"בי נשבעתי, מה אתה מקשקש?" – על דמויות שמזגזגות בין משלבים כאמצעי ספרותי

"'יהונתן, אביך לא מת עליך, ברור לך? ידוע ידע אביך כי מצאתי חן בעיניך. אתה מסתובב ומספר את זה לכל אחד.'" את הדברים האלה אומר דוד ליהונתן בספר "אלוהים יודע" של הסופר היהודי האמריקאי ג'וזף הלר (1984), כאן בתרגומו המופתי של מאיר ויזלטיר בהוצאת עם עובד.

הספר הוא גרסתו הפרועה, הנוגעת ללב והמצחיקה להפליא של ג'וזף הלר לסיפורו של דוד המלך, והציטוט הקצר הזה הוא דוגמה לאופן שבו מדברות הדמויות בספר: מעברים וירטואוזיים בין קטעים מן התנ"ך (במקרה זה שמואל א כ, ג) לבין שפה בת ימינו, דיבורית ונגישה מאוד. התוצאה נפלאה: מצד אחד, איננו מסתפקים כאן בסיפור-מחדש, אלא מקבלים גם קטעים מהמקור, על התמציתיות והברק הסגנוני שלו. מצד אחר, אנחנו שומעים את הדמויות כפי שהלר מתאר לעצמו שהיו נשמעות היום, או כפי שהוא משער שנשמעו לבני זמנן – דוד ובת שבע של הלר, למשל הם פרועים, ישירים, לעיתים בוטים – והשפה היומיומית והמדוברת מקרבת את הדמויות אלינו והופכת אותן מוחשיות. כאשר הרהרתי על שפת הסיפור ועל דימוי שיתאר אותה היטב, עלה בדעתי חוט רקמה מחליף צבעים, קטע של לשון המקרא ואף הטקסט המקראי עצמו וקטע של לשון ימינו.

הסגנונות השונים ב"אלוהים יודע" ממחישים היטב את המונח הבלשני "מִשְלָב" (register), שפירושו אופן השימוש בשפה דבורה או כתובה בהתאם לנסיבות החברתיות. המילה "משלב" מציינת את מידת הפורמליות של השפה ואת ה"גובה" שלה, כגון "פצפון" לעומת "זעיר" או "כעס" לעומת "חוֹרפָה" מצד אחד ו"חָרוֹן" מן הצד האחר; אך לא פחות מזה, היא מציינת את אופי השפה המשמשת בהקשרים מקצועיים או לנושאי שיחה מסוימים. כל אחד ואחת מאיתנו עוברים מדי יום בין משלבים שונים בהתאם לאופי השיחה, למידת ההיכרות שלנו עם בני שיחנו וכן הלאה, והיכולת החשובה הזאת להתאים את שפתנו לסיטואציה החברתית נקראת "כשירות תקשורתית". יש אמירות שנגיד בטבעיות בשיחה אחת, אבל לא יעלה על דעתנו להוציא מפינו בשיחה אחרת (נחשוב למשל על ההקשרים שבהם מישהי עשויה לומר או לכתוב: "אני מצטרפת להמלצתו של עמיתי המלומד", "בבקשה תחזרי אליי עם זה בהקדם", "למה מגיע לי כל השיט הזה").

גם דמויות ספרותיות, לפחות אם הן כתובות היטב, מתבטאות בצורות שונות מעט בסיטואציות שונות לאורך היצירה. אך יש גם יצירות שבהן, ממגוון סיבות, אותה דמות עצמה עוברת בין משלבים וסגנונות שונים בצורה קיצונית. התחלנו ב"אלוהים יודע", שבה הדמויות מזגזגות בין שפה תנ"כית לשפה עדכנית (או לפחות עדכנית לשנות ה-80, אז נכתבה ותורגמה). נמשיך לעוד שלוש יצירות שהדבר מתרחש בהן, ונחשוב מדוע.

נוסע בזמן בחצר המלך ארתור

ב"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מארק טוויין (1889), גיבור הספר, האנק מורגן, חוזר בזמן ומגיע מארצות הברית של המאה ה-19 לחצר המלך ארתור – שמתברר לו שאכן התקיימה במציאות – בתחילת המאה השישית. בתחילה הוא סבור שהגיע לבית משוגעים, משום שכולם סביבו מדברים בשפה גבוהה ומתקשים להבין אותו. לאחר שהוא מסתגל למקום ואף מתחיל לשנות אותו בהתאם לערכיו ולטעמו (למשל, אבירים נודדים הנושאים שלטי סנדוויץ' עם פרסומות לסבון), גם שפתו עוברת התאמה מסוימת למשלב של סביבתו. בד בבד, העוזר שלו, קלרנס, הולך ומסגל לו את האנגלית האמריקאית של הינקי.

כך, למשל, כאשר הינקי מגיע אל העבר ואינו מבין מה נאמר לו, הוא משיב:

“What are you giving me?” I said. “Get along back to your circus, or I’ll report you.”

או בתרגומה היפה של יעל אכמון (הוצאת גרף, 2009):

"מה אתה מקשקש?" אמרתי. "רוץ בחזרה לקרקס שלך לפני שאדווח עליך."

לעומת זאת, כאשר הוא מגיע שוב אל המאה ה-19, לאחר שבילה תקופה ארוכה בחצר המלך ארתור, הוא אומר על עניין מסוים "Wit ye well, I saw it done” – בתרגומה של אכמון, "בי נשבעתי, ראיתי את הדבר במו עיניי".

נשים לב שהאנגלית שטוויין משתמש בה כדי להעניק לחצר המלך ארתור שלו אווירה תקופתית איננה, כמובן, אנגלית של המאה השישית – אנגלית עתיקה (old English), שכמעט אינה מובנת לרוב דוברי האנגלית כיום (להנאתכם: Hīe ne dorston forth bī thære ēa siglan באנגלית עתיקה פירושו They dared not sail beyond that river). תחת זאת, טוויין שאל מאפיינים מלשונה של היצירה הקלאסית "מות ארתור" (Le Morte Darthur) של סר תומס מלורי, מן המאה ה-15, ואף מביא בכמה מקומות ציטוטים ארוכים מתוכה.

בשתי היצירות הראשונות שראינו, אם כן – "אלוהים יודע" ו"ינקי מקונטיקט" – שפתם של הגיבורים עוברת בין שני משלבים המשקפים שתי תקופות. ב"אלוהים יודע" זוהי תקופת הסיפור ותקופת הקוראים, וב"ינקי" אלה שתי תקופות שהגיבור עובר ביניהן במהלך הרומן.

פרחים לאלג'רנון: פריחה ודעיכה

"דר שטראוס אומר שאני צריכ ליכטוב מה אני חושב וקול מה שקורה איתי מיעכשב. אני לא יודעה למה אבל הו אומר שזה חשוב בישביל שהמ יראו אימ הם יכולימ לקחת אותי […] מיס קיניאנ אומרת שאולי הם יעסו אותי חכמ. אני רוצה ליות חכמ." אלה הן מילות הפתיחה של "פרחים לאלג'רנון", סיפורו הקלאסי של הסופר היהודי האמריקאי דניאל קיז, בתרגומו של עמנואל לוטם – מגדולי המתרגמים של מדע בדיוני לעברית, שהלך לעולמו בתחילת החודש.

גיבור הספר, צ'רלי גורדון, הוא גבר עם מוגבלות שכלית שעובר הליך ניסיוני לשיפור האינטליגנציה, ואכן האינטליגנציה שלו עולה במהירות לרמת גאונות ואז שבה ודועכת לרמתה ההתחלתית. הפריחה האינטלקטואלית המהירה של של צ'רלי וההנאה והאושר שהיא גורמת לו, ואז ההידרדרות המהירה שהוא ער לחלוטין להתרחשותה, מתוארות בסיפור עדין ושובר לב, שהשינויים בשפתו של צ'רלי הם חלק חשוב ממנו. נציץ בקטע אחר מיומנו של צ'רלי, מתקופת ההידרדרות באינטליגנציה שלו:

הרגשה מוזרה היא לקחת ספר שקראת ונהנית ממנו רק לפני חדשים אחדים ולגלות שאינך זוכר אותו. אני זוכר כמה הערצתי את ג'ון מילטון, אבל כשלקחתי לידי את גן העדן האבוד, לא הצלחתי להבין דבר. התרגזתי עד כדי כך שהשלכתי את הספר לצדו השני של החדר.

אני חייב לנסות ולהיאחז במשהו מן הדברים האלה. אלוהים, אנא, אל תקח ממני את הכל.

מבחינה מסוימת ומצומצמת – אדם המשתתף בניסוי המשנה אותו ואת האופן שבו הוא נתפס על ידי הסביבה – "פרחים לאלג'רנון" יכול להזכיר לנו יצירה אחרת: את המחזה "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שו (שנכתב בעקבות ה"מטמורפוזות" של אובידיוס ועובד למיוזיקל ולסרט "גברתי הנאווה"). ב"פיגמליון", צמד בלשנים מתערבים אם הפונטיקאי פרופ' היגינס יוכל לשנות מן היסוד את ההגייה וסגנון הדיבור של מוכרת פרחים לונדונית, לייזה דוליטל. בתחילת המחזה לייזה מדברת בהגייה ובסגנון של בת המעמד הנמוך באנגליה, ועד סופו היגינס מקנה לה הגייה וסגנון דיבור של בת המעמד הגבוה. דרך סיפורם של היגינס ואלייזה, שו מהרהר על שפה (לדיאלקט של המעמד הגבוה הרי אין עדיפות טבעית כלשהי על פני הדיאלקט של המעמד הנמוך, מלבד היתרון החברתי שהוא מעניק) ועל הַקשר בין שפה לבין מעמד חברתי ובינם לבין זהוּת.

על מעברים בין גוונים שונים של אותה שפה, המשתייכים לקבוצות חברתיות שונות, כותב גם ארז ביטון ב"שיר קנייה בדיזנגוף":

קניתי חנות בדיזנגוף

כדי להכות שורש

כדי לקנות שורש

כדי למצוא מקום ברוול

אבל

האנשים ברוול

אני שואל את עצמי

מי הם האנשים ברוול

מה יש באנשים ברוול ,

מה הולך באנשים ברוול,

אני לא פונה לאנשים ברוול

כשהאנשים ברוול פונים אלי

אני שולף את השפה

מלים נקיות,

כן אדוני,

בבקשה אדוני,

עברית מעודכנת מאוד,

והבתים העומדים כאן עלי

גבוהים כאן עלי,

והפתחים הפתוחים כאן

בלתי חדירים לי כאן.

בשעה אפלולית

בחנות בדיזנגוף

אני אורז חפצים

לחזור לפרברים

לעברית האחרת.

•

תודות רבות לכל מי שתרמו לי דוגמאות למעברי משלבים בספרות, ובייחוד לרונית דינצמן, למירי שחם, ליעל אכמון, למיה סלע וליובל אביבי. על משלבים, דוד ושאול ולייזה דוליטל ופרופ' היגינס שלה דיברנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך".

הפוסט מוקדש לזכרו של ד"ר עמנואל לוטם, בתודה על ההיכרות עם דובר-אל-חיות, הגבירה ג'סיקה וכה רבים אחרים.