"רצינו שהם יופתעו"

במשך העשור האחרון זכה ז'אנר הפנטזיה לרנסנס. מ"הארי פוטר" דרך "המצפן הזהוב" עד לפופולריות המחודשת של הנרטיבים של גיבורי-העל ועד להצלחה העצומה של "משחקי הכס", קוראים מהמיינסטרים הספרותי מכירים ואוהבים פנטזיה.

ופירוש הדבר שקוראים וקוראות מכירים את הנושאים (tropes) של תחום הפנטזיה […] הם מצפים למצוא גיבור נבחר, שייעודו הרם והבודד הוא להביס את הנבל, למרות המחיר האישי שייאלץ לשלם על כך.

רצינו לספר סיפור על פרוטגוניסט שניחן בכל המאפיינים של גיבור – עבר הצופן טרגדיה וסודות, כוח קסם. רצינו שאנשים יחשבו שהם יודעים איזה סיפור הם עומדים לקרוא.

כאשר קאל מגלה שהמאסטרים של המגיסטריום מחפשים "נבחר", קוסם בעל כוחות מיוחדים, רצינו שהקוראות והקוראים יניחו שהנבחר הוא קאל, משום שככה הסיפור הולך בדרך כלל.

ורצינו שהם יופתעו.

המובאה המלבבת הזאת (התרגום שלי) לקוחה מתוך אחרית הדבר של הולי בלק וקסנדרה קלייר לספרן "מבחן הברזל", הכרך הראשון בסדרת "מגיסטריום" (2018-2014). ואכן, צמד הסופרות מפתיעות את קוראיהן שוב ושוב לאורך חמשת הספרים בסדרה (אם ברצונכם לקרוא אותה, אולי תעדיפו לעזוב את הפוסט עכשיו ולחזור אחר כך – הוא כולל ספוילרים חסרי בושה לכל הסדרה, ראו הוזהרתם).

הסדרה המענגת הזאת (שקהל היעד הרשמי שלה הוא נוער; מילא) מבוססת היטב במסורת הפנטזיה – וספציפית, היא מתייחסת ומרפררת לעולם ולעלילה של "הארי פוטר". הדבר אינו מפתיע אם נזכור שקסנדרה קלייר החלה את דרכה הספרותית, בין השאר, בכתיבת פנפיקשן המבוסס על הדמויות והעולם שיצרה רולינג. ואכן, אחת ההפתעות המרכזיות שמכינות לנו בלק וקלייר בסדרה הזאת היא חריגה והיפוך מאחד הנושאים הבסיסיים ביותר ב"הארי פוטר".

לא אם לביאה

האירוע שסימן את הארי פוטר והפך אותו לגיבור – ומשמעותו של האירוע הזה הולכת ומתגלה לאורך סדרת הספרים של רולינג – הוא אהבת אמו, שהקריבה את חייה כדי להגן עליו. לא בכדי שמה של האם הוא "לילי", שושן צחור בעברית. בנצרות פרח זה מסמל טוהר והוא מופיע בציורים רבים של "הבשורה", הסצינה שבה המלאך גבריאל מודיע ל"בתולה המאורשה" מרים כי היא הרה ועתידה ללדת בן שנועד לגדולות.

למעלה: "הבשורה" של ליאונרדו דה וינצ'י. המלאך גבריאל אוחז פרחי שושן צחור, לילי. למטה: רישום של הפרח לקראת הציור.

קאל והוריו בסדרת "מגיסטריום", כמו הארי פוטר והוריו, הם קוסמים. כמו הארי פוטר, גם קאל מאבד את אמו באירוע אלים בעודו תינוק. אך לילי פוטר, אֵם לביאה או אמא דובה אולטימטיבית, הקריבה את חייה כדי להגן על בנה בעריסתו. לעומת אהבת האם המוחלטת והמכרעת הזאת, המעשה האחרון של אמו של קאל הוא לחרות בקיר את הכתובת "הִרגו את הילד", כלומר את בנהּ התינוק (כן, יש לה סיבות).

