שלוש הקדמות ופרשן ספורט אחד

ההקדמה היא ז'אנר מרתק בפני עצמו. במיטבה היא יצירה קטנה נפרדת המופיעה לפני היצירה העיקרית, ומספרת עליה סיפור משלה. הקדמה מצוינת תטביע את חותמה על האופן שבו הקורא מפרש וזוכר את הטקסט שהיא מקדימה, ותישאר בזיכרונו לא פחות ממנו.

"זלזול אריסטוקרטי בפרטים"

כל אחד זקוק לחבר; כל מחבר זקוק לעורך. הסופר האמריקאי פ' סקוט פיצג'רלד התברך בחבר שהיה גם עורך, מלקולם קאולי. הקדמתו של קאולי למהדורה המאוחרת של הרומן “Tender is the Night” היא בעיניי הטקסט המעניין ביותר שקראתי על מלאכת העריכה.

“Tender is the Night” קיים בדפוס בשתי גרסאות. הראשונה ראתה אור בשנת 1934, לאחר שפיצג'רלד השקיע תשע שנים בכתיבתה. הרומן, שכלל אלמנטים רבים מחייו של פיצג'רלד עצמו והיה מעין שיר הלל לתקופה ולקבוצה חברתית מסוימת – אמריקאים עשירים ונהנתנים באירופה שבין המלחמות – זכה לקבלת פנים פושרת, הן מקהל הקוראים והן מן הביקורת. בשנים הבאות סירב פיצג'רלד לקבל את הגורל הזה של ספרו; הוא שאף לפרסם מהדורה נוספת ערוכה-מחדש של הספר, ושקל דרכים שונות לארגן אותו מחדש כך שהקוראים יבחינו בערכו.

קאולי – סופר, משורר, עיתונאי, מבקר ספרות ועורך – הכין את המהדורה הערוכה-מחדש הזאת על פי רשימות שהשאיר אחריו פיצג'רלד, ועל פי עותק של הספר שהמחבר חתך וארגן מחדש. המבנה המקורי של הספר היה לא-כרונולוגי, והתחיל בשנת 1925, במפגש בין רוזמרי הויט, שחקנית אמריקאית צעירה, לבין דיק וניקול דייבר, זוג אמריקאי עשיר וזוהר, בעיירת חוף צרפתית. בהמשך הספר חזרה העלילה לאחור, והקורא גילה כיצד נפגשו דיק וניקול והתוודע לסוד האפל שביסוד הקשר ביניהם.

בעותק המתוקן ביד שהשאיר, ארגן פיצג'רלד את הספר מחדש באופן כרונולוגי, כך שהספר התחיל בפגישה בין ניקול ודיק הצעירים, ואילו המפגש עם רוזמרי בת ה-17, שבו אנו רואים את בני הזוג ואת היחסים ביניהם מבעד לעיניה התמימות והמעריצות – מתרחש רק בהמשך הספר.

בהקדמתו הקצרה (תשעה עמודים בלבד) מצליח קאולי לכלול ניתוח ספרותי מעולה של הנושאים והמשמעויות העיקריים של הספר; לתאר בבהירות את המבנה המקורי ואת המבנה החדש של הספר; להשוות ביניהם מבחינת האפקט שלהם על הקורא ושינוי מרכז הכובד של היצירה; ולתאר את העריכה הנוספת שעשה לספר, מעבר לארגונו מחדש על פי הנחיות הסופר.

“Tender is the Night” ראה אור לראשונה בהוצאת Charles Scribner's Sons. הספר, כותב קאולי, היה זרוע שגיאות איות ופיסוק, ופה ושם גם שגיאות תחביר ואי-התאמות כרונולוגיות; למעשה, הוא גורס, "נדרשו נסיבות יוצאות דופן כדי שבכרך מודפס אחד יופיעו שגיאות כה רבות" (הציטוט מתוך הקדמת העורך לספר בהוצאת פינגווין, 1974 [1948], התרגום שלי). לפיצג'רלד, כותב קאולי, הייתה אוזן רגישה לשפה, אך הוא היה מגיה גרוע והפיסוק והתחביר בכתיבתו היו אינסטינקטיביים ולא הגיוניים; העורך שלו, מקסוול פרקינס, היה טוב יותר בכל המיומנויות האלה, אך הוא הפגין "זלזול אריסטוקרטי בפרטים כל עוד התחושה הכללית שנוצרה הייתה נכונה". מכיוון שפיצג'רלד היה אחד המחברים שפרקינס ערך אותם אישית, אף אחד מלבדו לא בדק או הגיה את הספר. קאולי מעיד על עצמו כי הגיה את הספר בקפדנות, תוך שימוש במילונים בשפות שונות ובמדריכי תיירים לבדיקת שמות מקומות, נועץ בידידים של הסופר, והשתדל לסנן את השגיאות הקטנות והרבות ש"לכל אחת מהן לחוד לא הייתה חשיבות רבה, אך אני חושד שהייתה להן השפעה מצטברת על הקוראים, בהסיחן את דעתם כמו פגמים בחלון שדרכו הביטו בנוף".

