אז מה זו עריכת לשון?

לפעמים השאלות הפשוטות ביותר בעצם אינן כה פשוטות, ולמעשה, ככל שאנחנו יודעים יותר, כך גם התשובה נעשית מעניינת יותר. חוקר בתחום הביולוגיה של התא סיפר לי פעם שעזר לבתו להתכונן לבחינת הבגרות בביולוגיה; הישיבה המשותפת הסתיימה כאשר הבת הודיעה "אבא, אי־אפשר ללמוד איתך. כל דבר זה 'יותר מורכב מזה' ו'יש יוצאי דופן', די, לך, אני אלמד בעצמי."

בשנים האחרונות אני מלמדת קורס בעריכת טקסטים עיוניים בתוכנית לימודי העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב. הוראה היא הזדמנות נהדרת לדון בדברים ולחדד אותם, והסטודנטים והסטודנטיות הנבונים והסקרנים של התוכנית לא התלוננו עד כה על ניואנסים אלא שמחו להרהר בהם איתי.

אחת הסוגיות ששוחחנו עליהן הייתה פשוטה לכאורה: מהי בעצם "עריכת לשון", כלומר מה כוללת עבודתם של עורכי הלשון? התשובה מורכבת יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. אופי העבודה ומשימות העריכה משתנים בהתאם לאופי הטקסט והפרויקט ובהתאם לצורכי המחבר או המחברת ולדרישות הלקוח, כגון אדם פרטי או הוצאה לאור.

להלן אתאר את המשימות העיקריות שאנו עשויים לעסוק בהן כאשר אנו עורכים טקסטים עיוניים, או נונפיקשן. נבחין כי "טקסטים עיוניים" הם קטגוריה רחבה הכוללת כמובן ספרי עיון, אך גם מאמרים, טקסטים המלווים תערוכות מסוגים שונים – כגון טקסטי קיר, כיתובי מוצגים וספרי תערוכה – וכן תוכני הדרכה ומידע מטעם גופים מגוונים, ובהם עיריות, חברות הפקה, ארגוני מגזר שלישי ועוד.

שתי המשימות הראשונות שאתאר כאן, המסומנות בכתום – ארגון וליטוש של המבנה ובדיקה ודיוק של התוכן – שייכות לכאורה לתחומה של עריכת התוכן, ולא של עריכת הלשון. אך יש גופים והוצאות לאור המעוניינים בטיפול גם בהיבטים האלה. יתרה מזו, במקרים רבים עורך הלשון הוא העורך היחיד של הטקסט. ואף אם יש לטקסט עורך מדעי, לעיתים הוא עוסק בסוגיות כגון מה ייכנס לטקסט, מידת העדכניות של הנתונים או מתן ביטוי למחלוקות מדעיות, ואינו מתמקד במבנה של הטקסט, בארגון שלו ובסוגיות עריכתיות אחרות.

אם נשים לב גם לכמה מהמשימות האחרות, כגון בחירת מינוח מדעי או מקצועי בשיתוף פעולה עם הכותבים וקביעת כללי האחדה (כגון פורמט קבוע של כיתובים לאיורים), נבין מדוע רבים מעדיפים את השם הכללי יותר "עריכת טקסט"; אך "עריכת לשון" ו"עורך לשון" הם המונחים המקובלים.

אם כן, הגדרת המשימות של עורך או עורכת הלשון בפרויקט מסוים תלויה בשאלות כמו מיהן הנפשות הפועלות בפרויקט ומה סל הכישורים שלהן (למשל, אם יש עורך תוכן ומה בדיוק הוא עושה, ומיהו עורך הלשון ומה הוא מציע לעשות או עושה בפועל); מיהו הלקוח ומה מדיניותו (אם זהו גוף המגדיר את תפקיד עורך הלשון באופן מרחיב או באופן מצומצם יותר); ולמי משלמים כמה.

אז מה עושות ועושים?

ארגון וליטוש המבנה של הטקסט כולו. אולי המחבר צולל מייד לנבכי הנושא הראשון שהוא עוסק בו (בין שהוא סדרות טלוויזיה קוריאניות, השקעה בקריפטו או מבנה הנוצה) וחסרה פתיחה שתסביר לקוראים מה הם קוראים ולמה? אולי הספר מורכב מפרקים קצרצרים ומפרקים ארוכים מאוד, וכדאי לחשוב מחדש כיצד נכון לחלק אותו? אולי הסדר שבו הדברים מוצגים בטקסט אינו לגמרי הגיוני ואופטימלי, למשל משום שהוא משקף את הסדר שבו הכותב או הכותבת כתבו את הדברים ולא את הסדר שבו כדאי להתוודע אליהם? או אולי חוברת על תולדותיה של עיר מסתיימת דווקא בפרק על בית עלמין, וכדאי לארגן מחדש את סדר הפרקים ולסיים בנימה שמחה וקלילה יותר?

