אקדמיה מטעם עצמם: על אנשים ודמויות שמתקנים זה לזה את השפה

דמויות ספרותיות שמתקנות זו לזו את השפה – העברית, או האנגלית, או הלטינית – זה היה נושא שיחתי עם יובל ומיה ב"מה שכרוך" לפני כמה ימים. הגעתי אל הסוגיה הלשונית-ספרותית הזאת בעקבות מחקר שד"ר נורית מלניק, בלשנית מהאוניברסיטה הפתוחה, הזמינה אותי לשמחתי להצטרף אליה כשותפה בו. במחקר אנו מנתחות קורפוס תגובות על פוסט של האקדמיה ללשון בפייסבוק, שבו המגיבים התבקשו לענות על השאלה: "מה הטעות בעברית שמוציאה אתכם מדעתכם?" כמה אלפי אנשים השיבו על השאלה, ואנו בודקות מהן התופעות הלשוניות שהמשיבים בחרו לציין כשגיאות מרגיזות ומהן התפיסות שהמגיבים מבטאים כלפי טעויות, טועים ותיקונים.

מבחינת גישתו לתקן לשוני ולתיקוני לשון, מחקרנו משתייך לסוג של דרך שלישית. רובנו מכירים את גישת התקן בתחום השפה, שלפיה "צריך" לדבר שפה תקנית ונכונה. לעומתה, רוב הבלשנים מעדיפים את הגישה התיאורִית (דסקריפטיבית): לפי גישה זו שפה היא תופעה טבעית ואין טעם לנסות למשטר אותה, אלא רק לחוקרה. המחקר שלנו שייך לגישה שלישית, שלפיה עצם השיח השיפוטי על השימוש בשפה, השאיפה לקבוע תקן של נכון ולא-נכון, ההתנשאות על מי שטועה או "טועה" וכן הלאה, הם כשלעצמם אחד המאפיינים המובהקים של שפה אנושית, והם ראויים למחקר לא פחות מתופעות לשוניות אחרות.

תוך כדי המחקר הבנתי שהספרות, כמו במקרים רבים אחרים, הייתה שם קודם, וגם לה יש מה לספר לנו על שגיאות ועל תיקוני שגיאות בלשון.

"הוא האמין כי ביטא את דבריו בהיגוי לתפארת"

נפתח בשיר מס' 84 של המשורר הרומי קאטולוס, מן המאה הראשונה לפנה"ס. הנה הוא בתרגומם של רחל בירנבאום ודוד וייסרט ("שירי קאטולוס", מוסד ביאליק, 1989):

קאטולוס לועג לאריוס משום שהוא הוגה את העיצור "א" כ"ה" ("בְּשׂוֹרָה הֲיֻמָּה"). מה מקורו של ההיגוי המנושף הזה של אריוס? בירנבאום ווייסרט מציגים שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שההיגוי הזה קשור למוצאו ה"נחות" מבחינה חברתית של אריוס, כפי שמשתמע מההתייחסות למשפחתו. לחלופין, ידוע כי בהשפעת היוונית הייתה בלטינית של אותה תקופה נטייה לנישוף של עיצורים מסוימים, וייתכן שההיגוי הזה של אריוס נבע מניסיון מוגזם להישמע יווני יותר ולכן משכיל וממעמד חברתי גבוה יותר.

דוגמה ישראלית להקשר החברתי של תיקוני לשון אנו מוצאים בספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילֹה (עם עובד, 2005). סימונה, ילידת מרוקו שעובדת במעון לפעוטות בעיירה בצפון הארץ, מספרת כיצד מנהלת המעון מעירה על שפתן של המטפלות:

הפה שלה מלא בעוגיות-בוטנים של סילבי, ומה היא עושה, מתקנת לה את העברית: "לא שבע – שבעה, לא סינור – תאמרי סינר. אני לא רוצה יותר לשמוע שאת אומרת יושן. הילדים הקטנים זה טבולה רסה, לוח חלק, מה שהם שומעים הם תופסים מיד. אל תשכחנה שזאת האחריות שלנו ללמד אותם לדבר עברית נכונה." … לא תשמע חצי מילה ממה שסילבי באה להגיד לה. שוכחת לכתוב על הניירות שלה שצריך להזמין מהארגון שבעה סינורים. גם לא כותבת שצריך שבע סינרים. אבל מה? עברית יש לה. … הביאו אותנו כולנו עולים חדשים, ערבבו קצת ושפכו לתבנית-אפייה. עוד לא הספקנו להתקרר מהתנור, באה הסכין של העברית, עשתה אותנו שתי חתיכות: אחד שמתקן את הדיבור, ואחד שמתקנים לו אותו.

