זה כמה ימים מוצגת בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה תערוכה קטנטונת, אך מיוחדת. זוהי התערוכה הראשונה בפרויקט של מיני-תערוכות וידאו ארט, שישובצו ברווחי הזמן שבין תערוכות אחרות בגלריה. לפרויקט אחראית המנהלת האמנותית של הגלריה, ד"ר חוה אלדובי.
גם אני, לשמחתי, הייתי מעורבת מעט בפרויקט הזה, בשלב המהנה של בחירת השם. השם נדרש לבטא שני רעיונות מרכזיים: שמדובר בווידאו ארט ובתערוכות קטנות מאוד. חוה הגדירה דרישה נוספת: שהשם יהיה שקוף וברור לכל מי שיראה אותו. בכך נפסלה שורת הברקות שתרמו אנשים מתוך האוניברסיטה ומחוצה לה, כגון "שׁוּרוּ", שפירושו "הביטו" והוא דומה גם למילה "שׁוּר", שפירושה "קיר"; או veni vidi, כלומר "באתי, ראיתי" בלטינית – אלה כמובן המילים הראשונות ב-veni, vidi, vici הידוע של יוליוס קיסר, ו-vidi היא אחת מנטיות הפועל הלטיני vidēre, "לראות", שממנו נגזרה גם המילה "וידאו".
הצעות אחרות היו "הערת ביניים" ו"קריאת ביניים"; אך שמות אלה מתקשרים לטקסט, ולא לאמנות חזותית (ואכן, יש למשל ביטאון למורים בשם "קריאת ביניים", וכן ספר ללימוד עברית בשם זה). נוסף על כך, הם מתייחסים למעמד של התערוכה מבחינת המארגנים (בין תערוכות אחרות) ולא מבחינת הקהל (שרואה אותה בפני עצמה).
הוצע גם השם "מאמר (מ)מוסגר" – שאמנם רומז לכיוון החזותי, אבל דווקא לתמונה ממוסגרת, ואינו מתייחס לייחוד של הפרויקט ולמכנה המשותף של כל מה שיוצג בו – לא ציור, לא פיסול, אלא וידאו ארט.
כמה מההצעות היפות האחרות שעלו היו "זמן מסך", "הווידאו שבקיר" ואחת שמצאה חן בעיניי במיוחד – "קיר בסרט". בסופו של דבר בחרה חוה בשם המעולה (בעיניי) "דקת מסך" – המרמז הן על אלמנט הווידאו או הסרט ("מסך") והן על הפורמט הקטן של התערוכות ("דקה"). מי שירצה ימצא כאן גם אלוזיה לאנדי וורהול ול-15 דקות התהילה המובטחות שלו, שהצטמצמו עוד יותר בימינו הדיגיטליים. נוספה גם כותרת משנה מחויכת – "תערוכת וידאו XS".
התערוכה הראשונה במסגרת הפרויקט, המוצגת כעת בגלריה, היא SPLIT של האמנית שירלי שור. היצירות הן קליידוסקופים של צורות גיאומטריות הנוצרות, משתנות ונעלמות לנגד עינינו; שור מכנה את התוצאה "ארכיטקטורה נוזלית", מבנים שאינם מוצקים וקבועים, אלא קורסים, חולפים ונמוגים. התערוכה הקטנה והיפה הזאת מעניינת בעיניי במיוחד בהקשרה הנוכחי, כלומר בגלריית האוניברסיטה הפתוחה – חלל בעל צורה בלתי רגילה, שנראה בעצמו כאילו הוא זורם ומשתנה, כפי שאפשר לראות בצמד הצילומים שלמעלה.
בשנת 1277 ראה אור רב-מכר אמיתי, ספר שזכה להצלחה עצומה בקרב קהל היעד שלו ונפוץ במספר גדול מאוד של עותקים. במאה ה-13, הצלחתו של ספר טרם נמדדה במהדורות, כיוון שגוטנברג המציא את הדפוס רק כמאתיים שנה מאוחר יותר; כלומר, כל אחד ואחד מעותקי הספר הועתק ביד. כמעט מאתיים עותקים של הספר שרדו מאותה תקופה ועד ימינו – ומדובר בחפצים עשויים קלף או נייר, פגיעים ללחות ולאש, שנשמרו בהצלחה במשך כ-750 שנה. אפשר רק לשער כמה עותקים היו בנמצא אז.
מה היה הספר הזה, חביב הקהל של ימי הביניים המאוחרים? איננו מדברים כאן על המקבילה הימי-ביניימית של הארי פוטר או "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (אף שהיו גם כאלה). אך אם נזכור שהספר הפופולרי ביותר בהיסטוריה הוא עדיין התנ"ך, נוכל לנחש את הכיוון הנכון. מדובר בספר הלכות יהודי-אשכנזי בשם "ספר עמודי גולה", שכתב מלומד בשם רבי יצחק מקורביל. כמובן, "ספר עמודי גולה" היה רב-מכר בקנה מידה יהודי; ספרי תפילות נוצריים, ויצירות דתיות נוצריות אחרות, פנו לקהל יעד גדול בהרבה, ותפוצתם הייתה בהתאם לכך.
אך גם הקטגוריה הספציפית של ספרי פרשנות והלכה יהודיים הקיפה לא מעט חיבורים. מה הפך דווקא את "ספר עמודי גולה" להצלחה כזו? לקראת שבוע הספר, מעניין לבדוק את הסיבות האפשריות, ולעתים – המפתיעות, להצלחתו הגדולה של הספר הזה, בעקבות מחקרו של ד"ר יהודא גלינסקי מאוניברסיטת בר אילן.
שני גורמים מרכזיים בהצלחתו הרבה של הספר היו שיתוף פעולה עם כותב נוסף, שהיה אמנם צעיר יותר אך גם בכיר וידוע יותר מרבי יצחק, וכן פשטותו היחסית והיקפו הקטן של הספר. נתחיל בגורם הראשון: ספרו של רבי יצחק זכה להערות ("הגהות") מאת רבי פרץ מקורביל. ר' פרץ היה תלמיד חכם מוכר, והערותיו לספר זיכו אותו במעמד כמעט קאנוני. הספר שימש במקרים רבים כ"ספר נלווה" (companion volume) לסידור התפילות, והשניים הועתקו לעתים קרובות יחד.
