דילוג לתוכן

תחנות תרגום: פוסט אורחת לכבוד יום הולדתה ה-80 של צילה אלעזר

מאי 27, 2022

הפוסט שלפניכם הוא אירוע מיוחד ב"קוראת הראשונה": פוסט של המתרגמת הוותיקה והמופלאה צילה אלעזר, שלאורך השנים קראתי רבים מתרגומיה היפים – מ"שארית היום" של קאזואו אישיגורו דרך "רודף העפיפונים" של חאלד חוסייני ועד "אשת אל המטבח" של אמי טאן.

מחר, שבת, הוא יום הולדתה ה-80 של צילה, ולכבודו זכיתי לארח כאן את הרשימה היפה הזאת שכתבה: מחשבות על דרכה כמתרגמת, על שגיאות מעציבות ועל תובנות מקצועיות, על ריאיון שהתעקשה להגיע אליו בגשם סוחף וספוגה מים (גם לי זה קרה!) ועל ספר שהצלחתו הבלתי צפויה הייתה גם הצלחתה. קבלו אפוא בבקשה את מילותיה הנבונות של צילה אלעזר – ויום הולדת שמח, צילה!

יום הולדת 80 – לא אירוע נעים במיוחד, אבל אין הוכחה נחרצת ממנו לכך שהחוגג אותו, שבמקרה הזה הוא אני, לפחות עדיין בחיים. יום הולדת כזה המציין גם 50 שנות עבודה במקצוע התרגום: 2022-1972, הוא ללא ספק שעה יפה לסיכומים, למשהו כמו חשבון נפש. כשאני מסתכלת לאחור על הדרך שעשיתי כמתרגמת, אני רואה את המוקשים שהיו בה, בעיקר את אלה שדרכתי עליהם בטעויות תרגום מביכות, אבל גם את הרגעים היפים שהיו פה ושם, במחמאה של קורא או במילה טובה של מבקר.

בו בזמן עולה על דעתי שדרך זו אולי אינה שלי בלבד, ושהתחנות בה משותפות למתרגמים כמוני. את התחנות האלה מציינות מבחינתי הוצאות הספרים שעבדתי איתן – הוצאות הספרים והאנשים שבהן, שהיו לא רק האנשים שמסרו לי עבודה ואפשרו לי להתפרנס, אלא גם חבריי לדרך. ועל התחנות האלה, לפי סדר הופעתן בחיי, אני רוצה לספר כאן.

הוצאת מזרחי – כלל גדול בתורת התרגום

גאיו שילוני ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של הוצאת "מזרחי", לימד אותי את הכלל החשוב הראשון שלמדתי. זה היה אחרי שקרא את הספר הראשון שתרגמתי בחיי (אגב, בכתב יד!), שהיה, איך לא, רומן רומנטי חביב. הוא אמר "יופי", אבל לא בלי "אבל". אפשר להגיד שזה היה השיעור המסודר הראשון שקיבלתי בתרגום לעברית. ה"אבל" היה קשור לכל ה"הוֹאים" וה"אָהים" וה"כמדומה-ים" וה"ובכן-ים" שנראו לי חלק במקור שאני חייבת לתרגם. לא ידעתי שבעברית זה לא לעניין. שבאנגלית זה טבעי לגמרי, ושהעברית יכולה לסבול את זה רק במשורה. בקיצור, זרמתי עם המקור.

מידה של חשדנות של קוראת מנוסה בכל זאת התעוררה בי כשנתקלתי בטקסט באנגלית בהמחשות מילוליות של כל מיני רעשים שאין להם מילים או צירופי אותיות מתאימים בעברית, וכמותם גם קולות של בעלי חיים. ההתעקשות של האנגלית לתת ביטוי גרפי מאולץ לכל תחושה וצליל נראתה לי מגוחכת. ובכל זאת, העתקתי את כולם לעברית, כי אם כבר לתרגם אז כמו שצריך, כלומר, הכל. גאיו ציין לשבח את מוסר העבודה שלי, אבל צינן את להיטותי במשפט מחץ קצר שמלווה אותי עד היום: "זה לא תנ"ך". השיעור הקצר והמאלף הזה נגמר בעוד רומן רומנטי שקיבלתי לתרגום – השני, אך בהחלט לא האחרון, שאותו כבר הגשתי מודפס במכונת כתיבה. כך נפרדתי מגאיו שמחה וטובת לב עם עוד ספר לתרגום בכיס והכלל הגדול בתורה: "זה לא תנ"ך".

