סליחה, מה השנה? על זמן מעורפל בספרות

מה השנה עכשיו? מי ראש הממשלה? שאלות פשוטות בדרך כלל – אבל לא במציאות הבדויה של סיפור, שם נעשים לעתים מאמצים ניכרים לא להתחייב בעניין הזה, רצוי בלי שנרגיש. איך זה קורה, ואם כבר – למה?

לגבי ה"איך", ניתן מבט ב"מבצע טורונטו". זהו הספר הרביעי (החדש והמצוין) בסדרת הריגול לנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי. נועם, גיא ורועי, נערים שפועלים בשירות המוסד, יוצאים להציל אח ואחות שנחטפו. "ראש הממשלה ביקש שנעזור לחפש את הילדים ההם מירושלים," אומרת ראש המוסד, שולמית עילם, ובהמשך: "ראש הממשלה מפעיל עלי לחץ עצום לעשות משהו". אבל מיהו, בעצם, ראש הממשלה?

רוב הקוראים לא ירגישו, כנראה, בעמימות הזאת, אבל אם כבר שמנו לב, נוכל להבחין בה גם בספרים אחרים. הנה קטע מ"פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן" של סופר הנוער האולטרה-מצליח ריק ריירדן:

"'ביאנקה,' אמרה זואי, 'התוכלי לנקוב לי בשמו של נשיא ארצות הברית הנוכחי?'

'אל תהיי מצחיקה,' אמרה ביאנקה. היא אמרה את השם הנכון."

אבל מיהו "נשיא ארצות הברית הנוכחי" בזמן השיחה הזאת? מהו "השם הנכון" שאמרה ביאנקה?

לשורת ראשי המדינה העלומים מצטרף גם ראש ממשלת בריטניה ב"הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". ראש הממשלה הזה מופיע בפרק הראשון בספר, אבל איננו יודעים מיהו. הוא נקרא – נכון – פשוט "ראש הממשלה".

מדוע האנונימיות? ובכן, אחת הסיבות היא כנראה הרצון להימנע מפוליטיקה ומהסטת תשומת הלב למקום הלא-נכון. מדובר בראש הממשלה; לצורכי הספר, לא חשוב מי זה. אך סיבה אחרת, ואולי חשובה יותר, היא השמירה על עמימות מסוימת של הזמן. לשם המחשה, הנה קטע מהספר הראשון בסדרת פרסי ג'קסון, "פרסי ג'קסון וגנב הברק". פרסי נמצא ב"קזינו לוטוס" בלאס וגאס, ומתחיל לחשוד שמדובר במלכודת.

"'היי, דארן?'

'מה?'

'מה השנה עכשיו?'

המצח שלו התכווץ. 'במשחק?'

'לא, בחיים האמיתיים.'

הוא נאלץ לחשוב על זה קצת. '1977.'

'לא,' אמרתי. התחלתי לפחד קצת. 'באמת.'

'תשמע, בן אדם, אתה עושה לי מצב רוח מזופת'. …

מצאתי ילד אחד שאמר לי שהשנה 1985. ילד אחר אמר לי 1993."

אבל מה השנה באמת? פרסי מצליח להימלט מן הקזינו. "רצתי לדוכן העיתונים הקרוב וקודם כל בדקתי מה השנה. השבח לאלים, זאת היתה אותה שנה שבה נכנסנו." אבל איזו שנה זו הייתה?

האמצעי הסיפורי הזה, של עמימות מכוונת ביחס לזמן ההתרחשות, מופיע הן בסיפורת – הדוגמאות שהבאתי כאן הן מספרי נוער, אבל הכלי הזה משמש לא רק בהם, כמובן – והן בסרטים ובסדרות טלוויזיה. האמצעי הזה מעניק למחברים חופש מסוים: אמנם, אפשר להבין בערך מתי העלילה מתרחשת – יש או אין טלפונים ניידים, למשל – אבל המחבר אינו מתחייב לדייקנות היסטורית. בניגוד ליצירות הממוקמות בבירור בזמן מסוים, יצירה המתרחשת בזמן "עמום" אינה צריכה להיות נאמנה לציר זמן חיצוני, ולהביא בחשבון אירועים פוליטיים, תרבותיים וטכנולוגיים כדי להימנע מ"סלט אנכרוניזמים".

אך חשוב עוד יותר, עמימות הזמן מסייעת לספרים לא להתיישן: ילדים שקוראים היום את "פרסי ג'קסון" או את "הארי פוטר" לא ירגישו כנראה שמדובר בספרים שנכתבו – בחלקם – לפני שהם-עצמם נולדו. ומכיוון שהעלילה מתרחשת "עכשיו", הקוראים יכולים לחוש שהיא קרובה אליהם ולחיי היומיום שלהם. במובן זה, מדובר בכלי סיפורי מקביל לכלים שעסקנו בהם כאן, המסייעים להאט את ההתיישנות של ספרי עיון.

Photo by Aleksandar Pasaric from Pexels

הציטוטים מספרי ריק ריירדן לקוחים מתרגומיה של יעל אכמון.