לאחרונה הגעתי לקריאת בוראים סגנון לדור, ספרו המצוין של יאיר אור שהתפרסם לפני כשנה בהוצאת אוב. אור מתאר בספרו את שנותיו הראשונות של ועד הלשון העברית, שהיה לימים לאקדמיה ללשון העברית, ושואל כיצד ראו חברי הוועד עצמם את מטרות פעילותם. למשל: האם שאפו "להחיות" את השפה, או שכלל לא ראו את העברית כשפה מתה? אילו רבדים של העברית נחשבו בעיניהם למופתיים – האומנם רצו לשחזר את שפת התנ"ך? אילו שפות נחשבו בעיניהם למודל ראוי – השפות השמיות, או שמא שפות אירופה? עד כמה, וכיצד, הגדירו את המבטא והדקדוק המבוקשים?

כדי להשיב על השאלות האלה, אור קורא ומנתח בקפדנות ובסבלנות את פרסומי ועד הלשון בתקופת המחקר (1928-1912), ומשתדל להציגם בהקשרם – החברתי, הפוליטי ואף הכלכלי. הניתוח מרשים בקפדנות וברוחב היריעה שלו, ואוהבי לשון ייהנו ממנו מאוד; חשוב לשים לב שהספר הוא עיבוד של עבודת מוסמך, ולכן כתוב בסגנון אקדמי, יסודי ועתיר פרטים.

אחת הסוגיות המעניינות שמציג אור היא הדיון בין חברי הוועד מנין – ובעיקר, מאילו שפות – כדאי לשאוב מילים ושורשים כדי להשלים את החסר בשפה העברית. כמה מחברי הוועד, ובפרט אליעזר בן יהודה ודוד ילין, ראו בערבית מועמדת טובה למטרה זו, בהיותה שפה שמית; אחרים, כגון אליעזר מאיר ליפשיץ וישראל איתן, התנגדו לשימוש נרחב בערבית כמקור לחידושי מילים. אחד מנימוקיהם הוא כי הערבית דלה דווקא במילים ובמונחים החסרים בעברית. כדבריו של ליפשיץ: "הרי עניותנו היא בחזיונות התרבות [=בתופעות תרבותיות], ובמושגים חדשים, ובאלה הערבית אינה עשירה משפתנו" (הסוגריים המרובעים – של יאיר אור). כלומר, חברי ועד אלה סברו שהערבית לא תוכל לתרום הרבה בתחום המינוח המדעי, הטכנולוגי והתרבותי, סברה שאור מתאר כ"אוריינטליסטית מערבית אופיינית, המסתכלת על 'המזרח' כאקזוטי ובה-בשעה כנחות ולא מפותח". אור אף מצביע על מכשולים אחרים שניצבו בפני שאיבה מן הערבית, ואשר נבעו מן המצב הפוליטי בארץ.

אכן, אין חולק כי הארצות דוברות הערבית אינן מובילות בתחום המדע כיום, ואף לא לפני מאה שנה – התקופה שבה עוסק מחקרו של אור. אך בתקופה המכונה תור הזהב של האסלאם (מאות 13-8 לספירה) התרחשה פריחה של המדעים דווקא בעולם המוסלמי, ומילים רבות המשמשות בתחומי המדע והמתמטיקה נטבעו בערבית באותה תקופה. "אלגוריתם" מקורה בשמו של המתמטיקאי מוחמד אבן מוסא אל-ח'ווארזמי (al-khuwārizmi); אלגברה מקורה במילה הערבית al-jabr, שפירושה "השלמה" או "איחוי חלקים שנשברו"; אזימוט מקורה במילה הערבית al-sumūt, שפירושה "הדרכים". הערבית העניקה לנו גם את המונחים האסטרונומיים נדיר וזנית (למעשה, "אזימוט" ו"זנית" מקורן באותה מילה בערבית) ועוד מילים רבות אחרות.  

לצד המילים הבינלאומיות האלה, ישנן גם מילים עבריות בתחום המדע ובתחומים אחרים שנשאלו ישירות מן הערבית באותה תקופה, כאשר הרמב"ם ואחרים כתבו הן בערבית והן בעברית, ורבים מחיבוריהם בערבית תורגמו לעברית. עם מילים אלה נמנות, למשל, "מֶרכָּז", "תאריך", "קֹטֶר" ו"הנדסה". לערבית הייתה אפוא תרומה מכובדת ביותר לאוצר המילים של העברית ושל שפות אירופה בתחומי המתמטיקה והמדעים – אמנם, לפני כמה וכמה מאות שנים.

סוגיה זו – מאילו שפות ראוי לאמץ מילים לשפה העברית המתחדשת – היא אחת מרבות שחברי ועד הלשון עסקו בהן, תוך הצגת נימוקים בלשניים, פוליטיים, אסתטיים, תרבותיים והיסטוריים. יאיר אור מנתח את ערכיהם ואת תפיסותיהם הלשוניות של חברי הוועד, ומציג בצורה מעמיקה ומרתקת פרק חשוב, שאינו מוכר ביותר, בתולדות השפה העברית.

התמונה שבראש הפוסט: "בסמלה" (בשם אללה) בקליגרפיה עות'מאנית מהמאה ה-18.

לפעמים תפוח הוא רק תפוח, אבל לפעמים הוא כל מיני דברים אחרים – כמו תפוח אדמה ותפוח זהב (תפוז). מדוע "תפוח" הוא חלק משמם של דברים שלכאורה אין להם שום קשר לתפוחים? פתרון החידה נמצא ברובו מחוץ לעברית.

תפוח האדמה העברי קיבל את שמו בתרגום שאילה משפות אירופיות שונות: בצרפתית הוא נקרא pomme de terre, כלומר "תפוח מן הקרקע"; בהולנדית הוא נקרא aardappel, צירוף של aarde, קרקע, ו-appel, תפוח; בגרמנית אוסטרית הוא נקרא Erdapfel, וכן הלאה. בתהליך של תרגום שאילה – יצירת מילה חדשה על פי דרך התצורה שלה בשפה אחרת – נוצר אפוא בעברית צירוף חדש: תפוח אדמה.

