על האיזון בין חשדנות לאמון

מקצועות מסוימים מוּעדים להפוך את העוסקים בהם לציניים וחסרי אמון בזולת: קל לחשוב, למשל, על פקידי מס, פוליטיקאים וחוקרים פרטיים. לא רבים יודעים, שגם עריכה היא מקצוע המערער את האמון הטבעי של בעליו באחיו בני האדם. לפחות מבחינה אחת מסוימת – האמון בכך שידעו מה הם עושים כשכתבו את הטקסט שאתה עורך.

עורך חשדן יועיל כמעט לכל טקסט. עורך תמים ומאמין מדי יניח, אולי, שהספר שקיבל מאורגן בסדר הגיוני. לאו דווקא: לעתים הכותב עבד על הטקסט לאורך זמן רב, כתב חלקים שונים בזמנים שונים, קיצר, הוסיף וארגן מחדש, עד שאין שום קשר בין סדר הדברים הנוכחי לבין הסדר שבו כדאי להציג אותם לקורא. כעת דרוש למחבר עורך סקפטי, שיקרא את כל החומר בעין רעננה, ינער אותו ויארגן אותו מחדש בצורה טובה יותר.

עורך הנותן במחבר אמון רב מדי עלול גם להניח, שאם הכותב מומחה בתחומו הרי שההגדרות והמונחים מדויקים ואין צורך לבדוק אותם. הדבר רחוק מהמציאות, מכמה סיבות. ראשית, דווקא לכותב הבקיא מאוד בחומר קשה לעתים לנסח הגדרות פשוטות ומדויקות. שנית, בתחומים רבים המינוח המקובל הוא באנגלית, וכותב המכין מאמר בעברית נאלץ למצוא או להמציא מונחים בעברית שאינם משמשים אותו בדרך כלל. כך עשוי להתברר ששני מונחים שונים המופיעים בטקסט מציינים למעשה אותו הדבר, כיוון שהכותב שכח איך תרגם מונח מסוים בפרק הקודם. ולבסוף, מחבר יכול להיות ידען ובקיא ועדיין לכתוב בחיפזון ולסמוך על העורך שלו שיעלה על השגיאות – ואוי למחבר כזה אם ייפול לידיו של עורך מפרגן מדי.

החשדנות, אם כך, יפה לעורך. ואף על פי כן, יש לאזן את החשדנות במנה הגונה של אמון בכותב. עורך הניגש ללטש את הטקסט, לארגן אותו בסדר הגיוני, לבטל חזרות מיותרות ולבדוק את עקביות המינוח – צריך עדיין לשים לב לאפשרות, שגם לתופעות מוזרות בטקסט יכולה להיות סיבה טובה מאוד.

אם, למשל, יש בספר פרק על שירת הציפורים, אבל ההסבר מהו "דואט פנימי" נמצא דווקא בפרק אחר, עורך שניחן בחשדנות בריאה ישאל "למה?", אך אם יש לו גם אמון (בריא לא פחות) במחבר, הוא ייגש לחפש את התשובה. במקרה זה, כדי להבין איך ציפור אחת ויחידה יכולה לשיר בשני קולות – ויש ציפורים שעושות זאת – צריך להכיר את מבנה מערכת הקול של הציפור. ואם הפרק העוסק בשירה נמצא לפני הפרק העוסק באנטומיה, הרי שבשלב זה הקוראים עדיין לא רכשו את הידע הדרוש. לאחר שהבנו זאת, אפשר לחשוב אם דרוש שינוי (למשל: להציע לכותב לשנות את סדר הפרקים) או שלמצב הקיים דווקא יש יתרונות (הדוגמה המרתקת של דואט פנימי מוסיפה צבע לפרק העוסק באנטומיה).

דוגמה אחרת: כותב מזכיר כמה ספרים שראו אור והשפיעו על התרבות בישראל בשנות השישים. עורך חשדן עשוי לבדוק את הרשימה, ולגלות שאחד הספרים התפרסם כבר בשנות הארבעים. האם זו טעות? לאו דווקא: אם נסמוך על הכותב ונבדוק טוב יותר מדוע בכל זאת בחר להזכיר את הספר, אולי נגלה שהספר אמנם ראה אור בשבדיה בשנות הארבעים, אבל תורגם לעברית רק בשנות השישים. אם כך, כדאי כמובן לציין בקצרה את הפרש הזמנים הזה.

בשני המקרים, העורך יוכל לטפל בטקסט כראוי רק אם יבדוק אותו בעין חשדנית וספקנית – ואז יחפש ויזהה את השיקולים שהובילו את המחבר בבחירותיו. וכמאמר הפתגם – "כבדהו וחשדהו" עשויה להיות גישה פרודוקטיבית ביותר בעריכת טקסט.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית