הסופרים שמאזינים לכם

מכירים את התחושה הזאת, כאשר אתם מסתובבים לתומכם בבית או ברחוב ולפתע בבואתכם משתקפת מולכם בראי, בלי שציפיתם לראות אותה? החוויה הזאת מתרחשת לעיתים גם בקריאה, בדרכים שונות ומגוונות, שאחת מהן היא הבבואה הלשונית: פתאום סופר או סופרת ישראלים משקפים לנו בדייקנות איך אנחנו מדברים. לפעמים אנחנו חשים שהדמויות אמינות ומוכרות לנו בלי שנשים לב איך ובאילו כלים נוצרה התחושה הזאת; ולפעמים, וזה עוד יותר נחמד, אנחנו כן שמים לב.
בתוכנית מה שכרוך היום דיברתי עם מיה סלע על החוויה ועל הכלים האלה, בעזרת שני ספרים יפים שראו אור השנה: "הנכד" של דרור בורשטיין שראה אור לפני כמה חודשים ו"הטעויות" של נעה ידלין שראה אור ממש לאחרונה. בואו נסתכל גם אנחנו כאן על שתי דרכים שבהן מחברים משקפים ומשמיעים לנו את הדיבור שלנו: אחת בולטת וגלויה יותר לעין – בחירת המילים, והאחרת חמקמקה יותר – סדר המשפט.
נתחיל בבחירת המילים. בספר "הנכד" של בורשטיין, גבר מבוגר מתבשר שבתו ילדה ויוצא לסוג של מסע בדרך לפגוש את הבת ואת הנכד, רוב הזמן בחברת אביו, אריה, פנסיונר שהיה אחראי על צי רכב של חברה. בואו נקשיב רגע לאב הזה:
היום כמעט אין אלמנים, אולי לא שׂמת לב. גרושים יש כמו זבל, אלמנים לא. רק אלמנות. אבל לי אין שום רצון באלמנה. רווקה הייתי מוכן […] העיקר שתהיה שמורה. בדוחק אקבל גרושה.
הביטוי הדיבורי "יש כמו זבל" ולעומת זאת גם המילה הגבוהה "בדוחק", והתיאור של אישה במילה "שמורה", המשמשת גם לתיאור מכוניות (והאב אכן ממשיך ואומר "אני בנשים אוהב כמו במכוניות. רק יד ראשונה"), מאפיין את האב במהירות ובצורה משעשעת במשפטים אחדים, גם באמצעות בחירת המילים.
בזמן שהאב שוטח כך באוזני הגיבור שלנו את משנתו על נשים, בשולחן הסמוך בבית הקפה מישהו מדבר בטלפון. בואו נקשיב לו:
הגַיידליין היה לתקן קווליטי, אבל בוא, אם זה רק פורמליטי… שנייה, שנייה, שאלה פרקטית: זה מנדטורי לעשות שינוי דיזיין כתוצאה מהאאוטפּוּט של הריפּורט הזה או לא?
פה בורשטיין מצחיק אותנו עם שיקוף אמין מאוד של דיבור הייטקיסטי, שכולל מספר גדול של מילים מקצועיות באנגלית – גם זו דוגמה לשימוש בכלי של בחירת מילים.
נמשיך ל"הטעויות" של נעה ידלין. ידלין היא מחברת הספרים "בעלת הבית", "שטוקהולם", "הספר הלא נכון" ואחרים. הגיבורה של ספרה החדש, "הטעויות", היא דפנה שמיר, מורה מבוגרת שזוכה בפרס "המורה של ישראל" ובעקבות זאת מקבלת השמצות ואיומים: מישהו כותב לה "כשתעמדי על הבמה, אל תשכחי גם את אלה שהרסת להם את החיים" ומאיים עליה "אני כבר אזכיר לך בטקס". דפנה יוצאת למירוץ נגד השעון בניסיון להבין מי עומד מאחורי המסרים האלה, והמשימה הבלשית שלה הופכת למסע של חשבון נפש.
נעה ידלין ידועה, בצדק, באוזן החדה שלה לעברית הדבורה, ולצד מאפיינים אחרים היא גם רגישה וקשובה מאוד לסדר המילים במשפט ועושה בכלי הזה שימוש וירטואוזי בדיאלוגים בין הדמויות שלה.
אחת הדמויות ב"הטעויות" אומרת למשל:
גם אם עשית טעות אז, זה הכול בתום לב היה, מכוונה טובה.
כמה מאפיינים גורמים למשפט הזה להישמע דבור ואמין כל כך, ואחד מהם הוא מיקום המילה "היה" דווקא אחרי "בתום לב": לא "זה הכול היה בתום לב", אלא "זה הכול בתום לב היה" (גם "זה הכול היה" במקום "זה היה" הוא כמובן שיקוף של סגנון דיבורי).
או זה:
אני מכירה מישהי שהם לא קיבלו. את יודעת מה? הירהרה, נזכרה, יותר מאחת אני מכירה.
הסדר הצפוי והסטנדרטי של המשפט האחרון הוא "אני מכירה יותר מאחת", אבל גם כאן וגם בדוגמה הקודמת, הסדר משתנה כנראה בגלל הקדמת החלק החשוב: "זה הכול בתום לב" ורק אחר כך ציון הזמן, "היה"; "יותר מאחת" – זה העיקר, החידוש לעומת מה שנאמר קודם – ורק אז "אני מכירה".
וגם:
אני לא כל כך בעניינים פשוט, מאז כל מה שקרה.
המילה "פשוט" מופיעה דווקא אחרי המילים "אני לא כל כך בעניינים" במקום, כצפוי, לפניהן ("אני פשוט לא כל כך בעניינים"). המיקום מדגיש שהמילה "פשוט" נוספת כמעין התנצלות, ומובילה להסבר – "מאז כל מה שקרה". המשפט מתארגן כביכול תוך כדי דיבור, בהתאם לסדר שבו הדוברת חושבת על הדברים, ולכן הוא טבעי מאוד.
ולסיום, הנה לנו דיאלוג משעשע ומדויק בין הגיבורה לבין מפיקה צעירה וחסרת סבלנות. נשים לב, גם כאן, לסדר של המשפט האחרון:
"דפנה שאלה, אני נכנסת, נואמת, וזהו? נגמר? ואלה שאלה, מה עוד ציפית שיהיה? […] את והביתה, וגם קצר כתבת, כן?"
הדיאלוג הזה מצחיק במיוחד משום שהוא מופיע לקראת סוף הספר, ואפשר לראות בו מעין בדיחת מטא של הסופרת, בדיחה שלה בינה לבין עצמה או בינה לבין הקוראים: זהו, גמרנו, נגמר הספר, נגמרה הקריאה, מה עוד ציפיתי שיהיה, הולכים הביתה, בתוספת התזכורת להתאים את הספר לטווח תשומת הלב של הקוראים כיום ולכתוב קצר. מבחינת סדר המשפט, אנחנו רואים שוב את הקדמת העיקר: לא "וגם כתבת קצר" אלא "וגם קצר כתבת, כן?".
•
התמונה באדיבות Magnific.

המורה אכן נשמעת כמו מורה. אני פחות בטוח לגבי ההייטקיסט