דמויות ספרותיות שמתקנות זו לזו את השפה – העברית, או האנגלית, או הלטינית – זה היה נושא שיחתי עם יובל ומיה ב"מה שכרוך" לפני כמה ימים. הגעתי אל הסוגיה הלשונית-ספרותית הזאת בעקבות מחקר שד"ר נורית מלניק, בלשנית מהאוניברסיטה הפתוחה, הזמינה אותי לשמחתי להצטרף אליה כשותפה בו. במחקר אנו מנתחות קורפוס תגובות על פוסט של האקדמיה ללשון בפייסבוק, שבו המגיבים התבקשו לענות על השאלה: "מה הטעות בעברית שמוציאה אתכם מדעתכם?" כמה אלפי אנשים השיבו על השאלה, ואנו בודקות מהן התופעות הלשוניות שהמשיבים בחרו לציין כשגיאות מרגיזות ומהן התפיסות שהמגיבים מבטאים כלפי טעויות, טועים ותיקונים.

מבחינת גישתו לתקן לשוני ולתיקוני לשון, מחקרנו משתייך לסוג של דרך שלישית. רובנו מכירים את גישת התקן בתחום השפה, שלפיה "צריך" לדבר שפה תקנית ונכונה. לעומתה, רוב הבלשנים מעדיפים את הגישה התיאורִית (דסקריפטיבית): לפי גישה זו שפה היא תופעה טבעית ואין טעם לנסות למשטר אותה, אלא רק לחוקרה. המחקר שלנו שייך לגישה שלישית, שלפיה עצם השיח השיפוטי על השימוש בשפה, השאיפה לקבוע תקן של נכון ולא-נכון, ההתנשאות על מי שטועה או "טועה" וכן הלאה, הם כשלעצמם אחד המאפיינים המובהקים של שפה אנושית, והם ראויים למחקר לא פחות מתופעות לשוניות אחרות.

תוך כדי המחקר הבנתי שהספרות, כמו במקרים רבים אחרים, הייתה שם קודם, וגם לה יש מה לספר לנו על שגיאות ועל תיקוני שגיאות בלשון.

"הוא האמין כי ביטא את דבריו בהיגוי לתפארת"

נפתח בשיר מס' 84 של המשורר הרומי קאטולוס, מן המאה הראשונה לפנה"ס. הנה הוא בתרגומם של רחל בירנבאום ודוד וייסרט ("שירי קאטולוס", מוסד ביאליק, 1989):

קאטולוס לועג לאריוס משום שהוא הוגה את העיצור "א" כ"ה" ("בְּשׂוֹרָה הֲיֻמָּה"). מה מקורו של ההיגוי המנושף הזה של אריוס? בירנבאום ווייסרט מציגים שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שההיגוי הזה קשור למוצאו ה"נחות" מבחינה חברתית של אריוס, כפי שמשתמע מההתייחסות למשפחתו. לחלופין, ידוע כי בהשפעת היוונית הייתה בלטינית של אותה תקופה נטייה לנישוף של עיצורים מסוימים, וייתכן שההיגוי הזה של אריוס נבע מניסיון מוגזם להישמע יווני יותר ולכן משכיל וממעמד חברתי גבוה יותר.

דוגמה ישראלית להקשר החברתי של תיקוני לשון אנו מוצאים בספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילֹה (עם עובד, 2005). סימונה, ילידת מרוקו שעובדת במעון לפעוטות בעיירה בצפון הארץ, מספרת כיצד מנהלת המעון מעירה על שפתן של המטפלות:

הפה שלה מלא בעוגיות-בוטנים של סילבי, ומה היא עושה, מתקנת לה את העברית: "לא שבע – שבעה, לא סינור – תאמרי סינר. אני לא רוצה יותר לשמוע שאת אומרת יושן. הילדים הקטנים זה טבולה רסה, לוח חלק, מה שהם שומעים הם תופסים מיד. אל תשכחנה שזאת האחריות שלנו ללמד אותם לדבר עברית נכונה." … לא תשמע חצי מילה ממה שסילבי באה להגיד לה. שוכחת לכתוב על הניירות שלה שצריך להזמין מהארגון שבעה סינורים. גם לא כותבת שצריך שבע סינרים. אבל מה? עברית יש לה. … הביאו אותנו כולנו עולים חדשים, ערבבו קצת ושפכו לתבנית-אפייה. עוד לא הספקנו להתקרר מהתנור, באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותו.

שילֹה, דרך עיניה של סימונה, מצביעה על כמה תופעות לשוניות-חברתיות: ראשית, מאפייני השפה של מנהלת המעון, ניצולת שואה יוצאת אירופה ("טבולה רסה", "אל תשכחנה"), וההערות שלה על שפתן של העובדות, משמשים אותה לסימון עליונותה התרבותית עליהן. שנית, המנהלת שקועה כל כך בהערותיה שכלל אינה מקשיבה לבת שיחה (על עניין זה כתבתי גם בפרק "להיות או לא להיות קרציות" בספרי מוציאה לשון).

על תיקוני לשון ואהבה

תיקוני לשון כביטוי להתנשאות מופיעים גם בספריו של מאיר שלו, כגון ב"עֵשָׂו" (1991), שבו האב אברהם לועג לעברית המשובשת של האם הגיורת שרה – ביטוי לזלזול שלו כלפיה ולקטנוניות שלו באופן כללי, המשניאים אותו על ילדיו, אם כי לצערם לא על אשתו.

גבר המתקן את שפתה של בת זוגו מופיע גם בספר אחר, אחד האהובים עליי: "תייר מזדמן" (The Accidental Tourist, 1985) של הסופרת האמריקאית אן טיילר. הספר מתחיל בהתפוררות יחסיהם של מייקון לירי ואשתו שרה, הרואה אותו כמקובע בהרגליו, שמרן, טרחן ונודניק, ואינה יכולה לשאת את תיקוניו והערותיו לאנגלית שלה ואת הרגלו "לשלוף את המילון בכל הזדמנות". האשה החדשה המפציעה לבסוף בחייו של מייקון היא מיוריאל, נבונה אבל לא-משכילה. למייקון יש הרבה הערות גם על האנגלית שלה, אבל בניגוד לשרה, מיוריאל אינה מתרגשת מהן, כמו בשיחה החמודה הזאת:

מייקון מעיר על השימוש של מיוריאל במילה disinterested ומציע לה להשתמש במקומה במילה uninterested (בעניין זה יש אגב דעות שונות, ומדובר יותר בהעדפה סגנונית מאשר בטעות ממש: יש מי שמשתמשים במילה disinterested כפי שמיוריאל עושה כאן, במשמעות של חוסר התעניינות, ויש מי שמעדיפים לשמור אותה למשמעות של היעדר אינטרסים). מיוריאל מקבלת את התיקון בנחת ("exactly") וממשיכה בדבריה כאילו מייקון לא העיר לה, אלא הבין אותה והסכים איתה.

יחסן השונה של שתי הנשים לתיקוני הלשון של מייקון משקף בזעיר אנפין את יחסן למייקון עצמו: מבחינתה של שרה, ההערות האלה מסמלות את כל התכונות של מייקון שהיא כבר אינה יכולה לשאת, וגורמות לה לחוש שהוא מעדיף להעיר על בחירות השפה שלה מאשר להקשיב לה. הסופרת אומרת לנו כך שהיחסים בין שרה ומייקון הגיעו למבוי סתום ולתחושת מיצוי. לעומת זאת, לדידה של מיוריאל זוהי פשוט אחת הדרכים של מייקון להשתתף בשיחה. מיוריאל ומייקון פורחים זה בחברתו של זה ונהנים זה מזה, וההבדלים ביניהם אינם מפריעים להם.

אם כן, לא רק שפת הדיבור והכתיבה שלנו, אלא גם יחסנו לשפה התקנית עשוי לחשוף הרבה עלינו ועל האופן שבו אנחנו רוצים להיתפס. האם אנחנו רואים את עצמנו כמשכילים, קרובים לנכסי התרבות של עמנו וקצת גם אחראים עליהם? או אולי אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו כמרדנים ואותנטיים? האם אנחנו מעירים לזולת על לשונו, כמו מנהלת המעון אצל שילֹה, או מתנשאים בלב, כמו קאטולוס? וכדבריהם של יובל ומיה בסיום הפינה, הערות על שפתו של הזולת יכולות ללמד אותנו המון לא רק על מעמד, אלא גם על יחסים ואהבה – בין שהמעירים הם אנשים אמיתיים ובין שהם דמויות ספרותיות.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק בסוגיית הדמויות הספרותיות המתקנות שגיאות לשון, ובייחוד לליה נירגד, מיקה דפני-זית ואביעד שטיר.