תאכל אבק, גילגמש

מקום מרכזי יותר ומפתיע לא פחות תופסת בספר הסוגיה הקוסמית-מוסרית של הַחְזרה מהמתים. לסוגיה זו יש מסורת מפוארת בספרות (ובטלוויזיה ובקולנוע), אולי בגלל המשמעות הדתית של הרעיון הזה, אולי בגלל משמעותו הנפשית והפסיכולוגית: הקו הדק בין החיים למוות, שקל כל כך לחצות אותו; הקושי להיפרד ממי שהלכו מאיתנו.

יש אמנם יצירות לא מעטות במגוון ז'אנרים שדמויות חוזרות בהן מן המתים (לעיתים עם אותיות קטנות וכוכביות, לעיתים בלעדיהן), אך יצירות רבות בז'אנר הפנטזיה מבטאות את התפיסה שיש להניח להולכים, כי שום דבר טוב לא יצא מהניסיון להחזירם. את התפיסה הזאת מבטא, למשל, אחד הקטעים היפים ביותר ב"הקוסם מארץ-ים" של אורסולה לה גווין (1968): הקוסם הצעיר ורב העוצמה גֶד מטפל בבנו הגוסס של ידיד, רואה את רוחו נמלטת מגופו ושולח את רוחו בעקבותיה, בניסיון להחזירה. במהרו אחר דמותו הנמלטת של הילד, גד מגיע אל הגבעות האפלות של ארץ המתים, וכמעט אינו מצליח לחזור מהן. כך הוא לומד בדרך הקשה את השיעור הבסיסי ביותר של נושאי המרפא בעולמו: "רפא את הפצע ורפא את המחלה, אך הרשה לרוח הגוססת ללכת" (הציטוט מתוך התרגום החדש והיפה של תומר בן אהרון, שראה אור ממש החודש בהוצאת הכורסא).

יצירה חשובה אחרת המבטאת את התפיסה הזאת היא "כף הקוף" (אנגלית, עברית), סיפור אימה של הסופר האנגלי ו' ו' ג'ייקובס משנת 1902. בני זוג מבוגרים מאבדים את בנם האהוב בגלל קללה, או בגלל התגרות טיפשית בגורל. בני הזוג מנסים להחזיר את הבן מהמתים; האב חושש שהתוצאה תהיה מחרידה. דפיקות חזקות נשמעות בדלת, וברגע האחרון האב מבטל את המעשה שנועד להחזיר את הבן. כשהאם פותחת את הדלת, אין איש מאחוריה.

"כף הקוף" העניק השראה ליצירות רבות אחרות, בהן הפרק Forever בסדרה "באפי קוטלת הערפדים". בפרק זה דון מנסה להחזיר את האם ג'ויס מן המתים, וכמו ב"כף הקוף", מבטלת את הכישוף רגע לפני פתיחת הדלת. "באפי", לאורך עונותיה, נאמנה לתפיסה שמוות "אמיתי", "טבעי", אינו הפיך ואסור לנסות לבטל אותו (ג'ויס, טארה) – אף שיש "כוכבית" למוות על-טבעי, כמו של באפי עצמה.

ולבסוף, ב"הארי פוטר", ש"מגיסטריום" של בלק וקלייר משקפת אותו במגוון דרכים, החטא הקדמון של וולדמורט הוא ניסיונו להפוך לבן אלמוות. ככל שהוא מרחיק לכת בניסיון הזה, כך הוא הולך ומאבד את אנושיותו.

ב"מגיסטריום", לעומת זאת, קאל הצעיר כופר בתפיסה הזאת וכנגד כל הסיכויים – כלומר כנגד המסורת הזאת וגם כנגד הנרטיב שנדמה שהספר עצמו מציג לנו – מצליח. כבר בספר הראשון בסדרה, מעדכנים אותו ואותנו שהנבל הראשי מכונה בשם "אויב המוות". קאל לא בטוח שהוא מתרשם (תרגום יעל אכמון):

"להיות אויב המוות לא נשמע כל כך נורא," הוא אמר, בעיקר לשם הוויכוח. "המוות הוא לא כזה להיט. כאילו, מי היה רוצה להיות 'ידיד המוות'?"

אבל "אויב המוות" – שכמו וולדמורט, אם כי בדרכים אחרות, מנסה להשיג לעצמו סוג של אלמוות – אכן מתגלה כנורא. בשלב מסוים, אחד מחסידיו הורג את חברו האהוב של קאל, והדמויות הרעות בספר משדלות את קאל ללכת בדרכי האופל ולנסות להחזיר אותו לחיים. בשלב זה, העלילה מציבה בפני קאל ברירה: לקבל את מותו של חברו כפי שדורשות הדמויות הטובות בספר או לנסות להחזיר אותו לחיים, כפי שדורשות הרעות. קאל – שוב, לכאורה כנגד הנרטיב – מצטרף למאמציהם של חסידי "אויב המוות" ומנסה להחזיר את החבר. בניסיונו הראשון הוא נכשל בצורה מחרידה למדי, ונדמה לנו שכעת הוא אמור ללמוד את הלקח, להבין שמוות הוא דרכו של עולם ולהרכין את ראשו בפני הגורל, כמו גֶד של אורסולה לה גווין, כמו בני הזוג וייט של ו' ו' ג'ייקובס, כמו באפי ואחותה דון, כמו הארי פוטר; ויותר מכולם, אולי כמו גילגמש, המלך-האל השומרי שאיבד את חברו כאח-לו אֶנכִּידוּ:

אֶנְכִּדוּ, עַל מַצָּע יִשְׁכַּב, עֵינָיו לֹא עוֹד יִשָּׂא,

בְּחָזֵהוּ, גִּלְגָּמֵשׁ נָגַע, לִבּוֹ לֹא עוֹד יִפְעַם.

אֲזַי אֶת פְּנֵי רֵעוֹ כִּסָּה כְּכַלָּה בְּהִנּוּמָה,

כַּאֲרִי שָׁאַג מִנַּהֲמַת לִבּוֹ,

כִּלְבִיאָה אֲשֶׁר גּוּרֶיהָ נֶחְמְסוּ,

לִפְנֵי רֵעוֹ, פָּסַע הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

שַׂעֲרוֹתָיו תָּלַשׁ וּמַלְבּוּשֵׁי הָדָר קָרַע,

כָּל הַלַּיְלָה, אֶת רֵעוֹ בִּכָּה הוּא.

…

אֶת אֶנְכִּדוּ יְדִידוֹ, שִׁבְעָה יָמִים בִּכָּה,

עֲדֵי רִמָּה דָּבְקָה בּוֹ,

עֲדֵי לִפְנֵי הָאַנֻנַּכִּי, שׁוֹפְטֵי הַשְּׁאוֹל הוּבָא.

("עלילות גלגמש", תרגום יואל שלום פרץ)

גילגמש, המזועזע ממותו של חברו, יצא למסע במאמץ להשיג חיי נצח לעצמו, אך בתום המסע השלים עם היותו בן תמותה.

אבל קאל אינו מוותר. כנגד דעתם של המנטור שלו וחברתו הטובה, בניגוד לתפיסה של הטוב והנכון בחברה שהוא שייך אליה ולמרות כישלונו המבעית בניסיון הראשון, הוא בוחר לא לראות בכישלון הזה אות למשגה מוסרי, אלא סימן שהוא צריך לשפר את הטכניקה שלו. הוא שוקד באופן מדעי על התיאוריה של החיים והמוות, מתאמן, בוחר כמה בחירות מטרידות משהו מבחינה מוסרית ובסופו של דבר מצליח להחזיר את חברו הטוב, להשיג את תמיכתם או לפחות את השלמתם של החֲ‏ברה הטובה והמנטור עם המעשה שלו ולסמן לעצמו "כוכבית" משלו: כן, כמובן, רע מאוד להחזיר מהמתים, אסור לעשות זאת, חוץ מהפעם הזאת, כי את אֵרון הוא היה חייב להחזיר.

•

על פן נחמד נוסף של "מגיסטריום", וגם על התרגום היפה של הסדרה על ידי יעל אכמון וקצת על שייקספיר, אכתוב כאן בהמשך השבוע.

ושיהיו בשורות טובות.

•

התמונה שבראש הפוסט: Day of The Dead. Dia de los Muertos. Mexico באדיבות ibrandify ב-Freepik