בין סיפורים מורידים לסיפורים עם סוף שמח

"אם קינן הכאב בלבו, 'קינן כשראשו מתחת לכנפיו', והוא הסב אל מול עיני האנשים רק את צדו המואר." המשפט הזה מתוך יצירה שונה לגמרי (מישהו מזהה?) עלה בדעתי כשקראתי עכשיו את ספר הסיפורים "יותר קרוב מרחוק" של גיל חובב.

רומן המכתבים הבדוי – והאמיתי

ספר הסיפורים הזה, שראה אור לפני כשנתיים, הוא גם עצוב וגם כובש ומפתיע. מפתיע כי גיל חובב, ברובן המכריע של כתיבתו והעשייה השופעת שלו בטלוויזיה, בעיתונות ובענייני אוכל, מסב אל מול עינינו את צידו המואר. בספרי הסיפורים הקודמים שלו (מ"מטבח משפחתי" עד "ספר קטן על העולם הגדול") הוא כותב על אהבה, על מאכלים ועל משפחתו הירושלמית מרובת העדות והטיפוסים, מאליעזר בן-יהודה ואילך, בנימה משועשעת, סלחנית ומוקסמת ממשוגותיהן וססגוניותן של משפחתו בפרט והאנושות בכלל. אפשר לומר שרוב ספריו הם ספרי feelgood במובן הטוב ביותר של המילה.

הספר הזה הוא משהו אחר. הסיפור הפותח שלו, "בגידה", מצהיר על האחרוּת הזאת בצורה מעניינת מאוד בעיניי: הגיבור שלו הוא חוקר ספרות קצת כושל מהאוניברסיטה העברית, סטרייט, מיזנתרופ, מיזוגן ונצלן בערך בכל סוגי היחסים שלו, שמגלה התכתבות רומנטית פיוטית ופרטית מאוד בין גבר לאשה ומפרסם אותה כספר, בציון שמותיהם האמיתיים של הכותבים ועם קטעי קישור פרי עטו. הספר נמכר בהצלחה עצומה ומעורר שערורייה וכעס עצומים לא פחות.

והנה, הסיפור הזה יכול להיתפס כהשתקפות הפוכה ומסקרנת של עשייה ספרותית אחרת של חובב. פחות משנתיים אחרי פרסומו של הספר "יותר קרוב מרחוק" ובו הסיפור הזה, ראה אור ספר אחר שלו, "לאהוב בעברית", המבוסס אף הוא על המכתבים הסוערים והפיוטיים שכתבו זה לזו זוג נאהבים, גבר ואשה – במקרה זה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ולאה אבושדיד, אהובתו ולימים אשתו. זוג האוהבים האלה היו סבו וסבתו של גיל חובב (על הספר הזה כתבתי כאן).

סיפור האהבה הזה אמנם עורר שערורייה מסוימת בזמנו – בין השאר, בן אב"י נחשב מחזר לא ראוי ללאה היפה והמיוחסת, ואיים בהתאבדות אם לא יזכה בידה – אך "לאהוב בעברית", כפי שמעיד שמו, הוא מכל בחינה מעשה של אהבה: האהבה בין איתמר ולאה, אהבתם לשפה העברית כפי שהיא מתגלה בעברית המרהיבה שבמכתביהם, ואהבתו של הנכד הסופר שהנציח את סיפורם בספר.

"בגידה" הוא אם כן סוג של תמונת צל, השתקפות אפלה, ­של "לאהוב בעברית": הנושא דומה מאוד – גבר בוחר להוציא לאור ספר ובו אוסף של מכתבי אהבה אמיתיים – אך בעוד ש"לאהוב בעברית" הוא סיפור על אהבה, "בגידה" הוא סיפור על נצלנות ואופורטוניזם. כמובן, "בגידה" ראה אור ראשון; אבל קרבת הזמנים מעידה כנראה ש"לאהוב בעברית" כבר היה אז בעבודה, או לכל הפחות בתכנון. הסיפור, והבחירה למקם אותו בפתיחת הספר, יכולים אולי להיתפס כהכרזה וכהבטחה של המחבר: גם למשחקי השתקפויות בין יצירות ובין בדיון למציאות, וגם שאם עד כה "קינן הכאב בלבו … והוא הסב אל מול עיני האנשים רק את צדו המואר", הפעם נשמע על הצד האחר.

"כל הסיפורים העצובים האלה סתם מושכים אותי למטה"

ואכן, תריסר הסיפורים שב"יותר קרוב מרחוק" – או כלשונו של התקציר שלו, "אחד-עשר שברי סיפורים ונובלה אחת" – ממלאים את שתי ההבטחות. הסיפור "כתבים מהעיזבון" מספר על אדם זקן שגם הוא וגם אוסף הספרים האהוב שלו אינם מעניינים עוד איש. ניסיונו של חובב, בתפקיד המספר, להשיג בעבורו ובעבור אחרים מחווה חברתית של חמלה והתעניינות ("אולי תוכלו לצוות עובד עם טנדר, שיאסוף ספרים מבתי אזרחים ותיקים? עבורם זו תהיה הכרה בערך מה שאספו כל חייהם") נשאר בלא מענה. סיפורם של אדון פריד וספריו מגיע לשיאו המר כאשר הוא מבקש מן המספֵּר להוציא לאור את כתב היד שלו – ובמובן מסוים ועצוב של המילה "אור", הוא אכן עושה זאת.