הוצאת לדורי – זעזוע שקצת עבר לי אחר כך

ובכן, זה מה שעולה לי בראש כשאני חושבת על פגישת ההיכרות שלי עם המו"ל של הוצאת "לדורי", בנימין גפנר ז"ל (לצערי הרב יהיו עוד כמה ז"לניקים בדרך, זה קורה בסיפורים מהחיים של אספני שנים כמוני). גפנר היה המו"ל השני שעבדתי איתו אחרי מזרחי, ומהפגישה הראשונה ההיא יצאתי אמנם עם ספר לתרגום אבל גם עם טראומה קטנה. זה קרה כשהוא הושיט לי – אחרי שיחת היכרות קצרה – את ספר האודישן שהחליט לתת לי לתרגום, רומן שמנמן בכריכה קשה על סולטן תורכי כלשהו. ואז, כששלחתי את ידי לקבל ממנו את הספר שהוא החזיק ביד אחת, הוא הידק את אחיזתו, תפס בידו האחרת את הדפים והפריד אותם במשיכה חזקה מהכריכה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי ספר ערום, ספר שהופשט לנגד עיניי מעטיפתו. הייתי המומה, וגפנר ראה את זה על פניי, והסביר. "המעצב צריך את הכריכה. ויש לי רק עותק אחד". וכשהבין שדעתי עדיין לא נחה, הוסיף, "מה? זה רק ספר". אחר כך חשבתי שאולי יש בזה משהו, אבל החלטתי שאחשוב על זה מחר, לא עכשיו, בייחוד לא כשהדפים החשופים שהיו פעם ספר נחו בבטחה אצלי בכיס, מוכנים להתמסר לעבודת התרגום שלי לעברית.

ספריית מעריב – flow

flow זאת מילה שאני אוהבת. אריה ניר ז"ל, שהיה אז העורך הראשי של ההוצאה (שגם היא ז"ל), לימד אותי אותה בשיעור אחד קצר. "אנחנו לא משלמים הרבה," אמר אחרי שקיבל את תרגום הספר הראשון שנמסר לי למבחן, "אבל יש לנו flow". בו ברגע ראיתי את זרם הספרים שאקבל ממנו לתרגום. וכך הייתה flow למילת הקסם שלי, ובעסק שלנו, המתרגמים, מן הסתם לא רק שלי. והשכר? מה הוא בכל זאת היה? אני מניחה ששאלתי אותו מתישהו (בשלב ההוא בקריירה שלי ללא ספק בדחילו-ורחימו), וגבוה אני בטוחה שהוא לא היה, אבל ההבטחה של אריה קוימה במלואה. במשך כל השנים שעבדתי עם "ספריית מעריב", הספרים שקיבלתי לתרגום זרמו ב-flow המובטח, אולי לא כמעיין המתגבר, אבל ללא ספק כמעיין שלא יבש מעולם. ספר אחרי ספר, כמו שאריה הבטיח, משהו כמו "פתק אחרי פתק," שאמר פעם בגין.

הוצאת כתר – מֶדֵיֵין, קולומביה

מדיין שבקולומביה הייתה פעם מרכז הסחר הבינלאומי בסמים, ובדיוק במקום החביב הזה מצאתי את עצמי עוסקת. והנה כך הוא התחבר אצלי להוצאת "כתר", שלא באשמתה, אלא באשמת הבורות שלי. מדיין הייתה זירת ההתרחשות של ספר מתח שקיבלתי לתרגום, וזה היה בסדר גמור, אבל מה לעשות שמדיין כותבים Medellin ואצלי זה יצא "מדלין". מעידה מביכה בעליל, מונצחת בדפוס בלתי-מחיק ואני חתומה עליה, ואם לא די בכך, מייצגת את לא מעט מעידות הדגל שעוד נכונו לי. אז עדיין לא הבנתי את הכלל הגדול בתורת התרגום שהמצאתי לי במשך הזמן: "אם אני יודעת שיש לי בעיה, כבר אין לי בעיה" (ואם אני לא יודעת שיש לי, זו כבר בעיה אמיתית…).

