מילים בחדר האפל

התמונות שלמעלה מופיעות בקטלוג תערוכה שכותרתו "טוביה ריבּנר: מבט כפול". גיא רז אצר את התערוכה וערך את הקטלוג, שאני הייתי עורכת הלשון שלו.

ריבנר ידוע בעיקר כמשורר, ואפילו אני, שאינני חובבת שירה בדרך כלל, מוצאת ששיריו נפלאים. אך ריבנר מצלם במשך עשורים רבים לא פחות מכפי שהוא כותב. קטלוג זה מתמקד בצילומיו בקיבוץ מרחביה בשנות החמישים, וכולל מאמרים מצוינים של גיא רז, פרופ' גבריאל צורן ואחרים המתבוננים, בין השאר, בקשר בין יצירתו של ריבנר כמשורר ליצירתו כצלם.

אחת התובנות העולות מן המאמרים האלה מצאה חן בעיניי במיוחד, ואביא אותה כאן. פרופ' צורן, במאמרו, מבחין בקשר ההדוק שיוצר ריבנר בין המילים למה שהן מציינות, למשל בשורות האלה:

צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי

וַאֲנִי אוֹמֵר צוֹצֶלֶת חוֹצָה אֶת חַלּוֹנִי.

הַצָּדִי בְּרַק לַהַב. מוּזָר

לַמִּלִּים יֵשׁ צְלִיל.

וַהֲלֹא הָאֵלֶם יוֹשֵׁב בִּגְרוֹנָן.

הָאוֹר שֶׁחָדַר אֶל אֲפֵלַת הַחֶדֶר

שׁוּב אֵינֶנּוּ אוֹר בָּאֲפֵלַת הַחֶדֶר.

"אפלת החדר" שבשורות האחרונות מרמזת לקמרה אובסקורה, "חדר אפל". מתקן זה, שיש לו חשיבות רבה בתולדות הצילום, הוא חלל חשוך שהאור חודר אליו דרך נקב ויוצר תמונה; החדר שבשיר הוא מעין "קמרה אובסקורה", חדר אפל הקולט לתוכו את המראה שבחוץ. אך מי שמתבונן בצוצלת החוצָה את החלון אינו רק צלם, אלא גם משורר; הצוצלת שבחלון אינה רק מראֶה, אלא גם מילה, צירוף, "צוצלת חוצה", שהאות צד"י מופיעה בו כמה פעמים: "הַצָּדִי בְּרַק לַהַב".

צורן רואה בשיר זה, ובשירים אחרים של ריבנר, רצון לקלוט מילים כחלק מהחוויה החושית, מחוברות אליה, לא כסימן הדורש פענוח, אלא כגירוי הנקלט בתפיסתנו ישירות – בדומה לתמונה. כאן נדרש צורן למונחיו של הפילוסוף האמריקני צ'רלס סנדרס פירס, וטוען שריבנר שואף למילים שאינן סמלים או איקונים – אלא אינדקסים.

פירס, שטבע את המונח "סֶמיוטיקה" (תורת הסימנים), הגדיר שלושה סוגים של סימנים. לשיטתו, אינדקסים הם סימנים בלתי מכוּונים, הנובעים באופן טבעי מהתופעה שהם מייצגים – כגון נקישת נעלי עקב המעידה שמישהי מתקרבת לחדר, או ריח עשן המעיד על שריפה. איקונים הם סימנים מכוּונים הדומים במידת-מה לתופעה שהם מייצגים, כפי שסימן המצלמה המופיע למטה דומה למצלמה אמיתית. ואילו סמלים (סימבולים) הם שרירותיים, ואינם דומים לתופעה שהם מייצגים – כפי שהמילה "צוצלת" אינה דומה לציפור הזאת, וסימן שאלה אינו קשור ישירות לרעיון השאלה.

ככלל, מילים אינן דומות לתופעות שהן מייצגות, אינן איקונים וודאי אינן אינדקסים; הן סימנים שרירותיים, כלומר סמלים, ולראיה – לאותה תופעה עצמה יש שמות שונים בשפות שונות. ואף על פי כן, ריבנר מייחל לקשר הדוק וישיר בין העצם למילה:

הַשֵּׁם אֵינוֹ מָשׁ, כְּמוֹ צֵל, גַּם לֹא בַּחֹשֶׁךְ.

. . .

כְּאִלּוּ הַשֵּׁם הוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ, לֹא רַק

מִגּוּפֵנוּ אֶלָּא גַּם מִנִּשְׁמָתֵנוּ, אִם נֵדַע מָה הִיא.

הרצון הזה שצורן מזהה בשיריו של ריבנר – הרצון במילים הקשורות "באמת" לדברים שהן מייצגות – הזכיר לי משהו: הרעיון החוזר בתרבויות וביצירות רבות של "שמות אמיתיים" או "שפה קדושה", מילים המבטאות את טבעם האמיתי של הדברים שהן מציינות. במסורות מיסטיות וביצירות שונות מז'אנר הפנטזיה, ל"מילים אמיתיות" כאלה יש כוח להשפיע על המציאות. דוגמאות ידועות הן האגדה "עוץ לי גוץ לי", שבה הנערה יכולה להשתחרר מכוחו של השד שעזר לה רק אם תגלה את שמו האמיתי; ובמסורת היהודית, השם המפורש ואפילו רצפי אותיות מתוכו. בפרפראזה על ריבנר: מילים הן לפעמים ברק להב.

האוצר והצלם גיא רז ערך את הקטלוג "טוביה ריבּנר: מבט כפול" ואצר את התערוכה שהוא מתעד; התערוכה הוצגה במוזאון בית שטורמן בעין חרוד, בניהולה של עפרה ברעם.

השקת הקטלוג, יחד עם ספר שירה של ריבנר בשם "עוד לפני", תתקיים מחר (6.9.17) בנהלל.