Skip to content

בילבי: מודל פמיניסטי פנטסטי?

 

 

בילבי של אסטריד לינדגרן נחשבת לדמות מרשימה של ילדה חזקה, ומופיעה כמעט בכל רשימה של ספרי ילדים מומלצים המבטאים השקפה פמיניסטית. גם אני אוהבת את בילבי; ובכל זאת, כשהגיע תורה של בתי להכיר אותה, הרהרתי שוב על תפיסת הנשיות שמשקף הספר הזה.

לכאורה, בילבי היא מופת של דמות נשית עצמאית וחזקה – צעירה, כמובן, דמות של ילדה. בילבי היא הילדה הכי חזקה בעולם, היא מרימה את הסוס שלה על הידיים ומעבירה אותו מהגינה למרפסת. היא עצמאית (חיה לבדה בבית, בלי הורים) וגם עצמאית כלכלית (יש לה מזוודה מלאה מטבעות זהב). היא "מחליטה על עצמה", בלשון הילדים, ולכן לא לומדת בבית ספר. בילבי אינה מצייתת למודלים מקובלים של מראה וטיפוח נשיים; כפי שהיא אומרת לרוקח, "אני לא סובלת מהנמשים שלי, אני נהנית מהם". היא אמיצה, זריזה ופיקחית, ושוב ושוב מעמידה במקומם גברים שמנסים לנהל את חייה (השוטרים שמנסים לקחת אותה לבית יתומים), או לקחת ממנה את רכושה (זוג הפורצים), או פשוט חושבים שהם חזקים ממנה (ה"איש החזק" בקרקס).

בילבי מצליחה להיות כל הדברים האלה, ויחד עם זאת היא לא רצינית, לא "חינוכית" וגם לא שונאת גברים – לא רק ששני חבריה הטובים הם טומי ואניקה, בן ובת, אלא שכל ההתמודדויות שלה עם גברים הן ברוח של עליזות ומשחק. עם השוטרים היא משחקת תופסת, ואת שני הפורצים שניסו לשדוד את מזוודת הזהב שלה היא מזמינה לנגן ולרקוד איתה, ולבסוף נותנת מטבע זהב לכל אחד.

אז אם כל כך טוב, מה רע? שבילבי היא דמות פנטסטית, גדולה מהחיים כמעט עד כדי קריקטורה, בעולם ריאליסטי. לבילבי יש ממש כוחות-על – איזו ילדה יכולה להרים סוס? – אבל חוץ ממנה-עצמה (ומאבא שלה), שום דבר בסיפור אינו פנטסטי: העיירה, בית הספר והמורה, הילדים האחרים, וכמובן טומי ואניקה, שהם ילדים מציאותיים בהחלט, ובניגוד לבילבי חייבים ללכת לישון בזמן, ללבוש בגדים נקיים ולהכין שיעורים. ואצל הילדים המציאותיים האלה, טומי ואניקה, הסטריאוטיפים המגדריים חוגגים – טומי אמיץ ופיזי יותר, ואילו אניקה פוחדת מטיפוס על עצים ומרוחות רפאים, ועסוקה בדאגה לניקיון השמלה שלה. השילוב בין בילבי לעולם שסביבה דומה לדמות קומיקס המצוירת על צילום, כאילו המחברת אומרת לנו, בעצם: שימו לב, הילדה האמיצה והחזקה הזאת היא דמיונית. מי שאמיתית זו היא, אניקה.

ובכל זאת, השורה התחתונה של הספר היא אופטימית. בסוף הספר בילבי פוגשת שוב את אבא שלה, הרב-חובל "מלך הכושים", ומתכוונת לנסוע איתו: הפנטזיה הזאת של דמות נשית חזקה ועצמאית עומדת להיעלם לארץ הדמיון. אך ברגע האחרון היא מתחרטת, כדי לא לשבור את לבם של טומי ואניקה, ומחליטה להישאר. זו אולי הדרך של לינדגרן לומר לנו: כרגע בילבי היא דמיונית, מודל שאינו יכול להתממש במציאות, אבל היא נשארת איתנו. אולי אניקה, כשתגדל, תהיה קצת דומה לה.

 

תודה לרונית דינצמן, מחברת "לב היער", שהדיון בינינו הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

 

אטימולוגיה עממית: קרבת משפחה מדומיינת

 

 

בעקבות הפוסט שעסק במקור המילה "מַצְפּוּן", שאלו אותי כמה קוראים אם אין קשר בין "מַצְפּוּן" ל"מַצְפֵּן".

כאשר מתבוננים בשתי המילים האלה, אפשר בהחלט לקבל את הרושם שהן קשורות: הן דומות באותיותיהן ובצליליהן ויש קשר הגיוני בין משמעויותיהן – כשם שהמצפן מכוון אותנו בדרכנו, כך המצפון מכוון אותנו בבחירותינו המוסריות. הקשר בין שתי המילים הגיוני עד כדי כך, שבאנגלית קיים הביטוי moral compass: מצפן מוסרי. זוהי כמובן מטאפורה, הקושרת בין המצפן לבין החוש המוסרי שלנו, המצפון.

אך למרות הדמיון באותיות, בצלילים ובמשמעות, אין קשר בין המילים "מַצְפּוּן" ו"מַצְפֵּן": "מצפן" נגזרת כמובן מ"צָפוֹן" (הכיוון), ואילו "מַצְפּוּן" נגזרת מן השורש צפ"נ, ופירושה המקורי "מקום מחבוא" או "משהו חבוי". (אמנם, ייתכן שיש בין המילים קשר עקיף: אבן שושן מציין כמה השערות על מקור המילה "צָפוֹן", ואחת מהן היא שהשמש בכיוון זה "צפוּנה" והאור מועט. ייתכן אפוא ששתי המילים מקורן בשורש צפ"נ, הקשור למשמעות "חבוי, נסתר"; אך אין ביניהן קשר ישיר יותר.)

