התמונה שלמעלה אולי לא נראית לכם כמו צילום של הברקה עיצובית, אבל בואו נסתכל שוב. בין הצינורות למנוע של המזגן ישנו שלט שאומר – מה בעצם? רוב הקוראים יפענחו אותו כנראה כך: "אלוף המזרונים". לעומת זאת, קוראים רגישים לתקן, שיודעים שהצורה התקנית של המילה הזאת היא "מזרן", מוזמנים לקרוא אותו כ"אלוף המזרנים", מבלי לפענח את הספרה 1 כאות ו"ו.

השלט התמים-למראה הזה הוא אפוא טקסט כפול, המציע שתי קריאות אפשריות ופונה לקהלים שונים (בכוונה? אולי). הפנייה הכפולה הזאת היא "שקטה", אינה מושכת תשומת לב לעצמה ואף אחת מהקריאות אינה מפריעה לאחרת.

בכך השלט הזה דומה להגדרה האלגנטית של המילה "כלום" במילון ההווה כ"שום דבר", המתאימה גם למובן המקורי של המילים (משהו) וגם למובנן הרווח כיום – היעדר, אין: כך או כך, "כלום" ו"שום דבר" הם אכן שקולים.

פעם החמיאו לי שיש לי עין טובה לבחירת ציטוטים מתוך ספרים ל"גַבִִּים" ולדפי יח"צ. ובכן, ניסיתי לבחור לכם ציטוט מתוך השיר הזה של ידידי צבי עצמון, שהוציא לאור ספר שירה חדש ומעולה, ישּירים. באמת שניסיתי, אבל אי-אפשר. פשוט קראו את השיר:

ביכורים, קיץ תשע"ד

שַׁיָּרוֹת שַׁיָּרוֹת, נוֹשְׂאִים טְנָאִים

סַלִּים, סִירִים וַחֲבִילוֹת

וּמַגָּשִׁים,

מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת וִיחִידִים,

יְלָדִים וּבְנֵי נֹעַר בִּקְבוּצוֹת,

וְאִרְגּוּנִים וַחֲבָרוֹת

וּסְלֶבָּאִים

עוֹלִים, מִכָּל הָעֲבָרִים,

מֵהַשְּׁכוּנוֹת, מִמּוֹשָׁבִים וּמֵעָרִים מְרֻחָקוֹת בְּהַסָּעוֹת

אֶל הַמִּבְנֶה הָרָם

לְלֹא הֶפְסֵק, גַּם לֹא בִּשְׁעַת הַבִּקּוּרִים

וּמַגִּישִׁים מְנָחוֹת

לַכֹּהֲנִים

מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס,

חֲבוּשֵׁי אֹזֶן,

מְחֻבָּרִים לְצִנּוֹרוֹת וְשַׂקִּיּוֹת נוֹזְלִים,

וּמִי שֶׁרֹאשֵׁיהֶם עֲטוּפִים סְחוֹר סְחוֹר

בְּתַחְבּוֹשׁוֹת,

וּמַשְׁאֵבוֹת וּמוֹנִיטוֹרִים,

וּכְסוּיֵי הָעֵינַיִם.

וּלְצִדָּם, כִּלְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע

וָאֹשֶׁר

שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל הַהוֹרִים

הַשַּׁכּוּלִים.

את השיר הזה כתב צבי לאחר שבנו עמוס נפצע במבצע צוק איתן. יכולנו לומר הרבה דברים על השיר – על דימוי העלייה לרגל לבית החולים, על ה"סלים וסירים וחבילות" שמביאים המבקרים כטְנָאִים של ביכורים, על החיילים הפצועים ככוהנים "מְקֻבְּעֵי רֶגֶל וָיָד בְּמוֹטוֹת בַּרְזֶל, בָּרְגֵי פְּלָדָה וָגֶבֶס, חֲבוּשֵׁי אֹזֶן". יכולנו לשים לב לתיאור של ההורים כ"לְוִיִּים שְׁטוּפֵי דֶּמַע", הרומז מן הסתם ל"אומה שטופת דמע וקסם" במגש הכסף של אלתרמן. יכולנו לחשוב על המבצע הצבאי התורן כאחד משלושת הרְגָלִים הקבועים בלוח השנה, טקס החוזר בהכרח וגובה את מחיר האימה שלו. יכולנו אפילו – אחרי הכל, אנחנו בבלוג המתאים – לחשוב על צורת הרבים החיננית סְלֶבָּאִים. אבל קשה להוסיף על השיר הזה. לכן נמשיך לשיר אחר של צבי: "נקר, הבנת הנקרא".

"נקר" ראה אור בעיתוי מצוין – בדיוק יחד עם קומיקס הציפורים המבריק של הקומיקסאית נעה כ"ץ; יצירות המתבוננות בציפורים בשילוב של האנשה ומבט מדעי חוקר מזמן לא היו כל כך בטרנד. צבי מתבונן בנקר, ה"מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים" בעץ הקשה, רק כדי למצוא תולעת; ושואל את הנקר ואת עצמו – למה להתאמץ כל כך? הרי יש דרכים קלות יותר:

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

למה להתעקש לקדוח בעץ כדי להשיג אוכל? למה לבחור דווקא בדרך הקשה? הדרורים אמנם אוכלים מהפח, אבל בואו, גם לאכול תולעים זו לא מציאה גדולה. צבי לא משאיר אותנו בערפל בשאלה מיהו הנקר, כלומר על מי הוא חושב:

כמו … אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

אבל גם מי שאינו משורר עשוי לתהות לפעמים על גורלו של הנקר.

•

והנה השיר כולו:

נקר, הבנת הנקרא

מַכֶּה

מַקִּישׁ

חוֹבֵט

קוֹדֵחַ. קוֹדֵחַ. רֹאשׁ צִפּוֹר

מֵטִיחַ מַקּוֹר בְּגֶזַע יָבֵשׁ,

בְּעַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל הַנֻּקְשִׁים,

בִּצְרִיף הַמַּחְסָן

קִירוֹת הָעֵץ, הַקּוֹרוֹת.

אוּלַי פַּעַם בְּאֶלֶף

שׁוֹלֶה תּוֹלַעַת לְהַחֲיוֹת נֶפֶשׁ

סָבִיב תִּלִּים שֶׁל הֶפְקֵר,

חֳמָרִים חֳמָרִים

גּוֹדְשִׁים אֶת הַפַּחִים. רַק לְהַבִּיט

בָּעוֹרְבִים, בַּצּוֹצָלוֹת, בַּדְּרוֹרִים

הַמּוֹצְאִים בְּשֶׁפַע לַחְמָם.

נַקָּר

מְטַרְטֵר וְקוֹדֵחַ, שָׁעוֹת וְיָמִים

בְּעֵץ. רַק בְּעֵץ. לֹא

עַל נְיָר אוֹ בְּאֶבֶן

זוֹעֶקֶת

מִקִּיר

כְּמוֹ נָבִיא קַדְמוֹנִי, פְּרוּעַ שֵׂעָר, אוֹ פֹּה וָשָׁם

אֵיזֶה מְשׁוֹרֵר

מְנַקֵּר מִתּוֹךְ שֶׁקֶט

תּוֹלְעֵי אוֹתִיּוֹת.

ספרו של צבי עצמון ישּירים ראה אור בהוצאת עיתון 77.

צבי זכה בפרס יהודה עמיחי, פרס הרי הרשון, פרס חולון, פרס אקו"ם, פרס עיתון 77, פרס ראש הממשלה ליצירה, פרס ברנשטיין לביקורת ופרס שר המדע לכתיבה, וכן במענקי קרן תל אביב והקרן לספרות יפה ירושלים.

סקוט מקלאוד, יוצר ותיאורטיקן של קומיקס, הצביע על כמה שלבים בהתפתחותו של אמן קומיקס, המתאימים – כפי שהבחין בעצמו – להתפתחותם של אמנים ויוצרים בכלל. בספרו Understanding Comics (שאף תורגם לעברית), מקלאוד מגדיר בין השאר את שלב ה"ביצוע", כלומר המיומנות (איך מציירים פנים? איך מציירים פרספקטיבה?); את שלב ה"מבנה", כלומר הארגון, התכנון והקצב של היצירה; ואת שלב ה"סגנון", כלומר פיתוח סגנון אישי וייחודי. אמן יכול לעצור לאחר כל אחד מהשלבים האלה, וכך להיות ביצועיסט טוב וראוי, או יוצר טוב בסגנון קיים, או אפילו אמן בעל סגנון ייחודי משלו. לחלופין הוא יכול להמשיך הלאה, כדי "לגלות את כל מה שצורת האמנות הזאת מסוגלת לעשות. יוצרים שבוחרים במסלול הזה הם במקרים רבים חלוצים ומהפכנים – אמנים שרוצים לטלטל את המערכת, לשנות את דרך המחשבה של אנשים, להטיל ספק בחוקים הבסיסיים ששולטים בצורת האמנות שבחרו". מקלאוד מציין כמה יוצרי קומיקס מהפכנים כאלה, ובהם – במשתמע – הוא-עצמו; כמהפכנים "בצורות אמנות אחרות" הוא מציין את פיקאסו, וירג'יניה וולף ואורסון וולס.

נזכרתי בתובנה הזאת של מקלאוד בעקבות הרצאתו המצוינת של נעם שכטר "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית". שכטר – מעצב, טיפוגרף ומרצה בבצלאל – אינו דרמטי כמו מקלאוד, אך בסגנונו הנינוח, הוא בוחן את האובייקט הוותיק הנקרא ספר מודפס, וספציפית – ספר אמנות או קטלוג אמנות מודפס, מפרק אותו לגורמיו ובונה אותו מחדש בדרכים יצירתיות ומפתיעות.

בתמונה שלמעלה, למשל, אנו רואים ספר הנפתח ומוחזק בדומה למחשב נייד. העיצוב יוצא הדופן של הספר ("שמעון שפירא עושה ארכיטקטורה", הוצאת מוזיאון ישראל) ממקם אותו בזמננו, עידן הקריאה הדיגיטלית. אך הוא עושה יותר מזה: הכיוון האנכי של הדפדוף מבטל את האוטומטיות שלו; הטקסט נמצא בדף התחתון, קרוב אלינו ונוח לקריאה, ואילו הסקיצות האדריכליות נמצאות בדף העליון, כך שהן ניצבות במרחק נוח מול העיניים.

צמד הספרים שבתמונה שלמטה, הקטן והגדול, ליווה את התערוכה "דליה אמוץ – ידיעת הארץ השחורה, בדרך אל שדות האור" (מוזיאון תל אביב, 2000). הגדול מבין השניים הוא קטלוג התערוכה; הקטן הוא ספרון שכתבה האוצרת, שרה ברייטברג-סמל. הטקסט של ברייטברג-סמל היה יכול, כמובן, להיכלל בקטלוג; אך השילוב בין המאמר לתמונות היה מכפיף את השניים לאותם אילוצים, למשל מבחינת גודל העמוד (על האופי הדיאלקטי של ספרי אמנות כתבתי פעם כאן). שכטר בחר אפוא להפריד ביניהם, ולעצב כל אחד מהספרים בהתאם למטרתו השונה; שני הספרים נמכרו יחד, בתוך מעטפת נייר גדולה.

ולבסוף, הדף המעניין שלפניכם הוא תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ", ספר נלווה לתערוכה בשם זה של יאיר גרבוז במשכן לאמנות עין חרוד (2013). שכטר חיפש אחר עיקרון מארגן לספר, ולבסוף החליט לארגן אותו פשוט לפי צבעי היצירות. תוכן העניינים הוא הברקה – במקום שמות היצירות, מופיעות בו תמונות מוקטנות שלהן, כך שעמוד התוכן הוא שיקוף חזותי של הספר כולו, ומגלה בלי מילים את ההיגיון של סדר הציורים.

תוכן העניינים של "ארץ ישראֶ" הזכיר לי את האתר החמוד  The Colors of Motion. האתר חוקר את השימוש בצבע בסרטים על ידי יצירת מלבנים שכל קו אופקי בהם מייצג את הצבע הממוצע של פריים יחיד. המלבן כולו מתאר לפיכך את השינויים בצבעוניות של הסרט מתחילתו ועד סופו (בתמונה: ייצוג הצבעוניות של הסרט "צורת המים"). בשני המקרים, תוכן ויזואלי הפרוש במרחב (לאורך ספר) או בזמן (לאורך סרט) מיוצג על דף אחד כך שאנו רואים את כולו יחד בבת אחת.

לכל העיצובים השונים האלה יש טביעת אצבע משותפת – העשייה הלא-סטנדרטית שאינה שופכת את התכנים לשטאנץ קיים, אלא מתעכבת להתבונן בהם ולהעניק להם צורה חדשה וייחודית משלהם.

תמונות הספרים באדיבות נעם שכטר. הציטוט מתוך "להבין קומיקס" של סקוט מקלאוד בתרגום דבי איילון, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר (2018 [1993]).

מילים, כמו מינים של צמחים ובעלי חיים, יכולות להיות מוקפות בקרובות משפחה: כפי שהכלב, למשל, שייך למשפחת הכלביים, מן הפֶנֶק הקטן ועד הזאב הגדול, כך המילה "אֶבֶן" קשורה ל"לְהִתְאַבֵּן" ול"אַבְנִית", ואולי אפילו ל"אָבְנַיִם". אך יש מילים ומינים מעטים ומסקרנים העומדים לבדם, ללא קרובים.

הפנדה האדומה, למשל, היא מין כזה. למרות שמה, היא אינה קרובה במיוחד לפנדה הענקית; לאחר התחבטות ממושכת אם לשייכה למשפחת הדוביים או למשפחת הדביבונים, החליטו החוקרים לסווגה כמין יחיד במשפחה הנקראת על שמה, משפחת הפנדות האדומות. השֶׁנַּבּוּב (Aardvark) הוא יחיד-במינו עוד יותר – וקיבל לא רק משפחה אלא גם סדרה פרטית משלו, סדרת השֶּׁנַּבּוּבָאִים; זוהי סדרת היונקים היחידה שנותר ממנה רק מין חי אחד.

עץ הגִינְקוֹ או הגִינְקְגוֹ בכלל הגיע להישג מרשים – הוא המין החי היחיד מן המערכה שלו, הנקראת, ניחשתם נכון, גינקואיים. הגינקו, כמו השנבוב, נחשב ל"מאובן חי" – יצור שכמעט לא השתנה אבולוציונית מאז תקופות קדומות, ודומה למינים המוכרים לנו רק כמאובנים.

כמו היצורים החיים האלה, היחידים במינם, יש גם מילים עבריות העומדות בבדידות מזהרת, ללא שותפות לשורש או שכנות דומות במילון. כמובן, לרובן יש קרובות בשפות אחרות, כגון ארמית, אכדית או ערבית; אך בשפה העברית הן יחידות, כמו הפנדה האדומה, השנבוב והגינקו במשפחה, בסדרה ובמערכה שלהם, בהתאמה. נציץ אפוא בכמה מהן – מי שיחשוב על קרובות משפחה חיות שפספסתי מוזמן לציין אותן בתגובות ולזכות בחולצה ובתקליט.

צמד מילים מן הטבע עומדות להן יחידות: "גַּיְא" ו"מַבּוּל". בתלמוד הבבלי מפרשים אמנם את המילה "גיהינום" כנגזרת של "גיא בן הינום" בירושלים, ו"גיהינום" העברית היא כנראה מקורן של המילים המקבילות בערבית וביוונית; אך מלבד המילה הזאת, שמקורה בצירוף, אין כנראה מילים עבריות הקרובות ל"גיא". זאת בניגוד ל"עֵמֶק", הנגזרת מאותו שורש כמו "עמוק", "להעמיק", "להתעמק" ועוד; או ל"הַר", שהולידה כמובן את "הֲרָרִי". גם ל"מַבּוּל" אין מילים קרובות – בניגוד למילה "גֶּשֶׁם", שממנה נגזר לנו מזג אוויר "גָּשׁוּם".

במטבח אנו פוגשים את "סִיר", המופיעה כבר בתנ"ך ואשר הצליחה להגיע עד היום מבלי שישתלשלו ממנה מילים נוספות (אין קשר ל"סירה"!). זאת בניגוד ל"מַחֲבַת", הקשורה ל"חביתה" הוותיקה ול"חביתיות" (בלינצ'ס) החדשה יותר, וכמובן "צַלַּחַת" (צלוחית, צִלְחוּת). בתחום הלבוש מצאתי את "אבזם" ואת "תַּךְ", כלומר סוג תפר או לולאה בתפר; למרבה ההפתעה, אין קשר ל"תככים".

כמה דוגמאות אחרות הן "תמונה", "ערוגה" ו"אולר". מעניין לציין כי ל"תמונה" ול"ערוגה" יש מילים קרובות על הנייר, כלומר במילון; במילון אבן שושן מופיעות למשל המילים "ערוגית" (ערוגה קטנה), המופיעה בתוספתא, ו"תְּמוּנִיָּה" (אידיליה) ו"תְמוּנוֹן" (אלבום תמונות), המסומנות כשייכות לעברית החדשה ומלוות בציטוטים מן הספרות. בין שמילים אלו היו בשימוש של ממש אי פעם ובין שהן יצירות לשוניות שלא נקלטו בפועל, ברור שאינן בשימוש כיום, כלומר אפשר למצוא בהן דמיון למינים שנכחדו.

מבחינת התוכן, כפי שכבר ראינו, אין סיבה להיעדרן של מילים קרובות למילים אלו. האם ייתכן שהסיבה היא צורנית, כלומר קושי כלשהו לגזור מן המילים האלה מילים נוספות? למשל, אולי דוברי עברית מתקשים לגזור מן המילה "סִיר" פועל (שמשמעותו יכלה להיות, למשל, "לבשל בסיר") משום שלא ברור מהו השורש שלה? או שמא הקושי הוא שהפועל האפשרי, למשל "לסייר", הוא כבר תפוס? בדומה לכך, ייתכן שדוברי העברית התקשו (ובצדק) לזהות את השורש של "מבול" ו"תמונה" – כלומר, אם האות הראשונה שייכת למשקל או לשורש – ולכן לא גזרו מהן פעלים; אך העברית הרי משופעת בשורשים תִּנְיָנִיִּים, כלומר שורשים שנגזרו משמות עצם וכוללים אות שלא השתייכה לשורש המקורי; "לתרום" התקנית ו"לתבלן" הלא-תקנית, למשל, כוללות תי"ו ונו"ן, בהתאמה, שלא השתייכו לשורשים המקוריים (רו"מ ותב"ל) – ושתיהן נמצאות בשימוש נרחב.

אך גם אם שיקולים אלה עשויים להסביר את היעדרם של פעלים, אין בהם כדי להסביר את היעדרם של שמות עצם אפשריים שאפשר לגזור בקלות, כגון "סירון" (סיר קטן) או "סִירִייה" (על משקל "צירייה") – למשל, במשמעות משהו מבושל או ארון כלי מטבח.

הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, המילים שהזכרנו כאן יכלו, אפוא, לשמש לגזירת מילים נוספות; ואף על פי כן, לא כך היה, או אם היה – במידה זו או אחרת – המילים שנגזרו לא נשמרו עד ימינו. מדוע? גם כאן, כמו בסוגיית המינים הביולוגיים היחידים בקבוצותיהם, קשה לדעת. מסקרן מאוד להבין מדוע ישנם למעלה מאלפיים מיני מכרסמים וכמה מאות מיני טורפים, אך רק שנבוב אחד – כשם שיש שפע מילים מן השורש אכ"ל, ואילו "סיר" נשארה אחת ויחידה. אך גם כאן וגם כאן אין לנו, בינתיים, הסבר.

תודה רבה לאלקנה דוד, שתרם את "מבול".

האם המילה "דחליל" קשורה למילים אחרות בעברית? תהיתי רגע (אני מלקטת כעת מילים "סוליטריות", שאינן קשורות לשום מילה אחרת בשפה; תרומות לאוסף יתקבלו בשמחה).

אבל כן, ל"דחליל" יש כמובן קרובות משפחה בעברית. ה"דַּחְלִיל" המודרני הוא וריאציה על המילה הארמית "דַּחְלוּל", המופיעה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא כז ע"ב) ומקובל לפרשה כבובה שמעמידים בשדה כדי להפחיד את הציפורים. ה"דחלול" נגזר מן הפועל הארמי דְּחֵל, כלומר "פָּחַד"; מכאן גם המילה הארמית "דְּחִילוּ", שפירושה יִראָה, פחד.

"דְּחִילוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "דְּחִילוּת" – פחד; בדומה לכך, "רְחִימוּ" נוצרה על ידי נשילת התי"ו שבסוף המילה "רְחִימוּת", אהבה. אנו מכירים את שתי המילים האלה מן הצירוף "בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ" – שפירושו המילולי "ביראה ובאהבה", ואנו משתמשים בו במשמעות "בזהירות וביראת כבוד".

המילה "דחליל" – בדומה למילה האנגלית scarecrow, "מבהיל עורבים" – פירושה אם כן "מפחידון" או "מבהילון".

בהכנת הפוסט הזה נעזרתי בערך "דחילו ורחימו" מספרה של רות אלמגור-רמון "רגע של עברית". תודה רבה מאוד למתרגמת עופרה הוד, שצילמה ושלחה לי אותו.

לאחרונה מסתובבת בפייסבוק הדגמה חמודה של ההשפעה הפסיכולוגית של עיצוב האותיות – הפונט, או הגוֹפָן בעברית. הנה וריאציה על ההדגמה הזאת, שהכנתי בעזרת שני פונטים מהאתר 1000 פונטים חינמיים. אותו משפט, "I will always find you" ("אני תמיד אמצא אותך"), נראה רומנטי בפונט אחד ומאיים בפונט האחר. והנה גם גרסת הווידאו המאוד-מצחיקה, Inappropriate Font.

כמובן, עיצוב הגופן – שכבר עסקנו בו בעבר כאן וכאן (וכאן) – אינו אלא חלק מן התחום הרחב יותר הנקרא טיפוגרפיה, כלומר העיצוב והסידור של הטקסט: גודל האותיות, אורך השורות, הריווח ביניהן – כל מה שהופך עמוד או אתר לקריא או בלתי קריא, ואף עוזר לנו לזהות איזה מין טקסט אנחנו רואים: כתבה בעיתון, סיפור, הזמנה, מודעת אבל?

הפוסט הזה הוא למעשה הזמנה ליום עיון בנושא טיפוגרפיה עברית, ששמחתי לקחת חלק בעריכתו ובתכנונו ואשר יתקיים בעוד כחודש (יום שני, 3 ביוני) בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. שותפותיי בעריכת יום העיון הן ראומה שחור ורותי שלם המעולות מההוצאה לאור של האוניברסיטה; יום העיון יתקיים ביוזמתה של מנהלת מחלקת הפיתוח וההוצאה לאור מאיה להט-קרמן, ואני מקווה שהוא יהיה מרתק ויעשה לתחום המופלא הזה את הכבוד המגיע לו.

יום העיון, תחת הכותרת "פוֹנְטַסְטִי – על גופנים, אותיות וטיפוגרפיה עברית, מאל"ף ועד תי"ו", יכלול ארבע הרצאות מגוונות מאוד של ארבעה מרצים משובחים.

ד"ר אליק מישורי, היסטוריון ומבקר אמנות, ידבר על הולדת הדפוס העברי ועל המעבר מכתב יד לדפוס, או מקליגרפיה לטיפוגרפיה; מי שמעוניין בטעימה מקדימה משפע ידיעותיו בתחום הזה, יוכל למצוא אותה כאן.

ירון צור, הידוע בשם העט "ירונימוס", הוא מייסד האתר הנפלא הלשכה לטיפוגרפיה עברית. ההרצאה שלו ביום העיון היא משמחת במיוחד מבחינתי, כיוון שביליתי הרבה שעות מהנות באתר ההיסטורי והנרחב שלו. ירון ישוחח עם הקהל על "עיצוב מזרח תיכוני: כיצד ממזגים השפעות מהמזרח התיכון כדי לחדש בעיצוב עברי". אבל אם יש לכם יחס לטיפוגרפיה, אל תפספסו את סדרת הפוסטים הנהדרת שלו "גותיקה יידישאית", על מגוון השפעות אמנותיות על עיצוב גופנים וטיפוגרפיה ביצירות חילוניות ביידיש.

נעם שכטר, מעצב, טיפוגרף ומרצה בכיר בבצלאל, ידבר על "עיצוב ספרים בעידן הקריאה הדיגיטלית" ועל השפעת הרגלי הקריאה שלנו ברשת על עיצוב טקסטים מודפסים ודיגיטליים.

ואחרון חביב, אושיית העיצוב והאקטיביסט הפוליטי להב הלוי ייתן זווית עיצובית רחבה בהרצאתו "קשה שפה – טיפוגרפיה עברית בעיצוב עטיפות ספרים".

יום העיון הזה כולל אפוא מבט היסטורי וזוויות עדכניות ועכשוויות, ממקם את הטיפוגרפיה העברית במרחב המזרח-תיכוני ועוסק הן בעיצוב כמויות גדולות של טקסט, שצריכות להיות בהירות וקלות לקריאה, והן בטקסטים קצרצרים (כגון על כריכות ספרים) המציעים חירות אמנותית ועיצובית רבה יותר.

תוכנייה ופרטים של יום העיון מופיעים להלן; הרשמה (בלא תשלום) כאן.

לצד יום העיון, ממשיכה להתקיים באוניברסיטה הפתוחה גם סדרת ההרצאות שאני עורכת זה שנים אחדות, "עורכים מארחים", הכוללת מפגשים בנושאים מתחומי הבלשנות, הלשון העברית, התרגום וההוצאה לאור. אם תרצו לקבל עדכונים, אפשר להירשם לניוזלטר האירועים של האוניברסיטה הפתוחה כאן.

להתראות!

צמד לוחמות מוסד צעירות (מאוד) יוצאות להציל בני ערובה, ובהם ראשת המוסד. הסיטואציה הזאת נשארה איתי כשסיימתי את העמוד האחרון של "שליחות חשאית – מבצע טוקיו" של דנה אלעזר-הלוי, ושימחה והקסימה אותי מכמה סיבות.

אחד ההישגים של סדרת "שליחות חשאית" הוא הפן הפמיניסטי שלה. השאלה איך מציגים סוגיות פמיניסטיות, או במבט רחב יותר – דמויות ראויות ומעניינות של נשים וילדות, ביצירות לילדים ולנוער, מעסיקה אותי רבות (וכבר עסקתי בה כאן וכאן). התשובה הראשונית, בעיניי, היא שהיצירה עצמה צריכה להיות טובה; אם הסיפור לא מושך והדמויות לא משכנעות, לא מדובר בספרות לשום גיל, אלא במניפסט.

רובד נוסף בתשובה הוא, שהפן הנשי של היצירה צריך להיות רלוונטי. לאחר שחוויתי אי-אלו יצירות לצדה של בתי, זיהיתי סוג של סיפור שמבחינתי כבר נשאר מאחור. סיפור מסוג "אמרו לה שנשים לא יכולות, אבל היא הראתה שהן כן יכולות" – עלול לחדש לקהל צעיר בעיקר את החלק הראשון: שיש מי שחושב שנשים לא יכולות. כיום, ילדה ששייכת לחלק הממוזל של החברה כבר יודעת כנתון שנשים אכן יכולות. לכן אני מעדיפה, כנראה, יצירות שעושות אחד משניים: מציגות נשים שמתמודדות עם אתגרים שאינם מיוחדים דווקא לנשים – או מתארות אתגרים שנשים אכן מתמודדות איתם כיום. דוגמה לסוג הראשון היא הסרט "מואנה" מבית דיסני: בת הצ'יף מואנה צריכה לבחור את דרכה כמנהיגה – בין שמרנות לסיכון. השאלה איננה אם אשה מתאימה להנהיג, אלא מהי הדרך הנכונה להנהיג כעת. מואנה יוצאת להרפתקה, משתפת פעולה עם חצי-אל, מצליחה להפוך את הים ממסוכן לבטוח, ומובילה את בני עמה לדרך חדשה. את כל זה היא מצליחה לעשות בלי שסיפור אהבה יעמוד על הפרק (ועם ממדי גוף הגיוניים).

דוגמה לסוג השני היא עוד סרט של דיסני, "לשבור את הקרח". הסרט שואל, למעשה, כיצד חֶברה (ומשפחה) מתמודדות עם נשים חזקות, נשים עם כוח או במקרה של אלזה, "כוחות". לא במקרה, לאלזה יש אחות, אנה; לנוכחות הכפולה, שתי נסיכות או שתי גיבורות במקום אחת, יש חשיבות מכמה בחינות. אחת מהן היא שהיחסים שבלב הסיפור הם בין האחיות-החברות, אנה ואלזה, ולא נניח בין אנה לקריסטוף, ואם זה לא מגיע ל-11 במבחן בכדל, אני לא יודעת מה כן. עוד היבט הוא שלאנה יש סיפור אהבה בסרט, ולאלזה לא, ושתיהן נחשבות, נרטיבית, לסיפור הצלחה. ועוד היבט חשוב ביותר הוא עצם הנוכחות של כמה נשים בסיפור – וכאן אנחנו חוזרים ל"מבצע טוקיו".

סדרת "שליחות חשאית" מספרת – בצורה אמינה להפתיע – על שלושה בני נוער, תלמידי חטיבה, שקופצים מדי פעם לעבוד בשירות ה"מוסד". הצוות כולל שני בנים ובת, גיא, רועי ונועם, וכשנעשה ניסיון לצרף אליו עוד חבר, החבר הזה היה בן. הפורמט הזה של צוות גיבורים ובו בת אחת מוכר וקצת מבאס – ליגת הצדק עם וונדרוומן, הנוקמים עם האלמנה השחורה, ארבעת המופלאים עם האשה הבלתי נראית, שומרי הגלקסיה עם גאמורה, הארי פוטר, רון והרמיוני, פרסי, גרובר ואנבת' וכן הלאה וכן הלאה. האשה או הבת היחידה בצוות מוסיפה עניין רומנטי ומוציאה את היוצרים ידי חובת פמיניזם, ובמידה רבה היא היוצאת מן הכלל המוכיחה את הכלל: הנה, יש לנו אחת – אבל רק אחת.

במשך ארבעת הספרים הקודמים, הצוות של "שליחות חשאית" כלל אם כן שני בנים ובת. בספר החדש, דנה אלעזר-הלוי שוברת את הפורמט ולוקחת אותנו צעד קדימה – לצוות מצטרפת נערה נוספת. הבחירה דווקא בנערה הספציפית הזאת מאתגרת את נועם, ואותנו, למחשבה על כמה שאלות – והמחשבה הזאת מעניינת ומשכנעת משום שהיא עולה כבדרך אגב, נובעת מהדמויות עצמן ומתרחשת תוך כדי אקשן סוחף. האם ילדה שמעריצה יוטיוברית ושוחרת לייקים יכולה להיות "חכמה" ו"רצינית"? האם אינסטוש ואיפור הם תחומי עניין פחות נחשבים מספורט, ולמה? איך אשה יכולה להיראות ולהיות בעולם של גברים (כמו עולם המבצעים המיוחדים)? והאם העולם הזה הוא עדיין "עולם של גברים" כשבראש המוסד עומדת ראשה, שולמית עילם?

כמו במקרים אחרים, השאלות האלה עולות בצורה הטובה ביותר כאשר לא שמים אותן במרכז והופכים אותן לסמינר, אלא מציגים אותן – כמו בחיים עצמם – כחלק מההתרחשות. וטוב עוד יותר, כשההתרחשות הזאת עצמה ממחישה במה מדובר. כי בסצנת השיא של "מבצע טוקיו" (ועד כאן השתדלתי להימנע מספוילרים, אבל כאן יגיע ספוילר רציני, ראו הוזהרתם) – נועם ודריה הצעירות זוחלות על תקרת אולם שבו טרוריסטים מחזיקים קבוצת בני ערובה: מנהיגי העולם וראשי ארגוני הביון שלהם. שתי הנערות אמורות להתקין בתקרה אמצעי האזנה, אבל ברגע דרמטי התקרה נשברת, דריה נופלת דרכה ונועם קופצת אחריה. רגע השיא הזה מעולה: הנערות – רק הן – יוצאות למבצע מסוכן, ותוך כדי כך – במישור העלילה וגם במישור הסמלי – הן מנפצות את התקרה.

לקחת ספר ליד, ולא להרפות ממנו עד העמוד האחרון – מתי לאחרונה קרה לכם שהספר הזה היה ספר שירה? אני אינני חובבת שירה בדרך כלל, ובכל זאת, זו החוויה שהייתה לי עם "טפשונת משטרים", ספר הביכורים של המשוררת, הזמרת והפעילה החברתית אלקס ריף.

ריף, נציגה של מה שמכונה "דור 1.5" של העלייה מברית המועצות לשעבר, פורשת לאורך הספר את חוויית ההגירה שלה לישראל בהיותה ילדה בגיל הגן, ואת ההתמודדויות החברתיות, התרבותיות והכלכליות שלה ושל משפחתה. היא עושה זאת בכישרון גדול ובתעוזה גדולה, ובמוזיקליות כובשת שקשורה מן הסתם לעשייה הכפולה שלה כמשוררת וכזמרת (בדומה ליוצר אחר שאהוב עליי במיוחד).

בשירה "ארץ החירות", שנכתב בעקבות נסיעה לניו-אורלינס, יש עניין טקסטואלי מיוחד – אחד מבתיו הוא משחק מרתק עם שתי גרסאות של "עליקמא הקטן", סיפור ישראלי מחורז לפעוטות. הבחירה ב"עליקמא הקטן" היא אמירה בפני עצמה: זהו ספר ילדים ותיק ואהוב, סוג של קלאסיקה ישראלית (ראה אור לראשונה ב-1949), שיצרה סופרת הילדים והציירת מרים ברטוב עם הכותב יהודה גבאי. כלומר, "עליקמא הקטן" מייצג את הישראליות הוותיקה שריף מבקרת אותה ובו בזמן כמהה אליה ("נִסּוּ לִשְׁכַּב אִתִּי עֶשְׂרוֹת קִבּוּצְנִיקִים זְקוּפֵי בְּלוֹרִית / הִתְאָרַחְתִּי בְּלוֹנְדוֹן וְקִירְשֶׁנְבָּאוּם פַּעֲמַיִם"). קלאסיקת הילדים הזאת שימשה את ריף ליצירת גרסה סאטירית אפלה, כפי שתראו להלן.

הנה השורות הראשונות של "עליקמא הקטן":

"רְאוּ, יְלָדִים, כָּאן עוֹמֵד עַלִיקָמָא / עַלִּיז וְשָׂמֵחַ – יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית – הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – שְׁחַרְחַרוֹן, / שְׁלִישִׁית – הוּא יוֹדֵעַ לִרְכֹּב עַל פִּילוֹן."

"כושון" ו"שחרחרון" עברו בשלום כאשר הספר הפופולרי הזה ראה אור לראשונה, ב-1949; אך בשנים מאוחרות יותר, השורות האלה כבר נתקעו בגרון. ב-1999, לכבוד שנת היובל ל"עליקמא הקטן", הוציא מוזיאון ישראל מהדורה מיוחדת של הספר, ומרים ברטוב ניסתה להכין נוסח מעודכן ולא-פוגעני של השורות האלה (יהודה גבאי נפטר כמה שנים קודם לכן). בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים" של ד"ר עינת אמיתי מופיע דף ובו הנוסח החלופי הזה בכתב ידה של מרים ברטוב, עם ההערה "עליקמא שינויים – שלא יהיה חשד לגזענות":

"ראו ילדים [כאן עומד עליקמא,] / עליז ושמח [ יודעים אתם למה?] / ראשית יש לו אבא / ושנית יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".

אך לצד השורות האלה מופיעות המילים "לא טוב", ובתחתית הדף מופיעה ההצעה "לציין שאז זה לא נחשב לשם-גנאי: כושון. נשמח אם למישהוא יש הצעות טובות לשנוי החרוזים, בלי כושון ושחרחרון, אנחנו לא הצלחנו". הערה ברוח זו אכן מופיעה במהדורה של מוזיאון ישראל: "זיכרו, שלפני חמישים שנה כש'נולד' עליקמא, המילה כושון לא נחשבה כמילת גנאי, אלא כינוי לאדם שנולד בארץ כוש". שורות הפתיחה נשארו כפי שהיו.

יפה. אך אף שהגרסה המתוקנת לא הגיעה כנראה למהדורה מודפסת של "עליקמא" (אם ידוע לכם אחרת, אנא ספרו לי בתגובות) – היא הגיעה לוויקיפדיה, ומשם או ממקום אחר, הייתה מוכרת לאלקס ריף. הבית השני בשירה שובר הלב "ארץ החירות" הוא פרפראזה סאטירית על שורות הפתיחה של "עליקמא", ובאופן מרתק – הפרפראזה היא על שורות משני הנוסחים, הראשון (באדום) והמתוקן (בכתום):

"דְּעוּ יְלָדִים, כָּאן עָמַד עֲלִיקָמָא / הוּא נִקְנָה בִּשְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דּוֹלָרִים, / יוֹדְעִים אַתֶּם לָמָּה? / רֵאשִׁית, הוּא כּוּשׁוֹן, / וְשֵׁנִית – רְכוּשׁוֹן, / כְּבָר אֵין לוֹ אַבָּא, אֵין לוֹ אִמָּא, / וְהוּא לֹא זוֹכֵר אֶת הַפִּיל שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בַּמְבִּימָא."

נסיים בעוד שיר של ריף, "בארץ הקודש למדתי".

בארץ הקודש למדתי

לְקַצֵּר שֵׁ‏מוֹת

לְהַצְנִיעַ סָבְתוֹת

לִבְרֹר חֲבֵרִים אוֹכְלֵי קִטְנִיּוֹת

לִזְרֹק כְּרִיכִים

לְהִמָּנַע מֵאוֹרְחִים

לְדַבֵּר בְּרוּסִית בְּטוֹנִים נְמוּכִים

לְהִתְפַּכֵּחַ מִצִּיּוֹנוּת

לְהִתְרַחֵק מֵרַבָּנוּת

לַעֲסֹק (לְטַעֲנַת הַצִּבּוּר) בִּזְנוּת

לְמַסְגֵּר תְּאָרִים

לְזַיֵּן צַבָּרִים

לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת עַל מִבְטָא מִזָּרִים

לְטַיֵּל בָּעוֹלָם

לֶאֱהֹב אֶת הַיָּם

וּלְהִתְנַשֵּׂא עַל כּוּ-לָם

תודה רבה לחברי פורום אג'נדה, ובמיוחד לתמי צ'פניק, לשרית פרקול ולוויקטור מקברייד, שעזרו לי להתחקות אחר תולדות "עליקמא".

"טפשונת משטרים: פורטרט הגירה" של אלקס ריף ראה אור בהוצאת פרדס, עורכת – יעל גלוברמן.

הכיתובים המלווים מוצגים במוזיאון הם דוגמה יוצאת דופן של מקור ותרגום המודפסים זה לצד זה. ספרים מתורגמים אינם כוללים בדרך כלל את המקור. בסרט מלווה בכתוביות, אנו שומעים את המקור וקוראים את התרגום. ואילו בכיתובים דו-לשוניים (או תלת-לשוניים) במוזיאון, אנו פוגשים מקור ותרגום כתובים זה ליד זה.

הפורמט המקביל הזה, שאנו רגילים כל כך לראותו, אינו תמים כפי שהוא נראה. ד"ר רחל קודיש-ושדי, חוקרת תרגום ומתרגמת בתחום הארכיאולוגיה, מציינת כמה משמעויות – תרבותיות, סמליות ומקצועיות – של הפורמט הזה.

איזו משמעות סמלית יש כבר לכיתובים בעברית ובאנגלית? זה פשוט עניין מעשי, לא? ובכן – לא רק. מי שביקר במוזיאון בצרפת ונתקל בכיתובים בצרפתית בלבד ודאי הבין שלא מדובר במחדל, אלא באמירה: זוהי שפתנו המפוארת, איננו רואים צורך בשום שפה נוספת. אם אתם לא יודעים צרפתית – חבל מאוד. לעומת זאת, הבחירה בעברית-מול-אנגלית מעבירה מסר של רב-תרבותיות ואוניברסליות: המוזיאון ותכניו שייכים להקשר רחב יותר מההקשר הישראלי. (אפשר להוסיף כי גם לנוכחותה של הערבית כשפה שלישית, או להיעדרה, יש כמובן משמעות סמלית ברורה.)

קודיש-ושדי מצביעה גם על עובדה מעניינת – לעיתים נעשה מאמץ להגיע לאורך שווה של הכיתובים בשפות השונות. התוצאה הזאת אינה טריוויאלית: כאשר מתרגמים טקסט מעברית לאנגלית, מספר המילים גדל בדרך כלל ב-20 עד 30 אחוז. טקסט ארוך יותר באנגלית היה יוצר תוצאה א-סימטרית; הצוות מטעם המוזיאון – מתרגמים ועורכים – משתדל אפוא לאזן את אורכיהם של שני הטקסטים, כדי ליצור זהות ויזואלית ולהעניק לשני הטקסטים מעמד שווה.

