צריך סוף לסיפור (מכל סוג)

אחת מאבני הבוחן לספר טוב היא הסיום – כך הרהרתי כשסיימתי לקרוא את "שליחות חשאית: מבצע תל אביב", הספר החותם את סדרת ספרי הנוער "שליחות חשאית" של דנה אלעזר-הלוי.

הסוף הוא נקודת חולשה של ספרים רבים. יש ספרים שאינם מסתיימים, אלא פשוט עוצרים בנקודה כלשהי, אולי כאשר הספר היה ארוך מספיק. יש ספרים שבונים עולם עשיר ומסקרן, אם רגשי ואם פנטסטי, ואז מתעורר הרושם שאינם יודעים מה לעשות בו, ולכן תרועת התזמורת של גוף הספר מצטמצמת לצפצוף מאולתר בסופו. ויש ספרים שלקראת הסוף מפיחים בדמויותיהם רוח של רעוּת וחיבה, גם אם נדרש לשם כך סיבוב פתאומי למדי של ההגה, כיוון שאווירה של פיוס ונחת נחשבת נקודת סיום טובה (אולי משום שהיא דומה דמיון מטעה להתרה של קונפליקט).

לא בכדי דווקא כתיבת הסיום היא מאתגרת כל כך: אם ההתחלה יכולה להיות מבטיחה ומסקרנת, והדרך כובשת ומרתקת, הסיום חותם את היצירה ומאפשר לנו להתבונן בה כשָלֵם. האם האקדח (העלילתי או הרגשי) שירה במערכה השלישית הופיע במערכה הראשונה? האם האמנו לדמויות ולסיפור? בקיצור, האם המהלך שהתרחש בספר – הרגשי, או העלילתי, או אפילו הפילוסופי – היה משכנע?

מתנת הפרידה של "שליחות חשאית"

"מבצע תל אביב" אינו רק ספר שיש לו, כמובן, סוף, אלא הוא חותם סדרה של שבעה ספרים. לפיכך יש לו תפקיד נכבד: להביא את עלילותיה של חבורת הילדים בשירות "המוסד" לסיום ראוי ומספק, ולהיפרד מהקוראים הצעירים (והצעירים-פחות) של סדרת הספרים המתוקה והמצליחה הזאת.

כבר ברמת המבנה והסימטריה, הספר הזה הוא כאמור השביעי – מספר טיפולוגי, כלומר מספר "יפה", בעל חשיבות תרבותית, משבעת פלאי תבל ועד שבעת ספרי הארי פוטר.

גם לשם הספר, כלומר למקום ההתרחשות, יש משמעות: גיבורינו, בעקבות ליאונרד כהן, לקחו תחילה את מנהטן ואז את ברלין, ועלילות הספרים המשיכו לשלוח אותם לרחבי העולם – ואילו בספר הזה, האחרון, המבצע מתרחש במגרש הביתי שלהם. וגם אם בכל מבצעיהם, נערותינו ונערינו הטובים הגנו על המולדת, הרי שהספר הזה הוא ממש "הקרב על הבית". הילדים (ומנקודה זו והלאה: זהירות, ספוילרים) פועלים בתל אביב ומצילים את ירושלים – ומי שרוצים, מוזמנים למצוא בכך סמליות פוליטית.

גם זהות היריב אינה מקרית: לראשונה בסדרה, אויב מן העבר חוזר ומאיים על הגיבורים. ההיתקלות הזאת מספקת לחנן ולאלונה, סוכני המוסד שמפעילים את הילדים, הזדמנות לעבור על רשימת יריבי העבר שלהם ולבדוק מי נמצא בכלא ומי היה עלול לצוץ שוב ולנסות לסגור איתם חשבון – כלומר לסקור בעבורנו את המבצעים (וההצלחות) הקודמים של נועם, גיא, רועי ודריה.

אך הנקודה המשמעותית ביותר לתחושת הסיום שמעניק הספר היא החלטתם של גיבוריו הצעירים לפרוש, ביוזמתם, מפעילותם במוסד. החלטות כאלו כבר התקבלו בספרים קודמים – אך מי שקיבלו אותן, למורת רוחם של הילדים, היו ראשת המוסד או ההורים. ואנשים אחרים אפשר לשדל שישנו את החלטותיהם, או פשוט להתעלם מהן. ואילו כאן הילדות והילדים עצמם הם שמחליטים, ולכן ההחלטה אכן תתממש, והסדרה מסתיימת. זוהי אולי מתנת הפרידה ש"שליחות חשאית" והיוצרת שלה, דנה אלעזר-הלוי, מעניקות לקוראיהן הצעירים: ההבנה שאפילו האנשים הטובים והחשובים ביותר, אפילו אמא ואבא, יכולים לדאוג להם ולהחליט בעבורם רק עד גבול מסוים; שבסופו של דבר, הכוח לנהל את חייהם בחוכמה נמצא בידיהם.