אף על פי כן, לרבים נדמה כי בין שתי המילים האלה קיים קשר אטימולוגי (של מוצא משותף) הקושר בין המשמעויות של התמצאות מוסרית והתמצאות גיאוגרפית. תפיסה שגויה כזו של דוברי השפה נקראת "אטימולוגיה עממית". הבנה מוטעית כזו מובילה לעתים לשינוי במשמעותה של מילה.

המילים "מסתור" ו"מִסְתָּר", למשל, מופיעות במקרא במשמעות "מקום מחבוא": "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל-יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד', ו'). אך בעברית בת ימינו, צורות הנסמך של מילים אלה מציינות דברים נעלמים וסודיים – "מסתרי פריז", "מסתורי העל-טבעי". משמעות זו של המילים מקורה במילה היוונית mysterion, שפירושה "סוד", אשר נכנסה לשימוש בלשון חז"ל. הדמיון הצלילי בין mysterion ל"מסתור", והקרבה המסוימת בין משמעויותיהן, יצרו כנראה את הרושם שהן קשורות זו לזו, והשפיעו על השימוש בשתי המילים: המילה mysterion, המופיעה בלשון חז"ל גם בכתיב "מסטורין" (או "מסטירין") וגם בכתיב "מסתורין", נכתבת כיום רק בתי"ו, כאילו נגזרה מהשורש העברי סת"ר; וצורות הנסמך "מסתרי –" ו"מסתורי –" קיבלו את המשמעות של משהו סודי ונעלם, שמקורה ב-mysterion.

כמו במילים שנוצרו עקב טעויות קריאה והעתקה (כגון "פוחלץ" ו"לסטים"), ההבנה השגויה שהובילה לשינויים במילים האלה אינה משפיעה על הפופולריות שלהן ועל מקומן המכובד בשפה.

 

תודה לטריליאן, שהזכירה את הביטוי moral compass בתגובה לפוסט שעסק ב"מצפון".

 

האוהבים מוצאים להם מקום גם על רוחב החרב

%d7%9b%d7%a9%d7%90%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%95-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%95-%d7%9c%d7%a9%d7%9b%d7%91-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%91

 

ספר מרנין נחת לאחרונה על שולחן הבלוג: טובה חוכמה מפנינים – פתגמים מארון הספרים היהודי, מאת המחבר אברהם רמי דיין ובהוצאת ספרי צמרת. בספר מאות פתגמים ואמרות מהמקורות היהודיים, מהתנ"ך דרך התלמוד ועד ספרות ימי הביניים והספרות החסידית. האמרות מאורגנות בשערים על פי נושאים, כגון "אהבה", "חברות", "הנהגה ומנהיגות", "כלבים" – בחיי – וגם שער "לימוד", שיש בו אמרות רבות בנושא קריאה וספרים. הספר ערוך בקפדנות, אמרות המופיעות במקורן בארמית מתורגמות לעברית נאה, ולכל פתגם יש הסבר ומראה מקום מדויק (כל אלה שבדקתי היו נכונים).

עלעול בדפים מעלה אמרות שקצתן מצחיקות, אחרות מפתיעות. מצאתי, כמובן, רבות מוכרות לי, אך גם רבות שטרם הכרתי לפני כן. אחת המלבבות ביותר היא "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", אמרה של הרב יצחק קַנְפַּנְטוֹן ("הגאון מקסטיליה") בספרו "דרכי התלמוד"; המשך המשפט הוא "לכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים" – עצה שרבים יקבלו ברצון. עצה משעשעת מפי רד"ק היא "לא להקשיב לדברי האם אלא לדברי השכנות" (כלומר אם ברצונכם לשמוע על הבת, אל תקשיבו לאמה אלא לשכנות, משום שהן אובייקטיביות – עצה תמימה למדי).

כמה אמרות יפות במיוחד מצאתי בשערים "אהבה" ו"זוגיות". ממסכת סנהדרין קיבלנו את האמרה הפיוטית "כשאהבנו, יכולנו לשכב על רוחב החרב": זוג אוהבים יכול לגבור על כל הקשיים, ואולי גם – לזוג מאוהב, אפילו רוחב החרב אינו צפוף מדי. ר' נפתלי מרופשיץ קבע בחוכמה "הסימן לאהבה אמיתית הוא השכחה"; והוסיף הסבר – "כאשר אדם שוכח את עצמו, וחושב רק על מי שהוא אוהב". יפה אמר ר' נפתלי מרופשיץ; ואפשר לומר גם – אולי האדם אינו שוכח את עצמו, אלא את הצדדים הפחות סימפטיים של יקירו או יקירתו; האוהב מוכן לראות את הטוב ולשכוח את השאר. וכמובן, האמרה החכמה והקולעת שאינה זקוקה לפרשנות: איש ואשה זכו – שכינה ביניהם.

 

הפוסט הזה מוקדש באהבה רבה לבנזוגי אוהד, שהיום הוא יום הולדתו. אוהד הוא הקורא הראשון של כל פוסט ב"הקוראת הראשונה", ואין רשומה שלא תרם לה משפע ידיעותיו ומבהירות הניסוח שלו. יום הולדת שמח!

 

אצבעות מנומסות

%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94

 

"אצלנו בכיתה עושים לפעמים ככה, כדי לא לעשות את התנועה הגסה," אמרה לי בתי אביגיל והדגימה את התנועה שלמעלה: ארבע אצבעות קמוצות ורק האצבע הסמוכה לזרת מורמת.

השפה המדוברת מלווה, כידוע, בסימנים לא-נשמעים – מחוות של הפנים והידיים. תנועה או קבוצת תנועות בעלת משמעות מוסכמת נקראת קינמה (kineme); לדוגמה, התנועה שבה האגודל פוגש את שתי האצבעות הסמוכות לו ויוצר עיגול, וכף היד עולה ויורדת כמה פעמים, פירושה בישראל "סבלנות, עוד רגע".

