מדברים ומסמנים: על דמויות חירשות ושפות סימנים בספרות

אילו דמויות חירשות אתם מכירים ומכירות בספרות? את השאלה הזאת התחלתי לשאול לאחרונה אנשים סביבי, ומתברר שהדמויות האלה מועטות להפתיע. בניסוחה הקולע של העיתונאית והסופרת גלי וינרב, "אני מכירה יותר אנשים חירשים מדמויות חירשות". מדוע זה כך?

הסיבה, כך אני משערת, כפולה ושמא אף משולשת. נתחיל מהסיבה הברורה ביותר: מחבר או מחברת המעוניינים לכתוב על דמות חירשת ואינם מכירים את הנושא מניסיון חייהם יצטרכו ללמוד אותו כראוי. האם הם כותבים על אדם חירש או כבד שמיעה? האם הדמות דוברת שפת סימנים? האם היא קוראת שפתיים? האם היא נעזרת במכשיר שמיעה או בשתל קוכליארי?

אך מן הבחינה הזאת אין הבדל בין חירשות לכל נושא אחר הדורש תחקיר. לעומת זאת, יש שני אתגרים המייחדים כתיבה על דמויות חירשות. ראשית, יש להקדיש מחשבה לשאלת התקשורת בין הדמות החירשת לסביבתה. ושנית, אם הדמות מתקשרת בשפת סימנים, הרי שביצירה כתובה אין אפשרות להראות זאת, כפי שאפשר לעשות בהצגה או בסרט. להלן נרחיב על שני האתגרים האלה ונציג את דרכי ההתמודדות עמם בכמה יצירות ספרות. תודה רבה למאייר והיוצר אל-עד קֶניגסברג-כהן, שהוא עצמו חירש ואשר סייע לי בהכנת הפוסט והפינה בנושא זה ב"מה שכרוך" (כאן, דקה 43:32).

שאלה של תקשורת

האתגר הראשון בכתיבת דמות חירשת הוא להבין ולתכנן כיצד היא תתקשר עם דמויות שומעות: האם כמה מהן דוברות שפת סימנים, ואם כן, מה הרקע שבזכותו הן יודעות לעשות זאת? האם הדמות מדברת (בשפה קולית)? האם היא יודעת לקרוא שפתיים? או אולי מישהו משמש כמתורגמן?

סוגיות אלה תופסות מקום מרכזי ברומן "צייד בודד הוא הלב" של הסופרת קארסון מק'קַאלֶרס (1940). אחד מגיבורי הרומן הוא חירש שלאורך רוב הספר הוא האדם היחיד בעיר הדובר שפת סימנים. בשיחות עם אנשים שומעים הוא קורא שפתיים וכותב את מה שברצונו לומר. הקטע שלהלן מתאר את המפגש בינו לבין אחת הדמויות האחרות (תרגם אברהם יבין, הוצאת עם עובד).

האיש רק חייך שוב. ג'ייק תהה למה הוא שקט כל-כך. … האיש … הוציא כרטיס וג'ייק לקח אותו בעיניים שואלות. שם האיש – ג'ון סינגר – היה חרות במרכז, ומתחתיו, כתובה בדיו בדייקנות רבה כמו החריתה, היתה הודעה קצרה.

אני חירש-אילם אבל אני קורא שפתיים ומבין מה שאומרים לי. אל תצעק, בבקשה.

מן הספר הזה בחרתי לנו ציטוט קצר נוסף, שיש בו עניין אף שאינו קשור ישירות לתקשורת או לשפת סימנים.

פעמים רבות דיבר דוקטור קופלנד עם אדון סינגר [הדמות החירשת]. הוא אכן לא היה כמו שאר האנשים הלבנים … הוא הקשיב ובפניו היה משהו עדין ויהודי – הידיעה של מי ששייך לגזע מדוכא.

נשים לב למילה "הקשיב": ברומן הזה, כמה מהדמויות חשות שהיחיד שמקשיב להן הוא דווקא אדון סינגר, החירש.

דמות חירשת מרשימה ישנה גם בספר שראה אור ממש לאחרונה, ספר לילדים ולנוער בשם "הנסיך הדרקון: ירח". הספר, פרי עטם של ארון איהז ומלני מקגני איהז, מבוסס על סדרת אנימה באותו שם. גיבורי הספר הם זוג נסיכים צעירים, שדודתם היא אשה חירשת, הלוחמת והגנרלית אָמָאיָה. נפגוש את אמאיה בקטע מהספר, בתרגומה של יעל אכמון:

דודה אמאיה חיבקה את הבנים חיבוק מוחץ והניפה אותם באוויר. אבל היא לא אמרה דבר לאזרן או לקאלום – היא הייתה חירשת מלידה ותקשרה בשפת הסימנים.

המפקד גְרֶן, הסגן והמתורגמן של דודה אמאיה, ירד מסוסו ומיהר לרוץ לעברה. גרן היה צעיר מנומש מגושם מעט, אבל שפת הסימנים שלו הייתה מושלמת. הוא הזדקף והתקרב אל אמאיה כדי לראות בבירור את ידיה.

"אני כל כך שמחה שאתם בסדר," היא סימנה ברגע שהרפתה מהבנים. "אתם בסדר, נכון?" גְרֶן חזר על המילים בקול.

איך כותבים שפת סימנים

מלבד ההתמודדות עם שאלת התקשורת של הדמויות, ישנה עוד שאלה נפרדת: אם הדמות החירשת משתמשת בשפת סימנים, כיצד לייצג זאת בכתב? הדרך הפשוטה, כמו בדוגמה האחרונה שראינו, היא פשוט לציין שהדמות סימנה ולמסור, למעשה לתרגם, את התוכן של דבריה ("'אני כל כך שמחה שאתם בסדר,' היא סימנה … גְרֶן חזר על המילים בקול"). דרך זו עוקפת את העיסוק בשפת הסימנים עצמה, שאיננה ייצוג אחד לאחד של שפה קולית. כדי להמחיש זאת לעצמנו, הנה שיר מתוך יםFa, ספרה של המשוררת והאמנית תמי אסולין. השירים שבספר הם ייצוגים כתובים של שפת סימנים, בהתאם לדקדוק ולתחביר של שפת סימנים. יתרה מזו, שפת הסימנים המיוצגת כאן כמילים כתובות אינה שפת הסימנים הישראלית ה"רשמית", אלא שפת Fa, שהיא שפה תמציתית ומהירה יותר המשמשת חירשים בשיחה בינם לבין עצמם.

דוגמה יפה לייצוג מפורט של תקשורת בשפת סימנים אנו מוצאים בסדרת ספרי הפנטזיה "מגנוס צ'ייס והאלים של אוסגרד" מאת ריק ריירדן, שאחד מגיבוריה הוא האֶלף החירש הארת'סטון. ריירדן מציין מתי הדמויות משתמשות בשפת סימנים ומתי הארת'סטון קורא שפתיים, ומשלב בשיחות תיאורים של סימנים מסוימים. למשל, בדוגמה שלפנינו (גם היא בתרגומה של יעל אכמון) יש תיאור של סימן: "הוא זקר אצבע משולשת וסובב אותה… אה, כן. הסימן של עלבונות."

תנועות מאוירות על דף

ולבסוף, מקום מיוחד שמור לסוגת הקומיקס, שמצד אחד יש לה ממד חזותי ומצד אחר היא אינה מאפשרת להציג תנועה ממש, כלומר את תנועות שפת הסימנים במלואן, בדומה לתיאטרון או ליצירות טלוויזיה או קולנוע. כמו במקרים אחרים, יוצרים בסוגה זו מצאו דרכים יצירתיות להציג תנועה.

אל-עד קֶניגסברג-כהן עובד כעת על רומן גרפי שגיבורו הוא נער חירש (ושסקיצה מתוכו מופיעה בראש הפוסט). "בחלק מהמקרים אני מצייר סימן אחד מתוך הדברים שהדמות אומרת, בשביל להמחיש שהיא מסמנת," כתב לי אל-עד. "לפעמים, כשהדמויות מסמנות מהר מאוד, אני מצייר אותן כמו תמנונים, עם ידיים רבות שמסמנות סימנים שונים. ולפעמים אני מציג תנועה בודדת כך שההתחלה שלה מצוירת בקו רגיל וההמשך, שכביכול עדיין לא קרה, בקו בהיר."

קומיקס המייצג שפת סימנים תוכלו למצוא גם באתר של מאט וקיי דייגל, יוצרי הקומיקס That Deaf Guy, העוסק בצורה משעשעת בהווי החיים של חירשים.

•

תודות רבות לכל מי שתרמו דוגמאות ומחשבות בדיון בפייסבוק.