חורזים בפרוזה

חריזה ואליטרציה, כלומר חזרה על צלילים במילים קרובות, מופיעות בעיקר בשירה, שם הן בבחינת "כלב נשך אדם", כלומר דרכו של עולם, שום דבר מיוחד. לעומת זאת, מפתיע יותר להיתקל בהן ביצירות פרוזה. על חריזה ואליטרציה בפרוזה, ה"אדם נשך כלב" של הטכניקות האלה, שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך" (כאן, דקה 27:25).

בטרם ניגש לחריזה ולאליטרציה בפרוזה, נתבונן תחילה בדוגמאות משירים כדי להיזכר במה מדובר. חריזה כולנו מכירים ("מִן הַחַלּוֹן / פֶּרַח עָצִיץ / כָּל-הַיּוֹם / הַגַּנָּה יָצִיץ. / כָּל חֲבֵרָיו – / שָׁם בַּגָּן, / הוּא לְבַדּוֹ / עוֹמֵד כָּאן" – ביאליק כמובן). אליטרציה היא מושג קצת פחות מוכר; הנה דוגמה משיר של המשורר חתן פרס ישראל טוביה ריבנר (שעסקנו בו כאן):

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

כאן יש חזרה על הצליל "צ", שריבנר מתייחס אליה במפורש, וכן על הצליל "ל". חזרה כזו על צלילים במילים סמוכות נקראת אליטרציה.

המאפיינים הצוּרניים, האסתטיים, של חרוז ואליטרציה אופייניים אפוא בעיקר לשירה, אך אפשר בהחלט להיתקל בהם גם בפרוזה. נסתכל אפוא בכמה דוגמאות מעניינות, ונחשוב אילו אפקטים האמצעים האלה משיגים בהן.  

דוגמה נאה לחריזה בפרוזה אנו מוצאים בתנ"ך:

"וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כׇּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו" (שמואל א לא, ו)

נשים לב שהדוגמה הזאת אינה לקוחה מאחד החלקים השיריים של המקרא, כמו מזמורי תהלים או שיר השירים, אלא דווקא מספר שמואל.

דוגמה ידועה ומרהיבה של אליטרציה בפרוזה היא משפטי הפתיחה של "לוליטה" של ולדימיר נבוקוב. הנה הוא במקור, באנגלית:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta".

ובעברית, בתרגום היפהפה של דבורה שטיינהרט: ״לוֹלִיטָה, הִילת ימַי, להט לֵילוֹתַי. חטאי, חיי. לוֹ-לִי-טָה״.

שטיינהרט, בתרגומה לעברית, שומרת להפליא גם על החרוז או הכמעט-חרוז שבמקור וגם ובעיקר על האליטרציה, החזרות הרבות על הצליל "ל". שני האמצעים האלה, וגם המקצב המכשף של קטע הפתיחה הזה של הרומן, משרתים כמה מטרות. ראשית, הם מבשרים לנו שבספר שלפנינו יש שימוש מיוחד בשפה, שכדאי לנו לשים לב אליו. שנית, הם הופכים את המשפט הזה לזכיר מאוד, בדומה לאמרות ולפתגמים חרוזים ("על טעם ועל ריח אין מה להתווכח", "נגעת נסעת", "יום עסל יום בסל", "יש דרג וגו'"). שלישית, הם ממקדים אותנו בכינוי שהמספר הצמיד לילדה, לוליטה, ומגלים לנו, גם בדרך הזאת, כמה הגיבור והמספר של הרומן אובססיבי כלפיה. ולבסוף ובעיקר, הם יפים, כלומר מעניקים למשפט וליצירה יופי לא רק מצד תוכנם אלא גם מצד צורתם.

הקטע המשעשע שלהלן הוא מתוך "שבע מידות רעות" של מאיה ערד (שכתבה כמובן גם את "מקום אחר ועיר זרה", השקול ומחורז בשלמותו). נשים לב לחרוזים, המסומנים בכתום (ועוד צמד קטנטן בתכלת):

הנה חרוז חינני וגם דימוי קולע מתוך "אחות לפליאדות" של אורית אילן. הצלחות שיצאו מן המדיח מבהיקות "בשלוותם של הרחוצים והמרוצים":

והנה קטע מתוך "שורף הגופות" של הסופר הצ'כי לדיסלב פוּקס (Ladislav Fuks), בתרגום פאר פרידמן. החרוזים מסומנים:

כאן החרוזים מעלים אולי על דעתנו לחש חרוז של מכשפה, בדומה למשל לזה של המכשפות במקבת':

ובספרה של מרב זקס-פורטל "מלאכים באופק", פרק אחד כתוב כמעין סיפור שהגיבורה הבוגרת מספרת לילדיה על חוויית ילדות שבה הלכה לאיבוד בים. הפרק כתוב במידת-מה בסגנון של סיפור ילדים ("'איך קוראים לך?' 'ענבל.' 'ולאמא שלך?' 'חמוטל.' 'ולאבא?' 'יובל.' 'יובל המתולתל?'"), כאשר החריזה נמשכת גם לאחר שהילדה-הגיבורה האבודה הוחזרה להוריה:

כאן החריזה מאפיינת את הסגנון השונה של הפרק הזה לעומת שאר הרומן, והזכירה לי את "פרק המיוזיקל" שמשולב לפעמים בסדרות טלוויזיה. בפרק כזה, הדמויות פוצחות בשיר עם או בלי הצדקה עלילתית (דוגמה נהדרת היא פרק המיוזיקל של "באפי ציידת הערפדים"). בשני המקרים, הפרק יוצא הדופן מפתיע ומרענן וגם חושף יכולות – של המחברת במקרה של "מלאכים באופק", של היוצרים וצוות השחקנים במקרה של סדרות טלוויזיה – שאינן מתגלות בפרקים ה"רגילים".

מכירים ומכירות דוגמאות נוספות? כתבו לי בתגובות!

תודה רבה לכל מי שתרמו דוגמאות לפוסט הזה בדיון בפייסבוק, ובפרט לפאר פרידמן, לאסנת הדר, לרות קינן וליפתח בריל.