האם כל דודה רשאית להחליט מה גובהה? מבט אל אבסורדים לשוניים

האם ילדות קטנות הן סוג של נחש? והאם כל דודה רשאית להחליט בעצמה מה גובהה? על שאלות אלו ואחרות שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בתוכנית "מה שכרוך", בפינה שעסקה באבסורדים לשוניים בספרות.

בטרם נצלול אל הנחשים והדודות, נתעכב רגע לתהות מהו אבסורד. אבסורד, בחיים ובספרות, הוא מצב של חוסר היגיון או של חוסר משמעות, בפרט של הקיום האנושי. נשים לב שחוסר היגיון וחוסר משמעות הם רעיונות ומצבים קרובים, ובכל זאת שונים; אבסורד במובן של חוסר משמעות הוא נושא שמופיע למשל אצל קאמי וגם בתיאטרון האבסורד, שמתמודד עם החוויה של אדם המחפש משמעות בעולם שאין בו משמעות – בעולם של זוועות המלחמה ואיבוד האמונה באלוהים ובמוסר האנושי. מן הצד הלשוני, אבסורד במובן הזה של חוסר משמעות לוקח אותנו אל מחוזות הנונסנס והג'יבריש – כלים סגנוניים שאכן פגשנו בהם כאשר דיברנו על תיאטרון האבסורד ועל שפה הגולשת לחוסר תקשורת או לחוסר משמעות, למשל אצל אז'ן יונסקו ואלפרד זָ'ארי (כאן וכאן).

היום, לעומת זאת, נציץ אל אבסורדים מזן חוסר ההיגיון, ובפרט – האבסורדים של חוסר ההיגיון הלשוני, הטיעון המשובש או המבלבל, שנושאי הדגל שלו הם לואיס קרול עם "אליס" וג'ורג' אורוול עם "1984" ו"חוות החיות": המקומות שבהם השפה אינה מאבדת משמעות (כמו אצל יונסקו) אלא חותרת תחת המשמעות המקובלת ויוצרת מעין שעשוע אינטלקטואלי בדמות חידות היגיון.

אבסורדים לשוניים בספרות הם דרך לבדוק את אותם חלקים במציאות שאינם הגיוניים, והם גורמים לנו (לפחות) שני סוגים של הנאה: ההפתעה והשעשוע מן הפירוק וההרכבה מחדש של המחשבה השגורה וההיגיון שאנחנו רגילים אליו, ופירוק, ביקורת והצגה אירונית של מציאות חברתית. כך או כך, האבסורד מפרק ויוצר מחדש ולכן מפתיע, מרענן ומשעשע – או מעציב, לפי מה שהוא מגלה לנו.

"קל מאוד לקחת יותר מלא-כלום"

"קחי קצת יותר תה," אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה.

"עוד לא לקחתי כלום," ענתה אליס בקול נעלב: "אז איך אני יכולה לקחת יותר?"

"את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות," אמר הכובען: "קל מאוד לקחת יותר מלא-כלום."

האבסורד שבקטע הזה מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול (1865, הציטוט בתרגום רִנה ליטוִין) מבוסס על התנגשות בין שני סוגי היגיון: ההיגיון של אליס הוא לשוני, וביתר דיוק סמנטי – היא טרם מזגה לה תה, ולכן אינה יכולה למזוג לה עוד, או "יותר" ("take more"). ההיגיון של הכובען, לעומת זאת, מתמטי: אי-אפשר לקחת פחות מכלום, אבל כמובן אפשר לקחת יותר. מכיוון שהשניים אינם משתמשים באותו סוג של היגיון, שיחתם אבסורדית. שיחתה של אליס עם היונה יוצרת סוג אחר של אבסורד. אליס אומרת ליונה:

"אבל ילדות קטנות אוכלות ביצים לא פחות מנחשים, את יודעת."

"אני לא מאמינה," אמרה היונה; "אבל אם זה נכון, אז גם הן סוג של נחש; זה כל מה שיש לי להגיד."

כאן האבסורד נוצר עקב הגדרות שונות של "נחש", שלדידה של היונה – אך לא של אליס – הוא "כל דבר שאוכל ביצים".

מיניסטריון האהבה עוסק בעינויים

מיניסטריון השלום עוסק במלחמה, מיניסטריון האמת בשקרים, מיניסטריון האהבה בעינויים ומיניסטריון השפע בהרעבה – כך ב"1984" של ג'ורג' אורוול (ראה אור ב-1949). השמות האלה, מסביר לנו המספר, אינם נובעים מצביעות פשוטה: אלה הם תרגילים בסיסיים ב"דוּחֶשֶׁב" (doublethink), הידיעה הבו-זמנית מהי האמת ומהי האמת לשיטתה של המפלגה. כי כדי לשמור על אי-השוויון בחברה, כדי לאפשר לחזקים להמשיך להחזיק במקומותיהם, "המצב הנפשי הרווח צריך להיות מצב של אי-שפיות מבוקרת". משום כך מיניסטריון האהבה עוסק בדיכוי ובעינויים, ומשום כך "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות" (ו"בערות היא כוח") – ססמאותיה של מפלגת השלטון ב"1984".

האם אגם הוא נדל"ן או מיטלטלין?

בקטגוריות שחשבנו עליהן בתחילת הפוסט – אבסורדים לשוניים שגורמים לנו הנאה משום שהם מפרקים ומרכיבים מחדש את ההיגיון שאנחנו רגילים אליו, ואבסורדים לשוניים המשמשים ככלי ליצירת אירוניה וביקורת חברתית – קל לראות כי "אליס" שייכת לקטגוריה הראשונה ואורוול לשנייה. נפגוש עוד כמה דוגמאות, מוכרות (מעט) פחות, משני הסוגים.

במחזה המלבב "חשיבותה של רצינות" (The Importance of Being Earnest) של אוסקר ויילד (הוצג לראשונה ב-1895), ג'ק מנסה להסתיר מידידו הפלרטטן אלג'רנון את דבר קיומה של בת חסותו הצעירה. לרוע מזלו, אלג'רנון מגלה כי על תיבת הסיגריות שלו חרותה הקדשה מססילי. ג'ק טוען כי זוהי דודתו הקשישה.

אלג'ירנון: אבל מדוע היא קוראה לעצמה סיסילי הקטנה, אם היא דודתך ויושבת בטונברידג'וֶלס? (קוֹרא) “מאת סיסילי הקטנה, בחבּה יתֵרה”.

דז’ק: וכי מה בכך, ידידי היקר? יש דודות רמות-קומה ויש דודות שפלות-קומה. לפי דעתי, צריכה שאלה זו להמסר לדודות, וכל אחת מהן רשאית לפתרה כטוב בעיניה.

                                                            (תרגום ישראל חיים טַבְיוֹב, תר"ץ, 1930)

במושגים של ימינו, ג'ק טוען ברוח woke-ית שדודתו רשאית להיות "קטנה" כרצונה, וכי כל דודה רשאית לבחור אם להיות גבוהה או נמוכה, "כטוב בעיניה".

ניסוח מבלבל ומשעשע מופיע בשם אחד מספריו של סופר המדע הבדיוני והפנטזיה ג'ין ווֹלף. אחד מסיפוריו של וולף נקרא "The Island of Doctor Death and Other Stories" ; הספר שזהו הסיפור הראשון שבו נקרא לפיכך, בהיגיון גמור, The Island of Doctor Death and Other Stories and Other Stories. הברקה דומה אנו מוצאים דווקא בספר מתחום מדעי המחשב, הלא הוא The Art of Computer Programming מאת דונלד א' קָנוּת'. במפתח הספר אנו מוצאים בדיחה קטנה וחמודה – הערך "הגדרה מעגלית" מפנה אותנו ל"מעגלית, הגדרה" ולהפך, באופן מעגלי:

ונקנח בדוגמה משפטית-היסטורית מתוך "בתחום מושבם של היהודים" מאת אַנדרֵיי פַּבלוביץ׳ סוּבּוֹטין (1888, ראה אור בעברית בתרגום יונה גוֹנוֹפּוֹלסקי ב-2020). סובוטין, כלכלן באימפריה הרוסית, לקח על עצמו בשנת 1887 לערוך מחקר מקיף של כלכלת היהודים בתחום המושב, וספר זה הוא סקירה של ממצאיו. סובוטין מספר כי שנים אחדות לפני כן הונהגו תקנות שאסרו החכרת נכסי דלא ניידי ליהודים, אלא שגם בעלי האחוזות וגם היהודים רצו לעקוף את התקנות האלה, והדבר גרם לתקריות משעשעות:

כך, החכיר בעל־אחוזה אחד על־פי חוזה שבכתב אגם ליהודי לשם דיג. השלטונות המנהליים דרשו את חיסולו של חוזה זה, בהיותו עבירה על תקנות 1882. לעומתם טען בעל־האחוזה כי האגמים אינם בגדר נכסי־דלא־ניידי, מפני שהמים שבהם זורמים, משמע ניידים, וכמוהם גם הדגים השוחים – דהיינו, מתניידים – במימיהם […] בתגובה, הובהר לו כי המים זורמים במעמקי האדמה, ולכן הם בגדר נכסי־דלא־ניידי, ואילו הדגים – כל זמן שהם שוחים ומתניידים להם, הריהם בגדר נכסי־דלא־ניידי, והם יוצאים מכלל זה והופכים למיטלטלין רק משנידוגו ופסקו מלהתנייד.

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיון בנושא אבסורדים לשוניים בפייסבוק ותרמו דוגמאות ומחשבות, ובייחוד לשירלי פינצי-לב, יעל אכמון וראובן נוה.

וחידוש חשוב: לטובת חירשים וכבדי שמיעה, ומי שמעדיפות ומעדיפים לקרוא מאשר להאזין לפודקאסט – המיזם החברתי "פודטקסט" מציע מאות פרקי פודקאסטים המתומללים על ידי AI, מוגהים על ידי מתנדבים ועולים לאתר מדי יום. אפשר גם לבקש תמלול של תוכניות מסוימות.