מחכים לחזרתם בקרוב של החטופות והחטופים, לשובם בשלום של החיילים, לחזרתם של המפונים לבתיהם בצפון ובדרום.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות kues1, Freepik

"אם קינן הכאב בלבו, 'קינן כשראשו מתחת לכנפיו', והוא הסב אל מול עיני האנשים רק את צדו המואר." המשפט הזה מתוך יצירה שונה לגמרי (מישהו מזהה?) עלה בדעתי כשקראתי עכשיו את ספר הסיפורים "יותר קרוב מרחוק" של גיל חובב.

רומן המכתבים הבדוי – והאמיתי

ספר הסיפורים הזה, שראה אור לפני כשנתיים, הוא גם עצוב וגם כובש ומפתיע. מפתיע כי גיל חובב, ברובן המכריע של כתיבתו והעשייה השופעת שלו בטלוויזיה, בעיתונות ובענייני אוכל, מסב אל מול עינינו את צידו המואר. בספרי הסיפורים הקודמים שלו (מ"מטבח משפחתי" עד "ספר קטן על העולם הגדול") הוא כותב על אהבה, על מאכלים ועל משפחתו הירושלמית מרובת העדות והטיפוסים, מאליעזר בן-יהודה ואילך, בנימה משועשעת, סלחנית ומוקסמת ממשוגותיהן וססגוניותן של משפחתו בפרט והאנושות בכלל. אפשר לומר שרוב ספריו הם ספרי feelgood במובן הטוב ביותר של המילה.

הספר הזה הוא משהו אחר. הסיפור הפותח שלו, "בגידה", מצהיר על האחרוּת הזאת בצורה מעניינת מאוד בעיניי: הגיבור שלו הוא חוקר ספרות קצת כושל מהאוניברסיטה העברית, סטרייט, מיזנתרופ, מיזוגן ונצלן בערך בכל סוגי היחסים שלו, שמגלה התכתבות רומנטית פיוטית ופרטית מאוד בין גבר לאשה ומפרסם אותה כספר, בציון שמותיהם האמיתיים של הכותבים ועם קטעי קישור פרי עטו. הספר נמכר בהצלחה עצומה ומעורר שערורייה וכעס עצומים לא פחות.

והנה, הסיפור הזה יכול להיתפס כהשתקפות הפוכה ומסקרנת של עשייה ספרותית אחרת של חובב. פחות משנתיים אחרי פרסומו של הספר "יותר קרוב מרחוק" ובו הסיפור הזה, ראה אור ספר אחר שלו, "לאהוב בעברית", המבוסס אף הוא על המכתבים הסוערים והפיוטיים שכתבו זה לזו זוג נאהבים, גבר ואשה – במקרה זה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ולאה אבושדיד, אהובתו ולימים אשתו. זוג האוהבים האלה היו סבו וסבתו של גיל חובב (על הספר הזה כתבתי כאן).

סיפור האהבה הזה אמנם עורר שערורייה מסוימת בזמנו – בין השאר, בן אב"י נחשב מחזר לא ראוי ללאה היפה והמיוחסת, ואיים בהתאבדות אם לא יזכה בידה – אך "לאהוב בעברית", כפי שמעיד שמו, הוא מכל בחינה מעשה של אהבה: האהבה בין איתמר ולאה, אהבתם לשפה העברית כפי שהיא מתגלה בעברית המרהיבה שבמכתביהם, ואהבתו של הנכד הסופר שהנציח את סיפורם בספר.

"בגידה" הוא אם כן סוג של תמונת צל, השתקפות אפלה, ­של "לאהוב בעברית": הנושא דומה מאוד – גבר בוחר להוציא לאור ספר ובו אוסף של מכתבי אהבה אמיתיים – אך בעוד ש"לאהוב בעברית" הוא סיפור על אהבה, "בגידה" הוא סיפור על נצלנות ואופורטוניזם. כמובן, "בגידה" ראה אור ראשון; אבל קרבת הזמנים מעידה כנראה ש"לאהוב בעברית" כבר היה אז בעבודה, או לכל הפחות בתכנון. הסיפור, והבחירה למקם אותו בפתיחת הספר, יכולים אולי להיתפס כהכרזה וכהבטחה של המחבר: גם למשחקי השתקפויות בין יצירות ובין בדיון למציאות, וגם שאם עד כה "קינן הכאב בלבו … והוא הסב אל מול עיני האנשים רק את צדו המואר", הפעם נשמע על הצד האחר.

"כל הסיפורים העצובים האלה סתם מושכים אותי למטה"

ואכן, תריסר הסיפורים שב"יותר קרוב מרחוק" – או כלשונו של התקציר שלו, "אחד-עשר שברי סיפורים ונובלה אחת" – ממלאים את שתי ההבטחות. הסיפור "כתבים מהעיזבון" מספר על אדם זקן שגם הוא וגם אוסף הספרים האהוב שלו אינם מעניינים עוד איש. ניסיונו של חובב, בתפקיד המספר, להשיג בעבורו ובעבור אחרים מחווה חברתית של חמלה והתעניינות ("אולי תוכלו לצוות עובד עם טנדר, שיאסוף ספרים מבתי אזרחים ותיקים? עבורם זו תהיה הכרה בערך מה שאספו כל חייהם") נשאר בלא מענה. סיפורם של אדון פריד וספריו מגיע לשיאו המר כאשר הוא מבקש מן המספֵּר להוציא לאור את כתב היד שלו – ובמובן מסוים ועצוב של המילה "אור", הוא אכן עושה זאת.

כמה מהסיפורים מפתיעים אותנו בחריגה מתבנית מוכרת ואופטימית. בסיפור "מיומנו של שה האלוהים", הגיבור מנחה סדנת כתיבה במעון לנשים מוכות. אחת הנשים כותבת נפלא; אך במקום מנת החמלה, החיבור או החיוך שהיינו מצפים אולי לקבל בנסיבות הספרותיות האלה, הגיבור ואנחנו מקבלים ממנה את התובנה הזאת: "'החלטתי שאני לא כותבת יותר … כל הסיפורים העצובים האלה סתם מושכים אותי למטה. אין בשביל מה לכתוב. אם אין לי סיפור עם סוף שמח – אני לא כותבת יותר.' פינג." ה"פינג", מסביר לנו הגיבור, הוא צליל "פעמון האופניים" המצלצל בנפשו כאשר הוא שומע "משהו חכם ואמיתי וחשוב". האם רוחל'ה מבטאת בעבורנו את הבחירה של חובב, לאורך ספריו, להימנע מסיפורים "מורידים" ולכתוב סיפורים "עם סוף שמח"? בו בזמן, בעצם קיומו של הסיפור, הכותב אומר לנו "… עד הספר הזה".

גם הסיפור הבא, "לכתוב זה כואב", חורג מן המהלך הצפוי. אנו מתוודעים בו לקשישה בודדה הפוגשת אשה צעירה במצוקה, ונותנת לה ולבתה הקטנה מחסה בביתה. ההמשך שהיינו מצפים לו, המוכר לנו מאינסוף יצירות בספרות ועל המסך, הוא של "משפחה מבחירה", חיבור חמים ומשמח וטעם חדש לחיים. לא כאן, או לא בדיוק; פה אנחנו מקבלים טייק עצוב וחסר תקווה על הנושא המוכר הזה. בד בבד, הסיפור ממשיך לשרטט את קו המחשבה בסוגיית הכתיבה: בלי לפרט ולחשוף יותר מדי מהסיפור היפה הזה, יש בו כתיבה כשמירה על זהות ועל אמת פנימית, גם אם בזהות ובאמת האלה אין שמחה ויש צער ובדידות גדולה; וגם כתיבה כניסיון אבוד מראש ליצור קשר.

ארבעים וחמישה שקל לשיר

ב"יותר קרוב מרחוק" יש אפוא הרבה כאב וצער, גם סביב הנושא של הומוסקסואליות, חיים בארון ויציאה מהארון. הסיפור הארוך ביותר שבו, "דברי ימי קובי שטרית", מספר על אכזריות ורוע כאלה שאף שהוא לב הספר, מי שקשה להם עם תכנים קשים כרגע או בכלל יעדיפו אולי לדלג עליו. ובכל זאת, בסיפור הזה ובאחרים בספר יש גם פנים של חמלה, אהבה ותקווה, גם לגבי יכולתה של הכתיבה לתקן את העולם, או לפחות "לדחוף אותו טיפונת בכיוון הנכון", כדבריה של סימי, גיבורת הסיפור "שירה לסוכרתיים".

סימי, הסובלת מעקמת – ואנחנו נזכרים אולי במחזה "עקומים" (Bent) של מרטין שרמן, העוסק ברדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית – יושבת יום יום בתחנה המרכזית, "כי פה יש צורך", וכותבת שירים לפי הזמנה בארבעים וחמישה שקל לשיר למי שסובלים מ"אנאלפביתיות של הלב":

אנשים באים אליי עם הצרות שלהם, עם הסליחות שהם רוצים לבקש, עם האיחולים, עם האהבה, ומספרים לי: למי הם רוצים לתת את השיר, איפה העליבו אותם, מתי הם פגעו במישהו. ואז אני כותבת שיר בחרוזים, על המקום, מדפיסה ונותנת להם. זה תיקון עולם. חרוזים זה הכי סימטרי שיש.

"שירה לסוכרתיים" משלב בתוכו כמה מהנושאים הקשים השזורים לאורך הספר – עוני, אכזריות של בני אדם בכלל וילדים בפרט, התעללות בשונה ובחריג, משפחות שאינן קן חם אלא סביבה קשה ועוינת. ובכל זאת, הסיפור מצליח להיות סוג של קומדיה רומנטית מלאת מתיקות, שכמעט מתבקש להזיז אותה מתל אביב לפריז: סימי במקומה הקבוע, יושבת בשמלה לבנה אל שולחן קטן ועליו מכונת כתיבה וצרור פרחים, מחליפה שיר תמורת גלידה עם ז'אק, סליחה, אלי, שמוכר "גלידה הוט קוטור" בדוכן קטנטן מולה, ואת הסוף המתוק קל לנחש. כי ככה זה ב"יותר קרוב מרחוק": לחלק מהסיפורים בכל זאת יש סוף טוב.

•

גיל חובב, "יותר קרוב מרחוק: נובלה ואחד-עשר סיפורים קצרים", הוצאת קרפד/מודן, 2021.

מחכים לחזרתם של החטופות והחטופים ולשובם בשלום של החיילים.

האחיות לבית מרץ' ב"נשים קטנות" השתמשו פעמים רבות במילה ain't, שבמאה ה-19 נחשבה פחות לא-תקנית מאשר כיום – כך טוען הבלשן ג'ון מקוורטר, בניוזלטר שלו למנויי הניו-יורק טיימס מלפני כמה ימים (התרגום שלי):

הן משכילות ומודעות למעמדן החברתי, ובכל זאת הן פולטות, בייחוד ברגעי התרגשות, שורות כמו האמירה הזאת של איימי: "You’ll be sorry for this, Jo March, see if you ain’t!". נשים לב שמבין ארבע האחיות, איימי מקפידה במיוחד על סגנונה והליכותיה. גם don't במקום doesn't מופיע פעמים רבות, גם ברגעים שלווים יותר.

מקוורטר משתמש בדוגמאות האלה כדי לאייר טיעון כללי יותר על שינויים בשפה לאורך זמן ועל חוסר הטעם שבניסיון למשטר אותה. הטיעון הכללי הזה ותיק ומכובד, כמובן, אבל אותי עניינו במיוחד הדוגמאות מ"נשים קטנות". האומנם כך?

את סוגיית ה-ain't קל לבדוק. חיפשתי את המילה בספר באתר פרויקט גוטנברג (וגם כאן); מתברר שהמילה ain't מופיעה בו עשר פעמים. לשבע מהן אחראית המשרתת חנה, לאחת אדם אחר ממעמד חברתי צנוע, לאחת – לא פחות מאשר התוכי בעל השפה הססגונית של הדודה מרץ', ולעשירית – אכן איימי, שאמנם השתדלה לטפח בעצמה נימוסים והליכות נאות, אבל גם הייתה באותו זמן בת 12 (בדיקה של סוגיית ה-don't במקום doesn't דורשת, מסיבות ברורות, יותר מהצצה מהירה).

תמיד נחמד להיזכר ב"נשים קטנות" (ולא כל יום יש לאדם הזדמנות להתקטנן עם בלשן בסדר הגודל של מקוורטר).

ובהזדמנות זו, "מוציאה לשון" שלי נמכר כעת במבצעים שווים ביותר גם באתר עם עובד (70 אחוז הנחה על ספר שני) וגם ב"עברית" (29 שקל לספר דיגיטלי, 59 לעותק מודפס).

שיהיו בשורות טובות.

את "אנשים מתים", קומדיה שחורה סמי-אוטוביוגרפית ומצחיקה להפליא של הכותב אריק שגב, לא ראיתם עדיין בטלוויזיה. לא באשמתכם: היא עדיין לא הופקה, וליתר דיוק, עדיין לא התקבלה ההחלטה להפיק אותה. אז איך אני יודעת שהיא מצחיקה אם כך? גם בזכות ערב הקראה משובח שהתקיים לא מזמן במרכז "ת"א תרבות דה וינצ'י", ובו התקבצו רבקה מיכאלי, אורי גבריאל, מיקי קם, יונתן ברק, עדו מוסרי ועוד, והקריאו את שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה (תמונות למעלה).

מלבד מקסימותו הכללית, ערב ההקראה של "אנשים מתים" סיפק הזדמנות בלתי רגילה לפגוש תסריט במעין מצב ביניים: לא כטקסט כתוב וגם לא כסדרה מוצגת ומצולמת, אלא בקריאה על ידי שחקנים. הביצוע הזה, ללא תפאורה, תנועה ותלבושות, יצר מפגש ישיר ורב קסם בין השחקנים, הטקסט והקהל. במהלך הערב הבנתי שקריאה של תסריט מעניקה לנו גישה לחלק נוסף שלו, שלא היינו מקבלים בדרך אחרת – חלק נסתר, המגיע בדרך כלל לעיניים מעטות בלבד, הלא הוא הוראות הבימוי.

מחזה או תסריט כטקסט בעל שני פנים

תסריט, כמו מחזה, הוא טקסט בעל פני יאנוס, טקסט שאופיו כפול. מצד אחד, מחזה נועד מראש להצגה על במה, ותסריט – להפקה. אף אחד מהם איננו טקסט שנועד לקריאה, כמו סיפור או רומן, וקריאת מחזה מממשת בהכרח רק חלק מהאופי המלא של היצירה (על כך הרהרנו בעבר כאן). ועדיין, אין ספק שמחזות שייקספיר, סופוקלס או טנסי ויליאמס, למשל, נקראו הרבה יותר פעמים מכפי שנצפו, בלי לזלזל חלילה במספר ההפקות שלהם.

המטרה הבסיסית של הוראות בימוי היא לציין היכן השחקנים אמורים לעמוד או מתי עליהם להיכנס, למסור מידע על התפאורה, התאורה והאפקטים הקוליים, ולהסביר כיצד על השחקנים לדבר (כגון בצעקה או בלחש) ואיזה רגש עליהם לבטא. משום כך זהו החלק של המחזה הנעלם כאשר מפיקים אותו, משום שהוא מתממש בפועל – סוג של the Word became flesh, אם להיות דרמטיים.

רוב הוראות הבימוי שנתקלתי בהן הן יבשות למדי. הנה לנו, למשל, הוראת בימוי מתוך "מקבת'" של שייקספיר (תרגום שאול טשרניחובסקי), המתארת מעמד דרמטי מאוד – צבא אוחז ענפים מגיע אל הטירה שבה נמצא מקבת', וכך מגשים את נבואת המכשפות ששלטונו של מקבת' ייפול כאשר "יער בירנם יעלה על הטירה":

בתופים ודגלים נכנסים מלקולם, סיוורד הזקן, מקדוף וחייליהם נושאים זמורות

אוקיי.

והנה לנו הוראת בימוי מתוך אחד המחזות השנונים והמשעשעים אי פעם, "חשיבותה של רצינות" של אוסקר ויילד (תרגום ישראל חיים טביוב):

עם הרמת המסך יושבת מיס פריזם אל השלחן, וסיסילי משקה את הפרחים בירכתי הבמה.

נציץ גם בהוראת בימוי מהתסריט של "מנהטן" של וודי אלן (תרגום נדיבה פלוטקין):

מרי הולכת לאייק. הם מתנשקים, ואז מביטים זה בזה; ידיו של אייק נוגעות בפניה של מרי.

אוקיי, יבש למדי: אלה הן הוראות בימוי הכוללות מה שנחוץ ולא יותר. האם זה תמיד המצב? בעקבות "אנשים מתים", מצאתי שלא. מיד נראה כמה הוראות בימוי מעניינות יותר מתוך כמה יצירות, ונתחיל בשתי דוגמאות מהפרק הראשון של "אנשים מתים".

הקטע הראשון מתרחש ב"משרד הבוס" בערוץ הטלוויזיה שהגיבור ושותפו מנסים למכור לו סדרה. הוראות הבימוי כוללות אפיון של שתי דמויות חדשות:

יגאל ואריק נכנסים ומתיישבים מול דורונה ודויד, אישה ואיש חבוש כיפה. היין והיאנג, ההלל ושמאי של הערוץ.

צמד הדימויים החמוד הזה, "היין והיאנג, ההלל ושמאי של הערוץ", כלל לא יגיע אל קהל הצופים.

בסצינת הסיום של הפרק, הגיבור מחליט להתאבד בתלייה. רגע לפני הקפיצה, הוא מקבל שיחת טלפון שמשנה את דעתו:

אריק מתקשה להכיל את הרגע. הוא מביט למעלה ומוצא שהעכביש שראינו לאורך הפרק טווה לעצמו רשתות מפוארות והיופי כה עוצר נשימה שאריק שולח אליו את היד…

… ומאבד שיווי משקל, ונופל. אבל הלולאה שקשר נעשתה באותה מיומנות כמו הג'וינטים המאולתרים שלו

הוא נופל לרצפה. אידיוט

לידו נוחת העכביש רכוב על גבי קור ארוך

אמנם, כל מה שמופיע נחוץ – אם לבמאי, כגון ההסבר להופעת העכביש לאורך הפרק והחשיבות הסמלית שלו, ואם לשחקן, שצריך לממש את הקלמזיות הכללית של הדמות. ועדיין, הוראת הבימוי הזאת יוצרת כמעט סיפור קטן בפני עצמו, כולל התיאור הפיוטי של היופי שמתגלה רגע לפני המוות וההערה המשעשעת של הכותב לגיבור, בן דמותו, שכמעט הרג את עצמו בטעות בכל זאת ("אידיוט").

הוראות בימוי מושקעות מצאתי גם בפרק הפיילוט של "בנות גילמור" (Gilmore Girls) מאת אמי שרמן-פלדינו. הסדרה, למי שטרם, היא דרמה קומית מראשית שנות האלפיים שבמרכזה אם יחידנית צעירה ויפה, לורליי גילמור, ובתה המתבגרת רורי. בפרק הפתיחה אנחנו פוגשים את לורליי בדיינר החביב עליה. גבר שמגיע למקום מנסה את מזלו עם לורליי ואחר כך עם רורי, והשתיים נהנות להביך אותו בגילוי שהן אם ובתה התיכוניסטית. הנה הוראות הבימוי של הקטע שבו רורי נכנסת לדיינר:

הוראות הבימוי מציגות לנו את רורי ומאפיינות אותה: "זוהי רורי. היא נראית קצת צעירה יותר מלורליי, אבל גם היא גבוהה ויפה. רורי רצינית וביישנית יותר מלורליי אבל לא פחות חריפה ממנה" – אך אינן אומרות לנו מיהי, כלומר שהיא בתה של לורליי. הוראות הבימוי האלה כתובות אם כן כאילו הן חלק מסיפור, ואינן מקלקלות את הבדיחה.

הוראת בימוי קצרה ומשעשעת מופיעה במיוזיקל "ימים רגילים" מאת אדם גווֹן:

.Claire (not fine): Fine

שייקספיר, שלא במפתיע, מבריק עם הוראת בימוי קצרצרה ויבשה, אך גם מצחיקה להפליא, במחזה The Winter's Tale ("אגדת חורף"):

.He exits, pursued by a bear

הוראות הבימוי כבטנה וכיסים

הוראות הבימוי הן סוג מרתק של טקסט, במובן זה שלא ברור לגמרי מיהו הקהל שלו. אם רואים מחזה, תסריט או תסכית כטקסט שנועד להפקה ולביצוע, הרי שהחלק הזה שלו לא יגיע אל הקהל, ולכן מספיק שיהיה פונקציונלי. אם נשווה את התסריט או המחזה לבגד, הוראות הבימוי הן התפרים הפנימיים והבד שממנו עשויים הכיסים, ואין צורך שיהיו יפים דווקא.

מצד אחר, גם אם החלק הזה של הטקסט יגיע לקומץ אנשים בלבד – המנהלים שיחליטו על ההפקה, הבמאית והשחקנים – אולי דווקא הם ראויים לכמה שורות פיוטיות ובדיחות פרטיות. וכפי שכבר ראינו, גם "מקבת'" וגם "אנשים מתים" כבר הגיעו אל הקהל גם כטקסטים כתובים או מוקראים בישיבה, ללא תפאורה ותלבושות. במפגשים כאלה יש חשיבות רבה להוראות הבימוי, שמפצות את הקהל על מה שאינו יכול לראות. ולבסוף, ייתכן שסיבה עיקרית להוראות בימוי יפות או מצחיקות היא פשוט חדוות הכתיבה. אם נחזור לדימוי הבגדים, ישנם גם ז'קטים עם בטנה מרהיבה ומפתיעה, גם אם כמעט אף אחד אינו רואה אותה.

חלף עם הרוח

עוד סוגיה מעניינת היא מידת היציבות של הטקסטים האלה. האם הוראות הבימוי המינימליסטיות של "מקבת'" הן מה ששייקספיר כתב לשחקנים שלו ב"גלוב", או שכמה בדיחות פנימיות ודימויים נאים פשוט נעלמו בדרך? לעומת הרפליקות עצמן של המחזה או התסריט, ייתכן שהוראות הבימוי הן טקסט "מקודש" פחות, העשוי להשתנות עם חלוף הזמן או בין גרסה המיועדת לשחקנים לגרסה המיועדת לפרסום, אם יש כזו. הוראות הבימוי הן אם כן סוג של טקסט לימינלי: חלק מהיצירה, אבל לא תמיד; לעתים נסתר, לעתים לא; ואולי גם משתנה יותר משאר חלקיה.

אני מקווה שנראה בקרוב את "אנשים מתים" בטלוויזיה, כי הומור שחור נחוץ במיוחד דווקא בזמנים קשים. ואם ברצונכם לשמוע גם את גרסת התסריט, יהיו כנראה גם ערבי הקראה נוספים. לעדכונים, מוזמנות ומוזמנים לעקוב כאן.

*

תמונת הז'קט עם הבטנה המפתיעה מכאן. ותודה ללין ולאייר, שיודעים למה.

איזה כוח-על הייתם רוצים, אילו יכולתם לבחור? אם חשבתם על קריאת מחשבות, או על היכולת לעוף או להיות בלתי נראים, קחו לכם אופציה מרעננת: כוח-על של מימוש ביטויים. כאשר מדברים על הפיל שבחדר, מופיע בחדר פיל, כאשר אומרים למישהו "זה כאילו אתה מנסה לנצח אותי עם ידיים קשורות מאחורי הגב", הידיים שלו אכן נקשרות מאחורי הגב, וכאשר אומרים "צ'יפס עליך", נו, הבנתם. כוח-העל הלא-סטנדרטי הזה מופיע בספר הילדים "מי רוצה כוח-על" (2020) של שירי צוק, שבאופן הולם מאוד, העניקה אותו למורֶה ללשון.

