משהו נחמד, כי באמת צריך: עדכון קטן וראוי במילון רב-מילים (בתמונה למעלה). מה קרה כאן ולמה? בטרם נענה על השאלה הזאת, נהרהר קצת יחד על מילונים כראי החברה.

שאלה של זמן

מילונים משקפים בהכרח את ערכיהם של מחברי המילון ושל החברה שהם שייכים אליה. להמחשה קצרה, נסתכל בהגדרת המילה "הומוסקסואליות" במהדורה הישנה של מילון אבן שושן (כרך משנת 1966): "תשוקה מינית סוטה של גבר או אשה אל בן-מינם". במילון רב-מילים המקוון, לעומת זאת, ההגדרה של "הומוסקסואליות" היא: "משיכה מינית של גבר או של אישה אל בני מינם, ובעיקר של גבר אל גברים אחרים". רב-מילים אף מוסיף את הדוגמאות האלה בערך "הומוסקסואל": "המועדון הזה מיועד להומוסקסואלים וללסביות בלבד" ו"האגודה לשמירת זכויות הפרט מגינה על זכויותיהם של ההומוסקסואלים, הלסביות והביסקסואלים בישראל".

יפה. אבל ההשוואה בין שני המילונים האלה מאפשרת לנו להבחין בעוד דבר-מה מעניין. מילון מודפס הוא בגדר תמונה קפואה, המשקפת את תפיסותיהם (וכמובן את ידיעותיהם) של מחברי המילון ובני זמנם בזמן כתיבת המילון, עד לחתימתו והבאתו לדפוס. מילון מקוון, לעומת זאת, יכול להמשיך להתעדכן ולהשתנות.

מילון רב-מילים אמנם החל את דרכו ב-1997 כמילון מודפס, אך כיום הוא קיים בצורה מקוונת. המשמעות הברורה היא שאפשר להמשיך לעדכן את המילון, ומערכת המילון אכן עושה זאת. משמעות נוספת, ופחות בולטת לעין, היא שלקהל הקוראים והקוראות יש אפשרות לפנות בהערות ובבקשות, ולמערכת המילון יש אפשרות להתייחס אליהן – וגם את זאת היא עושה.

לא נהניתםן? ספרו לנו

מי שנעזרים בקביעות במילון רב-מילים עשויים לגלות, לדאבון ליבם, כי המילון המועיל והמצוין הזה מבטא ברבים מערכיו תפיסה סקסיסטית. התפיסה הזאת מתגלה הן בעצם הבחירה של המילים הקיימות במילון (כפי שנראה מיד), הן בהגדרותיהן והן בבחירת המשפטים לדוגמה, כפי שממחיש לנו למשל הערך "היסטרי" (עם הצמד המופלא "אי-אפשר להרגיע אותה. צריך לחכות שהבכי ההיסטרי שלה ייפסק" ו"אל תספר לה מה קרה, אתה לא יודע שהיא היסטרית?").

ראיית העולם הסקסיסטית מתגלה במילון רב-מילים באופן כה בולט, שרבות הבחינו בכך ופנו למערכת המילון בבקשות לתקן ולעדכן; על בקשות כאלה תוכלו לקרוא למשל בבלוג "בית המילים" של ריבי רונן וינשטיין ובקבוצת הפייסבוק "צדק לשוני" בניהולן של ד"ר מיכל שוסטר, תמי אילון-אורטל וחמוטל ילין. תמי אילון-אורטל העירה, למשל, על ההגדרות של המילים "רפואה" ו"סיעוד": "רפואה" הוגדרה בין היתר כ"מקצועו של הרופא" ו"סיעוד" כ"מקצועה של האחות". בעקבות הפנייה שונו ההגדרות, וכיום הניסוח הוא "רפואה: עיסוקם או מקצועם של הרופאים והרופאות" ו"סיעוד: מקצועם של האחים והאחיות (בבתי החולים, במרפאות וכד')". חמוטל ילין ביקשה להוסיף למילון את המילה "קברניטה" כצורת הנקבה של "קברניט", בדומה לצמדים "שחקן-שחקנית", "מנהל-מנהלת" ועוד, ונענתה בחיוב.

דוגמאות כגון אלה מבהירות כי מערכת מילון רב-מילים אמנם לא עשתה עד כה מאמץ מרוכז לעבור על המילון באופן שיטתי ולעדכן ולתקן את התפיסות הבעייתיות המתבטאות בו, אך היא מקבלת הערות ובקשות ומיישמת אותן ברצון. אפשר אפוא לומר שהמילון כפי שהוא משלב את תפיסותיהם של מחברי המילון המקורי, לפני למעלה מ-25 שנה – עם השקפותיו של ציבור המשתמשות והמשתמשים במילון כיום; התוצאה פסיפסית משהו. האמירה כי המילון מבטא את ערכיהם של "מחברי המילון ובני זמנם" היא לפיכך נכונה ומעניינת במיוחד בהקשר של מילונים מקוונים.

נחזור אם כן לתמונה שבראש הפוסט, מתוך הערך של הביטוי (הלא אלגנטי ביותר) "יחד עם זאת" במילון רב-מילים, בעבר וכיום. לפני כמה חודשים כתבתי לאנשים הטובים במילון שהדוגמה "היא עושה מאמצים גדולים לפתח את הקריירה המקצועית שלה, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים" עלולה ליצור אצל מישהו, למשל אצל המשתמשים הצעירים יותר של המילון, את הרושם שהבית והילדים הם באחריותה הבלעדית של האשה. מיד הבטיחו לתקן, ואתמול נזכרתי בעניין ומצאתי את הדוגמה המעודכנת: "בני הזוג עושים מאמצים גדולים לפתח את הקריירות שלהם, ויחד עם זאת לא להזניח את הטיפול בבית ובילדים".

נחמד במיוחד שהדוגמה לא הוחלפה במשהו שונה לגמרי ("יחד עם זאת, עזרה מהמדינה עדיין אינה נראית באופק") אלא הורחבה ומתארת בפירוש שני בני זוג שיש להם קריירות והם גם מטפלים בבית ובילדים. יופי.

•

ובהזדמנות זו, חברת פייסבוק מקסימה שלחה לי את התמונה הזאת: "מוציאה לשון" שלי באזור הספרים בעברית של ספרייה ציבורית בבלוויו, פרוור של סיאטל. למטה: זאת בלוויו. תודות רבות לטריליאן! ואם אתם רוצים שלספרייה של בלוויו לא יהיה משהו שאין לכם, "מוציאה לשון" כרגיל כאן וכאן ובשאר המקומות המקובלים (בימים הקרובים גם בהנחות Blue Friday).

שיהיו בשורות טובות.

חודש אחרי שבת ה-7 באוקטובר, שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך" על משמעות שמותיהם של כמה מהיישובים בעוטף עזה. שמותיהם של היישובים האלה הם מעין היסטוריה קצרצרה של ישראל – לא במפתיע, כי במידה רבה, זה בדיוק מה שנועדו להיות. קראנו גם כמה קטעים מ"מקום אחר ועיר זרה", הרומן בחרוזים של מאיה ערד; ערד גרה בילדותה בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה, ואף שנחל עוז אינו נזכר בספר מפורשות, חוויית הקיבוץ שלה משתקפת בו. סיימנו בשיר "שדרות" של שמעון אדף.

•

נפתח אם כן בשמות, מן היישובים הוותיקים אל הצעירים יותר.

קיבוץ בארי הוקם במוצאי יום כיפור תש"ז-1946, במסגרת תוכנית 11 הנקודות, שבה הוקמו בלילה אחד 11 נקודות יישוב בנגב הצפוני. בארי נקרא על שמו של ברל כצנלסון, ש"בארי" היה שמו העברי. מבין הדברים הרבים שאפשר לומר על ברל, או בארי, כצנלסון, נזכיר כי היה העורך המייסד של העיתון "דבר", שעוד ניתקל בו כאן, וכי נוסח ה"יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל ("יִזְכּוֹר עַם יִשׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים"…) מבוסס על נוסח ההספד שכתב לנופלי תל-חי, טרומפלדור וחבריו.

