הפעם נעסוק בחיבור נחמד בין אסימוב לתלמוד, ובין משה רבנו לשייקספיר, בעקבות פינת התלמוד החדשה והיפה של חיה גלבוע, "קוראת לסדר", אצל יובל אביבי ומיה סלע ב"מה שכרוך".

בפינתה ב-13 ביוני עסקה גלבוע באגדה ידועה המופיעה במסכת מנחות בתלמוד, שבה משה רבנו עולה ופוגש את האל כדי לקבל ממנו את התורה ולמסור אותה לעם ישראל. אך האל אינו נותן לו אותה מיד, אלא יושב ו"קושר כתרים לאותיות", כלומר מעטר אותן ומוסיף להן תגים. לשאלתו של משה על סיבת העיכוב, האל משיב שבעתיד יבוא לעולם אדם בשם עקיבא בן יוסף, רבי עקיבא בשבילנו, שידרוש הלכות על התגים והעיטורים האלה.

משה, אולי קצת בקנאה בחכם העתידי הזה, מבקש לראותו, והאל אכן מביא אותו אל בית מדרשו של רבי עקיבא; שם משה מגלה שאינו מבין את הנאמר על התורה שהוא-עצמו עתיד למסור לעם ישראל. אמנם, הוא מתנחם מעט כאשר רבי עקיבא מנמק דבר מה בקביעה "הלכה למשה מסיני".

האגדה הזאת (המופיעה בשלמותה בסוף הפוסט) עוסקת בין השאר בקשר בין מקור לפרשנות, בין כותב לבין קוראים, מבקרים וחוקרות ספרות; ומזכירה לנו כי מרגע שטקסט יצא מחזקתו של מחברו, הוא פתוח לשלל פרשנויות, גם אם המחבר לא כיוון אליהן מפורשות, אינו מסכים עמן או במקרה זה, אפילו אינו מבין אותן ("ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו").

בעודי מאזינה, נזכרתי בסיפור דומה מאוד של סופר המדע הבדיוני היהודי אייזק אסימוב. הסיפור נקרא "המשורר בן-האלמוות" (כאן במקור, באנגלית). פיזיקאי ומרצה לספרות אנגלית משוחחים במסיבת חג המולד של סגל האוניברסיטה; שניהם שתויים מעט, והפיזיקאי מספר למרצה לספרות שהוא הביא אל ההווה כמה פיזיקאים דגולים מן ההיסטוריה, ובהם ארכימדס, גליליאו וניוטון – וגם את שייקספיר. המרצה לספרות נרעש כולו:

הפיזיקאי ממשיך ומספר למרצה לספרות שהוא רשם את שייקספיר לקורס שלו על יצירות שייקספיר: "רשמתי אותו בקורס-הערב שלך למבוגרים. מעולם לא ראיתי אדם כה להוט לגלות מה חושבים עליו הדורות הבאים כפי שהיה ביל המיסכן. הוא עבד על כך קשה." אך לרוע המזל, העניין לא עלה יפה והוא נאלץ לשלוח את שייקספיר בחזרה לזמנו: "כמה השפלה," הוא שואל את המרצה לספרות, "יכול אדם לשאת?". "על איזו השפלה אתה מדבר?" שואל המרצה לספרות בדאגה, והפיזיקאי מסיים את כוס הקוקטייל שלו ועונה לו "אתה הכשלת אותו בבחינה".

האם "המשורר בן-האלמוות" הוא מחווה מכוונת לאגדה על משה רבנו וביקורו בבית המדרש של רבי עקיבא? לא הצלחתי למצוא סימוכין לכך, אך הדבר אינו בלתי סביר. אסימוב היה יהודי, כמובן, ואדם ידען ורחב אופקים. על דעתו בסוגיית המקור והפרשנות אפשר ללמוד מן הסיפור הזה עצמו, אך הוא התבטא בעניין גם במקומות אחרים – שבהם נעסוק אולי בהזדמנות אחרת.

•

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות

אמר לפניו רבונו של עולם הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו

חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני

(מנחות כ"ט, ב)

•

הקטעים מ"המשורר בן-האלמוות" מתוך "גדול ורחב הוא העולם", תרגום חיים גליקשטיין, הוצאת מסדה, 1976.

תודה רבה לאסף דקל וליורם נבו שסייעו לי במציאת התרגום.

•

רוצים עוד? ספרי "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" נמכר עכשיו במבצעי שבוע הספר בדוכני "עם עובד" בשרונה בתל-אביב ובמתחם התחנה בירושלים, באתר עם עובד, ברשתות ובחנויות החביבות עליכם וגם כספר דיגיטלי באתר עברית.

"אֵין לִי מִלִּים דַּקּוֹת אוֹ רַכּוֹת יוֹתֵר לִיצֹר מֵהֶן

אֶת הָאֲרִיגִים הָאֵלֶּה. לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים הִקְשַׁחְתִּי

אֶת הַלֵּב פְּעָמִים רַבּוֹת. לֹא יָדַעְתִּי מָה עוֹד לַעֲשׂוֹת."

רשימת הזוכים בפרסי שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית לשנת 2022 התפרסמה אתמול וכוללת בחירות יפות ומשמחות. שתיים מהן הן רות קינן ואריאלה נידם-פרץ הנפלאות, שזכו בפרס למשוררים בראשית דרכם. כדי לחגוג איתן את הזכייה, בחרתי לנו שיר אחד מספר הביכורים של רות, "שולחנות הפוכים", ואחד מספר הביכורים של אריאלה, "עד שהפחד יצחק". בחרתי שירים שיש קשר מסוים ביניהם: הכותבת מעבירה מבט רך בין הילדה שהייתה פעם לאדם הבוגר שנעשתה מאז, מעין שיחה במעמד צד אחד.

שירה של רות קינן:

ושירה של אריאלה נידם-פרץ:

את "שולחנות הפוכים" של רות קינן אפשר לקנות כאן וכאן, וכתבתי בעבר על שיריה, ובפרט על מקומו של הזמן בהם, כאן וכאן.

את "עד שהפחד יצחק" של אריאלה נידם-פרץ אפשר לקנות כאן וגם כאן.

וברכות חמות גם ללי עברון שזכתה בפרס לספר מצטיין לנוער על ספרה "העולם שמתחת לשטיח", ולזהר כוכבי שזכה בפרס לספר ביכורים על "קרתגו", שכתבתי עליו כאן.

"לאה, לאתי, היי מוכנה. צריך שתצאי לקראתי ככלה. צריך שתתייפי, שתתקשטי, שתתאללי … אם תוכלי קני נא שמלה חדשה, איזה דבר שכולו משי, שכולו קטיפה, שכולו תחרים ושכולו סלסלים … שמלת רוח, שמלת נשמה … היי לי שנית מה שהיית לי תמיד – אלילתי". ובמקום אחר: "אני משתורר? כן, למה לא? בשוֹרת החזרה היא-היא המפייטת אותי בפיוטי אין-סוף, ומה טוב הוא להיות פויט במרחביה!" (ההדגשות כאן ובהמשך שלי).

שני הציטוטים המלבבים האלה לקוחים ממכתבים של איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה. ושניהם מופיעים בספרו המשמח של גיל חובב "לאהוב בעברית – מכתבי האהבה של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד", שראה אור ממש לפני כמה שבועות ואשר חובב מספר בו את סיפור האהבה בין סבו לסבתו. איתמר בן אב"י ידוע כ"ילד העברי הראשון", שהוריו גידלו אותו בעברית בלבד בתקופה שבה פירוש הדבר היה לגדל אותו די בבידוד, ובשפה שעדיין לא ענתה על כל צורכי היומיום והחיים. הניסיון הצליח, והילד שגדל היה לווירטואוז של השפה העברית – עיתונאי, מחבר מאמרים ואף שירים וחוץ מזה, לפי העדויות, גבר סוער וכריזמטי. לאה אבושדיד הייתה שכנתו הצעירה, יפהפייה ירושלמית שוברת לבבות. בן אב"י חיזר אחריה נואשות, ופרסם בעיתונו "האור" שירי אהבה אליה ואף שירים כגון "אקדחי" שבהם איים להתאבד אם לא תינשא לו. הדבקות במטרה השתלמה, והשניים אכן נישאו לבסוף, בשנת 1912.

כפי שמעיד שם הספר, אנו מוצאים בו את מכתבי האהבה של הזוג המיתולוגי הזה – בעיקר של הצלע הגברית שבו – עם רקע ופרשנות שמספק לנו הנכד, שהטון המשועשע שלו יוצר ניגוד נחמד למכתבים הנסערים והדרמטיים של סבו. נוסף על סיפור האהבה הזה, אנחנו זוכים להצצה קלה גם לסיפור אהבתם של אליעזר בן יהודה ואשתו השנייה ויד ימינו, העיתונאית חמדה בן יהודה; וגם לאהבתו הרבה והניכרת של חובב למשפחתו הססגונית לדורותיה.

אך רומן המכתבים העברי הזה מלבב לא רק בזכות תוכנו, אלא גם בזכות לשונו. מנקודת מבטנו, העברית של בן אב"י מיוחדת בכמה רמות: ראשית, בזכות השימוש הפיוטי והיצירתי של בן אב"י עצמו בשפה. שנית, הודות למילים ב"בן יהודאית" – חידושי לשון מבית היוצר המשפחתי שלא נקלטו בעברית (בניגוד לרבות אחרות שנקלטו בהצלחה יתרה, כגון "אדיבות" ו"גלידה" של בן יהודה ו"עצמאות" ו"אווירון" של בן אב"י). ושלישית, בזכות מרחק הזמן, המאפשר לנו להבחין במאפיינים של השפה שהשתנו מאז. אגב, לכל אחד מאיתנו, לא רק לאיתמר בן אב"י, יש מאפייני שפה ייחודיים בהתאם לרקע ולאופי שלנו – זה מה שנקרא בבלשנות "אידיולקט" (על משקל "דיאלקט"). בתור "הילד העברי הראשון", האידיולקט של איתמר בן אב"י הוא כמובן מעניין במיוחד.

"אני משתורר? כן, למה לא?"

ברובד הראשון, אם כן, איתמר בן אב"י היה לא רק "הילד העברי הראשון" אלא גם אדם שהשפה היא מקצועו – עיתונאי ומחבר, בעיקר של מאמרים אך כפי שראינו, גם של שירה. הוא משתעשע בשפה ויוצר בה להנאתו. פתחנו בבקשתו מִלאה "צריך שתתייפי, שתתקשטי, שתתאללי" – כלומר, תהיי דומה לאֵלָה – הקשורה גם לכינוי שהעניק לה בשיריו, "אלה", שִיכול אותיות של "לאה". במכתב אחר הוא מונה את הזמן שנשאר עד לפגישתם וכותב לה שבמועד שתקבל את מכתבו "רק ירחיים [כלומר חודשיים] יישארו לי בידיי המגועגעות" – אגב, נסו לקרוא את המילים האלה בקול רם.

ולא רק אל לאה הוא מתפייט, או פויט. לארץ ישראל הוא מעניק את כינוי החיבה הנשי "ארצתי": "נמורה כשטיח ונעימה כאיילת … כן, אהבתיך ומאוד איוויתיך! כן, מאהבת נערתי אהבתיך [וכבר ראינו שאת נערתו אהב מאוד! …] הוי, ארצתי הפאורה [מלשון "תפארת"]."

"בן יהודאית": רזיף או פטיש

לצד חידושי לשון של בני בן יהודה שנקלטו בה ומשמשים אותנו גם כיום, אנו מוצאים בספר מילים שלא נכנסו לעברית ונשארו בשפתם הפרטית של בני המשפחה. כמה מאלה הן "רזיף", כלומר מענטש או ג'נטלמן, ו"ורדנות", כלומר אופטימיות. "גלידי" פירושה קר או קפוא, כגון במכתב שבו בן אב"י כותב בהקלה גדולה שבקרוב יעזוב סוף סוף את ארצות הברית:

"אף הלחם נדמה בעיניי טוב יותר, אף המים פחות גלידיים, אף האמריקניות פחות צעקניות. הן נפרד אנוכי מעליהם עוד קט, ומה לי אם לא יהיו מה שארצם להיות?"

ולבסוף, בסלנג הפרטי של המשפחה, המילה "פטיש" פירושה "טיפש" – שיכול אותיות, כדי לא לומר מילה לא-יפה.

רוח הזמן

מעבר לסגנונו היצירתי והמפויט של איתמר בן אב"י עצמו, ולמילים ה"בן יהודאיות", שפתו היא גם העברית של אותה תקופה – העשורים הראשונים של המאה ה-20, השייכים ל"תקופת התחייה" של השפה העברית. ואכן, אנו פוגשים בה צורות, מילים ושימושי מילים יפים שכבר אינם קיימים כיום.

מאפיין ידוע כזה הוא צורות כגון "בהאונייה" במקום "באונייה", "לההגדה" של פסח במקום "להגדה". בצורות אלה ה"א הידיעה אינה נשמטת אחרי אותיות כל"ב, כמקובל לאורך רוב ההיסטוריה של העברית וגם כיום, אלא נשארת, כמו אחרי אותיות השימוש מ', ש', ו' ("מהאונייה", "שהאונייה", "והאונייה"). הצורה הזאת נועדה כנראה כדי להבחין ביתר קלות בין הצורה המיודעת לצורה הלא-מיודעת בכתב בלתי מנוקד. היא אף לא הייתה המצאה חסרת תקדים: אנו מוצאים בתנ"ך, למשל, את "ה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים" (תהלים לו ו).

עוד מצאתי במכתבים את השימוש במילה "אבותיי" במשמעות "הוריי". כך בן אב"י כותב ללאה: "תמול שלחתי תלגרם לאבותיי, ובקשתים לנשק אותך. אני רואה מרחוק איך נישקו אותך בשמי!". "אבות" במשמעות "הורים", אב וגם אם, לא הייתה מוכרת לי, אך בחיפוש באתר "עיתונות יהודית היסטורית" מצאתי אותה בטקסטים שונים, למשל המודעה הזאת שהופיעה בשבועון "טאמאשאווער ווארט" ("דבר טומאשוב") ב-25 בספטמבר 1936, ברכה לנישואי "בננו היקר אבנר" מ"אבותיך" אברהם וחיה, וכן מן האחות והסב:

המודעה הזאת מרגשת במיוחד כיוון שהופיעה בשבועון ביידיש שראה אור בעיר טומאשוב-לובלסקי שבפולין, כאמור בשנת 1936, שנים ספורות לפני שהקהילה היהודית של העיר התפזרה והושמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. הזוג הצעיר התחתן בתל-אביב, ומשפחתו של החתן בירכה אותו בעיתון של עיר מגוריה. המודעה בעברית מרשימה עוד יותר כשרואים אותה בהקשרה – כאן – כשהיא מוקפת מודעות ביידיש, ובהן מודעת ברכה נוספת לאותם נישואין. כמו מכתביהם של איתמר ולאה בן אב"י, גם המודעה הזאת היא עדות נוגעת ללב הן לאהבה והן לתקופה מיוחדת בתולדותיה של השפה העברית.

•

על העברית הפרטית של איתמר בן אב"י דיברתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". את הפינה תוכלו לשמוע כאן (דקה 30:48), ואת "לאהוב בעברית" המקסים של גיל חובב אפשר לקנות כאן.

•

תודה רבה לרוני הפנר על עזרתו הנבונה כתמיד בעניין הסיבות להופעת ה"א הידיעה אחרי אותיות כל"ב בעברית של תקופת התחייה, ובפרט על הציטוט מתהלים.

איך סאמרהיל הפכה לתל קיץ, אבל Levana לא נשארה "לבנה"? בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך", שבה אני משוחחת עם יובל אביבי ומיה סלע על סוגיות לשוניות בספרות, דיברנו היום על שמות ומה קורה להם בתרגום. את הפינה המוקלטת אפשר לשמוע כאן, דקה 37:49.

"איתיאל: הכושי מוינעציא"

נתחיל בבלתי נמנע: כן, היה תרגום של "רומיאו ויוליה" שנקרא "רם ויעל". התרגום הזה הוא פרי עטו של יצחק זַלקינסון, שתרגם גם את "אותלו" תחת השם "איתיאל: הכושי מוינעציא"; שני התרגומים ראו אור בתרל"ד ובתרל"ח (1874, 1878), ובשנים האחרונות (2016, 2015) ראו אור מחדש בהוצאת "רעב ספרים". קצת לפניהם, ב-1871, ראה אור "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל", תרגום-עיבוד של נחמן פרענקיל ל"דון קישוט" של סרוונטס.

"רם ויעל" נשלפת תמיד כדוגמה מצחיקה לתרגום של שמות, ואף שהתרגומים האלה נעשו לקראת סוף המאה ה-19, המנהג לתרגם או להחליף שמות בתרגום לעברית, בעיקר בספרי ילדים, רווח גם הרבה אחר כך – למשל, בתרגום אלישבע קפלן (1947) ל"35 במאי" של אריך קסטנר, הפכו הילד קונרד והדוד רינגלהוט לדני ולדוד סבוני; ובתרגומה היפה של דליה רביקוביץ' (1961) ל"מרי פופינס", הפכו הילדים ג'יין ומייקל לחנה ומיכאל, והתאומים ג'ון וברברה לחגי וחגית.

בכל המקרים אלה, החלפת השמות נעשתה מטעמים של הכנסת היצירה המתורגמת תחת כנפי השפה והתרבות העברית. כיום, כאשר מחליפים שמות, יש לכך בדרך כלל סיבות אחרות, ולהלן נראה כמה מהן.

לא להפוך רמז עדין לצעקה במגאפון

סיבה מעניינת להחלפת שמות בתרגום לעברית היא דווקא, במפתיע, כאשר השמות האלה הם בעברית. ברומן "החיים הסודיים של הדבורים" של סו מונק קיד, למשל, הגיבורה היא נערה היוצאת בעקבותיה של אמה המנוחה, ומוצאת את מקומה בקבוצת נשים המגדלות דבורים לדבש. לדבורים יש מקום מרכזי בספר הן ברובד העלילתי והן ברובד הסמלי, שבו הן מייצגות בין השאר קהילה של נשים הדואגות זו לזו. במקור באנגלית, אמה של הגיבורה נקראת Deborah, דבורה, שם שיש לו כמובן משמעות רבה בספר הזה; אך כפי שמסבירה ענבל שגיב-נקדימון, מתרגמת הספר, בבלוג שלה מתרגמת, לקוראי אנגלית השם Deborah הוא רמז עדין, ואילו "בעברית הקישור גלוי ובוטה מדי, והיה חושף חלק מהמסתורין של הסיפור לפני הזמן". שגיב-נקדימון פנתה אפוא למחברת והסבירה לה את הבעיה; מונק קיד הציעה להחליף את שמה של האם ל"דיליה", שם שהיא עצמה שקלה ולבסוף ויתרה עליו במהלך הכתיבה.

דוגמה דומה אחרת היא "תולדות הלבנה" (The Lunar Chronicles) של מאריסה מאייר, שראה אור בעברית בתרגום יעל אכמון. אחת הדמויות בספר היא מלכת הירח. במקור שבאנגלית, מדינת הירח נקראת Luna, "ירח" בלטינית, ושמה של מלכת הירח הוא Levana – "לבנה", כלומר "ירח", בעברית, שם הולם למלכת הירח. אך בעוד שבאנגלית השם הזה הוא רמז עדין וגם נשמע זר ואקזוטי, השם "לבנה" בעברית קשור לירח בצורה ברורה וגלויה מאוד, ונוסף על כך הוא נשמע כיום מבוגר ומיושן. לפיכך, גם כאן בעקבות דיון והסכמה של הסופרת, החליפה אכמון בין שם המלכה לשם המדינה: מדינת הירח נקראת "הלבנה", ומכאן גם שם הספר בעברית, ואילו המלכה נקראת "לונה".

בספר השני באותה סדרה מופיע גבר המכונה Wolf, שאכמון תעתקה את שמו ל"וולף" בעברית; אך בהמשך הספר מתגלה ששמו  המקורי היה Ze'ev. שאלה לסופרת העלתה שלא הייתה כוונה מיוחדת בבחירת השם העברי, ומשיקולים דומים לאלה של החלפת "לבנה", החליפה אכמון את שמו ל"לִיקוֹס", lykos, "זאב" ביוונית עתיקה.

דומה מדי ל…

לפעמים מתרגם או מתרגמת מחליפים את השם המקורי בגלל דמיון בעייתי למילה בעברית. ניזכר לרגע בכל ה"אמי" (אֵמי) וה"אני" (אֵנִי) וה"האנס", ונדלג לספר "מסע אל ים הנהר" מאת אווה איבּוֹטסון, ששם גיבורו הוא פיניאס, או בקיצור – פין. מכיוון ש"פין" הוא גם מילה בעברית שללא ניקוד היא נראית בדיוק אותו הדבר, ומכיוון שהספר הוא ספר נוער והשם הזה עשוי להיות משעשע מדי בעיני הקוראים הצעירים, החליטה המתרגמת – גם כאן ענבל שגיב-נקדימון – לוותר על הקיצור ולהישאר תמיד עם "פיניאס" בלבד. והדוגמה שהיא אולי הידועה ביותר מסוג זה: בילבי או גילגי בת גרב הם שמותיה בעברית, בתרגומים שונים, של הילדה הכי חזקה בעולם, Pippi Långstrump של אסטריד לינדגרן, שהחליפה את שמה משום ש"פּיפּי" הוא שם בעייתי מאוד לדמות בספר בעברית.

ובספר של סופר המתח השבדי הנינג מַנקֶל שתרגמה רות שפירא, הופיע שמה של עיר קטנה בדרום שוודיה: Bjuv, או בתעתיק לעברית, בּיוּב… שפירא לא החליפה את השם, והוסיפה הערת שוליים שבה הסבירה במה מדובר.

כמובן: המשמעות

הסיבה השכיחה ביותר להחלפת שמות היא כנראה המשמעות. ב"לוליטה" של נבוקוב, הגיבור הומברט הומברט חושד שמישהו עוקב אחריו ואחר הילדה לוליטה במסעם ברחבי ארצות הברית, ומוצא רמזים לכך ביומני האורחים של מוטלים, כגון אורח שרשם את כתובתו בעיר Kawtagain, "לוֹתָפַסְתָה" בתרגום של דבורה שטיינהרט.

ולספר שונה לגמרי: ב"מפתח הקסמים" מאת טוני אַלְמְיֶיל, המיועד לקהל צעיר, יש לשמות משמעות רבה, והמתרגמת חמוטל ילין בחרה לפיכך לתרגם רבים מהם במקום לתעתק. תרגום חינני ומוצלח במיוחד הוא שם המקום שבו מתגוררת הגיבורה, Summerhill. עלילת הספר מתרחשת בעולם פנטסטי קר וחורפי, ולניגוד בין חורף לקיץ יש בו משמעות רבה. ילין בחרה לתרגם את שם המקום ל"תל קיץ" – בדומה ל"תל אביב" שלנו.

בחירה חיננית אחרת עשתה המתרגמת ענת זיידמן, כאשר תרגמה מפולנית ספר ילדים של קוֹרנֶל מָקוּשינסקי בשם "השניים שגנבו את הירח". גיבורי הספר הם זוג תאומים הנקראים במקור יאצק ופלאצק. יאצק, כידוע לכולנו, הוא שם אמיתי; "פלאצק" איננו שם ופירוש המילה הוא סוג של לביבה. זיידמן תרגמה את שמותיהם כ: גיא ופאי.

משחקי מילים ואותיות

סיבה חמודה במיוחד להחליף שם היא משחקי מילים למיניהם. המתרגמת יעל כהנא-שדמי מספרת על ספר שקראה בילדותה, רומן רומנטי לנוער בשם "נ.ב. אני אוהב אותך" מאת ברברה קוֹנְקְלין. אז אמנם רומן רומנטי, אבל תרגום השם היה מוצלח במיוחד. הגיבורה בילתה את הקיץ בנורת' ביץ; בסיפור מוזכר סטיקר תיירותי עם הכיתוב "נ. ב. אני אוהב אותך", שמתייחס כמובן לנורת' ביץ'; ובסוף הספר הגיבורה מקבלת ממושא אהבתה מכתב, שמסתיים במשפט "נ. ב. אני אוהב אותך". טוב, בעברית זה עובד, כמובן, אבל איך זה הסתדר באנגלית? מתברר שבמקור הגיבורה בילתה את חופשת הקיץ שלה בפאלם ספרינגס, שמסתדרת מצוין עם PS, והמתרגמת טל ניב-מילר שמרה על משחק המילים על ידי החלפה של שם המקום.

ובספר הילדים "המגדל הפורח באוויר" של נורטון גַ'סטֶר, מלך ארץ המילים נקרא במקור Azaz, כלומר AZAZ, האות הראשונה והאחרונה באלפבית הלטיני; בתרגומו של אוריאל אופק הפך המלך ל"אבגד", כדי לשמור על הקשר לאותיות.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות – אין כמותכם! תודה מיוחדת לחמוטל ילין, ענבל שגיב-נקדימון, יעל אכמון, יעל כהנא-שדמי, רועי קהת, אבישי גרצ'וק, יונתן הופמן, רות שפירא, מיכל שוסטר, אורלי ניטיס-יעקובי, ענת זיידמן, תומר בן-אהרון ויותם בנשלום. תודה רבה מאוד למשה רדליך על התוספת של בילבי/גילגי/פיפי.

•

בתמונה: גודליהן הנראים לעין של השמש והלבנה. התמונה באדיבות ויקימדיה.

אני שמחה לארח ב"הקוראת הראשונה" את הפוסט היפה הזה שכתב יוחאי אורלן, מורה ללשון בישיבה התיכונית מצפה רמון. יוחאי כותב על דקדוק עברי, על עברית מקראית, על ביטויים בעברית ועוד באתר היפה שלו, מילימילים. כמוני, הוא אוהב ניקוד, שכדבריו "הוא בשר מבשרה של השפה העברית. לא לחינם טקסט מנוקד מעורר בנו תחושה של דיוק, חיוניות, ובעיקר כבוד עמוק לכל מילה. לא לחינם משוררים מקפידים לנקד את השירים שלהם. לא לחינם מנוקד התנ"ך. […] עד היום הניקוד היה מחסום ענק שעמד בפני רוב האוכלוסייה בדרך להכרת העברית […] זה מתסכל. ויותר מכך מתסכלת התחושה שבאמת יש לשפה העברית עולם שלם של ניואנסים שהוא חתום וסתום בפני רוב הציבור".

על הסוגיה הזאת, ועל מחשבותיו והצעתו כיצד ללמד ניקוד בצורה טובה יותר, יוחאי כותב – ואתם ואתן מוזמנים לקרוא – להלן.

•

לימוד ניקוד הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר (אם לא ה-) העומדים בפני אדם המעוניין ללמוד עברית לעומק. אפילו מורים ותיקים ללשון, עורכי לשון ובעלי תואר ראשון ושני בעברית יודעים לנקד, לעתים קרובות, "רק בערך". רבים מאוד יתקשו לומר אם במקום מסוים במילה דרוש קמץ או פתח ובמקום אחר צירה או סגול, ואולי בכלל שווא נע.

למה זה כך? איך הפך הנושא הכל כך בסיסי הזה לאימת המדקדקים? עסקתי בנושא הזה שנים ארוכות, וברצוני להציע לו הסבר. אני חושב שהקושי ללמוד ניקוד נובע בעיקר משיטת הלימוד.

כיום נהוג ללמד את חוקי הניקוד באמצעות שיטה (גאונית!) הנקראת "חוק ניקוד ההברות". בקצרה, החוק הזה דורש ממך לחלק כל מילה להברות ואז לאפיין כל הברה לפי שני פרמטרים:

1. האם מדובר בהברה סגורה או פתוחה?

2. האם מדובר בהברה מוטעמת או לא מוטעמת?

אתם מבינים שיש פה ארבע תשובות אפשריות: סגורה לא מוטעמת, סגורה מוטעמת, פתוחה לא מוטעמת, פתוחה מוטעמת. לפי התשובה, נקבע אם התנועה בהברה היא "תנועה גדולה" (קמץ, צירה, שורוק, חיריק מלא, חולם) או "תנועה קטנה" (פתח, סגול, קובוץ, חיריק חסר, קמץ קטן). בקצרה ומאוד בהכללה, החוק הבסיסי כאן הוא חוק הסל"ק, שמשמעותו – הברה סגורה + לא מוטעמת = תנועה קטנה (זהו חוק עקבי כמעט ב-100%). בכל מקרה אחר – תנועה גדולה (וכאן כבר יש יוצאי דופן רבים, ויש להתייחס בפירוט לכל אחת משלוש האפשרויות הנותרות ולדון ביוצאי הדופן הקשורים אליה).

לדוגמה, המילה "עכברים": ההברה "עכ" היא סגורה ולא מוטעמת, ולכן מקבלת תנועה קטנה – פתח. לעומת זאת, ההברה "ב" היא אומנם לא מוטעמת, אבל פתוחה – ולכן זכאית לתנועה גדולה. ההברה האחרונה, "רים", היא אומנם סגורה אבל מוטעמת, ולכן מקבלת גם היא תנועה גדולה. התוצאה: "עַכְבָּרִים".

מי שגילו את הנוסחה הזאת, ר' יוסף קמחי ובנו ר' דוד קמחי (הרד"ק), ממדקדקי ימי הביניים, עלו על חוקיות מבריקה. אין לי מילים לתאר את ההערכה שלי לגילוי שיטה שמצליחה למצוא חוקיות בחלקים נרחבים כל כך מן הניקוד העברי. עם זאת, יש לזכור שהשיטה הזאת לא נוצרה מעולם כדי לנקד בעזרתה. הקמחיים היו פרשני תנ"ך ולא נקדנים, והשיטה נוצרה כניסיון להבין את הניקוד של העברית המקראית, ממש לא לשם ניקוד טקסטים חדשים. המעבר שנעשה בימינו באוניברסיטאות ובמכללות ללימוד ניקוד בשיטה הזאת – ממש אינו מובן מאליו, והוא כרוך בכמה בעיות לא פשוטות.

הבעייתיות של חוק ניקוד ההברות

ראשית, השיטה הזאת עסקה בניקוד של המקרא. העברית בת ימינו שונה – בעיקר פשוטה יותר, ולכן ייתכן שלצרכינו ניתן לפשט אותה. ניקח למשל את אחד המשקלים השכיחים והיסודיים ביותר בעברית, הסֶגוֹלִיִים, שאליו שייכות למשל מילים כגון "בֶּגֶד", "כֶּתֶם", "שֶׁמֶשׁ" ועוד. משקל זה אינו מתאים לחוק ניקוד ההברות – לפי חוק זה, הניקוד הנכון היה אמור להיות "בֵּגֶד", "כֵּתֶם", "שֵמֶש" – הברה ראשונה בצירה.

המעניין הוא, שבתנ"ך זה עבד! במקרא קיימת צורת הפסק – כלומר צורה ייחודית המופיעה במילים מסוימות בסוף פסוק או לפני הפסקה עיקרית אחרת במשפט, כגון "וּבָא הַשָּׁמֶשׁ". הקמץ מחליף כאן את הסגול, ופתאום הכול מסתדר. אבל צורת ההפסק כמעט אינה קיימת כיום, וכשרוב מניינם ובניינם של הסגוליים מנוקדים בסגול (או בפתח) בהברה הראשונה – מדינת חוק ניקוד ההברות מאבדת נתח עצום מאזרחיה. הביאו בחשבון שמשקלי הסגוליים חולשים על אלפי ואף רבבות צורות בעברית (ובהן גם סיומות מעין-סגוליות, כמו במילה "מִקְלֶדֶת" ובצורת בינוני נקבה כגון "רוֹחֶצֶת"). כל העם הרב הזה אינו מציית לחוק ניקוד ההברות. כמובן, תמיד ניתן להגדיר מקרה מסוים כיוצא דופן. כל מי שעוסק בניקוד העברי חייב להביא בחשבון יוצאי דופן. אבל ככל שמתרבים יוצאי הדופן, השיטה מאבדת מכוחה.

בעיה נוספת היא שחוק ניקוד ההברות אינו מייצג (וגם לא נועד לייצג) מהות. אוהבי העברית בני ימינו משוועים לרובד המהות. יתרה מזו: תוכנות ניקוד כבר מסוגלות לסייע מאוד בחלק הטכני של מלאכת הניקוד, אך המהות, כלומר הסיבה, ההסבר, היא עניין אחר לגמרי. מדוע רק הברה סגורה לא מוטעמת מקבלת תנועה קטנה? ונניח שיש בכך איזה היגיון אינטואיטיבי – מדוע במקרה הקיצוני ההפוך, תנועה גדולה מוטעמת – אנחנו דווקא מוצאים כל כך הרבה יוצאי דופן? (וניזכר בהברה הראשונה של מילים ממשקל הסגוליים שפגשנו זה עתה – כגון ההברה "בֶּ" במילה "בֶּגֶד").

דבר נוסף – חוק ניקוד ההברות מספק "חוויית משתמש" גרועה. הוא אולי מדויק למדי, אבל ממש לא עושה חשק. שימו לב לדרך החתחתים הלוגית שכל מנקד או מנקדת תמימים צריכים לעבור: א – לפרק את המילה להברותיה. ב – לעבור הברה הברה ולקבוע אם מדובר בהברה מוטעמת / לא מוטעמת / סגורה / פתוחה (טכנית זה לא מאוד קשה, אבל זאת משימה שבאופן אישי תמיד הציקה לי והעיקה עליי). כאמור, ישנן ארבע תוצאות אפשריות. ג – הכי מתסכל ומסובך – לסרוק את יוצאי הדופן הספציפיים לסוג ההברה הרלוונטי ולבדוק אם המילה שלפנינו שייכת אליהם. זה כבר דורש מאיתנו להיות מסודרים וסבלניים מאוד. ד – סוף סוף, לקבוע איזו תנועה תופיע בהברה שלפנינו: גדולה או קטנה. ה – להשתמש בעוד מאגר מידע במוח, שזוכר איזו מן התנועות נחשבת גדולה ואיזו קטנה.

ואחרי כל התהליך הזה, מה יש לנו ביד? ניקוד של הברה אחת בודדת. אפילו לא מילה. בהברה הבאה נתחיל את הכול מההתחלה. אוף.

ואחרון חביב – החוק אינו מתייחס כלל לנושא החטפים והשוואים הנעים, שהוא חתיכת תיק בפני עצמו. למשל, במילה "נסיעה", לפי חוק ניקוד ההברות הנ' אמורה להיות מנוקדת בצירה (שכן זוהי הברה פתוחה שאינה מוטעמת), ולא היא. יש שם בכלל שווא. חוק ניקוד ההברות מתעלם לחלוטין מן השוואים הנעים ומן החטפים. הוא אינו עוסק אלא בתנועות, מפני שמטרתו מאז ומתמיד הייתה רק להבין. לא לנקד. ההיגיון של השוואים הנעים והחטפים הוא אחר ועומד בפני עצמו – והדבר ממחיש שוב עד כמה הטריטוריה של חוק ניקוד ההברות מצומצמת.

אז מה כן?

בפועל, אנשים שמנקדים היום אינם נעזרים כמעט בחוק ניקוד ההברות. שאלו כל נקדן ונקדנית שאתם מכירים – הם עובדים בדרך אינטואיטיבית. הם פשוט יודעים. הם יודעים שהמילה "נעל" מנוקדת בשני פתחים, כי הם מכירים את התבנית הזאת: נַעַל, מַחַט, פַּעַר, סַהַר. לא תמיד יידעו הנקדנים לנקוב בשמה הדקדוקי של התבנית, אבל הם פשוט התרגלו אליה. הנקדנים מכירים עשרות משקלים באופן אישי ופשוט זוכרים איך מנקדים כל אחד בפני עצמו. הם מכירים את בנייני הפועל ואת הדגשים החזקים שבהם, זוכרים באילו תבניות מככבים שוואים נעים, וברגע שהם מזהים הטעמה מלעילית במילה, הם יודעים לנקד את כולה בבת אחת.

השיטה הזאת גם היא אינה נקנית בקלות. מקורה בהרבה תרגול ושימת לב. אבל כדי ליישם אותה, אין צורך לעבור את ייסורי חוק ניקוד ההברות. כן יש צורך במבט על כל תבניות העברית ממעוף הציפור, מבט שמסביר באופן כללי את קווי המתאר של הניקוד העברי של העברית בת ימינו ותואם לאוצר המילים המקובל כיום ולהגייה הרווחת אצלנו.

בשנים האחרונות "ישבתי חזק" על נושא הניקוד. ניגשתי לעניין מכיוון שונה – סטטיסטי. במשך שעות ניתחתי מאגר של רוב מוחלט של הערכים המילוניים בעברית, ובחנתי סוגי חוקיות שונים. בסופו של דבר הפקתי מכל זה שיטה שבחלקה נסמכת על חוק ניקוד ההברות, אבל בגישה אחרת, כיפית יותר, הוליסטית יותר ועם פחות דקדוק בפרטים הזעירים (אותם פשוט הגדרתי כיוצאי דופן) ועם התמקדות בתמונה הגדולה ובהיגיון הפנימי שלה. לשיטה קראתי "קוד הניקוד" וניתן לקרוא עליה עוד באתר שלי, מילימילים. באופן כללי, השיטה מבקשת להתייחס למילים כיחידות שלמות ולא כקובץ של הברות. למילים עצמן ניתן להתייחס, כך גיליתי, כשופר ההולך ומתרחב: סוף המילה הוא "מרכז העניינים", מוקד תשומת הלב, ושם – סטטיסטית – רווחות תנועות גדולות. לעומת זאת, שאר המילה הוא בית הגידול העיקרי לתנועות קטנות (בתנאים מסוימים), שלא לדבר על ההברה הראשונה במילים ארוכות, בעיקר נטויות, שם נצפה שיעור גבוה מחצאי התנועות.

זה גם הגיוני: בעברית ההטעמה היא בדרך כלל בסוף המילה, ובמקום שבו נמצאת ההטעמה נמצאת תשומת הלב של הדובר, ולפיכך גם תנועה גדולה. ככל שההברה רחוקה יותר מן ההטעמה היא מצומצמת יותר, ממש כפי שביום קר האברים הראשונים לאבד את זרימת הדם הם האברים הפריפריאליים כמו אצבעות הידיים והרגליים (יוצא דופן בולט כאן הוא תנועת a מוטעמת בפעלים, שמנוקדת על פי רוב בפתח, כמו ב"שִׂחַקְתִּי" או "מִתְנוֹעַעַת", אבל התמונה הגדולה היא חד-משמעית).

העיקרון הזה מוכר לכל מי שלמד ניקוד מחוק יסודי אחר – חוק החיטוף, שמסביר את היווצרותם של השווא הנע ושל החטפים למיניהם. אני מבקש לאמץ את ההסתכלות של חוק החיטוף גם למערך התנועות הגדולות והקטנות.

ברשותכם, נחפור עוד מעט בנושא, רק כדי להמחיש כמה הרמוניה יש בניקוד שלנו. היכן העיקרון הזה אינו פועל, לכאורה, באופן בוטה? במיודעינו הסגוליים, שמסתיימים באופן עקבי בתנועות קטנות. אבל היא הנותנת, שימו לב: משקלי הסגוליים הלוא מוטעמים במלעיל. זה בדיוק מה שמאפיין אותם, שההטעמה בהם אינה בתנועה האחרונה. למעשה, אם נגדיר את שתי ההברות יחד כסוף מילה (כלומר – סוף המילה מתחיל מההטעמה), נוכל לנסח כלל חדש ואינטואיטיבי: סוף המילה מקבל תנועה גדולה או את שווה הערך לה – שתי תנועות קטנות. זה נשמע אומנם כמו פעלול מתמטי ותו לא, אבל האמת ההיסטורית קרובה לכך למדי. הסגוליים הם ביסודם משקלים חד-הברתיים (כֶּלֶב הוא כַּלְבְּ) שבסופם רצף עיצורים. התנועה שבהם היא קטנה מפני שאחריה צמד עיצורים שחוסם אותה. העברית אומנם ריככה את צמד העיצורים הזה לתנועה נוספת, אבל לא במידה כזאת שתהיה זו תנועה גדולה. בסופו של דבר, לא מופרך לצייר זאת כאילו משאבי ההגייה בסוף המילה מוגבלים, וכששתי הברות חולקות בהם, כל אחת מהן מצטמצמת.

זהו סוג החשיבה שאני מבקש לאמץ: מבט הוליסטי על ניקוד המילים השלמות. זוהי עבודה שלמיטב ידיעתי טרם עשו כמותה לפניי, אבל איני חושב שהיא צריכה להיות האחרונה. ברגע שנבין שלחוק ניקוד ההברות אין מונופול על הניקוד העברי בן ימינו, ייתכן שיקומו אנשים נוספים שיפתחו שיטות משלהם, אפילו טובות יותר. אני בטוח שפתיחת השוק הזה לכוחות יצירתיים וחדשים תכניס עוד אנשים רבים למעגל הנקדנים.

השנה לימדתי זו השנה השנייה בתוכנית לימודי התרגום של מכללת לוינסקי, תחת הכותרת "סגנון עברי בתרגום". בשנה שעברה עסקנו בשאלה כיצד ליצור טקסט עברי שישקף היטב את טקסט המקור, אך גם יישמע טבעי בעברית. השנה ביקשה רכזת הקורס, ד"ר נעה ליבמן, שאשוחח עם הסטודנטים והסטודנטיות גם על שפה תקנית ותיקוני לשון.

ברגע הראשון היססתי. כדי ליצור טקסט מתורגם שיהיה עברי, טבעי ובהיר, עלינו להיעזר ב"אוזן" הפנימית שלנו ולבדוק אם מה שכתבנו נשמע לנו כמו דבר-מה שמישהו היה אומר, או כותב, אילו דיבר או כתב עברית מלכתחילה. שפה תקנית היא עניין אחר לגמרי, כמעט הפוך: לא "מה הייתם אומרים בעברית במצב כזה", אלא "מה נכתוב שיבטא את הרעיון המבוקש וגם יתאים למספר גדול למדי של כללים, מקצתם נרחבים ומקיפים ומקצתם נקודתיים מאוד, הקובעים מהי עברית נכונה". הכללים האלה הם אמנם לחם חוקי כעורכת, אבל המעבר מ"טבעי" ל"תקני" נראה לי קצת חד.

אך אז הבנתי שהמעבר החד הזה הוא הזדמנות פז לשוחח עם הסטודנטיות והסטודנטים על ההתנגשות הזאת בדיוק: על ההבדל בין שפה שנשמעת טבעית (מפי דוברים שונים ובמצבים שונים) לבין שפה תקנית, היכן נבחר בכל אחת מהן ומתי ננסה לאזן ביניהן בזהירות כדי להגיע לתוצאה שהיא, ככל האפשר, גם וגם. וכך עשינו.

בחרתי לנו כאן טעימות קטנטנות, על קצה המזלג, מהמפגשים האלה, בתקווה שתיהנו מהן לא פחות ממני וגם (ככל הנראה) מהסטודנטיות והסטודנטים לתרגום המקסימים של לוינסקי.

מה נאמר במקור? ואיך נאמר את זה בעברית?

אם אתם קוראים ספר מתורגם מאנגלית וכתוב בו "המדריך בסיור הרים את ידו וגרם לקבוצה לעצור", מה לדעתכם נאמר במקור? רובנו, כמו הסטודנטים במפגש, נבין מיד שנאמר בו "made the group stop". קל לנו לנחש זאת משום שהתרגום כאן הוא מילולי מאוד, צמוד מאוד למקור, והתוצאה היא ניסוח לא טבעי, כלומר משפט שאנו, כדוברי עברית, לא היינו אומרים כדי לתאר את האירוע הזה. מה כן היינו אומרים, או כותבים? כנראה "עצר את הקבוצה", או אולי "הורה לקבוצה לעצור".

הגיף שלפניכם, המבוסס על המצגת, משחזר את מהלך המחשבה הזה, כמו גם את תהליך העבודה בכיתה. התרגיל הזה מאמן אותנו להבחין בין תרגום מילולי וצמוד למקור לבין ניסוח טבעי, שאנו כדוברי עברית היינו בוחרים בו כדי לבטא רעיון מסוים.

שפה תקנית – מה מקומה בחיינו ומי מעצבים אותה?

מהי שפה תקנית? כולנו מכירים, במידה זו או אחרת, כללים שונים של עברית תקנית. למשל, כולנו מכירים את הדרישה להתאם במין בין שם עצם למספר המציין אותו ("שלוש ג'ירפות"). ולעומת זאת יש גם תיקוני לשון שמעטים מכירים אותם או מקפידים עליהם – דוגמת ההימנעות מ"בגלל ש-" ושימוש ב"בגלל" רק בצירוף עם שמות עצם, כגון "בגלל הקור". כאן מעניין להבחין כי הגורמים והגופים המעצבים את העברית התקנית – ובהם מילונים ומחבריהם, מתקני לשון, עורכות ועורכים בהוצאות ספרים ובעיתונים וכמובן האקדמיה ללשון העברית – אינם מסכימים תמיד אלה עם אלה, והאקדמיה ללשון, בניגוד לדימויה, אינה בהכרח המחמירה ביותר. למשל, היא אינה פוסלת את "בגלל ש-", כשם שלא פסקה "בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח".

שפה תקנית היא אפוא שפה המצייתת לכללים האלה, או לרובם. זאת אף שרבים מהם, כמו ההימנעות מ"בגלל ש-", אינם מוכרים לרבים מדוברי העברית, ועלולים אף לאלץ אותנו לוותר על ניסוחים נעימים לאוזן ולבחור חלופות מסורבלות יותר (למשל: הצירוף "נשות ואנשי הספר" איננו נחשב תקני, כיוון שהוא מורכב משני נסמכים לאותו סומך. אתם מוזמנים לנסות למצוא לו חלופה אלגנטית…). חשוב להבחין גם, כי "שפה תקנית" אינה שקולה ל"שפה עשירה" או אפילו ל"שפה יפה".

לאנשים שונים יש תחושות ודעות שונות באשר למקומה של שפה תקנית בחיינו. יש הסבורים שראוי לדבר תמיד עברית נכונה, או "נכונה", ככל האפשר; אחרים גורסים ששפה היא ביטוי טבעי של מחשבותינו ורעיונותינו, ואין טעם לנסות למשטר אותה ולהתאימה לתקן כלשהו.

בספרות, כמו בחיים, שפה תקנית ושפה לא-תקנית יכולות לשמש אותנו ממש זו לצד זו. נסתכל למשל בקטע הזה מתוך "גינת בר" של מאיר שלו, שבו שלו מגלה שגינתו הפכה ללוקיישן לצילומי חתן-כלה:

דבריהם של האורחים הלא-קרואים כתובים בשפה לא-תקנית באופן מובהק – למשל "שתי בנים" – המשמשת את המחבר כדי לאפיין את דמויותיהם של הפולשים לגינתו. כולנו נוכל בוודאי לחשוב גם על יצירות הכתובות בשלמותן בשפה הרחוקה מלהיות תקנית, משום שהדמות המתבטאת בשפה כזו אינה דמות משנה אלא המסַפֵּר. ולעומת זאת, בספר עיון או במאמר, נרצה בוודאי להגיע לסגנון המשלב בהירות ורהיטות עם שפה תקנית.

אני סבורה אפוא ששפה תקנית דומה ללבוש פורמלי או לעריכת שולחן רשמית: יש נסיבות שבהן נצפה לכך וניהנה מכך, או לפחות, נסיבות שבהן יצפו לכך מאיתנו, ונסיבות אחרות שבהן יש מקום לסגנון חופשי יותר. יש מקום בחיינו לשני סכינים ושלושה מזלגות, וגם לרוטב שוקולד ישר מהסיר. "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ", גם לשפה תקנית וגם לשפה לא-תקנית.

•

הסטודנטיות והסטודנטים בתוכנית התרגום של מכללת לוינסקי התגלו כקבוצה נפלאה לדיון בסוגיות האלו, שאלו שאלות מצוינות והעשירו את השיחה ברעיונות משלהם ובדוגמאות משפות נוספות. אני מקווה לשוב ולפגוש אותם בהמשך דרכם המקצועית, כמתרגמות ומתרגמים מן השורה.

שמתם לב שלעיתים אנחנו אומרים "כרטיסים" ו"מפתחות" גם אם בעצם מדובר במפתח אחד או בכרטיס אחד?

בני, למשל, מבקש שנקנה לו "כרטיסים להופעה" (או למשחק) גם אם אלה מקומות לא מסומנים ובעצם אנחנו, כמו שאר ההורים, קונים רק כרטיס אחד. גם המפתחות של הילדה הם "מפתחות" אף שלמעשה יש שם מחזיק-מפתחות-טיילור-סוויפט ומפתח של הבית, כיוון שהיא אינה מטופלת עדיין במפתח למשרד, מפתח למכונית ועוד כמה שמי יודע מה הם פותחים. נזכרתי בזה כשקראתי ספר שבו הגיבורה מגיעה לניו-יורק לערב אחד וקונה לעצמה בלבד "כרטיסים לאופרה".

מדוע זה כך? והאם יש עוד מילים שמתנהגות כך?

ובכן, מילה שאולי התחולל בה תהליך דומה, ובאופן מובהק בהרבה, היא "חדשות". המילה "חדשות", במובן "ידיעות על מה שקורה עכשיו בארץ או בעולם", מופיעה בדרך כלל בצורת רבים, גם אם מדובר למעשה על ידיעה אחת – למשל "לביידן יש חדשות רעות לענקיות של כלכלת החלטורה".

במקרה זה, אין ספק שצורת הרבים "חדשות" נמצאת בשימוש הרבה יותר מצורת היחיד "חדשה" – במובן ידיעה חדשה – גם הודות לצירופים כמו "תוכנית חדשות", "מבזק חדשות" וכיוצא באלה, ואולי גם בעקבות המילה האנגלית news.

דוגמה דומה אחרת היא "(יש לנו) תוכניות", כגון "לא נוכל לבוא מחר, כבר יש לנו תוכניות". בדרך כלל, מדובר למעשה בתוכנית אחת – למשל, לא נוכל לבוא אליכם לארוחת ערב כי אנחנו הולכים לסרט. כך אנחנו גם עושים "סידורים", אף אם בפועל מדובר ב"סידור" אחד (כגון דואר או בנק), ועשויים לומר שיש לנו "אורחים" אף אם נמצא אצלנו בעצם רק אורח אחד.

המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא, כנראה, שמספר הפריטים בפועל אינו חשוב ואולי אינו ידוע. בתי אולי הוסיפה למחזיק המפתחות שלה גם מפתח ללוקר בבית הספר, ואולי לא נוכל לבוא מחר כי נלך גם לסרט וגם לשתות משהו אחר כך, אבל לצורך העניין, אין לזה חשיבות. אני רוצה לוודא שצרור המפתחות שלה איתה והיא תוכל להיכנס הביתה כשתגיע, ולא חשוב לי אם יש בצרור שלה מפתח אחד או יותר; ולמי שהזמינו אותנו לארוחת ערב מחר לא אכפת כמה דברים אחרים נעשה, אלא רק שלא נוכל להגיע. לכן, בהקשרים כאלה, ההבחנה בין "מפתח" ו"מפתחות", "סידור" ו"סידורים", "תוכנית" ו"תוכניות", אינה חשובה, ואפשר להתעלם ממנה ולהשתמש באופן גורף בצורת הרבים. זאת בניגוד להקשרים שבהם למספר יש חשיבות, כגון "יש לך מפתח למשרד של רונה?" או "מוכרת כרטיס אחד להופעה של 'החצר האחורית' מחר".

ייתכן אפילו שבהקשרים מסוימים, לצורת הרבים הזאת יש ערך מעצם הכלליות והסתמיות שלה: לא זו בלבד שאיננו מנסים לדייק, אלא להפך, אנחנו בוחרים ניסוח המוסר מינימום מידע ואיננו מזמין דיון נוסף (וניזכר ב"עקרון הכמות" של הבלשן פול גרַייס: "אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות"). האמירה "יש לנו אורחים", למשל, מבהירה ביעילות למה אנחנו עסוקים ולא יכולים להאריך בשיחה, ואילו "יש לנו אורח", הספציפית יותר, עשויה לסקרן ולהתפרש כהזמנה לשאול במי מדובר.

•

והאם נוכל לחשוב על עוד קבוצת מילים שבהן צורת הרבים יכולה לציין דבר אחד ויחיד? כן: המילים "אלוהים", "בעלים" ו"אדוניו" (בנסמך) מציינות או יכולות לציין ישות יחידה, ואנו אפילו משתמשים בהן יחד עם פעלים בלשון יחיד: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו" (שופטים יט יב), "הבעלים של הדירה מסרב לתקן את הדוד". במילים אלה צורת הרבים נובעת כנראה מסיבה אחרת – בחירה בלשון כבוד כדי לציין דמויות חשובות. על קבוצת המילים הזאת כתבתי בפרק "בְּעָלָה של חתולה" בספרי מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, הרהרו איתי ותרמו דוגמאות, ובייחוד לראובן נוה, תומר גלעד, אורלי יעקובי, קטיה בנוביץ', שירי צוק, מיכל שטיינר, תמר עילם-גינדין ומאיר עוזיאל.

הפינה שהגשתי היום ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע הוקדשה למיה ולמילים שהיא אינה סובלת, כמו "העצמה" ו"הנגשה" (למשל של ספרות).

גם לדמויות ספרותיות יש לעיתים מילים שהן לא סובלות או להפך, מילים שאהובות עליהן במיוחד. כמו דברים אחרים שדמות ספרותית אוהבת או לא אוהבת, וכמו מאפיינים לשוניים אחרים של דמות – המילים שהיא עצמה בוחרת להשתמש בהן, מה גובה השפה שלה, אם היא זהירה בדבריה או בוטה, כמה היא מדברת וכן הלאה וכן הלאה – גם מילה שהדמות אוהבת או לא אוהבת היא כלי מצוין לאפיון של הדמות, ונראה כמה דוגמאות (ואת הפינה המוקלטת, עם מיה ויובל שתמיד משדרגים, אפשר לשמוע כאן, דקה 38:00).

