רעש וצלצולים, בלי מסעות יח"צנות ומבצעי קידום מכירות. שמו נודע מפה לאוזן, וסופו שזכה לתפוצה אדירה, אולי חסרת תקדים. כולם אהבו את "רודף העפיפונים" ואת חאלד חוסייני. רבים התעניינו ברקע לסיפור ובנסיבות חייו של המחבר. מיום שראה אור לא קרה אפילו פעם אחת שפגשתי מישהו שלא קרא את "רודף העפיפונים" או לפחות שמע עליו. "מה, את תרגמת את זה? באמת?" איזה כבוד זה עשה לי. וגם הוזמנתי לדבר על הספר ועל הרקע לכתיבתו ולעלילה בפורומים שונים, ושמחתי. שמחתי שהיה לי הכבוד להיות מזוהה עם הגרסה העברית של הרומן הפופולרי, שזכה אחר כך לכל עיבוד אפשרי – קולנועי, בימתי וגרפי – אבל יותר מכל נעם לי טעמה המתוק של ההצלחה עצמה, גם אם כשותפה זוטרה.

אחוזת בית – שני חלומות ועוד אחד

אני יכולה להציג רשימה ארוכה של ספרים שתרגמתי, וגם של כאלה שהצטערתי שלא הוצעו לי לתרגום. שניים מבין כל אלה שראו אור בתרגומי הם הגשמה של שני חלומות שהיו לי. "האישה בלבן", המותחן הוויקטוריאני של וילקי קולינס, והרומן ההיסטורי המונומנטלי "אני, הנרי השמיני" של מרגרט ג'ורג', הם שני הרומנים עבי הכרס שחלמתי לתרגם מרגע שקראתי אותם, וזה היה מזמן. שנים חיזרתי אחרי מו"לים, אבל איש מהם לא התרשם. כולם נבהלו מעוביים של הספרים ודחו את הרעיון. כל זאת עד שהגעתי ל"אחוזה" ולשרי גוטמן, הבעלים והעורכת הראשית של ההוצאה. היא, האמיצה, הרימה את הכפפה, יצאה איתי לדרך והגשימה לי שני חלומות שעשו איתי כברת דרך. ועל כך אני חבה לה תודה ענקית.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש לי עוד חלום שהתגלגל אל פתחה של "האחוזה". חלום שמלווה אותי מאז למדתי לקרוא ספרים, לאהוב ספרים ולהעריץ את הסופרים שכותבים אותם, שבוראים עולמות ובני אדם, כמו אלוהים. גם אני רציתי להיות סופרת, מאז ומתמיד. אבל זה לא קרה. מה שבכל זאת קרה הוא שלמזלי הטוב אני קרובה לסופרת, אני אמא של סופרת – סופרת ילדים ונוער מצליחה ואהובה, שאחד-עשר מספריה כבר ראו אור, וכעת כותבת את השנים-עשר. זכיתי ללוות סופרת בתהליך הכתיבה, לקרוא טיוטות, להעיר הערות ולהיות קצת שותפה להפקה של יצירה ספרותית, וזה מבחינתי הדבר הכי קרוב להגשמת חלום חיי. הסיפוק שיש לי מזה הוא גדול ועצום. וכל זאת – אכן כך הדבר – בצל קורתה של מי אם לא "האחוזה" ושרי גוטמן האחת והיחידה העומדת בראשה, ובצמוד מאוד לסופרת המצליחה שהיא בתי היקרה, דנה אלעזר-הלוי. תודה שרי, תודה דנה. תודה שאתן קיימות.

ולסיום, הנה עוד כמה ציוני דרך בחמישים שנות עבודה: קטילות אכזריות (לא רבות מאוד, ולא אחת מוצדקות) של מבקרים, אבל גם ניחומים מצידם של עמיתים טובי לב, שהקלו מעט את הכאב בשיחות טלפון מרגיעות, אף שלא את כולם הכרתי אישית. אבל מעל הכל, לאורך כל התקופה הזאת אפילו לא יום אחד בלי ספר לתרגום. כמו שאמר לי פעם אליעזר כרמי המנוח, "אם חמישה ספרים לתרגום לא מחכים על שולחני, אני בפניקה". לי, תודה לאל, זה עדיין לא קרה.

פינת ההערה האישית: לא אוכל לסגור את הרשימה הזאת בלי מילה או שתיים על הילדים שלי: מיקי ודנה. דנה היא כידוע סופרת, אבל גם מתרגמת ספרים (עיון ופרוזה). מיקי הוא היסטוריון של המדע, ומתרגם ספרי מדע. שניהם מצליחים מאוד בתחום, שגם בו, כמו ברבים אחרים, הם הולכים לאושרי בעקבותיי. אני גאה בהם ואולי גם קצת בעצמי, בחלק שיש לי בדבר, ובמחשבה שאם שניהם ילדיי, כנראה עשיתי משהו בסדר.

בתמונה שבראש הפוסט: מבחר חלקי של כריכות ספרים בתרגומה של צילה אלעזר. ולמטה: הצצה לחדר העבודה שלה

תרגומים מגיירים: מג מרץ', היהודייה הסודית

האם מג מרץ' מ"נשים קטנות" הייתה יהודייה בסתר, והאם ההוביט של טולקין היה כהן? בשאלות האלה עסקנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 37:55), והסקרנים יוכלו לקרוא עליהן גם בספרי "מוציאה לשון", בהוצאת עם עובד, שבו עסקתי בסוגיה מזווית שונה מעט.

"הבעת פניה של ג'ו למראה החופה"

חובבות וחובבי "נשים קטנות" יזכרו בחיבה את הצעת הנישואין של ג'ון ברוק למג מרץ', הבכירה בארבע האחיות מרץ'. ידידן לורי מבטיח לבוא לחתונה: "אבוא גם אם אהיה בקצווי-הארץ," הוא אומר בתרגום היפה של שלמה ערב משנת 1954, "כדאי יהיה לעשות זאת רק כדי לראות את הבעת פניה של ג'ו, למראה החופה."

למראה החופה? האם מג מרץ', בת הכומר, עומדת להתחתן בטקס יהודי? מובן שלא; החופה השתלבה בתוכניות רק בתרגום לעברית. במקור נאמר פשוט "on that occasion".

הנה התרגום

והמקור

מג מרץ' אינה לבד בעניין הזה; ב"ספור המעשה על הבית עם התריסים הירוקים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר "אי המטמון", בתרגום משה בן-אליעזר (1982), מתנהל בעברית הדיאלוג הזה:

"'סיר תומס ונדלר! הגנרל! אבי!' קרא פרנסיס.

'אביך?' חזר הזר, 'לא ידעתי, כי הגנרל יש לו בן.'

'אני בנו בלי חופה וקדושין, אדוני,' ענה פרנסיס בהתאדמו."

האם פרנסיס, או אביו הגנרל, הם בני דת משה? גם כאן, האלמנטים מן הטקס היהודי נוספו בתרגום. במקור פרנסיס המסמיק אומר שהוא בן בלתי חוקי:

אך לא רק בענייני חתונות עסקינן. בספר "ההוביט" מאת ג' ר' ר' טולקין, האוצר הנחשק ביותר במטמונו של הדרקון סמאוג הוא אבן החן הנקראת במקור "ארקנסטון" (Arkenstone). השם מבוסס על המילה eorcnanstan, "אבן חן" באנגלית עתיקה; בתרגומו של משה הנעמי (1976) הופכת הארקנסטון ל"אבן החושן", בדומה ל-12 האבנים היקרות ששובצו בחושן של הכהן הגדול על פי ספר שמות (כח, יז-כ) (אגב, בתרגום הטייסים נשארה האבן "ארקנסטון", ובתרגום יעל אכמון – "אבן הנזר").

ובתרגומה של רות לבנית (1979) ל"שר הטבעות", האפוס הנרחב יותר של טולקין, ה-elves (אֶלְפִים) זכו בשם העברי "בני לילית". לילית במיתולוגיה היהודית היא בת זוגו הראשונה של אדם, שקדמה לחוה כפי שהאלפים קדמו לבני האדם. על הבחירה הזאת כבר כתבה יפה מיה סלע בעקבות שיחה עם נועה מנהיים; מכל מקום זוהי בחירה שעשתה לבנית בתרגום לעברית, והיא אינה מבוססת במקור של טולקין.

ודוגמה מקסימה וחדשה יחסית – "שחקן מספר אחת" (Ready Player One), ספר מדע בדיוני של הסופר האמריקאי ארנסט קליין, ראה אור בעברית בתרגומו של דידי חנוך (2014). הספר מספר על משחק מחשב המתרחש במציאות מדומה. המשחק נקרא "אואזיס", ובמסגרת העלילה המשתתפים במשחק נדרשים לחפש Easter egg, מונח מקובל שמציין הפתעה שמוחבאת במשחק מחשב או בסרט, וצריך לחפש אותה, כפי שמחפשים ביצים מקושטות בחג הפסחא. דידי חנוך, בהברקה נפלאה בעיניי, תרגם את Easter egg כ"אפיקומן" – גם הוא משהו נחשק שמחפשים, וגם במקרה זה בעיקר ילדים.

על הספקטרום

מדוע בעצם "בלתי חוקי" מתחלף ב"בלי חופה וקידושין", ביצי פסחא באפיקומן, ארקנסטון באבן חושן (ובדוגמה מסדרת טלוויזיה המופיעה בספרי, גירושין ב"גט")? המטרה העיקרית היא כנראה להציג לקוראות ולקוראים מושגים ורעיונות מוכרים להם. אם הקוראים מעולם לא חיפשו ביצי פסחא אבל כן חיפשו אפיקומן, אם החושן של הכהן הגדול יצייר להם מיד תמונה של אבנים יקרות מרהיבות, אם חתונה היא בעיניהם טקס שמתרחש מתחת לחופה והחתן מקדש בו את הכלה – הרי שהמילים והמונחים האלה יסייעו למתרגם או למתרגמת להבהיר לקוראים במה מדובר ולצייר בעיני רוחם את התמונה הרלוונטית.

מה דעתנו על "תרגומים מגיירים"? כמו בדרך כלל בתרגום, בעריכה ובחיים בכלל, זוהי בעיניי שאלה של הקשר ושיקול דעת. אך ראוי לזכור, כי הדוגמאות שראינו כאן הן רק חלק מספקטרום רחב יותר של "גיור טקסטים": חזיר, למשל, הוא נקודה רגישה לקוראים רבים ולכן רגיש גם מסחרית. Das Schwein beim Friseur, "החזיר אצל הספר", אוסף סיפורים של אריך קסטנר (1963), הפך בתרגומו של יעקב עדיני (1964) ל"התַיִש אצל הספר". בדומה לכך, תכנים נוצריים הועלמו בתרגום של ספרים רבים אחרים, מ"בן חור" ועד "מרי פופינס".

ומן הצד השני של הספקטרום, גם מילים וצירופים שאינם מציינים טקסים דתיים ממש עדיין עשויים לשאת עמם מטען דתי מובהק. נסתכל למשל על La Storia, ספרה של הסופרת האיטלקייה אלזה מורנטה. La Storia  פירושו "סיפור" או "היסטוריה"; התרגום לעברית של עמנואל בארי נקרא "אלה תולדות" – תרגום הנושא עמו, בכוונה כמובן, את מלוא מטענו התנ"כי של הצירוף הזה: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב ד), "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה יט) וכן הלאה.

גם ספרה של איין ראנד הנקרא באנגלית Fountainhead נקרא בעברית בשם בעל משמעות רבה במקורות היהודיים: "כמעיין המתגבר". השם הזה, שניתן לתרגומו של דניאל אהליאב בהוצאת ש' פרידמן (1954), מופיע בציטוט הידוע מהתלמוד הבבלי: "חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי […]

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ

רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן חָסִיד

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל יְרֵא חֵטְא

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר" – כלומר, לפי פרשנויות שונות, מחדֵש בפירוש התורה או מעניק מחוכמתו ומידיעותיו גם לסביבתו (הצירוף "כמעיין המתגבר", עם הכ"ף שבתחילתו, מופיע גם במקום נוסף ופחות ידוע בתלמוד הבבלי).

נוסיף שאיין ראנד אמנם הייתה יהודייה, אך הרמז לתלמוד נמצא רק בתרגום, כלומר המילה fountainhead איננה (ככל שמצאתי) תרגום מקובל ל"מעיין המתגבר".

ואם נימנע גם מטקסים יהודיים מובהקים שאינם נמצאים במקור וגם ממטבעות לשון מזוהות מאוד מהמקורות? ובכן, אפילו מילים יחידות הן בסופו של דבר ובראש ובראשונה חלק ממרקם שהשפה העברית והתרבות היהודית הן חלק ממנו; אפילו מילה כמו "מזלג", שאין יומיומית ופשוטה ממנה, מציינת במקור המקראי את אחד מכלי המשכן והמקדש: "וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן" (שמואל א ב יד).

עצם פעולת התרגום ממירה את היצירה משפה אחת, הקשורה לתרבות או לתרבויות מסוימות ונושאת עמה מטענים היסטוריים מסוימים ואסוציאציות מסוימות, לשפה אחרת, במקרה זה עברית, שהמטען התרבותי וההיסטורי שלה שונה. בין שהתרגום מוסיף ליצירה חופות וקידושין ובין שמופיע בו מזלג תמים, הקוראים נדרשים בהכרח ל"השעיית ספק" מסוימת – נכונות להאמין שמג מרץ', ההוביט או אידה ואוּזֶפֶּה מדברים אלינו עברית.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות נהדרות, ובפרט לתמי ניניו, לאריק שגב, למאיר עוזיאל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לאיתי נבו ולחמוטל ילין.

שפת סימנים על הבמה

הנאמנים שבין קוראיי ודאי הבחינו שלאחרונה כתבתי על שפות סימנים של שומעות ושל חירשים ועל ייצוגים בספרות של חירשים ושל שפות סימנים. והנה, כמו לפי הזמנה, יום העיון השנתי של תוכנית התרגום של מכללת בית ברל בראשותה של יהודית רובנובסקי-פז, שהתקיים היום, כלל הרצאה של לי דן, מתורגמנית לשפת הסימנים הישראלית וממנה.

נושא ההרצאה היה תרגום לשפת הסימנים על הבמה, בהתאם לנושא יום העיון, "תרגום באור הזרקורים". אך דן שרטטה גם תמונה רחבה של מתורגמנות שפת סימנים ושפת סימנים בכלל, שהייתה כה מאירת עיניים, מחויכת ומעניינת שאני מנצלת בשמחה את ההזדמנות ומביאה כאן כמה היילייטס מתוכה.

תינוקות מסמנים

לי דן כנראה מוכרת לרובנו מן העיגול של תרגום לשפת סימנים בשידורי טלוויזיה, והיא מתרגמת גם בטקסים ממלכתיים, בהליכים בבתי משפט, בהופעות סטנד אפ ומוזיקה ואפילו בלידות. למרבה ההפתעה, לפחות שלי, דן אינה דוברת שפת סימנים מהבית, אלא למדה אותה בצבא כמורה חיילת, התאהבה והתאזרחה בעולם החירשים. שני ילדיה דוברים שפת סימנים כשפה ראשונה, אף שאביהם, כמוה, הוא שומע; דן הסבירה שתינוקות מסוגלים לתקשר הרבה לפני שמיתרי הקול שלהם מסוגלים פיזית לסייע בכך, וסיפרה ששני ילדיה סימנו "חלב", "כואב" ומילים נוספות כבר בגיל שמונה חודשים (ואף ביצעו את הסימן "כואב" ליד חלק הגוף הכאוב).

