בשיחה עם עמיתה על טקסט מסוים שערכה, ניסחתי במילים תובנה שאני עובדת לפיה; וכיוון שהתובנה הזאת מצאה חן בעיני שתינו, הנה היא גם כאן.

ביחסים בין עורכים לכותבים כבר עסקתי בעבר, בפרק "למי יש (עט) יותר גדול?" בספרי מוציאה לשון. כתבתי שם על השאלה ששואלים אותי לפעמים: אם יש מחלוקת, מי קובע – הכותב או העורך?

התשובה, בעיניי, היא שאם העורכת מקצועית וקשובה, הן לכותב או לכותבת והן לטקסט שלהם, לא מתעוררת בעיה. השאלה "מי קובע" נשארת תיאורטית, ובפועל מתקיימים דיון ושינוי עד לתוצאה הטובה ביותר.

יפה – וכאן אנו מגיעים לתובנה הנזכרת. אם אחד משינויי העריכה שהצעתי אינו נראה בעיני הכותב או הכותבת, והם מעדיפים את הנוסח המקורי שלהם, לרוב הדרך הנכונה אינה לבחור בין השניים. אם בחרתי לשנות את הנוסח המקורי, הוא כנראה היה טעון שיפור; ואם הכותב לא היה שבע רצון מהנוסח שהצעתי, כנראה גם הוא לא היה אידיאלי. זוהי הזדמנות להתבונן בשתי האפשרויות, לזהות את החולשות של שתיהן וליצור ניסוח טוב ומוצלח יותר.

ואדגים. לאחרונה ערכתי כתבה על קורות חייה של מדענית טרנסג'נדרית. בצעירותה, כאשר עדיין חייתה כגבר, באה המדענית בברית הנישואין עם אישה, ולזוג נולדו שתי ילדות. בהמשך החליטה המדענית לממש את רצונה לחיות כאישה, ושטחה את מצוקתה ואת תוכניתה בפני בת זוגה ואם בנותיה.

במשפט שסיפר על השיחה הזאת בנוסח המקורי של הכתבה, כינה הכותב את בת הזוג בשם "האישה שהיא [המדענית] הייתה נשואה לה באותו זמן". הניסוח הזה היה בעיניי מבלבל מעט (משום שעד לנקודה זו לא דובר על שום אדם אחר שהמדענית הייתה נשואה לו) וגם טכני מדי, כאשר מדובר בזוג נשוי שחי יחד כבר אי-אלו שנים ומגדל יחד את ילדיו. שיניתי אפוא את "האישה שהיא הייתה נשואה לה" ל"בת זוגה". אך הכותב השיב ש"בת זוג" יכול לציין גם "חברה", והוא רצה לשוב ולהדגיש כאן שמדובר בפירוש בזוג נשוי.

שני השיקולים – ניסוח פשוט וברור ומונח המציין בפירוש בני זוג נשואים – חשובים וראויים. לכן לא ניסיתי לבחור בין שתי האפשרויות – הניסוח המקורי של הכותב וההצעה שלי – אלא למצוא שלישית, טובה יותר. לכאורה, קיימת כאן האפשרות "אִשְׁתָּהּ", שזכתה אפילו באישורה של האקדמיה ללשון העברית. אך בניגוד ל"בעלוֹ", הרווח למדי, "אשתָהּ" להתרשמותי אינה שכיחה ואינה בחירה פשוטה ושקופה. חשבתי אפוא על "רעייתה" ("המדענית פנתה לרעייתה ושטחה בפניה את מצוקתה ואת תוכניותיה"). האפשרות הזאת הייתה טובה גם בעיניי וגם בעיני הכותב, ובחרנו בה.

שנצליח תמיד למצוא יחד את הדרך הטובה ביותר.

אתמול שבתי מטיול נפלא באיטליה – פירנצה, פארמה, רומא – והבאתי איתי, מלבד בגדים יפים ואוכל טעים, גם כמה מציאות לשוניות. אז בואו נפרוק את המזוודה.

פורטוס הליקופטרורום לוותיקן יש מנחת מסוקים משלו, ומכיוון שכל השילוט בוותיקן חייב להיות בלטינית, הוענק לו השם הנאה Portus helicopterorum Civitatis Vaticanae ("נמל המסוקים של עיר הוותיקן").

אל"ף את הטיול הזה עשיתי עם בני הלל, שדובר וקורא מעט איטלקית. לכן בילינו לא מעט בחנויות ספרים, מרשימות ואף מעוררות קנאה בגודלן, ביפי הכריכות ובשפע העצום של ספרים שבהן – מקור, תרגום, אזורים נרחבים של קומיקס, סדרות של ספרי הגות ופילוסופיה, ספרים על קבוצות כדורגל… באחת החנויות הבחין הלל בקבוצת ספרים של הוצאת "אלף" (aleph), הנה:

הסתקרנתי ומצאתי שזוהי הוצאת ספרים הודית הפועלת מניו-דלהי ומוציאה לאור ספרי איכות במגוון תחומים. הסופר דוד דוידר, ממייסדי ההוצאה, מסביר שמקור השם הוא הסיפור "אָלֶף" של בורחס, שבו "אלף היא נקודה במרחב שכוללת את כל הנקודות האחרות" (בסיפורו של בורחס, הנקודה הזאת נמצאת מתחת למדרגות בדירה בבואנוס איירס). בורחס, מצידו, כינה את נקודת האינסוף הזאת "אלף" בעקבות המתמטיקאי גיאורג קנטור, שהשתמש באות אל"ף בדיונו בעוצמות שונות של אינסוף.

ואם נחזור למו"ל המייסד של אל"ף – למרות האל"ף, ואף ששמו דוד ושם אחותו רות, דוידר הוא בנו של מגדל תה ממדינת קראלה שבהודו, ואם יש לו קשר יהודי, לא הצלחתי למצוא אותו.

עוגן בקטקומבות בסיור בקטקומבות סן קליסטו ברומא (מרשימות מאוד, ועדיין לא כמו הנוף הירוק והיפהפה שמעליהן) הראה המדריך את הסמלים הנוצריים השונים שחרותים בסלע ברחבי קומפלקס הקבורה העצום הזה. אחד הסמלים האלה הוא העוגן, שמסמל את התקווה. כאן נזקפו אוזניי. בסדרת הספרים "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן מופיע "מצפן זהוב" – מכשיר בשם אלתיומטר, הפועל באמצעות סמלים מצוירים שהתודעה האנושית עוקבת אחר סדרת המשמעויות של כל אחד מהם; כפי שכתבתי כאן, המכשיר הזה הוא מטאפורה נהדרת לשימוש בשפה. אחד הסמלים המצוירים על פני האלתיומטר הוא העוגן, שמשמעותו הראשונה היא תקווה, "כי התקווה מחזיקה אותך כמו עוגן כדי שלא תוותר" (גם זה נאמר בציטוט שהבאתי בפוסט ההוא!). כעת חיפשתי ומצאתי שדימוי התקווה לעוגן מופיע בברית החדשה, ב"איגרת אל העברים" פרק 6 – באחד התרגומים, "תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ". כלומר, פולמן בחר במשמעות נוצרית קיימת למכשיר הדמיוני שלו – בחירה הולמת, כמובן, כיוון ש"חומריו האפלים" היא יצירה שהנצרות נוכחת בה מאוד.

בקטקומבות אסור לצלם, אבל הנה פיסת מרץ' מחנות האתר:

החזרה מהמתים בתקופה שלפני הנסיעה נצפתה בביתנו הסדרה Titans מבית DC. בעולמות הקומיקס באופן כללי, המוות, בלשונו של בן זוגי, הוא תופעה די זמנית, אבל בסדרה הזאת מתרחשת חזרה אינטנסיבית במיוחד של דמויות מהמתים, בשלל שיטות ודרכים. תחת הרושם הזה התבוננתי בשלל הציורים בנושאים נוצריים ברחבי איטליה, ובפרט אלה המתארים את התחייה, כלומר חזרתו של ישו לחיים שלושה ימים לאחר צליבתו. ואז חשבתי – האם ייתכן שהחזרה של דמויות מהמתים בעולמות הקומיקס אינה רק טריק עלילתי זול במקצת, או דרך של היוצרים והמותג לא לוותר על דמויות אהובות, אלא היא מושפעת מדת שהמיתוס המכונן שלה כולל מוות וחזרה לחיים? כמובן, יש להביא בחשבון שבתחום הקומיקס יש יוצרים יהודים רבים, ואחד היוצרים של Titans, ספציפית, הוא עקיבא גולדסמן, ועדיין.

מזל טוב לנו – השבוע עלתה פינה חדשה שלי על לשון בספרות ב"מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי המקסימים ברדיו כאן תרבות. הפינה נקראת "מוציאה לשון", בהתאמה לספר, ותתקיים בימי שני מדי שבועיים.

בקישור הזה תוכלו לשמוע את הופעת הבכורה של הפינה (החל מדקה 28), ועוד דברים מרתקים כגון מה זה NFT, כלומר איך יוצרים את "הילת המקור" הידועה של ולטר בנימין כשמדובר בנכסים דיגיטליים. תודה רבה למיה, ליובל ולמפיקה המשובחת תמר בנימין.

מתרגמות ומתרגמים כחלפני כספים

בפינה הפעם עסקנו בפתרונות תרגום שבהם המעבר משפה לשפה שדרג את המקור. מיד נשאלת כמובן השאלה – מה זה שדרוג, או שיפור, של המקור? כיום מקובל שהמטרה של תרגום היא לשקף את המקור באופן נאמן ככל האפשר, במגבלות השפה והתרבות. אם המקור חוזר על עצמו, אם הוא עילג, לא ברור, סקסיסטי – זה, ככלל, מה שצריך להיות גם בתרגום.

אבל תרגום מאבד בהכרח חלק מתכונותיו של המקור. למשל עמימות מגדרית: באנגלית אפשר לכתוב למשל a nurse, או a group of nurses, בלי להבהיר אם מדובר באח או באחות, או באחים או באחיות. או מינוח מקצועי מפורט שקיים בשפת המקור, אבל אינו קיים בשפת היעד – למשל מינוח עשיר בתחום האופנה או הנשק או הימאות, שקיים באנגלית ופחות קיים בעברית. תיאור יפה של ה"אובדן הבלתי נמנע" הזה מצאתי עכשיו בספר "מקצועות של אחרים" של פרימו לוי, בתרגומו של יונתן פיין. פרימו לוי מתאר זאת כך: "אובדן בלתי-נמנע, כמו זה של אדם שהולך לחלפן כספים".

לפיכך, לעיתים נחמד כשהתרגום מצליח גם להוסיף משהו ליצירה, שלא היה בה במקור ובכל זאת הוא נאמן לרוחה ולסגנונה. ליקטתי לנו כמה דוגמאות יפות מסוג זה, והתמקדתי בדוגמאות שבהן המאפיינים של השפה עצמה אחראים לחלק מ"תוספת הערך", לצד כישרונם של המתרגם או המתרגמת.

על חוות החיות, נשרים ועיניים במקומות מפתיעים בגוף

דוגמה ידועה היא התרגום לעברית של משפט מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: "All animals are equal, but some animals are more equal than others". התרגום המקובל לעברית הוא "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". המשפט המקורי אבסורדי מבחינה לשונית, כיוון שאי-אפשר להיות “more equal than others”; בעברית, לעומת זאת, המילה "שווה" כוללת גם את המשמעות של worth, ולכן תרגום פשוט יוצר משפט עברי שאינו אבסורדי אלא להפך, תקין וברור מאוד, וכולל טוויסט ציני במשמעות המילה – מ"שווה" במשמעות "שוויון" ל"שווה" במשמעות "ערך". כמובן, אפשר לטעון שתרגום נאמן היה יוצר משפט אבסורדי גם בעברית, אך קשה להתעלם מתוספת הערך שהשפה העברית יוצרת כאן כמעט מאליה.

דוגמה יפה אחרת הציג בפניי רמי שלהבת, עורך מגזין המדע הבדיוני "בלי פאניקה". רמי פרסם בזמנו סיפור מדע בדיוני הומוריסטי של הסופר צ'רלס קולמן פינלי (Finlay), בתרגום ענבר גרינשטיין. הסיפור מתחיל בכך שהגיבור מחליט לעבור השתלה של עין בישבן, ומבין שזה לא היה צעד נבון. הסיפור עוסק בנקמה, ושמו במקור הוא An Eye for an Eye. זהו כמובן "עין תחת עין" שלנו מהתנ"ך (שמות כא כד). הסופר היה מאושר מאוד לגלות מהן בדיוק המשמעויות של המילה "תחת" בעברית.

שתי דוגמאות אחרות הן שמות של ספרים: Fairy School Drop-out של מרדית באדג'ר הפך בעברית ל"עפה מבית ספר לפיות". בעברית "עפים" מבית הספר ולא "נופלים", וכך התאפשרה ההברקה הזאת של המתרגמת מאירה פירון. והספר The Mark of Athena מסדרת "גיבורי האולימפוס" של ריק ריירדן הפך, בתרגום לעברית של המתרגמת יעל אכמון, ל"אות אתנה", כלומר הרוויח אליטרציה, צלילים חוזרים ערבים לאוזן.

עוד דוגמה היא מתרגום הסיפור "עץ השיער" (The Hair Tree) של מֶרי דה מורגן. מרית בן-ישראל, עכשיו מרית ג"ץ, העניקה לסיפור תרגום שטרם ראה אור ושתוכלו לקרוא בבלוג שלה, "עיר האושר". הדמות שבלב הסיפור היא מלכה שנשר רשע גורם לה לאבד את שערה היפהפה, הידוע בממלכה כולה. המלכה שוקעת בצער ובבושה, וגיבור יוצא לחפש מרפא שיחזיר את השיער האבוד.

הנשר הרשע הוא במקור eagle, עוף ששמו העברי התקני הוא כיום עיט. אך לאורך תולדותיה של העברית, נקרא העוף הזה לסירוגין "עיט" או "נשר", ומרית ג"ץ בחרה כאן במילה "נשר" (כמו בתרגום המקובל של The Eagle has landed בתוכנית החלל האמריקאית – "הנשר נחת", ולא "העיט"). התוצאה היא קשר יפה בין הנשר לבין נשירת השיער.

וכדי להוסיף שמחה, מרי דה מורגן מציינת את גונו המדויק של שערה היפה של המלכה: כמו עלה יבש של עץ אשור, beech. "אשור" בעברית (אך לא באנגלית) דומה מאוד ל"אושר", ושערה של המלכה אכן מסמל ומגלם את אושרה.

עוד דוגמה היא מתרגום של יעל אכמון לספר אחר של ריק ריירדן, "גורלו של אפולו: הנבואה האפלה". האל אפולו סובל מאמנזיה ואינו זוכר את שמו, מלבד העובדה שהוא מתחיל באל"ף.

"'קוראים לי מג,' היא הסבירה לי.

'כן! כן, כמובן. תודה. ואני –'

'אידיוט.'

'המממ. זה באל"ף, נכון, אבל אני לא חושב… אה! זאת היתה בדיחה.'

'ממש לא. אבל קוראים לך אפולו.'"

המעבר לעברית, שבה "אידיוט" מתחיל באותה אות כמו "אפולו", אִפשֵר לאכמון להוסיף את הבדיחה הזאת, שהיא מאוד ברוח הכתיבה של ריירדן. בהחלטה כזו דרושים כמובן זהירות ושיקול דעת, אבל בספר כמו של ריירדן, המשופע בבדיחות ובהתחכמויות מילוליות, נדרש תרגום יצירתי, היודע לתת הברקות משלו כפיצוי על מה שלקחה פעולת התרגום.

ובכיוון ההפוך: השדרוג שלא קרה

ולסיום דוגמה בכיוון ההפוך, כלומר בתרגום מעברית, שדווקא לא קרתה – ובעיניי קצת חבל, אם כי ודאי היו לכך סיבות. ספרו של אשכול נבו "שלוש קומות" נקרא באנגלית The Reasonable Person. ברור מדוע לא תרגמו את השם כ-Three Stories: המשמעות המתבקשת של שם זה היא פשוט "שלושה סיפורים", והמשמעות של "קומות" הייתה הולכת לאיבוד. אך היה אפשר לתרגם אותו כ-A Three-Story Building, בניין של שלוש קומות וגם בניין של שלושה סיפורים, באיות האמריקאי של storey, וכך גם לשמור על שמו המקורי של הספר וגם לשדרג אותו.

•

תודה לעמיתי יונתן אור-סתיו, שהצביע על הדוגמה היפה של "שלוש קומות".

קראו בקול את המילים האלה: "שרך", "שידוד מערכות", "שומה עליכם", "השחיתות פושה במערכת". קראתם? עד שתגיעו לסוף הרשומה, אולי תגלו שהגיתם אחת מהן בצורה לא נכונה, או לפחות לא תקנית. כמו כן תגלו גם חלק מהסיבה לכך, וגם שאתם בחברה טובה.

