הפוך, גוטה, הפוך: על התרגום של ספר המבוסס על סדרת טלוויזיה

"הנסיך הדרקון – ספר ראשון: ירח", מאת ארון איהז ומלני מקגני-איהז, ראה אור זה עתה בהוצאת כתר. אם השם והתמונה נראים לכם מוכרים, אתם צודקים: הספר מבוסס על סדרת האנימה המצליחה והמקסימה באותו שם. על התרגום חתומה יעל אכמון, ששמה מתנוסס על תרגומיהם של כמה מספרי הפנטזיה המצליחים ביותר בשנים האחרונות – ובהם "משחקי הרעב" של סוזן קולינס, סדרת "פרסי ג'קסון" והמשכיה של ריק ריירדן, "חוט של כסף" של נעמי נוביק, "בני הערפל" של הולי בלק ורבים אחרים.

"הנסיך הדרקון" שונה מכל אלה מבחינה חשובה: הוא מבוסס על סדרת טלוויזיה, במקום המסלול ההפוך המקובל. התכנסתי עם יעל אכמון כדי לשמוע כיצד התהליך הפחות-שגרתי הזה השפיע על אופי הספר ועל תהליך התרגום.

שלום, יעל. אז מה קרה לסיפור ולדמויות במעבר ממדיום למדיום בכיוון הלא סטנדרטי הזה – מסדרה לספר?

הספרים הם בעיקרון נובליזציה של הסדרה – ספר אחד מקביל לכל עונה. העלילה ואפילו הדיאלוגים צמודים למתרחש בסדרה; פה ושם נוספו סצנות, אבל הן מעטות יחסית. הספרים מרחיבים לעומת הסדרה מבחינות אחרות: בעוד שבסדרה רואים רק מה הדמויות עושות, בספרים אנחנו נחשפים גם למחשבות שלהן. הספרים מגלים לנו יותר גם על ההיסטוריה של העולם. בסדרה יש פלשבקים לעבר, אבל בספרים, מכיוון שיש מְסַפֵּר, אפשר להרחיב כבדרך אגב כמעט בכל נושא, וזה יוצר עולם מלא ועגול יותר.

כיצד העובדה שהספר מבוסס על סדרה השפיעה על תהליך העבודה שלך כמתרגמת? האם כבר תרגמת ספרים שנכתבו על בסיס סדרות (או סרטים)?

הייתה לי החוויה ההפוכה, של ספרים שתרגמתי והפכו לסרטים, כמו "משחקי הרעב", "פרסי ג'קסון" ו"ההוביט", ובמקרים כאלה, הזדמן לי לעזור למתרגמי כתוביות כדי שהכתוביות יתאימו לתרגום שלי. אבל הכיוון הזה, לתרגם משהו שכבר הופיע על המסך, זאת בהחלט חוויה יוצאת דופן.

מכיוון שזאת סדרה מוכרת ואהובה (גם אני צפיתי בה כשהיא יצאה ואהבתי אותה מאוד), שגם מופיעה בנטפליקס ישראל עם דיבוב וכתוביות (שונים!) בעברית, היה ברור לי שאני חייבת לתת לקוראים שכבר צפו בסדרה בעברית חוויה קרובה. יש משהו מציק, שמאוד מוציא מהחוויה, כשפוגשים יצירה והדברים בה נקראים בשמות אחרים ממה שמוכר לנו. אז צפיתי מחדש בכל הסדרה – לא רק בעונה המקבילה לספר הראשון – כשגם הדיבוב וגם הכתוביות בעברית מופעלים, ורשמתי לעצמי איך תועתקו או תורגמו בשתי הגרסאות כל שם וכל מונח. יש הבדלים משמעותיים! בחרתי בדיבוב מכיוון שהוא היה מצוין והתאים לי, ויישרתי איתו קו. את כל השאר תרגמתי מחדש – הדיאלוגים, משחקי המילים, הכל. אני רוצה להאמין שממש כפי שהספרים יהיו מעניינים ויוסיפו משהו גם למי שראה את הסדרה, גם התרגום שלי יוסיף למי שמכירים את התרגומים של הסדרה.

אחת הדמויות המרשימות בסדרה היא הגנרלית אָמָאיָה, חירשת שמתקשרת בשפת סימנים. האם המעבר לטקסט כתוב, שאינו מאפשר להציג שפה חזותית כזו, פגע בנוכחותה בסיפור?

הגנרלית אמאיה היא באמת דמות נהדרת, ואני לא חושבת שהדמות נפגעה מהמעבר. הסגן שלה הוא גם המתורגמן שלה, ובמשך רוב הסדרה הוא נמצא בחברתה ומתרגם את דבריה בעבור דמויות אחרות שאינן יודעות שפת סימנים (ובעבורנו). כך שהמעבר מזה למְסַפֵּר שמתאר מה אמאיה מסמנת הוא לא קפיצה גדולה. עד כה יש רק סצנה אחת שבה יש הבדל של ממש בין הספר לסדרה: כשאמאיה מבקרת את קבר אחותה ופונה אליה בשפת סימנים, בסדרה היא מסמנת ואין תרגום של דבריה. אפשר לומר שהסדרה נותנת לה פרטיות ברגע האישי העצוב הזה. בספר כן נאמר לנו מה היא מסמנת. אולי היו צופים שהתלוננו על כך שאיננו יודעים מה היא אומרת, מי יודע.

העונות הראשונות של "משחקי הכס" היו מבוססות על הספרים, אך מכיוון שג'. ר. ר. מרטין לא התאים את קצב הכתיבה שלו לקצב ההפקה, העונות האחרונות נאלצו לצאת לדרך עצמאית. האם פה עלול לקרות אותו הדבר, אבל להפך?

צמד הכותבים של הספר כולל את סופרת הנוער מלני מקגני-איהז ואת ארון איהז, מכותבי סדרת הטלוויזיה, שהוא אגב גם הכותב הראשי של סדרת "אווטאר: כשף האוויר האחרון". מכיוון שארון איהז מעורב גם בכתיבת הסדרה וגם בכתיבת הספרים, סביר להניח, למרבה המזל, שנישאר מתואמים. וגם אם בגלל אילוצי הפקה נישאר משלב מסוים עם ספרים בלבד (נקווה מאוד שלא!), העובדה שזה אותו כותב מבטיחה שהיצירה לא תפנה לכיוונים בלתי צפויים.

ולבסוף, מיהי הדמות האהובה עלייך בסדרה? כחובבת עטלפים ופעילה בעמותת ע.ט.ל.ף – עזרה וטיפול לעטלפי פירות, האם הזוכה הוא זים, הדרקון-האפרוח?

זים מקסים, אבל הדמות האהובה עליי היא אזרן, הנסיך הצעיר. הוא חכם, אמיץ ובעיקר טוב לב, ומנסה תמיד לפשר ולמצוא פתרונות בדרכי שלום, וכל זה כבר בגיל שמונה. הוא גם אוהב מאוד בעלי חיים ומסוגל לדבר איתם. אני מזדהה ומקנאת בו מאוד על היכולת הזאת!

•

על הקשר בין ספרים לסדרות טלוויזיה ולסרטים המבוססים עליהם, ועל הקשר בין חוויית הקריאה לחוויית הצפייה בכלל ואצל ילדים ונוער – בפרט, כתבתי בזמנו כאן