דוגמה לאיזון כזה היא הכיתוב שלפנינו, המלווה את כתובת תאודוטוס המוצגת במוזיאון ישראל. הכיתובים בעברית ובאנגלית נראים שקולים זה לזה והפאנל כולו נראה סימטרי; אם תשוו ביניהם, תיווכחו ששני המשפטים הראשונים בעברית אינם קיימים בטקסט באנגלית – הוא מתחיל במשפט שבעברית הוא המשפט השלישי.

הפוסט הזה הוא סוג של טעימה, או "בקרוב", להרצאתה המרתקת של ד"ר רחל קודיש-ושדי על הטקסט המקביל, משמעויותיו התרבותיות והלשוניות ואופן הכנתו. ההרצאה, "טובים השניים מן האחד? דו­-לשוניות כמשאב סמלי ופונקציונלי במוזיאון", במסגרת סדרת "עורכים מארחים" בעריכתי, תתקיים ב-28.1.19. כל הפרטים – כאן.

(ובדרכים שונות להציג ולארוז טקסטים, ובהם גם כיתובים במוזיאון, עסקנו גם כאן.)

הריאיון היפה הזה עם המתרגמת דנה כספי, שערך אריאל הורוביץ ואשר הופיע במסגרת הסדרה "המתרגמים" ב"מקור ראשון", הציף שוב את הסוגיה הכאובה של התייחסות לתרגום בביקורות ספרים בעיתונות. בלשונה של כספי: "הנה, כשיצאו הספרים של קנאוסגורד, סופר שגוזל ממני שנים יקרות מהחיים, כותבים עליו ביקורות בכל העיתונים ואף אחד בכלל לא מתייחס לתרגום, לעבודה הקשה שכרוכה באיתור הטון המדויק של הסופר הזה. המבקרים מתארים איך הוא כותב ועל מה הוא כותב, ואני אומרת לעצמי: 'איך אתם בכלל יודעים איך הוא כותב? אם אתם חושבים עליו משהו, זה בזכותי'. ואין הכרה בזה."

הריאיון עם כספי זכה להפצה נרחבת ולהדים רבים בקהילת המתרגמים. בין השאר, התעורר דיון בסוגיה זו של התייחסות לתרגום – או היעדר התייחסות אליו – בביקורות ספרים. יש, כמובן, שתרגום חדש מעורר דיון גם בתרגום עצמו, במיוחד אם מדובר בתרגום נוסף של קלאסיקה המזמין השוואה בין התרגומים, או אם המתרגם הוא ידוע ואפילו סלבריטי. אך במקרים רבים, הביקורת או הסקירה אינה כוללת שום התייחסות לתרגום.

מצד אחד, אכן יש משהו מוזר בביקורת על ספר המתעלמת מן העובדה שמדובר ביצירה מתורגמת. כל יצירה אפשר לתרגם בדרכים רבות ושונות, ובחירותיו של המתרגם, שפתו וידיעותיו ניכרות בתוצאה, לטוב או לרע. התעלמות ממלאכת התרגום היא התעלמות מפן חשוב ומהותי של הטקסט שלפנינו; גרוע לא פחות, היא מעודדת גם את הקוראים להתעלם מן התרגום ומאיכותו, ותורמת לסטנדרטים ירודים (ולתשלום גרוע) הקיימים, לצערנו, ברבות מהוצאות הספרים.

מצד אחר, קשה להתייחס לתרגום מבלי להשוות אותו למקור. למשל, אם בתרגום של ספר ילדים מופיעים ביטויים ומילים בוטים מאוד (שתי שערוריות מסוג זה הסעירו לאחרונה את הרשתות החברתיות) – האם אפשר בכלל לומר על כך משהו בלי לדעת מה כתבו כאן הסופר או הסופרת? ואם המבקר אינו מכיר את המקור (אם משום שאינו שולט, למשל, בנורווגית או בשוודית, ואם משום שפשוט לא קרא אותו) – אולי מוטב כבר שלא יתייחס כלל לאיכות התרגום?

לשאלות תיאורטיות גדולות וקשות יש לפעמים פתרונות קטנים ומעשיים. בפרק "למי יש (עט) יותר גדול?" בספרי מוציאה לשון כתבתי על השאלה "מי קובע" ביחסים בין עורכת לכותב או בין עורך למתרגמת, ועל הכלים המעשיים שהופכים את השאלה הזאת למיותרת. העיקרון הבסיסי הוא: עזרו להם לעזור לכם – תנו לצד השני אפשרות להבין מה אתם עושים ולמה, ולתת לכם מה שאתם צריכים.

הוצאות הספרים שולחות, כמובן, עותקים לסקירה לעיתונות. במקרים רבים מתלווה לספר, או מגיע במייל, גם דף מידע על הספר (נו, קומוניקט). בהזדמנות זו אפשר לסייע למבקרים להתייחס גם לתרגום – אם המתרגם יכין טקסט קצר שיתאר את המאפיינים המיוחדים והמעניינים של תרגום הספר. האם היה צורך לתרגם משחקי מילים, או דיאלקט או שפה משובשת של אדם לא-משכיל? האם הייתה התלבטות אם לתעתק או לתרגם את שמות הדמויות, ובסוף הוחלט לתרגם ל"מיאו-מלך נמר השלג והמלך אשמן האשף"? אל תחכו (לבד, בחושך) עד שהמבקר יבין בעצמו מה היו אתגרי התרגום. הסבירו את ההתמודדות וספקו דוגמאות, רצוי מעניינות ואולי מצחיקות, שהמבקר יוכל להשתמש בהן. אם המקור הוא באנגלית, אפשר גם לצרף קטעים נבחרים. בדרך זו יש סיכוי גבוה יותר שסקירה או ביקורת יכללו התייחסות לתרגום, ולא רק בעקבות טעות – אמיתית יותר או פחות – של המתרגם.