המצפן הזהוב של האינטואיציות הלשוניות

אחת מהמצאותיו היפות ביותר של פיליפ פולמן בספרו "המצפן הזהוב" (1995) היא המכשיר הנקרא "אַלֶתיוֹמטר". האלתיומטר דומה בצורתו לשעון או למצפן זהוב, ועל פניו, במקום השעות שבשעון, מעגל של 36 תמונות קטנות: עוגן, שעון חול, כוורת ועוד. המכשיר מצויד בשלושה מחוגים שאפשר לסובב כך שיצביעו על תמונות שונות, ובמחוג רביעי, ארוך ודק יותר, המסתובב באופן חופשי. התצלום שלמעלה הוא תמונה של האלתיומטר מגרסת הסרט של "המצפן הזהוב".

גיבורת הספר, הילדה ליירה, מקבלת לידה מכשיר כזה, ובהמשך שומעת הסבר על מקור שמו. אַלֶתֶיִיָה (ἀλήθεια) היא "אמת" ביוונית עתיקה. "אלתיומטר" הוא אפוא "מד-אמת".

"'כל התמונות האלה סביב השוליים … אלה סמלים, וכל אחד מהם מייצג סדרה שלמה של דברים. קח לדוגמה את העוגן, פה. המשמעות הראשונה היא תקווה, כי התקווה מחזיקה אותך כמו עוגן כדי שלא תוותר. המשמעות השנייה היא יציבות. המשמעות השלישית היא מכשול או מניעה. המשמעות הרביעית היא ים. וכך הלאה וכך הלאה, עשר, שתים עשרה, אולי סדרה אינסופית של משמעויות … אני מכיר חלק, אבל כדי לקרוא אותו במלואו, אני אזדקק לַסֵפר. ראיתי את הספר ואני יודע איפה הוא, אבל הוא לא אצלי. … יש שלושה מחוגים שאפשר לשלוט בהם, ובאמצעותם אתה יכול לשאול שאלה. על ידי כיוון המחוגים לשלושה סמלים אפשר לשאול כל שאלה שתעלה בדעתך, כי לכל סמל יש כל כך הרבה רמות. אחרי שכיוונת את השאלה, המחט הארוכה מסתובבת סביב ומצביעה על עוד סמלים, שאומרים לך את התשובה.'

'אבל איך המכשיר יודע באיזו רמה אתה מהרהר כשאתה מכוון את השאלה?'

'אה, הוא לא יודע את זה בכוחות עצמו. הוא פועל רק אם השואל חושב על כל הרמות בראש שלו.'"

לבחור את המשמעות הנכונה

בדרך כלל, אם כן, קוראי האלתיומטר נעזרים בספרים, כדי לבדוק בהם את המשמעויות הרלוונטיות של הסמלים. לליירה אין ספרים כאלה, וממילא היא ילדה חסרת השכלה. אך היא משתעשעת באלתיומטר, ועד מהרה היא מגלה כי ללא ספרים כלשהם, היא מסוגלת לקרוא את האלתיומטר, לשאול שאלות ולהבין את התשובות, וככל שהזמן חולף, היא עושה זאת טוב יותר. כאשר היא נשאלת "ואיך את יודעת איפה כל המשמעויות האלה?", היא עונה "אני כאילו רואה אותן. או יותר נכון מרגישה אותן, כמו כשאתה יורד מסולם בלילה, ואתה מוריד את הרגל ומרגיש שיש שם עוד שלב. אני מורידה את המחשבה שלי ומוצאת עוד משמעות, ואני מרגישה מהי. ואז אני מצרפת את כולן."

לאחרונה קראתי את ספרו החדש של פולמן, שעלילתו קודמת לעלילת "המצפן הזהוב" והמשכיו. כשקראתי, הבחנתי כי האלתיומטר הוא דימוי יפה ביותר לתהליכי הדיבור, ההבנה ואף הרכישה של שפה.

גם למילים, כמו לסמלים באלתיומטר, יש משמעויות רבות, לרוב קשורות זו לזו. לכמה מהן – כפי שניווכח אם נהרהר בכך, או נסתכל במילון ראוי – יש עשרות משמעויות. כאשר אנו מדברים (או כותבים), אנו צריכים לבחור מילים בעלות משמעויות מתאימות למה שברצוננו לומר; כאשר אנו מפענחים מה אמרו לנו (או מה אנחנו קוראים), אנו צריכים להבין, כמו קוראי האלתיומטר, איזו מהמשמעויות של כל מילה היא הרלוונטית כעת. האם "טיפה" היא כדור קטנטן של מים, או "כמות קטנה מאוד" של משהו באופן כללי? האם המילה "גל" מציינת התרוממות של פני המים, תנודת אנרגיה כגון אור, התפרצות גדולה ("גל של מגפות"), או אולי משהו שאוהדי כדורגל עושים באצטדיון? המשמעות הרלוונטית של המילה, כמו המשמעות הרלוונטית של סמל באלתיומטר, נבחרת או מתבררת בהתאם למסר השלם.

