חרוזים מהבטן

חרוזים שחרזו שני סוגים של יצורים לא־אנושיים בספר "היסטוריות של טבע" של פרימו לוי – זה היה היום נושא הפינה שלי ב"מה שכרוך" עם מיה סלע.

הסופר היהודי איטלקי ידוע בראש ובראשונה בזכות ספריו על השואה, ובהם "הזהו אדם?" (או בתרגום אחר "אם זה אדם") המופתי ו"ההפוגה". אך לצד ספריו על השואה כתב לוי גם סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני נפלאים. כמה מסיפורים אלה ראו אור בספר "לילית ואחרים" שכתבתי עליו כאן זה לא כבר וכמה מהם בספר "היסטוריות של טבע" שראה לאחרונה אור לראשונה בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, רובו בתרגומה המצוין של שירלי פינצי־לב וכמה מהסיפורים בתרגומו המצוין לא פחות של מירון רפופורט.

את רוב הסיפורים ב"היסטוריות של טבע" אפשר להגדיר כסיפורי מדע בדיוני, וכמה מהם הם סיפורי פנטזיה או מה שאפשר לקרוא לו אולי סאטירה ספקולטיבית. כפי שמספר מנחם פרי באחרית הדבר המעניינת שלו לספר, "היסטוריות של טבע" ראה אור תחילה תחת שם בדוי, דָמיאנו מָלָבָּיילָה, משום שפרימו לוי והמו"ל שלו חששו שקהל קוראיו של לוי, שהכיר אותו כסופר שואה, יתקשה לקבל ספר כל כך שונה שלו. הספר הופיע אפוא תחת שם עט, אך גב הספר כלל רמזים עבים לזהותו של המחבר (כימאי שכתב שני ספרים על מחנות הריכוז), והוא אכן נחשף עד מהרה. הספר כולו מרשים ומרגש, מלא מעוף מבחינת הרעיונות המדעיים והטכנולוגיים שבו, וכפי שאמרנו, בשניים מהסיפורים, השונים מאוד זה מזה, אנחנו פוגשים חרוזים שמגיעים ממקורות מפתיעים.

סיפור אחד – למעשה תסכית, מחזה רדיו – הוא "החרוזָטוֹר" (ששודר והודפס בשנת 1960). בסיפור הזה אנחנו פוגשים בעל עסק ואת מזכירתו המסורה; בעל העסק הזה הוא משורר הכותב לפרנסתו שירים מוזמנים – פרסומות, שירים לכבוד ניצחון של קבוצות כדורגל, שירי חתונה, שירי אבל ועוד. בעבר, כך הם נזכרים, המשורר התקשה לעמוד בקצב ולספק את ההזמנות; המצוקה נפתרה כאשר המשורר נענה סוף סוף להפצרותיו של סוכן של מוצרים טכנולוגיים למכור לו "חרוזטור", מכונה המחברת שירים לפי הנחיות, או כפי שהיינו אומרים היום, פרומפט: יש לתת לחרוזטור את המאפיינים של השיר הרצוי, כגון הנושא, הטון המבוקש, הסגנון והמשקל השירי, והוא מחבר שיר בהתאם לכך. בנקודה מסוימת בסיפור המשורר והמזכירה נותנים לחרוזטור חופש גמור לחבר שיר כרצונו, והוא מחבר שיר שהמזכירה תופסת אותו תחילה כהטרדה מינית ואחר כך מגיבה ברחמים ("מסכנון!"). נקרא כמה שורות:

וכן הלאה.

אך פרימו לוי חזה לא רק את המצאת הבינה המלאכותית ("משורר מכני לעומסים כבדים, […] מסוגל לכתוב שירה בכל השפות האירופיות, החיות או המתות […] מסוגל להתפייט ברציפות לאורך אלף עמודים, בטמפרטורה ממינוס מאה מעלות צלזיוס ועד פלוס מאתיים") אלא, מה שמרשים לא פחות, הוא מתאר בדייקנות משעשעת גם את תגובת בני האדם למכונה הזאת. כאשר המזכירה מזדעזעת מכוונתו של המשורר לקנות את החרוזטור, הוא מסביר לה ש"אי־אפשר להישאר מאחור", שהנה, היא התנגדה גם ל"מכונת החשבוניות" ועכשיו היא לא יכולה להסתדר בלעדיה, שזהו "כלי עבודה כמו כל כלי אחר, כמו הטלפון, כמו הסטנסיל", אבל הגורם האנושי יישאר כמובן יחיד ומיוחד ולא יהיה לו תחליף. חריף כתמיד, פרימו לוי מערער עד מהרה על ההנחה הזאת, שלמחבר האנושי לא יהיה תחליף; בסיום הסיפור, או התסכית, המשורר מספר לנו שהחרוזטור נעשה חיוני מבחינתו, שהוא "משחרר אותו מחלק ניכר מעבודתו כמשורר", מטפל בחשבונות והמשורר אפילו לימד אותו לכתוב פרוזה והוא עושה זאת היטב: למעשה, המשורר אומר לנו, החרוזטור כתב את הטקסט שזה עתה קראנו, כלומר את הסיפור הזה עצמו.

אבל יצירות מדע בדיוני בכלל, ואלה של פרימו לוי בפרט, אינן כלי גרידא לחיזוי העתיד, אף אם לפעמים הן עושות זאת באופן מרשים מאוד (באחד הסיפורים, "סדר במחיר טוב, הוא מתאר מדפסת תלת ממד הפועלת על ידי הוספה הדרגתית של שכבות חומר דקות, וזאת בשנת 1964, כמעט 20 שנה לפני שנרשם פטנט על מדפסת כזו בשנת 1982!); כוחן ביכולת למתוח את גבולות המחשבה והדמיון, לתהות "מה היה אילו". סיפור מרהיב מסוג זה הוא "חברו של האדם", שבו חוקרים מגלים דוגמאות אופייניות ומסודרות מאוד של סוג מסוים של תאים על גופם של שַׁרְשׁוּרִים, או תולעי מעיים. פריצת דרך בעניין זה מושגת כאשר חוקר של שפות עתיקות מסתכל על תצלומים של דגמי התאים האלה (הוא מסתכל עליהם, אגב, משום שנדבק בתולעי מעיים).

החוקר מסתכל אפוא על תצלומים של תאים על פני השטח של תולעי המעיים האלה ומבחין שצורות מסוימות של תאים חוזרות בתבניות אופייניות – ארבעת התאים האחרונים בשורה הראשונה זהים לארבעת האחרונים בשורה השלישית, שלושת האחרונים בשורה השנייה זהים לשלושת האחרונים בשורות הרביעית והשישית; והוא מזהה את התבנית הזאת כמשקל שירי בשם טֶרְצָה רִימָה, שהיה פופולרי בשירה האיטלקית בימי הביניים וברנסנס, וכתובה בו "הקומדיה האלוהית" של דנטה (אבא/בגב/גדג).

החוקר ושותפיו מגלים עד מהרה כי דגמי התאים על גוף התולעים יוצרים כמה סוגים שונים ומתוחכמים של כתב, "כמעט כאילו התולעת שאבה מהאדם, יחד עם מיצי האורגניזם האנושי, גם חלק מהידע שלו". החוקרים מפענחים טקסטים הכתובים בדרך זו על גופיהן של תולעי מעיים שנמצאו בבטנם של אנשים שונים – רובם שבחים או תלונות על איכות האוכל. אך הם מגלים גם טקסטים מורכבים יותר, ואפילו מסרים שהתולעים מפנות ישירות אל הפונדקאים שלהן, שמוכנים או אינם מוכנים לשמוע.

התמונה באדיבות Magnific.