לתנועה יכולה אפוא להיות משמעות מוסכמת, שאינה קשורה ישירות לתנועה עצמה: בניגוד, למשל, להצבעה באצבע על מה שמדברים עליו, שהיא תנועה אינטואיטיבית מאוד, צורת העיגול והנעת כף היד מעלה-מטה אינה קשורה באופן טבעי למשמעות של המתנה, ואכן – באיטליה יש לתנועה הזאת משמעות אחרת לגמרי.

תנועה כזו, בעלת משמעות מוסכמת ושרירותית, דומה אפוא למילה – נאמרת או כתובה. אך התנועה וההסבר של אביגיל הצביעו על רמה נוספת של מורכבות. התנועה הזאת היא סוג של יופמיזם, "לשון נקייה" בעברית – כלומר ביטוי מרוכך ומנומס המחליף ביטוי הנחשב בוטה ולא ראוי. דוגמאות ללשון נקייה בעברית הן "מחלה קשה", המשמשת כחלופה דיסקרטית ל"סרטן", וגרסאות הומוריסטיות ומעודנות יותר של קללות, כגון "בן יונה" ו"בן אלף". בדומה לכך, התנועה המשתמשת באצבע הרביעית, הקמיצה, היא חלופה מרוככת ומרומזת לתנועה המשתמשת באצבע השלישית.

התנועה הזאת היא אפוא קינמה המהווה "לשון נקייה", ומחליפה קינמה שהיא "טאבו לשוני", כלומר פוגענית ולא מקובלת.

אך בכך לא תם העניין הלשוני שבתנועה הזאת. אותה תנועה עצמה היא דוגמה נפלאה גם למטונימיה, כלומר האמצעי הלשוני של ציון דבר-מה באמצעות דבר-מה אחר הקרוב אליו במקום או בזמן (כפי שתיארנו כאן). דוגמה מקובלת למטונימיה היא אמירה כגון "שתיתי את כל הבקבוק" – במשפט הזה, המילה "בקבוק" מציינת כמובן את המיץ שבבקבוק, ולא את הבקבוק עצמו. והנה, בתנועה שתיארנו, האצבע המורמת מסמנת למעשה את האצבע שלידה! כלומר, התנועה המנומסת (יחסית) הזאת של ילדי יסודי היא בעת ובעונה אחת דוגמה ליופמיזם וגם למטונימיה – "טקסט" תנועתי קטן ומתוחכם.

השאל לי מילה

%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94

 

"האם יש קשר בין 'מַצְפּוּן' ל'צָפוּן'?" שאל אותי מוטי דיסקין. "בערבית 'מצפון' הוא 'דָמִיר', בדומה למילה העברית 'טָמִיר', שפירושה 'נסתר, סודי'. האם יש קשר?".

אכן, יש ויש קשר. כל שפה קולטת השפעות משפות אחרות; רשימת השפות שהשפיעו על העברית היא ספר היסטוריה בזעיר אנפין, מאכדית וארמית בזמנן ועד אנגלית כיום. בימי הביניים הייתה לערבית השפעה רבה על העברית, גם משום שכמה וכמה חיבורים פילוסופיים ותורניים של מחברים יהודים נכתבו בערבית – ובהם "מורה נבוכים" של הרמב"ם, "ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי ו"חובת הלבבות" של בחיי בן יוסף אבן פקודה. רבים מחיבורים אלה תורגמו מערבית לעברית עוד באותה תקופה, רבים מהם על ידי המתרגם יהודה אבן תיבון, שכונה "אבי המעתיקים", כלומר בלשון ימינו – "אבי המתרגמים".

תרגום הטקסטים האלה דרש מונחים ומילים שחסרו בעברית; כך נכנסו לעברית עשרות מילים שמקורן בערבית, כגון "קוטר" ו"תאריך". מילה משפה אחת הנכנסת לשימוש בשפה אחרת נקראת, כידוע, מילה שאולה; אך אפשר לאמץ מילים גם בדרכים עדינות ומתוחכמות יותר. אחת מהן היא שאילת משמע: מילה הדומה למילה בשפה אחרת באחת מהוראותיה (משמעויותיה) רוכשת לעצמה עוד משמעות שלה. על פי רוב, צמד המילים דומות זו לזו במשמעותן המוקדמת או המוחשית יותר, ואחת מהן מאמצת מן האחרת גם משמעות מאוחרת או מופשטת יותר. כך המילה "עכבר" בעברית מציינת כיום גם את עכבר המחשב, בעקבות mouse באנגלית.

המילה "מַצְפּוּן" מופיעה במקרא במשמעות "מחבוא" או "דבר חבוי, מטמון" – למשל "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (עובדיה א ו). המילה הערבית המציינת את רגש המוסר היא כאמור דָמִיר (או בתעתיק מדויק יותר – צ'מיר), הנגזרת מהשורש ד.מ.ר. שורש זה בערבית מורה על דברים נסתרים, חבויים, צפונים. לפיכך, כאשר התעורר הצורך לתרגם מילה זו לעברית, היה נוח לבחור במילה "מַצְפּוּן", שפירושה הבסיסי דומה, ולהעניק לה גם את המשמעות המופשטת יותר, של רגשות כמוסים – ובפרט רגש המוּסר.

שאילת משמע היא תהליך סמוי (צפון!) יותר מאשר שאילת מילה: המילה המתקבלת היא עברית בצורתה ובמקורה, ודרושה תשומת לב כדי להבחין שאחת ממשמעויותיה הועתקה משפה אחרת.