מטינאייג'רים נודניקים למערכות יחסים לא ברורות

נפתח בספר המלבב "תחנת האטום" (1948) של הסופר האיסלנדי הלדור לַכְּסְנֶס, חתן פרס נובל לספרות. גיבורת הספר היא בת כפר בשם אוגלה המתחילה לעבוד כמנהלת משק הבית של משפחה עשירה, הכוללת בת יפהפייה ומפונקת. בבוקר הראשון שלה בעבודתה החדשה, אוגלה מביאה לבת קפה למיטה, מברכת אותה ב"בוקר טוב" וזוכה בתגובה דרמטית משהו: הנערה מצהירה ש"בוקר טוב" הן המילים "המתועבות והגועליות והנרגזות ביותר ששמעתי בכל ימי חיי" ודורשת שאוגלה לא תאמר לה כך יותר לעולם. למחרת, כשאוגלה נכנסת בשתיקה, הנערה מכריזה שהיא משתוקקת שאוגלה תאמר לה "בוקר טוב". בקיצור, החיבה וחוסר החיבה למילים "בוקר טוב" משרטטות בזריזות דיוקן של מתבגרת פריבילגית ודרמטית (תרגום גֶ'נטילה ברוידא, עם עובד):

עוד מתבגר טרחן אנו פוגשים בהתפסן בשדה השיפון של ג'יי די סלינג'ר. גיבור הספר הוא כזכור הולדן קולפילד בן ה-17, ובמפגש המתרחש די בתחילת הספר, אחד ממוריו אומר לו שהוריו הם "grand people". הולדן מוצא שהמילה grand, כמו דברים אחרים רבים מספור, היא phony, מזויפת. או בתרגום דניאל דורון ואברהם יבין:

"נפלאים. זאת היא מלה שאני באמת שונא. איזה מלה מזויפת. כל פעם שאני שומע אותה, אני רוצה להקיא."

הסלידה הזאת מן המילה grand, ולא במקרה – דווקא כשהיא מופנית כלפי הוריו, תורמת לאפיון של הולדן קולפילד כבן נוער מנוכר הסולד מהדור המבוגר ומהערכים שלו, או במילים אחרות, כטינאייג'ר קצת נודניק.

עדיין בעניין ההורים, גיבור "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן-פיליפ בלונדל מתעב את המילה "לפחות", החביבה על אמו. נשמע אותו בתרגומה של רמה איילון:

בספר "רצח לפי הספר" של הסופר האנגלי אנתוני הורוביץ, הגיבורה, עורכת ספרות במקצועה, מהרהרת על החבר שלה: "בעצם אני שונאת את המילה הזאת. חבר. במיוחד כשהיא משמשת כדי לתאר גבר בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים. הצרה היא שהשפה האנגלית לא מציעה יותר מדי חלופות. אנדריאס לא היה בן הזוג שלי. לא התראינו באופן מספיק סדיר בשביל זה. המאהב שלי? החצי השני שלי? שניהם עושים לי צמרמורת, כל אחד מסיבה אחרת." ההרהור על המילה "חבר" משרת כמה מטרות: הוא מאפיין את דמותה של הגיבורה, עורכת בעלת רגישות לשפה; והוא רומז לנו שלגיבורה יש קושי להגדיר את היחסים שלה עם הגבר שבחייה, וסימני השאלה בעניין הזה אכן ממלאים תפקיד מרכזי בספר.

וביצירה שונה לגמרי, שיר הילדים "אַל" של מרים ילן-שטקליס הנהדרת, הילד גיבור השיר סולד מהמילה "אַל":

הַמִּלָּה הַזֹּאת הִיא אַל,
לֹא תַּרְגִּישׁ בָּהּ כְּלָל וּכְלָל –
הִיא רָעָה מִן הָרָעוֹת,
הִיא גְּרוּעָה בֵּין הַגְּרוּעוֹת! …

אַל תִּשְׁאַל יוֹתֵר מִדַּי,
אֵין עַכְשָׁו לְאַבָּא פְּנַאי!
אַל תָּרוּץ אֶל הַבְּאֵר!
אַל תִּקְפֹּץ מֵעַל גָּדֵר!
אַל תַּכֶּה אֶת אֲחוֹתְךָ –
הִיא קְטַנָּה, קְטַנָּה מִמְּךָ!
אַל, וְאַל, וְאַל, וְאַל!
מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?

צלילים ורכיבים דקדוקיים אהובים

המילים שפגשנו עד כה אהובות או שנואות בגלל תוכנן, אך למילים יש כידוע גם תכונות אחרות. ב"תמיד בזמן" של חגית פולק, סבתא צרפתייה מתלוננת על צליליהן העצובים של המילים בעברית, מלבד אחת, המילה המתנגנת והצוהלת "אומללה":

ש"י עגנון, בסיפור "בדמי ימיה", מעניק לגיבורה תרצה מילה אהובה קצרה מאוד – מילית, הלא היא וי"ו החיבור. תרצה מתייתמת מאמהּ ואביה שוקע באבלו, עד שהיא חשה כי "שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". כל גילוי, אמיתי או מדומה, של תשומת לב מצידו משמח את לבה. למשל, כאשר הוא מתחיל את דבריו אליה בווי"ו החיבור, היא מרגישה שחשב עליה גם כאשר שתק:

"בעשר שעות יקום אבי, יחליק שערותי ויאמר ועתה שכבי נא תרצה. מה אהבתי ו"ו החיבור, תמיד שמחתי עליה. כאילו כל אשר אמר אלי אבי המשך מהרהורי לבו הוא. לאמור בלבו דיבר עמי תחילה ועתה פה אל פה." (ההדגשה שלי.)

דויד גרוסמן, ב"ספר הדקדוק הפנימי", מעניק לגיבורו אהרון קליינפלד מילה אהובה מיוחדת – למעשה רכיב דקדוקי אהוב, הסיומת -ing באנגלית, המציינת פעולה מתמשכת:

"אהרון דווקא התלהב מהפאטנט הזה שאין בעברית: אַיי אֶם גוֹאִינג, אָיי אֶם סְלִיפִּינְג … ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה־ארוכה, כמעט אינסופית, שמרגע שהתחלת בה, אתה שקוע בה בריכוז ובהתמסרות גמורים, ואתה לגמרי לבד בה: גַ'א- – -מְפִּינג, כאילו נסגרת לך בתוך בועת זכוכית חתומה, ואלה שבחוץ עלולים לחשוב בטעות: היי, הוא איז רק ג׳אמפינג! אבל בפנים, בתוך הבועה החתומה, קורים דברים, המון דברים קורים שם בזמן הזה … ובחוץ אנשים מסתכלים, מתדפקים על בועת הזכוכית, מתפלאים מה קורה אתו שם בפנים … וכשאהרון יהיה כזה, מגודל כמותם, הוא ילחש לעצמו לפחות פעם אחת ביום, איי אם גו- – -אינג; איי אם פלי- – -ינג; איי אם אהרונינג; וככה יזכיר לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי מתחת לכל הדברים הכלליים האלה." לאורך הספר אהרון "נֶעלָמִינְג" ו"חולמינג" ו"חושבינג" ואפילו "טהורינג". ה-ing הזה הוא, בלשונו של גרוסמן, סממן של ה"דקדוק הפנימי ביותר" של הגיבור שלו.

ולבסוף, בספר "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, הילדה נעמי אוהבת מילים, ויותר מכולן דווקא את המקף – אולי משום שנעמי רוצה לחבר בין דברים, כפי שעושה המקף, שמחבר מילים ש"צריך לחבר יחד … כמו אבא-אמא"; ואולי משום שכמו נעמי עצמה, שאינה מדברת, גם המקף "אין לו צליל ששומעים. הוא אילם".

•

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, תרמו דוגמאות של מילים האהובות או שנואות על דמויות ספרותיות ושלחו לי מקורות. תודה מיוחדת לוויקטור מקברייד, חגית ינאי, חגית מרמלשטיין, ירדי גיל, אלה וייסברג, ירין כץ, צאלה בירנבאום, ניב קורח ויפתח בריל.