המילה העברית "מגדר" נוצרה כמקבילה למילה האנגלית gender, אך היא שונה ממנה מאוד בהיסטוריה ובטווח המשמעויות שלה. בעוד ש-gender היא מילה עתיקה ומכובדת, שהופיעה באנגלית כבר במאה ה-14 ומקורה במילה הלטינית genus (מוצא, סוג), המילה "מגדר" היא בת כ-30 שנה בלבד. המילה "מגדר" בעברית הופיעה בראשית שנות ה-90, ונטבעה ככל הנראה על ידי פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית וורדה ביקוביצקי מאוניברסיטת תל-אביב באופן בלתי תלוי. האקדמיה ללשון אישרה אותה בהיסוס מסוים בשנת 1997.

אך "מִגְדָר" אינה שונה מ-gender רק בגילה הצעיר, אלא גם בכך שיש לה משמעות אחת בלבד. למילה gender באנגלית יש שתי משמעויות ותיקות, בנות כמה מאות שנים: לצד המילה sex, היא ציינה את הקטגוריות הביולוגיות של זכר ונקבה (שתיהן הופיעו בצירופים כגון the male sex, the female gender) וכן היא משמשת כמונח לשוני – מה שנקרא בעברית "מין דקדוקי", כגון שלושת המינים הדקדוקיים של גרמנית: זכר, נקבה וניטרלי (בכך עסקנו כאן).

במאה ה-20 זכו גם המילה sex וגם המילה gender למשמעויות נוספות. בראשית המאה קיבלה המילה sex את המשמעות של יחסי מין, שהיא משמעותה העיקרית כיום. ובהמשך המאה, כאשר עלה הצורך במילה שפירושה מין כזהות או כהבניה חברתית-תרבותית, נבחרה לשם כך המילה הקיימת gender.

אך הדבר לא היה אפשרי בעברית, שבה המילה "מין" מציינת גם את המובן הביולוגי וגם את המובן הדקדוקי (ולכן היא עמוסה מאוד במשמעויות, ובהן גם המשמעות שמציינת המילה האנגלית species). כך נטבעה אפוא המילה "מגדר", שנוצרה במיוחד כדי לציין מין כזהות או את מכלול התכונות שמקובל תרבותית לייחס אותן למין מסוים. "מגדר" דומה בצליליה למילה gender ומשלבת בתוכה את המילים "מין" ו"גדר" – קביעת גבולות, הגדרה.

במילה "מגדר" נזכרתי היום כאשר התבוננתי בכמה מיצירותיה של טליה רז, אחותי האמנית, שרבות מהן מתארות דמויות שהמגדר שלהן עמום או אינו בינארי – כמו התמונה שלמעלה, "הדוויג בחולצת סטרפלס", ו"אדם בשמלה ורודה" ו"אוברול", שבהמשך.

הציורים של טליה אהובים עליי מאוד, וכל מי שמבקר בביתנו עוצר מול יצירותיה – שלושה ציורים גדולים, מרשימים ורבי הבעה, כל אחד מהם בסגנון, בצבעוניות ובאווירה שונה. אני כותבת עליהם כאן משום שכעת נפתחת הזדמנות פז לרכוש יצירה מקורית של טליה במחיר נוח במיוחד. הסטודיו מתרוקן כדי לפנות מקום ליצירות חדשות, ואתם מוזמנים ומוזמנות לגלול, להסתכל ואם תרצו – לפנות לטליה, לכתוב לה איזה ציור מצא חן בעיניכם ולהציע מחיר בעבורו.

טליה הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, ביניהן תערוכות במוזיאון חיפה; בגלריה העירונית בברמן, גרמניה; בגלריה 39, תל-אביב; בחממת האמנים ביריד "צבע טרי" ובגלריית "האגף", חיפה; והיא חברה בקואופרטיב האמנים "אלפרד" בתל-אביב. מלבד המגדר שנדרשנו אליו, כמה מהנושאים הבולטים ביצירותיה הם ילדוּת, טבע ומיתולוגיה.

שמות היצירות וממדיהן מופיעים לידן באנגלית. כמה מהאהובות עליי ביותר הן "נעמה" (Naama), הארה (Enlightenment), "הדוויג שרה" (Hedwig singing) ו"הדוויג בחולצת סטרפלס" (Hedwig wearing a strapless shirt).

אם ברצונכם להציע מחיר לקניית אחד הציורים, פנו לטליה רז בכתובת talyaraz@yahoo.com

Naama 100X70 cm 2012

The boys 80X80 cm 2012

Amit with Midouri 74×64 cm 2009

Angel's demon 120×120 cm 2014

Aquarium 60×60 cm 2012

Ariel 120×90 cm 2008

At Shachar's home 90X70 cm 2008

Carousel 80X60 cm 2013

Circle 70X70 cm 2013

Enlightenment 100X70 2015

Entrance 90X90 cm 2008

Hedwig in blue 100X70 cm 2009

Hedwig singing 60X50 cm 2009

Hedwig wearing a skirt 120X90 cm 2008

Hedwig wearing a strapless shirt 90X70 cm 2008

Michael 90X90 cm 2012

Overall 170×80 cm 2007

Princesses 120×90 cm 2013

Sarah Lucas 100X80 cm 2009

Wings tattoo 110×70 cm 2006

Yellow Eliya 60X50 cm 2012

Adam wearing a pink dress 110×80 cm 2008

דימויים שאינם עוזבים את עולם התוכן – על כך שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". כדי להבין מהם דימויים כאלה, נתחיל דווקא בדוגמה הפוכה, השיר "אבי" של יהודה עמיחי:

זכר אבי עטוף בנייר לבן

כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,

הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה.

נהרות ידיו

נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

השיר הקצרצר והנפלא הזה מקפל בשש שורות שלושה דימויים שונים לגמרי: הסנדוויץ' העטוף בנייר, הקוסם ומטאפורת הידיים כנהר. לעומת זאת, מעניין לראות יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים הלקוחים כולם מאותו עולם, הקשורים לדמויות ולעלילה ומעניקים להן עושר ועומק. דבר אחד הוא לכתוב למשל רומן בלשי שגיבוריו הם כבשים או חוקר חרקים; ודבר אחר הוא ללוות את היצירה בדימויים שממחישים לנו כיצד העולם נראה דרך עיניהן של הדמויות האלה, כאשר הן מבינות דברים על ידי השוואתם לדברים המוכרים להן ומעסיקים אותן. בואו נראה אפוא יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים מעולם תוכן מסוים.

"עיניהם נעוצות בו כמו קרציות בפרווה"

ברומן הנפלא ויוצא הדופן "גלנקיל" של לאוני סוואן (2005), במקור בגרמנית (תרגמה טלי קוֹנָס, הוצאת עם עובד), עדר כבשים יוצאות למשימה בלשית – לגלות מי רצח את הרועה שלהן. הדימויים הייחודיים שבספר הופכים את הדמויות-הכבשים למוחשיות בעבורנו: כאשר הן משוות דברים שהן נתקלות בהם לדברים המוכרים להן מחייהן, כמו צמר, עשב, חרקים מטרידים או טלאים רכים, הדבר תורם לתחושתנו שאכן נכנסנו לעולמן ולמחשבותיהן של כבשים, או לפחות סוג של כבשים, כבשים ספרותיות (פשוטו כמשמעו – הרצח של הרועה מקומם אותן במיוחד משום שהוא נהג להקריא להן סיפור מדי ערב). הדימויים האלה מסייעים לנו לאמץ את נקודת המבט ה"כבשית", לעיתים מצחיקה, לעיתים מפתיעה.

כך, למשל, "עדר בני-האדם ועדר הכבשים עמדו זה מול זה. מבטיהם של בני-האדם התרוצצו על פני הכבשים כמו כינים על העור". וגם: כבש שעומד על במה מול קהל מרגיש ש"עיניהם [של הצופים] נעוצות בו כמו קרציות בפרווה".

דימוי המלווה את היצירה הוא הדימוי של עננים לכבשים ("עננים קטנים צמריריים") וגם להפך, כבשים לעננים: "הכבשים … עמדו להם באחו, פזורים בערבוביה כמו עננים כחולים אחוזי פליאה". נבחין שבגרמנית, כמו בעברית (או אולי בעברית בעקבות הגרמנית) קיימת המילה Schäfchenwolken, "ענני כבשים". המחברת אינה מסתפקת בדימוי של עננים לכבשים ולהפך, אלא ממשיכה למחשבה שהעננים אכן היו פעם כבשים, ויוצרת אצל גיבוריה מיתולוגיה של כבשים שהצליחו לעלות לשמיים ואת השאלה מהי הדרך בחיים שבזכותה כבש או כבשה יצליחו לעשות זאת; ולאורך הספר מתגבשת התובנה שלשם כך נחוצים בעיקר אומץ ועצמאות לראות את העולם כמו שהוא וללכת בדרכם שלהם, או בלשונם, "לרעות את עצמם". כלומר הדימוי מוליד רובד שלם של משמעות ביצירה.

נוסיף ונבחין שבכמה מקומות, הכבשים מדמים את בני האדם לכבשים. ראינו כבר את "עדר בני-האדם"; במקום אחר הם אומרים על אנשים מבוהלים שהם "גועים ופועים בלי הפוגות", וכאשר אחד הכבשים מבקש מהאחרים לסייע לבתו של הרועה המת, ורוצה לעורר בהם רצון לעזור לה, הוא מכנה אותה "שֵׂיָה" ("השֵׂיָה האדומה של ג'ורג'"), כפי שבני אדם מכנים לעיתים בעלי חיים בשם "ילדים" או "תינוקות". כפי שציין יובל בתוכנית, אם תיאור בעלי חיים כאילו הם אנושיים נקרא "האנשה", הרי שהתיאור הזה של בני אדם כאילו הם כבשים יכול להיקרא "הכבָּשָׂה", והמבט הזה על בני אדם דרך עיניהן של דמויות הכבשים מאפשר לסופרת לומר לנו כמה דברים על בני אדם – למשל, לשאול אם אנו באמת עצמאיים ואינדיווידואליסטים כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או שמא, כפי שמסיקות הכבשים, גם בני אדם חיים למעשה בעדר.

"הגברים עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות"

באחת מצמד הנובלות שבספר "מלאכים וחרקים", מאת הסופרת האנגלייה א' ס' בַּיַיאט (1992), אנו פוגשים גיבור שהוא חוקר טבע, ובפרט חרקים, בתקופה הוויקטוריאנית. העלמות היפות בנות החברה הגבוהה דומות בעיניו לפרפרים עדינים וססגוניים; בתו היפהפייה של הברון שבביתו הוא מתארח אף נקראת יוג'יניה, כמו הפרפר הנדיר Morpho Eugenia שהחוקר הביא עמו מיערות האמזונס. לעומת זאת, נשים מהמעמד הנמוך מתוארות כשחורות או חוּמות, כמו חיפושיות. כך הגיבור "נתקל בנערת-מטבח קטנה, שדונית שחורה זעירה", הנושאת דלי ובו "המון רוחש של חיפושיות שחורות" כדי להיפטר מהן. הגיבור מהרהר שהנערה התמזגה בזיכרונו עם החיפושיות שבדלי שלה, ובהמשך הוא חושב עליה כ"שדונית-חיפושית". במקביל, הגברים בחליפותיהם השחורות מתוארים כ"עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות".

אך ככל שעלילת הנובלה נפרשת לפנינו, כך אנו מגלים כי בין הגברות ה"פרפריות" והמשרתות דמויות החיפושיות השחורות, היצורים השבריריים והפגיעים אינם בהכרח הפרפרים; וכי גם הגברים בשריונותיהם השחורים אינם דווקא חזקים וחסינים מפגיעה.

"הדמעות שאינן זולגות מצטברות על הלב כמו אבנית בקומקום"

וברומן "ללכת בעקבות הלב" (1994) של הסופרת האיטלקייה סוזאנה תמרו (תרגום ענת שפיצן), הגיבורה היא סבתא איטלקייה הכותבת יומן שנועד לנכדתה, שאותה גידלה ואשר הקשר ביניהן ניתק. לאורך היומן היא מרבה להשתמש בדימויים מן הספירה הביתית. הסבתא כותבת למשל כי "הדמעות שאינן זולגות שוקעות על גבי הלב, ועם הזמן מצטברות עליו כקרום ומשתקות אותו, בדומה לאבנית המצטברת במכונת-הכביסה ומשביתה את פעולתה"; וכי הדממה מנקה את הלב כפי שסמרטוט רטוב מנקה את הרצפה עד שהיא מבהיקה וחלקה, ולא כמו מטאטא שמפזר את האבק עד שהוא שב ושוקע על הרצפה והרהיטים.

הסבתא עצמה מבחינה באופיין של "הדוגמאות שלי מעולמה של עקרת-הבית", ומצפה או יודעת שנכדתה תמצא שהן מרגיזות. אבל מה אפשר לעשות? "הביני," היא כותבת, "כל אדם מקבל השראה מהעולם המוכר לו ביותר."

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו  לדיון בפייסבוק ותרמו לי דוגמאות יפות, ובייחוד לירין כץ, עטרה אופק ואביעד שטיר.

הפרס למתרגמת מתחילה על שם סוניה ברשילון הוענק אתמול זו השנה השנייה, בטקס מלבב שארגן איגוד אנשי הספר והתקיים ב"מקום לשירה" בחיפה. הדוברות והדוברים בטקס, ובפרט כלת הפרס ויקה רויטמן וזוכי פרסי ההצטיינות אורית נוימאיר פוטשניק ועדו ניצן, נשאו דברים יפים ונבונים. בעבורנו, חברי ועד איגוד אנשי הספר, ובפרט בעבורי כעורכת, התהליך כולו – מפרסום התקנון והגשת המועמדויות ועד הענקת הפרס – היה גם הזדמנות להרהר בכמה סוגיות. אחת מהן הייתה האפשרות התיאורטית והמעשית להעניק פרס דומה לעורכים. וסוגיה נוספת ולא מנותקת לחלוטין מן הקודמת – הקשר, וגם הדמיון והשוני, בין מקצוע העריכה למקצוע התרגום.

איש לא ראה, איש לא שמע / האם היו פה אנשי הדממה?

נפתח בהצצה אל מאחורי הקלעים של ועדת הפרס ולהתלבטות עקרונית שהיה עליה להתמודד עמה. מועמדות ומועמדים לפרס התבקשו להציג תרגומים פרי עטם שראו אור, לצד היצירות המקוריות. השופטות והיועצים קראו את היצירות המקוריות ואת תרגומיהן וגיבשו דעה על איכות התרגומים. יפה. אך התהליך הזה מתעלם מגורם נוסף שהיה מעורב כאן: עורכות ועורכי התרגום.

מה היו חלקם והשפעתם של העורכים? האם עורכת התרגום הצביעה אולי על המשמעות הרלוונטית של מילה, הציעה פתרון אלגנטי, החליקה ועידנה משפט, שיפרה את המשקל או החריזה של שיר שקול וחרוז, אולי סיננה ותיקנה טעות (כגון ה-hot date, ה"דייט הלוהט" בתרגום שערכתי פעם, שבנוסח המקורי של התרגום הפך ל"תמר חם" ברגע של היסח הדעת של המתרגמת)? האם עורך התרגום תרם יותר או פחות לעבודתו של מועמד מסוים? איננו יכולים לדעת. חברי ועדת הפרס היו ערים לקושי הזה, אך אין דרך סבירה לפתור אותו. אין מנוס מלראות את התרגום כפי שהתפרסם כיצירתם של המועמדת או המועמד, ולהעריך את עבודתם על פי איכות היצירה הזאת.

תרגום מול מקור – כן; נוסח ערוך לעומת מקור, פחות

מתרגמות ומתרגמים סובלים מ"שקיפות" מסוימת של מלאכתם – על כך כבר כתבתי כאן בעבר. כאשר אנחנו קוראים ספר מתורגם, רובנו מרגישים – ובצדק – שאנחנו קוראים יצירה של גרהם גרין, מרגרט אטווד או רות אוזקי, ומדלגים מנטלית על העובדה שאטווד ואוזקי אינן דוברות עברית, והמילים שאנו קוראים נבחרו וחוברו זו לזו על ידי אדם אחר. ובכל זאת, מלאכת התרגום גלויה לעין. הטקסט המקורי זמין לכל מי שמסוגל לקרוא אותו, והצגת מקור מול תרגום היא פרקטיקה מקובלת. כך אנו רואים מדי פעם השוואות מעניינות בין שיר לכמה תרגומים שונים שלו ומהדורות המציגות זה מול זה תרגום ומקור, כגון האנתולוגיה "בארוקו" בתרגום עמינדב דיקמן בהוצאת כרמל ו"הקומדיה האלוהית" של דאנטה בתרגום ראובן כהן בהוצאת מאגנס.

עבודת העורך או העורכת מוצנעת ונסתרת יותר. בין שהם עורכים מקור או תרגום, ספרי עיון או סיפורת – איננו יודעים מה עשו מעצם העובדה שאנו רואים את הטקסט הערוך, אבל כמעט לעולם איננו רואים את הטקסט המקורי. השניים אינם מתפרסמים זה לצד זה במוסף הספרות של "הארץ" או "מקור ראשון", והוצאות הספרים אינן מציעות לנו אנתולוגיות של שירים כפי שיצאו מן המחשב של המשורר לעומת הנוסחים שהניב הדיאלוג עם העורכת. הנוסח שלפני העריכה הוא מסמך פרטי, עניין שבין המחבר או המתרגם לעורכת שלהם. האפשרות להציגו לציבור דומה מעט לסצנה המשובחת מ"ספייסבולס", הפרודיה על "מלחמת הכוכבים" מבית היוצר של מל ברוקס, שבה הרשע הראשי מאיים על המלך "אם לא תיתן לי את הקוד, ד"ר שלוטקין יחזיר לבתך את האף המקורי שלה!" (למעלה.)