ימין ושמאל רק שי"ן ושי"ן

כפי שוודאי הבחנתם, בכל המילים המודגשות שלמעלה מופיעה האות שי"ן. איזו שי"ן? או. כידוע לכולנו, האות העברית שי"ן מציינת שני הגאים שונים: האחד, כמו במילה "שיר", מסומן בנקודה קטנה מימין ומעל לאות – שי"ן ימנית (שׁ). האחר, כמו במילה "עשתה", מסומן בנקודה קטנה משמאל ומעל לאות – שי"ן שמאלית (שׂ).

אך הסימון הזה, שנועד להבהיר לנו איזו משתי השי"נין לפנינו ואיך עלינו להגות אותה, מופיע על פי רוב רק בטקסטים מנוקדים – ורוב הטקסטים שאנו קוראים אינם מנוקדים. לפיכך נוצרה תופעה מעניינת: למילים מסוימות יש בפועל שתי הגיות שונות. חלק מהציבור אומר למשל "שָׁרָךְ" וחלקו – "שָׂ‎רָךְ" (בדוגמה זו, ההגייה הנכונה או התקנית היא "שָׁרָךְ"). נזכיר להלן כמה מילים כאלה.

מי ומי במבלבלות

נתחיל באחת המפתיעות ביותר. הפועל "פושה" מציין התרחבות והתפשטות, בעיקר של תופעה שלילית, כמו בדוגמה "השחיתות פושה במערכת". רבים מאוד הוגים את המילה הזאת ב-sh, אבל ההגייה הנכונה, כלומר זו המופיעה במקורות ובמילונים, היא דווקא ב-s. ראו למשל בפסוק הזה, שעוסק בבידוד של חולי צרעת והוא ממש ברוח הקורונה: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר, וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (ויקרא יג ה).

כמה מביניכם ודאי זוכרים את הצמד "שְׂדֵרָה" ו"כֶּבֶשׁ המטוס", המופיע על דפי ספרי הטרי מוציאה לשון. רבים הוגים את המילה "שדרה" ב-sh, אף שהיא קשורה דווקא ל"סדר", ואת "כבש" ב-s, אף שאינו קשור לכבשים אלא דווקא ל"כביש" (ובעניין "כֶּבֶשׁ המטוס", נמצא מי שהשווה והעלה ל"כבס המטוש" – תודה, יפתח בריל).

"שְׁדֵמָה", כלומר שדה או אדמה מעובדת, נכתבת בשי"ן ימנית (sh), אך רבים הוגים אותה דווקא ב-s. ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא היכרות עם הצורה התקנית "שְׂדֵרָה", ויצירת אנלוגיה מוטעית בין שתי המילים.

המילה "שִׂדּוּד", כלומר פירור ופירוק של שכבת הקרקע העליונה לקראת שתילה או זריעה, קשורה כמובן ל"שָׂדֶה" ונהגית בהתאם. אבל ל"שִׁדּוּד מערכות" אין קשר ל"שָׂדֶה" אלא דווקא ל"שׁוֹד". הפועל "לְשׁוֹדֵד" פירושו להחריב ולקחת בכוח ("אׇהֳלִי שֻׁדָּד וְכׇל מֵיתָרַי נִתָּקוּ" – ירמיהו י, כ), ו"שִׁדּוּד מערכות" פירושו שינוי יסודי ומהפכני של פני הדברים.

עוד מילה מבלבלת היא "שָׁרָךְ", שרבים הוגים אותה ב-s, אולי בגלל התמונה המנטלית של עלים ארוכים המשתרכים על הקרקע.

הצירוף "שְׁתוּם עַיִן" מופיע בתנ"ך בפרק אחד, במשמעות עלומה למדי, אך כיום מקובל להשתמש בו במשמעות של "עיוור בעין אחת". הקישור האסוציאטיבי ל"סתום" הוביל כנראה להגיית המילה כאילו היא כתובה בשי"ן שמאלית.

המילה "חֲשׂוּךְ", בצירופים כגון "חֲשׂוּכֵי ילדים" או "מחלה חֲשׂוּכַת מרפא", פירושה "מחוסר" או "נטול". הפועל "לַחְשֹׂךְ" פירושו לעכב, למנוע, כגון בביטויים "לא חָשְׂכָה ממנה דבר" – מילאה את כל משאלותיה – או בספר בראשית, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב, יב). "לַחְשֹׂךְ" קרוב במשמעותו ובמקורו ל"לחסוך", אך הביטויים השכיחים "חשוכי ילדים" ו"חשוך מרפא", הנושאים קונוטציה שלילית, מתקשרים כנראה אסוציאטיבית דווקא ל"חֹשֶׁךְ". האסוציאציה הזאת, המצטרפת כפי שהסברנו לשי"ן הלא-מנוקדת הדו-משמעית, מובילה אנשים רבים להגות "חשוך ילדים" או "חשוכת מרפא" דווקא ב-שׁ (sh).

ונחתום בצמד נחמד של ביטויים הקשורים זה לזה: "בְּשׂוֹם שֶׂכֶל", שפירושו "בתבונה ובשיקול דעת", ו"שׂוּמָה עָלָיו", כלומר הוא צריך, מוטל עליו. שניהם קשורים לפועל "לָשִׂים": "שׂוֹם שֶׂכֶל" דומה בתוכנו ובצורתו ל"תשומת לב" ו"שׂוּמָה עָלָיו" קשור ל"משימה", וגם אותם יש לכתוב ולהגות בשי"ן שמאלית.

•

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בסוגיית השי"נין בפייסבוק ותרמו דוגמאות, דעות, ציטוטים והברקות.

"מה תוקף כרטיס האשראי?"

"אוקטובר…"

"איזה חודש זה, איזה מספר?"