כמה מהסיפורים מפתיעים אותנו בחריגה מתבנית מוכרת ואופטימית. בסיפור "מיומנו של שה האלוהים", הגיבור מנחה סדנת כתיבה במעון לנשים מוכות. אחת הנשים כותבת נפלא; אך במקום מנת החמלה, החיבור או החיוך שהיינו מצפים אולי לקבל בנסיבות הספרותיות האלה, הגיבור ואנחנו מקבלים ממנה את התובנה הזאת: "'החלטתי שאני לא כותבת יותר … כל הסיפורים העצובים האלה סתם מושכים אותי למטה. אין בשביל מה לכתוב. אם אין לי סיפור עם סוף שמח – אני לא כותבת יותר.' פינג." ה"פינג", מסביר לנו הגיבור, הוא צליל "פעמון האופניים" המצלצל בנפשו כאשר הוא שומע "משהו חכם ואמיתי וחשוב". האם רוחל'ה מבטאת בעבורנו את הבחירה של חובב, לאורך ספריו, להימנע מסיפורים "מורידים" ולכתוב סיפורים "עם סוף שמח"? בו בזמן, בעצם קיומו של הסיפור, הכותב אומר לנו "… עד הספר הזה".

גם הסיפור הבא, "לכתוב זה כואב", חורג מן המהלך הצפוי. אנו מתוודעים בו לקשישה בודדה הפוגשת אשה צעירה במצוקה, ונותנת לה ולבתה הקטנה מחסה בביתה. ההמשך שהיינו מצפים לו, המוכר לנו מאינסוף יצירות בספרות ועל המסך, הוא של "משפחה מבחירה", חיבור חמים ומשמח וטעם חדש לחיים. לא כאן, או לא בדיוק; פה אנחנו מקבלים טייק עצוב וחסר תקווה על הנושא המוכר הזה. בד בבד, הסיפור ממשיך לשרטט את קו המחשבה בסוגיית הכתיבה: בלי לפרט ולחשוף יותר מדי מהסיפור היפה הזה, יש בו כתיבה כשמירה על זהות ועל אמת פנימית, גם אם בזהות ובאמת האלה אין שמחה ויש צער ובדידות גדולה; וגם כתיבה כניסיון אבוד מראש ליצור קשר.

ארבעים וחמישה שקל לשיר

ב"יותר קרוב מרחוק" יש אפוא הרבה כאב וצער, גם סביב הנושא של הומוסקסואליות, חיים בארון ויציאה מהארון. הסיפור הארוך ביותר שבו, "דברי ימי קובי שטרית", מספר על אכזריות ורוע כאלה שאף שהוא לב הספר, מי שקשה להם עם תכנים קשים כרגע או בכלל יעדיפו אולי לדלג עליו. ובכל זאת, בסיפור הזה ובאחרים בספר יש גם פנים של חמלה, אהבה ותקווה, גם לגבי יכולתה של הכתיבה לתקן את העולם, או לפחות "לדחוף אותו טיפונת בכיוון הנכון", כדבריה של סימי, גיבורת הסיפור "שירה לסוכרתיים".

סימי, הסובלת מעקמת – ואנחנו נזכרים אולי במחזה "עקומים" (Bent) של מרטין שרמן, העוסק ברדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית – יושבת יום יום בתחנה המרכזית, "כי פה יש צורך", וכותבת שירים לפי הזמנה בארבעים וחמישה שקל לשיר למי שסובלים מ"אנאלפביתיות של הלב":

אנשים באים אליי עם הצרות שלהם, עם הסליחות שהם רוצים לבקש, עם האיחולים, עם האהבה, ומספרים לי: למי הם רוצים לתת את השיר, איפה העליבו אותם, מתי הם פגעו במישהו. ואז אני כותבת שיר בחרוזים, על המקום, מדפיסה ונותנת להם. זה תיקון עולם. חרוזים זה הכי סימטרי שיש.

"שירה לסוכרתיים" משלב בתוכו כמה מהנושאים הקשים השזורים לאורך הספר – עוני, אכזריות של בני אדם בכלל וילדים בפרט, התעללות בשונה ובחריג, משפחות שאינן קן חם אלא סביבה קשה ועוינת. ובכל זאת, הסיפור מצליח להיות סוג של קומדיה רומנטית מלאת מתיקות, שכמעט מתבקש להזיז אותה מתל אביב לפריז: סימי במקומה הקבוע, יושבת בשמלה לבנה אל שולחן קטן ועליו מכונת כתיבה וצרור פרחים, מחליפה שיר תמורת גלידה עם ז'אק, סליחה, אלי, שמוכר "גלידה הוט קוטור" בדוכן קטנטן מולה, ואת הסוף המתוק קל לנחש. כי ככה זה ב"יותר קרוב מרחוק": לחלק מהסיפורים בכל זאת יש סוף טוב.

•

גיל חובב, "יותר קרוב מרחוק: נובלה ואחד-עשר סיפורים קצרים", הוצאת קרפד/מודן, 2021.

מחכים לחזרתם של החטופות והחטופים ולשובם בשלום של החיילים.