רק לעתים נדירות מורם המסך ואנו מגלים, למשל, שסגנונו היבש והחסכני של ריימונד קארבר היה במידה רבה יציר כפיו של גורדון לִיש, העורך שלו. גם בספרות (ואולי לא במקרה) מעטים התיאורים של מלאכת העריכה, כגון התיאור הנבזי-משהו הזה של עריכת כתבה בעיתון, מתוך ספרו של רענן שקד "ועכשיו להתחתן" (2002):

גילוי וכיסוי בעבודת העורכת

ובכל זאת, ישנם בישראל ובעולם פרסים לעורכים. בישראל, פרסי הספרות של משרד התרבות והספורט כוללים פרס בקטגוריית העריכה הספרותית, הניתן לסירוגין על "מפעל ספרותי", כגון עריכת כתב עת או אנתולוגיה, ועל עריכה ספרותית של ספרות מקור. בעניין זה מציינים בתקנון הפרס כי "אין צורך להגיש את כל היצירות שערך המועמד אלא רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" (ההדגשה שלי).

בעולם, מצאתי בחיפוש מהיר את פרס TaPRA, פרס רובינסון, מדליית המצוינות בעריכה, פרס מייקל דלהויד על תרומה ייחודית בתחום העריכה ועוד. מן הסתם יש גם אחרים וטובים, ואלה כמובן אינם מדגם מייצג; ובכל זאת, מעניין לראות מהם הפרמטרים שלפיהם מעניקים אותם. אחד, בתחום העיון, הוא פרס על עריכת אוספי מאמרים המגדירים גישות ותחומים חדשים במחקר; אחרים, בתחום הסיפורת, מוענקים על גילוי וטיפוח של כותבות וכותבים מוכשרים או על תרומה מתמשכת לפרסום שירה או פרוזה.

אנו מוצאים אם כן כי הסיטואציה של הענקת פרסים על עריכה, קרי מתן הכרה רשמית בהצטיינות ובהישגים בתחום, נוטה להתמקד באותם פנים של מקצוע העריכה הקשורים בבחירה, ביצירת אסופות, אנתולוגיות או גיליונות של כתב-עת ובטיפוח כותבים – כולם חשובים ומעניינים, כפי שאוכל להעיד מניסיוני, וכולם היבטים של עריכה שאינם עריכת הטקסט עצמו. מעניין להבחין כי בסעיף הרלוונטי של תקנון פרס העריכה הספרותית של משרד התרבות, המועמד מתבקש להציג, כפי שראינו, "רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" – כאילו ועדת השיפוט מנסה להימנע, אולי אפילו בבהלה מסוימת, מלראות יותר מדי מן העבודה עצמה, ודאי לא מתהליך העבודה. מה שהתרחש בין הכותב לעורכת, בין הכותבת לעורך, הוא בגדר "בל ייראה", אולי אפילו סוג של טאבו.

בימינו, שהקפדה על פרטיות אינה דווקא ממאפייניהם הבולטים, מעניין להבחין עד כמה אנו שומרים על מה שאפשר לכנות "חסיון עורך-כותב", על משקל חסיון רופא-מטופל או עורך דין-לקוח. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, ומה שקורה במהלך העריכה ייצא רק לעתים נדירות מתחומי מסמך הוורד שלכם.

האם לסופרים אנגלו-סאקסים אין סטייל? זוהי אחת השאלות המפתיעות שעלו במחקר המשלב זווית ספרותית וזווית בלשנית. שאלת המחקר הרשמית הייתה שונה מעט: כאשר דמויות בספרים באנגלית ובצרפתית מדברות, מהם הפעלים שמשמשים כדי לציין זאת? האם יש הבדל מבחינת בחירת הפעלים האלה ושכיחותם בספרים באנגלית ובצרפתית, ובפרט – בז'אנרים שונים?

המחקר הזה הוא דוגמה לשילוב בין מחקר ספרותי למחקר בתחום הנקרא בלשנות קורפוס, כלומר מחקר בלשני שבו בוחרים קבוצה מסוימת של טקסטים ומנתחים אותם בכלים דיגיטליים. שוחחנו עליו אתמול בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע (כאן, דקה 27:20).

פעלי דיבור

פעלים המשמשים כדי לציין שמישהו אמר משהו נקראים "פעלי דיבור" (verba dicendi בלטינית). למשל: "אמר", "טָענה", "לחש", "השיב", "מלמלה", "התוודה" ועוד רבים וטובים. פעלים כאלה הם מעין "הוראות במה", המבהירות לנו כיצד הדמויות אמרו מה שאמרו.

החוקרים בדקו אפוא אילו פעלים שימשו לציון דיבור ברומנים באנגלית ובצרפתית, משלושה ז'אנרים: רומנטיקה, פשע ופנטזיה; ז'אנרים אלה נבחרו, בין השאר, משום שיש בהם דיאלוגים רבים. החוקרים הניחו שניתוח של פעלי הדיבור ישפוך אור על התכונות הסגנוניות של הז'אנרים האלה, וכן על ההבדלים הסגנוניים בין רומנים באנגלית ובצרפתית – הן בגלל ההבדלים בין השפות עצמן, והן בגלל העדפות סגנוניות שונות של מחברים בשתי השפות. לצורך ההשוואה, ניתחו החוקרים רק דוגמאות מסוג אחד: ציטוט ואחריהן פועל שמתאר את האמירה, כגון

“We’ve got to find it in its lair,” said Lady Ramkin.

("'אנחנו צריכים למצוא אותו במקום המחבוא שלו,' אמרה ליידי רמקין" – מי מזהה מנין הציטוט?)

החוקרים השתמשו בקורפוס שכלל כ-350 ספרים באנגלית וכ-400 ספרים בצרפתית שראו אור מאז שנות ה-50, משלושת הז'אנרים שנבחרו. הספרים נותחו בצורה ממוחשבת לזיהוי קטעים מתאימים למבנה המבוקש, והתוצאות נבדקו ידנית. בסך הכל נמצאו כ-6,000 דוגמאות כאלה בכל אחת משתי השפות.

בשלב הבא חילקו החוקרים את פעלי הדיבור לעשר קבוצות. כמה מהקבוצות האלה תואמות קטגוריות שקבע הבלשן ג'ון סֶרל, כגון פעלים שמציינים דיבור באופן כללי, כגון "אמר", "דיבר" (dire, parler, say, speak); פעלים שמציינים קביעה, כגון "הודה", "הסכים" (admit, agree); פעלים שמכוונים מישהו לעשות משהו, כגון "ביקשה", "דרשה" (ask, demand); פעלים שמביעים תחושה או מצב פסיכולוגי, כגון "נאנח" או "שיבח"; ופעלים שמציינים התחייבות לעשות משהו, כגון "הבטיחה", "איימה". קבוצות אחרות הן של פעלים המציינים כיצד הדברים נאמרו, כגון "גמגם", "מלמלה"; ופעלים שממסגרים את האינטראקציה, כגון "ענה" או "הוסיפה". כמובן, החלוקה אינה תמיד פשוטה, כיוון שיש חפיפה מסוימת: פועל כמו thundered ("הרעים") גם מציין כיצד הדברים נאמרו – בקול רם – וגם מביע רגשות מסוימים, כגון כעס ותוקפנות.

דיבור משני צידי התעלה

לאחר מכן ערכו החוקרים ניתוח ממוחשב של פרישת הפעלים האלה בספרים מהז'אנרים השונים בשתי השפות. מדובר כאמור באלפי דוגמאות – ניתוח בקנה מידה שמתאפשר הודות לכלים הדיגיטליים.

מה העלה הניתוח הזה?

הממצא הבולט ביותר שמצאו החוקרים היה הבדל בין ספרים בשתי השפות, אנגלית וצרפתית: באנגלית היה שימוש רב בהרבה בפועל הדיבור הכללי say – לא פחות מ-63 אחוזים מכלל הפעלים שנמצאו. הפועל ה"ניטרלי", הלא-מסומן סמנטית, היה שכיח פי כמה מכל האחרים, לעומת צרפתית, שבה נעשה שימוש בפעלי דיבור מגוונים, ללא דומיננטיות כזו של אחד מהם.

לכאורה, אומרים החוקרים, גיוון בפעלי הדיבור יתרום לסגנון טוב ונאה יותר. ואף על פי כן, זהו המצב ביצירות באנגלית שנבדקו במחקר, ולא רק בהן: החוקרים מזכירים מחקר קודם שעסק בסיפור קצר של ארנסט המינגוויי, הנקרא “Cat in the Rain” ("חתול בגשם"). המינגוויי ידוע בשימוש הנרחב שלו בדיאלוג, ובסיפור זה שמור מקום מרכזי לדיאלוג בין שני בני זוג המנותקים ומרוחקים זה מזה. כל פעלי הדיבור בדיאלוג הזה הם say, מלבד ask, שגם הוא פועל דיבור ניטרלי מאוד.

אם כן, השימוש הנרחב בפועל הדיבור הניטרלי say אופייני לספרות באנגלית לאורך תקופות, אצל מחברים רבים ובז'אנרים שונים. החוקרים מביאים מדבריו של מבקר הספרות והבלשן ז'יל פיליפ, שכתב על כך במחקר אחר (התרגום שלי): "אנגליה הייתה ועודנה פשוט פחות רגישה מצרפת ביחס לחזרות רבות על אותה מילה בקטע קצר … הדוֹגמה של הימנעות מחזרה על אותה מילה מעולם לא השתרשה מעבר לתעלה, לפחות לא באותה עוצמה כפי שהשתרשה בצרפת מאז המאה ה-19."

האם אכן מדובר ב"חוסר רגישות" ובסגנון בלתי נאה, כפי שרומזים הכותבים? החוקרים מציגים, בכל זאת, גם אפשרות נוספת – שלהעדפה השיטתית של הפועל הניטרלי יש סיבה סגנונית, והיא שמחברים כותבי אנגלית משתדלים להביא את השיחה כאילו המספר אכן שמע אותה ומספר לנו מה שמע, ללא פרשנות. בדרך זו הסופר או הסופרת מצניעים את נוכחותו של המספר, בבחינת "זבוב על קיר". מנקודת מבט זו, פועל הדיבור הניטרלי אינו חסרון סגנוני אלא אמצעי שיש לו מטרה משלו. החוקרים אף מוסיפים שהדגש על הדיאלוג עצמו, עם מינימום תיאורים סביבו, עשוי לשאוב מן המסורת של התיאטרון.

ומה בעניין הז'אנרים? גם כאן הצרפתית שונה מהאנגלית

ומה באשר להבדלים בין הז'אנרים? כאן התמונה הייתה פחות מובהקת, ובפרט, ההבדלים בין ספרים משלושת הז'אנרים שנבדקו – פנטזיה, מתח ורומנטיקה – היו שונים בשתי השפות. אציג כאן בקצרה רק "טעימה" מהממצאים.

החוקרים מצאו כי ספרי הפנטזיה, כלומר ספרים המתארים עולמות דמיוניים שהמציאות בהם שונה מהמציאות המוכרת לנו, נבדלו באופן השימוש שלהם בפעלי דיבור מספרים משני הז'אנרים האחרים, ובפרט מספרי המתח. אך ההבדלים היו שונים בשתי השפות.

בצרפתית, בספרי פנטזיה ניכרה העדפה לפעלים שמביעים רגש או מתארים את אופן הדיבור ("התלונן", "צעקה"), ולעומת זאת היה שימוש מועט מהממוצע בפעלי דיבור ניטרליים. החוקרים סבורים כי בדרך זו הכותבים "מכפילים" את המידע – הרגש מובע גם בדבריהן של הדמויות עצמן וגם בפועל שמתאר אותם, כדי ליצור סגנון סיפור אפי ודרמטי. גם העולם העשיר במקומות לא מוכרים ובחפצים קסומים "מזמין" שימוש באוצר מילים עשיר ומגוון.

באנגלית, לעומת זאת, ספרי הפנטזיה התאפיינו בשימוש רב בפעלי דיבור כלליים, אך במקרים רבים מתלווה אליהם תיאור, כמו בדוגמה הזאת מתוך "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן":

“Tey’re getting hungry,” said Lupin coolly, shutting his briefcase with a snap.

החוקרים משערים שהשימוש המרובה בפועל הדיבור הניטרלי say בספרי פנטזיה באנגלית נובע גם מההעדפה הכללית של סופרים כותבי אנגלית לפועל הזה, כפי שכבר ראינו; וגם מכך שלספרות פנטסטית באנגלית יש מסורת ארוכה של ספרי ילדים, או ספרים הפונים גם לילדים – כגון ספריהם של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה"), סי אס לואיס (סדרת "נרניה"), פיליפ פולמן ("חומריו האפלים") וג'יי קיי רולינג ("הארי פוטר"). ואף שהשפה בספרים אלה עשירה ויש בה גם רכיבים מקוריים, מומצאים, הפנייה לקהל צעיר מתבטאת בנטייה לאופן סיפור פשוט, המותאם לילדים. לעומת זאת, בספרי פנטזיה בצרפתית קהל היעד הוא מבוגרים או מבוגרים צעירים, ולכן ברבים מהם יש עלילות רומנטיות, המזמינות פעלי דיבור שמביעים רגש.

שנה טובה ומתוקה לכל קוראות וקוראי הבלוג!

למאמר המקורי:

"Speech Verbs in French and English Novels", Sascha Diwersy, Laetitia Gonon, Vannina Goossens, Marion Gymnich and Agnès Tutin, in: I. Novakova and D. Siepmann (eds.), Phraseology and Style in Subgenres of the Novel: A Synthesis of Corpus and Literary Perspectives, 2020, Palgrave Macmillan

בתמונה שבראש הפוסט: ג'ון קליז מצחיק עד דמעות בתפקיד The French Taunter ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש".

מונחים מדעיים וטכניים מגיעים בדרך כלל אל העברית מלשונות אחרות, כיום בעיקר אנגלית. מעניין להבחין שלעתים הכיוון הוא הפוך. הרי לנו שתי מילים עבריות שהיו למונחים מדעיים בינלאומיים – ועוד אחת שלא, או כמעט, אבל הצליחה לבלבל כמה אנשים. מכירים עוד? ספרו בתגובות.

מכתש ו-makhtesh: לא בדיוק אותו הדבר

אם ישאלו אתכם איך אומרים "מכתש" באנגלית, ודאי תאמרו "crater". אבל כמונח גיאולוגי, המילה crater מציינת שקע בקרקע שנוצר עקב פגיעת מטאוריט. המכתשים שבנגב ובמדבר סיני, כגון מכתש רמון, המכתש הגדול והמכתש הקטן, נוצרו בתהליך שונה לגמרי ואיטי בהרבה. מכתש כזה הוא שקע בקרקע המוקף קירות סלע קשה, שנוצר על ידי סחיפה וסילוק (ארוזיה) של סלע רך יותר שנמצא שם בעבר.

כדי לציין שתצורות הקרקע האלה שבמדבריות הנגב וסיני הן תופעה שונה ונפרדת, ייחדו להן הגיאולוגים מונח משלהן. ומכיוון שהן נמצאות כאן, המונח הזה הוא makhtesh – תעתיק של המילה העברית "מכתש", המציינת גם את הכלי המשמש אותנו לכתישת תבלינים במטבח וגם את תוואי הקרקע הדומה לו בצורתו: "הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ" (צפניה א יא).

בעברית, שני סוגי תצורות הקרקע האלה נקראים "מכתש", בצירוף מילה נוספת המציינת את מקורם: מכתש פגיעה לעומת מכתש סחיפה.

שווא: פרץ את גבולות הניקוד

מה זה "שְׁוָא"? ובכן, סימן הניקוד הזה, כמובן:

אבל לא רק. בבלשנות, וליתר דיוק בתחומי הפונולוגיה והפונטיקה, המילה schwa, שמקורה במילה העברית "שווא", משמשת לציון תנועה שכיחה בהברה לא-מוטעמת במילים באנגלית – למשל, הצליל שמציינת האות הראשונה במילה about. באלפבית הפונטי הבינלאומי הצליל הזה מסומן כך: ə.

תילי תילים

ואחרונה חביבה – זוהי ה"כמעט" מכותרת הפוסט. המילה "תֵּל" בעברית פירושה תלולית או גבעה, אבל יש לה גם משמעות ספציפית יותר: אזור מוגבה שלא נוצר באופן טבעי אלא בשל פעילות האדם, לרוב כאשר יישוב נהרס ולאחר מכן נבנה על חורבותיו יישוב חדש, וכך שוב ושוב לאורך תקופות ארוכות. המונח הארכיאולוגי Tell באנגלית, בגרמנית ועוד מציין בדיוק את המשמעות הזאת, והגדרתו כוללת במקרים רבים את התוספת "בעיקר במזרח התיכון". האם המונח הזה מקורו בעברית? לא, אבל קרוב: מקורו בערבית.

התוספת שתופסת: ארמגדון

ולקינוח, תל ששמו זכה לפופולריות רבה במיוחד. בתמונה שלמעלה נראה תל מגידו, הלא הוא "הר מגידו" המופיע בחזון יוחנן בברית החדשה: "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן" (פרק ט"ז, 16, תרגום פרנץ דליטש). בעקבות האירועים המתוארים בפרק הזה, "ארמגדון" הוא המקום או הזמן שבהם יתחולל, לפי הנצרות, הקרב האחרון בין כוחות הטוב לכוחות הרוע.

•

ושתי חדשות נחמדות:

ספרי "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" נמכר כעת במבצעים לשנה החדשה: 29 שקל לעותק דיגיטלי ב"עברית" ו- 30% אחוז הנחה או ספר שני ב-20 שקל באתר עם עובד.

והבלוג הזה, "הקוראת הראשונה", הגיע לאחרונה ל-200 אלף צפיות. מזל טוב לבלוג ותודה לכם ולכן שקראתם, הגבתן, שאלתם, הוספתן וחידדתם. שנמשיך ליהנות כאן, לבלות ולגלות.

•

התמונה באדיבות Avram Graicer, ויקיפדיה

באחד האמשים פנתה אליי המתרגמת והעורכת חמוטל ילין בהצעה להצטרף לוועד איגוד אנשי הספר. האיגוד מייצג מתרגמים ועורכות, מגיהים, לקטוריות ונקדנים בתחום ההוצאה לאור המסחרית בארץ, במטרה לשפר את תנאי העבודה וההשתכרות של אנשי המקצוע המצוינים והחשובים האלה.

מצד אחד, אני יודעת היטב שהמצב בתחום אינו פשוט. מצד אחר, בדיוק מסיבה זו אני מתמקדת בשמחה ובעניין בעיקר בעבודה עם גופים אקדמיים. ובכן, חמוטל אמרה שיקבלו אותי לוועד בכל זאת, וכך לפניכם טור הדעה הזה שכתבתי ומופיע ב"מעריב" של היום.

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

מחר, יום שני 20 ביוני, אחתום על "מוציאה לשון" בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, 21:00-20:00).

להתראות!

הגיע הזמן לדבר שוב על זמן: בפינתי ב"מה שכרוך" היום (כאן, דקה 26:44) דיברתי עם מיה סלע ויובל אביבי על יצירות שכתובות בזמן עתיד.

"עתיד"? כן. רוב יצירות הספרות כתובות בלשון עבר ("היא יצאה לגינה והתבוננה סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה") ומקצתן בזמן הווה ("היא יוצאת לגינה ומתבוננת סביב בחיפוש אחר חמוס המחמד שלה"). הדמויות, כמובן, עשויות לחשוב ולדבר במגוון זמנים, אבל הקול המספר של היצירה מתאר בדרך כלל את האירועים כאילו התרחשו בעבר, או לחלופין – כאילו הם מתרחשים ממש עכשיו, לנגד עינינו. קול מספר הכתוב בלשון עתיד מופיע במיעוט קטן מאוד של יצירות; בדומה לכתיבה בגוף שני, ששוחחנו עליה כאן, זוהי בחירה חריגה, ומשום כך מעניינת במיוחד. למעשה, היא חריגה עד כדי כך שיש מי שבטוחים שהיא אינה קיימת כלל – אך מיד נראה שהיא קיימת בהחלט, אצל מגוון כותבים מישעיהו עד אתגר קרת.

נתחיל בספר הספרים, ונבחר לנו דוגמאות מפרק ב של ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם (ב) … וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה (ד) … וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו (ז)".

נשים לב שבמקרא השימוש בצורות הפועל לסימון הזמן הוא מורכב יותר מאשר כיום; מכל מקום ישעיהו מתאר עתיד אפשרי, הלא הוא "אחרית הימים".

והנה קטע הכתוב בזמן עתיד מתוך שיר של המשורר הרומי וירגיליוס, "האֵקלוֹגה הרביעית”, בתרגום יורם ברונובסקי. המשורר מתאר תור זהב מיוחל, כלומר גם כאן סוג של חזון אחרית הימים:

מישעיהו ומווירגיליוס נמשיך לאתגר קרת, ולסיפור הקצר שלו "היום יומולדת", מספרו "צינורות" (1992). הסיפור היה בזמנו אהוב מאוד והרבו לצטט ממנו בברכות יום הולדת, ואם נקשיב לו היטב, נראה שיש לו דמיון מסוים לנבואות אחרית הימים שפגשנו:

יפה – ראינו אם כן נבואת נחמה של ישעיהו ושיר של וירגיליוס המתארים שניהם תמונת עתיד נכספת; וטקסט אישי של אתגר קרת, המתאר עתיד שהוא מייחל-מאחל לנמענת שהוא פונה אליה.

בספר "שיעורים בתעופה" של ג'קלין מוריארטי, רובו המכריע של הספר כתוב בזמן עבר, והקול המספר עובר לזמן עתיד בפרק האחרון. "ובינתיים, מה שלא תעשי, הנה בא העתיד, רועם לעברך," כותבת מוריארטי, בתרגום תומר בן אהרון. "את יכולה לתאר לעצמך פחות או יותר, מרגע לרגע, מה עומד לקרות." והיא אכן מתארת לה:

כמו ביצירות הקודמות שפגשנו, העתיד שמתואר כאן הוא אפשרי, לא ודאי; המספרת מסיימת את הספר במילים "כמו שאמרתי, את יכולה לתאר לעצמך. רוב הדברים האלה יקרו".

עתיד אפשרי מופיע גם ב"נשיקה של טבחית" של מיכל שטיינר:

"והוא יגיד למשל, אולי: בואי נשב עוד קצת. וישב ויחכה שתבוא ותשב […] הוא יגיד: תשמעי אגדה… פעם היה ילד אחד, שגדל בשכונה אחת, בירושלים, ולמד תורה בחדר, והדבר האחרון שהוא חשב שיהיה לו כשהוא יגדל יהיה מסעדה. והיא תגיד: פעם היתה ילדה אחת, בתל אביב, שכל מה שהיא רצתה בחיים שלה היה שתהיה לה מסעדה."

כמו במקרים רבים אחרים, ז'אנר המדע הבדיוני מספק לנו גם הפעם דוגמה מעניינת ויוצאת דופן. בנובלה היפה של טד צ'יאנג "סיפור חייך", שראה אור בעברית בתרגום רחביה ברמן ובהוצאת אופוס, הגיבורה פונה בליבה אל בתה שעדיין לא נולדה, ומספרת לה במחשבותיה על מהלך חייה העתידי. הפעם (אזהרת ספוילר!), זה איננו עתיד אפשרי, אלא עתיד ידוע, דטרמיניסטי; הגיבורה היא בלשנית, וכתוצאה מלימוד שפה חייזרית, היא זוכרת את העתיד כפי שהיא זוכרת את העבר. הסיפור הזה, אגב, היה הבסיס לסרט "המפגש" (Arrival) של הבמאי דֵנִי וִילְנֵב.

כאשר מדובר על זמן הסיפור, הזמן שבו כתוב הקול המספר, ההשוואה המקובלת היא בין זמן עבר לזמן הווה; אך הכתיבה בעתיד מסמנת הבדל בסיסי ומהותי יותר. כתיבה בזמן עבר היא הבחירה השכיחה, המבוססת על הדרך הטבעית לספר סיפורים שאכן קרו במציאות; כתיבה בזמן הווה משדרת מיידיות ומקרבת את הקוראים לסיפור. מכל מקום, ההבדל בין הבחירות הוא סגנוני ביסודו. כך או כך, ההתרחשויות – אף שהן בדויות – מתוארות כעובדה קיימת במציאות. כתיבה בזמן עתיד, לעומת זאת, מתארת את האירועים כאפשרות, כספקולציה: נבואה, תקווה, איחול או השערה.

מעניין להבחין גם כי בכמה מהדוגמאות שהבאנו כאן, הכתיבה בלשון עתיד מצטרפת לכתיבה בגוף שני. שתי הבחירות האלו נדירות, כל אחת מהן בפני עצמה, אך הן מרבות להופיע יחד, כאשר המספר פונה לאדם אחר ומספר לו על האירועים העתידים (או העשויים) להתרחש.

•

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ליצירות בזמן עתיד, ובפרט לעדה באר, לתמי ניניו, לאלעד כץ, לאריק שגב, ללי עברון ולירין כץ.

•

וחדשות שבוע הספר:

"מוציאה לשון" ב-44 שקלים באתר עם עובד

עותק דיגיטלי של "מוציאה לשון" ב-28 שקלים באתר עברית

ביום חמישי 16 ביוני אחתום בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (מתחם התחנה, 20:00 עד 21:00)

וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (שרונה, אותן שעות).

להתראות!

"כבר", "עדיין", "מאז", "לפני": מילים כגון אלה גם מסמנות ציר זמן, אם ניזכר לרגע במושג מתחום המתמטיקה, וגם פורשות את הטקסט ומצמידות אותו לציר הזה, כמעין נעצים מילוליים קטנים אך חשובים. על כך שוחחתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (כאן, דקה 34:15).

השיר "בוקר איטי" של רות קינן (מתוך הספר שולחנות הפוכים) הוא דוגמה נפלאה גם לעניין ציר הזמן וגם ליחסיות האיינשטיינית של הזמן – שכן הזמן נע בקצב שונה בעבור שתי הדמויות שבשיר הזה. וחוץ מזה הוא פשוט שיר מופלא:

ראינו כאן את המילים "עד" ו"כבר", "בעודי" ושוב "כבר", שמסמנות גם את ציר הזמן של השיר הזה וגם את קצב ההתקדמות השונה של הזמן בעבור האֵם ובעבור בנה. ופה מעניין לציין הסבר אפשרי יפה שמצאתי למקורה הלשוני של המילה "כְּבָר": המילון האטימולוגי של קליין מציין כי ייתכן שהיא קשורה למילה "כְּבָרָה", כלומר מה שסונן ועבר דרך הנפה, הכברה, הוא מה שכבר עבר, כבר היה.

המילה "כבר" מופיעה גם באחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מספר קוהלת:

יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ (קוהלת א י)

כאן ה"כבר" מפנה אותנו אל תחושת הזמן המעגלי שמבטא הפרק הזה בקוהלת: הנחלים הולכים ושבים, הרוח הולך ושב, הכל כבר היה, אין חדש תחת השמש.

לעומת זאת בשיר "בטרם" של יהודה עמיחי, מילת הזמן "בטרם" מנסה לעצור אותנו ברגע אחד, לפני שיהיה מאוחר מדי:

בְּטֶרֶם הַשַּׁעַר יִסָּגֵר

בְּטֶרֶם כָּל הָאָמוּר יֵאָמֵר,

בְּטֶרֶם אֶהְיֶה אַחֵר,

בְּטֶרֶם יַקְרִישׁ דָּם נָבוֹן,

בְּטֶרֶם יִסָּגְרוּ הַדְּבָרִים בָּאָרוֹן,

בְּטֶרֶם יִתְקַשֶּׁה הַבֵּטוֹן

בְּטֶרֶם יִסָּתְמוּ כָּל נִקְבֵי הַחֲלִילִים

בְּטֶרֶם יֻסְבְּרוּ כָּל הַכְּלָלִים

בְּטֶרֶם יִשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים,

בְּטֶרֶם הַחֹק יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ,

בְּטֶרֶם אֱלֹהִים יִסְגֹּר אֶת כַּפּוֹ

בְּטֶרֶם נֵלֵךְ מִפֹּה.

כלומר לעומת התחושה של שתי זרימות זמן מקבילות, מהירה ואיטית, שבשיר של רות קינן, וה"כבר היה" והזמן המעגלי של פרק א של קוהלת, עמיחי מנסה לעצור, להתעכב ברגע אחד בזמן, הרגע שלפני, שבטרם. ופה נציין ש"בטרם", לפי ניתוחו של קליין, נגזרת מן השורש טר"ה, להיות חדש ורענן –  שממנו נגזרת גם המילה "טרי".

שיר אחר העוצר איתנו בנקודה אחת בזמן, אבל יודע וגם אנחנו יודעים שהעצירה הזאת זמנית, הוא שירו של צבי עצמון "פסק זמן", מתוך ספר שיריו מבראשית (ספרי עיתון 77). גם השיר הזה, כמו השיר של רות קינן, הוא שיר על הורה וילד, וגם כאן ההורות היא שיוצרת את התחושה החזקה של הזמן:

לֵךְ עִם בִּנְךָ בֶּן הֶחָמֵשׁ

הַחְזֵק הֵיטֵב בְּאֵינאוֹנִים גֵּאֶה, בּוֹטֵחַ

הוֹשֵׁט יָדְךָ אֶל צְעָדִים רַכִּים הַנִּטְבָּעִים

בְּךָ בִּלְבַד

קַח-נָא אֶת בִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וּלְכוּ שְׁנֵיכֶם יַחְדָּו

בְּמַעֲלֵה

הַשְּׁבִיל פְּנוּ שְׂמֹאלָה

לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,

בֵּינְתַיִם.

•

תודות רבות לכל מי שהציעו בפייסבוק דוגמאות ליצירות העושות שימושים מעניינים במילות זמן, ובייחוד לעדה באר ולבלה שגיא.

וגם: במסגרת אירועי שבוע הספר, אתארח ב-14 ביוני בספריית "מדיה טק העיר" בנתניה עם הרצאתי "מסביב לעולם ב-80 מילים". מוזמנות ומוזמנים מאוד! פרטים למטה ובאתר הספרייה, שבו אפשר גם לקנות כרטיסים.

ביום חמישי 16 ביוני אחתום על מוציאה לשון בדוכן עם עובד בשבוע הספר בירושלים (20:00 עד 21:00), וביום שני 20 ביוני – בדוכן עם עובד בשבוע הספר בתל אביב (אותן שעות). אשמח להתראות!