גורם שני היה, כאמור, הנגישות וההיקף המצומצם של הספר. הספר מבוסס על חיבור קודם ומקיף יותר, "ספר מצוות גדול" של רבי משה מקוצי; אך המחבר ויתר על קטעי הדיון (ה"משא ומתן") התלמודי, וכן התמקד רק בהלכות שהיו רלוונטיות ליהודי החי בגולה. כך הצליח לקצר ולתמצת את החומר ההלכתי, והעמיד יצירה שכללה הנחיות מעשיות מנוסחות בצורה קצרה ונגישה, עם מינימום דיון תיאורטי. מכאן כינויו של הספר, "ספר מצוות קטן" – סֵמָ"ק. הודות להיקף הקטן, מחירו של הספר היה נמוך יחסית, וממדיו הצנועים אפשרו לקוראים לקחת אותו עמם ולקרוא בו בכל מקום, ולא רק בבית או בבית הכנסת. ההשראה לממדים הקטנים מקורה אולי בתנ"ך הפריזאי (Paris Bible): גרסה של התנ"ך בלטינית, בפורמט קטן וקומפקטי, שנפוצה בערי אירופה באותה תקופה.
קיצורו ונגישותו של הספר הקנו לו פופולריות בקרב קהל קוראים מגוון, שכלל שלוש קבוצות עיקריות: תלמידי חכמים; מלומדים שלא היו מומחים לתלמוד (ה"אליטה המשנית"); ויהודים שלא היו מלומדים במיוחד, ורצו להעמיק את ידיעותיהם בדת.
ולבסוף, "ספר מצוות קטן" היה מאורגן בצורה מיוחדת במינה. בתחילת הספר הופיעה רשימה של מצוות, ששימשה מטרה כפולה: כמעין תוכן עניינים לספר כולו וכחומר קריאה בפני עצמו. רשימת מצוות זו הייתה מחולקת לשבעה חלקים ("עמודים"), והמחבר ביקש שכל יהודי יקרא עמוד אחד בכל יום וכן ילמד מתוך החלק ההלכתי של הספר כמה מצוות בכל יום. בכך דמה הספר לספר התפילות הנוצרי שנקרא "ספר השעות" (The Book of Hours), שזכה לפופולריות רבה באותה תקופה. אמנם, הספר הנוצרי כלל תפילות ואילו הספר היהודי – מצוות והלכות, אך הם דמו זה לזה גם באופיו של קהל היעד (קוראים מן השורה, שאינם בהכרח אנשי דת או מלומדים) וגם בצורת הארגון, שהגדירה טקסט לקריאה בכל יום בשבוע. ייתכן שיהודים שהתגוררו בערים, ובפרט בפריז, ראו את הספרים שקראו שכניהם הנוצרים, את גודלם ואת אופן השימוש שעשו בהם, ולפיכך היו פתוחים לספרי הלכה יהודיים שגודלם וצורת הארגון שלהם היו דומים.
תודה לד"ר יהודא גלינסקי על העזרה שהגיש לי בהכנת הפוסט על מחקרו המרתק. המחקר נעשה בתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF).
ולסיום, הנה השיר המעולה "רב-מכר" של ההרכב "החצר האחורית", על ספרים רבי-מכר מסוג רווח יותר בימינו. המילים של רב-האמן יענקל'ה רוטבליט.
כפולת עמודים מתוך עותק של "התנ"ך הפריזאי"
מה השנה עכשיו? מי ראש הממשלה? שאלות פשוטות בדרך כלל – אבל לא במציאות הבדויה של סיפור, שם נעשים לעתים מאמצים ניכרים לא להתחייב בעניין הזה, רצוי בלי שנרגיש. איך זה קורה, ואם כבר – למה?
לגבי ה"איך", ניתן מבט ב"מבצע טורונטו". זהו הספר הרביעי (החדש והמצוין) בסדרת הריגול לנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי. נועם, גיא ורועי, נערים שפועלים בשירות המוסד, יוצאים להציל אח ואחות שנחטפו. "ראש הממשלה ביקש שנעזור לחפש את הילדים ההם מירושלים," אומרת ראש המוסד, שולמית עילם, ובהמשך: "ראש הממשלה מפעיל עלי לחץ עצום לעשות משהו". אבל מיהו, בעצם, ראש הממשלה?
רוב הקוראים לא ירגישו, כנראה, בעמימות הזאת, אבל אם כבר שמנו לב, נוכל להבחין בה גם בספרים אחרים. הנה קטע מ"פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן" של סופר הנוער האולטרה-מצליח ריק ריירדן:
"'ביאנקה,' אמרה זואי, 'התוכלי לנקוב לי בשמו של נשיא ארצות הברית הנוכחי?'
'אל תהיי מצחיקה,' אמרה ביאנקה. היא אמרה את השם הנכון."
אבל מיהו "נשיא ארצות הברית הנוכחי" בזמן השיחה הזאת? מהו "השם הנכון" שאמרה ביאנקה?
לשורת ראשי המדינה העלומים מצטרף גם ראש ממשלת בריטניה ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". ראש הממשלה הזה מופיע בפרק הראשון בספר, אבל איננו יודעים מיהו. הוא נקרא – נכון – פשוט "ראש הממשלה".
מדוע האנונימיות? ובכן, אחת הסיבות היא כנראה הרצון להימנע מפוליטיקה ומהסטת תשומת הלב למקום הלא-נכון. מדובר בראש הממשלה; לצורכי הספר, לא חשוב מי זה. אך סיבה אחרת, ואולי חשובה יותר, היא השמירה על עמימות מסוימת של הזמן. לשם המחשה, הנה קטע מהספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון, "פרסי ג'קסון וגנב הברק". פרסי נמצא ב"קזינו לוטוס" בלאס וגאס, ומתחיל לחשוד שמדובר במלכודת.
"'היי, דארן?'
'מה?'
'מה השנה עכשיו?'
המצח שלו התכווץ. 'במשחק?'
'לא, בחיים האמיתיים.'
הוא נאלץ לחשוב על זה קצת. '1977.'
'לא,' אמרתי. התחלתי לפחד קצת. 'באמת.'
'תשמע, בן אדם, אתה עושה לי מצב רוח מזופת'. …
מצאתי ילד אחד שאמר לי שהשנה 1985. ילד אחר אמר לי 1993."
אבל מה השנה באמת? פרסי מצליח להימלט מן הקזינו. "רצתי לדוכן העיתונים הקרוב וקודם כל בדקתי מה השנה. השבח לאלים, זאת היתה אותה שנה שבה נכנסנו." אבל איזו שנה זו הייתה?
האמצעי הסיפורי הזה, של עמימות מכוונת ביחס לזמן ההתרחשות, מופיע הן בסיפורת – הדוגמאות שהבאתי כאן הן מספרי נוער, אבל הכלי הזה משמש לא רק בהם, כמובן – והן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. האמצעי הזה מעניק למחברים חופש מסוים: אמנם, אפשר להבין בערך מתי העלילה מתרחשת – יש או אין טלפונים ניידים, למשל – אבל המחבר אינו מתחייב לדייקנות היסטורית. בניגוד ליצירות הממוקמות בבירור בזמן מסוים, יצירה המתרחשת בזמן "עמום" אינה צריכה להיות נאמנה לציר זמן חיצוני, ולהביא בחשבון אירועים פוליטיים, תרבותיים וטכנולוגיים כדי להימנע מ"סלט אנכרוניזמים".
אך חשוב עוד יותר, עמימות הזמן מסייעת לספרים לא להתיישן: ילדים שקוראים היום את "פרסי ג'קסון" או את "הארי פוטר" לא ירגישו כנראה שמדובר בספרים שנכתבו – בחלקם – לפני שהם-עצמם נולדו. ומכיוון שהעלילה מתרחשת "עכשיו", הקוראים יכולים לחוש שהיא קרובה אליהם ולחיי היומיום שלהם. במובן זה, מדובר בכלי סיפורי מקביל לכלים שעסקנו בהם כאן, המסייעים להאט את ההתיישנות של ספרי עיון.
Photo by Aleksandar Pasaric from Pexels
הציטוטים מספרי ריק ריירדן לקוחים מתרגומיה של יעל אכמון.
במובן מסוים, כולנו נוסעים בזמן: אנו נעים בלי הרף קדימה בזמן, לטוב ולרע. אנחנו, ילדינו, השמלה החדשה שנעשית פחות חדשה, והספר שכתבנו או ערכנו ומתחיל להתיישן מרגע שראה אור.
ההתיישנות היא בעייתית בעיקר לספר עיון, או לימוד. איש לא מתלונן, כנראה, ש"חלף עם הרוח" נעשה מיושן, אבל ספר עיון רצוי שיהיה חדש ומעודכן. אז את הזמן אי-אפשר לעצור, כמובן; אבל יש דרכים להכין ולנסח ספר כך שיישאר עדכני ומדויק זמן רב ככל האפשר, ולא יעורר בקוראיו תחושה שהוא מיושן, לא-מעודכן ולכן – כבר לא רלוונטי.
אחד האמצעים לכך הוא לעדכן את ה"נקודות החמות" בספר לקראת סיום העבודה על הטקסט. הכנת ספר עיון, מן הכתיבה, דרך העריכה והעיצוב ועד ההורדה לדפוס (אם מדובר בפרינט), נמשכת זמן. לקראת סיום העריכה כדאי לעבור על הספר ולזהות מקומות שאפשר, בהשקעה סבירה, לעדכן אותם ממש עד להווה. לדוגמה, אם בספר מצוין גובה האינפלציה בישראל בשנת 2016, ומאז הכתיבה כבר הסתיימה שנת 2017 – כדאי לציין את הנתון לשנה זו. אם כתבתם על גיירמו דל טורו, אפשר לציין את זכייתו באוסקר על בימוי "צורת המים" (שאף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר) ב-2018; ולהבדיל, ברשימה של מינים נכחדים אפשר להוסיף, לצערנו, את הקרנף רחב-השפה – נתונים המביאים אתכם לחודש מרץ 2018. כך אפשר, ממש ברגע האחרון, להפוך את הספר ל"טרי" ככל האפשר.
מעבר לתוכן עצמו, יש להקדיש תשומת לב גם לניסוחים שישאירו אותו נכון לאורך זמן. לדוגמה, ציוני זמן כמו "בשנים האחרונות" ו"בעשור האחרון" כדאי להחליף בניסוחים עמידים יותר, כגון "מאז ראשית שנות האלפיים" או "החל משנת 2010", לפי העניין.
תפקידים וכהונות למיניהם רגישים במיוחד למעבר הזמן, וכדאי להביא זאת בחשבון. לדוגמה:
"כלכלנים רבים, ובהם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, מחזיקים בדעה שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."
קרנית פלוג היא נגידת בנק ישראל כעת, אך במוקדם או במאוחר תמשיך לתפקיד אחר, והמשפט הזה שוב לא יהיה נכון. לעומת זאת,
"כלכלנים רבים, ובהם קרנית פלוג, שמונתה לנגידת בנק ישראל בשנת 2013, סבורים שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."
זה משפט שיישאר, כנראה, נכון גם בתקופת כהונתם של הנגידה או הנגיד הבאים.
נסיעה טובה!
"נתנו לה לבחור את העפיפון"
אחד הדפים המקסימים ביותר בפייסבוק הוא זה של Humans of New York – "בני אדם בניו-יורק". הדף החל את דרכו כפרויקט צילום של ברנדון סטנטון, שצילם דמויות מתוך הפנורמה האנושית האינסופית של העיר הזאת; עד מהרה החל לראיין את המצולמים שלו, ולהוסיף ליד כל צילום משהו ממה שאמרו. הכישרון של סטנטון להציג אנשים ולספר את סיפורם הוא רב כל כך, עד שכיום יש לדף שלו כ-18 מיליון עוקבים. הוא הרחיב את חוג המצולמים שלו מניו-יורק לעוד מקומות בארצות הברית ובעולם, הוציא לאור שני ספרים וגייס כספים לשלל מטרות טובות, לאחר שהפנה אליהן את העדשה שלו.
