איך יוצרות ויוצרים קוראים לחפרפרת-בן ולעורב-בת? לשאלה זו נדרשנו היום בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" (להאזנה כאן, דקה 39:25), ולכבוד יום ולנטיין, סיימנו את הפינה בכמה זוגות חיות ספרותיים.

נתחיל בשאלה למה זו בעצם שאלה. בעברית יש כמה בעלי חיים שיש להם, כבר מימי התנ"ך, שמות נפרדים לנקבה ולזכר: למשל, אתון וחמור ואַיִל וכבשה (או כבש וכבשה; והנקבה נקראת גם "רחל"). צעירי הכבשים הם "טלה" ו"טליה" – ובמאמר מוסגר, בארמית "טַליתא" ("הטליה") פירושה "ילדה". וכך, כאשר ישו, בבשורה על פי לוקס, אומר לילדה שחלתה ומתה "טליתא, קומי", והיא קמה לתחייה – הוא אומר לה, בעברית, "ילדה, קומי" (ו"בית טליתא קומי", למי שזוכרים, היה שמו של בית יתומות נוצרי בירושלים, ששמו ניתן לו בעקבות הסיפור הזה).

לעומת האתון והחמור והאיל והכבשה, לבעלי חיים אחרים יש רק שם אחד כללי, כגון "עורב" או "חפרפרת" – שמבחינה דקדוקית יכול להיות זכר (כמו "עורב") או נקבה (כמו "חפרפרת"). וכאן עולה השאלה: אם בסיפור שלנו העורב הוא דווקא "היא" או החפרפרת היא דווקא "הוא", כיצד נקרא להם? (בשאלה זו כבר עסקנו בעבר כאן).

התמודדות מעניינת מסוג זה אנו מוצאים בתרגומי "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם. גיבורי הספר הם ארבעה חברים, כולם בהחלט ממין זכר, ושניים מהם הם toad ו-mole – קרפדה וחפרפרת. בתרגומו היפה של יונתן רטוש, החפרפרת הפכה ל"חפרפר" והקרפדה ל"קרפד". "קרפד" זכר מופיע גם בסדרת ספרי הילדים "צפרדי וקרפד" של ארנולד לוֹבֶּל.

ב"קולא ברוניון", רומן של הסופר הצרפתי רומאן רולאן בתרגום אברהם שלונסקי, עורב-נחל ממין נקבה נקרא "עורבת"; ושלונסקי, אמן השפה, טבע במקום אחר גם את המילה "צפרדעת". אמנם, המילה "צפרדע" עצמה היא כמובן ממין נקבה, אך מרגע שעומדת לרשותנו "צפרדעת", נוכל להתייחס ל"צפרדע" כזכר. בעברית, כבר במקרא, יש שמשתמשים בשם בעל חיים ממין זכר עם פעלים ושמות תואר ממין נקבה, כדי לציין שהחיה המסוימת הזאת היא נקבה, ולהפך – כמו למשל בישעיהו: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן" (יא, ז) ובתהלים: "וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (קב, ח). וכך, בפינת השלולית הידועה של מאיר עוזיאל – גילוי נאות, חמי המקסים – אנו פוגשים מדי שבוע סיפורים על נסיכות וצפרדעים, שבהם הצפרדע הוא כמובן גבר, צפרדע בן.

בשירה (המטריד משהו) של פניה ברגשטיין "ויהי ערב", הילדה גיבורת השיר חפצה לשחק עם התרנגולות. התרנגולות נבהלות, והרעש שהן מקימות מביא למקום את האב, שתוהה מי הבהיל אותן ככה:

אַבָּא בָּא וְשָׁאַל:

– מִי זֶה, תַּן אוֹ שׁוּעָל?

מִי נִכְנַס אֶל הַלּוּל בִּגְנֵבָה?

לֹא שׁוּעָל, לֹא תַּנָּה,

זוֹ בִּתִּי הַקְּטַנָּה…

בגלל "בתי הקטנה", יש בשיר הזה גם "תן" וגם "תנה".

ולכבוד יום ולנטיין, נסיים בשני זוגות ממש. אחד, שוב, של אמן השפה שלונסקי, בשיר "פיט ופוט":

אֵיךְ תַּבְדִּיל כָּאן, רָז לִי רָז,

בֵּין אַוֶּזֶת לַאֲוָז?

הַתְּשׁוּבָה הִיא מְפֻרְסֶמֶת

נִגָּשִׁים אֶל זֶה הַצֶּמֶד

צֶמֶד חֶמֶד אֲוָזִים

וּבְלִי הֶרֶף מַרְגִּיזִים

וְרוֹאִים אִם הִיא נִרְגֶּזֶת

אָז סִימָן שֶׁהִיא אַוֶזֶת.

אִם רוֹאִים שֶׁהוּא נִרְגָּז

אָז סִימָן שֶׁהוּא אֲוָז.

ולבסוף זוג שהוא זוג יונים ממש, מתוך שירו של שמואל בס "שני אורחים":

שְׁנֵי אוֹרְחִים לִי בַּחַלּוֹן:

זוּג יוֹנִים – יוֹנָה וָיוֹן.

מִשּׁוֹבָךְ אֲשֶׁר בַּגַּן

לְבַקְּרֵנִי בָּאוּ כָּאן.

רֹאשׁ הֵנִיעַ יוֹן בְּלִי סוֹף:

"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר טוֹב!"

וְיוֹנָה הוֹסִיפָה כֵּן:

"בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר חֵן!"

בפינתי על סוגיות לשוניות בספרות בתוכנית הרדיו "מה שכרוך", עסקנו היום בפרוזה הכתובה בגוף שני (כאן, דקה 36:30). רובן המכריע של היצירות שאנו קוראים כתובות באחת משתי דרכים: בגוף ראשון (למשל "נכנסתי לחדר וראיתי את גופתו של מרקו מוטלת על השולחן") או בגוף שלישי (למשל "רוזה נכנסה לחדר וראתה את גופתו של מרקו מוטלת על השולחן"). מיעוט קטן ויוצא דופן של יצירות כתובות בגוף שני.

נציץ בפתיחה של היצירה הידועה ביותר, כנראה, שנכתבה בגוף שני – "אורות בוהקים עיר גדולה" (Bright Lights, Big City) של ג'יי מקינרני, שראתה אור בעברית בתרגומה של קטיה בנוביץ':

You are not the kind of guy who would be at a place like this at this time of the morning. But here you are, and you cannot say that the terrain is entirely unfamiliar, although the details are fuzzy. You are at a nightclub talking to a girl with a shaved head.

צורת הכתיבה הזאת אמנם אינה שכיחה בספרות, אך היא מוכרת לנו מסוגים אחרים של טקסטים: למשל, ספרי עזרה עצמית והדרכה. הנה לנו דוגמה מתוך "מכתבים אל סופר צעיר – עצות מעשיות ופילוסופיות" מאת קולום מק'קאן, הכתוב בחלקו בגוף שני (ואגב, ב"את" ו"אתה" לסירוגין):

פעמים רבות בעיצומו של רומן או סיפור תופתעי לגלות שיש לך רק מושג קלוש, או שאין לך שום מושג, לאן את הולכת … אבל לפתע, אחרי שהתחלת … את נתקלת במילה או בדימוי ואת קולטת בבת אחת שזאת הדרך שנועדת ללכת בה.

ז'אנר נוסף של ספרים שעושים שימוש בגוף שני הוא ספרי "בחר את ההרפתקה שלך" שהיו פופולריים בזמנו, שבהם הקוראים מתבקשים לבחור את המשך העלילה בנקודות שונות בספר. למשל:

את נכנסת לחדר ורואה את גופתו של מרקו מוטלת על שולחן הביליארד. אם את צורחת, עברי לעמוד 77. אם את ניגשת אל הגופה, עברי לעמוד 80.

לאחר שפגשנו את הדוגמה מתוך "אורות בוהקים עיר גדולה", וראינו שצורת הכתיבה הזאת מוכרת לנו מספרי הדרכה ומספרי "בחר את ההרפתקה שלך", אנחנו יכולים להצביע גם על יתרון או אפקט מובהק של כתיבה בגוף שני, וגם על חסרון שלה. היתרון הוא שהקורא או הקוראת ממוקמים בתוך הסיטואציה ומרגישים נוכחים ומעורבים בה. החסרון הוא שהטכניקה הזאת עשויה להיראות קצת שקופה ומניפולטיבית, ניסיון קצת בוטה ללכוד את תשומת ליבם של הקוראים; וכן שהיא מזוהה עם ז'אנרים שאינם ספרות יפה. נמשיך לעוד כמה דוגמאות ונראה מה נוכל ללמוד מהן.

ב"ילד מלחמה", ספר מדע בדיוני מאת קארין לוֹוָאצ'י שראה אור בעברית בתרגומה של ענבל שגיב-נקדימון, חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שני:

מלבד תחושת הקרבה והמיידיות שכבר עמדנו עליה, הכתיבה בגוף שני משרתת פה עוד מטרה: הגיבור הוא ילד בן שמונה במציאות של מלחמה, שעבר חוויות איומות, והתיאור של החוויות האלה מנקודת מבטו, אבל בגוף שני, מבטא את הניכור שלו, את הניסיון שלו להרחיק את עצמו מהן. מעניין להבחין גם שרק החלק הראשון של "ילד מלחמה" כתוב בגוף שני, ואילו המשך הספר כתוב בגוף ראשון; לפיכך המאפיין התובעני הזה אינו נוכח לאורך כל הספר ואינו משתלט עליו.

שני האלמנטים האלה מתבטאים גם בספר "איך לצייר איש מת" של שרה הול, שראה אור בעברית בתרגום אביעד שטיר. הספר מורכב מארבע נקודות מבט שמתחלפות ביניהן, ואחת מהארבע כתובה בגוף שני – סיפורה של אשה צעירה שאחיה התאום נהרג:

את לא מרגישה שזו את עצמך. זה זמן מה שאינך מרגישה שזו את עצמך, מאז התאונה. ליתר דיוק, מן הרגע ששמעת עליה. הבוקר ההוא, הרגע שבו הצמדת את הטלפון לאוזנך ושמעת את אביך אומר את המלים הנוראות.

השימוש בגוף שני מבטא גם כאן את הניתוק של הגיבורה מעצמה בעקבות חוויה קשה שעברה – מות התאום שלה. אך בספר זה יש לו משמעות פסיכולוגית נוספת: הוא מבטא את החיבור שהיא חשה בינה לבין התאום שלה, עד כדי קושי פסיכולוגי להבחין ביניהם, שהתבטא בכך שבילדותה דיברה על עצמה בגוף שני, כ-you, ואף עברה טיפול פסיכולוגי שבו למדה לדבר על עצמה בלשון "אני" (וכאן אנו יכולים להיזכר, כמובן, בדיוננו על "ספרים ללא אני"). כלומר, הכתיבה בגוף שני מתווספת כאן לדיבור של הגיבורה על עצמה בגוף שני. וגם כאן, כמו ב"ילד מלחמה", הכתיבה בגוף שני מופיעה רק בחלק מהספר.

שימוש ייחודי בטכניקה של כתיבה בגוף שני עושה איטלו קאלווינו בספר "אם בלילה חורפי עובר אורח". בספר זה מחצית מהפרקים כתובים בגוף שני, כפנייה ישירה אל קורא המחזיק בידיו את הספר. עם התקדמות הספר, הקורא הזה עצמו משתלב בעלילה משלו – כלומר הקורא הזה הוא במידה מסוימת אנחנו, שקוראים בפועל את הספר, אבל גם דמות בפני עצמה. לפיכך, ביצירה הזאת הכתיבה בגוף שני ממלאת עוד תפקיד, של שבירת "הקיר הרביעי", כלומר פנייה ישירה אל הקהל, ובמקרה זה אל הקוראים.

