לפני ימים אחדים ראיתי את הכותרת הזאת ב"גלובס": "האמא שסוגרת דרך הטלפון עסקאות במיליוני דולרים". אוקיי. למה "האמא"? האם העסקאות האלה קשורות לזה שהיא אמא? אולי אין לה שום רקע אחר לעסקאות הענק האלה, מלבד העובדה שהיא אמא – נגיד בת 23, אם לתאומים שהעסק שלה לעוגות חיתולים תפס תאוצה יותר מהצפוי?
ובכן, לא. "האמא" היא קרן מיר, יועצת לסטארט-אפים ומומחית למכירות, בעלת ותק של 25 שנה בהיי-טק (מתכנתת, ראש צוות פיתוח, מנהלת מוצר, סמנכ"לית מכירות). ובכל זאת היא "האמא שסוגרת עסקאות במיליונים דרך הטלפון". ובכן, הנה הצעות לעוד כותרות תואמות: "האבא שמונה לתפקיד המשנה למנכ"ל שופרסל", "האבא שמתכנן לקצץ מאות משרות בחברת 'כלל ביטוח'". לא, נכון?
שלחתי את האייטם לקבוצת הפייסבוק המצוינת "אני פה בגלל בעלי והילדים – מסגור נשים בעיתונות". השחקנית נטע ריסקין ואושיית הספרות ירין כץ הקימו את "מסגור נשים" בדיוק לכבוד מקרים מסוג זה – שבהם התקשורת מתבוננת בנשים ומציגה אותן, בראש ובראשונה, מן הזווית של הגברים שבחייהן, הריונות ואמהוּת. הקבוצה מתמקדת בכותרות ובהפניות מן השער, אף שהמסגור הזה הוא כמובן נרחב בהרבה.
דפדוף קצר בפיד של הקבוצה מעלה את הכותרת "הנשיאה חיות וסבתא אסתי" המתארת את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (ידיעות אחרונות); "'הקיר' של גרושתו של אסף גרניט", על הבמאית מורן איפרגן (ואיי נט); "החיים בלי בן זוג" – חלק מהפניה מהשער לכתבה על לינוי אשרם, סגנית אלופת עולם בהתעמלות אמנותית, בת 19 בסך הכל (ישראל היום); "הקב"טית הראשונה: אם לארבעה תגן על הבקעה", על הקב"טית הדס גוזלן (ידיעות אחרונות); ועוד ועוד. הדיון בקבוצה מקיף גם את סוגיית ההקשר והאכסניה: "וואלה סלבס" שונה מן הסתם באופיו מ"כלכליסט".
לזכות "גלובס" ייאמר, שכותרת "האמא" הוחלפה עד מהרה בכותרת ראויה יותר: "לסגור דרך הטלפון עסקאות במיליונים".
הסרט "הפנתר השחור" של מארוול, שעלה על המסכים בתחילת השנה, זכה לקבלת פנים חמה מן הקהל בכלל, ומקהל שחור בארצות הברית ובאפריקה בפרט. אחד הגורמים לעוצמתו של הסרט הזה הוא הרחבת הרעיון של "זהות סודית" והחלתו על מדינה שלמה.
"הפנתר השחור" הוא הסרט הראשון ביקום הקולנועי של מארוול שבמרכזו גיבור-על שחור ושביים במאי אפרו-אמריקאי, ראיין קוגלר. הדמויות בסרט הן ברובן המכריע שחורות – ובהזדמנות זו, שבה פנתה מארוול למיעוטים הסובלים מתת-ייצוג ומייצוג סטריאוטיפי ביצירות קולנועיות, קיבלנו גם ייצוג ראוי בצורה חריגה של נשים: במקום אשה סמלית אחת בחבורת גברים, כנהוג בז'אנר, זכינו במפגן של כוח נשי, ובכלל זה המלכה-האם רמונדה, הגנרלית אוֹקוֹיֶה, המרגלת נַקִיָה וכמובן המדענית הראשית, הטינאייג'רית הגאונה וההורסת שוּרִי. יש הטוענים (אולי בהגזמה) שזהו הסרט הראשון של מארוול שעובר לא רק את מבחן בכדל, אלא גם מבחן בכדל גזעי (שתי דמויות לא-לבנות שיש להן שמות ואשר מדברות ביניהן על משהו שאינו אדם לבן) ומבחן דוּבֶרנֶה (שתי דמויות לא-לבנות שיש להן קווי עלילה ומוטיבציות משלהן, ואינן משמשות כתפאורה בלבד לסיפורים לבנים).
למי שאיכשהו פספס, "הפנתר השחור" מתאר מדינה אפריקאית דמיונית בשם ווקאנדה. לכאורה, ווקאנדה היא מדינה כפרית נחשלת; למעשה, היא מסתירה מדע וטכנולוגיה מתקדמים ביותר, שהצליחה לפתח הודות למתכת בשם ויברניום, שהגיעה לשטחה כמטאוריט. הטכנולוגיה הזאת כוללת שלל כלי טיס וכלי נשק עתידניים, וכמובן טכניקות הסוואה מרשימות.
לקראת סוף הסרט מחליטה הנהגת ווקאנדה להפסיק להסתתר. מלך ווקאנדה, טצ'אלה, מכריז בעצרת האו"ם: "לראשונה בהיסטוריה, נחלוק את הידע והמשאבים שלנו עם שאר העולם. ווקאנדה לא תִצְפה עוד מהצללים … אנו נשתדל להיות דוגמה כיצד עלינו לנהוג זה בזה, כאחים ואחיות על האדמה הזאת" (טקסט התסריט של "הפנתר השחור" – כאן).
הרגעים הבאים הם מן החשובים ביותר בסרט. אחד הנציגים שואל "עם כל הכבוד, המלך טצ'אלה, מה אומה של חקלאים יכולה להציע לשאר העולם?". המצלמה עוברת בין כמה מאנשי ווקאנדה וחוזרת אל טצ'אלה; כולם עוטים הבעה של חיוך סלחני.
מדוע הרגע הזה חשוב? אחרי כל האקשן, הפיצוצים, הסמים המיסטיים והתלבושות השבטיות המרשימות, החיוך הזה הוא לב הסרט: אתם חושבים שאנחנו ארץ כפרית ונחשלת, אבל למעשה אנחנו משהו אחר לגמרי, אנחנו מעצמה מדעית וטכנולוגית. אנחנו "אפריקה שמעולם לא סבלה מקולוניאליזם", כדבריה של רות קרטר, ראש מחלקת ההלבשה של הסרט. אנחנו לא מה שאנחנו נראים: יש לנו זהות סודית.
הזהות הסודית היא כמובן עקרון יסוד בז'אנר גיבורי-העל, החל מסופרמן. התיכוניסט הביישן או העיתונאי עם המשקפיים הם בעצם גיבורים בעלי כוחות אדירים. הזהות הסודית של גיבורי-העל אפשרה לקוראי הקומיקס ולצופים בסרטים לדמיין את עצמם כגיבורים, ואולי גם לגלות בעצמם כוחות וביטחון שהסביבה לא ייחסה להם.
הסרט הזה לוקח את רעיון הזהות הסודית צעד אחד הלאה – לא רק לגיבור הסרט יש זהות סודית (במקרה זה, טצ'אלה הוא "הפנתר השחור"), אלא למדינה שלמה יש זהות סודית. כן, "הפנתר השחור" מציג מודלים לחיקוי, כגון דמות של מדענית צעירה שחורה שנערים ונערות שחורים יוכלו להזדהות איתה, וכך אולי לראות לעצמם עתיד במדע ביתר קלות – אפשרות שכבר זכתה לכינוי "אפקט שוּרִי". אך "הפנתר השחור" עושה יותר מזה. כפי שמתאר העיתונאי טריי ג'ונסון במאמר הנפלא הזה ב-Vox, הסרט מציג חברה שחורה שלמה, "ארץ שחורה מלאת חיים, חופש ומגוון, שהשיח בה לא הוכתם על ידי כוחות חיצוניים ואנשיה לא נאלצו להתמודד עם איש מלבד עצמם". הזהות הסודית של ווקאנדה מסייעת לצופים שחורים לדמיין מציאות אחרת: הנה, כך יכולנו להיות אילו ההיסטוריה הייתה מתגלגלת אחרת, אילו המפגש עם המערב היה מתרחש בתנאים אחרים; וכך, אולי, עדיין נוכל להיות.
כאשר חושבים על עבודת העורך או העורכת, חושבים בדרך כלל על יצירה חדשה: טקסט שהגיע אל העורך ישר מן המחשב של הכותב או המתרגמת.
אכן, בדרך כלל זהו המצב; אך יש שהטקסט שנועד לעריכה הוא טקסט שכבר נערך והתפרסם פעם אחת. תהליך כזה קורה לעיתים ביצירת ספרות מקורית (על דוגמה מרתקת כזו כתבתי כאן), אך לרוב מדובר בספר עיון שהוחלט להוציא מהדורה מעודכנת שלו. במצב כזה העורך מקבל לידיו טקסט מטולא, המורכב מחלקים שכבר נערכו, וכעת אולי עודכנו ותוקנו, ומחלקים חדשים שהתווספו אליהם.
טקסט כזה מציב אתגרים מיוחדים. הוא דומה מעט לעבודה של אדריכל שאינו מקבל מגרש ריק, אלא בניין קיים שיש לשפצו ולהוסיף לו. ייתכן שהוא היה מתכנן את הבניין הזה אחרת מלכתחילה, אך כעת עליו להתחשב בקיים – המעטפת, חלוקת החלל, הכיוונים, הסגנון ואף הבנייה עצמה: היכן, בעצם, נמצאות פה הקורות והצנרת?
הן האדריכל דנן והן העורך ישמחו לגלות שבעל המקצוע שהיה שם לפניהם עשה עבודה טובה: שהיסודות מוצקים, החלוקה הגיונית והגימורים עשויים היטב. הרבה פחות משמח לקבל לידיך עבודה מחופפת (במיוחד בצירוף ההנחיה "יש פה כמה תוספות, על השאר רק תעברי במהירות לראות שהכל בסדר").
בעריכת מהדורה מעודכנת יש לבחון את הספר הן ברמת המאקרו (הנושאים, הארגון, הסגנון) והן ברמת המיקרו (מהמינוח ועד הכתיב וצורת הרישום של ציטוטים ופריטים ביבליוגרפיים). לאחר מכן יש להחליט מה מן הבחירות הקיימות יישמר במהדורה החדשה, והיכן מוטב לנצל את ההזדמנות כדי לערוך שינוי. האם יש בספר כפילויות, שזה הזמן להיפטר מהן? האם הכותרות מסורבלות, וכדאי להציע כותרות קליטות ומושכות יותר? האם הכותב הוסיף כמה קטעים חדשים, אך לא הבחין באי-התאמות בינם לבין החלקים הישנים? (למשל: בספר בתחום התקשורת, חקר מקרה חדש שהתווסף מתאר את הקמת תאגיד התקשורת הציבורית "כאן", בעוד שפרק ישן מציין כי הערוץ הראשון נמצא במצב חמור ומנתח את האפשרויות הניצבות בפניו.) אם נוצרה אי-התאמה כזו, ייתכן שהפרק הישן דורש עדכון, ויש להחליט על היקפו. לכל שינוי יש עלות – בזמן עבודה שלנו, ואולי גם של אנשים אחרים.
גם ברמת המיקרו, כדאי להתחשב בבחירותיו של העורך הקודם כדי לחסוך עבודה מיותרת. מבחינת הכתיב, למשל, רובנו נוהגים על פי הנחיות הכתיב המלא של האקדמיה ללשון; אך רובנו גם חורגים מהן פה ושם. אם העורך הקודם נהג אחרת מאיתנו, מוטב אולי ליישר קו איתו ולא לשנות לאורך כל הספר "הכל" ל"הכול", "אמתי" ל"אמיתי" או להפך. כדי לזכור את העדפותיו של העורך הקודם ולא לחרוג מהן, כדאי להכין לעצמנו קובץ מרוכז של ההעדפות האלו. במובן מסוים, העבודה היא הפוכה מהרגיל – במקום לוודא שהכתיב אחיד בהתאם להעדפות שלנו, צריך לגלות את ההעדפות שלפיהן הוא אחיד (יש לקוות). עבודת העריכה דומה קצת למטה משטרה בזמן חקירה של פשע – כאשר החוקרת תולה על הקירות את התמונות והראיות המצטברות ("תיאורטי", "מוטיבציה", "בית-משפט עם מקף אבל בית חולים בלי, למה???").
ומה הבונוס האפשרי בפרויקט כזה? כמובן, כאשר העורכת הקודמת היא מצוינת, הטקסט רהוט ובהיר, הבחירות עקביות והארגון אלגנטי – זו ההזדמנות הטובה ביותר להכין לעצמנו קפה, להתיישב בנחת וללמוד משהו.
לאחרונה עלה בדעתי שלתופעה החברתית של הימנעות מחיסונים יש, אולי, פן לשוני מעניין. הפן הזה קשור לקונוטציות, שעסקנו בהן בפוסט הקודם.
קונוטציות הן התחושות שמילה מסוימת מעוררת בנו והדברים שהיא מעלה בדעתנו, מעבר למשמעות הבסיסית שלה. לדוגמה, למילה "כחוש" יש קונוטציה שלילית, ואילו ל"דק גזרה", שמשמעותה הבסיסית דומה – קונוטציה חיובית. "חם מזג" הוא תיאור ניטרלי, ואילו ל"עצבני" יש קונוטציה שלילית. כאן מציינים כי המילה "פיראט" מעוררת קונוטציות של איים רחוקים ומטמון זהב, וכאן מסופר כי טראמפ עורר התמרמרות כאשר התייחס לקשריה של הילארי קלינטון עם "הבנקים הבינלאומיים", משום שלצירוף הזה יש קונוטציות אנטישמיות.
לבחירת המילים שלנו יש אפוא משמעות רבה, גם מעבר לעצם התוכן שהן מציינות. אותו דבר עצמו אפשר לציין במילים שיבטאו תחושה חיובית או שלילית, יתקשרו לדברים רצויים או להפך – עובדה הידועה היטב בתחום השיווק והמיתוג, אך לא תמיד משכילים להביא אותה בחשבון בתחומים אחרים.
האם ייתכן שקונוטציות אחראיות במידת-מה לתופעת ההימנעות מחיסונים, שעלתה שוב על הפרק בעקבות התפרצויות של מחלת החצבת? על חיסונים ועל הימנעות מחיסונים תוכלו לקרוא למשל כאן; פה נהרהר על הצד הלשוני של הסוגיה, וספציפית על הביטוי "חסינות העדר" והקונוטציות השליליות – ולכן המזיקות – שכנראה יש לו.
חסינות העדר (herd immunity) היא הגנה לא-ישירה מפני מחלה מידבקת, הנוצרת כאשר אחוז גבוה מכלל האוכלוסייה מחוסן כנגדה. בחברה שבה שיעור גבוה של הפרטים מחוסן בפני מחלה מידבקת מסוימת, יהיה למחלה זו קשה להתפשט (חשבו על ילד חולה חצבת בגן של ילדים מחוסנים). במצב כזה, המיעוט הפגיע – כגון ילדים צעירים מכדי להתחסן, קשישים ואנשים הסובלים מבעיות במערכת החיסון – נהנה מההגנה שמספק לו הרוב המחוסן.
שיעור המחוסנים הדרוש כדי להגיע למצב של "חסינות עדר" שונה ממחלה למחלה; אך בדרך כלל מדובר בשיעור שבין 80-85% במחלות מידבקות פחות, כגון פוליו, ל-90-95% במחלות מידבקות יותר, כגון חצבת. אם רק האנשים שאינם יכולים להתחסן או לפתח חיסון מסיבות רפואיות אינם מחוסנים, ניתן להגיע לשיעור הנדרש; אם שיעור הלא-מחוסנים גבוה יותר, משום שאנשים בוחרים שלא להתחסן או לחסן את ילדיהם מסיבות אחרות, "חסינות העדר" נפגעת ומתחוללות התפרצויות של מחלות – כגון ההתפרצות הנוכחית של חצבת בישראל.
אם נחזור לפן הלשוני של הסוגיה, ייתכן שהמונח "חסינות העדר" הוא בחירה גרועה ביותר. מה מזכירה לנו המילה "עדר"? בניגוד ל"להקה" וגם ל"משפחה", הקשורות בתפיסתנו לקשרים הדוקים, לחמימות ולהגנה, המילה "עדר" קשורה בתודעתנו לקבוצה גדולה הנעה יחד בלא בינה ושיקול דעת. אנשים מתנהגים "כמו עדר" כשהם משתעבדים לאופנה ומחקים אחרים בצורה עיוורת. "כמו עדר ללא רועה" הוא תיאור מעליב במיוחד, המרמז על הצורך באיזה מבוגר אחראי. מי רוצה להרגיש שהוא חלק מעדר? אף אחד. משום כך הבקשה לתרום ל"חסינות העדר" עלולה למצב את ההתחסנות כהתנהגות עדרית וחסרת שיקול דעת, ואת ההימנעות מחיסון כהתנהגות עצמאית, שקולה ואינדיווידואליסטית.
(החוקר והמתרגם רן הכהן אף העלה בהקשר זה רעיון מעניין, שלפיו גישת ההתנגדות לחיסונים מעוררת לעתים סימפטיה משום שאנשים מזהים אותה כמתאימה להשקפת עולמם הפוליטית: אנשי שמאל יזהו בה ביקורתיות וחשיבה עצמאית, ואנשי ימין אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו והתנגדות לקולקטיביזם. ובאותו קו מחשבה, הכתבה המעניינת הזאת באתר The Conversation עוסקת בקשר בין התנגדות לחיסונים לעמדה פוליטית ליברלית או שמרנית בארצות הברית.)
אם המונח "חסינות העדר" אכן כרוך בקונוטציות שליליות, האם אפשר לחשוב על מונח דומה בעל קונוטציות חיוביות יותר? חשבתי על הצירוף "חסינות קהילתית". "קהילה", בדומה ל"להקה" ול"משפחה", מעוררת קונוטציות חיוביות, במקרה זה – לכידות חברתית, אכפתיות והגנה על החלש. ואכן, המונח כבר קיים בפועל, באנגלית (community immunity) ואפילו בעברית.
לאחרונה נתקלתי בסיפור מצחיק על הורים, כנראה אמריקאים, שנתנו לבנם ספר על עטלפים. בערך באמצע הספר, נדהם הילד להבין שעטלפים הם למעשה חיות אמיתיות. עד אז סבר שהם יצורים דמיוניים הקשורים לליל כל הקדושים (האלווין), בדומה לשדים ולרוחות רפאים.
בסך הכל, אפשר להבין את הילד: עטלפים הם אכן בעל חיים מפליא ביותר. העטלף הוא היונק היחיד המעופף באופן פעיל, ואף החולייתן היחיד המעופף באופן פעיל מחוץ לקבוצת העופות. העטלפים נראים כמו משהו ממחלקת הפרופס של סרט אימה, ורשימת הפיצ'רים המיוחדים של חלק מהמינים כוללת ביו-סונאר, כלומר, הם משמיעים צלילים ומפיקים מידע על הסביבה מן ההדים החוזרים אליהם. בכך הם דומים ללווייתנים, לדולפינים ולמכשירי האולטרסאונד של רופאים.
תכונה אחרונה זו של העטלפים היא מקור שמו של ספרו החדש והיפה של החוקר פרופ' יורם יום-טוב, "הרואים את הקולות" (כותרת המשנה: "עטלפים – בין מיתוס למציאות"). השם מבוסס, כמובן, על פסוק מהתנ"ך. בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר על בני ישראל: "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת".
בחירת שם הספר אופיינית מאוד לגישתו של המחבר. גם בספרים קודמים שלו (כגון זה וזה), שילב יום-טוב דיון מעמיק ויסודי בבעלי חיים, מוצאם והאקולוגיה שלהם – ביריעה תרבותית רחבה יותר, כגון ציטוטים קולעים להפליא משירים ומן המקורות היהודיים.
בספר זה (שהוא מקסים, אף שלא אני ערכתי אותו), יום-טוב מרחיב את היריעה עוד יותר מאשר בספרים קודמים – וזאת מבלי לוותר כהוא זה על הדיוק ועל היסודיות של הצד המדעי. הספר פותח בפרק "עטלפים בעיני האדם", העוסק בעטלפים באמנות, במיתולוגיה ובתרבות ברחבי העולם, כגון בסמלים של בתי אצולה ושל יחידות צבאיות (מי יכול לציין יחידות בצה"ל שבסמליהן מופיע עטלף?). הוא מתאר גם את אזורי המפגש והחיכוך בין עטלפים לבני אדם – כגון עטלפים המשתכנים במבנים נטושים ושימוש בעטלפים בחקלאות ולהבדיל, ברפואה עממית.
הספר "הרואים את הקולות" משקף את חיבתו וסקרנותו של כותבו כלפי עולם החי. יום-טוב אינו מסתפק בממצאים ובשרטוטים, אלא חולק מניסיונו ומחוויותיו במחקר ובשדה, ומפנה את מבטו לא רק אל העטלפים אלא גם אל מי שחוקרים אותם: למשל, בהשוותו בין חוש הריח המפותח של העטלפים לחוש הריח המנוון של האדם, הוא מספר על דוקטורנטית גרמנייה שזיהתה על פי הריח שבחדר מסוים היו עטלפים משני מינים-ביולוגיים, ואף הבחינה אם מדובר בזכרים או בנקבות! בתארו את מבנה האוזן הפנימית של עטלפים, הוא חולק אנקדוטה מצחיקה על חוקר שזיהה בטעות את שבלולי האוזן של עטלף מסוים בתור מין חדש למדע של חילזון ימי (החוקר פרסם מאמר הסבר לאחר שעמד על טעותו).
הספר עוסק גם בשמותיהם העבריים של עטלפים שונים, ובמקור המילה "עטלף" עצמה; וכולל היסטוריה קצרה של חקר העטלפים בארץ ישראל וסקירה שיטתית של מבנה גופם והתנהגותם, של חיי העטלפים לצד האדם ושל שיטות עיקריות בחקר עטלפים. הספר כולל מגדיר של מיני העטלפים בישראל ומשופע בתמונות יפות ומרשימות של בעלי החיים האלה – לא עניין של מה בכך, כיוון שמדובר בבעלי חיים מעופפים, מהירים והעיקר, ליליים.
"הרואים את הקולות" ישמח חובבי טבע ובעלי חיים ואוהבי דעת בכלל.
רוצים לקרוא את "הרואים את הקולות"? אפשר וכדאי לקנות אותו כאן. כמו כן תיערך כאן בבלוג הגרלה של עותק של הספר. רוצים להשתתף? כתבו בתגובה השערה על מקור המילה "עטלף" – מילונית או משלכם, רצינית או מצחיקה.
עדכון: בהגרלת העותק של "הרואים את הקולות" זכה טל שפרונג. טל, שלח בבקשה כתובת והספר יגיע אליך. שנה טובה!
הרואים את הקולות ראה אור בהוצאת דן פרי בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, קרן הדוכיפת ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, ומופץ על ידי הוצאת מאגנס.
שנה טובה!
בחלק השני והידוע פחות של "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, הילד בסטיאן מחפש אחר חלומותיו במכרות החלומות שבממלכת פנטסיה. "כאשר אנחנו חולמים חלום, הוא אינו יכול פשוט להיעלם. אך אם החולם אינו יכול לזכור את החלום, מה קורה לו? הוא ממשיך להתקיים בממלכת פנטסיה, עמוק מתחת לאדמה. החלומות שנשכחו נצברים בשכבות רבות … פנטסיה כולה מונחת על יסודות של חלומות שנשכחו."
כפי שפנטסיה, ממלכת הדמיון, נשענת כולה על יסודות של חלום, כך ספרות המערב מונחת על יסודות משלה – שהשכבות הבולטות שבהם הן כמובן המיתוס היווני ו(איך לא) התנ"ך. נושאים, קווי עלילה ודמויות מן המקורות האלה ממשיכים להופיע ולהדהד במשך אלפי שנים. יש שהם מופיעים מפורשות, ויש שהתגלמויותיהם בתרבות ובאמנות הן אולי על בסיס "יסודות שנשכחו". האל-הנפח הפייסטוס, למשל, אינו אחת הדמויות המוכרות ביותר מן המיתוס; ובכל זאת, הגאון הטכנולוגי חסר הכישורים החברתיים הוא אחד הסטריאוטיפים של החברה המודרנית, ומופיע באינספור יצירות כתובות ומצולמות. דוגמה אחרת היא קטניס אוורדין מ"משחקי הרעב", המזכירה כל כך את דמותה של ארטמיס – הנערה-הבתולה הציידת, המתרחקת מאהבה ומנישואים, אוהבת הטבע, הצדה בחץ וקשת.
האם המיתוס היווני נשאר חי כל כך משום שהוא נותן ביטוי נאמן לנפש האנושית – או שמא הוא נותן ביטוי נאמן לנפשנו משום שהתרבות שאנו חיים בה "יושבת", במידה כה רבה, על המיתוס היווני? כך או כך, המיתוס היווני – שוב, בדומה לתנ"ך – הוא מכפיל כוח אמנותי עצום; כמו המנוף, הגלגל והלופר, הוא מגביר מאוד את יכולת העשייה של אדם יחיד. רפרור למיתוס יכול להעניק ליצירה בת שבוע, או שעה, מעמקים של אלפי שנים.
יצירות המתייחסות למיתוס הן טובות ביותר כשהן מביטות בו במבט חדש, נעזרות בו כדי לשאול שאלה משלהן. למשל: באיזו מין חברה מודרנית יכולה לצמוח נערה ציידת, שחיה במרחבי הטבע ואינה רוצה בשום פנים להתאהב או להינשא? "משחקי הרעב" הם, בין השאר, תשובה על השאלה הזאת.
או: האם אפשר לאהוב, האם יאהבו אותנו, גם אם יש בחיינו חלק כאוב וחשוך, חלק שאיננו יכולים לחלוק? רותי קינן מהרהרת בשאלה הזאת בשירה "פרספונה", האהוב עלי מאוד.
פרספונה היא בתם של זאוס ושל דמטר, אלת התבואה. כשהייתה עדיין כמעט ילדה, נחטפה לַשאוֹל כדי להיות אשתו של האדס; אמה הזועמת יצאה לחפש אחריה, והאדמה העזובה חדלה להצמיח דגן ופרי. זאוס התערב והורה להאדס לשחרר את פרספונה אל אמה, בתנאי אחד – שלא אכלה דבר בהיותה בשאול. אך כיוון שהתגלה שפרספונה אכן אכלה בשאול כמה גרגרי רימון, הוחלט על פשרה – פרספונה תישאר בשאוֹל למלוך לצד האדס במשך כמה חודשים בכל שנה, ובשאר חודשי השנה תחזור אל אמה. בחודשים שבהם מבלה פרספונה בשאול, דמטר מתכנסת ביגונה והאדמה אינה נושאת יבול; מכאן חילופי העונות.
פרספונה המיתולוגית נישאה להאדס בעודה נערה צעירה מאוד. רותי קינן, בשירה, תוהה על התבגרותה והמשך חייה של הנערה הזאת, המבלה כמה חודשים בשנה לצד בעלה האפל, וחופשייה לנפשה בשאר השנה. פרספונה שלה נוסעת להודו לטיול של אחרי הצבא, לומדת באוניברסיטה ("סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ"). ומה הלאה?
"זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה/ כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:/ 'הָיִיתִי צְעִירָה',/ 'תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי',/ 'הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים'". פרספונה, הקשורה לנצח לאל השאול, היא משל לכל אדם המתמודד עם כאבים ישנים או עם השדים שבנפשו (זיכרונות קשים, התמכרות, דיכאון?). שהרי פרספונה חוזרת לא רק אל האדס, אלא לשאול תחתיות: "הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים/ לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים/ עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים". ובכל זאת, למרות החשכה הנוכחת תמיד בחייה, "לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק/ אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת".
מלכת השאול מתיישבת איתו בפתח תקווה, מגדלת שני ילדים, תולה את בגדיהם על חבלי הכביסה. "לא ייאמן למה אפשר להתרגל," היא חושבת. אבל גם שם, בדירה "בפרויקט חדש בעין גנים", צלליה ממשיכים ללוות אותה, נוכחים תמיד:
"הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה
כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב
אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,
וְתַחְתֶּיהָ
כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –
הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל."
***
פרספונה
רות קינן
א.
כְּשֶׁהִגִּיעָה לַגַּנְגֶּס בְּטִיּוּל אַחֲרֵי-צָבָא
לֹא הָלְכָה לִרְאוֹת גּוּפוֹת נִשְׂרָפוֹת.
בִּמְקוֹם זֶה טָבְלָה מִכְחוֹל בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים
וְצִיְּרָה אֶת בְּרַק הַמֶּשִׁי
שֶׁל יְרִיעוֹת הַסָּארִי
הַמִּתְיַבְּשׁוֹת עַל הַגָּדָה.
בְּכָל זֹאת נִבְקְעָה שָׁם הָאֲדָמָה
וַאֲדוֹן הַמָּוֶת פָּרַץ מִמֶּנָּה
וְחָטַף אוֹתָהּ לְמַמְלַכְתּוֹ.
ב.
כְּשֶׁעָלְתָה מִשָּׁם הָיְתָה שׁוֹנָה,
גַּרְעִינֵי פֵּרוֹת הַשְּׁאוֹל
כְּבָר הִכּוּ בָּהּ שָׁרָשִׁים.
כָּעֵת הָיָה עָלֶיהָ לִלְמֹד לְתֹאַר
(סֶמֶסְטֶר קַיִץ וְעוֹד סֶמֶסְטֶר קַיִץ)
הָיָה קָשֶׁה לִמְצֹא עֲבוֹדָה שֶׁתַּתְאִים
לְמִי שֶׁכָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים
עוֹבֶרֶת לְעוֹלָם הַמֵּתִים.
אֲבָל הִיא הִסְתַּדְּרָה.
זְמָן רַב לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁתּוּכַל לִמְצֹא אַהֲבָה,
כַּמָּה יָרְאָה מֵהַשִּׂיחָה הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת:
׳הָיִיתִי צְעִירָה׳,
׳תָּמִיד יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בְּחַיַּי׳,
׳הוּא אַחֵר כְּשֶׁמַּכִּירִים׳.
לְבַסּוֹף פָּגְשָׁה בָּחוּר שֶׁרָצָה לַחֲלֹק
אֶת עוֹנוֹתֶיהָ הַחַמּוֹת.
ג.
הֵם עָבְרוּ לְדִירָה בִּפְּרוֹיֵקְט חָדָשׁ בְּעֵין גַּנִּים,
מֵאֵלּוּ שֶׁמִּרְפְּסוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהֶם פּוֹנוֹת לְכָל רוּחַ
וּמִרְפְּסוֹת הַשֵּׁרוּת מַמְתִּיקוֹת זוֹ לָזוֹ
אֶת סוֹד חֶבְלֵי-הַכְּבִיסָה וּמְנוֹעֵי הַמַּזְגָּנִים.
יֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי יְלָדִים.
׳לֹא יֵאָמֵן לְמָה אֶפְשָׁר לְהִתְרַגֵּל׳
הִיא חוֹשֶׁבֶת
כְּשֶׁהִיא מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעַל לַמַּעֲקֶה
כְּדֵי לְהַצְמִיד בְּאֶטֶב
אֶת הַבְּגָדִים הַקְּטַנִּים,
וְתַחְתֶּיהָ
כְּמוֹ עֵין-עֲנָק כֵּהָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ –
הַלֵּב הַפָּעוּר שֶׁל הַשְּׁאוֹל.
***
התצלום באדיבות האמנית ניקול דקסטרס, מתוך סדרת היצירות "פרספונה והרימון". הסדרה היא אחת משלוש הנקראות "מתלבשים בעתיד" (Dressing in the Future), ומתארות ניצולים מתלבשים בעתיד פוסט-אפוקליפטי.
היצירות מרשימות ביותר גם בעולם ובאווירה שהן יוצרות, גם בבגדים ובאיפור – פרספונה של דקסטרס לובשת סוג של שמלת-שריון מקליפות רימון.
Photo courtesy of Nicole Dextras
זה כמה ימים מוצגת בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה תערוכה קטנטונת, אך מיוחדת. זוהי התערוכה הראשונה בפרויקט של מיני-תערוכות וידאו ארט, שישובצו ברווחי הזמן שבין תערוכות אחרות בגלריה. לפרויקט אחראית המנהלת האמנותית של הגלריה, ד"ר חוה אלדובי.
גם אני, לשמחתי, הייתי מעורבת מעט בפרויקט הזה, בשלב המהנה של בחירת השם. השם נדרש לבטא שני רעיונות מרכזיים: שמדובר בווידאו ארט ובתערוכות קטנות מאוד. חוה הגדירה דרישה נוספת: שהשם יהיה שקוף וברור לכל מי שיראה אותו. בכך נפסלה שורת הברקות שתרמו אנשים מתוך האוניברסיטה ומחוצה לה, כגון "שׁוּרוּ", שפירושו "הביטו" והוא דומה גם למילה "שׁוּר", שפירושה "קיר"; או veni vidi, כלומר "באתי, ראיתי" בלטינית – אלה כמובן המילים הראשונות ב-veni, vidi, vici הידוע של יוליוס קיסר, ו-vidi היא אחת מנטיות הפועל הלטיני vidēre, "לראות", שממנו נגזרה גם המילה "וידאו".
הצעות אחרות היו "הערת ביניים" ו"קריאת ביניים"; אך שמות אלה מתקשרים לטקסט, ולא לאמנות חזותית (ואכן, יש למשל ביטאון למורים בשם "קריאת ביניים", וכן ספר ללימוד עברית בשם זה). נוסף על כך, הם מתייחסים למעמד של התערוכה מבחינת המארגנים (בין תערוכות אחרות) ולא מבחינת הקהל (שרואה אותה בפני עצמה).
הוצע גם השם "מאמר (מ)מוסגר" – שאמנם רומז לכיוון החזותי, אבל דווקא לתמונה ממוסגרת, ואינו מתייחס לייחוד של הפרויקט ולמכנה המשותף של כל מה שיוצג בו – לא ציור, לא פיסול, אלא וידאו ארט.
כמה מההצעות היפות האחרות שעלו היו "זמן מסך", "הווידאו שבקיר" ואחת שמצאה חן בעיניי במיוחד – "קיר בסרט". בסופו של דבר בחרה חוה בשם המעולה (בעיניי) "דקת מסך" – המרמז הן על אלמנט הווידאו או הסרט ("מסך") והן על הפורמט הקטן של התערוכות ("דקה"). מי שירצה ימצא כאן גם אלוזיה לאנדי וורהול ול-15 דקות התהילה המובטחות שלו, שהצטמצמו עוד יותר בימינו הדיגיטליים. נוספה גם כותרת משנה מחויכת – "תערוכת וידאו XS".
התערוכה הראשונה במסגרת הפרויקט, המוצגת כעת בגלריה, היא SPLIT של האמנית שירלי שור. היצירות הן קליידוסקופים של צורות גיאומטריות הנוצרות, משתנות ונעלמות לנגד עינינו; שור מכנה את התוצאה "ארכיטקטורה נוזלית", מבנים שאינם מוצקים וקבועים, אלא קורסים, חולפים ונמוגים. התערוכה הקטנה והיפה הזאת מעניינת בעיניי במיוחד בהקשרה הנוכחי, כלומר בגלריית האוניברסיטה הפתוחה – חלל בעל צורה בלתי רגילה, שנראה בעצמו כאילו הוא זורם ומשתנה, כפי שאפשר לראות בצמד הצילומים שלמעלה.
בשנת 1277 ראה אור רב-מכר אמיתי, ספר שזכה להצלחה עצומה בקרב קהל היעד שלו ונפוץ במספר גדול מאוד של עותקים. במאה ה-13, הצלחתו של ספר טרם נמדדה במהדורות, כיוון שגוטנברג המציא את הדפוס רק כמאתיים שנה מאוחר יותר; כלומר, כל אחד ואחד מעותקי הספר הועתק ביד. כמעט מאתיים עותקים של הספר שרדו מאותה תקופה ועד ימינו – ומדובר בחפצים עשויים קלף או נייר, פגיעים ללחות ולאש, שנשמרו בהצלחה במשך כ-750 שנה. אפשר רק לשער כמה עותקים היו בנמצא אז.
מה היה הספר הזה, חביב הקהל של ימי הביניים המאוחרים? איננו מדברים כאן על המקבילה הימי-ביניימית של הארי פוטר או "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (אף שהיו גם כאלה). אך אם נזכור שהספר הפופולרי ביותר בהיסטוריה הוא עדיין התנ"ך, נוכל לנחש את הכיוון הנכון. מדובר בספר הלכות יהודי-אשכנזי בשם "ספר עמודי גולה", שכתב מלומד בשם רבי יצחק מקורביל. כמובן, "ספר עמודי גולה" היה רב-מכר בקנה מידה יהודי; ספרי תפילות נוצריים, ויצירות דתיות נוצריות אחרות, פנו לקהל יעד גדול בהרבה, ותפוצתם הייתה בהתאם לכך.
אך גם הקטגוריה הספציפית של ספרי פרשנות והלכה יהודיים הקיפה לא מעט חיבורים. מה הפך דווקא את "ספר עמודי גולה" להצלחה כזו? לקראת שבוע הספר, מעניין לבדוק את הסיבות האפשריות, ולעתים – המפתיעות, להצלחתו הגדולה של הספר הזה, בעקבות מחקרו של ד"ר יהודא גלינסקי מאוניברסיטת בר אילן.
שני גורמים מרכזיים בהצלחתו הרבה של הספר היו שיתוף פעולה עם כותב נוסף, שהיה אמנם צעיר יותר אך גם בכיר וידוע יותר מרבי יצחק, וכן פשטותו היחסית והיקפו הקטן של הספר. נתחיל בגורם הראשון: ספרו של רבי יצחק זכה להערות ("הגהות") מאת רבי פרץ מקורביל. ר' פרץ היה תלמיד חכם מוכר, והערותיו לספר זיכו אותו במעמד כמעט קאנוני. הספר שימש במקרים רבים כ"ספר נלווה" (companion volume) לסידור התפילות, והשניים הועתקו לעתים קרובות יחד.
גורם שני היה, כאמור, הנגישות וההיקף המצומצם של הספר. הספר מבוסס על חיבור קודם ומקיף יותר, "ספר מצוות גדול" של רבי משה מקוצי; אך המחבר ויתר על קטעי הדיון (ה"משא ומתן") התלמודי, וכן התמקד רק בהלכות שהיו רלוונטיות ליהודי החי בגולה. כך הצליח לקצר ולתמצת את החומר ההלכתי, והעמיד יצירה שכללה הנחיות מעשיות מנוסחות בצורה קצרה ונגישה, עם מינימום דיון תיאורטי. מכאן כינויו של הספר, "ספר מצוות קטן" – סֵמָ"ק. הודות להיקף הקטן, מחירו של הספר היה נמוך יחסית, וממדיו הצנועים אפשרו לקוראים לקחת אותו עמם ולקרוא בו בכל מקום, ולא רק בבית או בבית הכנסת. ההשראה לממדים הקטנים מקורה אולי בתנ"ך הפריזאי (Paris Bible): גרסה של התנ"ך בלטינית, בפורמט קטן וקומפקטי, שנפוצה בערי אירופה באותה תקופה.
קיצורו ונגישותו של הספר הקנו לו פופולריות בקרב קהל קוראים מגוון, שכלל שלוש קבוצות עיקריות: תלמידי חכמים; מלומדים שלא היו מומחים לתלמוד (ה"אליטה המשנית"); ויהודים שלא היו מלומדים במיוחד, ורצו להעמיק את ידיעותיהם בדת.
ולבסוף, "ספר מצוות קטן" היה מאורגן בצורה מיוחדת במינה. בתחילת הספר הופיעה רשימה של מצוות, ששימשה מטרה כפולה: כמעין תוכן עניינים לספר כולו וכחומר קריאה בפני עצמו. רשימת מצוות זו הייתה מחולקת לשבעה חלקים ("עמודים"), והמחבר ביקש שכל יהודי יקרא עמוד אחד בכל יום וכן ילמד מתוך החלק ההלכתי של הספר כמה מצוות בכל יום. בכך דמה הספר לספר התפילות הנוצרי שנקרא "ספר השעות" (The Book of Hours), שזכה לפופולריות רבה באותה תקופה. אמנם, הספר הנוצרי כלל תפילות ואילו הספר היהודי – מצוות והלכות, אך הם דמו זה לזה גם באופיו של קהל היעד (קוראים מן השורה, שאינם בהכרח אנשי דת או מלומדים) וגם בצורת הארגון, שהגדירה טקסט לקריאה בכל יום בשבוע. ייתכן שיהודים שהתגוררו בערים, ובפרט בפריז, ראו את הספרים שקראו שכניהם הנוצרים, את גודלם ואת אופן השימוש שעשו בהם, ולפיכך היו פתוחים לספרי הלכה יהודיים שגודלם וצורת הארגון שלהם היו דומים.
תודה לד"ר יהודא גלינסקי על העזרה שהגיש לי בהכנת הפוסט על מחקרו המרתק. המחקר נעשה בתמיכת הקרן הלאומית למדע (ISF).
ולסיום, הנה השיר המעולה "רב-מכר" של ההרכב "החצר האחורית", על ספרים רבי-מכר מסוג רווח יותר בימינו. המילים של רב-האמן יענקל'ה רוטבליט.
כפולת עמודים מתוך עותק של "התנ"ך הפריזאי"
מה השנה עכשיו? מי ראש הממשלה? שאלות פשוטות בדרך כלל – אבל לא במציאות הבדויה של סיפור, שם נעשים לעתים מאמצים ניכרים לא להתחייב בעניין הזה, רצוי בלי שנרגיש. איך זה קורה, ואם כבר – למה?
לגבי ה"איך", ניתן מבט ב"מבצע טורונטו". זהו הספר הרביעי (החדש והמצוין) בסדרת הריגול לנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי. נועם, גיא ורועי, נערים שפועלים בשירות המוסד, יוצאים להציל אח ואחות שנחטפו. "ראש הממשלה ביקש שנעזור לחפש את הילדים ההם מירושלים," אומרת ראש המוסד, שולמית עילם, ובהמשך: "ראש הממשלה מפעיל עלי לחץ עצום לעשות משהו". אבל מיהו, בעצם, ראש הממשלה?
רוב הקוראים לא ירגישו, כנראה, בעמימות הזאת, אבל אם כבר שמנו לב, נוכל להבחין בה גם בספרים אחרים. הנה קטע מ"פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן" של סופר הנוער האולטרה-מצליח ריק ריירדן:
"'ביאנקה,' אמרה זואי, 'התוכלי לנקוב לי בשמו של נשיא ארצות הברית הנוכחי?'
'אל תהיי מצחיקה,' אמרה ביאנקה. היא אמרה את השם הנכון."
אבל מיהו "נשיא ארצות הברית הנוכחי" בזמן השיחה הזאת? מהו "השם הנכון" שאמרה ביאנקה?
לשורת ראשי המדינה העלומים מצטרף גם ראש ממשלת בריטניה ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". ראש הממשלה הזה מופיע בפרק הראשון בספר, אבל איננו יודעים מיהו. הוא נקרא – נכון – פשוט "ראש הממשלה".
מדוע האנונימיות? ובכן, אחת הסיבות היא כנראה הרצון להימנע מפוליטיקה ומהסטת תשומת הלב למקום הלא-נכון. מדובר בראש הממשלה; לצורכי הספר, לא חשוב מי זה. אך סיבה אחרת, ואולי חשובה יותר, היא השמירה על עמימות מסוימת של הזמן. לשם המחשה, הנה קטע מהספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון, "פרסי ג'קסון וגנב הברק". פרסי נמצא ב"קזינו לוטוס" בלאס וגאס, ומתחיל לחשוד שמדובר במלכודת.
"'היי, דארן?'
'מה?'
'מה השנה עכשיו?'
המצח שלו התכווץ. 'במשחק?'
'לא, בחיים האמיתיים.'
הוא נאלץ לחשוב על זה קצת. '1977.'
'לא,' אמרתי. התחלתי לפחד קצת. 'באמת.'
'תשמע, בן אדם, אתה עושה לי מצב רוח מזופת'. …
מצאתי ילד אחד שאמר לי שהשנה 1985. ילד אחר אמר לי 1993."
אבל מה השנה באמת? פרסי מצליח להימלט מן הקזינו. "רצתי לדוכן העיתונים הקרוב וקודם כל בדקתי מה השנה. השבח לאלים, זאת היתה אותה שנה שבה נכנסנו." אבל איזו שנה זו הייתה?
האמצעי הסיפורי הזה, של עמימות מכוונת ביחס לזמן ההתרחשות, מופיע הן בסיפורת – הדוגמאות שהבאתי כאן הן מספרי נוער, אבל הכלי הזה משמש לא רק בהם, כמובן – והן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. האמצעי הזה מעניק למחברים חופש מסוים: אמנם, אפשר להבין בערך מתי העלילה מתרחשת – יש או אין טלפונים ניידים, למשל – אבל המחבר אינו מתחייב לדייקנות היסטורית. בניגוד ליצירות הממוקמות בבירור בזמן מסוים, יצירה המתרחשת בזמן "עמום" אינה צריכה להיות נאמנה לציר זמן חיצוני, ולהביא בחשבון אירועים פוליטיים, תרבותיים וטכנולוגיים כדי להימנע מ"סלט אנכרוניזמים".
אך חשוב עוד יותר, עמימות הזמן מסייעת לספרים לא להתיישן: ילדים שקוראים היום את "פרסי ג'קסון" או את "הארי פוטר" לא ירגישו כנראה שמדובר בספרים שנכתבו – בחלקם – לפני שהם-עצמם נולדו. ומכיוון שהעלילה מתרחשת "עכשיו", הקוראים יכולים לחוש שהיא קרובה אליהם ולחיי היומיום שלהם. במובן זה, מדובר בכלי סיפורי מקביל לכלים שעסקנו בהם כאן, המסייעים להאט את ההתיישנות של ספרי עיון.
Photo by Aleksandar Pasaric from Pexels
הציטוטים מספרי ריק ריירדן לקוחים מתרגומיה של יעל אכמון.
במובן מסוים, כולנו נוסעים בזמן: אנו נעים בלי הרף קדימה בזמן, לטוב ולרע. אנחנו, ילדינו, השמלה החדשה שנעשית פחות חדשה, והספר שכתבנו או ערכנו ומתחיל להתיישן מרגע שראה אור.
ההתיישנות היא בעייתית בעיקר לספר עיון, או לימוד. איש לא מתלונן, כנראה, ש"חלף עם הרוח" נעשה מיושן, אבל ספר עיון רצוי שיהיה חדש ומעודכן. אז את הזמן אי-אפשר לעצור, כמובן; אבל יש דרכים להכין ולנסח ספר כך שיישאר עדכני ומדויק זמן רב ככל האפשר, ולא יעורר בקוראיו תחושה שהוא מיושן, לא-מעודכן ולכן – כבר לא רלוונטי.
אחד האמצעים לכך הוא לעדכן את ה"נקודות החמות" בספר לקראת סיום העבודה על הטקסט. הכנת ספר עיון, מן הכתיבה, דרך העריכה והעיצוב ועד ההורדה לדפוס (אם מדובר בפרינט), נמשכת זמן. לקראת סיום העריכה כדאי לעבור על הספר ולזהות מקומות שאפשר, בהשקעה סבירה, לעדכן אותם ממש עד להווה. לדוגמה, אם בספר מצוין גובה האינפלציה בישראל בשנת 2016, ומאז הכתיבה כבר הסתיימה שנת 2017 – כדאי לציין את הנתון לשנה זו. אם כתבתם על גיירמו דל טורו, אפשר לציין את זכייתו באוסקר על בימוי "צורת המים" (שאף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר) ב-2018; ולהבדיל, ברשימה של מינים נכחדים אפשר להוסיף, לצערנו, את הקרנף רחב-השפה – נתונים המביאים אתכם לחודש מרץ 2018. כך אפשר, ממש ברגע האחרון, להפוך את הספר ל"טרי" ככל האפשר.
מעבר לתוכן עצמו, יש להקדיש תשומת לב גם לניסוחים שישאירו אותו נכון לאורך זמן. לדוגמה, ציוני זמן כמו "בשנים האחרונות" ו"בעשור האחרון" כדאי להחליף בניסוחים עמידים יותר, כגון "מאז ראשית שנות האלפיים" או "החל משנת 2010", לפי העניין.
תפקידים וכהונות למיניהם רגישים במיוחד למעבר הזמן, וכדאי להביא זאת בחשבון. לדוגמה:
"כלכלנים רבים, ובהם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, מחזיקים בדעה שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."
קרנית פלוג היא נגידת בנק ישראל כעת, אך במוקדם או במאוחר תמשיך לתפקיד אחר, והמשפט הזה שוב לא יהיה נכון. לעומת זאת,
"כלכלנים רבים, ובהם קרנית פלוג, שמונתה לנגידת בנק ישראל בשנת 2013, סבורים שביטול פטורים עדיף מהעלאת מסים."
זה משפט שיישאר, כנראה, נכון גם בתקופת כהונתם של הנגידה או הנגיד הבאים.
נסיעה טובה!
hakoret-harishona.com 