כישרון הכתיבה של סטנטון הוא אולי מרשים עוד יותר מכישרון הצילום שלו. לאחר שקראתי אותו לאורך זמן, התחלתי לשים לב לכמה מאפיינים סגנוניים קבועים.
אחת המוסכמות בכתיבה ספרותית היא, שכל דמות צריכה לקבל "קול" משלה: סגנון ובחירות לשוניות שישקפו את אופיה, גילה, השכלתה וכיוצא באלה. הרי לכל אדם יש מאפייני דיבור משלו – הוא נוטה למשפטים קצרים או ארוכים, מסודרים או קטועים ומעורפלים. לכאורה, היינו מצפים שכישרון הסיפור האדיר של סטנטון יתבטא בכתיבה שתשקף את סגנונו של כל מרואיין. אבל – בעיניי – זה לא המצב: להפך, סטנטון שומר על סגנון קבוע למדי. למשל, המשפטים בדרך כלל קצרים יחסית, והמשפט האחרון עשיר בתוכן שנועד לרגש. הסגנון האחיד הזה נראה במבט ראשון כחסרון, אך למעשה יש לו יתרון גדול – הוא מוכר לקוראים של סטנטון ואהוב עליהם.
גם אורך הטקסט הוא לרוב דומה; מדי פעם יש "סיפור" יוצא דופן של משפט יחיד. כך זה בדרך כלל כאשר המצולם הוא ילד.
מאפיין עיקרי שלכד את תשומת לבי הוא "שלשה" של משפטים בעלי תבנית משותפת. הדמיון מופיע לעתים בצורה (מבנה דומה) ולעתים בתוכן (שלוש דוגמאות לרעיון מסוים). הנה, למשל, כאן:
Plus I was a total goofball. I barely finished high school. I didn’t have any direction. I got fired from TCBY for giving out too much ice cream.
("הייתי סתום לגמרי. בקושי גמרתי תיכון. לא היה לי שום כיוון. פיטרו אותי מהפרוזן יוגורט כי חילקתי יותר מדי גלידה.")
או הקטע הזה, מתוך סיפור של אחות בבית חולים:
We’re the ones who are always there, making sure every single moment of every single day is the best it can possibly be. What’s going to take away that nausea? What’s going to take away that pain? How can we convince the doctor to let this kid see some sunshine?
("אנחנו אלה שתמיד נמצאות עם החולים, ודואגות שכל רגע ורגע בכל יום ויום יהיה הכי טוב שרק אפשר. מה ירגיע את הבחילה? מה יפיג את הכאב? איך נשכנע את הרופאה לתת לילד הזה לראות קצת אור שמש?").
I wish I could have done more for her. Her life has been nothing but struggle. She hasn’t known many happy moments. She never had a chance to taste childhood.
("הלוואי שהייתי יכול לעשות בשבילה יותר. החיים שלה היו מאבק מתמיד. לא היו לה הרבה רגעים מאושרים. לא היה לה סיכוי להרגיש קצת כמו ילדה.")
האלמנט הסגנוני הזה הוא דוגמה לחוק השילוש, שלפיו קבוצה של שלושה – שלוש דמויות, שלוש חזרות, שלושה שמות תואר וכן הלאה – יוצרת תחושה של מבנה, קצב ואלגנטיות, ובו-בזמן היא קטנה וקלה לזכירה. חוק השילוש הוא אחד ממאפייני הסיפור העממי שתיאר אקסל אולריק; אך שלשות אלגנטיות מופיעות כמובן לא רק במעשיות, אלא בכל מקום:
"באתי, ראיתי, ניצחתי" (יוליוס קיסר)
"אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי" (הלל הזקן, מסכת אבות א יג)
"יש שלושה סוגים של אנשים בעולם הזה – אלה שיודעים לספור ואלו שלא".
התמונה מתוך Humans of New York
אם תחפשו "לוֹרֶם אִיפּסוּם" בגוגל, תמצאו הסברים במה מדובר – אבל תמצאו גם עוד משהו: שורת אתרים בשלבי הקמה, אתרים צעירים, שהמעצבים שלהם טרם שיבצו בהם את הטקסטים שיופיעו בהם בהמשך. בינתיים, רק לצורך העיצוב, מופיע בהם טקסט נונסנס סטנדרטי, הנקרא על שם שתי מילותיו הראשונות – "לורם איפסום". כמה דוגמאות מצחיקות מסוג זה תמצאו כאן (אתר למכירת מצעים) וכאן (חברת נדל"ן). "לורם איפסום" הוא סוג של סימן דרך לאתרים בהקמה, הדבר הבא, הצגות טרום-בכורה.
מהו הטקסט הזה, למה כדאי להשתמש בו, ולמה אולי בכל זאת לא כדאי?
הטקסט "לורם איפסום" מבוסס על קטע מתוך ספר של המדינאי, הנואם והפילוסוף הרומאי מרקוס טוליוס קיקרו. הספר הוא על תכליות הטוב והרע, והקטע הרלוונטי נמצא בחלק 1, סעיפים 33-32; השורה הראשונה בקטע הזה פירושה "אין אדם רוצה בכאב ככאב בלבד, או רוצה בו ומחפש אותו על מנת להרגישו רק כי הוא כאב." אך "לורם איפסום" אינו הקטע הזה בשלמותו, אלא משובש – חסרים בו חלקי מילים ומילים שלמות, ופה ושם יש אפילו מעט תוספות (פירוט כאן). התוצאה היא טקסט ג'יבריש לטיני, המתחיל ב"לורם איפסום דולור סיט אמט…".