שילֹה, דרך עיניה של סימונה, מצביעה על כמה תופעות לשוניות-חברתיות: ראשית, מאפייני השפה של מנהלת המעון, ניצולת שואה יוצאת אירופה ("טבולה רסה", "אל תשכחנה"), וההערות שלה על שפתן של העובדות, משמשים אותה לסימון עליונותה התרבותית עליהן. שנית, המנהלת שקועה כל כך בהערותיה שכלל אינה מקשיבה לבת שיחה (על עניין זה כתבתי גם בפרק "להיות או לא להיות קרציות" בספרי מוציאה לשון).

על תיקוני לשון ואהבה

תיקוני לשון כביטוי להתנשאות מופיעים גם בספריו של מאיר שלו, כגון ב"עֵשָׂו" (1991), שבו האב אברהם לועג לעברית המשובשת של האם הגיורת שרה – ביטוי לזלזול שלו כלפיה ולקטנוניות שלו באופן כללי, המשניאים אותו על ילדיו, אם כי לצערם לא על אשתו.

גבר המתקן את שפתה של בת זוגו מופיע גם בספר אחר, אחד האהובים עליי: "תייר מזדמן" (The Accidental Tourist, 1985) של הסופרת האמריקאית אן טיילר. הספר מתחיל בהתפוררות יחסיהם של מייקון לירי ואשתו שרה, הרואה אותו כמקובע בהרגליו, שמרן, טרחן ונודניק, ואינה יכולה לשאת את תיקוניו והערותיו לאנגלית שלה ואת הרגלו "לשלוף את המילון בכל הזדמנות". האשה החדשה המפציעה לבסוף בחייו של מייקון היא מיוריאל, נבונה אבל לא-משכילה. למייקון יש הרבה הערות גם על האנגלית שלה, אבל בניגוד לשרה, מיוריאל אינה מתרגשת מהן, כמו בשיחה החמודה הזאת:

מייקון מעיר על השימוש של מיוריאל במילה disinterested ומציע לה להשתמש במקומה במילה uninterested (בעניין זה יש אגב דעות שונות, ומדובר יותר בהעדפה סגנונית מאשר בטעות ממש: יש מי שמשתמשים במילה disinterested כפי שמיוריאל עושה כאן, במשמעות של חוסר התעניינות, ויש מי שמעדיפים לשמור אותה למשמעות של היעדר אינטרסים). מיוריאל מקבלת את התיקון בנחת ("exactly") וממשיכה בדבריה כאילו מייקון לא העיר לה, אלא הבין אותה והסכים איתה.

יחסן השונה של שתי הנשים לתיקוני הלשון של מייקון משקף בזעיר אנפין את יחסן למייקון עצמו: מבחינתה של שרה, ההערות האלה מסמלות את כל התכונות של מייקון שהיא כבר אינה יכולה לשאת, וגורמות לה לחוש שהוא מעדיף להעיר על בחירות השפה שלה מאשר להקשיב לה. הסופרת אומרת לנו כך שהיחסים בין שרה ומייקון הגיעו למבוי סתום ולתחושת מיצוי. לעומת זאת, לדידה של מיוריאל זוהי פשוט אחת הדרכים של מייקון להשתתף בשיחה. מיוריאל ומייקון פורחים זה בחברתו של זה ונהנים זה מזה, וההבדלים ביניהם אינם מפריעים להם.

אם כן, לא רק שפת הדיבור והכתיבה שלנו, אלא גם יחסנו לשפה התקנית עשוי לחשוף הרבה עלינו ועל האופן שבו אנחנו רוצים להיתפס. האם אנחנו רואים את עצמנו כמשכילים, קרובים לנכסי התרבות של עמנו וקצת גם אחראים עליהם? או אולי אנחנו מעדיפים לראות את עצמנו כמרדנים ואותנטיים? האם אנחנו מעירים לזולת על לשונו, כמו מנהלת המעון אצל שילֹה, או מתנשאים בלב, כמו קאטולוס? וכדבריהם של יובל ומיה בסיום הפינה, הערות על שפתו של הזולת יכולות ללמד אותנו המון לא רק על מעמד, אלא גם על יחסים ואהבה – בין שהמעירים הם אנשים אמיתיים ובין שהם דמויות ספרותיות.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק בסוגיית הדמויות הספרותיות המתקנות שגיאות לשון, ובייחוד לליה נירגד, מיקה דפני-זית ואביעד שטיר.

מחכים לחזרתם בקרוב של החטופות והחטופים, לשובם בשלום של החיילים, לחזרתם של המפונים לבתיהם בצפון ובדרום.

התמונה שבראש הפוסט באדיבות kues1, Freepik