 

 

תודה רבה למוטי דיסקין על שאלתו המרתקת, ולאוהד עוזיאל ולקולגות מפורום אג'נדה על העזרה בתעתיק מערבית.

 

 

מאנגלית לעברית: הופכים והופכים שוב

2000px-merge-split-transwiki_default_2-svg

 

מילים יחידות שעוברות משפה לשפה – זו תופעה מוכרת. אבל מה קורה כשמילים מהגרות יחד, כצירוף? לא רק "פריק", אלא "קונטרול פריק"? לא רק "ביוטי" (איפור וטיפוח), אלא "ביוטי בלוג"?

יש שפות ששמות תואר מופיעים בהן לפני שם העצם; כך זה באנגלית – yellow flower, big red bus. ויש שפות ששמות תואר מופיעים בהן אחרי שם העצם; כך זה בעברית – פרח צהוב, אוטובוס גדול ואדום. כך גם שמות עצם המצטרפים לשם העצם העיקרי: "בריכה" בעברית הופכת ל"בריכת דגים"; pond באנגלית הופכת ל-fish pond.

"פריק" באנגלית פירושו "חריג"; "קונטרול פריק" הוא אדם שחשוב לו מאוד לשלוט בהתרחשויות, לנהל ולהכתיב את כל מה שמתרחש סביבו. "קונטרול פריק" נכנס לשימוש בעברית כפי שהוא, בשלמותו (אף שקיימת גם החלופה העברית "חולה שליטה"). עד כאן טוב ויפה, אלא שיש לו אח חורג – הצירוף המצחיק "פריק קונטרול", שלמרבה ההפתעה נמצא בשימוש נרחב, אף שפירושו המילולי באנגלית הוא בערך "שליטה בפריקים", "שליטה במוזרים".

מדוע נוצר, בעצם, הצירוף ההפוך "פריק קונטרול"? מה ההיגיון הלשוני שבו? ייתכן שמקורו בתחושה אינטואיטיבית של דוברי עברית, שסדר המילים צריך להיות הפוך מאשר באנגלית.

צירוף משונה נוצר גם כשסדר המילים המקורי נשמר, אך אחת מהן מתורגמת לעברית. כך, Google Maps מתורגם לעתים כגוגל מפות ("גוגל" עצמם מתרגמים אותו היטב כ"מפות גוגל"). גם סיומת עברית מספיקה כדי לערער את משמעות הביטוי: African American הוא קודם כל אמריקאי (ממוצא אפריקאי). בעברית אדם כזה יהיה אמריקאי-אפריקאי. כאשר מעניקים למילים סיומות עבריות אך שומרים על הסדר של האנגלית, מתקבל הצירוף אפריקאי-אמריקאי – כאילו היה מדובר באפריקאי ממוצא אמריקאי, ולא להפך.

אך יש גם צירופי מילים שעובדים בשתי הצורות, גם המקורית וגם ההפוכה. מתי זה קורה? כאשר שתי המילים באנגלית נכנסו לשימוש בעברית באופן בלתי תלוי ובלי לשנות את צורתן. לדוגמה, בלוג העוסק בטיפוח ובאיפור נקרא באנגלית beauty blog. המילה "ביוטי" נכנסה לשימוש בעברית כפי שהיא, מחוסר מקבילה עברית מדויקת, וכך כמובן גם "בלוג". לפיכך קיימים בעברית גם הצירוף ביוטי בלוג, השומר על סדר המילים המקורי באנגלית, וגם הצירוף בלוג ביוטי. בצורה השנייה המילים אמנם נשארות כפי שהן, אבל הסדר הוא עברי: בלוג אוכל, בלוג אופנה, בלוג מוזיקה, בלוג ביוטי.

 

 

העורכת, המתרגמת והסופרת דנה אלעזר-הלוי הצביעה בפניי על הצירופים מסוג "אפריקאי-אמריקאי" ודומיהם, ואף העניקה לתופעה את הכינוי החינני "תחביר מבוכתי". תודה רבה, דנה! תודה גם לדדן עוזיאל, שהסב את תשומת לבי לקיומו של הצירוף "פריק קונטרול".

 

הצגה בתוך כריכה

 

%d7%94%d7%a6%d7%92%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

 

"חבל שהארי פוטר 7 לא כתוב כמו הארי פוטר 8," אמרה לי בתי אביגיל. "הארי פוטר 8" הוא כמובן "הארי פוטר והילד המקולל" מאת ג'ק ת'ורן, שאיננו רומן אלא מחזה. שאלתי בהפתעה מסוימת אם הספר נוח לה לקריאה, ואביגיל השיבה נחרצות שכן, ונימקה כך: "כתוב כל פעם מי מדבר, לפני שהוא מדבר, ובספר רגיל כתוב רק אחר כך או שלא כתוב. וגם השורות קצרות".

"הארי פוטר והילד המקולל" התקבל בציבור ברגשות מעורבים: מחזות אינם חומר קריאה פופולרי ביותר (כמה מחזות קראתם בשנה האחרונה?). אף על פי כן, "הילד המקולל" היה לספר הנמכר ביותר בשנת 2016 באמזון וגם בברנס אנד נובל. כמובן, היקף המכירות נובע במידה רבה מעוצמת המותג – חובבי הילד-הקוסם יקנו כל ספר שקשור לסדרה המקורית, מסקרנות אם לא משום סיבה אחרת. ובכל זאת, לפנינו תופעה מעניינת: מחזה בז'אנר הפנטזיה, שהוא מחזה הפונה (גם) לילדים ולנוער, ההופך לרב-מכר אדיר בפורמט הספר שלו. זוהי תופעה בלתי רגילה מכל הבחינות; על מדפי הספרים של ילדיי יש בדיוק מחזה אחד.

מחזות, כאמור, אינם חומר קריאה פופולרי; קוראים מן השורה, שאינם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, קוראים כנראה רק מחזות הנחשבים לטובים ביותר שנכתבו אי פעם – כמה מהחשודים המיידיים הם שייקספיר, צ'כוב, טנסי ויליאמס ואוסקר ויילד. "תחת חורש חלב" של דילן תומס הוא תסכית, כלומר דומה מאוד בפורמט שלו למחזה, וגם הוא זכה לפופולריות רבה (ולכמה תרגומים לעברית). רובנו נקרא אפוא מחזה רק אם הוא קלאסיקה, מיוחד במינו, שלא כמו רומן או ספר עיון, שניקח לידינו בקלות רבה בהרבה. למה, בעצם? היתרונות שציינה אביגיל ידברו לדעתי לרוב הקוראים: מחזה, מטבעו, מורכב בעיקר משיחות, כלומר מאינטראקציות מהירות יחסית, והוא לרוב, שוב מטבעו, דרמטי, דינמי, מתקדם במהירות. ייתכן שאביגיל, כקוראת צעירה (8) ועדיין ללא הרגלי קריאה מקובעים, ניגשה למחזה בראש פתוח וגילתה את יתרונות הפורמט. האם ייתכן שמבוגרים וילדים גם יחד ממעטים לקרוא מחזות פשוט כתוצאה מהרגל? והאם "תופעת הארי פוטר" עשויה לסלול את הדרך לשינוי?

 

המחזה כתווים

הבדל חשוב בין מחזה לסיפורת הוא שסיפורת – רומן או סיפור – נועדה מראש לקריאה, ואילו מחזה נועד להצגה על הבמה. קריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה. כאשר חשבתי על כך, עלה בדעתי שקריאת מחזה דומה למעשה לקריאת תווים; הקורא חווה את היצירה בדמיונו, באוזן הפנימית שלו, בלי התיווך המצופה של במאי ושחקנים (במחזה) או נגנים (במוזיקה). מיד נזכרתי בהאוולוק וטינרי, השליט-העריץ של העיר אנק-מורפורק בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. וטינרי, מיזנטרופ באופן כללי, העדיף את החוויה המנטלית של קריאת תווים על פני האזנה לביצוע של מוזיקאים. ששתי לגלות שמישהו כבר חשב על ההשוואה בין קריאת מחזה לקריאת תווים – לא פחות מאשר אדוארד אלבי (Albee), מחבר המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". אלבי אף ציין, בחמיצות מסוימת, שקריאת המחזה פוטרת את הקורא מפרשנותם של הבמאי והשחקנים.

כמובן, יש מחזות ויש מחזות: ככל שלהצגה יש production values גבוהים יותר – תפאורה מורכבת, תאורה, מוזיקה, אפקטים – כך ההצגה מתרחקת מן החוויה של קריאת המחזה. "הילד המקולל", אגב, הוא דוגמה להפקה מורכבת ועתירת אפקטים, שנועדו לממש את הקסמים על הבמה – ואף על פי כן, הטקסט כשלעצמו הוא רב-מכר.

 

ילדים כקוראי מחזות

יש מי שמסכים עם אביגיל, שמחזות הם סוגה נוחה במיוחד לקריאה לגילים הצעירים. בבלוג Thoughts on Teaching, למשל, נכתב כך (התרגום שלי): "מדוע אנו מקדישים זמן לקרוא מחזות כמעט במלואם בכיתה, ולעומת זאת מצפים מהתלמידים לקרוא בכוחות עצמם רומנים וסיפורים קצרים? האם יש משהו במבנה הנרטיבי שאנו מצפים מתלמידים להתמודד עמו טוב יותר ברומנים מאשר במחזות? אם כך אנו חושבים, אנו טועים; המצב הפוך. לרוב התלמידים קל יותר לקרוא מחזה מאשר רומן, כיוון שהמחזה חף מאלמנטים מיותרים לכאורה כמו תיאורים של הסביבה, מונולוג פנימי ואקספוזיציה. התפתחות הדמויות מתרחשת באמצעות שיחות שהדמויות משתתפות בהן, ולא באמצעות הסבר של המחבר על איך הדמות מרגישה ולמה. המחזה הוא גרסה חסכונית ואלגנטית של הסיפור, הכוללת רק את הרכיב החיוני שלו (הדיאלוג). והדיאלוג הוא החלק שקל לתלמידים להבין … חשבתי היום שרומנים וסיפורים קצרים צריך לקרוא כמעט רק בכיתה, ואילו את המחזות להשאיר לתלמידים לקרוא בעצמם מחוץ לכיתה …".

ובכל זאת, אין מחזות רבים שראו אור בדפוס ונועדו לקריאת ילדים או בני נוער. בעברית ישנם כמובן "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק בגרסת המחזמר של לאה נאור. אך שתי היצירות הוותיקות האלה, כיוון שהן מחורזות, דומות לשלל הספרים המחורזים לילדים, אולי יותר מאשר למחזה לא-מחורז.

 

דרוש המלט

האם למחזות יש פוטנציאל גדול בהרבה כחומר קריאה מכפי שממומש בפועל? או ש"הילד המקולל" הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, כלומר – שדרושה אטרקציה מסדר הגודל של המלט או הארי פוטר כדי להביא אנשים לקרוא מחזה? ימים (והקוראים) יגידו.

 

איך מתרגמים איטליק לעברית?

 

%d7%90%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a7

 

תרגום, כידוע, אינו החלפה פשוטה של מילה במילה. שפות שונות נבדלות זו מזו בתחביר, בשיטות יצירת המילים, בתרבות המשתקפת בהן – וגם בקונוונציות הכתיבה. לדוגמה: כיצד מתרגמים מאנגלית לעברית טקסט שיש בו שימוש באיטליק?

איטליק: הרבה יותר מהטיה

ראשית, חשוב להבהיר שאיטליק (italic) אינו "סתם" אותיות נטויות. זהו סגנון ייחודי של גופנים (פונטים) שפותח בהשראת כתב יד מחובר קליגרפי באותיות לטיניות, ואשר שימש לראשונה בסביבות שנת 1500 בוונציה. עיצוב הגופן הוא דק ועדין, צפוף (ולכן מאפשר חיסכון בנייר), נוטה ימינה ובעל עיצוב אותיות אופייני לו. ל-a של איטליק, למשל, יש "לולאה" אחת, כמו באות a של כתב יד, כך:

%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%a7

האיטליקס הן חלק מעולם הכתב המערבי זה 500 שנה, וזכו למגוון תפקידים ושימושים. בטקסטים באנגלית הן משמשות למשל לכתיבת מילים בשפות אחרות (כגון צרפתית ולטינית) ולכתיבת שמות יצירות ופרסומים, כגון ספרים וכתבי עת. בסיפורת משתמשים בהן כדי לציין את האינטונציה של הדובר, להבהיר שהוא מדגיש מילים מסוימות. לעתים משתמשים באיטליק גם לסימון הרהורים של אחת הדמויות, כלומר דיאלוג פנימי, אך השימוש הזה עדיין לא זכה לאהדה גורפת.

האיטליקס פוגשות את העברית

ומה אצלנו? איטליק הוא כאמור סגנון גופן של אותיות לטיניות. כמה מעצבים עיצבו גופנים עבריים נטויים, או גופנים בהשראת האיטליק, במידות שונות של הצלחה; יש החושבים שה"כתב המרובע" העברי פשוט אינו מתאים להטיה. מכל מקום, מכיוון שעברית נכתבת ונקראת מימין לשמאל, כלומר בכיוון הפוך מאנגלית, גם כיוון ההטיה של האותיות צריך כנראה להיות בהתאם לכך – נוטות שמאלה (ולא ימינה כמו האיטליק), כמו בגופן הזה, "לילות" ממשפחת הגופן "ימים ולילות" של המעצב בן נתן.

%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%94

אבל ההטיה האוטומטית של גופנים בסביבת Windows ובמערכות הפעלה אחרות היא כמו באנגלית – דווקא ימינה.

כך או כך, איטליק הוא פיצ'ר של אותיות לטיניות, ורכש שימושים אופייניים בשפות הנכתבות באותיות לטיניות. כיצד יש לנהוג בו בתרגום לעברית?

לשימושים הטכניים יותר של איטליק יש פתרונות טכניים, בהתאם לנהוג בעברית. שמות פרסומים ויצירות, למשל, שבאנגלית מקובל לכתוב אותם באיטליק, נכתבים בעברית במרכאות או בלי סימון מיוחד (ובביבליוגרפיות מקובל לכתוב אותם באות עבה). אך כיצד לנהוג כאשר מתרגמים סיפורת אנגלית שיש בה שימוש באיטליק לציון אינטונציה?

בסיפורת עברית לא מקובל להשתמש בגופנים או בסוג האות לסימון אינטונציה. לצורך כתיבת הפוסט הזה בדקתי שוב כמה ספרים של כותבים ישראלים; עגנון, מן הסתם, לא השתמש באות נטויה, אך ליתר ביטחון הסתכלתי בספרים של נועה ידלין, עוזי וייל, אתגר קרת, רענן שקד ועוד. לא מצאתי שימוש כזה. מכאן שעלינו למצוא חלופה לסימון ברמת האותיות שאיננו נהוג בעברית (כמובן, איטליק אינו הסימון היחיד מסוג זה: גם אותיות גדולות, capital letters, אינן קיימות בעברית, ומתרגמים נדרשים לעתים למצוא להן חלופות).

כאן אנו מגיעים לשתי השקפות שונות: זו שאני מחזיקה בה, ועוד אחת (מוצלחת אף היא!).

על פי השקפה אחת, אם נורמות הכתיבה בעברית אינן כוללות שימוש בגופנים לסימון אינטונציה, גם תרגום לעברית אינו צריך לעשות זאת; אפשר אפילו לומר ששימוש כזה הוא בגדר תרגומית טיפוגרפית. יש למצוא חלופות שמקובלות בעברית, כפי שאנו מוצאים חלופות לשימוש באותיות גדולות. למען ההמחשה, נסתכל על הדיאלוג הזה:

.I have a plan

.Actually, I have a plan

השימוש באיטליק ממחיש לקוראים שהדובר השני מדגיש את המילה I, "אני". הנה תרגום אפשרי של הדיאלוג הקצר הזה לעברית:

– יש לי תוכנית.

– למען האמת, לי יש תוכנית.

מה קרה? סדר המילים בעברית הוא גמיש יותר מאשר באנגלית. המשפט I have a plan, ללא הקשר ספציפי, יתורגם לעברית כ"יש לי תכנית"; אך בהקשר הזה, המילה "לי" זזה באופן טבעי לעבר תחילת המשפט. ההדגשה באמצעות סוג האות מתייתרת: לקוראים ברור משתי סיבות – ההקשר וסדר המילים במשפט – בדיוק איזו מילה הדובר השני מדגיש. כלומר: ההדגשה נעשתה באמצעים טקסטואליים.

כמובן, לא תמיד סדר המילים עושה את העבודה; זהו רק אחד הכלים שהשפה מעמידה לרשותנו, המאפשרים לנו לסמן את החלק המרכזי של המשפט או את האינטונציה שבה נאמר.

לעומת זאת, לפי ההשקפה האחרת, השאלה מה מקובל בעברית אינה בהכרח רלוונטית. אם המחבר או המחברת בחרו בהדגשות באמצעות גופנים, התרגום צריך לשמר זאת. ואם כיום מקובל לסמן דיאלוג פנימי באיטליק – מדוע שקוראי עברית לא יכירו את הטרנד? יתרה מזו: נורמות כתיבה משתנות עם הזמן; כל מאפייני הכתיבה שאנו משתמשים בהם – הכתב המרובע, סימני הניקוד, סימני הפיסוק – היו חדשים בשלב כלשהו. כעת מתווספות לעברית האותיות הנטויות.

אפשר לומר שסוגיית התרגום של איטליק היא חלק מסוגיה גדולה הרבה יותר: היכן עובר שביל הזהב בין נאמנות לשפת היעד, על סגנונה, ביטוייה ומאפייניה, לבין נאמנות למקור – על סגנונו, ביטוייו ומאפייניו. וכפי שיש בחירות שונות וטובות בתרגום ביטויים, במידת הלוקליזציה של שמות מאכלים ועוד, כך יש מקום לדעות שונות גם בשאלת הלוקליזציה של איטליק.

 

תודה לאלקנה דוד הידען על תרומתו בנושא גופנים נטויים בעברית, ולקולגות הנהדרים בפורום אג'נדה על הדיון המרתק והפורה שסייע בכתיבת הפוסט הזה.

למה לא מבצעים את השיעורים?

 

%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%a6%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%91%d7%a6%d7%a2%d7%99

 

מילים, כמו בני אדם, הן יצורים חברתיים: כמעט לעולם איננו פוגשים מילה יחידה. על פי רוב הן מצטרפות זו לזו ויוצרות משפטים, שיחות או ספרים. כמו בני אדם, הן יכולות ליצור שיתופי פעולה מפתיעים, ולהרכיב משפטים שאולי מעולם לא נאמרו עדיין (לדוגמה, "הנה נמר ושפן רוקדים על חבל כביסה"). אך כמו בני אדם, הן נוטות להתארגן בצוותים קבועים, כמו "למזוג יין", "לעיין בכובד ראש" ו"השמאל הקיצוני".

"השמאל הקיצוני"? או. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהקולגה דנה אלעזר-הלוי, שכתבה בערך כך: "מעניין לשים לב מה קורה כשמצמידים לשם עצם תואר מסוים באופן קבוע. ככל שמוסיפים להגיד 'השמאל הקיצוני', הצירוף כבר מתפרש כיחידה אחת: לא 'השמאל שהוא קיצוני' לעומת 'השמאל שאינו קיצוני', אלא 'השמאל, שהוא קיצוני, טוען'…".

צירוף מילים שמופיע לעתים קרובות יחד בהקשר מסוים, ולא מקובל להחליף את מרכיביו במילים קרובות, נקרא קוֹלוֹקָצְיָה – מהפועל הלטיני collocare, שפירושו "לשים בשכנות". למשל, דוברי עברית יגידו "למזוג יין" או מיץ או רוטב, אך נוזל שלא נועד לשתייה (כמו נפט או אקונומיקה) לרוב איננו מוזגים, אלא שופכים או יוצקים. כך אנו אומרים "להכין שיעורים" או "לעשות שיעורים" ולא "לבצע שיעורים", ו"תה חזק" ולא "תה מרוכז".

קולוקציה אינה צירוף כבול, כלומר צירוף מילים שכבר קיבל משמעות חדשה משל עצמו, שאי-אפשר להסיק אותה בפשטות מרכיביו – כמו "נקודת חן" או "יצא בשאלה". משמעותה של הקולוקציה נגזרת ישירות מהמשמעות של מרכיביה, ובכל זאת היא חלק מהלקסיקון, ואינה יצירה ספונטנית של הדובר (ולראיה – באנגלית יש אפילו מילון קולוקציות).

ואכן, מילה שמופיעה תדיר כחלק מקולוקציה עשויה לקבל ממנה "טעם", קונוטציה מסוימת. הצירופים "תבשיל מנחם" ו"צימר מפנק", למשל, הם קולוקציות שנעשו כה שכיחות עד שהיו לקלישאות, ותכונות הניחומים והפינוק נדבקו דרך קבע לתבשיל ולצימר. דוגמה מובהקת עוד יותר היא המילה "אורחה", שפירושה "שיירה", אך היא מופיעה בעיקר בצירוף "אורחת גמלים" – ולכן נתפסת כקשורה במדבר ובגמלים, ולא משתמשים בה כמעט למטרות אחרות. וכשם שהחזרה על "צימר מפנק" ו"אורחת גמלים" הביאה אותנו לקשר באופן קבוע צימר לפינוק ואורחה לגמלים, כך צירופים כמו "השמאל הקיצוני" ו"השמאל ההזוי" עשויים "להדביק" למילה "שמאל" את המשמעויות האלה. תהליך כזה, המתחיל בצירופי מילים שכיחים, עשוי להשפיע – כפי שציינה דנה במייל שהוביל לכתיבת הפוסט הזה – על רצונות, תכניות ותפיסות חברתיות או פוליטיות.

 

תודה לדנה אלעזר-הלוי על השאלה המרתקת, או אם לבחור קולוקציה אחרת, על הדיון מאיר העיניים.

התמונה שבראש הפוסט היא "ילדה מכינה שיעורים" של אלברט אנקר (Anker).

 

שעת הדמדומים של כתב היד

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97%d7%99%d7%9d

 

בסצנה יפה בסרט "12 הנועזים" (The Dirty Dozen), שני אמריקאים המחופשים לקצינים נאצים נכנסים לטירה המשמשת את בכירי הצבא הגרמני. אחד מהם אמנם דובר גרמנית, אך כשהוא מתבקש לחתום בספר האורחים, הוא מגלה שהחתימות כתובות בכתבי יד אלגנטיים ומעוצבים מאוד, כמה מהם ממש קליגרפיים (ראו פריים מהסרט למעלה). כדי לא להסגיר את עצמו, החייל האמריקאי הופך "בטעות" את קסת הדיו על ספר האורחים.