"מתורגמן" או "מתורגמנית" הם מי שמתרגמים תקשורת דבורה (תרגום סימולטני או עוקב) – כניגוד למתרגמים ומתרגמות, המתרגמים בכתב. כמתורגמנית, דן אחראית למסור את הדברים כפי שנאמרו: אם האדם שאת דבריו היא מתרגמת סימן "אני כועס עליך מאוד", דן אומרת "אני כועס עליך מאוד" (ולא: "הוא אומר שהוא כועס עליך מאוד"). התרגום כולל גם את האינטונציות: אם האדם שהיא מתרגמת את דבריו נרגש, נסער או מדבר בהדגשה, גם המאפיינים האלה צריכים לעבור בתרגום. התוצאה, לעיתים, מבלבלת או משעשעת: כאשר דן תרגמה בעבור יולדת חירשת "כואב לי נורא", המיילדת עצרה לברר מה כואב לדן עצמה ולמה. וכאשר נאשם חירש בבית משפט קילל בחריפות את השופט, דן עצמה כמעט הואשמה בביזיון בית המשפט.

מי מדבר עכשיו? שחקנים רבים, מתורגמנית אחת

ומה על הבמה? תרגום דבריהם של שחקנים ושחקניות הוא אתגר מיוחד, משום שהשחקנים רבים ומתורגמנית יש אחת. לפיכך דן דואגת להכיר מראש גם את הטקסט וגם את המיזנסצנה, כלומר את העמדת השחקנים על הבמה, ומפנה מעט את גופה כך שתעמוד בגבה לשחקן או לשחקנית שמדברים באותו זמן. כך לצופים החירשים קל יותר להבין את דבריו של מי היא מתרגמת. דן אף משתדלת להעניק לכל שחקן ושחקנית הבעה או מאפיין מסוימים, שהיא מאמצת כשהיא מתרגמת את דבריהם וכך מקלה על הצופים החירשים לזהות את הדוברים.

בתמונה: לי דן בעבודה. צילום: Hila Nahari Asraf (הילה נהרי – אסרף), CC BY-SA 4.0

השפה של אחד במאי

לרגל אחד במאי, יום העובדים הבינלאומי, הקדשתי את פינתי ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 32:33) לשפה שמשקפת ערכים סוציאליסטיים בשני מקומות – בספר האהוב עליי מאוד ובדוגמה היסטורית מהחיים עצמם.

בטרם ניגש לסוגיות הלשוניות והספרותיות שלכבודן התכנסנו, נזכיר שאחד במאי נקבע כיום העובדים הבינלאומי כבר במאה ה-19, וליתר דיוק בשנת 1889, בעקבות מאבק למען זכויות עובדים בארצות הברית. המאבק התמקד בהגבלת אורך יום העבודה לשמונה שעות, והגיע לשיאו בהפגנות בהיימרקט בשיקגו בראשית מאי 1886, שבהן נהרגו ונפצעו גם מפגינים וגם שוטרים.

ללא מילים ל"לקנות", "להמר" או "דוקטור"

הצד הספרותי שלנו הוא The Dispossessed, ספרה הנפלא של הסופרת האמריקאית אורסולה לה גווין, שראה אור בשנת 1974. הספר תורגם לעברית פעמיים, בשם "המנושל" בתרגום תמר עמית ובשם "בידיים ריקות" בתרגום עמנואל לוטם, וכבר שוחחנו עליו בקצרה כאן, בפינה ובפוסט שעסקו בדמויות ובחברות ספרותיות הנמנעות מהשימוש במילה "אני", או במקרה של "המנושל" – במילה "שלי".

לה גווין מתארת בספרה חברה דמיונית קומוניסטית; אך לא מדינה טוטליטרית, כמו ברית-המועצות לשעבר, אלא חברה אנרכיסטית, כלומר חברה ללא מדינה על כל מוסדותיה: ממשלה, חוקים, בתי משפט ובתי כלא. כדי להתנער לגמרי מן העולם הישן והרכושני, החברה החדשה הזאת הוקמה בכוכב לכת אחר ומדברים בה שפה שהומצאה באופן מלאכותי, ואשר מאפייניה נועדו לשקף ולחזק את הערכים והתפיסות של החברה.

המאפיין הבולט ביותר של השפה הזאת הוא שכמעט לא נעשה בה שימוש במילה "שלי" (או "שלך", "שלהם" וכן הלאה). כך לא נאמר למשל "הבגדים שלי" אלא "הבגדים שאני לובשת", לא "אמא שלי" אלא "האֵם", לא "החדר שלי" אלא "החדר שאני גרה בו", ואפילו לא "היד שלי כואבת", אלא "כואבת לי היד" (במקור: the hand hurts me, מבנה שאינו טבעי באנגלית כמו בעברית. ומוסיפה בעקבות הצעתו של איליה קמינסקי למטה – כדאי יותר לתרגם זאת "היד מכאיבה לי", נוסח המשמר את המבנה המפתיע של המקור). אך יש לה גם מאפיינים אחרים שנועדו להתאים אותה לערכי החברה שבה היא מדוברת. למשל, אין בה מילים למושגים שאינם קיימים בחברה זו, כגון "לקנות", "להמר", "יקר", "זול" או "כלא". החברה שלה גווין מתארת בספר היא גם חילונית מאוד, ועל כן אין בשפתה מושגים דתיים כגון "אלוהים" ו"גיהינום".

בחברה האוטופית של לה גווין, השאיפה היא שכל אדם ימצא עבודה שייהנה ממנה ותביא תועלת לחברה כולה; לפיכך אותה מילה מציינת גם עבודה וגם משחק, ולעומת זאת יש מילה נפרדת לעבודה שחורה, משעממת (שבה מתחלקים ועושים אותה בתורנות). החברה היא שוויונית וחסרת היררכיה, ועל כן אין בה פניות נימוס ותוארי כבוד כגון "גברת", "מר" או "דוקטור"; אנשים פונים זה לזה בשמם – שם אחד לכל אדם, ללא שמות משפחה – או במילה "אָמָאר", שפירושה "אח" או "אחות". במקום שאנחנו נאמר "גבוה" במשמעות של "טוב" או "חשוב", כגון "מטרות נעלות" – בחירה המשקפת חשיבה וארגון חברתי היררכיים – דוברי שפה זו יאמרו "מרכזי". בהיעדר דת ומערכת משפט, לא קיימים המונחים "בעל" ו"אשה" במובן "רעיה"; תחת זאת קיים המונח "פרטנר", בן זוג או בת זוג. ואדם המרוכז בעצמו על חשבון אחרים, ואיננו מתחשב ומתחלק, הוא egoizer, "מתעַצְמֵן" בתרגום תמר עמית.

הרומן הזה של לה גווין, שבו מייסדיה של חברה חדשה יצרו שפה חדשה ההולמת את הערכים שלה, מבטא את התפיסה שלפיה השפה לא רק מבטאת את השקפותינו אלא גם מעצבת ומגבילה אותן במידה זו או אחרת. תפיסה זו נקראת היפותזת ספיר-ווֹרף.

כל חרק לפי יכולתו, כל חרק לפי צרכיו

בדוגמה מציאותית להשתקפויות של ערכים סוציאליסטיים בשפה נתקלתי בעבודת התיזה שלי, שנעשתה בהנחיית פרופ' משה צוקרמן ופרופ' יובל דרור מאוניברסיטת תל אביב. המחקר שערכתי בדק שאלה כללית יותר: כיצד תפיסת עולם חברתית עשויה להתבטא בכתיבה על נושאים מדעיים, שלכאורה אין להם הקשר חברתי מובהק או הקשר חברתי בכלל. לשם כך בחרתי מקרה בוחן מסוים – עבודות בתחום הביולוגיה של תלמידי מוסדות חינוך של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר בשנות ה-30 עד ה-50, ובדקתי אם תפיסת העולם המרקסיסטית-סוציאליסטית של תנועת השומר הצעיר מתבטאת בעבודות אלו, ואם כן, כיצד. הלימודים במוסדות חינוך אלו באותה תקופה נעשו ב"שיטת הנושאים", שנשארה רלוונטית עד היום ומרכזת את הלימודים של כמה מקצועות – כגון ביולוגיה, ספרות והיסטוריה – סביב נושא מרכזי מסוים.