עם כל הרעות האלה הייתי לומדת לחיות איכשהו, אילולא ידעתי ש"מדיין" הזכור-לרע נהיה לנצח האסוציאציה הראשונה שעולה לי עם כל מחשבה על הוצאת "כתר". אבל בסופו של דבר זה היה ספר לתרגום שקיבלתי, ושמחתי. מה היה שמו של ספר המתח ההוא? שכחתי.

זמורה-ביתן א' – גשם שאינו בעתו

טלפון מפתיע מחיים פסח, העורך הראשי דאז של הוצאת זב"ם. האם אני מעוניינת לעבוד איתם? קבענו להיפגש למחרת בבוקר אצלו במשרד, ברחוב שוקן, בואכה רחוב קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב. יצאתי מהבית בזמן, גם האוטובוס הגיע בזמן, הייתה רק בעיה קטנה אחת. שכחתי לשים לב למה שקורה בחוץ. הגשם התחיל לרדת לפני שיצאתי מהבית. הוא הלך והתחזק, ואני באוטובוס קו 1 שלקח אותי לדרום העיר, מקום ששמו השני הוא מאז ומתמיד הצפות בחורף.

גרתי שם בילדותי וידעתי מה קורה בו בימי גשם, אבל מרוב להיטות לקיים את הפגישה העדפתי את אופציית ה"יהיה בסדר" האידיוטי. למראה הנהר שנהיה מרחוב שוקן וזרם במרץ לרחוב קיבוץ גלויות נוכחתי שבסדר זה לא כל כך יהיה. בניין המערכת היה למזלי בצד של התחנה, כך שלפחות לא הייתי צריכה לחצות את הרחוב (בסירה או בשחייה), אבל גם כך יצאתי ספוגת מים. וכך, רטובה כמו אחרי מקלחת, הגעתי לפגישת ההיכרות שלי עם העורך הראשי. הוא הביט בי בתדהמה וסקר את החייזר נוטף המים שטען שהוא אני. ואני עמדתי מולו כמו גולם. "מי יוצא מהבית במבול כזה ועוד נוסע למקום הכי נמוך בעיר?" הייתה השאלה המתבקשת ששאל אותי חיים. "למה באת היום? בגשם כזה? יכולנו לדחות את הפגישה ליום אחר". ואני, מה יכולתי להגיד לו? שפחדתי שזה לא יקרה, שהוא יגיד, הנה, כבר בהתחלה היא דוחה דברים? או שחשבתי שזאת הזדמנות חד-פעמית? בסופו של דבר יצאתי שוב אל המבול שבחוץ (בסך הכל מים), והגעתי הביתה רטובה אך מרוצה מהלקח שלמדתי: שעורכים ראשיים הם בסך הכל בני אדם ואין מה לפחד מהם, וגם שבסופו של דבר ראיתי ברכה בעמלי. ספר ראשון לתרגום מזב"ם נח לו עמוק ויבש בכיסי.

זמורה-ביתן ב' – "אדונית התבלינים"

שמה טילו, והיא יודעת הכל על תבלינים ועל הפלאים שהם עושים. היא כמובן האישה שאנחנו מכירים בכינוי "אדונית התבלינים", שהוא גם שמו של ראשון הרומנים "האתניים" שתרגמתי. צ'יטרה דיוואקרוני היא הסופרת ההודית שכתבה את הספר הזה ורבים אחרים, שאי-אלו מהם ראו אור בעברית בתרגום שלי. לגמרי במקרה הייתי מי שטילו לקחה אותה אל העולמות האתניים האלה.