קיבוץ נירים נוסד אף הוא ב-1946 במסגרת מבצע 11 הנקודות. במיקומו המקורי, מעט דרומה יותר, נקרא הקיבוץ "דַנגוּר", על שמו של הרב שלום דנגור מבגדד ששימש כרב קהילה בסואץ, מצרים, וקנה בכספו את אדמות האזור בעבור התיישבות יהודית. ב-1949 עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי וזכה לשם "נירים" משום שכמה ממייסדי הקיבוץ היו חברי גדוד "ניר" של השומר הצעיר. (אף שהקיבוץ כבר אינו נושא את השם "דנגור", משפחת דנגור לדורותיה תרמה למטרות רבות, בעיקר כאלו הקשורות לחינוך, בישראל ובבריטניה, ומלגות, מכוני מחקר ועוד נקראים על שמה.)

קיבוץ רֵעים נוסד ב-1949. השם נבחר הן בשל שמו הערבי של התל הסמוך, "תל אלג'אמע" ("תל החבורה" או "תל הרעים"), וגם לזכרם של חברי גרעין שנפלו במלחמת השחרור. בתחילה נקרא הקיבוץ "תל רעים", והשם התקצר ל"רעים". בשבת 7 באוקטובר חדרו מחבלים לקיבוץ עצמו, ונוסף על כך הרגו לפחות 270 איש במסיבת טבע שנערכה בקרבת הקיבוץ.

קיבוץ נחל עוז החל את דרכו כהיאחזות נח"ל בשם "נחלאים א' – מול עזה", ומכאן קיבל את שמו כאשר הפך לקיבוץ שנתיים מאוחר יותר, ב-1953.

קיבוץ כפר עזה, שהוקם ב-1951, נקרא תחילה "יָגֵב", מילה מן המקרא שפירושה שדה. השם הוחלף בתוך זמן קצר בשם "כפר עזה" בשל מיקומו של הקיבוץ.

קיבוץ ניר עוז הוקם בשנת 1955. פירוש שמו הוא "תלם חזק", שם המציין היאחזות בקרקע, וקל לשער שכמו "נחל עוז" ו"כפר עזה", הוא מהדהד את המצלול של "עזה" הגדולה והסמוכה. עזה היא אחת הערים העתיקות באזורנו; היא מיושבת זה למעלה מ-3,500 שנה, ונזכרת בתעודות מצריות כגון מכתבי אל עמארנה וכן בתנ"ך, כעיר פלשתית ("חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי", יהשע יג ג).

העיר שֹדרות הוקמה כמעברה של עולים בשנת 1955. רבים מהעולים הועסקו בנטיעת שדרות עצים לאורך הכבישים מטעם הקרן הקיימת לישראל, ואזור שׂדרות היה אחד הראשונים שניטעו בו שדרות כאלה, ומכאן השם. ההגייה התקנית של "שֹדרות" היא בשין שמאלית, כיוון שהמילה "שדרה", למרות הכתיב השונה, קרובה למילה "סדר": שורה מסודרת של עצים.

אופקים, באופן מפתיע, החלה את דרכה בעולם דווקא כתחנת טרקטורים של המועצה המקומית "מרחבים". בעקבות גל עלייה הפכה בשנת 1955 למעברה ואחר כך ליישוב ממש. השם "אופקים", התואם את "מרחבים", קשור כנראה למרחבים הפתוחים המקיפים אותה.

המושב נתיב העשרה נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק יסעור מצפון לאל-עריש. המושב הוקם בשנת 1973 כהתיישבות בחבל ימית, ובפינוי חבל ימית הוא נהרס, והוקם מחדש במיקומו הנוכחי בשנת 1982.

הקיבוץ הקטן חולית החל את דרכו כ"היאחזות נח"ל בסיני" ב-1977. לאחר פינוי סיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, הועתק הקיבוץ ב-1982 למיקומו הנוכחי בעוטף עזה. השם "חולית" ניתן לקיבוץ בשל חולות סיני שבהם הוקם לראשונה. חולית שייך לאזור בצפון הנגב הנקרא "חבל שלום", שהוקם בעקבות הסכם השלום עם מצרים וכמה מיישוביו נועדו למפוני חבל ימית.

•

הרומן בחרוזים "מקום אחר ועיר זרה" (2003), יצירת הביכורים של מאיה ערד, הוא ספר ישראלי מאוד הכתוב כמחווה תוכנית וסגנונית ל"יבגני אוֹנייגין" של פושקין. נבחר מתוכו כמה חלונות הצצה קטנים שמציעה לנו ערד אל חיי הקיבוץ בכלל ובצפון הנגב בפרט.

העולה החדש ג'יי משווה את נובמבר הישראלי החמים לשלג ולקור בקנדה:

המספרת, בתגובה, מתרעמת:

ובהמשך (אם כי נדייק כי הקיבוץ המופיע ללא ציון שם ב"מקום אחר ועיר זרה" נמצא דווקא בצפון הארץ):

ונסיים ב"שיר "שדרות" של שמעון אדף, מתוך ספרו "המונולוג של איקרוס" (1997):

לָקַח לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה לֶאֱהֹב

אֶת הַחֹר בְּאֶמְצַע שׁוּם מָקוֹם הַזֶּה.

פַּקְעוֹת הַכֻּתְנָה הֵפִיצוּ לֶהָבָה לְבָנָה

וְהָרוּחַ הָיְתָה בְּעוֹכְרֵי הַבְּרוֹשִׁים,

עַד שֶׁרָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה,

בְּעַיִן נְכוֹנָה,

אֶת הַבָּתִּים חַסְרֵי הַתִּחְכּוּם תַּחַת גַּג הָעֲנָנִים,

עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי

אֶת הַהֶמְיָה הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הָרְחוֹב.

לַחַשׁ אַחֲרוֹן שֶׁפָּלְטוּ גַּלֵּי הָאַסְפַלְט

הִתְעָרֵב

בְּרַחַשׁ טְרִיקַת הָעֶרֶב עַל הַקַּרְקַע,

כְּקוֹלָהּ שֶׁל אִשָּׁה נִשְׁכַּחַת, שֶׁבָּגַד בָּהּ

וְסִפֵּר אֶת הָאֱמֶת שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה

לְהַסְתִּיר בְּפָנֶיהָ.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁל שְׁחִיקָה

לִמְּדוּ אֶת הַיְּלָדִים לְלַטֵּף אֶת הַמַּיִם בָּאֶבֶן,

לְשַׁכְשֵׁךְ בִּשְׁלוּלִיּוֹת סִירוֹת נְיָר בְּתִקְוָה מְגֻחֶכֶת.

עֲבָרָן הַקִּרְקָסִי שֶׁל הַנְּעָרוֹת פָּרַח בְּהֶנֶף שֶׁל חֲצָאִית

כְּשֶׁהֶהָמוֹן נִסֵּר אוֹתוֹ בְּמַבָּטוֹ.

רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהֲבָה מֻחְלֶטֶת.

שיהיו ימים טובים יותר, ושהחטופים יחזרו שלמים ובריאים במהרה.

•

בראש הפוסט מימין: בקיבוץ נירים; משמאל, מלכת היופי של בגדד בשנת 1947, רנה דנגור.

תודה רבה לכל מי שהצטרפו לדיונים בפייסבוק ותרמו להכנת הפינה והפוסט, ובייחוד למיכל שטיינר, עדה באר, ימימה עברון ויפתח בריל.