הנוסח החדש לא התקבל ללא עוררין, וכיום קיימות, כאמור, שתי הגרסאות של הספר זו לצד זו (ברשת מצאתי גרסת טקסט מלא של הנוסח המקורי בלבד). מבלי לשפוט איזו מהן עדיפה, אני מצביעה לטובת ההקדמה של קאולי.

 פרולוג בעשר תמונות

רוב ספרי הילדים אינם כוללים הקדמות; חריג מכלל זה הוא "האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר, ספר ההמשך של ספרו "האיש הקטן". טכנית, אמנם, אין זו הקדמה אלא פרולוג, והדובר איננו קסטנר הסופר אלא קסטנר המספר. המחבר הידוע של "אורה הכפולה" ו"35 במאי", שבכל ספריו נהג לדון עם קוראיו הקטנים ב"נושאים של גדולים", משתף אותם כאן בלבטיו ככותב: "ומה יהיה על הילדים … שיקבלו תחילה במתנה את הכרך השני? … הרי לא יבינו דבר וחצי דבר מכל המתרחש".

קסטנר מתייעץ על כוס לימונדה עם אחת הדמויות בספר, התלמיד יעקב, והשניים מעלים ופוסלים אפשרויות. יעקב מציע, "'אפשר גם שמוכרי הספרים ימכרו את הכרך השני רק לילדים שקראו כבר את הכרך הראשון'. 'שטויות,' רטנתי. 'מנין להם, למוכרי הספרים, לדעת זאת? ומי עלול לספר להם על כך? שמא דודה פרידה שמבקרת בחנות ספרים פעם ביובל? או הדוד תיאודור הקונה ספר מפני שזה זול יותר ממכונת קיטור?'".

לבסוף עולה בדעתו רעיון, והוא כותב למאייר הספר, הורסט לֶמקֶה: "'הכן בבקשה בשביל הכרך השני עשרה ציורים של תוכן הכרך הראשון! … אם תתקשה בהמצאת רעיונות, עשה כמוני, והתיישב על המדרגות בשעת דמדומים!'. … כעבור כמה ימים באה תשובתו. 'עשיתי כפי עצתך', כתב מר למקה, 'והתיישבתי על המדרגות, כשכבר החשיך. לדאבוני עלתה לי עצתך ביוקר, כי המדרגות צובעו זה עתה בצבע טרי. והבחנתי בכך רק כשמישהו הדליק את האור. מכנסיים אפורים עם כתמים אדומים נראים איום ונורא. למרות זה שולח אני את עשרת הציורים. בדרישת שלום נאמנה ממדרגות למדרגות, שלך, הורסט למקה'".

קסטנר חולק עם קוראיו הצעירים את הקושי, כיצד להציג בפני קוראים חדשים את העלילה של ספר קודם בסדרה, מתאר את התלבטותו כיצד לפתור אותו, ולבסוף משתף אותם בפתרון. הקדמת המחבר הזאת, שקראתי בגיל עשר, הייתה כנראה הטקסט הראשון שהתוודעתי אליו שעסק בסוגיות מתחום העריכה.

פגישה עם כדורגלן

ההקדמה השלישית שאזכיר כאן אינה הקדמה לספר, אלא לסרט. כאשר הגיע לארץ, לפני כשנתיים, סרטו של קן לואץ' "מחפשים את אריק", צפיתי בו במסגרת סדרת "טרום בכורה" של "הקתדרה". בסדרה זו קודמת לכל סרט הרצאה המאירה אותו מהיבט כלשהו.

ההרצאה שהקדימה את "מחפשים את אריק" הייתה הברקה: במקום החשודים הרגילים, כלומר פסיכולוג, סוציולוג או מומחה לקולנוע שידונו במשפחה המעורערת במעמד הפועלים באנגליה בראי יצירתו של קן לואץ', הרצה בפנינו פרשן הספורט אבי מלר. מישהו ב"הקתדרה" – כנראה עורכת התכניות, ד"ר תמר ברוש – הבין שכ-50% מקהל הצופים עשויים לא להכיר כלל את דמותו הססגונית של הכדורגלן אריק קנטונה, את יחסיו המשעשעים עם הקהל ועם אמצעי התקשורת, את קבוצות הכדורגל התופסות מקום מרכזי בעלילה ואת מסורות האוהדים שלהן. לא זו בלבד שהרצאתו של מלר הייתה מעולה ומרתקת, אלא שסיפקה את הרקע הדרוש להבנת הסרט המצוין הזה גם לצופה הבורה ביותר באולם בתחום הספורט הקבוצתי (אני). לפיכך היא שמורה בזיכרוני כדוגמה לבחירה של עורך, שהייתה חכמה כשם שהייתה בלתי צפויה.