בדיקה ודיוק של התוכן. למשל, האם קו המחשבה רצוף והגיוני? האם חסר לקוראים שלב בהסבר? האם מושג או מונח חשוב מופיע ללא הגדרה מהו? האם יש סתירה בין שני מקומות בטקסט, או שהם עשויים להיראות כסותרים, ויש ליישב זאת?

האם הטקסט כולל ציטוטים (מהתנ"ך, משירים ועוד) ללא ציון המקור, ואם כן, האם כדאי להוסיף אותו? האם ציטוט ממקור מנוקד מופיע בטקסט ללא ניקוד, ויש להשלים את החסר?

אם הטקסט כולל שמות של ציורים, ספרים או בעלי חיים, שמות חוקים, תאריכים וכן הלאה – האם הם נכונים ומדויקים? גם כותבים שהם אנשי מקצוע מעולים בתחומם עשויים לכתוב שמות או פרטים אחרים מהזיכרון, ולפיכך, לעיתים, בצורה לא מדויקת. אני מציעה תמיד לבדוק מדגמית, בייחוד בתחילת העבודה. אם מתגלות טעויות, כדאי להציף את העניין. בשלב הבא אפשר להחליט אם בדיקה שיטתית היא בתחום האחריות של עורך הלשון או של העורך המדעי או של האסיסטנט, אם יש – אבל עצם הבדיקה וההצפה של השאלה הן בתחום אחריותנו.

התאמת אופי הטקסט למטרתו ולקהל היעד שלו. למשל, האם הטקסט פונה לילדים או למבוגרים? האם עליו להישמע ידידותי ונגיש או רשמי ואקדמי? עד כמה מונחים ומושגים מדעיים או מקצועיים דורשים הסבר, ומה נניח שהקוראים כבר יודעים?

בחירה והאחדה של מינוח מדעי או מקצועי. התחממות כדור הארץ או התחממות גלובלית? סוכרת או סכרת? ריצוף, הרצפה או קביעת רצף של DNA (או של דנ"א)? על עורכי לשון לבדוק מה האפשרויות שעל הפרק ולהכיר את השיקולים בבחירה ביניהן, בהתייעצות עם הכותבים. עליהם גם לוודא שהמונחים שנבחרו משמשים באופן אחיד ועקבי לאורך הטקסט.

קביעת כללים וצורות האחדה לאורך הטקסט. למשל: כמה רמות של כותרות יש בו? (אם בספר יש פרקים, האם בתוך הפרקים יש עוד רמה נמוכה יותר של כותרות? כך או כך, רצוי שההיררכיה תהיה אחידה לאורך הספר.) האם הטקסט פונה לקוראים בלשון רבים ("כפי שתראו להלן") או נשאר כמה עשורים מאחור עם לשון זכר יחיד ("ראה להלן")? האם אנו מציינים אירועים רחוקים בזמן במספר השנה לפני או אחרי הספירה, או במספר השנים לפני זמננו? האם שמות חוקרות, מדינאים ואישים אחרים הנזכרים בטקסט בפעם הראשונה נכתבים גם בלועזית בסוגריים? האם הכתיב המלא, התעתיק של מילים לועזיות וניקוד מילים לועזיות הם לפי כללי האקדמיה ללשון העברית או שיש חריגים?

החלטות כאלה אולי נראות פעוטות כשהן עומדות בפני עצמן, אבל אי־אחידויות ואי־התאמות למיניהן, כמו גם טעויות קלות כגון שגיאות הקלדה, עלולות לגרום לטקסט להיראות מרושל ו"להסיח את דעתם של הקוראים, כמו פגמים בשמשה שדרכה התבוננו בנוף," כלשונו של העורך מלקולם קאולי בהקדמה הנפלאה שלו למהדורה של "ענוג הוא הלילה" של סקוט פיצג'רלד בעריכתו. לעומת זאת, טקסט שנערך בהקפדה מאפשר לקוראים להתמקד בעיקר.

ניסוח ברור ובהיר של הטקסט. לכותב או לכותבת אולי ברור מאוד מה הם רצו לומר, אבל התוצאה אינה בהכרח ברורה לקוראים. כעורכי לשון, חשוב לוודא שברור לנו לגמרי מה נאמר: אנחנו הקוראים הראשונים, ומה שלא ברור לנו, כנראה לא יהיה ברור לפחות לחלק מקהל הקוראים והקוראות. וכאן חשוב להיפטר מלא־נעימים למיניהם. לא הבנו? נשאל. נתקלנו בניסוח עמום ומפותל? זו ההזדמנות לפשט אותו. לא ברור מי זה ה"הוא" שבמשפט ולמה הוא מתייחס ממה שנאמר קודם? נברר ונציין בפירוש. ואם יש בטקסט מילים או ביטויים "קשים", אין צורך לוותר עליהם, אבל כדאי לוודא שהם מוּבָנים מן ההקשר או להגניב הסבר קצר. אם קהל היעד של הטקסט כולל אנשים צעירים, אנשים שעברית אינה שפת אימם וכן הלאה, כדאי שביטוי כגון "היה לא תהיה" או משפט כמו "הקבוצה לא השיגה אפילו תיקו אחד לרפואה" יהיה בעבורם הזדמנות ללמוד משהו חדש, ולא המקום שבו יפסיקו להבין מה הם קוראים.