אחרי כמה וכמה שיחות מסוג זה, הבנתי שמדובר בתופעה: מוכרות ומוכרים שאינם מכירים את חודשי השנה האזרחית בשמותיהם. מפתיע, אבל בעצם הגיוני. ציון חודשים וגם ימים במספריהם הוא הרי שיטה ותיקה, גם בעברית וגם בשפות אחרות.

יום ראשון, יום שני: ימות השבוע

ימות השבוע בעברית נקראים בפשטות על פי מספריהם: יום ראשון, יום שני וכן הלאה (מספרים מהסוג הזה נקראים "מספרים סוֹדְרים", שמציינים מקומות של פריטים ברצף, לעומת "מספרים מונים", שמציינים כמה פריטים יש מסוג מסוים – כגון שלושה או שמונה).

שמות הימים באנגלית ובשפות רבות אחרות, לעומת זאת, משקפים את השמות שהעניקו להם הבבלים. הבבלים קראו לכל יום על שם אחד מגרמי השמיים; הרומאים אימצו את השיטה הזאת, בגרסאות שונות במהלך הזמן. על פי הלוח שקבע הקיסר קונסטנטינוס בשנת 321 לספירה, היום הראשון בשבוע היה יום השמש, ואחריו יום הירח, יומו של מאדים (מארס), יומו של כוכב חמה (מרקורי), יומו של צדק (יופיטר), יומה של ונוס (נגה) ויומו של שבתאי (סטורן).

בשלב זה תוכלו לזהות את מקורם של כמה משמות הימים באנגלית: Sunday הוא יום השמש, Monday – יום הירח ו-Saturday – יומו של סטורן, שבתאי. שמות אחרים השתמרו בצורה מיידית יותר בשפות רומאניות, למשל vendredi בצרפתית – יומה של ונוס, יום שישי. אך אף אחד לא הלך לאיבוד, כפי שיגלה לנו טיול קצר למיתולוגיה הגרמאנית. טיר הוא אל המלחמה הנורדי, מקבילו של מארס במיתולוגיה הרומית; הצורה האנגלית העתיקה של שמו היא Tiu או Tiw, ומכאן Tuesday, יום שלישי. Wednesday הוא יומו של אודין, שכמו מרקורי, ליווה את נשמות המתים אל העולם הבא; Thursday הוא יומו של תור, אל הרעם, המקביל מבחינה זו ליופיטר האוחז בחזיז הברק. ו-Friday הוא יומה של פרֵיָה, אלת האהבה והיופי, המקבילה לוונוס.

יפה – אבל כל המורשת הפגאנית הזאת לא הגיעה אל השפה העברית. אצלנו רק השבת זכתה בשם ייחודי ("וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכׇּל מְלַאכְתּוֹ" – בראשית ב, ב). שאר הימים, מראשון עד שישי, לקחו מספר.

החודשים העבריים

במקרא גם החודשים העבריים נקראים בדרך כלל במספריהם הסודרים, על פי לוח שנה שבו ניסן (כיום החודש העברי השביעי) הוא החודש הראשון. למשל:

"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה" (ויקרא כג, ה)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן" (מגילת אסתר ח, ט)

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא טז, כט. הפסוק עוסק כמובן ביום הכיפורים, שהוא י בתשרי; אם ניסן הוא החודש הראשון, הרי שתשרי הוא החודש השביעי).

שמות החודשים העבריים המוכרים לנו, מתשרי ועד אלול, מקורם בלוח השנה של הבבלים (שעשו עבודה יסודית בתחום הזמן), והם נכנסו אל העברית בעקבות גלות בבל. בהתאם לכך, כמה מהשמות האלה מופיעים בספרים המאוחרים יותר בתנ"ך, כגון מגילת אסתר, כפי שכבר ראינו למעלה ("בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן…").

החודש השביעי, שהוא החודש התשיעי

גם בלוח הגרגוריאני, המכונה בישראל "לוח השנה האזרחי", יש חודשים ששמותיהם נגזרים ממספרים. וגם כאן חל שינוי בנקודת המוצא של השנה, כלומר בקביעה איזה חודש נחשב לראשון.

הלוח הגרגוריאני מבוסס על לוח השנה הרומאי הקדום, שהחודש הראשון שבו היה מארס. החודשים המעניינים אותנו כאן הם ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר, שפירוש שמותיהם הוא "שביעי", "שמיני", "תשיעי" ו"עשירי" בהתאמה – שהרי אם חודש מארס הוא הראשון, ספטמבר הוא השביעי וכן הלאה.

קל לראות ש"אוקטובר" הוא "שמיני" אם ניזכר ש-octopus, "תמנון" באנגלית, פירושו "בעל שמונה רגליים" (באופן דומה, המילה העברית "תְּמָנוּן" מורכבת משתי מילים בארמית: "נוּן" – דג, "תמניא" – שמונה). בדומה לכך, "דצמבר" קשור ל"דצימטר", שהוא עשירית המטר, ול"דקאטלון" – קרב עשר.

בהמשך נקבע ינואר כחודש הראשון בשנה, וכך ספטמבר, "שביעי", הוא דווקא החודש התשיעי, ודצמבר, "עשירי", הוא דווקא השנים-עשר.

אם כך, השאלה "איזה מספר זה אוקטובר" (או מרץ, או יולי) אמנם נשמעת מצחיקה, אך למעשה יש בה היגיון רב. ראשית, משום שכמה משמות החודשים הלועזיים נגזרים ממספרים שכבר אינם תואמים את מקומם בלוח השנה. ושנית, ובמבט רחב יותר, משום שציון החודשים במספרים הוא מסורת עתיקה גם בעברית – וימות השבוע עדיין מצוינים בדיוק בדרך זו.

(ועל הצעות מעניינות שלא התקבלו לשמות הימים בעברית)

שנה טובה ומתוקה לכולנו!