בחירת המשמעות הרלוונטית מתרחשת הן בשלב של ניסוח המסר – הפניית השאלה לאלתיומטר, או הדיבור במקרה של שפה – והן בשלב הפענוח. בציטוט שלהלן, ליירה מסבירה כיצד היא שואלת את האלתיומטר "מה עושה עכשיו גברת קולטר" (אמא שלה).

"אז ככה, המדונה היא גברת קולטר, ואני חושבת אמא שלי כשאני מכוונת את המחוג לשם; והנמלה היא עסוקה – זה קל, זו המשמעות העליונה; ואחת מהמשמעויות של שעון החול היא זמן, ו'עכשיו' היא משמעות קצת יותר עמוקה, ואני פשוט מקבעת אותה בראש שלי."

בדומה לכך, כאשר אנו מדברים, אנחנו בוחרים מילים שמביעות את המסר הרצוי, כלומר – מילים שאחת ממשמעויותיהן מתאימה למה שברצוננו לומר. במשפט "ראיתי סרט מעולה אתמול", למשל, יש שתי מילים לפחות שיש להן כמה משמעויות; אם אמרתי את המשפט הזה, הרי שבחרתי את "ראיתי" כיוון שאחת ממשמעויותיה היא "צפיתי ב…" (כניגוד ל"הסתכלתי"), ואת "סרט" כיוון שאחת ממשמעויותיה היא "יצירת קולנוע" (ולא "רצועת בד"). לאחר שיצרנו את המסר, אנו מקווים שמקבל המסר יפענח אותו נכון – יזהה, מבין שלל המשמעויות של כל מילה (ושל צירופי המילים), את המשמעות שהתכוונו אליה; שהוא, בלשונה של ליירה, "יוריד את הרגל וירגיש שיש שם עוד שלב, יוריד את המחשבה וימצא עוד משמעות, ואז יצרף את כולן".

עד כאן – יפה, וגם הגיוני. האלתיומטר של פולמן הוא דימוי, שנוצר בכישרון ובפיוט, של תקשורת באמצעות סימנים. במינוחו של הבלשן פרדינן דה סוסיר, כל סימן (sign) מורכב ממְסַמֵּן וממְסֻמָּן; הסמלים שעל האלתיומטר, כמו המילים בשפה, הם מְסַמְנים (signifiers) שכל אחד מהם עשוי לציין (ואכן מציין) כמה וכמה מסומנים שונים. זיהוי המשמעות הנכונה, הן בתקשורת בין בני אדם והן בקריאת האלתיומטר, דורש מחשבה ובחירה.

 כמה רמות? אולי אינסוף: משמעויות, משלב, קונוטציה, הקשר מקובל

אפשר אף להוסיף ולומר, שהשימוש במילים אינו מצטמצם לבחירה פשוטה באחת מבין כמה משמעויות אפשריות. למילים יש לא רק משמעות, אלא מִשלָב; למשל, ל"ירח" ול"לבנה" יש משמעות עיקרית משותפת, אך הן נבדלות זו מזו ב"גובה" השפה. למילים יש לא רק דֶנוֹטַציָה, כלומר משמעות יסודית ומילולית, אלא גם קונוטציה, כלומר האסוציאציות הרגשיות והתרבותיות שמעוררת מילה מסוימת; לדוגמה, ל"פנים" ול"פרצוף" יש משמעות משותפת, אך "פנים" היא ניטרלית ואילו "פרצוף" מביאה עמה מטען שלילי מסוים. למילים יש הקשר מקובל מסוים שבו נהוג להשתמש בהן, אם צר ואם רחב; "ג'ינג'י" למשל מציינת גוון, אך משמשת אך ורק לתיאור שיער או פרווה (לא נאמר למשל "שקיעה ג'ינג'ית"), ו"בלונדיני" משמשת בהקשר צר עוד יותר – רק לתיאור שיער: אפשר לומר "חתול ג'ינג'י", אבל "חתול בלונדיני" – הרבה פחות.

כל המאפיינים האלה של מילים ושל השימוש בהן – שלל המשמעויות השונות, המשלב, הקונוטציה, ההקשר המקובל – דומים ל"רמות המשמעות" שבאלתיומטר של פולמן. ישנה הרמה הראשונה שהזכירה ליירה, רמת המשמעות הפשוטה ביותר, שהיא כנראה הראשונה שנלמד כאשר אנו רוכשים את השפה; אך לכל מילה יש עוד רבדים רבים. קל לנו במיוחד להרגיש בכך כאשר מישהו משתמש במילה בהקשר או בצורה לא-מקובלים, או אינו מבין מילה כאשר היא מופיעה במשמעות שאינה השכיחה ביותר – "טעויות של עולים חדשים", כלומר טעויות אופייניות לאנשים הלומדים שפה שנייה.

האלתיומטר כשפת אם

וכאן אנו מגיעים לרובד נוסף בדימוי היפהפה של פולמן. רוב קוראי האלתיומטר הם מלומדים, כלומר – מבוגרים. השימוש באלתיומטר הוא לדידם מיומנות הדורשת לימוד, ממומחה אחר או בעזרת ספרים, והם זקוקים לספר המפרט את משמעויות הסמלים כדי לנסח שאלות ולפענח את התשובות שקיבלו. הילדה ליירה, לעומת זאת, רוכשת את היכולת לתקשר עם האלתיומטר בלי צורך בספרים או במורה. היא משתעשעת עם האלתיומטר, מתבוננת בתמונות, מזיזה את המחוגים ועוקבת אחר תנועת המחט, ולאחר זמן-מה היא מבינה את משמעויות הסמלים מאליה: "אני כאילו רואה אותן. או יותר נכון מרגישה אותן". עד מהרה היא מתקשרת עם האלתיומטר במהירות ובאופן אינטואיטיבי, עד כדי כך שהיא כמעט אינה צריכה לחשוב מה היא עושה. היא עושה זאת במהירות ובקלות כה רבה, עד שהיכולת הזאת מעניקה יתרון עצום לצד שלה במלחמה המתוארת בספר: עד שהקורא המבוגר של האויב שאל שאלה והבין את התשובה, הצד שלה הספיק להרוויח כמה שעות יקרות.

האם ההבדל הזה מזכיר לכם משהו? לי הוא הזכיר את ההבדל בין רכישת שפת אם על ידי ילד לבין למידת שפה שנייה על ידי מבוגר. ילדים רוכשים את שפת אמם בקלות ובטבעיות, בלי צורך בלימוד פורמלי או במילון. די להם בכך שידברו סביבם בשפה זו (ובהמשך – שידברו איתם). מבוגרים – בדרך כלל – זקוקים ללימוד פורמלי. וגם אז, וגם לאחר שנים רבות של אימון, השפה השנייה היא עדיין שפה שנייה, והרבדים העמוקים יותר שלה עדיין חסרים לפעמים וגורמים אי-הבנות או ניסוחים מוזרים.

לקראת סוף טרילוגיית "חומריו האפלים", ש"המצפן הזהוב" הוא החלק הראשון שבה, ליירה המתבגרת הופכת מילדה לנערה, ומגלה בבהלה שהיא מאבדת את יכולתה לקרוא את האלתיומטר. מה קרה? מלאכית מסבירה לליירה שיכולתה לקרוא את האלתיומטר ניתנה לה "by grace", בחסד עליון, וכעת היא נלקחה ממנה. פולמן אינו מציין במפורש את התבגרותה של ליירה כגורם לאיבוד החסד הזה, היכולת לקרוא את האלתיומטר באופן אינטואיטיבי; אך נאמר לה שהיא יכולה לשוב וללמוד זאת, בדרך אחרת – בסבלנות, באופן פורמלי, בעזרת ספרים, והיא אכן מחליטה לעשות כן.

כולנו, כמו ליירה, זוכים בילדותנו ל"חסד", ליכולת ללמוד שפה פשוט על ידי כך שנשמע אותה. כולנו, כמו ליירה, מאבדים את היכולת הזאת בהפכנו למבוגרים; וכמוה, עדיין נוכל ללמוד שפה, ולהעמיק בה עוד ועוד, בעזרת עבודה קשה, סבלנות וספרים.

את הפוסט הזה אפשר לקרוא גם באנגלית.

הציטוטים מתוך "המצפן הזהוב", בתרגום יעל סלע-שפירו, הוצאת כתר (2003).