מימוש מילולי של ביטויים הוא אמנם יכולת נדירה בעולם גיבורי-העל, אך כמה סופרים זיהו את קסמו והעניקו אותו – לא לאחת הדמויות שלהם, אלא לעצמם. בחבורה המכובדת הזאת אנו מוצאים בין היתר את דאגלס אדמס, של סילברסטיין ואורלי קסטל-בלום, ועל השימוש היצירתי שעשו בכוח-העל הזה שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי ב"מה שכרוך".

עד סוף העולם

בפתיחתו המפורסמת של ספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (1979), הגיבור, ארתור דנט, מגלה שבולדוזר עומד להרוס את ביתו. הוא ממהר לשכב לפני הבולדוזר, וממשיך לשכב שם עד שחברו פורד מסביר למנהל האחראי על מבצע ההריסה שאם כבר ממילא אין אפשרות להתקדם, מדוע שארתור ופורד לא יקפצו לשתות משהו בפאב, ומנהל העבודה ימלא בינתיים את מקומו של ארתור וישכב לפני הבולדוזר. ארתור עדיין מודאג:

"אבל אנחנו יכולים לסמוך עליו?"

"אני עצמי," עונה לו פורד, "הייתי סומך עליו עד סוף העולם."

עד מהרה מתברר, שלא במפתיע, שמנהל העבודה הפר את הבטחתו וקם ממקומו, והבולדוזר הרס את ביתו של ארתור. מצד שני, סוף העולם אכן הגיע.

המימוש המילולי של הביטוי מצחיק משום שהוא מפתיע (זה לא מה שציפינו שיקרה), ומשום שהוא מקים לתחייה צירוף מילים שגור או "מטאפורה מתה" ומעיר את תשומת לבנו למשמעות מילולית שכבר הפסקנו לשים לב אליה.

"עיניו שוטטו אט אט סביב החדר"

שעשוע כזה מציע לנו של סילברסטיין ("העץ הנדיב") בשיר "Losing Pieces", המבוסס גם הוא על מימוש מילולי של ביטויים:

או בתרגומו של עמיתי איתי נבו (תודה, איתי!):

הָלַכְתִּי הַרְבֵּה, נָפַלְתִּי מֵהָרַגְלַיִם

קָרָאתִי וְקָרָאתִי, עַד שֶׁיָּצְאוּ לִי הָעֵינַיִם

אָהַבְתִּי חָזָק, עַד שֶׁנִּשְׁבַּר לִי הַלֵּב

הִתְפּוֹצֵץ לִי הָרֹאשׁ, זֶה כָּל כָּךְ כּוֹאֵב!

לָמַדְתִּי שָׂפָה, שָׁבַרְתִּי אֶת הַשִּׁנַּיִם

קָרַעְתִּי אֶת הַ***, כְּבָר נִשְׁבַּר לִי הַ***!

וְזֹאת הַסִּבָּה, רֵעַי וִידִידַי

שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִמֶּנִּי יוֹתֵר מִדַּי.

בצירוף מקרים נחמד, גם סופר המדע הבדיוני פיליפ ק' דיק בחר דווקא בביטויים הנוגעים לחלקי גוף לסיפור הקצר וההומוריסטי שלו The Eyes Have It (1953). גיבור הסיפור מאבד את היכולת להבין מטאפורות, וכך הוא קורא בבעתה תיאורים כגון "עיניו שוטטו אט אט סביב החדר ולבסוף נחו עליה", "ביקש את ידה" ו"איבד את הראש", ומבין בבהלה כי גזע של חייזרים עם איברים מתנתקים פלשו לכדור הארץ.

"סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי"

המימוש המילולי של ביטויים מקבל טוויסט אפל ב"דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום (1992), גם כאן – עם ביטוי הנוגע לגוף. דולי, או "דוקטור דולי שלמדה רפואה בקטמנדו", מוצאת ומאמצת תינוק ומרוב חרדה לחייו מנתחת אותו בלי הרף עד שהיא שוקלת להתקין "מין תריסול כזה" כדי לחסוך חתכים מיותרים. היא מנסה בלא הצלחה לבלום את הדחף לנתח את התינוק, ולבסוף חורתת על גבו את מפת ארץ ישראל. "מראה מפת ארץ ישראל המשורטטת בחובבנות על גבו של תינוקי העביר בי צמרמורת של עדנה. סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי"(ההדגשה שלי).

אם ביצירות הקודמות שראינו, המימוש המילולי של ביטויים היה מפתיע, מרענן ומשעשע, בידיה של אורלי קסטל בלום הוא עושה הרבה יותר מזה – למשל, מאיר לנו שנשים שחותכות בבשר החי כדי לשכך את מצוקתן חותכות לרוב בבשר של עצמן. דולי, להפתעתנו, חותכת לא רק את עצמה אלא גם אחרים, מחיות מעבדה וזרים ברחוב ועד תינוקה המאומץ.

ההמרה של "לחתוך בבשר החי" מביטוי או דימוי לממשות היא מבעיתה במיוחד בהקשר שאנו חיים בו, שהרי דולי חורתת בבשרו של התינוק דווקא את מפת ארץ ישראל, "כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך". חרדת האימהוּת של דולי היא חרדת האימהוֹת בכלל (היא מסרגת את כל חלונות הדירה ו"אפילו את החורים באמבטיה ובכיורים"), אך היא גם חרדת האימהות הישראליות והאימהות וההורים לחיילים – בפרט, חרדה שבימים האלה היא רבה מתמיד.

•

מחכים לשובם בשלום של כל החיילים והחיילות, החטופות והחטופים.

•

תודה רבה לכל מי שהצטרפו אליי לדיון במימוש מילולי של ביטויים בספרות, ובייחוד לשחר קמיניץ, איתי נבו, נדבי נוקד ותום בייקין-אוחיון.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות gstudioimagen  מ-Freepik.

"מוציאה לשון", פינתי בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" העוסקת בסוגיות לשוניות בספרות, התחפשה היום לפינתם הקבועה של יובל ומיה "ועיקרן תחילה – הספרות מגיבה על המציאות". והיות שהמציאות, אם להיות בוטים, מחורבנת, דיברנו על דימויים סקטולוגיים, כלומר דימויים שקשורים בצואה. וכדי לבטא איזו תקווה לגאולה, במקרה הזה מהביבים, דיברנו על דימויים ביצירות ספרות שקושרים את הפרשות הגוף דווקא לדברים גבוהים, רוחניים ויקרים.

כאשר סופרים נדרשים לעניין של הפרשות, זוהי במקרים רבים דרך לעורר תגובה עזה: לזעזע ולהדהים, להצחיק או לרגש – לדבר גלויות על נושא שנחשב גם מלוכלך, טאבו, וגם פרטי ואינטימי מאוד. ושלא במפתיע, שלושת היוצרים שנדבר עליהם היום, בני ארצות שונות, כותבים בז'אנרים שונים וחלקם גם בני מאות שונות, כולם אינם מהביישנים ושלושתם היו נועזים הן בכתיבת ביקורת חברתית ופוליטית והן בכתיבה על מין וארוטיקה.

"גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים"

זמן קצר לאחר שצ'כוסלובקיה נכבשה על ידי ברית המועצות בשנת 1968, פוטר הסופר הצ'כי ולימים גם הצרפתי מילן קונדרה ממשרתו כמרצה לספרות במכון ללימודי קולנוע ונאסר להעסיקו בתחומו או לפרסם את כתביו. ברומן "ספר הצחוק והשכחה" (1979) מספר קונדרה כי כמה מחבריו הצעירים – "צעירים עד כדי כך ששמותיהם לא הופיעו עדיין ברשימות של הרוסים" – סייעו לו לכתוב בשם בדוי; אחת הידידים הצעירים האלה הייתה עורכת של שבועון מצויר לנוער, שהזמינה אותו לכתוב בשבועון טור אסטרולוגי. בשלב מסוים גילתה המשטרה את העניין, והעורכת הצעירה של כתב העת ביקשה לפגוש את קונדרה בדחיפות בדירת מסתור.

קונדרה הגיע, דפק בדלת ולא נענה. הוא המתין לנערה שתגיע, אך רק אחרי זמן רב שמע צליל מים יורדים בשירותים בתוך הדירה. נקרא מה היה אז (תרגום רות בונדי):

באותו הרגע הרגשתי כאילו הניח מישהו בתוכי גוש-קרח של חרדה. לפתע חשתי בתוך גופי שלי את פחדה של הנערה, שלא היתה מסוגלת לפתוח את הדלת משום שהחרדה הפכה את קרביה […] אך עוד דבר זכור לי מאותה פגישה אחרונה עם ר. תמיד אהבתי אותה בדרך התמימה, הבלתי-מינית ביותר. כאילו היה גופה מוסתר תמיד כליל מתחת לפקחותה הזוהרת, התנהגותה השקולה וטעם בגדיה. הנערה הזאת לא הותירה לי לי אפילו סדק קטן שדרכו יכולתי לתפוס זיק של מערומיה. אך לפתע בתר אותה הפחד כסכין-קצבים. נדמה היה לי כאילו היא חשופה לעיני כמו גופת עגל שסועה התלויה על אנקול. ישבנו זה ליד זו על ספה בדירה שאולה, מבית-השימוש נשמע קול שקשוק המים הממלאים את המיכל, ולפתע תקף אותי דחף עצום לשכב אתה […] להתנפל עליה ולכבוש אותה בחיבוק אחד על כל ניגודיה המסעירים שקשה לשאת אותם, על לבושהּ המושלם וקרביה המשתוללים, על תבונתה ופחדה, על גאוותה ויגונה. נדמה היה לי שבניגודים אלה טמונה היתה ישותה – האוצר, גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים. רציתי לקפוץ עליה ולחטוף אותו לעצמי. רציתי לבעול אותה, על צוֹאתה ועל נשמתה האין-סופית.

נשים לב שהקטע הזה, שמספר לנו (בין היתר) על שירותים, מצליח להיות מרגש ושובר לב, או כמו שאוהבים לומר בפייסבוק, מכמיר לב; שקונדרה קושר, על ידי הפחד של האשה הצעירה והאמיצה הזאת, בין רגשותיה לבין כאב הבטן שלה, "קרביה המשתוללים"; בין "מערומיה" הרגשיים למערומיה הפיזיים המדומיינים; ואת כל אלה יחד הוא מתאר כ"ישותה … גוש-הזהב, היהלום הנסתר במעמקים" – דימוי מבריק שקושר בדייקנות בין "צוֹאתה" ל"נשמתה האין-סופית". ויש פה גם מבט של גבר שמופתע במידת-מה לגלות שאשה יפה, כן, הולכת לשירותים – תכף נראה יצירה נוספת שיש בה הפתעה כזו.

"אמת נכרת ע"פ סרחונה"

המשורר והמתרגם ה(בין השאר) פרובוקטיבי אהרן שבתאי עשה שימוש תמציתי ואלגנטי בדימויים מתחום הנוחיות בפואמה שלו "ההרצאה הראשונה" (1985; ראתה אור גם בתוך ספרו "שבע פואמות"). במציאות אלימה וגסה, אומר לנו אהרן שבתאי, החוכמה והאמת צריכות לשקף את המציאות הזאת. ושוב, כפי שקונדרה קישר בין צואה לנשמה ודימה את שתיהן, למעשה, לזהב וליהלום, אהרן שבתאי יוצר דימוי שקושר בין גבוה לנמוך, הפעם בכיוון ההפוך – בין אמירת דברי אמת וחוכמה לבין פעולת מעיים.

"הרי ניחשת כבר לפי הריח"

נמשיך לג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר" וגם מחבר השיר "חדר ההלבשה של הגברת" (1732; מקור, תרגום). השיר הוא מפגן לשוני וירטואוזי, גם בתיאורי הטינופת השופעים, הדוחים והיצירתיים שבו וגם בקצב ובחריזה המושלמים שלו, שהמתרגם רונן סוֹניס עשה איתם צדק גמור. אז מה יש לנו בשיר:

חמש שעות (וכי אפשר פחות?)

טורחת סִילְיָה בין המלתחות;

האלילה יוצאת מתוך חדרה,

כולה חוטי זהב ותחרה.

נודע לסְטְרֶפוֹן שהחדר ריק

ובטי עסוקה כעת הרחק,

והוא חמק לו פנימה בִּלְהיטות

לסקור שם כל סחבה וכל סמרטוט;

למען יובהרו העניינים,

הנה כל ממצאיו מצויינים: […]

אחרי תיאורים משעשעים של חלוק מלוכלך, מסרק דוחה, "כיור נתעב" וכיוצא באלה, הנער סטרפון מגלה את תיבת השירותים, כלומר שירותים שאינם מחוברים לצנרת אלא מוחבאים בתוך תיבה נאה עם מכסה:

כי סטרפון המוכן לכל טרחה

כמֵהַ להציץ לתוך תוכה;

הו, סטרפון, סטרפון, מה אתה טורח?

הרי ניחשת כבר לפי הריח.

כשם שמתיבת פנדורה, עת

אֶפִּימֶתֵאוּס בתוכה חיטט,

פרחו לפתע אלף תחְלואים

וטסו מעלה, אל הרקיעים,

אבל בתחתיתהּ של התיבה

נותרה גם נחמה אחת: תקווה –

כך סטרפון, שהרים המכסה

כדי לבדוק על מה הוא מכסה,

הפיץ לרוח אלף סרחונות,

אך לא היו לנער כוונות

לצלול לשם ולטנף ידיו

בחיפושים אחרי תקוות השווא.

הו, מי ייתן וחפץ כה נורא

לא יֵרָאֵה עוד בין כתלי חדרהּ!

הו, מי ייתן והעלמה תזכור

"סודות מעמקים" היטב לשמור!

[…]

כשסיורו המלכותי נשלם

חמק לו סטרפון ההמום משם

לוחש בתשוקתו המלובנת:

"הו! סיליה, סיליה, סיליה מחרבנת!"

נשים לב שאילו העלמה סיליה – שפירוש שמה הוא "שמימית", כמו celestial באנגלית, שם משעשע בהקשר השיר – הייתה פולשת לחדר ההלבשה של הנער סטרפון ומגלה שהוא, שומו שמיים, משתמש בשירותים, העניין היה כנראה מרעיש פחות. כמו אצל קונדרה, ההפתעה היא בעיקר לגבי נשים, ובפרט צעירות ויפות. מכל מקום, סוויפט מדמה את תיבת השירותים מעוררת החלחלה לתיבת פנדורה מלאת התחלואים מן המיתולוגיה היוונית, אך בעוד שבתחתית תיבת פנדורה, לאחר שכל האסונות והמחלות נמלטו ממנה לרדוף את המין האנושי, נותרה התקווה – הנער סטרפון איננו עומד לתחוב את ידיו לתיבה כדי לחפש את התקווה הזוהרת בתחתיתה,

The bottom of the pan to grope,

And foul his hands in search of Hope.

•

תודה רבה לתמי אילון-אורטל, להילה אהרון בריק ולוויקטור מקברייד על עזרתם באיתור היצירות.

Image by Wolfgang Eckert from Pixabay

פוסט זה הוא פוסט המשך לפוסט הקודם, "רצינו שהם יופתעו", העוסק בהיבטים אחרים של סדרת ספרי הפנטזיה "מגיסטריום".

•

מסיבות שונות, וסתם כדי שיהיה מעניין, קראתי את סדרת "מגיסטריום" של הולי בלק וקסנדרה קלייר החל מן הספר השני ועד לחמישי ורק אז את הראשון, כמה מהספרים במקור וכמה בתרגומה המעולה כתמיד של יעל אכמון. כך קרה שפגשתי את זאב המחמד של קאל, ששמו Havoc באנגלית ו"הַשְמִידוּ" בעברית, בלי לגלות עד לקראת סיום הקריאה מה עומד מאחורי בחירת התרגום הזאת. ובכן, בספר הראשון הנער קאל מסביר לחבריו למה הוא רוצה לקרוא כך לזאב:

It's from a play my father liked. 'Cry havoc, and let slip the dogs of war.' He's definitely, I don't know, one of the dogs of war.

המחזה הוא "יוליוס קיסר" של שייקספיר, וזוהי הזדמנות להיזכר לרגע בג'רושה, גיבורת "אבא ארך רגליים" של ג'ין ובסטר, כאן בתרגומה היפה של לי עברון:

אם מדברים על ספרות קלאסית, קראת פעם את "המלט"? אם לא, תקרא מייד. זה ממש אדיר. שמעתי על שייקספיר כל החיים שלי, אבל לא ידעתי שהוא באמת כתב כל כך טוב; תמיד חשדתי שהוא נשען בעיקר על המוניטין שיצאו לו.

אכן, האיש ידע לכתוב. ונחזור לזאב של קאל: המתרגמת יעל אכמון נדרשה אם כן להעניק לו שם עברי על פי השורה הידועה הזאת מ"יוליוס קיסר". הזאב של קאל היה יכול להיקרא בעברית "הֶרֶס", מילה קרובה בצלילה ובמשמעותה ל-Havoc, שמו במקור, ומתאימה גם בהקשר של המחזה. אך אכמון החליטה על בחירה בעלת עומק תרבותי רב יותר, המתייחסת לתרגום קיים, מה גם שקאל עצמו אכן מצטט שורה שלמה מהמחזה. למרבה השמחה, ישנם כמה וכמה תרגומים של "קיסר" לבחור מביניהם. נציץ בכמה מהם, לא לפי סדר מסוים (כל אלה שנתקלתי בהם של מתרגמים גברים, אגב):

תרגום דורי פרנס:

               תִּצְעַק מִגְּבוּל עַד גְּבוּל

בְּקוֹל שֶׁל מֶלֶךְ "לְהַשְׁמִיד הַכֹּל",

וּתְשַׁחְרֵר מִן הָרְצוּעָה אֶת כַּלְבֵי

הַמִּלְחָמָה

אלתרמן (הוזמן בעבור תיאטרון הקאמרי בשנת 1954 וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בראשית שנות השישים):

מאיר ויזלטיר (זמורה-ביתן, 1999):

יוסף ג' ליבֶּס (הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1940):

א' א' ליסיצקי (הוצאת עם הספר, 1959):

וכך זאב המחמד היה יכול להיות "כיליון", אולי האפשרות הטריוויאלית מבין הקיימות כאן, או לחלופין "שאולה" או אפילו "בֹּזּוּ בָזֹז" – אפשרות שאין להתכחש לקסמה. אך אכמון בחרה ללכת בעקבות התרגום של ויזלטיר ולקרוא לזאב "הַשְׁמִידוּ", בחירה שהיא גם נועזת וגם חיננית. למעשה, זוהי בחירה כה מוצלחת עד שבעיניי היא דוגמה ל"תוספת ערך בתרגום".

•

הפוסט מוקדש לחיילי צה"ל שנלחמים כעת בעזה. כולנו במחשבותינו איתכם.

•

תודה רבה מאוד לויקטור מקברייד ולמיקי מלץ על עזרתם באיתור התרגומים השונים לשורות מ"יוליוס קיסר".

התמונה שבראש הפוסט היא פוסטר שנמצא למכירה כאן.

משהו נחמד, כי באמת צריך: עדכון קטן וראוי במילון רב-מילים (בתמונה למעלה). מה קרה כאן ולמה? בטרם נענה על השאלה הזאת, נהרהר קצת יחד על מילונים כראי החברה.

שאלה של זמן

מילונים משקפים בהכרח את ערכיהם של מחברי המילון ושל החברה שהם שייכים אליה. להמחשה קצרה, נסתכל בהגדרת המילה "הומוסקסואליות" במהדורה הישנה של מילון אבן שושן (כרך משנת 1966): "תשוקה מינית סוטה של גבר או אשה אל בן-מינם". במילון רב-מילים המקוון, לעומת זאת, ההגדרה של "הומוסקסואליות" היא: "משיכה מינית של גבר או של אישה אל בני מינם, ובעיקר של גבר אל גברים אחרים". רב-מילים אף מוסיף את הדוגמאות האלה בערך "הומוסקסואל": "המועדון הזה מיועד להומוסקסואלים וללסביות בלבד" ו"האגודה לשמירת זכויות הפרט מגינה על זכויותיהם של ההומוסקסואלים, הלסביות והביסקסואלים בישראל".

יפה. אבל ההשוואה בין שני המילונים האלה מאפשרת לנו להבחין בעוד דבר-מה מעניין. מילון מודפס הוא בגדר תמונה קפואה, המשקפת את תפיסותיהם (וכמובן את ידיעותיהם) של מחברי המילון ובני זמנם בזמן כתיבת המילון, עד לחתימתו והבאתו לדפוס. מילון מקוון, לעומת זאת, יכול להמשיך להתעדכן ולהשתנות.

מילון רב-מילים אמנם החל את דרכו ב-1997 כמילון מודפס, אך כיום הוא קיים בצורה מקוונת. המשמעות הברורה היא שאפשר להמשיך לעדכן את המילון, ומערכת המילון אכן עושה זאת. משמעות נוספת, ופחות בולטת לעין, היא שלקהל הקוראים והקוראות יש אפשרות לפנות בהערות ובבקשות, ולמערכת המילון יש אפשרות להתייחס אליהן – וגם את זאת היא עושה.

לא נהניתםן? ספרו לנו

מי שנעזרים בקביעות במילון רב-מילים עשויים לגלות, לדאבון ליבם, כי המילון המועיל והמצוין הזה מבטא ברבים מערכיו תפיסה סקסיסטית. התפיסה הזאת מתגלה הן בעצם הבחירה של המילים הקיימות במילון (כפי שנראה מיד), הן בהגדרותיהן והן בבחירת המשפטים לדוגמה, כפי שממחיש לנו למשל הערך "היסטרי" (עם הצמד המופלא "אי-אפשר להרגיע אותה. צריך לחכות שהבכי ההיסטרי שלה ייפסק" ו"אל תספר לה מה קרה, אתה לא יודע שהיא היסטרית?").

ראיית העולם הסקסיסטית מתגלה במילון רב-מילים באופן כה בולט, שרבות הבחינו בכך ופנו למערכת המילון בבקשות לתקן ולעדכן; על בקשות כאלה תוכלו לקרוא למשל בבלוג "בית המילים" של ריבי רונן וינשטיין ובקבוצת הפייסבוק "צדק לשוני" בניהולן של ד"ר מיכל שוסטר, תמי אילון-אורטל וחמוטל ילין. תמי אילון-אורטל העירה, למשל, על ההגדרות של המילים "רפואה" ו"סיעוד": "רפואה" הוגדרה בין היתר כ"מקצועו של הרופא" ו"סיעוד" כ"מקצועה של האחות". בעקבות הפנייה שונו ההגדרות, וכיום הניסוח הוא "רפואה: עיסוקם או מקצועם של הרופאים והרופאות" ו"סיעוד: מקצועם של האחים והאחיות (בבתי החולים, במרפאות וכד')". חמוטל ילין ביקשה להוסיף למילון את המילה "קברניטה" כצורת הנקבה של "קברניט", בדומה לצמדים "שחקן-שחקנית", "מנהל-מנהלת" ועוד, ונענתה בחיוב.

דוגמאות כגון אלה מבהירות כי מערכת מילון רב-מילים אמנם לא עשתה עד כה מאמץ מרוכז לעבור על המילון באופן שיטתי ולעדכן ולתקן את התפיסות הבעייתיות המתבטאות בו, אך היא מקבלת הערות ובקשות ומיישמת אותן ברצון. אפשר אפוא לומר שהמילון כפי שהוא משלב את תפיסותיהם של מחברי המילון המקורי, לפני למעלה מ-25 שנה – עם השקפותיו של ציבור המשתמשות והמשתמשים במילון כיום; התוצאה פסיפסית משהו. האמירה כי המילון מבטא את ערכיהם של "מחברי המילון ובני זמנם" היא לפיכך נכונה ומעניינת במיוחד בהקשר של מילונים מקוונים.

נחזור אם כן לתמונה שבראש הפוסט, מתוך הערך של הביטוי (הלא אלגנטי ביותר) "יחד עם זאת" במילון רב-מילים, בעבר וכיום. לפני כמה חודשים כתבתי לאנשים הטובים במילון שהדוגמה "היא עושה מאמצים גדולים לפתח את הקריירה המקצועית שלה, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים" עלולה ליצור אצל מישהו, למשל אצל המשתמשים הצעירים יותר של המילון, את הרושם שהבית והילדים הם באחריותה הבלעדית של האשה. מיד הבטיחו לתקן, ואתמול נזכרתי בעניין ומצאתי את הדוגמה המעודכנת: "בני הזוג עושים מאמצים גדולים לפתח את הקריירות שלהם, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים".

נחמד במיוחד שהדוגמה לא הוחלפה במשהו שונה לגמרי ("יחד עם זאת, עזרה מהמדינה עדיין אינה נראית באופק") אלא הורחבה ומתארת בפירוש שני בני זוג שיש להם קריירות והם גם מטפלים בבית ובילדים. יופי.

•

ובהזדמנות זו, חברת פייסבוק מקסימה שלחה לי את התמונה הזאת: "מוציאה לשון" שלי באזור הספרים בעברית של ספרייה ציבורית בבלוויו, פרוור של סיאטל. למטה: זאת בלוויו. תודות רבות לטריליאן! ואם אתם רוצים שלספרייה של בלוויו לא יהיה משהו שאין לכם, "מוציאה לשון" כרגיל כאן וכאן ובשאר המקומות המקובלים (בימים הקרובים גם בהנחות Blue Friday).

שיהיו בשורות טובות.

חודש אחרי שבת ה-7 באוקטובר, שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" על משמעות שמותיהם של כמה מהיישובים בעוטף עזה. שמותיהם של היישובים האלה הם מעין היסטוריה קצרצרה של ישראל – לא במפתיע, כי במידה רבה, זה בדיוק מה שנועדו להיות. קראנו גם כמה קטעים מ"מקום אחר ועיר זרה", הרומן בחרוזים של מאיה ערד; ערד גרה בילדותה בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה, ואף שנחל עוז אינו נזכר בספר מפורשות, חוויית הקיבוץ שלה משתקפת בו. סיימנו בשיר "שדרות" של שמעון אדף.

•

נפתח אם כן בשמות, מן היישובים הוותיקים אל הצעירים יותר.

קיבוץ בארי הוקם במוצאי יום כיפור תש"ז-1946, במסגרת תוכנית 11 הנקודות, שבה הוקמו בלילה אחד 11 נקודות יישוב בנגב הצפוני. בארי נקרא על שמו של ברל כצנלסון, ש"בארי" היה שמו העברי. מבין הדברים הרבים שאפשר לומר על ברל, או בארי, כצנלסון, נזכיר כי היה העורך המייסד של העיתון "דבר", שעוד ניתקל בו כאן, וכי נוסח ה"יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל ("יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים"…) מבוסס על נוסח ההספד שכתב לנופלי תל-חי, טרומפלדור וחבריו.

קיבוץ נירים נוסד אף הוא ב-1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות. במיקומו המקורי, מעט דרומה יותר, נקרא הקיבוץ "דַנגוּר", על שמו של הרב שלום דנגור מבגדד ששימש כרב קהילה בסואץ, מצרים, וקנה בכספו את אדמות האזור בעבור התיישבות יהודית. ב-1949 עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי וזכה לשם "נירים" משום שכמה ממייסדי הקיבוץ היו חברי גדוד "ניר" של השומר הצעיר. (אף שהקיבוץ כבר אינו נושא את השם "דנגור", משפחת דנגור לדורותיה תרמה למטרות רבות, בעיקר כאלו הקשורות לחינוך, בישראל ובבריטניה, ומלגות, מכוני מחקר ועוד נקראים על שמה.)

קיבוץ רֵעים נוסד ב-1949. השם נבחר הן בשל שמו הערבי של התל הסמוך, "תל אלג'אמע" ("תל החבורה" או "תל הרעים"), וגם לזכרם של חברי גרעין שנפלו במלחמת השחרור. בתחילה נקרא הקיבוץ "תל רעים", והשם התקצר ל"רעים". בשבת 7 באוקטובר חדרו מחבלים לקיבוץ עצמו, ונוסף על כך הרגו לפחות 270 איש במסיבת טבע שנערכה בקרבת הקיבוץ.

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות נח"ל בשם "נחלאים א' – מול עזה", ומכאן קיבל את שמו כאשר הפך לקיבוץ שנתיים מאוחר יותר, ב-1953.

קיבוץ כפר עזה, שהוקם ב-1951, נקרא תחילה "יָגֵב", מילה מן המקרא שפירושה שדה. השם הוחלף בתוך זמן קצר בשם "כפר עזה" בשל מיקומו של הקיבוץ.

קיבוץ ניר עוז הוקם בשנת 1955. פירוש שמו הוא "תלם חזק", שם המציין היאחזות בקרקע, וקל לשער שכמו "נחל עוז" ו"כפר עזה", הוא מהדהד את המצלול של "עזה" הגדולה והסמוכה. עזה היא אחת הערים העתיקות באזורנו; היא מיושבת זה למעלה מ-3,500 שנה, ונזכרת בתעודות מצריות כגון מכתבי אל עמארנה וכן בתנ"ך, כעיר פלשתית ("חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי", יהשע יג ג).

העיר שֹדרות הוקמה כמעברה של עולים בשנת 1955. רבים מהעולים הועסקו בנטיעת שדרות עצים לאורך הכבישים מטעם הקרן הקיימת לישראל, ואזור שׂדרות היה אחד הראשונים שניטעו בו שדרות כאלה, ומכאן השם. ההגייה התקנית של "שֹדרות" היא בשין שמאלית, כיוון שהמילה "שדרה", למרות הכתיב השונה, קרובה למילה "סדר": שורה מסודרת של עצים.

אופקים, באופן מפתיע, החלה את דרכה בעולם דווקא כתחנת טרקטורים של המועצה המקומית "מרחבים". בעקבות גל עלייה הפכה בשנת 1955 למעברה ואחר כך ליישוב ממש. השם "אופקים", התואם את "מרחבים", קשור כנראה למרחבים הפתוחים המקיפים אותה.

המושב נתיב העשרה נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק יסעור מצפון לאל-עריש. המושב הוקם בשנת 1973 כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במיקומו הנוכחי בשנת 1982.

הקיבוץ הקטן חולית החל את דרכו כ"היאחזות נח"ל בסיני" ב-1977. לאחר פינוי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, הועתק הקיבוץ ב-1982 למיקומו הנוכחי בעוטף עזה. השם "חולית" ניתן לקיבוץ בשל חולות סיני שבהם הוקם לראשונה. חולית שייך לאזור בצפון הנגב הנקרא "חבל שלום", שהוקם בעקבות הסכם השלום עם מצרים וכמה מיישוביו נועדו למפוני חבל ימית.

•

הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" (2003), יצירת הביכורים של מאיה ערד, הוא ספר ישראלי מאוד הכתוב כמחווה תוכנית וסגנונית ל"יבגני אוֹנייגין" של פושקין. נבחר מתוכו כמה חלונות הצצה קטנים שמציעה לנו ערד אל חיי הקיבוץ בכלל ובצפון הנגב בפרט.

העולה החדש ג'יי משווה את נובמבר הישראלי החמים לשלג ולקור בקנדה:

המספרת, בתגובה, מתרעמת:

ובהמשך (אם כי נדייק כי הקיבוץ המופיע ללא ציון שם ב"מקום אחר ועיר זרה" נמצא דווקא בצפון הארץ):

ונסיים ב"שיר "שדרות" של שמעון אדף, מתוך ספרו "המונולוג של איקרוס" (1997):

לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב

אֶת הַחֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.

פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה

וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,

עַד שֶׁרָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה,

בְּעַיִן נְכוֹנָה,

אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַת גַּג הָעֲנָנִים,

עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי

אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָרְחוֹב.

לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵּי הָאַסְפַלְט

הִתְעָרֵב

בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,

כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגַד בָּהּ

וְסִפֵּר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה

לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה

לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵּף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,

לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיּוֹת סִירוֹת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.

עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְּעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית

כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.

רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהֲבָה מֻחְלֶטֶת.

שיהיו ימים טובים יותר, ושהחטופים יחזרו שלמים ובריאים במהרה.

•

בראש הפוסט מימין: בקיבוץ נירים; משמאל, מלכת היופי של בגדד בשנת 1947, רנה דנגור.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיונים בפייסבוק ותרמו להכנת הפינה והפוסט, ובייחוד למיכל שטיינר, עדה באר, ימימה עברון ויפתח בריל.