חגיגות החודש לספרי הטרי "מוציאה לשון" הן זמן טוב להיזכר באחד החלקים הכיפיים ביותר של העבודה עליו: האיורים שיצר המאייר המעולה טל אביב.

התהליך החל במייל מדורית שרפשטיין המקסימה, העורכת הגרפית דאז של עם עובד. "חשבנו שיהיה רעיון טוב להוסיף איור בשחור לבן לכל שער, כדי להוסיף חן ונועם לדפי הספר. האם יש לך רעיונות או בקשות?"

איורים לשערים, איזו הצעה נהדרת, ואם יש לי רעיונות ובקשות? ברור שכן. מיהרתי לכתוב תודה ולשלוח רשימת משאלות.

כמה מהאיורים נבעו בקלות מכותרות השערים. הראשון מבין שמונת השערים, למשל, נקרא "מאיפה אמרת שאת? – על מקורות מילים". ביקשתי איור של "בחור ובחורה מדברים בסיטואציה של היכרות", וחיש קל קיבלתי מטל את האיור הקולע הזה.

השער השני הוא "תיבת האוצר: על מקורם של מטבעות לשון וביטויים". כאן ביקשתי "מטבעות מתגלגלים על מפה של העולם, או מטבעות מטיילים בעולם – נניח קבוצת מטבעות עם פרצופים, ידיים ורגליים, בשדה תעופה עם תרמילים או טרולי."

טל הכין את שתי הסקיצות הראשוניות האלה:

"מעדיפה את האופציה של שדה התעופה, מאוד מוצלחת ואלגנטית," כתבתי לדורית ולטל. "אשמח אם אפשר שיהיה ייצוג שווה לגברים ולנשים באיור, ואפשר להוסיף גם ילד – מטבעות לשון עם ותק שונה בשפה."

ווּאלה:

עם או בלי קשר לעוצר הקורונה שירד עלינו, ישנו עוד שער אחד שהאיור שלו משתמש בדימוי של שדה תעופה: שער התרגום, הנקרא "לשם ובחזרה" (היי, בילבו!). חשבתי על לוח המראות ונחיתות, המתאר את ההמראה של טקסטים משפה אחת והנחיתה שלהם בשפה אחרת. טל שלח לוח המראות ונחיתות בשלל שפות, שמצא חן בעיניי מאוד, אבל בעיני דורית הוא היה ענייני מדי, והיא ביקשה להוסיף לו "אלמנט אנושי, חביב ומשעשע". הנה התוצאה:

אחד השערים המאתגרים ביותר היה דווקא השער הקצר ביותר – "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", שבו ארבעה פרקים בלבד (אבל מהחביבים עליי ביותר!). איזה איור יכול לייצג את הנושא הזה? חשבתי על מיקרוגרפיה, האמנות היהודית של יצירת דמות המורכבת מאותיות (והנובעת, כנראה, גם מן הציווי "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכׇל תְּמוּנָה"). הצעתי אפוא "דמות של סופר שמורכבת ממילים כתובות". טל שלח את הסקיצה הנפלאה הזאת:

הידיים המכוסות באותיות סת"ם, המקלידות כעת טקסט חדש, היו נהדרות בעיניי. ביקשתי מטל להחליף את מכונת הכתיבה במסך מחשב, כדי לקבל עבר והווה במקום עבר רחוק ועבר קרוב; וכן שיהיה על המסך טקסט שכבר הוקלד. טל שלח את האיור הזה, וכך הוא אכן מופיע בספר. קשה לראות, אבל הטקסט שעל המסך לקוח מתוך הספר עצמו.

כשכמעט סיימנו את העבודה על האיורים, הציעה דורית להוסיף עוד איור באחד העמודים הראשונים של הספר. מיד שילחתי את דמיוני לחופשי. "אולי איור שמתייחס לשם הספר – 'הפתעות מהמגירה הסודית של העברית'?" כתבתי. "פותחים מגירה נסתרת – אולי קטנה וצדדית בשולחן כתיבה, או גבוהה במטבח – ומגלים אוצרות מפתיעים עם מאפיינים של אותיות או טקסטים: תכשיטים בצורת אותיות, מגילות קשורות בסרט, ממתקים עם שורות טקסט, נראה לי חמוד שיקפוץ מהמגירה גם Jack in the Box ישר אל פניהם של הפותחים המופתעים. התכשיטים יכולים לזהור, אפילו המגירה כולה יכולה לזהור בסגנון שודדי התיבה האבודה : ) מבחינת האותיות והטקסטים אפשר לשלב אותיות סת"ם, כתב עברי קדום – אולי על מטבעות עתיקים – אותיות יווניות ואותיות לטיניות. חשוב שתוכן המגירה ישלב אלמנטים עתיקים עם חדשניים – אולי דיסק או קי שיציץ ממנה או מקרן שיקרין משהו על הקיר – הספר עוסק בהתפתחויות בעבר של העברית אבל גם בשינויים שמתרחשים בה היום עם מבט לעתיד."

הוספתי תמונה של "ג'ק אין דה בוקס", הצעצוע שחשבתי שיכול לזנק ממגירת ההפתעות הזאת. עטרה אופק, העורכת, הוסיפה הברקה: ג'ק יכול להוציא לשון, בהתאם לשם הספר.

טל לקח את התיאור הזה הלאה, שדרג והפך אותו לסדרת איורים. מגירת האוצרות מופיעה על כריכת הספר, ואם תתבוננו בה בתשומת לב תמצאו בין ההפתעות מטבעות אמיתיים משלל תקופות, תליון ח"י וסביבון, וכן תיבה סגורה הנושאת את האות J:

כאשר פותחים את הספר ומעבירים דף אחד, התיבה נפתחת. הנה סקיצה מוקדמת של מי שמזנק מתוכה:

טל אייר לי ג'ק אין דה בוקס שמלהטט באותיות עבריות!