עבודות התלמידים שקראתי במסגרת המחקר היו מרשימות ברמתן, בהעמקתן ובדיונים היפים שמצאתי בהן. אחד ההיבטים המרתקים שלהן היה הפן הלשוני – פה ושם, מצאתי כי ביטויים ותבניות לשון מתחום השיח הסוציאליסטי או המרקסיסטי הופיעו בעבודות גם כאשר התלמידים כתבו על נושאים בביולוגיה.

אחד התלמידים כתב, למשל, כי "במעמדות שאצל החרקים כל אחד עובד לפי יכולתו, וכל אחד מקבל לפי צרכיו" – בפרפראזה על הביטוי הידוע שטבע קרל מרקס בחיבור "ביקורת מצע גותהא".

בעבודה אחרת, בדיון פילוסופי בשאלה של ויטליזם לעומת מכניזם, כתב אחד התלמידים: "דברי ימי הביולוגיה אינם אלא קורות ההתקוממות של 'כוח החיים' מפני אי ההכרה". בלי להתייחס כאן לסוגיה הפילוסופית המסוימת, בולטת הפרפראזה על המשפט המפורסם מתוך המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס – "דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי ימיה של מלחמת המעמדות" (וההמשך הוא: "בן-חורין ועבד, פאטריצי ופלבאי, בארון וצמית, אומן ושוליה, בקיצור מדכאים ומדוכאים ניצבו זה מול זה בניגוד מתמיד, ניהלו מאבק בלתי פוסק…").

במקרים אחרים השתמשו התלמידים בביטויים שמקורם אינו דווקא בז'רגון המרקסיסטי, אלא בהשקפת עולם חברתית במובן רחב יותר. המשפט שלהלן, למשל, לקוח מתוך תיאור של חלוקת התא: "הכרומוסומות אינן שוות בגדלן ובצורתן, לכן לשם חלוקה צודקת עליהן להחצות". בעבודה אחרת נכתב, במהלך תיאור של מיוזה: "כך מקבלים 4 תאים חדשים שכל אחד מכיל 4 כרומוזומים. התחלקות אחרונה זו מבטיחה את הירושה הצודקת".

החיקוי הסגנוני של אמרות ידועות מתוך כתבי מרקס ואנגלס, ותיאור חלוקת התא במונחים של צדק חלוקתי, מעידים כי מרקסיזם ומחשבה חברתית שמאלית היו חלק מעולמם האינטלקטואלי של הכותבים והכותבות הצעירים, שממנו שאבו ביטויים ותבניות לשון בבואם לבטא את מחשבותיהם.

ראינו כאן אם כן דוגמה ספרותית ודוגמה מן החיים עצמם לביטוי בשפה של ערכים בכלל, ותפיסות עולם סוציאליסטיות בפרט.

עבודת המחקר נעשתה בארכיון המוסד החינוכי של קיבוץ משמר העמק וכן בארכיוני מזרע, מרחביה וגבעת חביבה.

הפוסט מוקדש לזכרו של אילן גילאון, אדם חם לב שהקדיש את חייו לעשייה חברתית, איש מפ"ם ומרצ, שהלך לעולמו היום.

שעשועי אותיות

מה עוד סופרות וסופרים עשו עם אותיות חוץ מלכתוב בהן? ובכן, די הרבה דברים, שכמה מהם נוגעים יותר לצד הצורני של היצירה ואחרים לצד התוכני שלה. על אלה וגם על אלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו והפודקאסט "מה שכרוך" (כאן, דקה 29:10).

מאל"ף ועד תי"ו

אחד הדברים המעניינים האלה הוא אקרוסטיכונים למיניהם. אקרוסטיכון הוא צורת כתיבה שבה האותיות הראשונות של כל משפט או פרק יוצרות רצף שיש לו משמעות, כגון מילה, שם או אותיות האלפבית לפי סדרן. הסופר הגרמני מיכאל אנדה השתמש באקרוסטיכון בספרו "הסיפור שאינו נגמר", העוסק (בין השאר) בדמיון ובאהבת הקריאה. הפרק הראשון בספר מתחיל באות A, השני באות B וכן הלאה עד הפרק האחרון, המתחיל באות Z, ונחמד לראות איך אנדה מצליח בכך גם כשמדובר באותיות שלא כל כך פשוט לפתוח בהן פרק. למשל, הפרק האחרון בתרגום לאנגלית מתחיל במילים:

Zig-zagging unsteadily, scarcely able to control his feet…

אבל אקרוסטיכונים מגוונים יש לנו גם הרבה יותר קרוב הביתה: זהו אמצעי ספרותי שכיח ביצירות עבריות מהתנ"ך עד שירת ספרד והפיוט ועוד. בערב שבת, למשל, רבים מאיתנו פוגשים אקרוסטיכון ב"אשת חיל", שמילותיו לקוחות מספר משלי:

"אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ

בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר

גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ…".

אל הפלינדרום!

עוד שימוש מעניין באותיות הוא כתיבה פלינדרומית, כלומר כתיבת טקסטים שאפשר לקרוא אותם משני הכיוונים ולקבל אותה תוצאה. ז'ורז' פֶּרֶק – מהידועים שבחברי החוג הספרותי-מתמטי הצרפתי אוּליפּוֹ, שהתאפיין בשעשועי סגנון – כתב סיפור פלינדרומי ובו 1,247 מילים, אשר נקרא בשם ההגיוני Le Grand Palindrome, "הפלינדרום הגדול". ובעברית, המשורר נעם דובב כותב שירים פלינדרומיים, שקצתם ראו אור בספרו (בעל השם הפלינדרומי) "הלימת מילה".

כל הדמויות באות אחת

ב"ציד הסנרק", ספר הנונסנס המקסים של לואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות", כל הדמויות הן יצורים או אנשי מקצוע ששמותיהם מתחילים באות B, ובהן Bellman, Baker, Barrister, Broker, Beaver וכן הלאה. ובקלאסיקת הקומיקס The Sandman של ניל גיימן, הגיבור הוא Dream וכל אחיו ואחיותיו הם ישויות שגם שמותיהן מתחילים באות D. כך אנו פוגשים את Destiny, Death, Desire, Despair, Destruction ו-Delirium (לשעבר Delight).

ספר שלם בלי E

ומ-D נמשיך ל-E: ידידנו ז'ורז' פֶּרֶק פרסם בשנת 1969 את ספרו La Disparition, "ההיעלמות", רומן באורך 300 עמודים שנכתב כולו ללא האות e. אמנם בעברית אפשר לכתוב בקלות רבה רומן שלם בלי האות e, אבל בצרפתית זה בכל זאת קשה יותר, בייחוד אם נביא בחשבון את המילה et, "ו". טקסט כזה נקרא "ליפוגרם", כלומר כתיבה בהשמטה של אות. ההיעדר של האות e מן הרומן משקף את תוכנו, שעוסק בהיעלמות, גם של הגיבור וגם של דברים אחרים. למרבה התדהמה, לא זו בלבד שפֶּרֶק כתב את הרומן הזה, אלא שהוא גם תורגם לאנגלית בתרגום חסר האות e, על ידי המתרגם גילברט אֵדֵייר ותחת הכותרת A Void (מטעמים ברורים, לא The Disappearance). פֶּרֶק כתב גם מעין יצירה משלימה בשם Les Revenentes, נובלה שאין בה שום אות תנועה מלבד e.

ספר אחר שנכתב בכתיבה ליפוגרמטית הוא הרומן Ella Minnow Pea מאת מארק דאן (Dunn), שעלילתו מתרחשת באי דמיוני שבו מתגורר הממציא כִּבְיָכוֹל של הפאנגרם המפורסם "The quick brown fox jumps over the lazy dog". פאנגרם הוא משפט שכל אותיות האלפבית מופיעות בו לפחות פעם אחת; במקרה זה לפנינו פאנגרם של 35 אותיות הכולל את כל 26 אותיות האלפבית האנגלי. בספר של דאן המשפט הזה כתוב על פסלו של האיש שהמציא אותו, ובמהלך הספר אותיות נופלות מן השלט בזו אחר זו ושלטונות האי אוסרים על השימוש באותיות שנפלו, אם בכתב ואם בעל פה. התקשורת נעשית יותר ויותר מסובכת – הספר הוא רומן מכתבים, ובחירת המילים והאיות בו נעשים יותר ויותר יצירתיים ככל שהעלילה מתקדמת – עד שאחת הדמויות מצילה את המצב כשהיא מצליחה לספק את דרישת השלטונות ולמצוא פאנגרם קצר יותר, של 32 אותיות: "Pack my box with five dozen liquor jugs". אני חושדת אגב שדאן המציא את הפאנגרם הזה ואז כתב את הרומן סביבו.

מה נעשה בלי פ"א סופית

מצד העלילה ישנו גם מעשה בפ"א סופית המקסים של נתן אלתרמן, שבו האותיות המשועממות נטפלות ומציקות לפ"א הסופית:

פ"א סופית הנעלבת מסתלקת, וכך:

בסופו של דבר, אם שקוראת לבנה יוסף לחזור הביתה מחזירה את הבת האובדת לאלפבית, ושאר האותיות משפרות את התנהגותן.

מבוך אותיות

נסיים בדוגמה מקסימה מן הספר "כריש זיכרון" מאת סטיבן הול. בספר יש מקום מרכזי מאוד לטקסטים כתובים, ובשלב מסוים בעלילה, הגיבורים עוברים במבוך של מחילות בתוך תל שעשוי מדפי נייר. המחילות יוצרות את המילה Thera, שם אי יווני הרלוונטי לעלילה, והגיבורים עושים את דרכם במבוך, שיש תיאור של צורתו: ימינה, שמאלה, חדר עגול שהוא החלק העליון של ה-R, ספירלה ב-a וכדומה. מתרגמת הספר, יעל אכמון, נתקלה בקושי: המילה "ת'רה" בעברית שונה מאוד בצורתה מן המילה באנגלית, ואינה מאפשרת מסלול דומה. אכמון פנתה לפיכך לסופר וקיבלה את רשותו להחליף את השם "ת'רה" ב"סנטוריני", שם מקובל אחר של אותו אי, המאפשר מסלול דומה של תנועה לאורך צורת האותיות, אם מתקדמים – כפי שאכן עשו הגיבורים שלנו בתרגום – מסוף המילה במקום מתחילתה.

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות נהדרות בדיון בפייסבוק, ובייחוד לאריק שגב, לשירי צוק, לתמי ניניו, לתמי בורשטיין, לאריאלה נידם, לאירית וולגל, ליעל אכמון, לענבל שגיב-נקדימון, לארז גרטי, לראובן נווה ולאביבית משמרי.

ואחרון חביב, מהאינסטגרם של "סיפור פשוט". איזה כיף ל"מוציאה לשון" שנכלל בקנייה כה משובחת, תודה ל"סיפור פשוט" שפרגנו ולירין כץ שעדכן

על שפות שיצאו מעבדות לחירות

לקראת פסח, ולזכר יציאת מצרים, נתוודע היום למושג הבלשני "שפות קריאוליות", שפות שרבות מהן החלו את דרכן כשפות של עבדים. נלווה את השפות האלה במסען, שעדיין נמשך כיום, להכרה כשפות "אמיתיות" וללגיטימציה להשתמש בהן לכל הצרכים, ובכלל זה לכתיבת ספרות – מסע של שפה מעבדות לחירות.

כדוברי עברית, השפה שבה נכתב התנ"ך – אחד הטקסטים המכוננים של התרבות המערבית – קשה לנו לדמיין את החוויה של אנשים שיש ויכוח אם שפת אמם נחשבת בכלל לשפה, וגם אם כן, רואים בה שפה "נחותה", שפה צעירה שנגזרה משפות אחרות לאחרונה ובמהירות, שצורת הכתיבה שלה התגבשה בשלב מאוחר יחסית, שמשמשת רק במידה מועטה אם בכלל לכתיבת ספרות, ויש ויכוח אם בכלל ראוי לכתוב בה ספרות. מהן השפות האלה?

מהי שפה קריאולית?

שפה קריאולית היא שפה שהתפתחה בעקבות מפגש בין שתי שפות או יותר שהתמזגו זו בזו ויצרו שפה חדשה. מקצת השפות הקריאוליות, אך לא כולן, התפתחו משפות פיג'ין – שפות שמשמשות לתקשורת בין אנשים שאין להם שפה משותפת, למשל לצורכי סחר, והמבנה ואוצר המילים שלהן פשוטים ומצומצמים יחסית. אם שפה כזו, שפת פיג'ין, ממשיכה לשמש לאורך זמן, ונולדים ילדים שזוהי שפתם הראשונה, שפת האם שלהם, שפת הפיג'ין המוגבלת עשויה להשתכלל ולהפוך לשפה של ממש המשלבת מרכיבים של שפות המקור – שפה קריאולית.

בין שהן נוצרות בדרך זו ובין שהן נוצרות בדרך אחרת, כלומר בלי לעבור דרך שלב של שפת פיג'ין, שפות קריאוליות הן שפות מלאות, יש להן דוברים ילידיים – כלומר אנשים שזוהי שפת אמם – והן יכולות לשמש לכל צורכי החיים, אף כי לא תמיד הן אכן משמשות לכל המטרות האלה, כפי שנראה בהמשך.

רוב השפות הקריאוליות הקיימות כיום התפתחו במושבות מטעים אירופיות במאות ה-17 וה-18, בעיקר לצורכי תקשורת בין האירופים לבין עבדים ועובדים אחרים במטעים, וכן בין עבדים ועובדים שהובאו ממקומות שונים ולכן דיברו שפות שונות. כך התפתחו למשל הקריאולית ההאיטית המבוססת "מצד החתן", כלומר מצד השפה המערבית, על צרפתית; הקריאולית הג'מייקנית, הקריאולית ההוואית וטוק פיסין, המדוברת בפפואה ניו-גיניאה, המבוססות על אנגלית; וסְרָנָאן, אחת השפות הקריאוליות של סורינאם, המבוססת על אנגלית ומושפעת מאוד מהולנדית.

מי שמשווים את השפה הקריאולית לאחת משפות המוצא שלה, כגון אנגלית, עלולים לתפוס אותה כ"שגויה" משום שאינה מצייתת לכללי הדקדוק של שפת המוצא. אך השפה הקריאולית אינה מצייתת לכללים של שפת המוצא מכיוון שהיא שפה אחרת: שפה בפני עצמה, עם דקדוק עקבי משלה ואוצר מילים יציב משל עצמה.

שפות עבדים

בשל הנסיבות החברתיות והלשוניות שבהן נוצרו, רבות מהשפות הקריאוליות סובלות ממעמד חברתי נמוך. מן הצד הלשוני, אנשים נוטים לראות בהן "שפות נגזרות" או "מפושטות", למשל משום שאוצר המילים שלהן קטן יחסית (בטוק פיסין, לדוגמה, יש כ-2,000-1,500 מילים לעומת כמיליון באנגלית ו-75-80 אלף בעברית) ולעתים אף לא רואים אותן כשפות כלל, אלא כאנגלית (או צרפתית, או הולנדית) "מקולקלת", "bastard child" של שפות המוצא. הקריאולית ההוואית, למשל, זכתה בארצות הברית למעמד של שפה רק בשנת 2015 (נשים לב – לא למעמד של שפה רשמית, אלא למעמד של שפה בכלל). במובן זה, השפות הקריאוליות נחשבות נחותות בהשוואה לשפות "מקוריות" ו"אמיתיות" – לא רק בהשוואה לשפות מערביות, אלא גם בהשוואה לשפותיהם של התושבים המקוריים של ארצות שונות, שגם אם דובריהן סובלים מצורות מגוונות של דיכוי, אין ספק במעמד שלהן כשפות ותיקות ועשירות שיש בהן עניין בלשני רב.

סיבה שנייה למעמד החברתי הירוד היא ברורה – אלו הן שפותיהם של צאצאי עבדים ועובדי מטעים, האזורים שבהם מדברים אותן לרוב אינם עשירים, והדוברים האמידים והמשכילים יותר של השפות האלה דוברים בדרך כלל גם שפה אחרת שאינה קריאול.

ולבסוף, שפות אלה במקרים רבים אינן משמשות לכתיבת ספרות או לכתיבה בכלל, וגם גורם זה אחראי לדימוין כשפות נחותות או לא שפות "ממש". לקריאולית ההוואית, למשל, המבוססת על אנגלית, עדיין אין איות אחיד ומוסדר, וגם בטוק פיסין הכתיב האחיד עדיין אינו מובן מאליו, בין השאר בגלל מגוון הדיאלקטים.

ספרות בשפות קריאוליות, שפות קריאוליות בכתיבת ספרות

שפות קריאוליות אינן נמצאות בשימוש נרחב בכתיבת ספרות. הסיבות לכך ודאי ברורות למדי בשלב זה: מדובר בשפות צעירות, שמקורן בכמה מאות השנים האחרונות וקצתן אף הרבה פחות מזה, שצמחו כשפות דבורות שלרוב סבלו ממעמד נחות ולא שימשו, למשל, כשפות לימוד והוראה בבתי הספר. לרבות מהן מספר דוברים מצומצם – למשל, טוק פיסין, הלינגואה פרנקה של פפואה ניו-גיניאה ואחת מ-3 השפות הרשמיות שלה, מקורה במחצית השנייה של המאה ה-19, והיא משמשת, בהערכה גסה, 5-3 מיליון איש כשפה שנייה ורק כחצי מיליון איש כשפה ראשונה ועיקרית; מספר הדוברים של קריאולית ג'מייקנית הוא, בהערכה גסה, כ-3 מיליון איש.

חשוב לא פחות, הדוברים המשכילים של השפות האלה דוברים בדרך כלל עוד שפה, השפה האירופית, הקולוניאלית, שיש לה מעמד תרבותי מרכזי ומסורת ארוכה ועשירה כשפת ספרות. כתיבה בשפה האירופית גם עשויה להגיע לקהל רחב בהרבה מאשר שפה שיש לה כמה מיליוני דוברים בלבד, או אף פחות (ההתלבטויות האלה, בווריאציות ברורות, יישמעו לנו מוכרות מימי החייאת השפה העברית). כתיבה בשפה קריאולית אינה האפשרות הברורה והמתבקשת – אבל היא אמירה על זהות, ניכוס הכוח והמעמד הכרוכים במילה הכתובה, היא מנגישה ספרות לאנשים שזו שפת אמם, וכמובן היא גם אמירה פוליטית. מעניין לציין שיצירות הספרות הראשונות שנכתבו בטוק פיסין נכתבו דווקא על ידי אנשים שזו הייתה שפתם השנייה – כלומר כאמירה תרבותית ופוליטית, ולא משום שזו הייתה השפה שהיה להם טבעי ביותר להתבטא בה.

הבלשנית פרופ' סוזן רוֹמיין, במאמר מרתק בנושא זה, מתארת את אופי הכתיבה הספרותית בשפות קריאוליות, ובפרט בטוק פיסין ובקריאולית הוואית. במקרים רבים, הייצוג של שפות קריאוליות בספרות מתחיל ביצירות הכתובות בשפות הקולוניאליות, ושזורים בהן ביטויים וקטעי דיאלוגים בשפות הקריאוליות.

כתיבה ספרותית של יצירות שלמות בשפות הקריאוליות מתחילה בדרך כלל בסוגות הדומות יותר לדיבור, כגון שירה ודרמה, ואחר כך בסיפורים קצרים. לפי הבחנה מעניינת של רומיין, כתיבת רומן, הז'אנר הספרותי החדש (והמערבי) ביותר, היא מעוז אחרון של "קול האדון" ושל סמכות קולוניאלית, ודורשת אורך נשימה ומיומנות טכנית, למשל של מעבר בין זמנים ודמויות. לעומת זאת, שירה ודרמה נוטות להיות כתובות בגוף ראשון בהווה, צורת כתיבה שקשורה לחוויה סובייקטיבית ולרגשות אישיים. רומיין מבחינה שבמחזות בטוק פיסין, גם אם הדמויות, או כמה מהן, מתבטאות בטוק פיסין, הוראות הבימוי – "קולו" של המחזאי – הן באנגלית.

וטעימה קטנטונת

הקטע הקצרצר שלהלן לקוח מסיפור המופיע בספר  Lionheart Gal: Life Stories of Jamaican Women (1986) – סיפורים קצרים מחייהן של נשים ג'מייקניות. כאן תוכלו לראות ולשמוע הקראה של הסיפור כולו (הקטע המופיע כאן נמצא בדקה 3:55 עד דקה 4:20). בחרתי בדוגמה זו גם משום שלקריאולית ג'מייקנית יש טווח רחב של צורות, מכאלה שדובריהן ודוברי אנגלית כמעט אינם מסוגלים להבין אלה את אלה ועד צורות דומות מאוד לאנגלית סטנדרטית; הדוגמה שכאן דומה מספיק לאנגלית כדי שנוכל להבין אותה בקלות, ועם זאת קל להבחין בהבדלים לעומת אנגלית סטנדרטית. הנה הקטע (כמה מקומות שיש בהם עניין לשוני מיוחד מסומנים בקו):

ובתרגום חופשי, המשקף את התוכן בלבד, בלי ניסיון "לתרגם" את המאפיינים הלשוניים: "אף פעם לא התייחסנו ברצינות לאיגוד עובדים או לפוליטיקה. רק עבדנו וקיבלנו את התשלום של כמה שילינגים. אף פעם לא הבנו מה זו פוליטיקה. לא היו כל כך הרבה עיתונים ורדיו באותו זמן ואף פעם לא הבנו מה הסיבה לבעיות שלנו. אני תמיד אמרתי אז שהדבר הטוב היחיד שראיתי שיצא מפוליטיקה היה כשאבא מנלי נלחם והצליח לאפשר לילדה שחורה ללמוד בבית הספר סיינט הילדה, ששום ילדה שחורה לא יכלה ללמוד בו לפני כן."

כמה הארות להבנת הקטע הזה: pickney, בקריאולית ג'מייקנית ובשפות קאריביות אחרות, פירושה "ילד.ה", ומקורה במילה pickaninny, מילה מיושנת ופוגענית שפירושה "ילד שחור"; המילה נגזרה כנראה מהמילה  pequenino (פֶּקֶנִינוֹ) בפורטוגזית, צורת הקטנה של pequeno, "קטן". נורמן וושינגטון מנלי היה מדינאי ומנהיג עובדים ג'מייקני.

מבחינה לשונית, נשים לב לניסוחים כגון we never understand what cause we problem, לעומת, נאמר, we never understood what caused our problems באנגלית; או ל-St. Hilda's school, where no black pickney couldn't ben go first time בעוד שבאנגלית היינו אומרים למשל St. Hilda's school, where black girls had previously been denied access.

מוציאים לשון בפסח

בשפות קריאוליות, ובפרט בתהליכי ההיווצרות של מילים בהן, עסקתי מעט באחד הפרקים האהובים עליי בספרי "מוציאה לשון": "איך קוראים למרי ולבובי? שמות פרטיים שהפכו למילים". בפרק זה סיפרתי למשל איך הפך השם הפרטי "מרי" למילה שפירושה "אשה" בשפת טוק פיסין. וזוהי הזדמנות טובה לשתף ש"מוציאה לשון" נמכר בצומת ספרים במבצע המחמיא "רבי-מכר ב-25% הנחה", ושהוא מתנה מעולה לחג!

שיהיה לנו חג חירות שמח ובטוח.

הפוסט בעקבות פינתי היום בתוכנית "מה שכרוך".

כשנשים שותקות על פי חוק

חיבור לשוני מצמרר משהו בין החיים לספרות – חבָרוֹת שבהן נשים, אמיתיות וספרותיות, נדרשות לשתוק: זה היה היום הנושא של פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (להאזנה: כאן, דקה 23:40).

הצד הספרותי של החיבור הזה הוא הספר Vox, "קול", של כריסטינה דאלצ'ר (2018; הספר ראה אור בעברית בהוצאת דני ספרים). זהו רומן דיסטופי שבו השלטונות בארצות הברית מגבילים נשים וילדות ל-100 מילים ביום. האיסור נאכף בעזרת מתקן ממוחשב המוצמד לזרועה של כל אשה וילדה, סופר את המילים שהיא אומרת ומעביר בה מכת חשמל קשה אם היא עוברת את המכסה.

בצורה מרתקת, בעולם של הספר, כמעט כל שאר הדברים נובעים מזה: בלי לדבר ולשוחח אי-אפשר ללמוד, לא בבית ספר ולא באוניברסיטה; אשה שאינה יכולה לדבר, שאינה יכולה לתקשר, אינה יכולה להיות מגישה בתוכנית רדיו, רופאה, מדענית, מנהלת, ובכלל לעבוד, אלא בסוגים מסוימים של עבודות פיזיות; ואם היא אינה יכולה לעבוד ולהרוויח, אז רק הגיוני שלא יכול להיות לה כסף משלה.

במישור החברתי והמשפחתי, אשה שאינה יכולה לדבר אינה יכולה להיות פעילה פוליטית, אבל גם לא לדבר עם חברות או חברים או עם ילדיה או עם בן זוגה. היא אֵם שאינה יכולה לעזור בשיעורים, לדבר על מה היה היום בבית הספר, לנזוף, לחנך, לספר סיפור לפני השינה – במובן הכי מילולי, אין לה מילה בשום עניין, קולה אינו נשמע.

רבים מהדברים שדאלצ'ר מתארת בחברה הדיסטופית הזאת – כמו העובדה שלנשים אין זכות הצבעה או זכות להחזיק רכוש והוצאתן משוק העבודה – מוכרים לנו ממקומות שונים בעולם בעבר ובהווה. אבל העובדה הדי מדהימה – ודאלצ'ר, שהיא לא רק סופרת אלא גם ואולי קודם כל בלשנית, כמובן ידעה את זה – היא שיש חברות שבהן אכן נאסר על נשים פיזית לדבר. אמנם, בחברות אלה הדיבור אינו נאסר על נשים באופן כללי, אלא על נשים במצב משפחתי מסוים: אלמנות בכמה קבוצות של התושבים המקוריים של אוסטרליה (האבוריג'ינים), בעיקר בדרום היבשת. כחלק מן האבל, האלמנות – וכן נשים שגבר אחר מבני משפחתן הקרובה נפטר – נדרשות לשתוק למשך תקופה של כמה חודשים ואף שנה. התוצאה היא שפות סימנים משוכללות ומפורטות, שבעזרתן האלמנות מצליחות לעקוף את האיסור ולתקשר בתקופה שבה אסור להן לדבר בקולן. מבין שפות הסימנים האלה, הגדולה ביותר היא כנראה שפת הסימנים של שבט הוורלפירי, שבה כ-1,500 סימנים.

ומלבד זאת, אנחנו מבקשים שתשתוקנה

מדוע מנהג האבל הזה חל דווקא על נשים, ובפרט אלמנות? מנהגים הפוגעים באלמנות קיימים בחברות, בעיקר מסורתיות, ברחבי העולם, והם מפָּנֶיה הלא-מלבבים של הפטריארכיה. מעמדה החברתי של האלמנה נמוך ופגיע משום שהיא אשה בלי גבר, משום שיש מה לקחת ממנה – רכוש, ילדים – ומשום שבהיעדר בן הזוג, היא עלולה להפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בחברות שונות, יש שהאלמנה נדרשת להינשא מחדש לפי הנחיות המשפחה, או שדווקא נאסר עליה להינשא מחדש; יש שהיא אינה יורשת את רכוש הבעל, או לא את כולו; ואחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר היא הסאטי, המנהג ההינדי של שריפת האלמנות יחד עם גופות בעליהן, שהתקיים לעתים אפילו במאה ה-20.

טאבו הדיבור החל על אלמנות משתלב היטב בין כלל הדוגמאות האלה: הדרישה שהאלמנות ישתקו מונעת אותן מלעמוד על שלהן ומרחיקה אותן מהחברה, לפעמים פיזית – בשבט הוורלפירי, האלמנות חיות במקרים רבים בנפרד ממשפחותיהן, עם אלמנות אחרות או עם רווקות צעירות. בקבוצה זו, הנשים משוחחות ביניהן בשפת הסימנים.

דאלצ'ר, בספרה "קול", הביאה בחשבון את האפשרות של סימני ידיים מאולתרים או של שפת סימנים ממש, ובחברה שהיא מתארת, האוסרת על נשים לדבר, אסורים עליהן גם סימני ידיים מכל סוג (וכן קריאה וכתיבה).

אם כבר, אז כבר: לא רק אלמנות

בלשנים שחקרו את שפות הסימנים האלה הבחינו כי הן משמשות במידה מסוימת גם גברים וגם בהקשרים חברתיים אחרים, הן של טאבו (כגון איסור על דיבור בקול בזמן טקסי חניכה) והן בהקשרים שאינם קשורים לטאבו, למשל לצורך שיחה ממרחק גדול, שיחה פרטית בציבור או תקשורת דוממת בזמן ציד, כדי לא להבריח את הטרף.

שפות סימנים אלה אינן קשורות לחירשות, אלא התפתחו לצרכים ספציפיים בקרב אנשים השומעים ומדברים. פרופ' אדם קנדון מאוניברסיטת קיימברידג', מחשובי החוקרים בתחום, מכנה אותן בשם "שפות סימנים חלופיות", להבדיל מ"שפות סימנים ראשוניות", שהתפתחו בקהילות של אנשים חירשים. שפות סימנים חלופיות אלה דומות לשפות הקוליות המקומיות בתחביר, במורפולוגיה ובלקסיקון שלהן – לעומת שפות הסימנים של חירשים, שהן שפות נפרדות העומדות בפני עצמן (למשל: בשפת הסימנים החלופית של שבט הוורלפירי, המילה שפירושה "שמש" היא wanta והמילה שפירושה "נמלה אדומה" היא wantawanta. בדומה לכך, הסימן שפירושו "נמלה אדומה" מורכב משתי חזרות על הסימן שפירושו "שמש").

קנדון מציין ששפות סימנים חלופיות כאלה קיימות גם בחברות אחרות ברחבי העולם, ובהן חברות ציידים-לקטים בדרום יבשת אפריקה, וכן במסדרים דתיים מסוימים באירופה, שאסרו על חבריהם את הדיבור לצורכי יומיום ושפות סימנים התפתחו בהם כדי למלא את החסר.

כמו במקרים רבים אחרים, גם בדוגמה של Vox ("קול"), המציאות עולה על הדמיון. ודאי היו אנשים שקראו את הספר ואמרו לעצמם "לאסור על נשים לדבר, אוקיי, היא הגזימה" – והנה, דאלצ'ר שאבה את ההשראה לרומן המבהיל שלה ממציאות שאכן הייתה, לפחות בעבר, חלק מחוויית החיים של נשים.

על כמה דוגמאות מעניינות לקשר בין שפה לחברה וליחסים החברתיים, ובפרט למקומן של נשים בחברה, כתבתי גם בספרי מוציאה לשון.

תודה למתרגמת יעל אכמון על התובנה המועילה במהלך הכנת הפוסט.

מדברים ומסמנים: על דמויות חירשות ושפות סימנים בספרות

אילו דמויות חירשות אתם מכירים ומכירות בספרות? את השאלה הזאת התחלתי לשאול לאחרונה אנשים סביבי, ומתברר שהדמויות האלה מועטות להפתיע. בניסוחה הקולע של העיתונאית והסופרת גלי וינרב, "אני מכירה יותר אנשים חירשים מדמויות חירשות". מדוע זה כך?

הסיבה, כך אני משערת, כפולה ושמא אף משולשת. נתחיל מהסיבה הברורה ביותר: מחבר או מחברת המעוניינים לכתוב על דמות חירשת ואינם מכירים את הנושא מניסיון חייהם יצטרכו ללמוד אותו כראוי. האם הם כותבים על אדם חירש או כבד שמיעה? האם הדמות דוברת שפת סימנים? האם היא קוראת שפתיים? האם היא נעזרת במכשיר שמיעה או בשתל קוכליארי?

אך מן הבחינה הזאת אין הבדל בין חירשות לכל נושא אחר הדורש תחקיר. לעומת זאת, יש שני אתגרים המייחדים כתיבה על דמויות חירשות. ראשית, יש להקדיש מחשבה לשאלת התקשורת בין הדמות החירשת לסביבתה. ושנית, אם הדמות מתקשרת בשפת סימנים, הרי שביצירה כתובה אין אפשרות להראות זאת, כפי שאפשר לעשות בהצגה או בסרט. להלן נרחיב על שני האתגרים האלה ונציג את דרכי ההתמודדות עמם בכמה יצירות ספרות. תודה רבה למאייר והיוצר אל-עד קֶניגסברג-כהן, שהוא עצמו חירש ואשר סייע לי בהכנת הפוסט והפינה בנושא זה ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 43:32).

שאלה של תקשורת

האתגר הראשון בכתיבת דמות חירשת הוא להבין ולתכנן כיצד היא תתקשר עם דמויות שומעות: האם כמה מהן דוברות שפת סימנים, ואם כן, מה הרקע שבזכותו הן יודעות לעשות זאת? האם הדמות מדברת (בשפה קולית)? האם היא יודעת לקרוא שפתיים? או אולי מישהו משמש כמתורגמן?

סוגיות אלה תופסות מקום מרכזי ברומן "צייד בודד הוא הלב" של הסופרת קארסון מק'קַאלֶרס (1940). אחד מגיבורי הרומן הוא חירש שלאורך רוב הספר הוא האדם היחיד בעיר הדובר שפת סימנים. בשיחות עם אנשים שומעים הוא קורא שפתיים וכותב את מה שברצונו לומר. הקטע שלהלן מתאר את המפגש בינו לבין אחת הדמויות האחרות (תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד).

האיש רק חייך שוב. ג'ייק תהה למה הוא שקט כל-כך. … האיש … הוציא כרטיס וג'ייק לקח אותו בעיניים שואלות. שם האיש – ג'ון סינגר – היה חרות במרכז, ומתחתיו, כתובה בדיו בדייקנות רבה כמו החריתה, היתה הודעה קצרה.

אני חירש-אילם אבל אני קורא שפתיים ומבין מה שאומרים לי. אל תצעק, בבקשה.

מן הספר הזה בחרתי לנו ציטוט קצר נוסף, שיש בו עניין אף שאינו קשור ישירות לתקשורת או לשפת סימנים.

פעמים רבות דיבר דוקטור קופלנד עם אדון סינגר [הדמות החירשת]. הוא אכן לא היה כמו שאר האנשים הלבנים … הוא הקשיב ובפניו היה משהו עדין ויהודי – הידיעה של מי ששייך לגזע מדוכא.

נשים לב למילה "הקשיב": ברומן הזה, כמה מהדמויות חשות שהיחיד שמקשיב להן הוא דווקא אדון סינגר, החירש.

דמות חירשת מרשימה ישנה גם בספר שראה אור ממש לאחרונה, ספר לילדים ולנוער בשם "הנסיך הדרקון: ירח". הספר, פרי עטם של ארון איהז ומלני מקגני איהז, מבוסס על סדרת אנימה באותו שם. גיבורי הספר הם זוג נסיכים צעירים, שדודתם היא אשה חירשת, הלוחמת והגנרלית אָמָאיָה. נפגוש את אמאיה בקטע מהספר, בתרגומה של יעל אכמון:

דודה אמאיה חיבקה את הבנים חיבוק מוחץ והניפה אותם באוויר. אבל היא לא אמרה דבר לאזרן או לקאלום – היא הייתה חירשת מלידה ותקשרה בשפת הסימנים.

המפקד גְרֶן, הסגן והמתורגמן של דודה אמאיה, ירד מסוסו ומיהר לרוץ לעברה. גרן היה צעיר מנומש מגושם מעט, אבל שפת הסימנים שלו הייתה מושלמת. הוא הזדקף והתקרב אל אמאיה כדי לראות בבירור את ידיה.

"אני כל כך שמחה שאתם בסדר," היא סימנה ברגע שהרפתה מהבנים. "אתם בסדר, נכון?" גְרֶן חזר על המילים בקול.

איך כותבים שפת סימנים

מלבד ההתמודדות עם שאלת התקשורת של הדמויות, ישנה עוד שאלה נפרדת: אם הדמות החירשת משתמשת בשפת סימנים, כיצד לייצג זאת בכתב? הדרך הפשוטה, כמו בדוגמה האחרונה שראינו, היא פשוט לציין שהדמות סימנה ולמסור, למעשה לתרגם, את התוכן של דבריה ("'אני כל כך שמחה שאתם בסדר,' היא סימנה … גְרֶן חזר על המילים בקול"). דרך זו עוקפת את העיסוק בשפת הסימנים עצמה, שאיננה ייצוג אחד לאחד של שפה קולית. כדי להמחיש זאת לעצמנו, הנה שיר מתוך יםFa, ספרה של המשוררת והאמנית תמי אסולין. השירים שבספר הם ייצוגים כתובים של שפת סימנים, בהתאם לדקדוק ולתחביר של שפת סימנים. יתרה מזו, שפת הסימנים המיוצגת כאן כמילים כתובות אינה שפת הסימנים הישראלית ה"רשמית", אלא שפת Fa, שהיא שפה תמציתית ומהירה יותר המשמשת חירשים בשיחה בינם לבין עצמם.

דוגמה יפה לייצוג מפורט של תקשורת בשפת סימנים אנו מוצאים בסדרת ספרי הפנטזיה "מגנוס צ'ייס והאלים של אוסגרד" מאת ריק ריירדן, שאחד מגיבוריה הוא האֶלף החירש הארת'סטון. ריירדן מציין מתי הדמויות משתמשות בשפת סימנים ומתי הארת'סטון קורא שפתיים, ומשלב בשיחות תיאורים של סימנים מסוימים. למשל, בדוגמה שלפנינו (גם היא בתרגומה של יעל אכמון) יש תיאור של סימן: "הוא זקר אצבע משולשת וסובב אותה… אה, כן. הסימן של עלבונות."

תנועות מאוירות על דף

ולבסוף, מקום מיוחד שמור לסוגת הקומיקס, שמצד אחד יש לה ממד חזותי ומצד אחר היא אינה מאפשרת להציג תנועה ממש, כלומר את תנועות שפת הסימנים במלואן, בדומה לתיאטרון או ליצירות טלוויזיה או קולנוע. כמו במקרים אחרים, יוצרים בסוגה זו מצאו דרכים יצירתיות להציג תנועה.

אל-עד קֶניגסברג-כהן עובד כעת על רומן גרפי שגיבורו הוא נער חירש (ושסקיצה מתוכו מופיעה בראש הפוסט). "בחלק מהמקרים אני מצייר סימן אחד מתוך הדברים שהדמות אומרת, בשביל להמחיש שהיא מסמנת," כתב לי אל-עד. "לפעמים, כשהדמויות מסמנות מהר מאוד, אני מצייר אותן כמו תמנונים, עם ידיים רבות שמסמנות סימנים שונים. ולפעמים אני מציג תנועה בודדת כך שההתחלה שלה מצוירת בקו רגיל וההמשך, שכביכול עדיין לא קרה, בקו בהיר."

קומיקס המייצג שפת סימנים תוכלו למצוא גם באתר של מאט וקיי דייגל, יוצרי הקומיקס That Deaf Guy, העוסק בצורה משעשעת בהווי החיים של חירשים.

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ומחשבות בדיון בפייסבוק.