סיפור דו-מפלסי: קומת ילדים, קומת הורים

ספרי ילדים – וגם סרטים וסדרות לילדים – פונים לעתים גם לילדים וגם למבוגרים שאיתם: לצד הסיפור, השפה החזותית והבדיחות הפונים לילדים עצמם, ישנו גם רובד שנועד להורים המקריאים או המלווים.

הרובד הזה יכול להתבטא בדרכים שונות: מבדיחות ומשחקי מילים המשעשעים את המבוגרים ועוברים מעל לראשם של הילדים, דרך רפרורים תרבותיים שרוב הילדים אינם מכירים אותם, ועד הרהורים ו"מפתחות" לדיון שהמחבר מגיש להורים מבלי שהילדים מזהים אותם ככאלה. כמובן, אם הספר טוב הפנייה להורים היא שקופה – כלומר, הילדים אינם מרגישים שנשארו מחוץ לשיחה. יתרה מזו: התכנים האלה מעשירים את הטקסט ולכן – את הקהל הצעיר, גם אם אינו מפענח אותם במלואם.

סדרת ספרי "הארי פוטר", למשל, כוללת שפע אלוזיות למיתוסים ולאגדות, ובפרט למיתוס היווני; רוב הקהל הצעיר כנראה אינו יודע מה פירוש המילה "אַלבּוּס" בלטינית, או מדוע המורה לגילוי עתידות נקראת דווקא "סיבּיל" (והקוראים גם אינם לומדים זאת מהספר, אם כי הם בהחלט יכולים לבדוק). אבל ההורים, סביר להניח, מכירים לפחות חלק מהעושר הזה, ולכן ייהנו ממנו ואף יוכלו לחלוק עם הילדים את ידיעותיהם.

ספריו של אריך קסטנר ידועים בעיסוקם בסוגיות "כבדות": לא רק גירושים ולהבדיל – יתמות ועוני, אלא גם הורים לא-קשובים ("פצפונת ואנטון") ואפילו אלימים ("35 במאי") ומזניחים ("האיש הקטן והעלמה הקטנה"). אינני יודעת, כמובן, עד כמה כיוון קסטנר את דבריו אל ההורים, במקביל לקוראים הצעירים עצמם; אך במקום אחד לפחות הוא פונה ישירות אל ההורים. בקטע ידוע ב"אורה הכפולה" הוא כותב (בתרגומו של מיכאל דק): "קוראים וקוראות נכבדים ונכבדות, קטנים וגדולים! אני חושב וחושש שהגיע הזמן לדווח לכם מעט על הוריהן של לי ושל אורה. בעיקר, כיצד קרה שהם התגרשו. ואם במקרה … יציץ מעבר לכתפיכם מבוגר ויגיד: 'בן אדם, איך יכול הסופר הזה, אפילו בעד כל הון שבעולם, לספר לילדים דברים כאלה?' … אמרו לו שיש בעולם הורים גרושים רבים, וכי בשל כך סובלים ילדים רבים. מסרו לו גם שיש ילדים רבים אחרים שסובלים דווקא מכך שההורים שלהם לא התגרשו! אם מצפים מן הילדים שיסבלו בנסיבות אלה, לפחות אפשר לדבר איתם על כך בדרך מבינה ומובנת". לכאורה, הסופר מסביר להורים מדוע הוא עוסק בנושא הגירושים בספר ילדים; למעשה הוא עושה יותר מזה – קורא להם לדבר עם ילדיהם גם על נושאים קשים "בדרך מבינה ומובנת", כשהספר שבידיהם יכול לסייע להם בכך.

ספרי ילדים אינם תחום העיסוק שלי בדרך כלל. ובכל זאת, שמחתי לקבל עליי את עריכת הלשון ואת הניקוד של תפוח המשאלות, ספרן הטרי של ליאת קרן ושל המאיירת רותי קינן. הספר עוסק בנושא האופנתי של הגשמת משאלות: אם יש לנו משאלה – מה אפשר לעשות כדי שתתגשם?

קרן, פסיכותרפיסטית של ילדים ונוער, מספרת סיפור קטן ופשוט, שידבר אל לבם של ילדים צעירים; ויחד עם זאת, היא מציגה את הסוגיה על כל מורכבותה ורגישותה. בידי מי נמצא הכוח להגשים את משאלותינו? האם כדאי לשמור עליהן בסוד, או דווקא לספר עליהן לאנשים אחרים? ואם לספר, אז למי? ואם ניסינו מאוד והמשאלה לא התגשמה – מה אז?

לצד הסיפור, המופיע כטקסט מנוקד ומלווה באיוריה היפים של קינן, מופיעות גם כמה הערות-תובנות המוצגות במסגרות וכתובות באות שונה ובלא ניקוד. הבחירה להציג את ההערות האלה דווקא כך, ולא לשלבן בסיפור עצמו או לחלופין – כהקדמה, נחמדה מאוד בעיניי. ראשית, הספר זוכה כך לרובד ולעניין נוסף; ושנית – הבחירה הזאת מאפשרת לקרוא את הספר בכמה דרכים שונות. אם ההורה מקריא את הספר, הוא יכול לבחור אם להקריא גם את ההערות האלה, או לשוחח עליהן אחר כך, או אולי לשלב את תוכנן באופן חופשי תוך כדי קריאה ("תגידי, שמת לב ש…?"). ואילו ילדים גדולים יותר, הקוראים את הספר בעצמם, זוכים לאלתר להגשמה של משאלה אחת לפחות – שידברו אליהם בגובה העיניים.

ליאת ורותי הן לא רק המחברת והמאיירת של "תפוח המשאלות", אלא גם ידידות יקרות. אני מקווה שספרן יסייע לילדים רבים להגשים חלומות.