ופה חשוב להיזהר: נשים לב שניסיון לפשט ולהבהיר לא יכניס חלילה טעות בטקסט. לפעמים ניסוח הוא מורכב משום שהוא מתאר רעיון מורכב, וחשוב שהנוסח הערוך יבטא בדיוק את הרעיון הזה. אם איננו בטוחים לגמרי שזה מה שעשינו, כדאי לכתוב הערה, אפילו קצרצרה, כגון "בסדר?" כדי לוודא שהכותב או הכותבת שבודקים את שינויי העריכה יהיו ערניים במיוחד בנקודה הזאת.

הקפדה על שפה תקנית. שפה תקנית היא שפה המצייתת למספר גדול למדי של כללים, מקצתם נרחבים ומקיפים ומקצתם נקודתיים מאוד. לכללים ולמוסכמות האלה מקורות מגוונים – ובהם האקדמיה ללשון העברית, מתקני לשון, מילונים ועורכות ועורכים בהוצאות ספרים ובעיתונים – וגורמים אלה אינם מסכימים תמיד זה עם זה. למשל, בקרב עורכי לשון מקובל שהצורה "בגלל ש־" (כגון "החלב החמיץ בגלל שהוא עמד בחוץ כל הלילה") אינה תקנית, ואילו האקדמיה ללשון נמנעת מלפסוק בסוגיה הזאת. תפקידו של עורך הלשון הוא להכיר את הכללים והמחלוקות, להפעיל שיקול דעת ולהכריע מה מתאים ביותר לטקסט ולקהל היעד שלו.

ליטוש של הטקסט כך שיהיה יפה, נעים לעין ולאוזן. היופי קשור לבהירות, שכבר דיברנו עליה, אך יש בו מעבר לזה. נבדוק אם הטקסט מצלצל יפה, אם הקצב שלו נעים; לשם כך אפשר אפילו להקריא אותו לעצמנו בקול. כדאי לשים לב למאפיינים של שפה וטקסט שאנו מזהים כיָפים ונעימים לקריאה – נסתכל למשל על הדוגמה הזאת:

באותן שנים נסגרו שלושה בתי קולנוע בעיר ורדית. שניים מהם הפכו למרכזי קניות והשלישי למכבסה אוטומטית.

ולעומת זאת:

באותן שנים נסגרו בעיר ורדית שלושה בתי קולנוע. שניים מהם הפכו למרכזי קניות והשלישי למכבסה אוטומטית.

שתי האפשרויות תקניות וברורות, אך בעיניי הסדר השני נעים יותר, משום שהמשפט הראשון מסתיים במילים שהמשפט הבא עוסק בהן ("שלושה בתי קולנוע").

גם מבנים מקבילים בטקסט נתפסים בעינינו כיפים. בפוסט הזה של רענן שקד, למשל, מופיעים המשפטים:

העבודה הייתה כאוס חסר תכלית, כמובן. העבודה הייתה להיות עבד נרצע. העבודה הייתה לעשות, לצייץ, לפמפם, להוציא ולהביא כל מסר או שקר שנמסרו לכם כנתינתם.

שלושת המשפטים מתחילים באותו צמד מילים ("העבודה הייתה") וממשיכים בהסבר מה הייתה העבודה הזאת – מבנה יפה לעין ומוצלח מבחינה רטורית.

לא תמיד קל להסביר למה משפט מסוים נאה בעינינו ומשפט אחר פחות, אבל אפשר בהחלט לשאוף לתוצאה שנזהה כנאה ולנסות לשים לב אילו מאפיינים תורמים לתוצאה כזאת.

קריאה אחרונה ובקרת איכות. בתום העריכה דרושה קריאה אחרונה שתוודא, למשל, שהאיורים ממוספרים ברצף; שלא נותרו בטקסט אי־אחידויות למיניהן, טעויות הקלדה או רווחים מיותרים; ושלא נשכחו בקובץ הערות ושאלות לכותבים, כגון "אבל איך קוראים לו?", העלולות להגיע חלילה לטקסט הסופי ולהצחיק את כולם חוץ מאנשי המקצוע הנוגעים בדבר. הקריאה האחרונה היא המבט הסופי בטקסט בטרם נשגר אותו הלאה – הזמן לסדר את צווארונו, להחליק את שערו ולוודא שהוא מוכן לצאת לדרכו.

•

אם השילוב הזה המאפיין את עריכת הלשון – מבט רחב ותשומת לב לפרטים קטנים, יצירת סדר ויופי ואהבת השפה – מדבר אל ליבכם או אל ליבכן, עדיין אפשר להירשם לתוכנית לימודי התעודה בעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב בשנה הקרובה! אשמח לראותכם.