טקסט הג'יבריש הזה משמש, אם כן, כטקסט-דמה לצורך עיצוב – של חוברות, אתרים וכדומה. הוא מאפשר למעצב "לשחק" בסוג האות, ברוחב הטור ובמרווח בין השורות, ולהציג ללקוח מסמך מעוצב להתרשמות ולבחירה – בלי צורך בטקסט ה"אמיתי". בדרך זו אפשר להכין את העיצוב ואת הטקסט במקביל, בלי שאחד מהם ייאלץ להמתין לרעהו. יתרה מזו: אם משתמשים בטיוטה של הטקסט ה"אמיתי" להדגמת העיצוב, התוצאה עלולה לבלבל את הכותב או הלקוח ("רגע, זה לא גמור, למה השתמשתם בזה?"). לורם איפסום אמור לאפשר ללקוח להתעלם מהתוכן – שהרי מדובר בטקסט סתמי – ולהתייחס לעיצוב בלבד.
אז אם כל כך טוב, מה רע? ובכן, כמה וכמה דברים. ראשית, גם טקסט סתמי עלול לבלבל את הלקוח ("אבל מה זה, מה כתוב כאן?"). שנית, טקסט סתמי, מטבעו, חסר את המאפיינים של הטקסט האמיתי. אם נבקש מהמעצב לעבוד עם לורם איפסום, אנו עלולים לגלות בהמשך שהטקסט האמיתי מכיל למשל נוסחאות, אבל העיצוב שהוכן אינו מביא זאת בחשבון, אם מבחינת סוג האות ואם מבחינת המרווח בין השורות. ייתכן שהעיצוב לא יתאים לממדיו של הטקסט האמיתי – כגון אורך הכותרות. ייתכן שהעיצוב הוכן לשפה אחת בלבד (כגון עברית) בעוד שבטקסט האמיתי יש חלקים בשפות אחרות (כגון אנגלית או יוונית). סכנה אחרת היא שלורם איפסום שנועד לטיוטה בלבד יגיע בטעות למסמך מודפס או יעלה לאתר – כפי שראינו למעלה. ולבסוף, הצורך לעבוד עם המעצב עשוי לעזור לכותב להתמקד ואף לסייע לו לעמוד בלוח הזמנים.
ולסיום, הנה לורם-איפסומר, מחולל ששואב טקסטים מוויקיפדיה לפי נושא שתבחרו, ויוצר טקסט נונסנס בנושא לשימושכם (באתר אא"א – בית לטיפוגרפיה עברית). ואחד הדברים המצחיקים שקראתי לאחרונה (באתר "המתכנה") – ריאיון עם לורם איפסום דולור. תיהנו.
היום, ה-31 בינואר, הוא יומו של סן ג'ובאני בוסקו, הקדוש הפטרון של עורכים, מו"לים ואנשים צעירים. אם דון בוסקו הוא גם הפטרון שלכם (וגם אם לא) – שיהיה לכם יום מעולה.
כל טקסט הוא מסר, שנועד לקוראים מסוימים: צעירים או מבוגרים, אוהבי מתח או רומנטיקה. ומה אם ברצוננו לפנות במקביל לשני קהלים – ילדים קטנים וגם ילדים גדולים, קוראי עברית וגם קוראי אנגלית, רואים ועיוורים? יש דרכים להכין שני טקסטים שונים, ו"לארוז" אותם יחד עיצובית וויזואלית כך שכל טקסט יגיע אל קהל היעד שלו.
ממש לאחרונה נתקלתי בפתרון מקורי במיוחד. הספר "בית-ספר לקסמים" של מיכאל אנדה כולל סיפורים המתאימים לילדים בגילים שונים. בעמוד הראשון של המהדורה העברית (סדרת מרגנית) מופיעה הערה, המסבירה כי סדר הסיפורים שונה מאשר במקור: תחילה מופיעות יצירות המתאימות לילדים צעירים יותר (6 עד 8) כטקסט מנוקד, ואחריהן יצירות המתאימות לילדים גדולים יותר (9 עד 12) כטקסט בלתי מנוקד.
מדוע נעשה השינוי? במקור היצירות אינן מאורגנות לפי גיל הקוראים, אלא כל ילד – או הורה – יכול לשוטט בספר ולבחור בלי הכוונה "מלמעלה". אך במעבר לעברית נדרשה, כמובן, החלטה: האם לנקד או לא? הניקוד מסמן את הטקסט כמיועד לילדים צעירים יחסית. לפיכך, אילו היו מנקדים את הספר כולו, ילדים גדולים יותר היו נמנעים אולי מלקרוא אותו. לכן נעשתה כאן החלטת עריכה יצירתית – לנקד רק חלק מהסיפורים, וכדי למנוע "בלגן" ויזואלי – גם לרכז אותם יחד. כך כל קבוצת יצירות ממוענת חזותית לקהל המתאים לה.
הבחירה הזאת אמנם מקורית ומעניינת – אך כולנו נתקלנו בהפרדה דומה: בספרי ילדים רבים יש הקדמה או אחרית דבר שנועדו להורים. הסיפור עצמו מודפס באותיות גדולות ומנוקדות, ואילו ההקדמה – באותיות קטנות יותר ובלא ניקוד. העיצוב הזה מבהיר היטב למי מיועד כל טקסט. ואילו כאן כתבתי על "תפוח המשאלות" של ליאת קרן, הכולל סיפור מנוקד ובו מסגרות של טקסט לא-מנוקד; ההבחנה כאן היא רכה יותר, ומסמנת את הטקסט הלא-מנוקד כ"אופציה" לכולם.
ומה עם ספרים או חוברות דו-לשוניים? שילוב בין עברית לאנגלית מזמין כריכה דו-צדדית: שער ימני בעברית, שער שמאלי באנגלית. בספרי אמנות, במיוחד, אנו מוצאים בחירה כזו, כך שהשער העברי מוביל לפתח דבר עברי, השער באנגלית מוביל לפתח דבר באנגלית, ובמרכז הספר מופיעים תצלומי היצירות עם כיתובים בעברית ובאנגלית.
במצב שאין בו שילוב בין עברית לאנגלית, אלא בין שתי שפות הנכתבות באותו כיוון, פתרון אפשרי הוא שערים הפוכים – בצד אחד של הספר יש, למשל, שער באנגלית, ואם הופכים את הספר ב-180 מעלות, מוצאים את השער בצרפתית. השער באנגלית מוביל לטקסט רצוף באנגלית עד מחצית הספר, והשער בצרפתית מוביל לטקסט רצוף בצרפתית עד מחצית הספר; באמצע הספר נוצר מפגש בין שני עמודים שכל אחד מהם "עומד על הראש" ביחס לרעהו. עיצוב כזה יכול לשרת לא רק תוכן דו-לשוני, אלא גם שני סוגים של תכנים, ומופיע מדי פעם בשבועון "לאשה", כאשר בגבו מופיע שער נוסף והפוך עם הכותרת "לגבר". הנה דוגמה יפה לעיצוב כזה: ספר האפייה חצי-חצי, ספר מתכונים של קרין גורן. שער אחד הוא ל"צד המתוק", ובו מתכונים למאפים מתוקים. אם הופכים את הספר ב-180 מעלות, מגיעים ל"צד המלוח". עיצוב הכריכה, ובכלל זה צבעי הכותרות, השמלה ואפילו העוגה, ממחיש את הרעיון הזה.
כל הפתרונות האלה מאפשרים לנו ליצור "אכסניה" אחת ובה שני טקסטים הפונים לשני קהלים שונים. דוגמה מעניינת נוספת לפתרון כזה, שנתקלתי בה במוזיאונים, היא כיתוב מודפס וכיתוב בכתב ברייל המופיעים ממש זה על גבי זה, באותו שטח עצמו. רוב קוראי הברייל אינם רואים כמובן את הכיתוב ה"רגיל", והוא אינו מפריע להם; בדומה לכך, בליטות כתב הברייל אינן מפריעות לקוראים הרואים. כך אפשר להניח שני טקסטים שונים, הפונים לשני קהלים שונים, לא רק בכפיפה אחת – אלא ממש זה על זה.
תודה לאנשים הטובים בפורום אג'נדה, שתרמו גם הפעם מניסיונם ומידיעותיהם – חן חן! וכמו תמיד ובמיוחד – לאוהד.
אילו סוגים של אינדקסים אתם מכירים? הסוג הידוע ביותר הוא מפתח העניינים, המופיע בעיקר בספרי עיון ושבו עסקתי בפרק "האמנות הצנועה של עשיית המפתחות" בספרי מוציאה לשון. אך בדפיהם האחרונים של ספרים מסתתרים עוד סוגים רבים ומפתיעים של מפתחות. כמה מהם מופיעים לא בספרי עיון, אלא דווקא בשירה ובסיפורת – בעיקר ביצירות קאנוניות ובאנתולוגיות.
ישנם סוגי מפתחות המוקדשים לקטגוריות ספציפיות, כגון מפתח אישים, המרכז רק את שמות האישים המופיעים בספר, או מפתח של יצירות מוזיקליות, או של יצירות אמנות, או של שמות מינים ביולוגיים. מפתחות כאלה מסייעים לנו לפנות ישירות לקטגוריה שאנחנו מעוניינים בה, ועושים את החיפוש קל ומהיר יותר.
ספרי שירה מצטיינים במיוחד בסוגים ייחודיים של מפתחות, כגון מפתח שמות השירים, שהיצירות מופיעות בו לפי סדר האל"ף-בי"ת; שמות היצירות מופיעים כמובן גם בתוכן העניינים, אבל לא בסדר אלפביתי, כך שהמפתח עוזר למי שמחפש יצירה מסוימת. ישנם גם מפתח שורות ראשונות – שהן במקרים רבים מוכרות יותר משמות השירים; מפתח חרוזים, המציין באילו שירים מופיע חרוז מסוים; ואפילו מפתח משקלים, המציין אילו שירים כתובים בכל סוג של משקל, באוספים של שירה שקולה כגון שירת ספרד.
ומה עם סיפורת? באוסף של מחזות שייקספיר מצאתי מפתח דמויות, המציין באיזה מחזה מופיעה כל דמות. באנתולוגיות שונות אנו מוצאים מפתח יצירות לפי שנת ההוצאה לאור, מפתח סופרים לפי האל"ף־בי"ת ומפתח יצירות לפי האלף־בי"ת. מפתח יצירות לפי שנת ההוצאה לאור מעניק לנו מבט כרונולוגי על האנתולוגיה; מפתח שמות סופרים ומפתח שמות יצירות מסייעים לנו לאתר יצירות מסוימות – כלים חשובים באנתולוגיות רחבות-היקף, הכוללות יצירות ויוצרים רבים.
ומה עם מפתח העניינים, הסוג המוכר ביותר של מפתח – האם הוא יכול להתאים גם ליצירת סיפורת? הרעיון בהחלט כובש. הרי אין קץ לאפשרויות.
מפתח כזה איננו רואים בדרך כלל, וקל לשער מדוע – הכנתו דורשת פרשנות רבה (באיזה עמוד בדיוק הופיעה האהבה?) ולרוב אין בו צורך. לעומת זאת, אנו מוצאים ביצירות ספרות מפתחות אישים ומקומות, המקיפים טווח רחב של מקומות ואתרים – מדינות, ערים, נהרות – וקשת רחבה של אישים, מדמויות מן התנ"ך ומן המיתולוגיה ועד דמויות היסטוריות ובנות ימינו. הנה דוגמה מתוך מפתח האישים והמקומות של האנתולוגיה הטרייה "תמונה קבוצתית – ספרות ישראלית במאה ה-21":
"הקומדיה האלוהית" של דאנטה בהוצאת מאגנס כוללת גם היא מפתח מרשים. זהו, אמנם, "מפתח שמות, מקומות ונושאים" – כלומר, לכאורה, מפתח עניינים – אך הנושאים מועטים יחסית ולרוב נקודתיים, אם כי מפתיעים ("מלווים בריבית", "מכשפים", "עוף החול"). כך שלמעשה, מדובר במפתח אישים-ומקומות משודרג.