נזכרתי בסצנה הזאת כאשר יובל לבל, מרכז הוראה באוניברסיטה הפתוחה, סיפר לי על הקושי של סטודנטים כיום להיבחן בכתב יד. ובאמת, הרי כמעט איננו משתמשים בכתב יד בחיי היומיום שלנו: הרוב המכריע של הכתיבה מתבצע במחשב ובטלפון. רובנו נדרשים לכתב יד בעיקר לכתיבת צ'קים וכרטיסי ברכה.

כאשר אנחנו נאלצים בכל זאת לכתוב בכתב יד, חוסר התרגול מציב בפנינו קושי כפול. ראשית, הכתיבה עשויה להיות אטית ומעייפת יותר, והתוצאה פחות אסתטית ונוחה לקריאה. ושנית, כיוון שהתרגלנו לכתיבה ה"חיה" שהמחשב מאפשר – לכתוב ואז למחוק, לשנות, להרחיב, ללטש – קשה לנו להתמודד עם הכתיבה בעט, שבה התוצאה אינה ניתנת לשינוי. שירו של עומר כיאם –

"האצבע הרושמת נדה הלאה

ואין למחוק את הנרשם למעלה,

לא חסד, לא בִינוֹת, לא דמעותיךָ

יִמְחוּ אות מתֵבָה שנועדה לה"

– נשען על דימוי שהוא כיום אנכרוניסטי: אנחנו מוחקים מה שכתבנו בלא הרף (לעומת זאת, מה שאי-אפשר למחוק הוא תמונה שהתפרסמה באינטרנט).

אף על פי כן, לכתיבה בכתב יד יש יתרונות על פני כתיבה במחשב. אמנם, כתיבה בכתב יד היא אטית יותר; אך מחקרים הראו שסטודנטים שכותבים בכתב יד זוכרים ומבינים את החומר טוב יותר מסטודנטים שמשתמשים בלפטופ. זאת, כנראה, דווקא משום שקצב הכתיבה שלהם אטי יותר: הם אינם מספיקים לכתוב את כל הנאמר – ולכן נאלצים להתרכז ולסכם.

בתי ספר רבים במדינות מערביות מתמודדים עם שאלת הרלוונטיות של כתב היד מזווית מיוחדת: כתב היד המחובר, ה-cursive, באותיות לטיניות. הכתב המחובר אינו נוצר מאליו; לומדים אותו בבית הספר, כפי שמעיד דף התרגול שלהלן. לומדים, או כיום – לא לומדים: בבתי ספר רבים בארצות הברית ובפינלנד, למשל, ויתרו במהלך השנים על הוראת הכתב המחובר, והתוצאה היא ש"מבוגרים כותבים אותיות נפרדות, כמו ילדים".

 

cursive

 

הסיבות לזניחת הכתב המחובר ברורות: מה הטעם להשקיע זמן יקר בתרגול מיומנות שבעידן המחשב כמעט אין הזדמנות להשתמש בה? הכתב המחובר נועד לאפשר כתיבה מהירה יותר, אך מבחינה זו, אינו יכול להתחרות בהקלדה. אימון בכתב מחובר – ולמעשה, בכתב יד בכלל – תורם לקואורדינציית עין-יד ולמוטוריקה העדינה של ילדים צעירים; אך כמובן, אפשר לפתח יכולות אלה גם באמצעים אחרים. ולבסוף, ישנו כמובן גם השיקול האסתטי: כתב מחובר הוא אלגנטי, שכלול של כתב היד ממיומנות שימושית למיומנות אסתטית. הצעדים הבאים מביאים אותנו אל הקליגרפיה, האמנות החזותית של הכתיבה – כגון כתב סת"ם בעברית, ערבסקות בערבית, כתיבה אמנותית של סימניות הכתב בסין וביפן וכתיבה קליגרפית של האותיות הלטיניות, כמו החתימות בספר האורחים שפגשנו בתחילת הפוסט.

ירידת קרנו של הכתב המחובר לא החלה, כנראה, בעידן המחשב. כבר ב-1947, כותב ב-Time התלונן על מיעוט הזמן המוקדש ללימוד כתב מחובר בבתי הספר, ועל "מכונות הכתיבה, הקצרנות, הטלפונים והדיקטפונים" הפוגעים בכתב היד של תלמידים ומורים כאחד. "ימי כתב היד האמנותי והמסולסל עברו, כנראה," מציין הכותב בצער.

ולשאלה המעשית – מה הלאה? כדי להמחיש את השאלה הכללית הזאת, נחזור לשאלה שהוצגה למעלה. כפי שציין יובל, אם סטודנטים כותבים במחשב את התרגילים והמטלות שלהם, ומתכתבים עם חברים באי-מייל ובהודעות טקסט, הרי שסיטואציית הבחינה קשה להם במיוחד: הם נבחנים על חומר הלימוד בעזרת טכניקה שכמעט אין להם הזדמנות לתרגל אותה. חוסר המיומנות עלול לפגוע בהצלחתם, וגרוע מזה: אם כתב היד מסורבל, הבודקים יתקשו לפענח אותו.

האם כתיבה בכתב יד היא מיומנות חשובה גם כיום, ולפיכך דרישה סבירה בסיטואציית בחינה? אוניברסיטאות – ואולי גם בתי ספר – יצטרכו לגבש עמדה בשאלה זו. אם התשובה היא לא, הגיע הזמן לצייד את חדרי הבחינות בעמדות מחשב במקום בשולחנות כתיבה.

 

תודה ליובל לבל, מרכז הוראה במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה ורכז טכנולוגיות של המחלקה, שהציג בפניי את השאלה המרתקת הזאת.

שירו של עומר כיאם הוא בתרגום יעקב אורלנד, מתוך "רֻבַּעְיָאת", הוצאת עקד, 1976.