חסינות קהילתית או חסינות העדר?

לאחרונה עלה בדעתי שלתופעה החברתית של הימנעות מחיסונים יש, אולי, פן לשוני מעניין. הפן הזה קשור לקונוטציות, שעסקנו בהן בפוסט הקודם.

קונוטציות הן התחושות שמילה מסוימת מעוררת בנו והדברים שהיא מעלה בדעתנו, מעבר למשמעות הבסיסית שלה. לדוגמה, למילה "כחוש" יש קונוטציה שלילית, ואילו ל"דק גזרה", שמשמעותה הבסיסית דומה – קונוטציה חיובית. "חם מזג" הוא תיאור ניטרלי, ואילו ל"עצבני" יש קונוטציה שלילית. כאן מציינים כי המילה "פיראט" מעוררת קונוטציות של איים רחוקים ומטמון זהב, וכאן מסופר כי טראמפ עורר התמרמרות כאשר התייחס לקשריה של הילארי קלינטון עם "הבנקים הבינלאומיים", משום שלצירוף הזה יש קונוטציות אנטישמיות.

לבחירת המילים שלנו יש אפוא משמעות רבה, גם מעבר לעצם התוכן שהן מציינות. אותו דבר עצמו אפשר לציין במילים שיבטאו תחושה חיובית או שלילית, יתקשרו לדברים רצויים או להפך – עובדה הידועה היטב בתחום השיווק והמיתוג, אך לא תמיד משכילים להביא אותה בחשבון בתחומים אחרים.

האם ייתכן שקונוטציות אחראיות במידת-מה לתופעת ההימנעות מחיסונים, שעלתה שוב על הפרק בעקבות התפרצויות של מחלת החצבת? על חיסונים ועל הימנעות מחיסונים תוכלו לקרוא למשל כאן; פה נהרהר על הצד הלשוני של הסוגיה, וספציפית על הביטוי "חסינות העדר" והקונוטציות השליליות – ולכן המזיקות – שכנראה יש לו.

חסינות העדר (herd immunity) היא הגנה לא-ישירה מפני מחלה מידבקת, הנוצרת כאשר אחוז גבוה מכלל האוכלוסייה מחוסן כנגדה. בחברה שבה שיעור גבוה של הפרטים מחוסן בפני מחלה מידבקת מסוימת, יהיה למחלה זו קשה להתפשט (חשבו על ילד חולה חצבת בגן של ילדים מחוסנים). במצב כזה, המיעוט הפגיע – כגון ילדים צעירים מכדי להתחסן, קשישים ואנשים הסובלים מבעיות במערכת החיסון – נהנה מההגנה שמספק לו הרוב המחוסן.

שיעור המחוסנים הדרוש כדי להגיע למצב של "חסינות עדר" שונה ממחלה למחלה; אך בדרך כלל מדובר בשיעור שבין 80-85% במחלות מידבקות פחות, כגון פוליו, ל-90-95% במחלות מידבקות יותר, כגון חצבת. אם רק האנשים שאינם יכולים להתחסן או לפתח חיסון מסיבות רפואיות אינם מחוסנים, ניתן להגיע לשיעור הנדרש; אם שיעור הלא-מחוסנים גבוה יותר, משום שאנשים בוחרים שלא להתחסן או לחסן את ילדיהם מסיבות אחרות, "חסינות העדר" נפגעת ומתחוללות התפרצויות של מחלות – כגון ההתפרצות הנוכחית של חצבת בישראל.

אם נחזור לפן הלשוני של הסוגיה, ייתכן שהמונח "חסינות העדר" הוא בחירה גרועה ביותר. מה מזכירה לנו המילה "עדר"? בניגוד ל"להקה" וגם ל"משפחה", הקשורות בתפיסתנו לקשרים הדוקים, לחמימות ולהגנה, המילה "עדר" קשורה בתודעתנו לקבוצה גדולה הנעה יחד בלא בינה ושיקול דעת. אנשים מתנהגים "כמו עדר" כשהם משתעבדים לאופנה ומחקים אחרים בצורה עיוורת. "כמו עדר ללא רועה" הוא תיאור מעליב במיוחד, המרמז על הצורך באיזה מבוגר אחראי. מי רוצה להרגיש שהוא חלק מעדר? אף אחד. משום כך הבקשה לתרום ל"חסינות העדר" עלולה למצב את ההתחסנות כהתנהגות עדרית וחסרת שיקול דעת, ואת ההימנעות מחיסון כהתנהגות עצמאית, שקולה ואינדיווידואליסטית.

(החוקר והמתרגם רן הכהן אף העלה בהקשר זה רעיון מעניין, שלפיו גישת ההתנגדות לחיסונים מעוררת לעתים סימפטיה משום שאנשים מזהים אותה כמתאימה להשקפת עולמם הפוליטית: אנשי שמאל יזהו בה ביקורתיות וחשיבה עצמאית, ואנשי ימין אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו והתנגדות לקולקטיביזם. ובאותו קו מחשבה, הכתבה המעניינת הזאת באתר The Conversation עוסקת בקשר בין התנגדות לחיסונים לעמדה פוליטית ליברלית או שמרנית בארצות הברית.)

אם המונח "חסינות העדר" אכן כרוך בקונוטציות שליליות, האם אפשר לחשוב על מונח דומה בעל קונוטציות חיוביות יותר? חשבתי על הצירוף "חסינות קהילתית". "קהילה", בדומה ל"להקה" ול"משפחה", מעוררת קונוטציות חיוביות, במקרה זה – לכידות חברתית, אכפתיות והגנה על החלש. ואכן, המונח כבר קיים בפועל, באנגלית (community immunity) ואפילו בעברית.