מכיוון ששם הספר הוא "מוציאה לשון" (ולא "מוציא"), נראה לי הגיוני יותר שמי שתקפוץ מהקופסה תהיה דמות נשית, שכיניתי לצורך העניין בשם "ג'יל אין דה בוקס". בעצה אחת עם טל הוספנו לאותיות גם כמה פסיקים ונקודות:

האיור השלישי בסדרה, הסוגר את הספר, יישאר בגדר הפתעה, ולא נספיילר אותו כאן.

תודה רבה לטל אביב על האיורים הנהדרים, ולדורית שרפשטיין ולאנשים הטובים בעם עובד על היוזמה, העזרה והפרגון שהוסיפו ל"מוציאה לשון" את הצד הוויזואלי היפה שלו.

בצירוף מקרים נחמד, בדיוק היום התפרסמה סקירה של ירעם נתניהו על "מוציאה לשון", שבה הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לאיורים שבספר. ירעם הוא יועץ לשון, מרצה ללשון ובעל האתר "לשוניאדה" והפודקאסט "קולולושה". תודה רבה, הר קולגה.

את "מוציאה לשון" אפשר למצוא בסטימצקי ובצומת ספרים (בחנויות הפיזיות ואונליין), בחנויות הפרטיות, באתר עם עובד וגם בגרסה דיגיטלית.

חדר כושר בשרון שנקרא "קורפוס", רחוב שנקרא "דרך המלך": בשני המקרים, השם נוצר בתהליך בעל סימטריה מקסימה.

"קורפוס" בלטינית פירושו "גוף" (ומכאן המונח המשפטי habeas corpus, הוראה להביא אדם כלוא לבית המשפט פיזית, "בגופו", כדי לדון בחוקיות המעצר). כיום המילה "קורפוס" משמשת בעיקר כמטאפורה: "גוף" של טקסטים, למשל כלל היצירות של סופר או סופרת או לצורך מחקר בלשני.

"דרך המלך" הוא שמה של דרך מסחר עתיקה באזורנו, שהובילה מאילת לדמשק דרך אדום ("אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" – במדבר כא, כב). דרכים ראשיות באחריות ממלכתית היו כמובן גם באזורים אחרים בעולם, וכך אנו מוצאים דרכים בשמות דומים גם בפרס העתיקה, בחבל קוויבק בקנדה ועוד. בעברית הפכה "דרך המלך" לביטוי, ומכיוון שדרך המלך ההיסטורית הייתה דרך ראשית וסלולה היטב, "דרך המלך" המטאפורית היא אופן הפעולה העיקרי והמקובל, או שאין בו מכשולים ועיכובים ("המשק הישראלי עלה על דרך המלך").

גם "קורפוס" וגם "דרך המלך" עברו אפוא תהליך של הפשטה והחלו לשמש בעיקר באופן מטאפורי. ואילו כאן, בחדר הכושר "קורפוס" וברחוב "דרך המלך", שבה והתרחשה קונקרטיזציה של שני המושגים המופשטים האלה: חדר כושר לגוף ממש ודרך המלך כדרך ממש (הנקראת כך משום שהיא עוברת בתוואי ההיסטורי של "דרך הסולטן" העותומאנית).

האם אפשר לחשוב על עוד מילים או ביטויים שעברו תהליך דומה? הסופרת והמאיירת רונית דינצמן הוסיפה דוגמה מקסימה – חנות נעליים אורתופדיות בשם "עקב אכילס". אמו של אכילס הגיבור טבלה אותו כידוע בנהר השאוֹל סטיקס, וכך הפכה אותו לחסין מכל פגיעה, פרט לעקבו, שבו אחזה בזמן הטבילה. הביטוי "עקב אכילס" פירושו אפוא נקודת תורפה. הבחירה בו כשם לחנות נעליים אורתופדיות, בדומה ל"קורפוס" כשם לחדר כושר, מחזירה את הצירוף למשמעותו המקורית, הלא-מושאלת: לא נקודת תורפה באופן כללי, אלא מקום בעייתי ברגל ממש, שכאן אפשר למצוא לו פתרון.

והפעם – שניים במחיר אחד: שני מאמרים שלי באתר ההוגנות המגדרית החדש והיפה של האוניברסיטה הפתוחה.

האתר הוא פרויקט של פרופ' גתית קוה הנהדרת, יועצת הנשיאה לקידום הוגנות מגדרית באוניברסיטה הפתוחה, בעזרתה של מריה זוטלר-גל. אני, לשמחתי, זכיתי להיות מעורבת מעט כעורכת.

מלבד שני המאמרים שלי – תכף נגיע אליהם – תמצאו באתר שפע תכנים: מאמרים קצרים ומצוינים על דרכים לקידום שוויון באקדמיה וכן מידע על העשייה בתחום ועל חוקרות וסטודנטיות באוניברסיטה הפתוחה (אחת הסטודנטיות היא הג'ודוקא והמדליסטית האולימפית ירדן ג'רבי).

באתר מופיעים אם כן שני מאמרים שלי. האחד נקרא "לכתוב לכולם, לכתוב לכולן: 12 דרכים לפנייה שוויונית-מגדרית". כתבתי כאן בעבר על היבטים שונים של הסוגיה הזאת, כלומר איך לכתוב טקסט שייתן מקום שווה ומכבד לקוראות, לקוראים ולאנשים מכל הקשת המגדרית; אבל המאמר הזה היה הזדמנות לתאר באופן שיטתי את הדרכים השונות לעשות זאת.

חילקתי את האפשרויות השונות לשתי קבוצות: האחת, אופני כתיבה שהם בגדר פתרונות מלאים המאפשרים לכתוב כל משפט בלי "עקיפות" (למשל: שימוש בצמדי מילים, כמו "קוראות וקוראים"); והאחרת – תיבת כלים המסייעת לנו במשימה המאתגרת של כתיבת טקסט לא ממוגדר (למשל: שימוש בשם הפועל, כמו "נא ללבוש מצנח לפני הקפיצה מהמטוס"). המאמר כולל גם סקירה קצרצרה של מחקרים שהצביעו על חשיבות העניין.

והנה הוא: "לכתוב לכולם, לכתוב לכולן: 12 דרכים לפנייה שוויונית-מגדרית".

המאמר האחר עוסק בייצוג של נשים בתמונות. ואפתח בסיפור: חלק מתרומתי לאתר הייתה איתור תמונות מתאימות לכלל המאמרים היפים שבו. מאמרה של ד"ר חנה אורנוי עוסק בלימודי פוסט-דוקטורט בחו"ל, בקושי המיוחד שהם מציבים בפני חוקרות-נשים ובדרכים להתמודד עמו. הצעתי אפוא תמונה של משפחה עם מזוודות פוסעת בשדה תעופה. "התמונה הזאת לא מתאימה," ענתה ד"ר אורנוי בצדק. "הגבר הולך ראשון, ופה מדובר על משפחה שיוצאת בעקבות הקריירה של האשה."

תמונה, כמאמר הקלישאה, שווה אלף מילים – ואם התמונה אינה מעבירה את המסר, מה עשינו? כאן נכנס לתמונה (!) מאמרי "ייצוגי נשים בתמונות: תמונה בונה, תמונה הורסת", שנועד לסייע לנו לבחור תמונות שיתרמו לעיצוב מציאות שוויונית ומכבדת. כתבתי בו בין השאר על ייצוגים של נשים במראה טבעי, על הימנעות מסטריאוטיפים מקצועיים, על הצגת נשים עושות ופעילות וגם על עובדת חיים חשובה: לא כל אשה חכמה מרכיבה משקפיים.

והנה הוא: "ייצוגי נשים בתמונות: תמונה בונה, תמונה הורסת".

•

יפה מאוד, אתם ואתן אולי אומרים לעצמכם, אבל מה עם הספר שלך? מה עם "מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית", שראה אור בהוצאת עם עובד בתחילת החודש, עם עטיפה יפהפייה שאייר טל אביב?

או, טוב ששאלתם. הספר קיבל תגובות משמחות. שוחחתי עליו עם איציק יושע בתוכנית הרדיו "60 החדש" בכאן תרבות (דקה 21); עם מיה סלע ויובל אביבי במגזין הספרות "מה שכרוך" (דקה 24); ועם ורדה רזיאל ז'קונט, האשה והאגדה, ברדיו 103. רוביק רוזנטל פרגן לספר ב"הזירה הלשונית", רפי מוזס פרגן בפייס, עופרה עופר-אורן סקרה בבלוגה "סופרת ספרים", ועוד. המון תודה לכולם ולכולן!

את הספר אפשר למצוא בצומת ספרים, בסטימצקי, ב"עברית" (גם כספר דיגיטלי), בחנויות הפרטיות ובאתר עם עובד.

יש לי ספר משלי, בהוצאת עם עובד. והוא בחנויות.

"מוציאה לשון: הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" – זה שמו של הספר, שמבוסס על הבלוג הזה, "הקוראת הראשונה". כשמו כן הוא – תמצאו בו הפתעות לשוניות מכל הסוגים, ממילים באנגלית שמקורן בעברית ועד מילים בעברית שמקורן בסנסקריט; מ"סימני דרך" מסגירים בטקסט ומה אפשר לגלות בעזרתם, ועד תובנות על עריכה, תרגום ויחסי האהבה-שנאה שלנו עם השפה התקנית.

"עם עובד" פרגנו לספר אנשי מקצוע נהדרים:

את העורכת הנפלאה עטרה אופק, שחידדה, הבהירה והאירה את תהליך העבודה בקלילות ובשמחת החיים שלה;

את המאייר טל אביב, שהגשים את כל דמיונותיי בנוגע לאיור העטיפה, ויותר מזה. האיור שמופיע למטה פותח את הספר, ויש לו בן זוג שנועל אותו, ואיורים לכל אחד מהשערים של הספר;

את המעצבת הנהדרת של "עם עובד" דורית שרפשטיין, שעיצבה ספר שכיף להחזיק ולדפדף בו;

ואת עורכת הלשון הקפדנית והמקסימה תם אלון.

עוד לפני העריכה, קראו את כתב היד והעירו עליו כמה אנשים מצוינים: ד"ר עמנואל אלון, בלשן ומרצה ללשון עברית; ההיסטוריון ד"ר מעין מזור, שסייע בכתיבה אחידה ומדויקת של מילים ביוונית עתיקה; ונעם שכטר מ"בצלאל", שקרא את השער העוסק בטיפוגרפיה.

תודות רבות לעטרה, לדורית, לתם ולטל, ולכל האנשים הטובים ב"עם עובד"; לעמנואל, למעין ולנעם; ולחברות ולחברים שהעירו ושימחו במהלך העבודה על הספר – אתם יודעים מי אתם.

תודה לבנזוגי אוהד עוזיאל, הקורא הראשון שלי.

ותודות מיוחדות לכם ולכן, הקוראות והקוראים של "הקוראת הראשונה": למי שכתבו לי כל השנים בבלוג, שאלו, התייעצו והעשירו, וגם למי שקראו בשקט. בזכותכם כתבתי: תודה רבה.

את "מוציאה לשון" אפשר למצוא בחנויות למיניהן, באתרים של סטימצקי וצומת, באתר עם עובד וגם בגרסה דיגיטלית. ואם תרצו לשתף ולספר על הספר בפלטפורמה החביבה עליכם – תבואו על הברכה ותשתתפו בשמחה.