הטריטוריה של "אדונית התבלינים" הייתה הודו, הארץ האקזוטית הרחוקה, שעוררה בי את הסקרנות להתוודע תחילה אליה עצמה, ואחר כך אל שכנותיה המסתוריות, הקרובות והרחוקות. וכל זאת באמצעות הספרים, מורי הדרך הנאמנים שלקחו אותי למקומות האלה, והודות להוצאות הספרים השונות, שהספרים שמסרו לי לתרגום היו כרטיסי הנסיעה שלי אליהם. וכך, מלבד הודו, הגעתי בסקרנות עצומה אל פקיסטן, סין, יפן, אינדונזיה, ארמניה ואפגניסטן, ולמדתי עליהן לא רק מהרומנים עצמם אלא גם מהעיון המתבקש יותר או פחות בספרים שנכתבו עליהן. "אדונית התבלינים" הייתה מי שפתחה לי את החלון אל המקומות המסעירים האלה בעולם, ואילו בחלקי נפלה הזכות לאפשר גם לקורא העברי להתוודע אליהם.

מטר – "רודף העפיפונים" (איך לא…)

הצלחה היא ללא ספק משאת נפש של כל אחד מאיתנו, ועם הצלחה אי-אפשר להתווכח, בדיוק כמו במקרה של "רודף העפיפונים", הרומן שכתב חאלד חוסייני. גם לא עם הקשר שלי לרומן הזה, כמי שתרגמה אותו לעברית, ובזכות זה נהייתה שושבינה להצלחתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שנקלעתי בעבודה לסחרור כזה שנוצר סביב רומן צנוע, שכשנחת על שולחני לא העליתי על דעתי איזו מהומה תתחולל סביבו.

זה היה רומן יפה שאהבתי, וראה לבסוף אור בלי רעש וצלצולים, בלי מסעות יח"צנות ומבצעי קידום מכירות. שמו נודע מפה לאוזן, וסופו שזכה לתפוצה אדירה, אולי חסרת תקדים. כולם אהבו את "רודף העפיפונים" ואת חאלד חוסייני. רבים התעניינו ברקע לסיפור ובנסיבות חייו של המחבר. מיום שראה אור לא קרה אפילו פעם אחת שפגשתי מישהו שלא קרא את "רודף העפיפונים" או לפחות שמע עליו. "מה, את תרגמת את זה? באמת?" איזה כבוד זה עשה לי. וגם הוזמנתי לדבר על הספר ועל הרקע לכתיבתו ולעלילה בפורומים שונים, ושמחתי. שמחתי שהיה לי הכבוד להיות מזוהה עם הגרסה העברית של הרומן הפופולרי, שזכה אחר כך לכל עיבוד אפשרי – קולנועי, בימתי וגרפי – אבל יותר מכל נעם לי טעמה המתוק של ההצלחה עצמה, גם אם כשותפה זוטרה.

אחוזת בית – שני חלומות ועוד אחד

אני יכולה להציג רשימה ארוכה של ספרים שתרגמתי, וגם של כאלה שהצטערתי שלא הוצעו לי לתרגום. שניים מבין כל אלה שראו אור בתרגומי הם הגשמה של שני חלומות שהיו לי. "האישה בלבן", המותחן הוויקטוריאני של וילקי קולינס, והרומן ההיסטורי המונומנטלי "אני, הנרי השמיני" של מרגרט ג'ורג', הם שני הרומנים עבי הכרס שחלמתי לתרגם מרגע שקראתי אותם, וזה היה מזמן. שנים חיזרתי אחרי מו"לים, אבל איש מהם לא התרשם. כולם נבהלו מעוביים של הספרים ודחו את הרעיון. כל זאת עד שהגעתי ל"אחוזה" ולשרי גוטמן, הבעלים והעורכת הראשית של ההוצאה. היא, האמיצה, הרימה את הכפפה, יצאה איתי לדרך והגשימה לי שני חלומות שעשו איתי כברת דרך. ועל כך אני חבה לה תודה ענקית.

