"Inconceivable": לא ייתכן שהדמות הזאת אומרת כל הזמן אותו הדבר!

חידון קצר: איזו דמות בספר ציוותה שוב ושוב "ערפו את ראשו" (או "את ראשה")? מי קרא בתדהמה "Inconceivable!" ("לא ייאמן!")? ומי לחש לעצמו שוב ושוב "חמדתי, חמדתי"?

רבים מכם ודאי זיהו את מלכת הלבבות מ"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, את ויזיני מ"הנסיכה הקסומה" ואת גולום מ"שר הטבעות". לשלוש הדמויות האלה, ולרבות וטובות אחרות, יש ביטויים אופייניים ומזוהים שהן משמיעות שוב ושוב. ביטוי אופייני כזה – catch phrase, אם כי המונח הזה משמש בפועל בעיקר בהקשר של טלוויזיה וקולנוע ופחות של ספרות – יכול לשרת כמה מטרות.

ביטוי כזה הוא מעין פזמון המלווה את היצירה, וכמו פזמון של שיר או שורה חוזרת בסיפור ילדים ("הדייסה הזאת חמה מדי, והדייסה הזאת קרה מדי, והדייסה הזאת מתאימה לי בדיוק!"), הוא מושך את תשומת לבנו, יוצר תבנית קבועה וחוזרת ומעורר בנו את השמחה של זיהוי משהו מוכר. במקרים רבים, החזרה גם מצחיקה – למשל, כאשר אנחנו מבינים שהפקודה "ערפו את ראשו!" לעולם אינה ממומשת וראשו של איש אינו נערף.

אך בראש ובראשונה, כנראה, ביטויים חוזרים כאלה מאפיינים את הדמויות שאומרות אותם, ואפילו מבטאים את התמצית של הדמות ואולי של היצירה כולה. מלכת הלבבות היא שליטה אכזרית וגחמנית, ובסופו של דבר, כיוון שפקודותיה הקטלניות אינן ממומשות, משעשעת. ויזיני מ"הנסיכה הקסומה" – כן, הסרט מבוסס על ספר באותו שם, וויליאם גולדמן חתום הן על הספר והן על התסריט – הוא פושע הבטוח לחלוטין שהוא האדם החכם ביותר באזור. לפיכך הוא המום שוב ושוב כאשר תוכניותיו הזדוניות נתקלות בקשיים, ומגיב בקריאה "לא ייאמן!" ("Inconceivable!"). עמיתו למזימות, הלא הוא איניגו מונטויה הידוע, מגיב על כך לבסוף באחד המשפטים המשעשעים והמצוטטים ביותר ביצירה:

You keep using that word! I don't think it means what you think it does

(או בגרסת הסרט השונה מעט והמוכרת יותר:

You keep using that word. I do not think it means what you think it means.)

ב"שר הטבעות" של ג' ר' ר' טולקין, היצור המסכן גולום חוזר שוב ושוב על המילים my precious, או בתרגום לעברית "חמדתי": השם שבו הוא מכנה את טבעת הכוח, "הטבעת האחת". החזרה על השם שהעניק לטבעת מבטאת את האובססיה המוחלטת שלו כלפי החפץ הזה, שהשתלט על חייו ובסופו של דבר מביא עליו את מותו.

וביצירה מסוג שונה לגמרי, הסיפור הקצר בארטלבי הלבלר (1853) של הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק", הפקיד בארטלבי חדל יום אחד מלבצע את מלאכתו במשרד עורכי דין, וכאשר מבקשים ממנו לעשות דבר-מה, הוא משיב "I would prefer not to". ההימנעות הפסיבית אך העקשנית הזאת מעשייה גורמת מבוכה קשה לכל סביבתו, עד שבעליו של משרד עורכי הדין אינו מוצא שום פתרון חוץ ממעבר של המשרד כולו לכתובת אחרת. ההימנעות של בארטלבי מכל עשייה ושינוי הולכת ומקצינה, עד שלבסוף הוא נמנע מאכילה וגווע ברעב. לב הדמות והסיפור – אולי מלנכוליה או דיכאון, אולי כוחה של התנגדות פסיבית, או הזכות ואף החובה לא לעשות מה שאיננו רוצים לעשות – נמצא בביטוי הזה, “I would prefer not to”, החוזר בהבדלים קלים בלבד כמעט חמישים פעמים לאורך הסיפור.

ומה בעברית? ב"נאמן לעצמו", ספרו החדש-למדי של יונתן יבין, הגיבור, סולי נעמן, הוא מגיש של תוכנית אקטואליה ברדיו, כלומר אדם שהשפה היא אחד מכלי עבודתו. למילים ולשפה יש תפקיד מרכזי בספר, ולאורך הספר אנחנו מתוודעים למניירות הלשוניות, למשחקי המילים ולביטויים החביבים על סולי, ואף למילה אחת מכרעת שמביאה עליו את סוף הקריירה שלו. אך אנחנו פוגשים בו גם תופעה הפוכה: סולי מבחין כי אשה שקוסמת לו מאוד, אסנת, אינה משתמשת למעשה במילה "אני". כך היא אומרת למשל "בסך הכל שותה כוס יין" במקום "אני בסך הכל שותה כוס יין", או "כל השבוע חושבת עליך" במקום "כל השבוע אני חושבת עליך". בדומה ל"ליפוגרם", כלומר כתיבה תוך הימנעות משימוש באות מסוימת, אסנת מדברת בהשמטה של מילה – לפחות עד רגע מסוים וקריטי בעלילה. בניגוד לכל הדמויות האחרות שפגשנו כאן, שיש להן מילים או ביטויים חוזרים המזוהים עמן, אסנת מתאפיינת אפוא דווקא בהיעדר חוזר של מילה. ולא במקרה, המילה שהיא נמנעת ממנה היא המילה החשובה "אני", שההימנעות ממנה היא רעיון שכבר קסם למחברים בעבר, ובדמויות ואף בשפות בדויות שלמות הנמנעות מהמילה "אני" עסקנו כזכור כאן.

•

הפוסט מבוסס על פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות נפלאות; מפאת קוצר היריעה, לא יכולתי להשתמש בכולן. תודה מיוחדת לגדי אדלהייט, לירין כץ, לחגית ינאי, למאיר עוזיאל ולאוהד עוזיאל.