ספרים ללא אני
איטליה היפה שיבשה קצת את סדר הדברים, ולכן עדיין לא שמעתם על מה שוחחתי עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי הקודמת בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", ב-6 בחודש. אבל הנה נשלים את החסר, ואתם מוזמנות ומוזמנים גם להקשיב לפינה (דקה 24:40) או לתוכנית המצוינת כולה.
הפעם דיברנו על יצירות שמסיבות פסיכולוגיות וחברתיות שונות – והן באמת שונות בכל אחת מהיצירות האלה – הדמויות שבהן אינן משתמשות במילים "אני" או "שלי", או שתיהן גם יחד.
היעדר "אני" כמאפיין ספרותי של חברות פגומות
הידוע מבין הספרים שנזכיר כאן הוא כנראה "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, סופרת הונגרייה שחייתה בשווייץ וכתבה בצרפתית. הספר, הידוע כיצירה אפלה ביותר, כתוב בגוף ראשון רבים ("אנחנו") מפיהם של שני ילדים תאומים המתגוררים אצל סבתם בזמן מלחמה גדולה, כנראה מלחמת העולם השנייה. וכך הם מספרים לנו: "אנחנו עורכים סיור […] אנחנו חוזרים הביתה, אנחנו אוכלים […] אנחנו אומרים".
הספר מתאר מציאות קשה ואכזרית, שהתאומים לומדים לחיות בתוכה ואף הופכים לחלק ממנה, והכתיבה הזאת בלשון "אנחנו" נובעת מהחלטתם להקשיח את עצמם ולהשתמש בשפה חפה מכל רגש, שיפוט או עמדה אישית. אפילו בעמוד האחרון, כאשר התאומים נפרדים זה מזה, כלומר כבר אינם "אנחנו", גם שם אין "אני", אלא הם מתארים זאת כך: "אחד מאיתנו הולך לארץ האחרת. זה שנשאר חוזר לבית של סבתא" (מתוך תרגום נורית פסטרנק, הוצאת כתר).
ב"המחברת הגדולה", השימוש בלשון "אנחנו" הוא מאפיין לשוני ספציפי של הדמויות המרכזיות, המבטא עמדה פסיכולוגית מסוימת ביחס לחברה ולמציאות שהן חיות בה. נמשיך כעת לשלושה ספרים שהמאפיינים הלשוניים הייחודיים שמתוארים בהם אינם שייכים לדמויות מסוימות, אלא לחברה שלמה.
סופר המדע הבדיוני רוברט סילברברג ברא חברה כזו בספרו A Time of Changes, או "עת תמורות" בעברית (תרגם יוסף כרוסט; הספר ראה אור במקור בשנת 1971). הספר מתאר חברה של אנשים שאינם משתמשים בגוף ראשון יחיד על כל הכרוך בו – "אני", "עצמי", "שלי" – ותחת זאת משתמשים במבנה לשוני שאכן קיים באנגלית פורמלית ומנומסת: משפטים שבהם הנושא הדקדוקי הוא המילה one, היכולה לציין את הדובר עצמו או אנשים באופן כללי – כגון one never knows ("אף פעם אי-אפשר לדעת"). בספרו של סילברברג, המבנה הלשוני הזה משמש את הדמויות כדי לדבר על עצמן. כך הן אומרות, למשל, "one must flee" – אני צריך לברוח; או "one must admit" – אני חייבת להודות. מילים כגון "אני", "עצמי" ודומותיהן נחשבות בחברה זו למילים גסות, או לכל הפחות לטעות חברתית.
הסיבה להימנעות משימוש בגוף ראשון יחיד ב"עת תמורות" אינה זרה לגמרי לזו של התאומים ב"המחברת הגדולה": סילברברג מתאר חברה שבה אנשים נדרשים לשמור את רגשותיהם ותחושותיהם לעצמם. אדם המדבר על עצמו ועל תחושותיו נחשב לרגשן ומפונק, ואם יעשה זאת חלילה בלשון "אני", יזכה בכינוי הגנאי "חשפן עצמי" (self-barer).
סילברברג הכחיש בתוקף כי יצירתו זו שאבה השראה מן הספר Anthem, או "המנון" בעברית – אחת מיצירותיה הידועות-פחות של הסופרת איין ראנד, מחברת "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". ראנד, כידוע, נולדה ברוסיה, הייתה ילדה בתקופת המהפכה הבולשביקית, היגרה לארצות הברית בגיל 20 ותיעבה בכל ליבה את הקומוניזם. "המנון" הוא דיסטופיה המתארת חברה קולקטיביסטית טוטליטרית, וראנד מסמנת את החברה הזאת במאפיין הלשוני שכבר פגשנו כאן – אין בה לשון "אני". הנה קטע מפתיחת הספר, בתרגום יעל טולדנו (הוצאת "אנכי"):
"חשוך כאן. להבת הנר לא זעה באוויר. דבר לא נע במנהרה זו, חוץ מידנו על הנייר. אנו לבדנו כאן. מתחת לפני האדמה. זוהי מילה מפחידה. לבד. החוקים אוסרים על בני אנוש להימצא לבדם בכל עת שהיא; הדבר נחשב לעבירה חמורה ושורש כל רע. אך אנו עברנו על חוקים רבים. וכעת אין כאן דבר אלא גופנו האחד. מוזר לראות רק שתי רגליים מתוחות על האדמה, ואת צללית ראשנו האחד על הקיר שמולנו."
מעניין לציין שמלבד ההימנעות מלשון "אני", יש דמיון מסוים גם בין סצינות הפתיחה של "המנון" ושל "עת תמורות". בשתיהן הגיבור יושב לבדו וכותב על החברה שחי בה וכיצד התנתק ממנה, ותוך כדי כך מציג בפנינו את המאפיין הלשוני הייחודי של החברה הזאת. מבחינה כרונולוגית ותרבותית, סילברברג היה יכול כמובן להכיר את ספרה של ראנד, שראה אור בשנת 1938, כלומר כ-30 שנה לפני "עת תמורות". אך הוא טען שלא הכיר את "המנון" עד לפרסום הספר שלו, והתפיסה שביסוד הספר ומאפייניו הלשוניים היא כמובן שונה.
כפי שציין בדייקנות יובל אביבי בשיחתנו בתוכנית, בספרים אלה ההימנעות משימוש ב"אני" נועדה לבטא ביקורת, להצביע על משהו שלילי בחברות המתוארות: התמודדות עם קושי ורוע ב"המחברת הגדולה", חוסר באינטימיות ב"עת תמורות", קולקטיביזם קיצוני ב"המנון". כעת, לעומת זאת, נמשיך לספר שבו סממן לשוני דומה-אך-שונה מסמן דווקא חברה רצויה, לא דיסטופיה אלא אוטופיה.
"אני" – כן, "שלי" – לא: שפת האוטופיה של אורסולה לה גווין
הספר הזה הוא The Dispossessed, יצירה נפלאה של הסופרת אורסולה לה גווין (1974; הספר ראה אור בעברית בשם "המנושל" בתרגום תמר עמית, ובשם "בידיים ריקות" בתרגום עמנואל לוטם). כאן המילה "אני" דווקא מותרת ומנומסת בהחלט – מה שנחשב טאבו לשוני הוא המילה "שלי".
הסיבה היא במידה מסוימת תמונת ראי אידיאולוגית של הספר של ראנד: לה גווין מתארת בספרה חברה דמיונית קומוניסטית, אבל לא טוטליטרית אלא אנרכיסטית, אולי ברוח חזונם של פיוטר קרופוטקין, גוסטב לנדאואר ופייר ז'וזף פרודון. בניגוד לסילברברג ולראנד, לה גווין מציירת חברה אוטופית – שאינה מוצגת כמושלמת, אך בהחלט כמודל טוב ורצוי. בחברה זו אין רכוש פרטי, ובהתאם לכך, בשפתה כמעט אין מבנים לשוניים המתארים בעלות: במקום לומר "היד שלי כואבת" אומרים " היד מכאיבה לי", במקום "זה שלי וזה שלך" – "אני משתמשת בזה ואתה משתמש בזה". ילדה שמציעה לאביה את הממחטה שלה אומרת "אתה יכול להתחלק איתי בממחטה שאני משתמשת בה".
התפיסה שלפיה שפה גם משקפת את המציאות וגם מעצבת אותה נידונה כיום רבות בהקשר המגדרי. אך הסוגיה המגדרית כמובן אינה היחידה המתבטאת בשפה. פגשנו כאן יצירות שבהן השפה משקפת יחס לעצמי ולזולת, ליחיד לעומת החברה, לסוגיה של גבולות ואינטימיות ולשאלות של רכוש פרטי, אחריות הדדית ושיתוף, באמצעות שימוש בצורות לשוניות אחרות במקום "אני" או "שלי".
•
הקישורים שעל שמות הספרים לאורך הפוסט מובילים לספרים המלאים הזמינים לקריאה אונליין (באנגלית) או לפרק ראשון לקריאה (בעברית).
תודה רבה לתמי אילון-אורטל, שמצאה ושלחה לי את הקטעים שחיפשתי מתוך "המחברת הגדולה".
hakoret-harishona.com 
מיד כשהתחלתי לקרוא חשבתי על הספר "המנושל" אותו קראתי לא מזמן.
אני חייב לציין שהחברה המתוארת שם רחוקה מאוד מלהיות מושלמת…
שלום, מוטי – כיף שקראת! ראשית, מחדדת שהמבט על החברה המתוארת ב"המנושל" הוא כמובן מבעד לעיני הסופרת, או המספר.ת, או הדמות המרכזית, הפרוטגוניסט, שווק. האם, בעולם של היצירה עצמה, מדובר בחברה מושלמת? כמובן לא. לשווק ולאחרים (בדאפ, טאקוור, וכמובן-כמובן טירין…) יש ביקורת רבה עליה – על מבנה הכוח שנוצר למרות הכוונות שלא ייווצר, על השמרנות וצרות האופקים, על הסגירות. הם הרי מקימים את "תאגיד היוזמה", ושווק יוצא ליוראס, מתוך ביקורת על החברה שהם חיים בה.
ועדיין, זוהי ביקורת מבפנים, מתוך אהבה. היצירה סוגרת מעגל בהבנה שזו הדרך הנכונה (הדברים ששווק אומר במסיבה של ויאה, ההפגנה והמילוט שלו, החזרה הביתה). שהחברה האנרכיסטית-קומוניסטית, החופשית והשוויונית – שוב, כל זה בעולם של הרומן, מבעד למבט של היוצרת והדמויות – היא הדרך הנכונה, אלא שחופש הוא לא דבר שמקבלים, צריך להמשיך ליצור אותו, למנוע קפיאה על השמרים ושמרנות. הרבה מהביקורת שלה גווין מבטאת בספר הזה כלפי החברה שהיא מתארת תופסת כלפי המימוש הכי דומה שלה בפועל, הקיבוצים (התייחסתי לזה בתוכנית).
לכן, בעוד ש"המנון" למשל הוא לגמרי דיסטופיה ומסתיים בהבנה של הפרוטגוניסט שהוא חי בחברה איומה וצריך להתחיל מחדש בתקווה ל"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה" (סליחה על ציטוט האינטרנציונל בשם איין ראנד…), "המנושל" מתאר, מנקודת מבט של הרומן, אוטופיה, ומסתיים בהבנה של הפרוטגוניסט שהוא חי בחברה טובה שצריך לשפר אותה ולהיאבק עליה.
מה דעתך?…
מסכים אתך באופן עקרוני, אבל הניסוח שלי הוא קצת שונה – מה שאני הבנתי הוא שהחברה של שווק היא טובה יותר מהאלטרנטיבות אבל יש הרבה מקום לשיפור והיא רחוקה מהאידיאל שהיא שואפת אליו. אגב, בין השורות קראתי כאילו החברה בכדור הארץ טובה יותר…
כנראה זו באמת שאלה של ניסוח וגם של תחושה: הרושם שלי הוא שגם בעיני לה גווין וגם בעיני שווק, מדובר לא רק בחברה טובה יותר מהאלטרנטיבות אלא בדרך הטובה בה"א הידיעה, גם אם דרושה עבודה מתמדת כדי לממש אותה בפועל. כאן, למשל, כאשר שווק מדבר על החברה האנרכיסטית של אנארס במסיבה של ויאה:
Here you see the jewels, there you see the eyes. And in the eyes you see the splendor, the splendor of the human spirit. Because our men and women are free — possessing nothing, they are free. And you the possessors are possessed. You are all in jail. Each alone, solitary, with a heap of what he owns. You live in prison, die in prison. It is all I can see in your eyes — the wall, the wall!
לגבי כדור הארץ, בעולם של הרומן הוא מייצג להבנתי בעיקר את הסכנה האקולוגית – עולם שנהרס בגלל ניצול יתר וממשיך להתקיים בקושי, בניהול נוקשה וקפדני:
My world, my Earth is a ruin. A planet spoiled by the human species. We multiplied and gobbled and fought until there was nothing left, and then we died. We controlled neither appetite nor violence; we did not adapt We destroyed ourselves. But we destroyed the world first. There are no forests left on my Earth. The air is grey, the sky is grey, it is always hot … People are tough! There are nearly a half billion of us now. Once there were nine billion. You can see the old cities still everywhere. The bones and bricks go to dust, but the little pieces of plastic never do — they never adapt either. We failed as a species, as a social species.