אבל בזה לא נגמר העניין. יש לי עוד חלום שהתגלגל אל פתחה של "האחוזה". חלום שמלווה אותי מאז למדתי לקרוא ספרים, לאהוב ספרים ולהעריץ את הסופרים שכותבים אותם, שבוראים עולמות ובני אדם, כמו אלוהים. גם אני רציתי להיות סופרת, מאז ומתמיד. אבל זה לא קרה. מה שבכל זאת קרה הוא שלמזלי הטוב אני קרובה לסופרת, אני אמא של סופרת – סופרת ילדים ונוער מצליחה ואהובה, שאחד-עשר מספריה כבר ראו אור, וכעת כותבת את השנים-עשר. זכיתי ללוות סופרת בתהליך הכתיבה, לקרוא טיוטות, להעיר הערות ולהיות קצת שותפה להפקה של יצירה ספרותית, וזה מבחינתי הדבר הכי קרוב להגשמת חלום חיי. הסיפוק שיש לי מזה הוא גדול ועצום. וכל זאת – אכן כך הדבר – בצל קורתה של מי אם לא "האחוזה" ושרי גוטמן האחת והיחידה העומדת בראשה, ובצמוד מאוד לסופרת המצליחה שהיא בתי היקרה, דנה אלעזר-הלוי. תודה שרי, תודה דנה. תודה שאתן קיימות.

ולסיום, הנה עוד כמה ציוני דרך בחמישים שנות עבודה: קטילות אכזריות (לא רבות מאוד, ולא אחת מוצדקות) של מבקרים, אבל גם ניחומים מצידם של עמיתים טובי לב, שהקלו מעט את הכאב בשיחות טלפון מרגיעות, אף שלא את כולם הכרתי אישית. אבל מעל הכל, לאורך כל התקופה הזאת אפילו לא יום אחד בלי ספר לתרגום. כמו שאמר לי פעם אליעזר כרמי המנוח, "אם חמישה ספרים לתרגום לא מחכים על שולחני, אני בפניקה". לי, תודה לאל, זה עדיין לא קרה.

פינת ההערה האישית: לא אוכל לסגור את הרשימה הזאת בלי מילה או שתיים על הילדים שלי: מיקי ודנה. דנה היא כידוע סופרת, אבל גם מתרגמת ספרים (עיון ופרוזה). מיקי הוא היסטוריון של המדע, ומתרגם ספרי מדע. שניהם מצליחים מאוד בתחום, שגם בו, כמו ברבים אחרים, הם הולכים לאושרי בעקבותיי. אני גאה בהם ואולי גם קצת בעצמי, בחלק שיש לי בדבר, ובמחשבה שאם שניהם ילדיי, כנראה עשיתי משהו בסדר.

בתמונה שבראש הפוסט: מבחר חלקי של כריכות ספרים בתרגומה של צילה אלעזר. ולמטה: הצצה לחדר העבודה שלה

From → תרגום

7 תגובות
  1. קראתי בהתרגשות ובשמחה, כל לחי, צילה יקרה, ויום הולדת שמח!

    • יהודית אפשטיין permalink

      רשימה יפה מאוד לסיכום 50 שנות תרגום. אני מקווה שספרים רבים עוד יופיעו על שולחנך מחכים לתרגומיך היפים והמוצלחים.
      דרך אגב, לא הזכרת את "אלוהי הדברים הקטנים" אחד התרגומים היותר מוצלחים שלך שממנו נהניתי מאוד.
      המשיכי והצליחי.

  2. יופי של סיכום
    מזל טוב לצילה ועוד הרבה שנים פוריות

  3. Zvika Agmon permalink

    נהדר. תודה רבה, וברכות ליום ההולדת.

  4. Moshe Redlich permalink

    פוסט יפה, נעים לקריאה ויש בו מעין סיכום של 50 שנות יצירה( גם תרגום זו יצירה. לעתים תרגום טוב יותר מהיצירה עצמה.)
    מזל טוב צילה ושפע בריאות, אושר ונחת.

  5. איילה permalink

    את הלא-תרגום שכתבת מזווית אישית – היה פשוט תענוג לקרוא מאל"ף עד ת"ו. עלי והמשיכי להצליח. מגיע לך יישר כוח:)

  6. עופרה, יהודית, מוטי, צביקה, משה ואיילה – תודה רבה מכל הלב בשמי ובשם צילה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: