האם "כל העולם במה", ומי הקהל?

האומנם כל העולם במה, מי נמצאים על הבמה הזאת, ומי הקהל? על השאלה הזאת שוחחנו היום ב"מה שכרוך".

הדימוי של החיים להצגה או לתיאטרון מזוהה מאוד עם שייקספיר, אבל למעשה שורשיו עתיקים בכאלפיים שנה ויש לו ענף יפה ועדכני בספר של המשוררת והסופרת מיה טבת דיין.

"כל העולם במה" מופיע אצל שייקספיר במחזה "כטוב בעיניכם", אך מתברר שלא רק שם. במחזה "הסוחר מוונציה", הסוחר אנטוניו מסביר למה רוחו נכאה (כל הציטוטים ממחזות שייקספיר בתרגום דורי פרנס):

אנטוניו:  אני תופש את העולם, גראציאנו,

רק כפי שהוא: בָּמה, שכל אדם

חייב בה לשחק תפקיד, וזה

 שלי עצוב.

(מערכה 1, תמונה 1)

הרעיון הזה מתגלגל ברחבי מחזותיו של שייקספיר, ורובנו מכירים אותו מ"כטוב בעיניכם":

ז'ק: כל העולם הוא

במה, כל הגברים והנשים

 רק שחקנים. יש להם יציאות

ויש כניסות, וכל איש בימיו  –

הוא משחק שְלל תפקידים שונים

(מערכה 2, תמונה 7)

התפקידים האלה, שמתוארים במחזה, הם אגב תינוק, תלמיד בלי מוטיבציה, בחור מאוהב, חייל עצבני עם זקן קטן שמשמיע קללות ססגוניות, שופט מלא פוזה עם זקן מעוצב, קשיש צנום ולבסוף ישיש דמנטי.

הדימוי הזה מופיע גם במקבת':

חיים הם רק מין צל

חולף, שחקן עלוב שמקפץ

ומתאמץ על הבמה שעה,

ולא נשמע עוד.

(מערכה 5, תמונה 5)

אבל הרעיון הזה קדם בהרבה לשייקספיר ומופיע בפרגמנט, כלומר קטע קצר, שמקובל לייחס אותו לפילוסוף היווני דמוקריטוס (מאות 5-4 לפנה"ס) אך ככל הנראה נכתב על ידי פילוסוף פחות מוכר בשם דמוקרטס (קל לראות מה מקור הבלבול). כך או כך, הקטע הקצר הזה אומר "הָעוֹלָם בָּמָה, הַחַיִּים כְּנִיסָה: בָּאתָ, רָאִיתָ, יָצָאתָ."

כמה מאות שנים אחר כך, המדינאי והמחבר הרומאי פטרוניוס כתב משפט המבטא רעיון דומה: "(כי) כמעט כל העולם הם שחקנים".

הרעיון הזה המשיך להתגלגל בתרבות, והפילוסוף והתיאולוג מהמאה ה־12 ג'ון מסולסברי טבע בספרו "הפוליקרטיקוס" (Policraticus) את הביטוי theatrum mundi, כדי לתאר את העולם כאילו הוא במה שבני האדם משחקים עליה תפקידים שונים – מלך, משרת, חייל – ותוך כדי כך שוכחים מיהם באמת, כלומר נשמות שעליהן לעשות טוב. הקהל הוא האל ומלאכיו, שצופים במתרחש.

אנחנו רואים אם כך שהרעיון הזה של העולם כתיאטרון, או כבמה, שימש הוגים שונים במשמעויות מגוונות: שחיי אדם הם זמניים, חולפים, לעומת היקום (כפי שראינו אצל דמוקריטוס); או שמעשינו בחיים הם תפקיד, תלבושת, הצגה, לעומת המהות האמיתית שלנו (ג'ון מסולסברי); או שבני אדם מגלמים תפקידים שונים במהלך חייהם (כפי שראינו ב"כטוב בעיניכם"); או שחיי אדם הם מגוחכים וריקים ממשמעות (כפי שהם מתוארים במקבת' וכנראה ב"סוחר מוונציה").

מעניין לציין גם שהמוטו של תיאטרון ה"גלוב", ששייקספיר העלה בו את מחזותיו, היה משפט בלטינית שפירושו בערך "כל העולם מציג מחזה", וריאציה על המשפט שפגשנו קודם של פטרוניוס.

מה שהביא אותי להרהר בהיסטוריה המפוארת הזאת של העולם כבמה, או כתיאטרון, הוא ספרה של המשוררת, הסופרת והמרצה מיה טבת דיין "פמיניזם כפי שלימדתי את בנותיי", שקראתי לאחרונה ואכן נתתי אותו לבתי. בספר הזה טבת דיין לקחה את הרעיון העתיק הזה והעניקה לו משמעות שונה ויפה. מיה טבת דיין כותבת על יחסי הכוחות בין גברים לנשים:

נשים עדיין מתהלכות בעולם כאורחות במרבית המישורים. גברים רבים עדיין מתהלכים בו בתחושה של זכאות ובעלות באופן שנשים מעולם לא חוו ולא לומדות לחוות. […] צד אחד רגיל לספר את הסיפור מבעד לעיניו, לאחוז את מושכות הסיפור, את הספר הקדוש, את הכסף. בשעה שהצד השני רגיל מאז ומעולם לשמוע את הסיפור הזה כקהל. מהיציע. מעזרת הנשים.

אני מאמינה ששחרור של הנשים מהיציע של העולם ישחרר גם גברים רבים מדרישותיה הדורסניות של הבמה. אולי בכלל יש להרוס את התיאטרון הזה ולבנות אחד חדש. ללא במה ויציע.

על הקטע הקצר הזה יש כמה דברים לומר.

ראשית, נשים לב שטבת דיין עוברת לרגע מדימוי התיאטרון לדימוי בית הכנסת, ומשווה את יציע התיאטרון לעזרת הנשים: כך או כך הנשים הן פסיביות, הן אינן אוחזות ב"מושכות הסיפור".

שנית, בענייננו העיקרי כאן, מיה טבת דיין, כמו שייקספיר, מתארת את החיים של נשים וגברים כהצגה בתיאטרון; אך לעומת שייקספיר, שאמר כי "כל הגברים והנשים רק שחקנים", טבת דיין סבורה כי בתיאטרון של החיים הגברים נמצאים על הבמה והנשים אינן שחקניות אלא צופות בהם מן הקהל. כלומר, היא לוקחת את הדימוי העתיק הזה ומשתמשת בו לתיאור יחסי הכוחות בין המינים, ומציעה "להרוס את התיאטרון הזה ולבנות אחד חדש. ללא במה ויציע" כמטפורה לעיצוב יחסים חדשים בין גברים לנשים, שבהם גם הנשים וגם הגברים יהיו חופשיים יותר ולא יוגבלו או לישיבה פסיבית ביציע או ל"דרישותיה הדורסניות של הבמה", אלא יוכלו לשתף פעולה ולפעול כל אחד לפי אופיו והעדפותיו, בלי להיות כלואים – כפי שהיא כותבת בהמשך הספר – בין גדרות המגדר.

אגב, מעניין לשים לב שאמנם שייקספיר מציין בפירוש ש"הגברים והנשים" הם שחקנים, אבל ממשיך ואומר כי “one man in his time plays many parts”, לגבר יש תפקידים רבים במהלך חייו; והוא אף מפרט, כזכור – החייל השש אלי קרב, השופט המכובד עם הזקן המטופח, כלומר הוא מתאר, ביחס לזמנו, תפקידי חיים של גברים. ולבסוף, משעשע להיזכר שבתיאטרון בזמנו של שייקספיר שחקנים־גברים שיחקו גם את תפקידי הנשים, כלומר פיזית, בתיאטרון ה"גלוב" הגברים אכן נמצאו על הבמה והנשים בקהל, בדיוק כמו בתיאור של מיה טבת דיין.

יפה בעיניי לראות שהדימוי הזה, שאנו מכירים אותו בעיקר הודות לשייקספיר, קדם לו למעשה בכאלפיים שנה, ושהוא משמש למטרות כל כך שונות. אפילו הדימוי הספציפי של הקהל בתיאטרון הזה שימש את ג'ון מסולסברי כדי להציג את האל והמלאכים הצופים בהתנהגותם של בני האדם, השחקנים, ולעומת זאת את מיה טבת דיין למטרה שונה מאוד – להרהר על מקומן של הנשים בחברה.