טעות, טועים, טעינו: הטעות, כפי שידעו המשורר אלכסנדר פופ וגם "הגשש", היא מידה אנושית. לא נותר לנו אלא להשתדל לטעות מעט ככל האפשר (מחשבה טובה לקראת יום הכיפורים) ולהתנחם בכך שטעויות רבות, גם אם הן מצערות, הן לפחות מעניינות. לאחרונה נתקלתי בשתי טעויות בספרים – אחד מהם ספר מתורגם, האחר ספר מקור – שמעניין להתבונן בהן יחד, כיוון ששתיהן קשורות לתחום הספורט.

football מתחת לרדאר

באחת משתי הטעויות האלה הבחין סטודנט שלי בתוכנית התרגום של מכללת לוינסקי בשנת הלימודים הקודמת. אחד המפגשים שלנו הוקדש לבקרת איכות בתרגום, כלומר לסבב הבדיקה האחרון של המתרגם או המתרגמת. כדי לאפשר לכל הסטודנטים לעבוד על אותו טקסט עצמו ולהכיר יחד את סוגי הטעויות שחשוב לזהות ולתקן בשלב האחרון הזה, נתתי להם דווקא משימה שלא כללה תרגום: בחרתי קטע מיצירת ספרות ידועה באנגלית והעתקתי את אותו קטע מתרגום של היצירה שכבר ראה אור בעברית. בקטע הזה פיזרתי שגיאות שונות מהסוגים שרציתי להדגים להם (כגון טעויות הלקדה, תעתיקים לא נכונים של שמות ולוקליזציות מיותרות, כמו "פיצוצייה" בפריז). הצגתי לסטודנטים את שני הקטעים האלה, המקור והתרגום, וביקשתי מהם להשוות ביניהם ולחפש את השגיאות שפיזרתי בטקסט המתורגם.

הסטודנטים והסטודנטיות יצאו לחפש את המטמון, וכאשר הציגו את שללם, התברר שמצאו יותר ממה שאני החבאתי. הקטע מן היצירה המקורית כלל תיאור של תלמיד בבית ספר אמריקאי ששיחק football, ובתרגום שראה אור בעברית – כדורגל. "זה לא כדורגל," אמר אחד הסטודנטים, "זה פוטבול."

אמר וצדק: שהרי הספורט שנקרא בבריטניה football ובעברית "כדורגל", שהוא זה,

נקרא בארצות הברית דווקא "סוקר" (soccer). ולעומת זאת, באמריקאית, football הוא דווקא הספורט הזה:

מכיוון שהספר המדובר הוא אמריקאי ומדובר בו על תלמיד בבית ספר אמריקאי, מתרגם או מתרגמת חובבי ספורט היו מתרגמים football ל"פוטבול", כנראה בלי להבחין אפילו שיש אפשרות אחרת. ולעומת זאת, מתרגם שאינו חובב ספורט תרגם "כדורגל" – גם הוא, כנראה, בלי להבחין אפילו שיש עוד אפשרות.

למה הריעו האוהדים

נזכרתי בדוגמה הזאת בעקבות הערה מעניינת של גיא הרלינג-פישר, מתרגם ועורך ספרי העיון בהוצאת תכלת. בסקירה שכתב לאחרונה על ספר מקור חדש, העיר גיא על קטע מסוים בספר: "למי שאינו אוהד כדורגל זה יישמע אולי טפשי, אבל כשאנשים בפאב לונדוני צועקים ומריעים, אין סיכוי בעולם שזה קרה מפני ש'מנצ'סטר יונייטד ניצחה הערב', כפי שטוענת בידענות אחת מדמויות המשנה". ההערה הזאת, הוסיף גיא, עלולה להישמע קטנונית, אבל הצרימה בתיאור של הסצינה או הדמות עשויה להעיד על נקודת עיוורון מחשבתית של הכותב או הכותבת, כלומר על אי-הבנה שיש פה בכלל משהו שדורש שנתמצא ונדייק בו.

מה עושים, אם כך? הרי ספרות, מעצם הגדרתה, פירושה שאדם כותב לא רק מנקודת המבט שלו-עצמו ועל דברים שראה בעיניו. גם בתרגום ובעריכה, אמנם רצוי שלמתרגם או לעורכת יהיה רקע מתאים – כמו רקע בכימיה אם הם עורכים ספר כימיה או ידע על המקום והתקופה אם הם מתרגמים רומן – אבל אף אחד אינו יודע וזוכר הכל.

תחקיר טוב מועיל, כמובן, ומתרגמים, סופרות ועורכים נעזרים במגוון רחב של מקורות, ממומחים שאפשר להטריד אותם בשלל שאלות מוזרות עד Google Street View שלוקח אותנו לטייל ברחוב שבו גרה הגיבורה. גם צוות מגוון יכול לסייע מאוד. בעבודה על כל ספר מעורבים כמה אנשים: כותבת (בספר מקור), מתרגם (בספר מתורגם), עורכת, עורך לשון ולבסוף מגיהה. צוות מגוון – בגיל, בהשכלה, ברקע – מגדיל את הסיכוי שמה שלא ילכוד את תשומת ליבו של מישהו, ילכוד את תשומת ליבה של מישהי אחרת. לכל הפחות, יהיה את מי להאשים (בלשונה של רונה, הסופרת גיבורת "הספר הלא נכון" של נעה ידלין: "ובכל זאת, היא היתה צריכה לחשוב על זה. היא היתה צריכה לשים לב לזה. מירב היתה צריכה לשים לב. מירב הרשלנית, ההמונית, העורכת הגרועה").

ועדיין, ומלבד כל אלה, נשאר עוד דבר-מה חשוב ומעניין מבחינה פילוסופית, שהוא הצורך לא רק לחפש פרט או תשובה, אלא גם להבין שלפנינו שאלה (כגון "על איזה football מדובר פה?"). אם לא הבחנו שיש פה שאלה, לא נוכל לחפש תשובה – זוהי "נקודת העיוורון" שגיא התייחס אליה. לכן נחוצה לנו איזו ערנות, או שמא פרנואידיות, שתסייע לנו להבחין במילים או בפרטים בעייתיים, אף אם הם נראים תמימים לחלוטין במבט ראשון.

•

אם אתם או יקיריכם רוצים לשמוע עוד ממחשבותיי על תרגום ועריכה (או על פרנואידיות), בשנה הקרובה אפשר לעשות זאת גם במסגרת לימודי התרגום של מכללת לוינסקי וגם בתוכנית לימודי התעודה בעריכה לשונית באוניברסיטת תל אביב (שבה אלמד את הקורס טקסטים עיוניים: מיומנויות וכלים). בשתי התוכניות יש צוות מרצים ומרצות מרשים, ובהם הסופרת דנה אלעזר-הלוי שתלמד את הקורס בעריכת פרוזה וספרי ילדים באוניברסיטת תל אביב והמתרגמת מאיטלקית שירלי פינצי-לב, שתלמד תרגום ספרותי במכללת לוינסקי. זה הזמן להירשם, אז מוזמנות ומוזמנים, וגמר חתימה טובה!

הידעתם ששם החודש "תשרי" מקורו במילה האכדית שפירושה "התחלה"?

שמות החודשים העבריים, החל בתשרי וכלה באלול, מקורם בלוח השנה הבבלי. החודש הבבלי שנקרא "תַשְׁרִיתֻ", "התחלה" באכדית, אמנם היה השביעי בלוח השנה הזה, אבל השנה הבבלית נחלקה לשתי עונות, קיץ וסתיו-חורף. החודש השביעי היה הראשון בעונה השנייה, עונת הסתיו-חורף, ומכאן שמו. השם נכנס לעברית בעקבות גלות בבל, והפך ל"תשרי" שלנו.

גם במקרא, כמו בלוח השנה הבבלי, חודש זה נחשב לשביעי ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ", ויקרא טז, כט; הפסוק עוסק ביום הכיפורים, י בתשרי). אך בהמשך הפך החודש הראשון של החורף לחודש הראשון בשנה כולה על פי הלוח העברי, והמשמעות של "התחלה" נעשתה מתאימה עוד יותר.

מכיוון ששמות החודשים הבבליים נכנסו לשימוש בעברית בעקבות גלות בבל, אנו מוצאים אותם רק בספרים המאוחרים במקרא (כגון "הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו", זכריה ז א, או "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת", מגילת אסתר ב טז. דווקא "תשרי", אגב, אינו מופיע בתנ"ך). שיטה זו התווספה על השיטה הוותיקה יותר שבה נקראו החודשים על פי מקומם בלוח, כפי שראינו כאן: "החודש השביעי", "החודש העשירי" וכן הלאה. מלבד שתי השיטות האלה, נותרו במקרא גם עדויות לשימוש בשמות עבריים קדומים של החודשים, שמהם מופיעים בתנ"ך שלושה: יֶרַח הָאֵתָנִים (תשרי), יֶרַח בּוּל (חשוון) ויֶרַח זִיו (אייר), כולם בספר מלכים א ("בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו", מלכים א ו לז).

ולסיום, נחמד להבחין ששם החודש הראשון שלנו, שמקורו במילה האכדית ל"התחלה", נמצא ממש בסוף המילון – אם כי עדיין לפני "תת-", "תתרן" ו"תִתֹרֶת".

לקראת ראש השנה, תוכלו לקרוא עוד על שמות החודשים (והימים) כאן

על תפוחים, על המילים המציינות אותם בשלל שפות ועל גלגוליהן המפתיעים תוכלו לקרוא כאן

ועל ההיגיון הלשוני שמאחורי הצירוף "שנות טובות" (ולא "שנים טובות") תוכלו לקרוא בספרי "מוציאה לשון", שהוא מתנה מעולה לחג ולכבוד ראש השנה נמכר בהנחות כאן וגם כאן.

שתהיה שנה שנפעל בה לטוב, שנהיה טובים זה לזה ושנזכה בה להתחלות ולהמשכים טובים ומשמחים.

תודה רבה למירב וויזגן, מנהלת הספרייה העירונית אילת, שצילמה את התמונה המופיעה בברכה. כיף להתחיל שנה חדשה עם מזכרת ממפגש מלבב כל כך בשנה הקודמת!

בתקופה זו שבה כה נחוצות לנו רציונליות וחשיבה סדורה, דיברתי עם מיה סלע ויובל אביבי על ג'יבריש ונונסנס בספרות. ובתור התחלה: מהם שני הדברים האלה ומה ההבדל ביניהם? ואם שניהם הם ביסודם סוג של שטויות, דברים חסרי היגיון ומשמעות – מה הם עושים בספרות? מדוע סופרים וסופרות רוצים לכתוב ג'יבריש ונונסנס, ומדוע קוראים וקוראות רוצים לקרוא אותם?

ובכן, ג'יבריש הוא התבטאות הנשמעת כאילו יש לה משמעות, אבל למעשה היא רצף הברות חסר פשר; ואילו נונסנס, או איגיון בעברית, הוא אמירה המורכבת ממילים בעלות משמעות, ובכל זאת אין לה משמעות או שמשמעותה אינה הגיונית. בספרות, אנו מוצאים במקרים רבים שהיעדר המשמעות הזה משחרר את הטקסט ממשימתו הרגילה: להיות הגיוני, לבצע עבודה – כגון לתאר דמויות, עלילה, רעיונות. היעדר המשמעות משחרר את הטקסט ואותנו לאמירות אבסורדיות, לצירופים מגוחכים, לאסוציאציות מפתיעות וליופי צלילי; נוסף על כך, טקסט שברמה זו או אחרת איננו מובן מעניק לנו את העונג שבמסתורין, בפרשנות, בחיפוש אחר רמזים – גם זה, שוב, סוג של משחק. החשוד הרגיל בענייני ג'יבריש ונונסנס הוא כמובן לואיס קרול ("הג'ברווקי", "ציד הסנארק"), ולכן נדבר הפעם דווקא על כותבים אחרים.

דנטה: "פַּפֶּה שָׂטָן אָלֶפֶּה!"

נתחיל ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, כמובן פואמה מראשית המאה ה-14, יצירה מכוננת של הספרות האיטלקית, שבה המשורר דנטה עורך מסע בתופת – הגיהינום – בפורגטוריום ובגן העדן. השיר (קנטו) השביעי ביצירה מתחיל במשפט סתום מפיו של פלוטו, אל העושר והמוות היווני-הרומי, כאן בתרגום ראובן כהן מול המקור האיטלקי (מתוך המהדורה המוערת בהוצאת מאגנס):

הקנטו השביעי מספר על המעגל הרביעי של התופת, שבו נענשים יחדיו הקמצנים והפזרנים. דנטה בלוויית המשורר וירגיליוס מגיעים, ופלוטו מתפרץ ומקרקר אליהם את המשפט הסתום הזה, הכולל, מלבד המילה "שטן", את מילות הג'יבריש "פַּפֶּה" ו"אָלֶפֶּה". ייתכן שהמשפט הלא מובן הזה נועד להישמע כשפה לא-ידועה. המילה pape נועדה אולי להזכיר את מילת הקריאה הלטינית papae, המבטאת התפעלות, או את האפיפיור. את "אָלֶפֶּה" יש המפרשים כהתייחסות ל"אָלֶ"ף" או ל"אלוף" העבריות. כך או כך, אנו מבינים שפלוטו קורא כנראה אל השטן או מנסה לזמן אותו, אולי בהפתעה או ברוגז למראה האורחים הבלתי צפויים. מכל מקום, המשפט הזה נמצא על הגבול שבין משמעות לחוסר משמעות, מעורר את הדמיון ומזמין פרשנויות, וצליליו מושכים את האוזן הודות לחריזה, לקצב ולחזרה על צלילים (אליטרציה).

אגב, הג'יבריש הזה לא מצא חן כנראה בעיני המתרגם הנרי פרנסיס קארי, שתרגם את "הקומדיה" לאנגלית והפך את המשפט הזה פשוט ל:

“Ah me! O Satan! Satan!”

לונגפלו, לעומת זאת – כן, המשורר – דבק במקור והלך על:

“Pape Satan, Pape Satan, Aleppe!”

"דברים אינם ברורים כל כך בלילה, נכון?"

לעומת המשפט היחיד הזה, נפנה את מבטנו ליצירה שלמה המשלבת אלמנטים של ג'יבריש ואיגיון – "פיניגנז וייק" של ג'יימס ג'ויס, הנחשבת קשה לקריאה עוד יותר מ"יוליסס", אף הוא אתגר לא קטן. ג'ויס עצמו הסביר כי לעומת "יוליסס", שעלילתו מתרחשת בעיקר ביום, ההתרחשויות ב"פיניגנז וייק" קורות בעיקר בלילה, ו"אך טבעי הוא שדברים אינם ברורים כל כך בלילה, נכון?". עם הנימוק הזה קשה להתווכח. מכל מקום, ברור שהצד הבולט של "פיניגנז" אינו העלילה או הדמויות אלא השפה. לצד משחקי מילים ומילים שאולות משפות אחרות, היצירה כוללת מספר עצום של מילים מומצאות (קונקורדנציה שלהן תמצאו כאן). ברבים מהמקרים, המילים הכתובות נשמעות דומות למילים אחרות כאשר מקריאים אותן, כלומר המשפט עשוי לקבל משמעות כאשר מקריאים אותו בקול.

נסתכל לדוגמה על משפט קצר אחד:

Only  a  fadograph  of  a  yestern  scene.

שתיים מהמילים במשפט, fadograph ו-yestern, אינן מילים הקיימות באנגלית. היה מי שהציע כי fadograph מעלה על דעתנו a faded photograph, תצלום דהוי, וכי yestern אינה רק דומה ל-yesterday, אתמול, אלא היא גם קרובה ל-gestern, "אתמול" בגרמנית. את המשפט כולו אפשר אפוא להבין כ"רק תצלום דהוי בסצינה מיום אתמול" – אבל הפרשנות הזאת היא אכן פרשנות, או אסוציאציה; ג'ויס משלב אפוא מילים מומצאות, סוג של ג'יבריש, עם משפטי איגיון, ביצירה שמשאירה שפע מקום לפרשנויות והסברים שונים – ובהם שמדובר בתוצר של הפרעה נפשית או בסוג של בדיחה אירית. אין ספק ש"פיניגנז" הוא חומר קריאה לא שגרתי, שכדאי לקרוא אותו תוך נכונות להאזין לצליליו ולהיות פתוחים לאסוציאציות שהוא מעלה, לא פחות מאשר להבין אותו.

ועובדה נחמדה – המילה "קווארק", המציינת את אחד החלקיקים היסודיים בפיזיקה, מקורה ב"פיניגנז וייק". הפיזיקאי זוכה פרס נובל מארי גל-מן נתקל בשורות הרלוונטיות מתוך "פיניגנז" ואימץ את המילה כשם לחלקיק הזה – וכך, אף ש"קווארק" הוא ג'יבריש ב"פיניגנז", הוא כבר איננו ג'יבריש בשפה כיום.

"אני יכולה לקנות אולר עבור אחי אבל אתם לא יכולים לקנות את אירלנד עבור סבא שלכם"

דוגמה מרהיבה של איגיון היא "הזמרת הקירחת", המחזה הראשון שכתב אז'ן יונסקו, או בלשונו – "אנטי-מחזה" (כאן בתרגום לאנגלית). המחזה, שהוצג לראשונה ב-1950, נולד בעקבות החלטתו של יונסקו ללמוד אנגלית. יונסקו נעזר בספר ללימוד אנגלית, ועד מהרה גילה, כפי שמגלים משתמשי הדואולינגו בימינו, שהוא לומד שורה ארוכה של משפטים בנאליים להפליא, כגון שהתקרה היא למעלה והרצפה – למטה, או שיחה בין בני זוג שבה הם מספרים זה לזה היכן הם גרים וכמה ילדים יש להם (או במקרה של דואולינגו – "לחתול שלך יש תמונת פרופיל מצוינת" ו"אני פחות מאושר מקודם", משפט יונסקואי מאוד). המשפטים האלה הולידו את "הזמרת הקירחת", המורכב ממשפטים מובנים מאליהם וטיפשיים המתחלפים בהדרגה באמירות אבסורדיות יותר ויותר. מבחינתו של יונסקו, המחזה נועד להמחיש את ההידרדרות של התקשורת בין בני אדם לאמירות תפלות ומובנות מאליהן (או בלשונו של הסופר דגלאס אדמס, "אם בני אדם יפסיקו להניע את השפתיים שלהם, המוח שלהם עלול להתחיל לפעול"). בהתאם לכך, יונסקו ראה את המחזה כעצוב מאוד, והופתע לגלות שחבריו מצאו שהוא מצחיק להפליא. הנה לנו דוגמה מתוכו (תרגום עדה בן-נחום):

השורות האלה משלבות את סגנון ספר הלימוד בגרסה נונסנסית במיוחד ("אני יכולה לקנות אולר עבור אחי אבל אתם לא יכולים לקנות את אירלנד עבור סבא שלכם"), אמירות בנאליות המצטרפות זו לזו בצורה מצחיקה וחסרת היגיון ("מורה מלמדת ילדים לקרוא, אבל החתולה מיניקה את צאצאיה כשהם קטנים") ואמירות חסרות פשר ("אפשר להתיישב על כסא כאשר לכסא אין"). כל אלה יחד יוצרים טקסט בעל יופי צלילי – קצב ולעתים חריזה – המפרק את השיח האנושי בעל המשמעות ומגיע לקראת סיום המחזה לצעקות האלה:

– רוסו!

– ז'אן-ז'אק!

– ויליאם.

– שייקספיר.

– רוסו שייקספיר!

– ז'אן-ז'אק ויליאם!

– טרטרנים-ברברנים! טרטרניות-ברברניות!

…

– אבגדהוזחטיכלמנסעפצקרשת!

הדלופה, הפרופה, הטרופה

דוגמה ישראלית יפהפייה לטקסט נונסנסי, שלוכד אותנו בחוסר ההיגיון שבו ובכל זאת יש לו יופי צלילי ומשמעות משלו, מופיעה בשיר "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל:

זה באמת עושה לי טוב, לראות מטוס גדול

ממריא דרך דמעה שקופה

עכשיו כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה

השלופה, הקלופה, הצנופה

הדלופה, הפרופה, הטרופה

השרופה, הצרופה, הגלופה

הנה כי כן, עצמי אומר לי

היתה לנו תרופה

השורה הארוכה של מילות תואר שקולות ומתחרזות, לכאורה די חסרות פשר בהקשר הזה, גורמת לנו הנאה נונסנסית ואסתטית, וכמו טקסטים נונסנסיים אחרים, הוא מאפשר לנו לחפש ולהעניק לו משמעות משלנו – למשל, תיאור ייסוריה של הנפש ("הטרופה, השרופה, הצרופה") שחיפשה לה מרפא במרחב הלימינלי ושופע האפשרויות של שדה התעופה.

•

תודות לכל מי שהצטרפו אליי לדיון בג'יבריש ובנונסנס ותרמו דוגמאות מעולות, ובייחוד לעדה באר, ענת לנדאו ודליה אפרת.

בתמונה שבראש הפוסט: פסל דנטה אליגיירי בנאפולי.

חופשה קצרצרה הייתה בעבורי הזדמנות לקרוא ספר מיוחד, את "טרילוגיית קופנהגן" של המשוררת, הסופרת והממואריסטית הדנית טוֹבֶה דִיטְלֶבְסֶן בתרגומה היפה כתמיד של דנה כספי ובהוצאת עם עובד. הספר הרשים אותי במיוחד בחיבור הדרמטי בין צורה לתוכן שקורה לקראת סופו, אבל כדי לספר, אצטרך לספיילר. לכן נתחיל בכמה מילים על הספר היפה הזה ועל דיטלבסן עצמה, שזהו כנראה ספרה הראשון שתורגם לעברית, ואז תוכלו להחליט אם להמשיך אל הספוילר עכשיו או שמא לקרוא את הספר קודם לכן.

"טרילוגיית קופנהגן" הוא ממואר שכפי שרומז שמו, ראה אור תחילה כשלושה ספרים נפרדים. דיטלבסן נולדה בקופנהגן ב-1917, בת למשפחה ענייה, לא-משכילה ובפרפראזה על אמרתו הידועה של טולסטוי, אומללה בדרכה שלה. הילדה החכמה, שכתבה שירים בסתר, לא מצאה את מקומה במשפחה; אמה הצעירה והיפה לא הייתה מאושרת בחייה ולא היו לה שלווה או ביטחון להעניק לבתה. הקטע שלהלן הוא תיאור המפגש של דיטלבסן ואמה עם המזכירה בבית הספר השכונתי, שאליו הגיעו כדי לרשום את הילדה לכיתה א:

"ובכן," היא אומרת בלי כל הקדמה, "קוראים לך טוֹבֶה?" "כן," אומרת אימי, אף שהגברת בקושי טרחה להביט בה לא כל שכן להציע לה לשבת, "והיא יודעת לקרוא ולכתוב ללא שגיאות." האישה מעיפה בי מבט כאילו הייתי משהו שמצאה תחת אבן. "חבל מאוד," היא אומרת בנימה צוננת, "יש לנו שיטה משלנו ללמד את הילדים קריאה וכתיבה." סומק הבושה שוטף את לחיי, כמו תמיד כשאני הגורם לפגיעה ברגשותיה של אימי. גאוותי התפוגגה כלא הייתה, והשמחה הקצרה על היותי יוצאת דופן נהרסה. אימי מתרחקת ממני קצת ואומרת בקול מותש: "היא למדה בכוחות עצמה, זאת לא אשמתנו."

