Skip to content

על האיזון בין חשדנות לאמון

אוקטובר 19, 2013

קול ההיגיון הפנימי - עורכת לשונית

מקצועות מסוימים מוּעדים להפוך את העוסקים בהם לציניים וחסרי אמון בזולת: קל לחשוב, למשל, על פקידי מס, פוליטיקאים וחוקרים פרטיים. לא רבים יודעים, שגם עריכה היא מקצוע המערער את האמון הטבעי של בעליו באחיו בני האדם. לפחות מבחינה אחת מסוימת – האמון בכך שידעו מה הם עושים כשכתבו את הטקסט שאתה עורך.

עורך חשדן יועיל כמעט לכל טקסט. עורך תמים ומאמין מדי יניח, אולי, שהספר שקיבל מאורגן בסדר הגיוני. לאו דווקא: לעתים הכותב עבד על הטקסט לאורך זמן רב, כתב חלקים שונים בזמנים שונים, קיצר, הוסיף וארגן מחדש, עד שאין שום קשר בין סדר הדברים הנוכחי לבין הסדר שבו כדאי להציג אותם לקורא. כעת דרוש למחבר עורך סקפטי, שיקרא את כל החומר בעין רעננה, ינער אותו ויארגן אותו מחדש בצורה טובה יותר.

עורך הנותן במחבר אמון רב מדי עלול גם להניח, שאם הכותב מומחה בתחומו הרי שההגדרות והמונחים מדויקים ואין צורך לבדוק אותם. הדבר רחוק מהמציאות, מכמה סיבות. ראשית, דווקא לכותב הבקיא מאוד בחומר קשה לעתים לנסח הגדרות פשוטות ומדויקות. שנית, בתחומים רבים המינוח המקובל הוא באנגלית, וכותב המכין מאמר בעברית נאלץ למצוא או להמציא מונחים בעברית שאינם משמשים אותו בדרך כלל. כך עשוי להתברר ששני מונחים שונים המופיעים בטקסט מציינים למעשה אותו הדבר, כיוון שהכותב שכח איך תרגם מונח מסוים בפרק הקודם. ולבסוף, מחבר יכול להיות ידען ובקיא ועדיין לכתוב בחיפזון ולסמוך על העורך שלו שיעלה על השגיאות – ואוי למחבר כזה אם ייפול לידיו של עורך מפרגן מדי.

החשדנות, אם כך, יפה לעורך. ואף על פי כן, יש לאזן את החשדנות במנה הגונה של אמון בכותב. עורך הניגש ללטש את הטקסט, לארגן אותו בסדר הגיוני, לבטל חזרות מיותרות ולבדוק את עקביות המינוח – צריך עדיין לשים לב לאפשרות, שגם לתופעות מוזרות בטקסט יכולה להיות סיבה טובה מאוד.

אם, למשל, יש בספר פרק על שירת הציפורים, אבל ההסבר מהו "דואט פנימי" נמצא דווקא בפרק אחר, עורך שניחן בחשדנות בריאה ישאל "למה?", אך אם יש לו גם אמון (בריא לא פחות) במחבר, הוא ייגש לחפש את התשובה. במקרה זה, כדי להבין איך ציפור אחת ויחידה יכולה לשיר בשני קולות – ויש ציפורים שעושות זאת – צריך להכיר את מבנה מערכת הקול של הציפור. ואם הפרק העוסק בשירה נמצא לפני הפרק העוסק באנטומיה, הרי שבשלב זה הקוראים עדיין לא רכשו את הידע הדרוש. לאחר שהבנו זאת, אפשר לחשוב אם דרוש שינוי (למשל: להציע לכותב לשנות את סדר הפרקים) או שלמצב הקיים דווקא יש יתרונות (הדוגמה המרתקת של דואט פנימי מוסיפה צבע לפרק העוסק באנטומיה).

דוגמה אחרת: כותב מזכיר כמה ספרים שראו אור והשפיעו על התרבות בישראל בשנות השישים. עורך חשדן עשוי לבדוק את הרשימה, ולגלות שאחד הספרים התפרסם כבר בשנות הארבעים. האם זו טעות? לאו דווקא: אם נסמוך על הכותב ונבדוק טוב יותר מדוע בכל זאת בחר להזכיר את הספר, אולי נגלה שהספר אמנם ראה אור בשבדיה בשנות הארבעים, אבל תורגם לעברית רק בשנות השישים. אם כך, כדאי כמובן לציין בקצרה את הפרש הזמנים הזה.

בשני המקרים, העורך יוכל לטפל בטקסט כראוי רק אם יבדוק אותו בעין חשדנית וספקנית – ואז יחפש ויזהה את השיקולים שהובילו את המחבר בבחירותיו. וכמאמר הפתגם – "כבדהו וחשדהו" עשויה להיות גישה פרודוקטיבית ביותר בעריכת טקסט.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

11 תגובות
  1. ABBA permalink

    מישהו שלח לי לאחרונה מאמר בו התייחס לזוגתו של סארטר כיהודיה…
    מזל שאני פרנואיד ובדקתי.
    מאמר מצוין.
    להתראות!

  2. חשדנות זה טוב, במיוחד כשלפעמים טקסטים סובלים מלשלשת מילולית כבדה, ובהם באמת כבר קשה להבין מה בדיוק רצו להגיד (אמר האיש שכותב טקסטים שיווקיים – אם כל הלשלשת)

  3. ABBA, רוב תודות! וכן, הכל כדאי לבדוק…

    א. – כן: "התמהיל המקצועי הייחודי של החברה מאפשר לנו להעניק ללקוחותינו שירות אישי ותפור לפי מידה, על פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של איכות, מיקוד והקפדה על איכות הסביבה, תוך מענה מלא על כל צורכי הלקוח באופן מונחה-מטרות ומוטה-רווח והספקה של כל הפתרונות במקום אחד…" 😉

  4. יש עוד פן לזה,
    והוא הסופרים הידועים והחשובים והמוערכים כל כך,
    שאף אחד לא מעז לערוך אותם,
    ואנחנו הקוראים יוצאים מופסדים, לפחות כמו הסופר…

    ועוד דבר משמח,
    זה עד כמה הרשומה שלך מתכתבת היום עם השיר שלי,
    שהוא דואט דיסהרמוני לגמרי של שתי ציפורים,
    שהוא למעשה דואט פנימי של ציפור אחת 🙂

  5. מיכל, כן, מעניין באילו מהמקרים האלו אף אחד לא העז, ובאילו – הסופר עשה לעצמו שירות דוב ולא הרשה, וכבר היה לו מעמד שאיפשר לו לא להרשות…

    והדואט הדיסהרמוני קצת מבהיל, ולצערי אני יכולה גם להזדהות. "שתי ציפורים מחכות לסופר-אגו" אפשר לקרוא לו אולי : )

  6. וואו שלומית איזה מזל שאת קיימת.
    התחושה הגורפת שלי היתה
    שאף אחד לא הבין את השיר,
    וכבר שקלתי לעשות בו מעשים מבישים
    (לתת רמזים וכדומה…)

    אני קוראת לו (ביני לביני):
    הלב והאגו מתאבלים כל אחד בדרכו.

    (טוב, אני צריכה עריכה חכמה! 😦 )

  7. תודה-תודה! מיד אני מגיבה גם שם, בתור קריאת כיוון 🙂

    (ואני מקווה שזה שיר ישן…)

  8. אלישבע permalink

    שלומית, ממש מרתק ומעניין ומעורר. יופי!

Trackbacks & Pingbacks

  1. ספרות ברשת: סופרים נרתמים לסייע כלכלית לסופר אחר; סיפור חדש של הארוקי מורקמי; אוצר ספרותי יהודי נמצא בסין ובעליו טרם אותר; סופרים מערביים הסכ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: