דילוג לתוכן

תעתועי התחיליות

דצמבר 30, 2013

עריכה לשונית - אותיות השימוש

אילו היו אומרים לכם להתקשר לאבי ורון, לכמה אנשים הייתם מתקשרים? אולי רק לאחד: אבי וָרון הוא שמו של יועץ ידוע בתחום אביזרי הבטיחות לילדים. מכיוון ששמו נראה כמו שני שמות פרטיים בצירוף ו"ו החיבור, רבים חושבים שמדובר בשני אנשים.

אחד הסיפורים המשפחתיים האהובים עליי מקורו בבלבול דומה. כאשר הייתה אמא שלי ילדה, הגיע יום אחד בדואר מכתב ממוען ל"הילדה באר". חמש הבנות לבית באר, אמי ואחיותיה, נאספו סביבו והתדיינו מי מהן היא "הַיַלְדָה באר" שלה נועד המכתב, עד שבאה סבתא שלי, הִילדֶה, ושמה קץ לוויכוח.

בשני המקרים, מקור הטעות הוא באות השייכת לגוף המילה, שהקוראים פענחו אותה בטעות כתחילית, וספציפית – כאחת מאותיות השימוש. אותיות השימוש הן קבוצה של שבע אותיות שמקובל לזכור אותן באמצעות ראשי התיבות משה וכָלֵב. אותיות אלה מצטרפות לראשית המילה כדי לציין משמעות מסוימת ("הודעה מהמורה לריקוד שבאה היום והסתובבה כסביבון לכל התלמידים: בחמש יש שיעור!") ולחלקן יש גם שמות נחמדים (שי"ן הזיקה; ה"א הידיעה וה"א השאלה; ו"ו החיבור וו"ו ההיפוך).

כאשר אות אחת מצטרפת כך לתחילת מילה, אין פלא שנוצרים צירופים מבלבלים, לכאן ולכאן – מילים שהקורא סבור שהן מתחילות באות שימוש אף שזו אינה הכוונה ("אות שימוש מדומה", כמו בדוגמאות "אבי ורון" ו"הילדה באר") – וגם להפך.

דוגמה הפוכה נחמדה הציגה לאחרונה העורכת והמתרגמת יסמין הלוי בפורום המקצועי "אג'נדה". בספר מתורגם משבדית שיסמין עורכת כעת ("איש ושמו אובֶה" מאת פרדריק בקמן), אחת הדמויות היא נער המתחיל לעבוד בחברת בנייה כדי ללמוד את המלאכה ולשפץ את הבית שירש מאביו. יום אחד חבריו הבנאים משאירים לו מתנה – ארגז כלים ועליו פתק. לשון הפתק, כפי שתרגמה המתרגמת, היא "לגור". והנה בעיה: המתרגמת התכוונה ל"לגור" המורכבת מלמ"ד השימוש ואחריה המילה "גור", כלומר "לגור", הנער הצעיר, מעמיתיו המבוגרים ממנו. אך את אותו צירוף אותיות אפשר להבין גם כ"לגור" במובן "להתגורר" – כלומר, ארגז הכלים נועד לעזור לנער להתגורר בביתו (למעשה, גם שם הפועל "לגור" – להתגורר – מורכב מצירוף של ל+גוּר, כאשר "גוּר" כאן הוא צורת המקור הנטוי, בדומה ל"שֶבֶת", "הלוך" ו"חזור" וכו', שלו מוסיפים את למ"ד השימוש: לגור, לשבת, לחזור. אך צורה זו משמשת אותנו לעתים כה קרובות כיחידה אחת, שרוב הקוראים כבר אינם מזהים את הלמ"ד שבתחילתה כלמ"ד השימוש).

בהערת אגב נוסיף גם, שאת הפירוש המוטעה של "אבי ורון" ו"הילדה באר" אפשר למנוע באמצעות ניקוד, כפי שעשיתי למעלה, אבל בדוגמת ה"לגור" המצב אינו כה פשוט, כי לא כל קורא מזהה את ההבדל בין "לָגוּר" (קמץ בלמ"ד, כלומר להתגורר) ל"לַגּוּר" (פתח בלמ"ד ודגש חזק בגימ"ל, כלומר בשביל הגור).

יסמין שקלה כיצד לנסח את הפתק שקיבל הנער כך שלא יהיה מקום לטעות, והגיעה לאפשרויות "לגור שלנו", "לגור היקר", "לאפרוח" ו"לגור שבחבורה".

תודה ליסמין הלוי על הסכמתה לפרסם כאן את הדוגמה היפה שהביאה.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

20 תגובות
  1. אייר permalink

    נחמד ביותר.
    לולא הניקוד גם לא הייתי קורא את משה וכלב כפי שאמורים לקרוא אותם, אלא כמשה וכֶּלֶב.
    אגב, לעורכת יסמין הלוי (בחרת דווקא אותה לפוסט הזה בגלל ששם המשפחה שלה מתחיל בה-הידיעה?) הייתי מציע לשקול פתרון פשוט ללא תוספת משמעות: "עבור גור" או "לכבוד הגור".

  2. תודה, אייר. לגבי "הלוי" – כמובן, ברור! 😉
    "עבור גור" לא מתאים בדיוק כיוון ש"גור" לא אמור להיות שם, או כינוי. אפשר "עבור הגור" – פה יש בעיה קלה והיא ש"עבור" במשמעות זו אינו בדיוק תקני בעברית; מכיוון שהספר הוא רומן, זה יכול להתאים, תלוי במשלב של המקור (כמה השפה המקורית גבוהה ונקייה משגיאות, וליתר דיוק, כמה הבנאים שבספר מדברים וכותבים בשפה גבוהה וחפה משגיאות). "לכבוד הגור" מתאים בעיניי למעטפה (אם הייתה) ופחות לפתק עצמו, אבל גם זה תלוי בניסוח המדויק במקור בשבדית.

  3. ICNIC permalink

    אכן הפתעה נחמדה! האמת שאלישבע פתחה את המכתב וכשאמא כעסה עליה שפתחה מכתב שאיננו מיועד אליה, הסבירה שלתומה הבינה שהוא מיועד "לילדה באר "שזו היא (או אחת מאחיותיה…).

    קוריוז שאיננו שייך לאותה משפחה של אי הבנות אבל נוגע לך ונחמד: כשהיית ילדה קטנה אמרת לנו, פעם: "ראיתי אב גדול!" (א בצירה!) ; הרמנו גבה ולבסוף הבנו שבגיל שבו מתחילים ילדים לדבר מרבים להצביע ולציין שמות: "זה בית!", זה עץ!" ואת שמעת ב "זאב" – "זה אב!" ורצית לומר שראית "זאב גדול".

    • תודה, ICNIC! אני רואה ש"שיפרתי" קצת את הסיפור.
      סיפור הז-אב קשור בכל זאת לסוג הזה של אי-הבנות: לא אות שימוש מדומה, אלא כינוי רומז מדומה ("זה" מדומה). בניגוד לשתי הדוגמאות הראשונות כאן, שיכולות להטעות רק בקריאה, זו דוגמה שמטעה רק בשמיעה.
      תודה-תודה!

  4. יאיר permalink

    עוד בעניין זה, שיבוש שרווח במקומותינו: כשרוצים לתאר פעולה ב"כאילו" – למשל, כאילו לשבת, או כאילו לשכוח – נמצא לעתים קרובות ל"שבת" או ל"שכוח", וצ"ל "לשבת" ו"לשכוח" כי כל שם הפעולה הוא "בכאילו".

    • מעניין, אני לא בטוחה שנתקלתי בתופעה הזאת. היא מעידה שאנשים רואים את ההפרדה בין למ"ד השימוש למקור הנטוי, ולא תופסים אותה כיחידה אחת. נחמד.

      • יאיר permalink

        כל כך שכיח, שחיפוש קליל בגוגל העלה את הטקסט הזה:
        "יש ברשותי מכשיר אייפון 5 שמשום מה החליט שהוא לא מתחבר לרשתות אלחוטיות. לזהות אותן הוא מצליח אך ללא הצלחת התחברות, כל הנסיונות ל"שכוח" רשתות לא עזרו".

      • והנה מצאתי את זה (גם פה הנושא הוא טלפונים ניידים…): "כדאי לקרוא ולו רק כדי לא ל'אכול אותה' כמוני בגלל תום לב…".

  5. יפה מאוד. גם אצלנו אבא שלי תמיד היה שואל "איפה הִילדה?" כשרצה לדעת איפה אני.

  6. יסמין permalink

    ופרופסור טאובה שלימד אותי לפני שנים אינספור בלשנות בירושלים סיפר איך למד ערבית וחיפש במילון ללא הועיל את המילה "קטרוניקה" (בערבית כתרוניכה) שבאה אחרי היידוע "אל".

  7. וואלה, באמת בעיה שצצה לפעמים כשכותבים
    ואף פעם לא נתתי לה שם. השם שנתת מעולה : -)
    וגם אצלנו במשפחה תמיד צוחקים מ:זה ברה, זה אב.

  8. כמו תמיד, למדתי.
    תודה, ושנה (למניינם) טובה.

  9. איתיאל permalink

    אגב, כשהמורה ללשון שלי לימד אותנו אותיות השימוש, אחרי ש' הזיקה, כ' הדימיון, ו' החיבור, ה' הידיעה וכו', הגענו לאחרונה: האות ב'. שאלנו אותו איך קוראים לה, והוא השיב בתמימות "בית השימוש"…

  10. איתיאל permalink

    ועוד דבר מעניין:

    בפסוקי השירה עם הלשון הייחודית בספר במדבר (כא, יד): "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן".

    יש מפרשים שהסבירו את המילה "והב" במשמעות "יהב" – נתן, חילוף י-ו בפה"פ (כמו ילד – ולד).
    ואחרים הסבירו שהו' משמשת כו' החיבור. המדרש אומר שאלו שמות של שני אנשים: "את" ו"הב".

כתיבת תגובה