סיפורו של "תפוח הזהב" אינו כה פשוט; אך בשפות אירופיות רבות, שמו של התפוז הוא צירוף הכולל את המילה "תפוח". בגרמנית, למשל, תפוז הוא Apfelsine, תפוח סין. בצרפתית עתיקה נקרא התפוז pomme d'orenge, כלומר תפוח אורנג'; pomme בצרפתית הוא תפוח וה"אורנג'" מקורו בסנסקריט, במילה nāraṅga, שפירושה עץ תפוז. מן הצירוף הזה נגזרו pomarańcza בפולנית, pomaranč בסלובקית ועוד. מכאן ש-orange בגרסותיו השונות אינו קשור כנראה לזהב; אף על פי כן, כבר בעבר הרחוק הרבו לקשר ביניהם, בשל הדמיון בין orange ל-aurum, "זהב" בלטינית, וכן בשל צבעו של הפרי (על הנטייה לראות ב-orange נגזרת של aurum מצביע מילון אוקספורד, במהדורה הלא-מקוצרת, והסבר ברוח זו מופיע למשל כאן). אחד ממיני התפוז אף נקרא בשם המדעי Citrus aurantium, פרי הדר זהוב. ייתכן אפוא ש"תפוח זהב" העברי נוצר כתרגום שאילה של "תפוח אורנג'" בשפות אירופיות שונות, ואולי בהשפעת השם המדעי C. aurantium – גם אם הבסיס האטימולוגי של ה"זהב" הזה אינו מדויק. ולבסוף, "תפוח זהב" העברי קשור כנראה גם לצירוף "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" המופיע בתנ"ך, בספר משלי, אף ששם הצירוף הזה מציין חפצי חן כלשהם, ולא פירות. הבלשן יצחק אבינרי קיצר את "תפוח זהב" לתפוז.

אם נחזור ל-pomme ול-apple, נמצא שהם מופיעים בשמותיהם של פירות רבים אחרים – כגון pineapple ("תפוח האורן", שמו של האננס באנגלית, בגלל דמיונו לאצטרובל); pomegranate ("תפוח עם הרבה גרעינים", רימון, באנגלית); ו-pomodoro ("תפוח זהב" או "תפוח אהבה", עגבנייה באיטלקית). השם "תפוח גן עדן" ניתן בעבר לעגבנייה בגרמנית (Paradiesapfel) ולבננה באנגלית (apple of paradise).

האם כל אלה נחשבו בעבר, משום מה, לסוגים של תפוחים? לא; גם apple וגם pomme החלו את דרכם במשמעות כללית יותר – פרי או חלק-צמח אכיל אחר, בעיקר אם הוא דומה בדרך כלשהי לתפוח. Pōmum בלטינית ציינה לא רק תפוח, אלא "פרי" באופן כללי; כך גם æppel באנגלית עתיקה. במידה מסוימת, משמעות זו נשמרה עד היום; מילון מריאם-ובסטר, למשל, מציין כאחת המשמעויות של apple "פרי או חלק-צמח אחר הדומה לתפוח" (כאן, התרגום שלי). ייתכן אפוא שמדויק יותר לתרגם pomme de terre כ"פרי אדמה" מאשר כ"תפוח אדמה". ואף על פי כן, יש לנו בעברית "תפוח אדמה" ו"תפוח זהב", לצד התפוח שנטבול בדבש בראש השנה.

שנה טובה!

תודה לחברי פורום אג'נדה הנהדרים, ובמיוחד ליאיר אור, שסייעו לי לברר את סוגיית תפוחי הזהב.

התמונה שבראש הפוסט היא "פּוֹמוֹנָה", צייר ניקולא פושה (Fouché). פומונה היא אלת עצי הפרי והמטעים הרומית; שמה נגזר מ-Pōmum, שפירושו פרי.

התמונות שלמעלה מופיעות בקטלוג תערוכה שכותרתו "טוביה ריבּנר: מבט כפול". גיא רז אצר את התערוכה וערך את הקטלוג, שאני הייתי עורכת הלשון שלו.

ריבנר ידוע בעיקר כמשורר, ואפילו אני, שאינני חובבת שירה בדרך כלל, מוצאת ששיריו נפלאים. אך ריבנר מצלם במשך עשורים רבים לא פחות מכפי שהוא כותב. קטלוג זה מתמקד בצילומיו בקיבוץ מרחביה בשנות החמישים, וכולל מאמרים מצוינים של גיא רז, פרופ' גבריאל צורן ואחרים המתבוננים, בין השאר, בקשר בין יצירתו של ריבנר כמשורר ליצירתו כצלם.

אחת התובנות העולות מן המאמרים האלה מצאה חן בעיניי במיוחד, ואביא אותה כאן. פרופ' צורן, במאמרו, מבחין בקשר ההדוק שיוצר ריבנר בין המילים למה שהן מציינות, למשל בשורות האלה:

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

וַהֲלֹא הָאֵלֶם יוֹשֵׁב בִּגְרוֹנָן.

הָאוֹר שֶׁחָדַר אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר

שׁוּב אֵינֶנּוּ אוֹר בָּאֲפֵלַת הַחֶדֶר.

"אפלת החדר" שבשורות האחרונות מרמזת לקמרה אובסקורה, "חדר אפל". מתקן זה, שיש לו חשיבות רבה בתולדות הצילום, הוא חלל חשוך שהאור חודר אליו דרך נקב ויוצר תמונה; החדר שבשיר הוא מעין "קמרה אובסקורה", חדר אפל הקולט לתוכו את המראה שבחוץ. אך מי שמתבונן בצוצלת החוצָה את החלון אינו רק צלם, אלא גם משורר; הצוצלת שבחלון אינה רק מראֶה, אלא גם מילה, צירוף, "צוצלת חוצה", שהאות צד"י מופיעה בו כמה פעמים: "הַצָּדִי בְּרַק לַהַב".

צורן רואה בשיר זה, ובשירים אחרים של ריבנר, רצון לקלוט מילים כחלק מהחוויה החושית, מחוברות אליה, לא כסימן הדורש פענוח, אלא כגירוי הנקלט בתפיסתנו ישירות – בדומה לתמונה. כאן נדרש צורן למונחיו של הפילוסוף האמריקני צ'רלס סנדרס פירס, וטוען שריבנר שואף למילים שאינן סמלים או איקונים – אלא אינדקסים.

פירס, שטבע את המונח "סֶמיוטיקה" (תורת הסימנים), הגדיר שלושה סוגים של סימנים. לשיטתו, אינדקסים הם סימנים בלתי מכוּונים, הנובעים באופן טבעי מהתופעה שהם מייצגים – כגון נקישת נעלי עקב המעידה שמישהי מתקרבת לחדר, או ריח עשן המעיד על שריפה. איקונים הם סימנים מכוּונים הדומים במידת-מה לתופעה שהם מייצגים, כפי שסימן המצלמה המופיע למטה דומה למצלמה אמיתית. ואילו סמלים (סימבולים) הם שרירותיים, ואינם דומים לתופעה שהם מייצגים – כפי שהמילה "צוצלת" אינה דומה לציפור הזאת, וסימן שאלה אינו קשור ישירות לרעיון השאלה.

ככלל, מילים אינן דומות לתופעות שהן מייצגות, אינן איקונים וודאי אינן אינדקסים; הן סימנים שרירותיים, כלומר סמלים, ולראיה – לאותה תופעה עצמה יש שמות שונים בשפות שונות. ואף על פי כן, ריבנר מייחל לקשר הדוק וישיר בין העצם למילה:

הַשֵּׁם אֵינוֹ מָשׁ, כְּמוֹ צֵל, גַּם לֹא בַּחֹשֶׁךְ.

. . .

כְּאִלּוּ הַשֵּׁם הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, לֹא רַק

מִגּוּפֵנוּ אֶלָּא גַּם מִנִּשְׁמָתֵנוּ, אִם נֵדַע מָה הִיא.

הרצון הזה שצורן מזהה בשיריו של ריבנר – הרצון במילים הקשורות "באמת" לדברים שהן מייצגות – הזכיר לי משהו: הרעיון החוזר בתרבויות וביצירות רבות של "שמות אמיתיים" או "שפה קדושה", מילים המבטאות את טבעם האמיתי של הדברים שהן מציינות. במסורות מיסטיות וביצירות שונות מז'אנר הפנטזיה, ל"מילים אמיתיות" כאלה יש כוח להשפיע על המציאות. דוגמאות ידועות הן האגדה "עוץ לי גוץ לי", שבה הנערה יכולה להשתחרר מכוחו של השד שעזר לה רק אם תגלה את שמו האמיתי; ובמסורת היהודית, השם המפורש ואפילו רצפי אותיות מתוכו. בפרפראזה על ריבנר: מילים הן לפעמים ברק להב.

האוצר והצלם גיא רז ערך את הקטלוג "טוביה ריבּנר: מבט כפול" ואצר את התערוכה שהוא מתעד; התערוכה הוצגה במוזאון בית שטורמן בעין חרוד, בניהולה של עפרה ברעם.

השקת הקטלוג, יחד עם ספר שירה של ריבנר בשם "עוד לפני", תתקיים מחר (6.9.17) בנהלל.

שגיאות כתיב עלולות לגרום לעצירה ברצף הקריאה – זה ברור. כאשר אנו רואים משהו כמו "לחטט את רגליו", או "אנשים שנוהגים בפרעות בכבישים ציבוריים", או "למה כל כך קשה למצוא פטרונות לבעיה הזאת" – סביר להניח שנתעכב לרגע עד שנבין למה התכוון המשורר.

לאחרונה נתקלתי בקושי דומה לא בשל שגיאת כתיב, אלא בשל שגיאת ניקוד. ברחוב אבן גבירול ישנה מסעדה בשם "שף בלול". הנה השלט שלה:

כלומר, "שֶף בָּלוּל". כמה פעמים ראיתי את השלט ונותרתי עם רושם עמום שמדובר בטבח מעורבב. לבסוף הקדשתי לעניין רגע מחשבה והבנתי שהכוונה "בַּלּוּל" – כלומר: בלול תרנגולות. בהחלט שם הגיוני יותר, למסעדה של עוף בגריל.

מעניין להבחין שידיעת הניקוד היא במקרה זה עושר השמור לבעליו לרעתו: לקוראים שאינם בקיאים בניקוד, שגיאת הניקוד הזאת שקופה לחלוטין ואינה מפריעה.

תודה ליקירת הבלוג דנה אלעזר-הלוי, ששיחה איתה הובילה לכתיבת הפוסט הזה.

"פעם אחת היה רב שהלך לאסוף ממון לעניין חשוב … בא הרב אל גביר עשיר אחד, ודרש ממנו שישתתף וייתן תרומה. אמר לו הגביר: 'אני מוכן לתת את כל הכסף הנדרש, בתנאי אחד – יש בביתי מלבוש של כומר, הנקרא 'טֶנדָא ורֶנדָא'. אם תלבש את הבגד ותלך בכל רחובות העיר בלבוש זה, אתן לך את הסכום הנדרש…"

לאחרונה התעשרנו באתר חדש ומצוין: "זוּשָא", מאגר סיפורים חסידיים. "זושא" מצטרף לכמה אתרים ותיקים וצעירים המציגים טקסטים עבריים היסטוריים ניתנים לחיפוש, ובהם סנונית (תנ"ך וספרות הקודש), מאגרים של האקדמיה ללשון, עיתונות יהודית היסטורית, פרויקט בן-יהודה ופרויקט השו"ת (המופיעים ברשימות הלינקים שמשמאל). האתרים האלה הם כלי רב-עוצמה לשוחרי לשון, כיוון שהם מהווים קורפוסים – גופי טקסטים שאפשר לערוך בהם חיפושים, לבדוק את המופעים של מילים ולעקוב אחר אופן השימוש בהן בהקשרים שונים ולאורך זמן (כפי שעשינו למשל כאן).

"זושא" נמצא עדיין בהרצה, אך כבר עכשיו הוא מועיל ונוח לשימוש. באתר מופיעות שתי גרסאות של כל סיפור: נוסח מקורי, לרוב הנוסח המוקדם ביותר שפורסם; ועיבוד לעברית בת ימינו. ברבים מהסיפורים קיימת גם סריקה של הפרסום המקורי, תוספת חשובה המאפשרת לגולש לעיין במקור עצמו ולהתרשם גם מהעיצוב ומהפונטים. ולבסוף, יש באתר גם פרשנויות ומונחון.

לרגל עליית האתר, שמחתי לארח לריאיון את ד"ר זאב קיציס, חוקר במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן והעורך הראשי של "זוּשָא".

איך בחרתם אילו סיפורים לכלול באתר?

קיימים כנראה כ-10 אלפים סיפורים. כרגע נמצאים באתר כ-300 סיפורים, והשאיפה היא להגיע לאלף – אולי מעין קריצה לאלף לילה ולילה. בחרנו את הסיפורים מתוך שאיפה לייצג מגוון תקופות, דמויות חסידיות וסגנונות; להביא בפני הקוראים סיפורים יפים אסתטית, מעניינים ובעלי מסר חשוב; וכן השתדלנו לכלול סיפורים ידועים במיוחד, במחשבה שהציבור יחפש אותם.

על איזו תקופת זמן מדובר כאן?

תנועת החסידות החלה את דרכה באמצע המאה ה-18. במאה השנים הראשונות החסידים סיפרו סיפורים רבים מאוד, אך כמעט רק בעל פה, מלבד ספר חשוב אחד שראה אור בתחילת המאה ה-19 – "שבחי הבעש"ט". רוב הסיפורים הועלו על הכתב בשליש האחרון של המאה ה-19, בהתפרצות אדירה של ספרים מודפסים שנמשכה עד קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה ואפילו השנייה. רוב מה שהופיע מאוחר יותר הוא עיבודים, ולא חומר חדש.

במהלך המאה ה-20 נעשה תיווך נרחב של ספרות חסידית לציבור הרחב. מעניין במיוחד הוא פרויקט ה"קורפוס חסידיקום" – יוזמה של מרטין בובר וש"י עגנון הצעיר, בברכתו ובמימונו של לא אחר מחיים נחמן ביאליק, לאסוף ולעבד סיפורי חסידים. הפרויקט, שהתבצע בתקופה שבה כל החבורה חייתה עדיין בברלין, הסתיים באסון – שריפה בביתו של עגנון, שכילתה את הכרך הראשון הכמעט-גמור. "זושא" נועד אפוא, במידה רבה, להגשים את החלום הזה של עגנון, בובר וביאליק.

המקורות המופיעים באתר הם בעברית; האם הסיפורים לא הופיעו לראשונה ביידיש?

הסיפורים קרו ביידיש, אך למעלה מ-90% מהם הועלו על הכתב לראשונה בעברית. מדוע? כי לכותבים בחוג החסידי היה חשוב שהסיפורים לא יקבלו מעמד של ספרות חוֹל, אלא של ספרות תורנית. לפיכך כתבו אותם בעברית, רצוי עם מילים קשות, ראשי תיבות וביטויים חז"ליים, וכפי שאפשר לראות בסריקות – במקרים רבים בכתב רש"י. המעבר הזה משפה לשפה מתבטא בעברית לא-טבעית, ספוגה בהרבה צורות אופייניות ליידיש, כגון הצירוף "חלם לו" במקום "הוא חלם", או אליהו הנביא שאומר "שבת טוב" – תרגום מילולי של "גוט שבעס" – במקום הצורה העברית "שבת שלום".

מעניין להבחין שהשורה האחרונה של הסיפור, הפאנץ' ליין, מופיעה במקרים רבים ביידיש, כדי לוודא שהקורא דובר היידיש אכן יבין את הבדיחה או את הפואנטה.

לצד הנוסח המקורי, כל סיפור מופיע גם בעיבוד לעברית בת ימינו; מה היו הקווים המנחים של העיבוד הזה?

השתדלנו להימנע ממילים מודרניות מאוד, ולמצוא מכנה משותף בין השפה של אז לשפה של היום; ליצור עברית שחסיד תיאורטי היה יכול לדבר בה לפני מאה שנה. שאפנו לתת לקורא תחושה שהוא בן בית בטקסט, ולהקל עליו לקרוא – אם ירצה – את הטקסט המקורי.

איך הגעתם להקמת האתר?

היוזמת של הפרויקט היא אשת התקשורת שרה ב"ק. שרה הגישה בזמנו תכנית רדיו, שלי הייתה בה פינה של סיפורים חסידיים. לבסוף, שרה אמרה: "מדוע שהסיפורים האלה לא יהיו נגישים לכל אחד, בלי שנצטרך לצלצל בשביל זה לזאב?". גלגלנו את הרעיון חמש שנים. המחשבה המקורית הייתה על ספר, וזה עדיין בתכנון, אבל כשלב ראשון, החלטנו להקים אתר פתוח וחינמי. שמחתי והופתעתי לגלות שגופים רבים – ובהם הספרייה הלאומית, משרד החינוך, מטח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), משרד ירושלים ומורשת וקרן אבי חי – ייחסו חשיבות לעניין והתגייסו להנגיש את האוצר הזה לציבור.

ומה הלאה? מה התכניות של "זושא" להמשך?

אנחנו שואפים ליצור מנגנון של הוספת סיפורים על ידי הציבור החסידי של היום, בפורמט ויקי, כמובן עם מנגנון של בקרה ועריכה. והיינו רוצים ליצור סביב האתר התרחשות תרבותית-אמנותית…

…ולשונית.

כמובן. הסיפורים החסידיים הם חלק ממה שיש לעם היהודי בתרמילו, ונשמח לראות אנשים ניגשים אליהם, מתוודעים לשפה ולאופי הייחודיים שלהם ומתווכים אותם הלאה לאנשים אחרים.

(ומה עם אותו רב שהגביר דרש ממנו ללבוש בגדי כומר? אם הסתקרנתם, הסיפור כולו נמצא כאן.)

התמונה באדיבות:

JJ Harrison, jjharrison89@facebook.com

בימים אלה מגיע לחנויות הספר תל אביב-גן עדן-גיהינום. שלושה דברים על הספר – ראשית, הוא מקסים, מקורי ומדבר אל הלב; שנית, כתב אותו בנזוגי המחונן, אוהד עוזיאל; ושלישית – הוא מרתק מבחינה לשונית, כי נעשה בו שימוש יצירתי ומצחיק במילים ובביטויים משני שדות סמנטיים: הייטק והעולמות שמעבר.

שני התחומים האלה קיימים בספר גם ברמת העלילה: ההייטק בגלל העיסוק של גיבור הספר, והעולמות שמעבר בגלל מלאך מגן עדן ושד מהגיהינום, ששניהם מחליטים לעשות מהגיבור פרויקט אישי. המלאך מחליט להעניק לבחור אהבה, אף שעד היום נהנה לחלק את עצמו בין נשים רבות ככל האפשר; והשד מנצל את ההזדמנות כדי לאמלל את הבחור כפי שרק אדם מאוהב יכול להיות אומלל.

ובינתיים, שני העולמות האלה מתממשים במפתיע וביצירתיות גם ברובד הלשוני. שניהם מתגלים בצלצול גונג כבר במשפט הפתיחה של הספר: "בראשית היה המשרד".

ז'רגון הייטקיסטי בעולמות שמעבר

"בראשית היה המשרד" הוא כמובן פרפראזה מלאת ביטחון עצמי על הפסוק הראשון בספר "בראשית": "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" (ואולי גם על "בראשית היה הדבר", מן הבשורה על פי יוחנן בברית החדשה).

ובכן, "בראשית היה המשרד", ו"המשרד" הוא גן העדן, המתגלה כסביבה הייטקיסטית מאוד, שהכרובים המתחילים עובדים בה בקיוביקלס והמלאכים מפטפטים בפינות קפה, ומבעד לקירות נשקפים גלגלי השיניים של "המכונה האלוהית". המלאך השומר של גיבור הספר, ששמו שבתיאל, שייך ל"דרג הביניים בשדרת הניהול" של גן העדן, ו"יש לו קריירה טובה בתור מלאך". את הניסיון שלו לארגן לבחור אהבה הוא מכנה "המיזם".

אותם ז'רגון ועולם תוכן מופיעים גם על רקע אימי הגיהינום. לדוגמה, השד שמונים ושבע מתחיל את הקריירה שלו בשיחה עם יועצת השמה:

"'אז יש לך אפשרות לבחור. אתה יכול להיכנס לפורגטוריום, כור המצרף, לעבור שם 372 שנים של ייסורים, ואז להגיע לגן עדן כמלאך שומר ללא גוף. או…' ופה היא ניסתה לשוות לקולה נימת התלהבות, מה שרק הוסיף לו מין חריקה מעצבנת, '…שאתה יכול לבחור להפוך לשד ולעבוד בגיהינום. יש שם תנאים סוציאליים מצוינים, תוכנית אופציות, הטבות, ביטוח מנהלים, ביטוח דנטאלי, ואתה מקבל גוף כבר ביום הראשון. חוץ מזה יש שם גם אפשרויות קידום נהדרות.'"

וירטואוזיות לשונית: מטבעות לשון חוזרים למשמעותם המקורית

מטבע הנושא, אנו פוגשים בספר מלאכים, כרובים, שרפים וכיוצא בהם; אך הווירטואוזיות הלשונית של המחבר מתגלה בביטויים שאנו רגילים לפגוש בהם במשמעות מאוחרת, מושאלת או אירונית, וכאן שבים ומקבלים במפתיע את משמעותם המקורית או המילולית. לדוגמה, הביטוי "החיפזון מהשטן" פירושו פשוט שלא כדאי למהר יותר מדי. אך השד שמונים ושבע נמצא בשאול, והשטן קיים שם פשוטו כמשמעו. "שמונים ושבע ידע שהחיפזון מהשטן. הוא פגש את אחד העוזרים האישיים שלו לפני כמה ימים לדרינק, כמו שהוא עושה מדי פעם לצורך תחזוקת יחסים, אבל למה לשחק לו לידיים אם לא מוכרחים."

בדומה לכך, שמונים ושבע וידידה הולכים יחד במסדרונות הגיהינום, "מתרחקים בלי משים מעורקי התנועה הראשיים, ופונים למעברים שכוחי אל במיוחד של המקום שכוח האל ביותר ביקום". מקום שכוח אל הוא מקום נידח ומרוחק, אך בהקשר זה הביטוי מקבל משמעות עזה ומילולית: הגיהינום הוא המקום המרוחק ביותר מנוכחותו של האל.

כך גם בגן העדן: המלאך שבתיאל "לא היה ממש ער לעניין … עד שאחת הנשמות הטהורות טרחה להסב את תשומת לבו לכך שהאיש שלו שוקע לפעמים במיני מחשבות עגמומיות למדי". הקוראים מבינים את "הנשמות הטהורות" כמקובל כיום, כלומר כביטוי אירוני, אך מיד מגלים שטעו: "שבתיאל קיבל את החדשות ברגשות מעורבים. מצד אחד החמיא לו שנשמה טהורה מתעניינת בפרויקט שלו. הנשמות הטהורות היו מלאכים לשעבר, ותיקים, בני עשרות אלפי שנים…".

השפה מלווה את העלילה

ברומן "תל אביב-גן עדן-גיהינום", השפה מלווה אפוא את העלילה באופן משעשע ויצירתי, כשהיא שואבת משניים מהעולמות העיקריים המתוארים בספר. הגיהינום וזוועותיו וגן העדן ונפלאותיו לובשים כאן אופי מבדר בעזרת ז'רגון ממסדרונות קומברס, ומטבעות לשון שגורים מקבלים טוויסט מפתיע המזכיר לנו את עולם המחשבה הדתי שממנו הגיעו.

"תל אביב-גן עדן-גיהינום" של אוהד עוזיאל ראה אור בהוצאת טוטם, בעריכת לילי פרי, העורכת הראשית של ההוצאה. אפשר להשיגו בחנויות וגם אונליין.

בילבי של אסטריד לינדגרן נחשבת לדמות מרשימה של ילדה חזקה, ומופיעה כמעט בכל רשימה של ספרי ילדים מומלצים המבטאים השקפה פמיניסטית. גם אני אוהבת את בילבי; ובכל זאת, כשהגיע תורה של בתי להכיר אותה, הרהרתי שוב על תפיסת הנשיות שמשקף הספר הזה.

לכאורה, בילבי היא מופת של דמות נשית עצמאית וחזקה – צעירה, כמובן, דמות של ילדה. בילבי היא הילדה הכי חזקה בעולם, היא מרימה את הסוס שלה על הידיים ומעבירה אותו מהגינה למרפסת. היא עצמאית (חיה לבדה בבית, בלי הורים) וגם עצמאית כלכלית (יש לה מזוודה מלאה מטבעות זהב). היא "מחליטה על עצמה", בלשון הילדים, ולכן לא לומדת בבית ספר. בילבי אינה מצייתת למודלים מקובלים של מראה וטיפוח נשיים; כפי שהיא אומרת לרוקח, "אני לא סובלת מהנמשים שלי, אני נהנית מהם". היא אמיצה, זריזה ופיקחית, ושוב ושוב מעמידה במקומם גברים שמנסים לנהל את חייה (השוטרים שמנסים לקחת אותה לבית יתומים), או לקחת ממנה את רכושה (זוג הפורצים), או פשוט חושבים שהם חזקים ממנה (ה"איש החזק" בקרקס).

בילבי מצליחה להיות כל הדברים האלה, ויחד עם זאת היא לא רצינית, לא "חינוכית" וגם לא שונאת גברים – לא רק ששני חבריה הטובים הם טומי ואניקה, בן ובת, אלא שכל ההתמודדויות שלה עם גברים הן ברוח של עליזות ומשחק. עם השוטרים היא משחקת תופסת, ואת שני הפורצים שניסו לשדוד את מזוודת הזהב שלה היא מזמינה לנגן ולרקוד איתה, ולבסוף נותנת מטבע זהב לכל אחד.

אז אם כל כך טוב, מה רע? שבילבי היא דמות פנטסטית, גדולה מהחיים כמעט עד כדי קריקטורה, בעולם ריאליסטי. לבילבי יש ממש כוחות-על – איזו ילדה יכולה להרים סוס? – אבל חוץ ממנה-עצמה (ומאבא שלה), שום דבר בסיפור אינו פנטסטי: העיירה, בית הספר והמורה, הילדים האחרים, וכמובן טומי ואניקה, שהם ילדים מציאותיים בהחלט, ובניגוד לבילבי חייבים ללכת לישון בזמן, ללבוש בגדים נקיים ולהכין שיעורים. ואצל הילדים המציאותיים האלה, טומי ואניקה, הסטריאוטיפים המגדריים חוגגים – טומי אמיץ ופיזי יותר, ואילו אניקה פוחדת מטיפוס על עצים ומרוחות רפאים, ועסוקה בדאגה לניקיון השמלה שלה. השילוב בין בילבי לעולם שסביבה דומה לדמות קומיקס המצוירת על צילום, כאילו המחברת אומרת לנו, בעצם: שימו לב, הילדה האמיצה והחזקה הזאת היא דמיונית. מי שאמיתית זו היא, אניקה.

ובכל זאת, השורה התחתונה של הספר היא אופטימית. בסוף הספר בילבי פוגשת שוב את אבא שלה, הרב-חובל "מלך הכושים", ומתכוונת לנסוע איתו: הפנטזיה הזאת של דמות נשית חזקה ועצמאית עומדת להיעלם לארץ הדמיון. אך ברגע האחרון היא מתחרטת, כדי לא לשבור את לבם של טומי ואניקה, ומחליטה להישאר. זו אולי הדרך של לינדגרן לומר לנו: כרגע בילבי היא דמיונית, מודל שאינו יכול להתממש במציאות, אבל היא נשארת איתנו. אולי אניקה, כשתגדל, תהיה קצת דומה לה.

תודה לרונית דינצמן, מחברת "לב היער", שהדיון בינינו הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.

ספר מרנין נחת לאחרונה על שולחן הבלוג: טובה חוכמה מפנינים – פתגמים מארון הספרים היהודי, מאת המחבר אברהם רמי דיין ובהוצאת ספרי צמרת. בספר מאות פתגמים ואמרות מהמקורות היהודיים, מהתנ"ך דרך התלמוד ועד ספרות ימי הביניים והספרות החסידית. האמרות מאורגנות בשערים על פי נושאים, כגון "אהבה", "חברות", "הנהגה ומנהיגות", "כלבים" – בחיי – וגם שער "לימוד", שיש בו אמרות רבות בנושא קריאה וספרים. הספר ערוך בקפדנות, אמרות המופיעות במקורן בארמית מתורגמות לעברית נאה, ולכל פתגם יש הסבר ומראה מקום מדויק (כל אלה שבדקתי היו נכונים).

עלעול בדפים מעלה אמרות שקצתן מצחיקות, אחרות מפתיעות. מצאתי, כמובן, רבות מוכרות לי, אך גם רבות שטרם הכרתי לפני כן. אחת המלבבות ביותר היא "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", אמרה של הרב יצחק קַנְפַּנְטוֹן ("הגאון מקסטיליה") בספרו "דרכי התלמוד"; המשך המשפט הוא "לכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים" – עצה שרבים יקבלו ברצון. עצה משעשעת מפי רד"ק היא "לא להקשיב לדברי האם אלא לדברי השכנות" (כלומר אם ברצונכם לשמוע על הבת, אל תקשיבו לאמה אלא לשכנות, משום שהן אובייקטיביות – עצה תמימה למדי).

כמה אמרות יפות במיוחד מצאתי בשערים "אהבה" ו"זוגיות". ממסכת סנהדרין קיבלנו את האמרה הפיוטית "כשאהבנו, יכולנו לשכב על רוחב החרב": זוג אוהבים יכול לגבור על כל הקשיים, ואולי גם – לזוג מאוהב, אפילו רוחב החרב אינו צפוף מדי. ר' נפתלי מרופשיץ קבע בחוכמה "הסימן לאהבה אמיתית הוא השכחה"; והוסיף הסבר – "כאשר אדם שוכח את עצמו, וחושב רק על מי שהוא אוהב". יפה אמר ר' נפתלי מרופשיץ; ואפשר לומר גם – אולי האדם אינו שוכח את עצמו, אלא את הצדדים הפחות סימפטיים של יקירו או יקירתו; האוהב מוכן לראות את הטוב ולשכוח את השאר. וכמובן, האמרה החכמה והקולעת שאינה זקוקה לפרשנות: איש ואשה זכו – שכינה ביניהם.

הפוסט הזה מוקדש באהבה רבה לבנזוגי אוהד, שהיום הוא יום הולדתו. אוהד הוא הקורא הראשון של כל פוסט ב"הקוראת הראשונה", ואין רשומה שלא תרם לה משפע ידיעותיו ומבהירות הניסוח שלו. יום הולדת שמח!

"חבל שהארי פוטר 7 לא כתוב כמו הארי פוטר 8," אמרה לי בתי אביגיל. "הארי פוטר 8" הוא כמובן "הארי פוטר והילד המקולל" מאת ג'ק ת'ורן, שאיננו רומן אלא מחזה. שאלתי בהפתעה מסוימת אם הספר נוח לה לקריאה, ואביגיל השיבה נחרצות שכן, ונימקה כך: "כתוב כל פעם מי מדבר, לפני שהוא מדבר, ובספר רגיל כתוב רק אחר כך או שלא כתוב. וגם השורות קצרות".

"הארי פוטר והילד המקולל" התקבל בציבור ברגשות מעורבים: מחזות אינם חומר קריאה פופולרי ביותר (כמה מחזות קראתם בשנה האחרונה?). אף על פי כן, "הילד המקולל" היה לספר הנמכר ביותר בשנת 2016 באמזון וגם בברנס אנד נובל. כמובן, היקף המכירות נובע במידה רבה מעוצמת המותג – חובבי הילד-הקוסם יקנו כל ספר שקשור לסדרה המקורית, מסקרנות אם לא משום סיבה אחרת. ובכל זאת, לפנינו תופעה מעניינת: מחזה בז'אנר הפנטזיה, שהוא מחזה הפונה (גם) לילדים ולנוער, ההופך לרב-מכר אדיר בפורמט הספר שלו. זוהי תופעה בלתי רגילה מכל הבחינות; על מדפי הספרים של ילדיי יש בדיוק מחזה אחד.

מחזות, כאמור, אינם חומר קריאה פופולרי; קוראים מן השורה, שאינם אנשי מקצוע מתחום התיאטרון, קוראים כנראה רק מחזות הנחשבים לטובים ביותר שנכתבו אי פעם – כמה מהחשודים המיידיים הם שייקספיר, צ'כוב, טנסי ויליאמס ואוסקר ויילד. "תחת חורש חלב" של דילן תומס הוא תסכית, כלומר דומה מאוד בפורמט שלו למחזה, וגם הוא זכה לפופולריות רבה (ולכמה תרגומים לעברית). רובנו נקרא אפוא מחזה רק אם הוא קלאסיקה, מיוחד במינו, שלא כמו רומן או ספר עיון, שניקח לידינו בקלות רבה בהרבה. למה, בעצם? היתרונות שציינה אביגיל ידברו לדעתי לרוב הקוראים: מחזה, מטבעו, מורכב בעיקר משיחות, כלומר מאינטראקציות מהירות יחסית, והוא לרוב, שוב מטבעו, דרמטי, דינמי, מתקדם במהירות. ייתכן שאביגיל, כקוראת צעירה (8) ועדיין ללא הרגלי קריאה מקובעים, ניגשה למחזה בראש פתוח וגילתה את יתרונות הפורמט. האם ייתכן שמבוגרים וילדים גם יחד ממעטים לקרוא מחזות פשוט כתוצאה מהרגל? והאם "תופעת הארי פוטר" עשויה לסלול את הדרך לשינוי?

המחזה כתווים

הבדל חשוב בין מחזה לסיפורת הוא שסיפורת – רומן או סיפור – נועדה מראש לקריאה, ואילו מחזה נועד להצגה על הבמה. קריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה. כאשר חשבתי על כך, עלה בדעתי שקריאת מחזה דומה למעשה לקריאת תווים; הקורא חווה את היצירה בדמיונו, באוזן הפנימית שלו, בלי התיווך המצופה של במאי ושחקנים (במחזה) או נגנים (במוזיקה). מיד נזכרתי בהאוולוק וטינרי, השליט-העריץ של העיר אנק-מורפורק בסדרת "עולם הדיסק" של טרי פראצ'ט. וטינרי, מיזנטרופ באופן כללי, העדיף את החוויה המנטלית של קריאת תווים על פני האזנה לביצוע של מוזיקאים. ששתי לגלות שמישהו כבר חשב על ההשוואה בין קריאת מחזה לקריאת תווים – לא פחות מאשר אדוארד אלבי (Albee), מחבר המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף". אלבי אף ציין, בחמיצות מסוימת, שקריאת המחזה פוטרת את הקורא מפרשנותם של הבמאי והשחקנים.

כמובן, יש מחזות ויש מחזות: ככל שלהצגה יש production values גבוהים יותר – תפאורה מורכבת, תאורה, מוזיקה, אפקטים – כך ההצגה מתרחקת מן החוויה של קריאת המחזה. "הילד המקולל", אגב, הוא דוגמה להפקה מורכבת ועתירת אפקטים, שנועדו לממש את הקסמים על הבמה – ואף על פי כן, הטקסט כשלעצמו הוא רב-מכר.

ילדים כקוראי מחזות

יש מי שמסכים עם אביגיל, שמחזות הם סוגה נוחה במיוחד לקריאה לגילים הצעירים. בבלוג Thoughts on Teaching, למשל, נכתב כך (התרגום שלי): "מדוע אנו מקדישים זמן לקרוא מחזות כמעט במלואם בכיתה, ולעומת זאת מצפים מהתלמידים לקרוא בכוחות עצמם רומנים וסיפורים קצרים? האם יש משהו במבנה הנרטיבי שאנו מצפים מתלמידים להתמודד עמו טוב יותר ברומנים מאשר במחזות? אם כך אנו חושבים, אנו טועים; המצב הפוך. לרוב התלמידים קל יותר לקרוא מחזה מאשר רומן, כיוון שהמחזה חף מאלמנטים מיותרים לכאורה כמו תיאורים של הסביבה, מונולוג פנימי ואקספוזיציה. התפתחות הדמויות מתרחשת באמצעות שיחות שהדמויות משתתפות בהן, ולא באמצעות הסבר של המחבר על איך הדמות מרגישה ולמה. המחזה הוא גרסה חסכונית ואלגנטית של הסיפור, הכוללת רק את הרכיב החיוני שלו (הדיאלוג). והדיאלוג הוא החלק שקל לתלמידים להבין … חשבתי היום שרומנים וסיפורים קצרים צריך לקרוא כמעט רק בכיתה, ואילו את המחזות להשאיר לתלמידים לקרוא בעצמם מחוץ לכיתה …".

ובכל זאת, אין מחזות רבים שראו אור בדפוס ונועדו לקריאת ילדים או בני נוער. בעברית ישנם כמובן "עוץ לי גוץ לי" של אברהם שלונסקי ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק בגרסת המחזמר של לאה נאור. אך שתי היצירות הוותיקות האלה, כיוון שהן מחורזות, דומות לשלל הספרים המחורזים לילדים, אולי יותר מאשר למחזה לא-מחורז.

דרוש המלט

האם למחזות יש פוטנציאל גדול בהרבה כחומר קריאה מכפי שממומש בפועל? או ש"הילד המקולל" הוא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל, כלומר – שדרושה אטרקציה מסדר הגודל של המלט או הארי פוטר כדי להביא אנשים לקרוא מחזה? ימים (והקוראים) יגידו.

מילים, כמו בני אדם, הן יצורים חברתיים: כמעט לעולם איננו פוגשים מילה יחידה. על פי רוב הן מצטרפות זו לזו ויוצרות משפטים, שיחות או ספרים. כמו בני אדם, הן יכולות ליצור שיתופי פעולה מפתיעים, ולהרכיב משפטים שאולי מעולם לא נאמרו עדיין (לדוגמה, "הנה נמר ושפן רוקדים על חבל כביסה"). אך כמו בני אדם, הן נוטות להתארגן בצוותים קבועים, כמו "למזוג יין", "לעיין בכובד ראש" ו"השמאל הקיצוני".

"השמאל הקיצוני"? או. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהקולגה דנה אלעזר-הלוי, שכתבה בערך כך: "מעניין לשים לב מה קורה כשמצמידים לשם עצם תואר מסוים באופן קבוע. ככל שמוסיפים להגיד 'השמאל הקיצוני', הצירוף כבר מתפרש כיחידה אחת: לא 'השמאל שהוא קיצוני' לעומת 'השמאל שאינו קיצוני', אלא 'השמאל, שהוא קיצוני, טוען'…".

צירוף מילים שמופיע לעתים קרובות יחד בהקשר מסוים, ולא מקובל להחליף את מרכיביו במילים קרובות, נקרא קוֹלוֹקָצְיָה – מהפועל הלטיני collocare, שפירושו "לשים בשכנות". למשל, דוברי עברית יגידו "למזוג יין" או מיץ או רוטב, אך נוזל שלא נועד לשתייה (כמו נפט או אקונומיקה) לרוב איננו מוזגים, אלא שופכים או יוצקים. כך אנו אומרים "להכין שיעורים" או "לעשות שיעורים" ולא "לבצע שיעורים", ו"תה חזק" ולא "תה מרוכז".

קולוקציה אינה צירוף כבול, כלומר צירוף מילים שכבר קיבל משמעות חדשה משל עצמו, שאי-אפשר להסיק אותה בפשטות מרכיביו – כמו "נקודת חן" או "יצא בשאלה". משמעותה של הקולוקציה נגזרת ישירות מהמשמעות של מרכיביה, ובכל זאת היא חלק מהלקסיקון, ואינה יצירה ספונטנית של הדובר (ולראיה – באנגלית יש אפילו מילון קולוקציות).

ואכן, מילה שמופיעה תדיר כחלק מקולוקציה עשויה לקבל ממנה "טעם", קונוטציה מסוימת. הצירופים "תבשיל מנחם" ו"צימר מפנק", למשל, הם קולוקציות שנעשו כה שכיחות עד שהיו לקלישאות, ותכונות הניחומים והפינוק נדבקו דרך קבע לתבשיל ולצימר. דוגמה מובהקת עוד יותר היא המילה "אורחה", שפירושה "שיירה", אך היא מופיעה בעיקר בצירוף "אורחת גמלים" – ולכן נתפסת כקשורה במדבר ובגמלים, ולא משתמשים בה כמעט למטרות אחרות. וכשם שהחזרה על "צימר מפנק" ו"אורחת גמלים" הביאה אותנו לקשר באופן קבוע צימר לפינוק ואורחה לגמלים, כך צירופים כמו "השמאל הקיצוני" ו"השמאל ההזוי" עשויים "להדביק" למילה "שמאל" את המשמעויות האלה. תהליך כזה, המתחיל בצירופי מילים שכיחים, עשוי להשפיע – כפי שציינה דנה במייל שהוביל לכתיבת הפוסט הזה – על רצונות, תכניות ותפיסות חברתיות או פוליטיות.

תודה לדנה אלעזר-הלוי על השאלה המרתקת, או אם לבחור קולוקציה אחרת, על הדיון מאיר העיניים.

התמונה שבראש הפוסט היא "ילדה מכינה שיעורים" של אלברט אנקר (Anker).