הקטע הזה הוא דוגמה אופיינית לסגנונה של דיטלבסן: צלול ולא-רגשני, כן עד אכזריות ולעתים מצחיק מאוד. בחלקיו הראשונים של הספר – בשני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה ובתחילת החלק השלישי – היא מתקדמת בלי חיפזון, ומספרת על יחסיה עם בני משפחתה, עם חברוֹת ואחר כך עם גברים. היא מספרת על אחיה שגילה שהיא כותבת שירים על אהבה ותשוקה אף שמעולם לא היה לה חבר, התגלגל מצחוק והכריז שהיא "שקרנית". בהמשך היא מצליחה – נערה שלא למדה בבית ספר תיכון – למצוא את דרכה לעולם הספרות, ושיר שלה, "לילדי המת", מתקבל לפרסום בכתב עת ספרותי קטן בשם "חיטת בר" (תמונה של דיטלבסן הצעירה עם הגיליון – למעלה). העורך מציע לה להיפגש לארוחת צהריים:

אדון קרוג אמר שאנשים תמיד רוצים לנצל זה את זה למטרה כלשהי ושאין בזה כל רע. ברור לי לגמרי לאיזו מטרה אנצל את העורך, אבל לאיזו מטרה הוא ינצל אותי?

(למרות תמימותה של דיטלבסן – לא למטרה שחשבתם עליה, אגב.)

לפרסום הראשון של דיטלבסן הייתה תוצאה בלתי צפויה: היא עבדה באותו זמן כפקידה במשרד התבואה הממשלתי. עד מהרה התברר שהבוס שלה קנה עותק של כתב העת "חיטת בר", תחת הרושם המוטעה שהוא עוסק בתבואה, וכשגילה למרבה חלחלתו שהפקידה הצעירה שלו חוטאת בשירה, פיטר אותה לאלתר.

דיטלבסן ממשיכה ומספרת על בעלת הבית הנאצית שלה, שהזמינה אותה בהתלהבות להאזין עמה לנאומיו של היטלר ברדיו ("קולו חודר מבעד לעור, כמו אמבט אדים. גמעתי כל מילה. רוצה כוס קפה?"), על יחסיה הלא-שגרתיים עם גברים, על נישואיה וילדיה, על אושרה הרב כאשר היא כותבת, על הפלה לא-חוקית במדינה ובתקופה שבהן כל הפלה היא לא-חוקית.

אם ברצונכם להימנע מספוילרים ולחזור לאחר שתקראו את הספר, עצרו כאן. בינתיים הנה לכם תמונה נוספת של דיטלבסן.

כמעט במקרה, אבל גם: לחלוטין לא במקרה, דיטלבסן נחשפת למשככי כאבים חזקים, ועד מהרה, ובתחילת הדרך – בלי להבין באמת את המתרחש, היא מתמכרת להם. ההתרחשות הזאת מפתיעה משום שעד לנקודה זו אין בספר כל רמיזה המובילה אליה; אין שום "לא ידעתי אז מה יקרה לימים", או מפגשים עם כדורים בגיל הילדות ברוח "גמביט המלכה". מרגע שמתחילה ההתמכרות של דיטלבסן לתרופות, לא רק התודעה של דיטלבסן עצמה בזמן אמת אלא גם הספר, שראה אור עשרות שנים אחר כך, מתמקדים ב"חומר", ב"זריקות", איך להשיג עוד ועוד מהם, כמעט בכל מחיר, והמחיר היה גבוה. הילדים והכתיבה כמעט נעלמים מן הספר. הכתיבה כאן עוקבת אחרי התודעה המכורה ומחקה אותה: רק הסם חשוב, וכל דבר אחר מבזיק לזמן קצר ושב ונעלם.

התואם הזה בין הצורה לתוכן מגיע לשיאו בעמודים האחרונים והמעטים של הספר. דיטלבסן מצליחה להביס את הסטטיסטיקה ולהיגמל מן החומר; אך הספר אינו חוזר אל הילדים הגדלים, אל הנאת הכתיבה, אל עשרות הספרים שאנו יודעים שדיטלבסן פרסמה מאז. כל אלה נשארים מחוץ לספר. מבעד לעיניה ולמחשבותיה של דיטלבסן, אנחנו רואים רק את הניסיונות הערמומיים להשיג את הסם, את המאבק המר להתנתק ממנו, שהיא מצליחה בו רק הודות לאדם נוסף שהקדיש את חייו לכך, את התשוקה המתעוררת בכל מפגש עם מזרק או עם חלון ראווה של בית מרקחת. הקצב השליו והמהורהר של חלקיו הראשונים של הספר נעלם. הספר מסתיים בצורה קטועה, בבת אחת, כשהוא מצטמצם לתיאור ההתמכרות, שכדבריה של דיטלבסן בשורה האחרונה, "כל עוד אני חיה, היא לא תגווע לעולם".

מאז הסיפור ההוא עם מגדל בבל, קיים כידוע שפע משמח של שפות בעולם. מה קורה אם הספר שאנחנו קוראים הוא בעברית, אבל הדמויות שבו מנהלות שיחה באנגלית? או אם הספר הוא ברוסית, אבל הדמויות מדברות בצרפתית? מה הסופר או הסופרת, וכדי לסבך את המצב – לפעמים גם המתרגם או המתרגמת, עושים כדי להעביר לנו את האירוע הרב-לשוני הזה?

ראשית, נשים לב כמה אירוע כזה אינו טריוויאלי. מכיוון שיצירה ספרותית בנויה כולה משפה, ורובנו מדברים שפה אחת, זו שהספר כתוב בה, ועוד אחת ואולי שתיים – הרי שאם הספר הוא למשל בעברית והדמויות יתחילו לדבר בקוריאנית או ביפנית או בצרפתית, רבים מאוד מהקוראים לא יבינו מה הן אומרות. ומכיוון שבכל זאת לעיתים זה מה שסופרים רוצים לעשות, כי יש לכך חשיבות כזו או אחרת ביצירה – תרבותית, עלילתית, סמלית – ישנן מגוון שיטות מעניינות להציג או לייצג שיחה כזו. אם דמויות מדברות בשפה אחרת מזו שהספר כתוב בה, ייתכן ש"נשמע", כלומר נקרא, את השפה האחרת הזאת. אבל ייתכן גם שלא: אולי נדע על כך רק בעקיפין, כי אמרו לנו שהן מדברות שפה אחרת. גם מבחינת ההבנה של השפה הנוספת, ייתכנו שלל אפשרויות: אולי הדמויות הבינו מה נאמר ואנחנו הקוראים לא, אולי להפך, אולי כולנו הבנו.

ולבסוף, אם בספר נוכחת בפועל שפה נוספת, ההיקף שלה עשוי להיות שונה מאוד – מקטעים שלמים ועד מילים בודדות.

על כל אלה דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", כאן (דקה 31:25).

שפות אחרות: נוכחות או נפקדות

נתחיל בקטע אהוב עליי מספר אהוב עליי, שכבר דיברנו עליו כאן – "בידיים ריקות" (או "המנושל") של אורסולה לה גווין. נזכרתי בקטע הזה משום שהוא מהדהד את התקופה הנוכחית: הגיבור משתתף בו בהפגנת ענק. ההפגנה מתרחשת בארץ שאינה ארצו, והמפגינים שרים שירים שהוא איננו מכיר, עד שברגע מסוים הם שרים שיר מוכר לו, והוא מצטרף אליהם, כאשר הם שרים את השיר בשפתם והוא שר אותו בשפתו (הציטוט כאן בתרגום עמנואל לוטם):

ב"רומנים הנפוליטניים" ובספרים אחרים של אלנה פרנטה, הדמויות, כך נאמר לנו, מדברות לעיתים בדיאלקט, כלומר בדיאלקט הנפוליטני. נשים לב שה"דיאלקט" הזה עשוי להיחשב למעשה לשפה בפני עצמו ולא לדיאלקט של האיטלקית הסטנדרטית – וזוהי הזדמנות להיזכר באמרתו הידועה של הסוציולוג מקס ויינרייך "שפה היא דיאלקט עם צבא וצי", כלומר שבשאלה מה נחשב לדיאלקט ומה לשפה בפני עצמה, יש חשיבות רבה יותר לגבולות מדיניים ולאתוס של המדינה מאשר למאפיינים בלשניים. מכל מקום, מאחר שהדיאלקט הנפוליטני (כמו דיאלקטים איטלקיים אחרים) שונה כל כך מאיטלקית סטנדרטית, אילו פרנטה הייתה משתמשת בו בספריה, קוראים רבים ברחבי איטליה לא היו מבינים מה נאמר. לכן היא מסתפקת בפתרון פשוט: היא מציינת שדמות מסוימת אמרה את דבריה בדיאלקט, ולכל היותר משתמשת פה ושם במילים יחידות בדיאלקט (על מחקר בלשני שניסה לזהות את פרנטה על פי השימוש שלה בשפה כתבתי כאן).

נוסיף כי גם אצל פרנטה וגם אצל סופרים אחרים, כגון הסופרת האמריקאית ממוצא סיני אמי טאן, לעיתים אפשר להסיק לפי הדמויות המשתתפות בשיחה ולפי הסיטואציה ששיחה מסוימת התנהלה בשפה שאינה זו שהספר נכתב בה, כגון בדיאלקט נפוליטני או בסינית, אך כדי לא להכביד על הקוראים, המעבר משפה לשפה הוא "שקוף", והטקסט אינו מתייחס אליו.

דוגמה הפוכה מספקים לנו הרומנים של דוסטויבסקי וטולסטוי, שנכתבו כמובן ברוסית, אבל כמה מהדמויות שבהם מתבטאות גם בצרפתית – שפה שהייתה שגורה בפי אנשים משכילים ובפרט בני אצולה באימפריה הרוסית במאה ה-19. כך קרה ששורות הפתיחה של "מלחמה ושלום" של טולסטוי, למשל, הן בכלל בצרפתית! כאן אנו רואים קטע מהחלק הרביעי של "מלחמה ושלום", המשלב צרפתית באותיות לטיניות ורוסית באותיות קיריליות:

השימוש של הדמויות בצרפתית הוא ריאליסטי, אך יש לו חשיבות גם מעבר לכך. במאמר הזה, למשל, תמצאו ניתוח של השימוש בצרפתית ב"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, שלפיו ככל שדמות מסוימת מדברת יותר בצרפתית, כך היא מושחתת יותר מבחינה מוסרית, ולהפך.

אם נתבונן גם בתרגומים של יצירות אלה לשפות אחרות, הרי שהמתרגמים נאלצו להתמודד כאן עם אתגר: אם יתרגמו הכל, גם את הרוסית וגם את הצרפתית, לשפת היעד (כגון עברית או אנגלית) – הרי שילך לאיבוד רובד שלם של היצירה המקורית. מצד אחר, רוב קוראי העברית והאנגלית של היום אינם דוברים צרפתית. דרך אחת להתמודד עם הקושי היא לשמור על הצרפתית ולתרגם אותה בהערות שוליים, כמו בתרגום של לאה גולדברג ל"מלחמה ושלום". דרך אחרת היא לתרגם הכל לשפת היעד, כגון אנגלית, וכדי לתת לנו את התחושה שהדמויות יודעות צרפתית ונזקקות לה פה ושם – לתבל את דבריהן במילים בודדות בצרפתית שהן ידועות מספיק כדי שגם הקוראים יכירו אותן, כגון À propos ו-émigrés. כך עשו למשל אלמר ולואיז מוד בתרגום הזה של "מלחמה ושלום" לאנגלית. איזו משתי הדרכים נאמנה יותר למקור? לשאלה הזאת אין תשובה ברורה כפי שאולי נדמה: השמירה על הצרפתית אמנם אומרת לנו בדיוק מתי הדמויות מדברות צרפתית, ובמובן זה היא מדויקת יותר. אבל הקוראים המקוריים של הספרים האלה קראו אותם בקלות וברציפות בלי להזדקק להערות שוליים – והדרך השנייה היא נאמנה יותר מבחינת שחזור של חוויית הקריאה הזאת.

קטעים שלמים בשפה האחרת עשויים להופיע בספר גם עם אפקט הפוך לזה שטולסטוי ודוסטויבסקי כיוונו אליו: בעוד שהצרפתית אצל סופרים אלה מבהירה לנו שהדמויות דוברות צרפתית, מבינות אותה היטב ומשתמשות בה באופן טבעי, קטעים בשפה אחרת עשויים להופיע בספר ולהיות בלתי מובנים לגיבור או לגיבורה שלנו – וגם לנו. במצב כזה, אם התוכן חשוב, הסופר ימסור לנו אותו בעקיפין, למשל כאשר דמות אחרת מסבירה לקוראים או לדמות שלא הבינה מה נאמר. כך זה למשל בסדרת ספרי המתח "ספוטלס" של הסופרת קמילה מונק – הנה לנו קטע, בתרגומה של דנה זייברט-טל:

נשים לב שאצל טולסטוי, כפי שראינו בקטע שלמעלה, הצרפתית כתובה באלפבית שלה, כלומר באותיות לטיניות, בניגוד לאותיות הקיריליות של הרוסית. ואילו בדוגמה מ"ספוטלס", היפנית כתובה בתעתיק לאותיות לטיניות, מן הסתם בהנחה המוצדקת שרוב הקוראים באנגלית או בעברית אינם יודעים לקרוא (אף אחד מהאלפביתים של) יפנית.

ג'יב אל הוויה

אם כן, סופרות וסופרים יכולים פשוט לומר לנו שהדמויות דיברו בשפה אחרת, או לשלב בספריהם קטעים שלמים בשפה כזו. אבל שפות נוספות יכולות להופיע ברומן גם בדרכים אחרות. ברומן הישראלי "שפה שסועה" של בוריס זיידמן, למשל, הגיבור, חייל משוחרר, נזכר בהוראה בערבית "גִ'בּ אל-הָוויה", "תן תעודה", חלק מאוצר המילים המצומצם בערבית של חיילים ישראלים שעומדים במחסום בשטחים. לא רק למילים עצמן ולמשמעותן, אלא גם לאופן שבו הן מופיעות בספר הזה, הכתוב עברית, יש משמעות תרבותית רבה. המילים כתובות באותיות עבריות, כנראה גם משום שרוב קוראי העברית אינם יודעים ואינם קוראים ערבית; והקוראים אינם מקבלים תרגום או הסבר שלהן, לא מפורש ולא בעקיפין, כנראה מתוך מחשבה שרובם המכריע מכירים אותן.

גם נעה ידלין, בספרה "אנשים כמונו", משתמשת באנגלית כתובה באותיות עבריות כאשר הגיבורה ובן זוגה רוצים לדבר ביניהם בלי שהבת תבין מה הם אומרים: "אר יו אאוט אוף יור מיינד? … איט'ס ורי באד מסג'". לכתיבה של אנגלית באותיות עבריות יש משמעות ואפקט משעשע ביצירה: בניגוד לצרפתית של גיבורי "מלחמה ושלום", האנגלית של גיבוריה של ידלין היא שפה שנייה לא חזקה במיוחד, כפי שמעידה השגיאה בקטע המצוטט ("איט'ס ורי באד מסג'"), והתעתיק הזה ממש מנגן לנו את המבטא הישראלי הכבד של המשתתפים בשיחה.

שתי הדוגמאות האחרונות הן הזדמנות לציין שתעתיק של שפות אחרות לאותיות עבריות מציב קושי שלא כולם ערים לו בפני קוראים וקוראות חירשים: קורא חירש מלידה יודע מן הסתם איך כותבים מילים מסוימות באנגלית, אבל הוא אינו יודע איך הן נשמעות – ולכן כתיבה שלהן באותיות עבריות יוצרת מבחינתו ג'יבריש לא מובן, וכדאי להביא זאת בחשבון.

au revoir, זמנים טובים ובטוחים ודמוקרטיה לכולנו.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות, ובייחוד לראובן נוה, אלעד כץ, דנה זייברט-טל, שירלי פינצי-לב, פרופ' רחל אליאור, עדה באר, ניב קורח, דינה מרקון, אל-עד קניגסברג-כהן, הגר אליאס-שדה, מיכל שוסטר ואריאלה גויכמן-גרבר.

מהו המשפט שובר-הלב ביותר שפגשתם ביצירה ספרותית? בעבורי, אלה הם כנראה דבריו של דוד המלך לאחר מות בנו אבשלום במרד שהוביל כנגדו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב יט א).

חלק ממה שמעניק למשפט הזה את עוצמתו הוא החזרות שבו, כפי שנראה אם נשמיט את כולן ונקבל את הנוסח: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ". אנו רגילים לשמוע על הצורך להימנע מחזרות מיותרות בטקסט; אך חזרות יכולות להיות גם כלי אפקטיבי להפליא, העשוי לשרת מגוון מטרות – לבטא רגש חזק, כפי שראינו כאן, אבל גם להצחיק, להגחיך, לסגור מעגל ועוד. על כל אלה דיברתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן).

פתחנו במקרא, ונמשיך לטקסט עתיק אחר, האפוס המסופוטמי "עלילות גילגמש", שגרסאות שונות שלו שקיימות בידינו נכתבו בכתב יתדות, בשומרית ובאכדית, החל מ-2000 שנה לפנה"ס עד 700 שנה לפנה"ס. האפוס מספר על עלילותיו של גילגמש, מלך העיר אורוק (או אֶרֶךְ), חלקו אדם וחלקו אל, ששאף לחיי נצח, ולאחר מסעות והרפתקאות השלים בסופו של דבר עם גורלו כבן תמותה. אחד ממאפייניה המבריקים של היצירה הוא המעגליות שלה. שורות הפתיחה שלה מציירות תמונה חגיגית של עוצמת העיר אורוק – כאן בתרגום ד"ר יואל שלום פרץ:

בעיר הזאת גילגמש מושל, עליה הוא מגן וממנה הוא יוצא למסעותיו. הוא רוכש ומאבד חבר קרוב כאח, מבצע מעשי גבורה, מנסה להשיג חיי נצח ונכשל בכך, ולבסוף חוזר לעירו בעזרת המדריך והנווט אֻרְשַׁנַבִּי. כעת הוא מתבונן בחומת עירו ואומר בעצמו את המילים ששמענו בתחילת היצירה מפי המספר (שורות 9-3 בציטוט):

החזרה על השורות המתארות את גדולתה של אורוק, בתחילת היצירה מפי המספר ובסיומה מפיו של גילגמש, עשויה לומר לנו כמה דברים. ראשית, שגיבור האפוס הבין באמת ובתמים שהוא בן תמותה ועירו תאריך ימים הרבה אחריו, שמשמעות חייו היא באחריותו לעירו ולעמו, וחיי הנצח שיוכל להשיג הם במעשיו, שיהיו ידועים זמן רב אחריו. שנית, החזרה על דברי המספר, הפעם מפי גילגמש עצמו, אולי מזכירה לנו שכל אחד מאיתנו – אדם מן השורה או מלך – צריך ללמוד את שיעורי החיים שלו בעצמו ובדרכו. העובדה שמישהו אחר ידע ואמר לנו משהו אין פירושה שלא נצטרך לעשות מסע ארוך ולהילחם במפלצות כדי להבין זאת. ולבסוף, החזרה על השורות האלה בפתיחה ובסיום מעניקה לנו הקוראים תחושה של סגירת מעגל, שלמות והנאה אסתטית.

חזרה, בפרט חזרה על מילה, יכולה גם ליצור אפקט משעשע. הנה לנו קטע מהמחזה סוחרי גומי (1978) של חנוך לוין. הרוקחת בלה בֶּרלוֹ מעמידה פנים שהיא מפתה את יוֹחנן צִינְגֶרבָּאי, וממחיזה את המעשה ללא השתתפות של ממש מצידו:

יוחנן מצידו מסכם את העניין:

והנה קטע מרשימה משעשעת של הסופר שלום עליכם, שראתה אור באסופת כתביו "סופרים יהודיים" (תרגום אריה אהרוני). גם הקטע הזה בנוי כולו על חזרה קצובה על מילה אחת – במקרה זה שְׁטֶקְשִׁיךְ, סוג של נעלי בית ביידיש. שלום עליכם אירח בביתו שבשווייץ את המשורר ביאליק, ולאחר מכן:

בבוקר לא עבות אחד מקבל אני מכתבון מביאליק. במכתבון מודיעני המשורר הדגול שהוא שכח איפשהו בדרך זוג 'שטעקשיך'. מבקש הוא אפוא ממני שאטריח עצמי להציץ תחת המיטה שישן בה, ואם אמצא את ה'שטעקשיך' שלו, שאשלח אליו. … חיפשתי את ה'שטעקשיך' מתחת למיטה שהוא, ביאליק, ישן בה, אבל אינני יודע בוודאות אם ה'שטעקשיך' הם שלו, או שזה סתם זוג 'שטעקשיך'. וכדי שלא תצא חס ושלום שום טעות, הבאתי מצלמה ועשיתי תצלום של ה'שטעקשיך' … שיתבונן ב'שטעקשיך' ויודיעני מיד באמצעות מכתב אם ה'שטעקשיך' הם ה'שטעקשיך' שלו… מגיע אלי מכתבון מביאליק.  מאחר שהסתכל היטב בתצלום ה'שטעקשיך' והכיר את ה'שטעקשיך' שלו, כדי-כך שהוא יכול להישבע בנקיטת חפץ שה'שטעקשיך' הם ה'שטעקשיך' שלו, לכן ומשום כך שאשלח לו למען השם את ה'שטעקשיך' שלו! משיב אני לו במכתב שישלח לי במחילה קבלה על ה'שטעקשיך', ואז אשלח לו את ה'שטעקשיך'… מגיע אלי מכתב מביאליק עם 'גוואלד': הייתכן? היישמע כזאת? איך יכול הוא לשלוח לי קבלה על ה'שטעקשיך' לפני שקיבל את ה'שטעקשיך'? משיב אני לו, שיש עצה: אני שולח לו בינתיים נעל אחת מה'שטעקשיך' שלו, וישלח לי קבלה על ה'שטעקשיך', וכשאקבל את הקבלה על ה'שטעקשיך', אשלח לו אז את הנעל השניה של ה'שטעקשיך'.

וכן הלאה. סוג אחר של חזרה אנו מוצאים בספר החדש-חדש הבית ליד האגם באיטליה   של הסופר והעיתונאי מאיר עוזיאל, גילוי נאות – חמי המופלא. הספר הוא סיפור אהבה, וליתר דיוק כמה סיפורי אהבה: בין בני זוג, בינם לבין איטליה ובינם לבין הבית הקטן שרכשו באיטליה, כי "היות שהחיים קצרים, צריך להכפיל כל מה שאפשר, והכי טוב — לחיות בשתי ארצות באותו הזמן". בקטע הקצר שלפנינו עולה רעיון הבית באיטליה, ויש בו ארבע חזרות על המילים "אי-אפשר", שכל אחת מהן אנחנו שומעים באינטונציה אחרת:

גם חזרות, כמו אמצעים ספרותיים צורניים וצליליים אחרים שדיברנו עליהם, הן לחם חוקם של השירה והפזמון הרבה יותר משל הסיפורת. וכיוון שהיום הארבעה ביולי, נסיים בשני קטעים משיר הפולק האמריקאי This Land Is Your Land של המשורר, הזמר והפעיל הפוליטי וודי גאת'רי, המתאפיין בשורה החוזרת בסוף כל בית לאורך השיר (הבית הנוסף המופיע כאן אינו נכלל ברבים מהביצועים של השיר). את השיר בביצועו של גאת'רי אפשר וכדאי לשמוע כאן.

…

•

תודות רבות מאוד לכל מי שהצטרפו אליי לדיון בחזרות בספרות בפייסבוק, ובייחוד ליפתח בריל, לראובן נוה ולאביעד שטיר.