נמשיך לדוגמה לא מפרוזה, אלא משירה – השיר היפה "זו טביעה איטית מאוד" של המשוררת רות קינן. הנה הבית האחרון מתוכו (את השיר כולו אפשר לקרוא כאן):

זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא נִתָּן יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ.

כְּשֶׁאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת הַמַּיִם הַחַמִּים בַּמִּקְלַחַת, לָאֵדִים יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מָרִים.

תִּתְקַשְּׁרִי כְּבָר לְשֵׁרוּתֵי הַחֵרוּם. יֵשׁ צְלִיל חִיּוּג, אַתְּ דּוֹחֶפֶת חָזָק עִם הָרַגְלַיִם

וּמְנַסָּה לְהַשִּׂיג עוֹד הֶבְזֵק שֶׁל שָׁמַיִם. קוֹל בַּצַּד הַשֵּׁנִי שׁוֹאֵל: אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲזֹר?

אַתְּ מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בִּשְׁאֵרִית הָאֲוִיר כְּדֵי לִצְעֹק, אֲבָל מָה שֶׁבּוֹקֵעַ מֵעַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח

נִשְׁמָע כְּמוֹ: הַכֹּל בְּסֵדֶר.

ולבסוף, נשים לב להבדל בין כתיבה בגוף שני לבין כתיבה בגוף ראשון שבה המספר פונה לדמות אחרת שאיננה נוכחת – אם בפורמט של מכתב (כגון ברומן מכתבים) ואם במחשבותיה של הדמות. צורת כתיבה זו מעניקה ליצירה מעט מן הטעם של כתיבה בגוף שני, אך בגרסה מתונה יותר, שתלטנית פחות. נסתכל למשל על קטע מן הסיפור היפה "צ'יפס עם קטשופ", מתוך ספרה החדש של בלה שגיא "שבר ענף ירוק":

היו שם אורות נוצצים ומוזיקה רועשת אבל שאנחנו אוהבים ואני ראיתי איך אפילו את קמה לרקוד קצת עם דודה חגית ורצתי אליכן כדי לרקוד איתכן, כי זה לא קורה בכל יום, אבל כשהגעתי ראיתי שמקרוב את בכלל לא נראית שמחה כמו שאת נראית מרחוק, אז הסתובבתי וחזרתי לבני דודים.

הספר שבתמונה הוא "קרתגו", ספרו החדש של ידידי ועמיתי זהר כוכבי, שראה אור בהוצאת "עולם חדש". הספר מורכב מקטעים קצרים, מחרוזת הרהורים על מערכת יחסים של עשרים שנה עם נפש אהובה, וליתר דיוק חתול אהוב בשם קאטו הזקן. המחבר עצמו הספיק להתבגר במהלך השנים האלה, לנדוד בין מקומות בעולם ולהוסיף לחייו בת זוג, עיסוקים וחתולים אחרים, הנזכרים בספר רק במרומז, ככל שהדבר נדרש כדי לספר על הקשר הנמצא בלב הספר.

"קרתגו" מספר לנו על חברות בין אדם לחתול, ובגלל מהלך החיים המהיר יותר של חתולים – על קשר שנמשך, מאחד מצדדיו, חיים שלמים, מינקות דרך בגרות והזדקנות ועד מוות. אך כדרכם של ספרים טובים, ככל שהספר אישי יותר, כך הוא אנושי ואוניברסלי יותר. כאשר המחבר נזכר לפתע בפרט ששכח על קאטו הגור, הקוראים או הקוראת עשויים להיזכר בחדוות ההיזכרות הצלולה שלהם-עצמם ברגע מן העבר:

"נזכרתי, נזכרתי, אני מתלהב; נזכרתי איך היית קופץ. איך יכולתי לשכוח? לא שכחתי, אני אומר לעצמי, רק לא נזכרתי (אני ממשיך להתלהב). יכולת לנתר גבוה ולנחות כאתלט, אם כי בכבדות מסוימת … זורם דרכי גל של התרגשות, כמו השמחה באתר חפירות ארכיאולוגי שלאחר חיפושים רבים נמצאה בו גלוסקמה, שלמה, שנחשבה אבודה".

או:

"אני נוסע לעבודה כל בוקר וחושב על חתול מת. ואני גם מדבר. אני אומר לעצמי, אין בי מבוכה מהדבר הזה. אבל מיד מנסה לדמיין סיטואציה שבה זה דבר שצריך להסביר אותו, ואולי להצדיקו."

בעודי קוראת את "קרתגו", ומניחה קרעי נייר בין דפיו כדי לחזור למקומות שמצאו חן בעיניי במיוחד, הבנתי שרבים מהמקומות האלה הם דימויים – דימויים ציוריים, רעננים ושקופים מאוד, כמו בקטע המצוטט למעלה, המספר על חדוות ההיזכרות: "כמו השמחה באתר חפירות ארכיאולוגי שלאחר חיפושים רבים נמצאה בו גלוסקמה, שלמה, שנחשבה אבודה". הדימוי הזה אינו מטבע ותיק בארנק השפה או הספרות, אלא חדש ורענן. דימוי שבלשונו של הסופר ההולנדי אדוארד דַאוֶוס דֶקֶר, אינו קלישאה שגורה אלא "שירת-הנפש, המציגה תמונות במקום טיעון ואינה יכולה לדבר אחרת".

הכתיבה ב"קרתגו" אינה נוטה להשתמש בתבניות מוכנות – לא רגשיות, לא סיפוריות ולא לשוניות. כוכבי כותב בקול משלו; וכפי שאינו גולש לנוסחים מוכנים בכתיבת הספר בכלל, כך גם הדימויים שלו הם אישיים ונובעים ישירות מן החוויות שהוא מתאר. "נחלט בי רוגע של התמסרות", הוא כותב באחד המקומות בספר, דימוי שידבר אל ליבו של כל אוהב תה. וגם: "אני דרוך מאוד לקראת זיכרונות. והם נצברים בי לאיטם, כמו כפות תמר שקמלו ונצמדו לגזע העץ, הפוכות, זו לצד זו."

•

הציטוט של אדוארד דאווס דקר בעניין הדימויים לקוח מתוך ספרו "מאקס האוולאר", בתרגום רן הכהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

בשיחה עם עמיתה על טקסט מסוים שערכה, ניסחתי במילים תובנה שאני עובדת לפיה; וכיוון שהתובנה הזאת מצאה חן בעיני שתינו, הנה היא גם כאן.

ביחסים בין עורכים לכותבים כבר עסקתי בעבר, בפרק "למי יש (עט) יותר גדול?" בספרי מוציאה לשון. כתבתי שם על השאלה ששואלים אותי לפעמים: אם יש מחלוקת, מי קובע – הכותב או העורך?

התשובה, בעיניי, היא שאם העורכת מקצועית וקשובה, הן לכותב או לכותבת והן לטקסט שלהם, לא מתעוררת בעיה. השאלה "מי קובע" נשארת תיאורטית, ובפועל מתקיימים דיון ושינוי עד לתוצאה הטובה ביותר.

יפה – וכאן אנו מגיעים לתובנה הנזכרת. אם אחד משינויי העריכה שהצעתי אינו נראה בעיני הכותב או הכותבת, והם מעדיפים את הנוסח המקורי שלהם, לרוב הדרך הנכונה אינה לבחור בין השניים. אם בחרתי לשנות את הנוסח המקורי, הוא כנראה היה טעון שיפור; ואם הכותב לא היה שבע רצון מהנוסח שהצעתי, כנראה גם הוא לא היה אידיאלי. זוהי הזדמנות להתבונן בשתי האפשרויות, לזהות את החולשות של שתיהן וליצור ניסוח טוב ומוצלח יותר.

ואדגים. לאחרונה ערכתי כתבה על קורות חייה של מדענית טרנסג'נדרית. בצעירותה, כאשר עדיין חייתה כגבר, באה המדענית בברית הנישואין עם אישה, ולזוג נולדו שתי ילדות. בהמשך החליטה המדענית לממש את רצונה לחיות כאישה, ושטחה את מצוקתה ואת תוכניתה בפני בת זוגה ואם בנותיה.

במשפט שסיפר על השיחה הזאת בנוסח המקורי של הכתבה, כינה הכותב את בת הזוג בשם "האישה שהיא [המדענית] הייתה נשואה לה באותו זמן". הניסוח הזה היה בעיניי מבלבל מעט (משום שעד לנקודה זו לא דובר על שום אדם אחר שהמדענית הייתה נשואה לו) וגם טכני מדי, כאשר מדובר בזוג נשוי שחי יחד כבר אי-אלו שנים ומגדל יחד את ילדיו. שיניתי אפוא את "האישה שהיא הייתה נשואה לה" ל"בת זוגה". אך הכותב השיב ש"בת זוג" יכול לציין גם "חברה", והוא רצה לשוב ולהדגיש כאן שמדובר בפירוש בזוג נשוי.

שני השיקולים – ניסוח פשוט וברור ומונח המציין בפירוש בני זוג נשואים – חשובים וראויים. לכן לא ניסיתי לבחור בין שתי האפשרויות – הניסוח המקורי של הכותב וההצעה שלי – אלא למצוא שלישית, טובה יותר. לכאורה, קיימת כאן האפשרות "אִשְׁתָּהּ", שזכתה אפילו באישורה של האקדמיה ללשון העברית. אך בניגוד ל"בעלוֹ", הרווח למדי, "אשתָהּ" להתרשמותי אינה שכיחה ואינה בחירה פשוטה ושקופה. חשבתי אפוא על "רעייתה" ("המדענית פנתה לרעייתה ושטחה בפניה את מצוקתה ואת תוכניותיה"). האפשרות הזאת הייתה טובה גם בעיניי וגם בעיני הכותב, ובחרנו בה.

שנצליח תמיד למצוא יחד את הדרך הטובה ביותר.

אתמול שבתי מטיול נפלא באיטליה – פירנצה, פארמה, רומא – והבאתי איתי, מלבד בגדים יפים ואוכל טעים, גם כמה מציאות לשוניות. אז בואו נפרוק את המזוודה.

פורטוס הליקופטרורום לוותיקן יש מנחת מסוקים משלו, ומכיוון שכל השילוט בוותיקן חייב להיות בלטינית, הוענק לו השם הנאה Portus helicopterorum Civitatis Vaticanae ("נמל המסוקים של עיר הוותיקן").

אל"ף את הטיול הזה עשיתי עם בני הלל, שדובר וקורא מעט איטלקית. לכן בילינו לא מעט בחנויות ספרים, מרשימות ואף מעוררות קנאה בגודלן, ביפי הכריכות ובשפע העצום של ספרים שבהן – מקור, תרגום, אזורים נרחבים של קומיקס, סדרות של ספרי הגות ופילוסופיה, ספרים על קבוצות כדורגל… באחת החנויות הבחין הלל בקבוצת ספרים של הוצאת "אלף" (aleph), הנה:

הסתקרנתי ומצאתי שזוהי הוצאת ספרים הודית הפועלת מניו-דלהי ומוציאה לאור ספרי איכות במגוון תחומים. הסופר דוד דוידר, ממייסדי ההוצאה, מסביר שמקור השם הוא הסיפור "אָלֶף" של בורחס, שבו "אלף היא נקודה במרחב שכוללת את כל הנקודות האחרות" (בסיפורו של בורחס, הנקודה הזאת נמצאת מתחת למדרגות בדירה בבואנוס איירס). בורחס, מצידו, כינה את נקודת האינסוף הזאת "אלף" בעקבות המתמטיקאי גיאורג קנטור, שהשתמש באות אל"ף בדיונו בעוצמות שונות של אינסוף.

ואם נחזור למו"ל המייסד של אל"ף – למרות האל"ף, ואף ששמו דוד ושם אחותו רות, דוידר הוא בנו של מגדל תה ממדינת קראלה שבהודו, ואם יש לו קשר יהודי, לא הצלחתי למצוא אותו.

עוגן בקטקומבות בסיור בקטקומבות סן קליסטו ברומא (מרשימות מאוד, ועדיין לא כמו הנוף הירוק והיפהפה שמעליהן) הראה המדריך את הסמלים הנוצריים השונים שחרותים בסלע ברחבי קומפלקס הקבורה העצום הזה. אחד הסמלים האלה הוא העוגן, שמסמל את התקווה. כאן נזקפו אוזניי. בסדרת הספרים "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן מופיע "מצפן זהוב" – מכשיר בשם אלתיומטר, הפועל באמצעות סמלים מצוירים שהתודעה האנושית עוקבת אחר סדרת המשמעויות של כל אחד מהם; כפי שכתבתי כאן, המכשיר הזה הוא מטאפורה נהדרת לשימוש בשפה. אחד הסמלים המצוירים על פני האלתיומטר הוא העוגן, שמשמעותו הראשונה היא תקווה, "כי התקווה מחזיקה אותך כמו עוגן כדי שלא תוותר" (גם זה נאמר בציטוט שהבאתי בפוסט ההוא!). כעת חיפשתי ומצאתי שדימוי התקווה לעוגן מופיע בברית החדשה, ב"איגרת אל העברים" פרק 6 – באחד התרגומים, "תִּקְוָה שֶׁהִיא כְּעֹגֶן בָּטוּחַ וְיַצִּיב לְנַפְשֵׁנוּ". כלומר, פולמן בחר במשמעות נוצרית קיימת למכשיר הדמיוני שלו – בחירה הולמת, כמובן, כיוון ש"חומריו האפלים" היא יצירה שהנצרות נוכחת בה מאוד.

בקטקומבות אסור לצלם, אבל הנה פיסת מרץ' מחנות האתר:

החזרה מהמתים בתקופה שלפני הנסיעה נצפתה בביתנו הסדרה Titans מבית DC. בעולמות הקומיקס באופן כללי, המוות, בלשונו של בן זוגי, הוא תופעה די זמנית, אבל בסדרה הזאת מתרחשת חזרה אינטנסיבית במיוחד של דמויות מהמתים, בשלל שיטות ודרכים. תחת הרושם הזה התבוננתי בשלל הציורים בנושאים נוצריים ברחבי איטליה, ובפרט אלה המתארים את התחייה, כלומר חזרתו של ישו לחיים שלושה ימים לאחר צליבתו. ואז חשבתי – האם ייתכן שהחזרה של דמויות מהמתים בעולמות הקומיקס אינה רק טריק עלילתי זול במקצת, או דרך של היוצרים והמותג לא לוותר על דמויות אהובות, אלא היא מושפעת מדת שהמיתוס המכונן שלה כולל מוות וחזרה לחיים? כמובן, יש להביא בחשבון שבתחום הקומיקס יש יוצרים יהודים רבים, ואחד היוצרים של Titans, ספציפית, הוא עקיבא גולדסמן, ועדיין.

מזל טוב לנו – השבוע עלתה פינה חדשה שלי על לשון בספרות ב"מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי המקסימים ברדיו כאן תרבות. הפינה נקראת "מוציאה לשון", בהתאמה לספר, ותתקיים בימי שני מדי שבועיים.

בקישור הזה תוכלו לשמוע את הופעת הבכורה של הפינה (החל מדקה 28), ועוד דברים מרתקים כגון מה זה NFT, כלומר איך יוצרים את "הילת המקור" הידועה של ולטר בנימין כשמדובר בנכסים דיגיטליים. תודה רבה למיה, ליובל ולמפיקה המשובחת תמר בנימין.

מתרגמות ומתרגמים כחלפני כספים

בפינה הפעם עסקנו בפתרונות תרגום שבהם המעבר משפה לשפה שדרג את המקור. מיד נשאלת כמובן השאלה – מה זה שדרוג, או שיפור, של המקור? כיום מקובל שהמטרה של תרגום היא לשקף את המקור באופן נאמן ככל האפשר, במגבלות השפה והתרבות. אם המקור חוזר על עצמו, אם הוא עילג, לא ברור, סקסיסטי – זה, ככלל, מה שצריך להיות גם בתרגום.

אבל תרגום מאבד בהכרח חלק מתכונותיו של המקור. למשל עמימות מגדרית: באנגלית אפשר לכתוב למשל a nurse, או a group of nurses, בלי להבהיר אם מדובר באח או באחות, או באחים או באחיות. או מינוח מקצועי מפורט שקיים בשפת המקור, אבל אינו קיים בשפת היעד – למשל מינוח עשיר בתחום האופנה או הנשק או הימאות, שקיים באנגלית ופחות קיים בעברית. תיאור יפה של ה"אובדן הבלתי נמנע" הזה מצאתי עכשיו בספר "מקצועות של אחרים" של פרימו לוי, בתרגומו של יונתן פיין. פרימו לוי מתאר זאת כך: "אובדן בלתי-נמנע, כמו זה של אדם שהולך לחלפן כספים".

לפיכך, לעיתים נחמד כשהתרגום מצליח גם להוסיף משהו ליצירה, שלא היה בה במקור ובכל זאת הוא נאמן לרוחה ולסגנונה. ליקטתי לנו כמה דוגמאות יפות מסוג זה, והתמקדתי בדוגמאות שבהן המאפיינים של השפה עצמה אחראים לחלק מ"תוספת הערך", לצד כישרונם של המתרגם או המתרגמת.

על חוות החיות, נשרים ועיניים במקומות מפתיעים בגוף

דוגמה ידועה היא התרגום לעברית של משפט מתוך "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול: "All animals are equal, but some animals are more equal than others". התרגום המקובל לעברית הוא "כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". המשפט המקורי אבסורדי מבחינה לשונית, כיוון שאי-אפשר להיות “more equal than others”; בעברית, לעומת זאת, המילה "שווה" כוללת גם את המשמעות של worth, ולכן תרגום פשוט יוצר משפט עברי שאינו אבסורדי אלא להפך, תקין וברור מאוד, וכולל טוויסט ציני במשמעות המילה – מ"שווה" במשמעות "שוויון" ל"שווה" במשמעות "ערך". כמובן, אפשר לטעון שתרגום נאמן היה יוצר משפט אבסורדי גם בעברית, אך קשה להתעלם מתוספת הערך שהשפה העברית יוצרת כאן כמעט מאליה.

דוגמה יפה אחרת הציג בפניי רמי שלהבת, עורך מגזין המדע הבדיוני "בלי פאניקה". רמי פרסם בזמנו סיפור מדע בדיוני הומוריסטי של הסופר צ'רלס קולמן פינלי (Finlay), בתרגום ענבר גרינשטיין. הסיפור מתחיל בכך שהגיבור מחליט לעבור השתלה של עין בישבן, ומבין שזה לא היה צעד נבון. הסיפור עוסק בנקמה, ושמו במקור הוא An Eye for an Eye. זהו כמובן "עין תחת עין" שלנו מהתנ"ך (שמות כא כד). הסופר היה מאושר מאוד לגלות מהן בדיוק המשמעויות של המילה "תחת" בעברית.

שתי דוגמאות אחרות הן שמות של ספרים: Fairy School Drop-out של מרדית באדג'ר הפך בעברית ל"עפה מבית ספר לפיות". בעברית "עפים" מבית הספר ולא "נופלים", וכך התאפשרה ההברקה הזאת של המתרגמת מאירה פירון. והספר The Mark of Athena מסדרת "גיבורי האולימפוס" של ריק ריירדן הפך, בתרגום לעברית של המתרגמת יעל אכמון, ל"אות אתנה", כלומר הרוויח אליטרציה, צלילים חוזרים ערבים לאוזן.

עוד דוגמה היא מתרגום הסיפור "עץ השיער" (The Hair Tree) של מֶרי דה מורגן. מרית בן-ישראל, עכשיו מרית ג"ץ, העניקה לסיפור תרגום שטרם ראה אור ושתוכלו לקרוא בבלוג שלה, "עיר האושר". הדמות שבלב הסיפור היא מלכה שנשר רשע גורם לה לאבד את שערה היפהפה, הידוע בממלכה כולה. המלכה שוקעת בצער ובבושה, וגיבור יוצא לחפש מרפא שיחזיר את השיער האבוד.

הנשר הרשע הוא במקור eagle, עוף ששמו העברי התקני הוא כיום עיט. אך לאורך תולדותיה של העברית, נקרא העוף הזה לסירוגין "עיט" או "נשר", ומרית ג"ץ בחרה כאן במילה "נשר" (כמו בתרגום המקובל של The Eagle has landed בתוכנית החלל האמריקאית – "הנשר נחת", ולא "העיט"). התוצאה היא קשר יפה בין הנשר לבין נשירת השיער.

וכדי להוסיף שמחה, מרי דה מורגן מציינת את גונו המדויק של שערה היפה של המלכה: כמו עלה יבש של עץ אשור, beech. "אשור" בעברית (אך לא באנגלית) דומה מאוד ל"אושר", ושערה של המלכה אכן מסמל ומגלם את אושרה.

עוד דוגמה היא מתרגום של יעל אכמון לספר אחר של ריק ריירדן, "גורלו של אפולו: הנבואה האפלה". האל אפולו סובל מאמנזיה ואינו זוכר את שמו, מלבד העובדה שהוא מתחיל באל"ף.

"'קוראים לי מג,' היא הסבירה לי.

'כן! כן, כמובן. תודה. ואני –'

'אידיוט.'

'המממ. זה באל"ף, נכון, אבל אני לא חושב… אה! זאת היתה בדיחה.'

'ממש לא. אבל קוראים לך אפולו.'"

המעבר לעברית, שבה "אידיוט" מתחיל באותה אות כמו "אפולו", אִפשֵר לאכמון להוסיף את הבדיחה הזאת, שהיא מאוד ברוח הכתיבה של ריירדן. בהחלטה כזו דרושים כמובן זהירות ושיקול דעת, אבל בספר כמו של ריירדן, המשופע בבדיחות ובהתחכמויות מילוליות, נדרש תרגום יצירתי, היודע לתת הברקות משלו כפיצוי על מה שלקחה פעולת התרגום.

ובכיוון ההפוך: השדרוג שלא קרה

ולסיום דוגמה בכיוון ההפוך, כלומר בתרגום מעברית, שדווקא לא קרתה – ובעיניי קצת חבל, אם כי ודאי היו לכך סיבות. ספרו של אשכול נבו "שלוש קומות" נקרא באנגלית The Reasonable Person. ברור מדוע לא תרגמו את השם כ-Three Stories: המשמעות המתבקשת של שם זה היא פשוט "שלושה סיפורים", והמשמעות של "קומות" הייתה הולכת לאיבוד. אך היה אפשר לתרגם אותו כ-A Three-Story Building, בניין של שלוש קומות וגם בניין של שלושה סיפורים, באיות האמריקאי של storey, וכך גם לשמור על שמו המקורי של הספר וגם לשדרג אותו.

•

תודה לעמיתי יונתן אור-סתיו, שהצביע על הדוגמה היפה של "שלוש קומות".

קראו בקול את המילים האלה: "שרך", "שידוד מערכות", "שומה עליכם", "השחיתות פושה במערכת". קראתם? עד שתגיעו לסוף הרשומה, אולי תגלו שהגיתם אחת מהן בצורה לא נכונה, או לפחות לא תקנית. כמו כן תגלו גם חלק מהסיבה לכך, וגם שאתם בחברה טובה.

ימין ושמאל רק שי"ן ושי"ן

כפי שוודאי הבחנתם, בכל המילים המודגשות שלמעלה מופיעה האות שי"ן. איזו שי"ן? או. כידוע לכולנו, האות העברית שי"ן מציינת שני הגאים שונים: האחד, כמו במילה "שיר", מסומן בנקודה קטנה מימין ומעל לאות – שי"ן ימנית (שׁ). האחר, כמו במילה "עשתה", מסומן בנקודה קטנה משמאל ומעל לאות – שי"ן שמאלית (שׂ).

אך הסימון הזה, שנועד להבהיר לנו איזו משתי השי"נין לפנינו ואיך עלינו להגות אותה, מופיע על פי רוב רק בטקסטים מנוקדים – ורוב הטקסטים שאנו קוראים אינם מנוקדים. לפיכך נוצרה תופעה מעניינת: למילים מסוימות יש בפועל שתי הגיות שונות. חלק מהציבור אומר למשל "שָׁרָךְ" וחלקו – "שָׂ‎רָךְ" (בדוגמה זו, ההגייה הנכונה או התקנית היא "שָׁרָךְ"). נזכיר להלן כמה מילים כאלה.

מי ומי במבלבלות

נתחיל באחת המפתיעות ביותר. הפועל "פושה" מציין התרחבות והתפשטות, בעיקר של תופעה שלילית, כמו בדוגמה "השחיתות פושה במערכת". רבים מאוד הוגים את המילה הזאת ב-sh, אבל ההגייה הנכונה, כלומר זו המופיעה במקורות ובמילונים, היא דווקא ב-s. ראו למשל בפסוק הזה, שעוסק בבידוד של חולי צרעת והוא ממש ברוח הקורונה: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר, וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (ויקרא יג ה).

כמה מביניכם ודאי זוכרים את הצמד "שְׂדֵרָה" ו"כֶּבֶשׁ המטוס", המופיע על דפי ספרי הטרי מוציאה לשון. רבים הוגים את המילה "שדרה" ב-sh, אף שהיא קשורה דווקא ל"סדר", ואת "כבש" ב-s, אף שאינו קשור לכבשים אלא דווקא ל"כביש" (ובעניין "כֶּבֶשׁ המטוס", נמצא מי שהשווה והעלה ל"כבס המטוש" – תודה, יפתח בריל).

"שְׁדֵמָה", כלומר שדה או אדמה מעובדת, נכתבת בשי"ן ימנית (sh), אך רבים הוגים אותה דווקא ב-s. ייתכן שאחד הגורמים לכך הוא היכרות עם הצורה התקנית "שְׂדֵרָה", ויצירת אנלוגיה מוטעית בין שתי המילים.

המילה "שִׂדּוּד", כלומר פירור ופירוק של שכבת הקרקע העליונה לקראת שתילה או זריעה, קשורה כמובן ל"שָׂדֶה" ונהגית בהתאם. אבל ל"שִׁדּוּד מערכות" אין קשר ל"שָׂדֶה" אלא דווקא ל"שׁוֹד". הפועל "לְשׁוֹדֵד" פירושו להחריב ולקחת בכוח ("אׇהֳלִי שֻׁדָּד וְכׇל מֵיתָרַי נִתָּקוּ" – ירמיהו י, כ), ו"שִׁדּוּד מערכות" פירושו שינוי יסודי ומהפכני של פני הדברים.

עוד מילה מבלבלת היא "שָׁרָךְ", שרבים הוגים אותה ב-s, אולי בגלל התמונה המנטלית של עלים ארוכים המשתרכים על הקרקע.

הצירוף "שְׁתוּם עַיִן" מופיע בתנ"ך בפרק אחד, במשמעות עלומה למדי, אך כיום מקובל להשתמש בו במשמעות של "עיוור בעין אחת". הקישור האסוציאטיבי ל"סתום" הוביל כנראה להגיית המילה כאילו היא כתובה בשי"ן שמאלית.

המילה "חֲשׂוּךְ", בצירופים כגון "חֲשׂוּכֵי ילדים" או "מחלה חֲשׂוּכַת מרפא", פירושה "מחוסר" או "נטול". הפועל "לַחְשֹׂךְ" פירושו לעכב, למנוע, כגון בביטויים "לא חָשְׂכָה ממנה דבר" – מילאה את כל משאלותיה – או בספר בראשית, "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (כב, יב). "לַחְשֹׂךְ" קרוב במשמעותו ובמקורו ל"לחסוך", אך הביטויים השכיחים "חשוכי ילדים" ו"חשוך מרפא", הנושאים קונוטציה שלילית, מתקשרים כנראה אסוציאטיבית דווקא ל"חֹשֶׁךְ". האסוציאציה הזאת, המצטרפת כפי שהסברנו לשי"ן הלא-מנוקדת הדו-משמעית, מובילה אנשים רבים להגות "חשוך ילדים" או "חשוכת מרפא" דווקא ב-שׁ (sh).

ונחתום בצמד נחמד של ביטויים הקשורים זה לזה: "בְּשׂוֹם שֶׂכֶל", שפירושו "בתבונה ובשיקול דעת", ו"שׂוּמָה עָלָיו", כלומר הוא צריך, מוטל עליו. שניהם קשורים לפועל "לָשִׂים": "שׂוֹם שֶׂכֶל" דומה בתוכנו ובצורתו ל"תשומת לב" ו"שׂוּמָה עָלָיו" קשור ל"משימה", וגם אותם יש לכתוב ולהגות בשי"ן שמאלית.

•

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בסוגיית השי"נין בפייסבוק ותרמו דוגמאות, דעות, ציטוטים והברקות.

היום, ערב יום הכיפורים, שמחתי להתארח בתוכניתם של יגאל גואטה ועומר בן רובי ב"כאן ב" כדי לשוחח על מילים הקשורות ליום המיוחד הזה. בשיחתנו עסקנו במילים ובביטויים "שעיר לעזאזל" ומכאן "עזאזל", "יום הכיפורים של…", "תרנגול כפרות", "כפרה עליך" וחברתה "כפרה", ו"נעילה". על כל אלה תוכלו עכשיו לקרוא כאן, ואת הקלטת התוכנית תוכלו לשמוע כאן (השיחה איתי מתחילה בדקה 9).

"שעיר לעזאזל"

ביטוי מעניין ושימושי הקשור ביום הכיפורים הוא "שעיר לעזאזל". "שָׂעִיר" בהקשר זה הוא פשוט "תיש": "שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים" (ויקרא טז, ה). לְמה נועדו השניים? "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל […] וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (טז ח, י).

השעיר האחד מועלה קורבן חטאת, כלומר קורבן שנועד לכפר על חטאים; ואילו האחר משתתף בטקס יוצא דופן, חריג למדי ביהדות: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי (ידו) [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר (ויקרא טז כא-כב).

הכהן מעמיס אפוא את כל חטאי בני ישראל על ראשו של תיש, ושולח אותו אל המדבר. כך נוצר הביטוי השימושי מאוד "שעיר לעזאזל" – מישהו שתולים בו את האשמה בפשעי אחרים.

"עזאזל"

ומה בעניין ה"עזאזל"? מילה זו מופיעה במקרא רק שלוש פעמים, כולן בפרק הזה, ואינה ברורה ביותר. נציג כאן כמה מהפירושים שהוצעו לה.

על פי פירוש אחד, המילה "עֲזָאזֵל" מציינת את השעיר עצמו ומורכבת מן המילה "עֵז" ומן הפועל הארמי "אֲזַל", שפירושו "הָלַךְ". כלומר: "עֲזָאזֵל" היא עֵז-אֲזַל – העז, וליתר דיוק התיש, הלך (אל המדבר). ייתכן גם שהמילה כולה, או רק חלקה השני, קשורים למילה האכדית azlu, שפירושה עז בר.

לחלופין, ייתכן ש"עֲזָאזֵל" הוא שם של צוק במדבר יהודה. כך גורס למשל פרופ' קדרי ב"מילון העברית המקראית". בתלמוד הבבלי נאמר: "תנו רבנן: עזאזל – שיהא עז וקשה […] תניא אידך: עזאזל – קשה שבהרים" (יומא סז ע"ב). על פי פירוש זה, "עזאזל" הוא שם מקום במדבר המורכב מן המילים "עַז" ו"אֵל", המציינות חוזק וקושי.

על פי פירוש שלישי, "עֲזָאזֵל" הוא שם של שד, מלאך חבלה, על פי ההקבלה שיוצר הטקסט: "גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". גם אם משמעות זו לא הייתה המשמעות המקורית שספר "ויקרא" התכוון אליה, המילה בהחלט רכשה אותה בהמשך: מלאך רע הנקרא לסירוגין "עֲזָאֵל" ו"עֲזָזֵאל" מופיע בספר חנוך, אחד הספרים החיצוניים, ודמות דומה בשם "עזזאל" מופיעה באחת ממגילות מדבר יהודה. הנה למשל קטע מפרק נד בספר חנוך:

"תרנגול כפרות"

מן השעיר לעזאזל של תקופת בית המקדש נגזר כנראה, לימים, מנהג תרנגול הכפרות – יש המסובבים תרנגול מעל לראש ואומרים "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום". לאחר מכן שוחטים את התרנגול ועושים ממנו סעודה לעניים. הדמיון לשעיר המקראי ברור – חיה שמעמיסים עליה את חטאיהם של בני אדם.

בדומה לביטוי "שעיר לעזאזל", גם הביטוי "תרנגול כפרות" או "תרנגול לכפרות" מציין את מי שהפך לקורבן בשל חטאיו של אחר. כך למשל אביבה ונועם שליט, הוריו של גלעד שליט, הפגינו בשנת 2010 עם השלט "חייל צה"ל אינו תרנגול כפרות – אל תזרקו על גלעד את כל החטאים".

תרנגול הכפרות הוחלף כיום במידה רבה בסכום כסף הניתן לצדקה, ובעבר היה גם מנהג להשתמש למטרה זו בצמחים.

"יום הכיפורים של…"

"בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה" (כזכור, כאשר ניסן היה החודש הראשון, תשרי היה השביעי).

הצירוף "יום הכיפורים", שבמשמעותו הדתית מציין יום של "עינוי הנפש" כדי לכפר על חטאים, קיבל רובד נוסף בעקבות מלחמת יום הכיפורים; וכיום הביטוי "יום הכיפורים של – ", כגון "יום הכיפורים של הסוקרים" או "יום הכיפורים של השב"ס", מציין כישלון קשה, בעיקר בעקבות יוהרה ותפיסות שגויות שלא נבדקו כראוי. כך או כך, זהו יום של חשבון נפש.

"כפרה עליך" ובקיצור "כפרה"

מן הכפרה של יום הכיפורים נגזר כמובן גם הביטוי "שיהיה לכפרה", הנאמר בעקבות אובדן או נזק, כביכול מתוך תקווה שהנזק הזה יבוא במקום נזק אחר וגדול יותר שלא יתרחש. מכאן גם הביטוי האוהב "שאהיה כפרתך" ומילת החיבה "כפרה".

"נעילה"

נעילה היא כמובן סגירה במנעול, גם בתנ"ך ("וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" שמואל ב יג יז). "תפילת נעילה" היא התפילה האחרונה ביום כיפור, וכנראה נאמרה תחילה בעת נעילת שערי ההיכל בבית המקדש בתום עבודת יום הכיפורים. בהמשך קיבל השם את המשמעות של "נעילת שערי שמים" בתום יום הכיפורים (ירושלמי, ברכות א ד). ובהשאלה, "נעילה" היא סיום וחתימה של אירוע, כגון "נעילת האסיפה".

•

תודה רבה ליגאל גואטה ולעומר בן רובי על ההזמנה להתארח בתוכניתם המרתקת בערב יום הכיפורים ועל השיחה הנעימה, וגמר חתימה טובה לכולנו.