מלבד תועלתם של המפתחות לצורך חיפוש בספר, הקורא האנין ימצא בהם חומר קריאה מרתק בפני עצמו. העיון במפתח, גם בלי לדעת שום דבר אחר על הספר, מגלה לנו אם נפגוש בו משוררים, פוליטיקאים או מיני צמחים, אם הוא מביט מזרחה או מערבה, אם הוא עוסק בעבר או בהווה. מפתח טוב יכול לשמש כמעין שיקוף או אפילו תקציר של הספר, עד ש"קראת את הספר?" – "לא, אבל ראיתי את הסרט" יכול להפוך ל"לא. אבל קראתי את האינדקס".
הפוסט הזה נכתב בעקבות הרצאתי בערב ההשקה של תמונה קבוצתית – ספרות ישראלית במאה ה-21. ברכות לאיילה מוזס על השלמת הספר היפה הזה.
ספרי ילדים – וגם סרטים וסדרות לילדים – פונים לעתים גם לילדים וגם למבוגרים שאיתם: לצד הסיפור, השפה החזותית והבדיחות הפונים לילדים עצמם, ישנו גם רובד שנועד להורים המקריאים או המלווים.
הרובד הזה יכול להתבטא בדרכים שונות: מבדיחות ומשחקי מילים המשעשעים את המבוגרים ועוברים מעל לראשם של הילדים, דרך רפרורים תרבותיים שרוב הילדים אינם מכירים אותם, ועד הרהורים ו"מפתחות" לדיון שהמחבר מגיש להורים מבלי שהילדים מזהים אותם ככאלה. כמובן, אם הספר טוב הפנייה להורים היא שקופה – כלומר, הילדים אינם מרגישים שנשארו מחוץ לשיחה. יתרה מזו: התכנים האלה מעשירים את הטקסט ולכן – את הקהל הצעיר, גם אם אינו מפענח אותם במלואם.
סדרת ספרי "הארי פוטר", למשל, כוללת שפע אלוזיות למיתוסים ולאגדות, ובפרט למיתוס היווני; רוב הקהל הצעיר כנראה אינו יודע מה פירוש המילה "אַלבּוּס" בלטינית, או מדוע המורה לגילוי עתידות נקראת דווקא "סיבּיל" (והקוראים גם אינם לומדים זאת מהספר, אם כי הם בהחלט יכולים לבדוק). אבל ההורים, סביר להניח, מכירים לפחות חלק מהעושר הזה, ולכן ייהנו ממנו ואף יוכלו לחלוק עם הילדים את ידיעותיהם.
ספריו של אריך קסטנר ידועים בעיסוקם בסוגיות "כבדות": לא רק גירושים ולהבדיל – יתמות ועוני, אלא גם הורים לא-קשובים ("פצפונת ואנטון") ואפילו אלימים ("35 במאי") ומזניחים ("האיש הקטן והעלמה הקטנה"). אינני יודעת, כמובן, עד כמה כיוון קסטנר את דבריו אל ההורים, במקביל לקוראים הצעירים עצמם; אך במקום אחד לפחות הוא פונה ישירות אל ההורים. בקטע ידוע ב"אורה הכפולה" הוא כותב (בתרגומו של מיכאל דק): "קוראים וקוראות נכבדים ונכבדות, קטנים וגדולים! אני חושב וחושש שהגיע הזמן לדווח לכם מעט על הוריהן של לי ושל אורה. בעיקר, כיצד קרה שהם התגרשו. ואם במקרה … יציץ מעבר לכתפיכם מבוגר ויגיד: 'בן אדם, איך יכול הסופר הזה, אפילו בעד כל הון שבעולם, לספר לילדים דברים כאלה?' … אמרו לו שיש בעולם הורים גרושים רבים, וכי בשל כך סובלים ילדים רבים. מסרו לו גם שיש ילדים רבים אחרים שסובלים דווקא מכך שההורים שלהם לא התגרשו! אם מצפים מן הילדים שיסבלו בנסיבות אלה, לפחות אפשר לדבר איתם על כך בדרך מבינה ומובנת". לכאורה, הסופר מסביר להורים מדוע הוא עוסק בנושא הגירושים בספר ילדים; למעשה הוא עושה יותר מזה – קורא להם לדבר עם ילדיהם גם על נושאים קשים "בדרך מבינה ומובנת", כשהספר שבידיהם יכול לסייע להם בכך.
ספרי ילדים אינם תחום העיסוק שלי בדרך כלל. ובכל זאת, שמחתי לקבל עליי את עריכת הלשון ואת הניקוד של תפוח המשאלות, ספרן הטרי של ליאת קרן ושל המאיירת רותי קינן. הספר עוסק בנושא האופנתי של הגשמת משאלות: אם יש לנו משאלה – מה אפשר לעשות כדי שתתגשם?
קרן, פסיכותרפיסטית של ילדים ונוער, מספרת סיפור קטן ופשוט, שידבר אל לבם של ילדים צעירים; ויחד עם זאת, היא מציגה את הסוגיה על כל מורכבותה ורגישותה. בידי מי נמצא הכוח להגשים את משאלותינו? האם כדאי לשמור עליהן בסוד, או דווקא לספר עליהן לאנשים אחרים? ואם לספר, אז למי? ואם ניסינו מאוד והמשאלה לא התגשמה – מה אז?
לצד הסיפור, המופיע כטקסט מנוקד ומלווה באיוריה היפים של קינן, מופיעות גם כמה הערות-תובנות המוצגות במסגרות וכתובות באות שונה ובלא ניקוד. הבחירה להציג את ההערות האלה דווקא כך, ולא לשלבן בסיפור עצמו או לחלופין – כהקדמה, נחמדה מאוד בעיניי. ראשית, הספר זוכה כך לרובד ולעניין נוסף; ושנית – הבחירה הזאת מאפשרת לקרוא את הספר בכמה דרכים שונות. אם ההורה מקריא את הספר, הוא יכול לבחור אם להקריא גם את ההערות האלה, או לשוחח עליהן אחר כך, או אולי לשלב את תוכנן באופן חופשי תוך כדי קריאה ("תגידי, שמת לב ש…?"). ואילו ילדים גדולים יותר, הקוראים את הספר בעצמם, זוכים לאלתר להגשמה של משאלה אחת לפחות – שידברו אליהם בגובה העיניים.
ליאת ורותי הן לא רק המחברת והמאיירת של "תפוח המשאלות", אלא גם ידידות יקרות. אני מקווה שספרן יסייע לילדים רבים להגשים חלומות.
"יקירה, תקשיבי לקול הפנימי שלך. את צריכה לדייק את עצמך ולמצוא את מה שהכי נכון לך."
"תודה, ממי, חייכת אותי."
הצורות "לדייק את זה" (לדייק את הרעיון, את הניסוח, את עצמנו) ו"חייכת אותי" (כלומר "גרמת לי לחייך") הולכות ומתפשטות בשנים האחרונות – אמנם בחוגים ובהקשרים מסוימים, כי יש מי שמעידים שלא נתקלו בהן כלל. בלי להיכנס לשאלות של טעם וקונוטציות (ויש), מה קרה כאן בעצם?
"לדייק" ו"לחייך" הם (או היו עד לאחרונה) פעלים עומדים (intransitive). על פי הגדרה מקובלת, פעלים עומדים הם פעלים שאינם מצריכים מושא ישיר, כלומר אין משהו שהפעולה מופנית כלפיו: "המטבע הבריק" ו"הילד השתתק", וגם "השעון מדייק" ו"המורה מחייכת". והנה, שני הפעלים האלה החלו לשמש – לפחות במשלב הדיבורי ובפיהם של דוברים מסוימים – כפעלים יוצאים (transitive), שיש להם מושא ישיר: כפי ש"היא זרקה את הכדור" ו"הוא סגר את המחברת", כך "הקופירייטר דייק את המסר" ו"חייכתם אותי מאוד".
שינויים מסוג זה גוררים הזעפת פנים אוטומטית לעבר האנגלית, אך פה, כנראה, היא חפה מאשם, לפחות לגבי הפועל "לחייך": באנגלית אומרים you made me smile, בדומה לצורות המקובלות בעברית תקנית. ייתכן בהחלט שדוברי עברית החלו להוסיף מושאים לשני הפעלים האלה כתהליך ספונטני, ללא השראה מבחוץ. "לחייך את" נגזר כנראה לפי "להצחיק את"; וגם "לדייק את" נוצר אולי בעקבות כמה פעלים יוצאים דומים במשמעותם – לחדד את המסר, לנסח את הטקסט טוב יותר, להבהיר ולמקד את הרעיון.
מעניין להבחין ש"לחייך" ו"לדייק" יכלו להפוך לפעלים יוצאים כיוון שהם בבניין פִּעֵל. בכמה מבנייני הפועל בעברית אין למעשה אפשרות לפעלים יוצאים. הבניינים נפעל והתפעל, למשל, מציינים בין היתר פעולות רפלקסיביות (עצמיות), כגון "נעלם" ו"הסתרק"; פעולות הדדיות, כגון "נפגשו" ו"התנשקו"; ופעולות סבילות, כגון "הארנק נגנב" ו"האירוע התבטל". לכן אנו מוצאים בהם פעלים יוצאים רק לעתים נדירות. בבניין פִּעֵל, לעומת זאת, יש פעלים יוצאים בשפע (בִּשֵּל את, תִּקֵּן את, קִפֵּל את). לפיכך, דוברי העברית שחיפשו צורה יוצאת לפעלים "לדייק" ו"לחייך" יכלו להשתמש בהם כפי שהם, ופשוט להוסיף להם את המושא הישיר: "את זה", "אותי".
אך "לחייך את" (ובמידה מסוימת גם "לדייק את") אינו "סתם" פועל יוצא. "לחייך את" הוא פועל גרימה (causation), כלומר פועל המציין הפעלה של מישהו אחר. לרבים מהפעלים בבניין פָּעַל (קל) יש פועל "תואם" בבניין הפעיל: הפועל בבניין קל מציין פעולה, ואותו שורש בבניין הפעיל מציין הפעלה של הזולת. דוגמאות לצמדים כאלה הן "לבש" לעומת "הלביש", "אכל" לעומת "האכיל", "כתב" לעומת "הִכתיב" ועוד רבים. אבל "לחייך" ו"לדייק" אינם בבניין קל, כמובן, אלא בבניין פִּעֵל, שאין לו בניין גרימה "תואם" כזה, אלא הוא עצמו משמש גם כבניין גרימה: לִמֵּד, חִתֵּן, חִזֵּק, שִׁגֵּעַ.
יתרה מזו: הן חי"כ והן די"ק הם שורשים שע' הפועל שלהם היא יו"ד. שורשים כאלה בבניין הפעיל הם בעלי צורה חריגה: "הֵרִיחַ" ולא *"הִרְיִיחַ", "הֵבִין" ולא *"הִבְיִין" ועוד (וקל לראות מדוע – הטיה על דרך השלמים הייתה יוצרת צורות קשות להגייה). לפיכך, הטיה של השורשים חי"כ ודי"ק בבניין הפעיל הייתה יוצרת צורות קשות לביטוי (כגון *"הֶחְיִיךְ") או צורות שאינן זמינות ואינן שקופות: רובנו, אילו שמענו "צריך *לְהָדִיק את זה" (על משקל "להבין", "להריח"), או "*הֵחַכְת אותי" (על משקל "הבנת", "הרחת") – לא היינו מבינים במה מדובר.
מכיוון שבניין פִּעֵל משמש ממילא כבניין גרימה, ומכיוון שהשורש חי"כ (וגם די"ק) היו יוצרים צורות לא-נוחות או לא-שקופות בבניין הגרימה האחר, הפעיל – נמנעו אפוא דוברי העברית מיצירה של פועל חדש, והשתמשו בפועל שכבר עמד לרשותם. גמישותו של בניין פִּעֵל אפשרה להם להוסיף מושא ישיר, וכך להפוך בקלילות פועל עומד לפועל יוצא שהוא גם פועל גרימה: אתה מחייך, חייכת אותי.
•
תודה רבה לד"ר נורית מלניק על הערתה בדבר בנייני גרימה ועל ההסבר הפונולוגי שהציעה, וכן על הסכמתה לפרסם אותו כאן. כל אי-דיוק בהצגת ההסבר הוא כמובן באחריותי בלבד.
