מה יש לעברית לומר לנו על פדיון שבויים

הקטע שלהלן, פרי עטו של העיתונאי והפרשן המשפטי משה גורלי, הופיע בתחילת החודש בעיתון "כלכליסט":

ככל שסיכויי העסקה מתפוגגים, יורד ערכם של החטופים כנכסים שניתן לסחור בהם ולכן ערך חייהם פוחת ומגיע, חלילה, לדרגה שבה אינם חיוניים ונחוצים עוד [ההדגשות שלי].

האפקט המטלטל של הקטע הזה הוא כמובן מכוון. גורלי ממשיך וכותב על המינוח הכלכלי החוזר שוב ושוב בדיון בשחרור החטופים – מהמילה "עסקה" ועד ה"מחיר" שראוי או לא ראוי לשלם ומה נקבל ב"תמורה" לאנשינו: החיילות הצעירות, החיילים, האזרחים, הפעוטות. המילים הלקוחות מעולם העסקים והכסף צורמות מאוד כאשר הן נוגעות לחיים ולחירות של בני אדם; אך החיבור הזה אינו חדש, והתבוננות בשפה מגלה אותו במילים ובביטויים רבים.

"כל ישראל ערבים זה בזה"

ביטוי הנמצא בלב הדיון הוא "עַרְבוּת הדדית". "ערבות" החלה את דרכה כמילה הקשורה לכסף, הנגזרת מ"עירבון" ("וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ", בראשית לח יח). מן ה"עירבון" המקראי הגענו בלשון חכמים ל"ערְבוּת", התחייבות של אדם לשלם במקום אדם אחר אם לא ישלם את חובו, למשל לחתום למישהו ערבות בבנק. ומכאן גם "ערְבוּת" במובן מופשט יותר: "כל ישראל ערבים זה בזה", ביטוי שמקורו בלשון חכמים, ובשיח התורני פירושו שכל אחד מאיתנו אחראי לא רק לשמירת המצוות או לאי־שמירת המצוות שלו עצמו, אלא גם לאלה של זולתו. כיום משתמשים בביטוי הזה במובן אנושי ורחב יותר – "כל ישראל ערבים זה לזה", כלומר אחראים להגן זה על זה ולטפל זה בזה.

אמרנו שערבות היא התחייבות לשלם חוב של אחר אם הוא לא יעמוד בו, ונשים לב לקרבה בין "חוֹב" (המקראית) ל"חוֹבָה" (לשון חכמים): שוב אנחנו מגיעים ממילה שמשמעותה כספית, חומרית ("מִצְוָה עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן", כתובות צא) למילה שמשמעותה מופשטת יותר – מחויבות, כגון חובה מוסרית.

המילה "ערך", שגם היא בעלת משמעות מוסרית, התחילה גם היא את דרכה כמושג חומרי, כספי – סכום כסף או שווי בכסף ("וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף" – כאן מדובר בסכום כסף קבוע הניתן להֶקדֵש, לכוהנים, כנגד כל אדם על פי גילו ומינו) ובהמשך, בהשאלה – מידת חשיבות: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא […] לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ" (איוב כח יב-יג). מילון אבן שושן מגדיר "ערך" במשמעות הזאת כ"נכס רוחני": שוב לפנינו הכפילוּת והקִרבה בין ערך חומרי וכספי לבין ערך רוחני או מוסרי, ואנו נזכרים בערכם של החטופים כ"נכסים שאפשר לסחור בהם" מהטור שפתחנו בו.

השפה מספרת את האמת

ההתפתחות הדוֹמה הזאת שאנו רואים במילים רבות – ערבות, חוב/חובה, ערך – מן החומר אל הרוח והמוסר, היא מקרה פרטי של מגמה רחבה בהרבה בשפה, של מילים שציינו במקורן דבר־מה מוחשי ואשר רכשו בהמשך משמעות מופשטת יותר: נחשוב למשל על המילים "דרך", "לב" ו"כלכלה", שציינה תחילה את כלל המצרכים הדרושים למחיה.

אך מעבר ליופי שבמעבר הזה מן החומר אל הרוח, המשמעות הכפולה החוזרת הזאת של מילים המציינות גם כסף וגם חיים מגלה לנו, כדרכה של השפה, משהו אמיתי על העולם: שלעיתים קרובות יש קשר בין השניים. כי הרי לחיות עולה כסף, בדרכים רבות ושונות, וכדי להשיג משהו חשוב צריך במקרים רבים לוותר על משהו חשוב אחר. וכך, כעת, חייהן של לירי ונעמה, חייהם של קית' ואבינתן ורבים אחרים, הם נושא לעסקה שכדאי או לא כדאי לעשות ואפשר לשקול את חייהם כנגד ערכן של מטרות אחרות מסוגים שונים ולהחליט מה הם שווים ולמי, או בלשונה הקשה של המשנה: "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן" (גיטין ד ו). וכך נשאלת השאלה: מהם "דמיהן" של השבויים, כלומר כמה הם שווים, ולמי? האם הם שווים, למשל, יותר או פחות מקואליציה? מה ערכם של הערכים שלנו – אלה בינינו שיש להם ערכים? איזו חובה אנחנו מרגישים כלפי נערות ששירתו בשירות חובה (חובה, לפחות, לחלק מנערות ישראל) ונפלו בידי מחבלים? איזה סוג של ערבות, בדיוק, אנחנו מרגישים שיש בינינו?

•

פוסט זה מבוסס על שיחה בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". אפשר להאזין לה כאן.

תודה לצילה אלעזר על תובנותיה.