שבועת הסודיות של העורכים

הפרס למתרגמת מתחילה על שם סוניה ברשילון הוענק אתמול זו השנה השנייה, בטקס מלבב שארגן איגוד אנשי הספר והתקיים ב"מקום לשירה" בחיפה. הדוברות והדוברים בטקס, ובפרט כלת הפרס ויקה רויטמן וזוכי פרסי ההצטיינות אורית נוימאיר פוטשניק ועדו ניצן, נשאו דברים יפים ונבונים. בעבורנו, חברי ועד איגוד אנשי הספר, ובפרט בעבורי כעורכת, התהליך כולו – מפרסום התקנון והגשת המועמדויות ועד הענקת הפרס – היה גם הזדמנות להרהר בכמה סוגיות. אחת מהן הייתה האפשרות התיאורטית והמעשית להעניק פרס דומה לעורכים. וסוגיה נוספת ולא מנותקת לחלוטין מן הקודמת – הקשר, וגם הדמיון והשוני, בין מקצוע העריכה למקצוע התרגום.

איש לא ראה, איש לא שמע / האם היו פה אנשי הדממה?

נפתח בהצצה אל מאחורי הקלעים של ועדת הפרס ולהתלבטות עקרונית שהיה עליה להתמודד עמה. מועמדות ומועמדים לפרס התבקשו להציג תרגומים פרי עטם שראו אור, לצד היצירות המקוריות. השופטות והיועצים קראו את היצירות המקוריות ואת תרגומיהן וגיבשו דעה על איכות התרגומים. יפה. אך התהליך הזה מתעלם מגורם נוסף שהיה מעורב כאן: עורכות ועורכי התרגום.

מה היו חלקם והשפעתם של העורכים? האם עורכת התרגום הצביעה אולי על המשמעות הרלוונטית של מילה, הציעה פתרון אלגנטי, החליקה ועידנה משפט, שיפרה את המשקל או החריזה של שיר שקול וחרוז, אולי סיננה ותיקנה טעות (כגון ה-hot date, ה"דייט הלוהט" בתרגום שערכתי פעם, שבנוסח המקורי של התרגום הפך ל"תמר חם" ברגע של היסח הדעת של המתרגמת)? האם עורך התרגום תרם יותר או פחות לעבודתו של מועמד מסוים? איננו יכולים לדעת. חברי ועדת הפרס היו ערים לקושי הזה, אך אין דרך סבירה לפתור אותו. אין מנוס מלראות את התרגום כפי שהתפרסם כיצירתם של המועמדת או המועמד, ולהעריך את עבודתם על פי איכות היצירה הזאת.

תרגום מול מקור – כן; נוסח ערוך לעומת מקור, פחות

מתרגמות ומתרגמים סובלים מ"שקיפות" מסוימת של מלאכתם – על כך כבר כתבתי כאן בעבר. כאשר אנחנו קוראים ספר מתורגם, רובנו מרגישים – ובצדק – שאנחנו קוראים יצירה של גרהם גרין, מרגרט אטווד או רות אוזקי, ומדלגים מנטלית על העובדה שאטווד ואוזקי אינן דוברות עברית, והמילים שאנו קוראים נבחרו וחוברו זו לזו על ידי אדם אחר. ובכל זאת, מלאכת התרגום גלויה לעין. הטקסט המקורי זמין לכל מי שמסוגל לקרוא אותו, והצגת מקור מול תרגום היא פרקטיקה מקובלת. כך אנו רואים מדי פעם השוואות מעניינות בין שיר לכמה תרגומים שונים שלו ומהדורות המציגות זה מול זה תרגום ומקור, כגון האנתולוגיה "בארוקו" בתרגום עמינדב דיקמן בהוצאת כרמל ו"הקומדיה האלוהית" של דאנטה בתרגום ראובן כהן בהוצאת מאגנס.

עבודת העורך או העורכת מוצנעת ונסתרת יותר. בין שהם עורכים מקור או תרגום, ספרי עיון או סיפורת – איננו יודעים מה עשו מעצם העובדה שאנו רואים את הטקסט הערוך, אבל כמעט לעולם איננו רואים את הטקסט המקורי. השניים אינם מתפרסמים זה לצד זה במוסף הספרות של "הארץ" או "מקור ראשון", והוצאות הספרים אינן מציעות לנו אנתולוגיות של שירים כפי שיצאו מן המחשב של המשורר לעומת הנוסחים שהניב הדיאלוג עם העורכת. הנוסח שלפני העריכה הוא מסמך פרטי, עניין שבין המחבר או המתרגם לעורכת שלהם. האפשרות להציגו לציבור דומה מעט לסצנה המשובחת מ"ספייסבולס", הפרודיה על "מלחמת הכוכבים" מבית היוצר של מל ברוקס, שבה הרשע הראשי מאיים על המלך "אם לא תיתן לי את הקוד, ד"ר שלוטקין יחזיר לבתך את האף המקורי שלה!" (למעלה.)

רק לעתים נדירות מורם המסך ואנו מגלים, למשל, שסגנונו היבש והחסכני של ריימונד קארבר היה במידה רבה יציר כפיו של גורדון לִיש, העורך שלו. גם בספרות (ואולי לא במקרה) מעטים התיאורים של מלאכת העריכה, כגון התיאור הנבזי-משהו הזה של עריכת כתבה בעיתון, מתוך ספרו של רענן שקד "ועכשיו להתחתן" (2002):

גילוי וכיסוי בעבודת העורכת

ובכל זאת, ישנם בישראל ובעולם פרסים לעורכים. בישראל, פרסי הספרות של משרד התרבות והספורט כוללים פרס בקטגוריית העריכה הספרותית, הניתן לסירוגין על "מפעל ספרותי", כגון עריכת כתב עת או אנתולוגיה, ועל עריכה ספרותית של ספרות מקור. בעניין זה מציינים בתקנון הפרס כי "אין צורך להגיש את כל היצירות שערך המועמד אלא רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" (ההדגשה שלי).

בעולם, מצאתי בחיפוש מהיר את פרס TaPRA, פרס רובינסון, מדליית המצוינות בעריכה, פרס מייקל דלהויד על תרומה ייחודית בתחום העריכה ועוד. מן הסתם יש גם אחרים וטובים, ואלה כמובן אינם מדגם מייצג; ובכל זאת, מעניין לראות מהם הפרמטרים שלפיהם מעניקים אותם. אחד, בתחום העיון, הוא פרס על עריכת אוספי מאמרים המגדירים גישות ותחומים חדשים במחקר; אחרים, בתחום הסיפורת, מוענקים על גילוי וטיפוח של כותבות וכותבים מוכשרים או על תרומה מתמשכת לפרסום שירה או פרוזה.

אנו מוצאים אם כן כי הסיטואציה של הענקת פרסים על עריכה, קרי מתן הכרה רשמית בהצטיינות ובהישגים בתחום, נוטה להתמקד באותם פנים של מקצוע העריכה הקשורים בבחירה, ביצירת אסופות, אנתולוגיות או גיליונות של כתב-עת ובטיפוח כותבים – כולם חשובים ומעניינים, כפי שאוכל להעיד מניסיוני, וכולם היבטים של עריכה שאינם עריכת הטקסט עצמו. מעניין להבחין כי בסעיף הרלוונטי של תקנון פרס העריכה הספרותית של משרד התרבות, המועמד מתבקש להציג, כפי שראינו, "רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" – כאילו ועדת השיפוט מנסה להימנע, אולי אפילו בבהלה מסוימת, מלראות יותר מדי מן העבודה עצמה, ודאי לא מתהליך העבודה. מה שהתרחש בין הכותב לעורכת, בין הכותבת לעורך, הוא בגדר "בל ייראה", אולי אפילו סוג של טאבו.

בימינו, שהקפדה על פרטיות אינה דווקא ממאפייניהם הבולטים, מעניין להבחין עד כמה אנו שומרים על מה שאפשר לכנות "חסיון עורך-כותב", על משקל חסיון רופא-מטופל או עורך דין-לקוח. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, ומה שקורה במהלך העריכה ייצא רק לעתים נדירות מתחומי מסמך הוורד שלכם.