שמתם לב שלעיתים אנחנו אומרים "כרטיסים" ו"מפתחות" גם אם בעצם מדובר במפתח אחד או בכרטיס אחד?

בני, למשל, מבקש שנקנה לו "כרטיסים להופעה" (או למשחק) גם אם אלה מקומות לא מסומנים ובעצם אנחנו, כמו שאר ההורים, קונים רק כרטיס אחד. גם המפתחות של הילדה הם "מפתחות" אף שלמעשה יש שם מחזיק-מפתחות-טיילור-סוויפט ומפתח של הבית, כיוון שהיא אינה מטופלת עדיין במפתח למשרד, מפתח למכונית ועוד כמה שמי יודע מה הם פותחים. נזכרתי בזה כשקראתי ספר שבו הגיבורה מגיעה לניו-יורק לערב אחד וקונה לעצמה בלבד "כרטיסים לאופרה".

מדוע זה כך? והאם יש עוד מילים שמתנהגות כך?

ובכן, מילה שאולי התחולל בה תהליך דומה, ובאופן מובהק בהרבה, היא "חדשות". המילה "חדשות", במובן "ידיעות על מה שקורה עכשיו בארץ או בעולם", מופיעה בדרך כלל בצורת רבים, גם אם מדובר למעשה על ידיעה אחת – למשל "לביידן יש חדשות רעות לענקיות של כלכלת החלטורה".

במקרה זה, אין ספק שצורת הרבים "חדשות" נמצאת בשימוש הרבה יותר מצורת היחיד "חדשה" – במובן ידיעה חדשה – גם הודות לצירופים כמו "תוכנית חדשות", "מבזק חדשות" וכיוצא באלה, ואולי גם בעקבות המילה האנגלית news.

דוגמה דומה אחרת היא "(יש לנו) תוכניות", כגון "לא נוכל לבוא מחר, כבר יש לנו תוכניות". בדרך כלל, מדובר למעשה בתוכנית אחת – למשל, לא נוכל לבוא אליכם לארוחת ערב כי אנחנו הולכים לסרט. כך אנחנו גם עושים "סידורים", אף אם בפועל מדובר ב"סידור" אחד (כגון דואר או בנק), ועשויים לומר שיש לנו "אורחים" אף אם נמצא אצלנו בעצם רק אורח אחד.

המשותף לכל הדוגמאות האלה הוא, כנראה, שמספר הפריטים בפועל אינו חשוב ואולי אינו ידוע. בתי אולי הוסיפה למחזיק המפתחות שלה גם מפתח ללוקר בבית הספר, ואולי לא נוכל לבוא מחר כי נלך גם לסרט וגם לשתות משהו אחר כך, אבל לצורך העניין, אין לזה חשיבות. אני רוצה לוודא שצרור המפתחות שלה איתה והיא תוכל להיכנס הביתה כשתגיע, ולא חשוב לי אם יש בצרור שלה מפתח אחד או יותר; ולמי שהזמינו אותנו לארוחת ערב מחר לא אכפת כמה דברים אחרים נעשה, אלא רק שלא נוכל להגיע. לכן, בהקשרים כאלה, ההבחנה בין "מפתח" ו"מפתחות", "סידור" ו"סידורים", "תוכנית" ו"תוכניות", אינה חשובה, ואפשר להתעלם ממנה ולהשתמש באופן גורף בצורת הרבים. זאת בניגוד להקשרים שבהם למספר יש חשיבות, כגון "יש לך מפתח למשרד של רונה?" או "מוכרת כרטיס אחד להופעה של 'החצר האחורית' מחר".

ייתכן אפילו שבהקשרים מסוימים, לצורת הרבים הזאת יש ערך מעצם הכלליות והסתמיות שלה: לא זו בלבד שאיננו מנסים לדייק, אלא להפך, אנחנו בוחרים ניסוח המוסר מינימום מידע ואיננו מזמין דיון נוסף (וניזכר ב"עקרון הכמות" של הבלשן פול גרַייס: "אנשים מוסרים את כמות המידע ההולמת את השיחה, לא יותר ולא פחות"). האמירה "יש לנו אורחים", למשל, מבהירה ביעילות למה אנחנו עסוקים ולא יכולים להאריך בשיחה, ואילו "יש לנו אורח", הספציפית יותר, עשויה לסקרן ולהתפרש כהזמנה לשאול במי מדובר.

•

והאם נוכל לחשוב על עוד קבוצת מילים שבהן צורת הרבים יכולה לציין דבר אחד ויחיד? כן: המילים "אלוהים", "בעלים" ו"אדוניו" (בנסמך) מציינות או יכולות לציין ישות יחידה, ואנו אפילו משתמשים בהן יחד עם פעלים בלשון יחיד: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו" (שופטים יט יב), "הבעלים של הדירה מסרב לתקן את הדוד". במילים אלה צורת הרבים נובעת כנראה מסיבה אחרת – בחירה בלשון כבוד כדי לציין דמויות חשובות. על קבוצת המילים הזאת כתבתי בפרק "בְּעָלָה של חתולה" בספרי מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית.

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, הרהרו איתי ותרמו דוגמאות, ובייחוד לראובן נוה, תומר גלעד, אורלי יעקובי, קטיה בנוביץ', שירי צוק, מיכל שטיינר, תמר עילם-גינדין ומאיר עוזיאל.

הפינה שהגשתי היום ב"מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע הוקדשה למיה ולמילים שהיא אינה סובלת, כמו "העצמה" ו"הנגשה" (למשל של ספרות).

גם לדמויות ספרותיות יש לעיתים מילים שהן לא סובלות או להפך, מילים שאהובות עליהן במיוחד. כמו דברים אחרים שדמות ספרותית אוהבת או לא אוהבת, וכמו מאפיינים לשוניים אחרים של דמות – המילים שהיא עצמה בוחרת להשתמש בהן, מה גובה השפה שלה, אם היא זהירה בדבריה או בוטה, כמה היא מדברת וכן הלאה וכן הלאה – גם מילה שהדמות אוהבת או לא אוהבת היא כלי מצוין לאפיון של הדמות, ונראה כמה דוגמאות (ואת הפינה המוקלטת, עם מיה ויובל שתמיד משדרגים, אפשר לשמוע כאן, דקה 38:00).

מטינאייג'רים נודניקים למערכות יחסים לא ברורות

נפתח בספר המלבב "תחנת האטום" (1948) של הסופר האיסלנדי הלדור לַכְּסְנֶס, חתן פרס נובל לספרות. גיבורת הספר היא בת כפר בשם אוגלה המתחילה לעבוד כמנהלת משק הבית של משפחה עשירה, הכוללת בת יפהפייה ומפונקת. בבוקר הראשון שלה בעבודתה החדשה, אוגלה מביאה לבת קפה למיטה, מברכת אותה ב"בוקר טוב" וזוכה בתגובה דרמטית משהו: הנערה מצהירה ש"בוקר טוב" הן המילים "המתועבות והגועליות והנרגזות ביותר ששמעתי בכל ימי חיי" ודורשת שאוגלה לא תאמר לה כך יותר לעולם. למחרת, כשאוגלה נכנסת בשתיקה, הנערה מכריזה שהיא משתוקקת שאוגלה תאמר לה "בוקר טוב". בקיצור, החיבה וחוסר החיבה למילים "בוקר טוב" משרטטות בזריזות דיוקן של מתבגרת פריבילגית ודרמטית (תרגום גֶ'נטילה ברוידא, עם עובד):

עוד מתבגר טרחן אנו פוגשים בהתפסן בשדה השיפון של ג'יי די סלינג'ר. גיבור הספר הוא כזכור הולדן קולפילד בן ה-17, ובמפגש המתרחש די בתחילת הספר, אחד ממוריו אומר לו שהוריו הם "grand people". הולדן מוצא שהמילה grand, כמו דברים אחרים רבים מספור, היא phony, מזויפת. או בתרגום דניאל דורון ואברהם יבין:

"נפלאים. זאת היא מלה שאני באמת שונא. איזה מלה מזויפת. כל פעם שאני שומע אותה, אני רוצה להקיא."

הסלידה הזאת מן המילה grand, ולא במקרה – דווקא כשהיא מופנית כלפי הוריו, תורמת לאפיון של הולדן קולפילד כבן נוער מנוכר הסולד מהדור המבוגר ומהערכים שלו, או במילים אחרות, כטינאייג'ר קצת נודניק.

עדיין בעניין ההורים, גיבור "רכבת הבוקר לפריז" מאת ז'אן-פיליפ בלונדל מתעב את המילה "לפחות", החביבה על אמו. נשמע אותו בתרגומה של רמה איילון:

בספר "רצח לפי הספר" של הסופר האנגלי אנתוני הורוביץ, הגיבורה, עורכת ספרות במקצועה, מהרהרת על החבר שלה: "בעצם אני שונאת את המילה הזאת. חבר. במיוחד כשהיא משמשת כדי לתאר גבר בן חמישים ושתיים, גרוש פעמיים. הצרה היא שהשפה האנגלית לא מציעה יותר מדי חלופות. אנדריאס לא היה בן הזוג שלי. לא התראינו באופן מספיק סדיר בשביל זה. המאהב שלי? החצי השני שלי? שניהם עושים לי צמרמורת, כל אחד מסיבה אחרת." ההרהור על המילה "חבר" משרת כמה מטרות: הוא מאפיין את דמותה של הגיבורה, עורכת בעלת רגישות לשפה; והוא רומז לנו שלגיבורה יש קושי להגדיר את היחסים שלה עם הגבר שבחייה, וסימני השאלה בעניין הזה אכן ממלאים תפקיד מרכזי בספר.

וביצירה שונה לגמרי, שיר הילדים "אַל" של מרים ילן-שטקליס הנהדרת, הילד גיבור השיר סולד מהמילה "אַל":

הַמִּלָּה הַזֹּאת הִיא אַל,
לֹא תַּרְגִּישׁ בָּהּ כְּלָל וּכְלָל –
הִיא רָעָה מִן הָרָעוֹת,
הִיא גְּרוּעָה בֵּין הַגְּרוּעוֹת! …

אַל תִּשְׁאַל יוֹתֵר מִדַּי,
אֵין עַכְשָׁו לְאַבָּא פְּנַאי!
אַל תָּרוּץ אֶל הַבְּאֵר!
אַל תִּקְפֹּץ מֵעַל גָּדֵר!
אַל תַּכֶּה אֶת אֲחוֹתְךָ –
הִיא קְטַנָּה, קְטַנָּה מִמְּךָ!
אַל, וְאַל, וְאַל, וְאַל!
מִי הִמְצִיא אוֹתָךְ בִּכְלָל?

צלילים ורכיבים דקדוקיים אהובים

המילים שפגשנו עד כה אהובות או שנואות בגלל תוכנן, אך למילים יש כידוע גם תכונות אחרות. ב"תמיד בזמן" של חגית פולק, סבתא צרפתייה מתלוננת על צליליהן העצובים של המילים בעברית, מלבד אחת, המילה המתנגנת והצוהלת "אומללה":

ש"י עגנון, בסיפור "בדמי ימיה", מעניק לגיבורה תרצה מילה אהובה קצרה מאוד – מילית, הלא היא וי"ו החיבור. תרצה מתייתמת מאמהּ ואביה שוקע באבלו, עד שהיא חשה כי "שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני". כל גילוי, אמיתי או מדומה, של תשומת לב מצידו משמח את לבה. למשל, כאשר הוא מתחיל את דבריו אליה בווי"ו החיבור, היא מרגישה שחשב עליה גם כאשר שתק:

"בעשר שעות יקום אבי, יחליק שערותי ויאמר ועתה שכבי נא תרצה. מה אהבתי ו"ו החיבור, תמיד שמחתי עליה. כאילו כל אשר אמר אלי אבי המשך מהרהורי לבו הוא. לאמור בלבו דיבר עמי תחילה ועתה פה אל פה." (ההדגשה שלי.)

דויד גרוסמן, ב"ספר הדקדוק הפנימי", מעניק לגיבורו אהרון קליינפלד מילה אהובה מיוחדת – למעשה רכיב דקדוקי אהוב, הסיומת -ing באנגלית, המציינת פעולה מתמשכת:

"אהרון דווקא התלהב מהפאטנט הזה שאין בעברית: אַיי אֶם גוֹאִינג, אָיי אֶם סְלִיפִּינְג … ובמחשבתו התמתחה לה קפיצה ארוכה־ארוכה, כמעט אינסופית, שמרגע שהתחלת בה, אתה שקוע בה בריכוז ובהתמסרות גמורים, ואתה לגמרי לבד בה: גַ'א- – -מְפִּינג, כאילו נסגרת לך בתוך בועת זכוכית חתומה, ואלה שבחוץ עלולים לחשוב בטעות: היי, הוא איז רק ג׳אמפינג! אבל בפנים, בתוך הבועה החתומה, קורים דברים, המון דברים קורים שם בזמן הזה … ובחוץ אנשים מסתכלים, מתדפקים על בועת הזכוכית, מתפלאים מה קורה אתו שם בפנים … וכשאהרון יהיה כזה, מגודל כמותם, הוא ילחש לעצמו לפחות פעם אחת ביום, איי אם גו- – -אינג; איי אם פלי- – -ינג; איי אם אהרונינג; וככה יזכיר לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי מתחת לכל הדברים הכלליים האלה." לאורך הספר אהרון "נֶעלָמִינְג" ו"חולמינג" ו"חושבינג" ואפילו "טהורינג". ה-ing הזה הוא, בלשונו של גרוסמן, סממן של ה"דקדוק הפנימי ביותר" של הגיבור שלו.

ולבסוף, בספר "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, הילדה נעמי אוהבת מילים, ויותר מכולן דווקא את המקף – אולי משום שנעמי רוצה לחבר בין דברים, כפי שעושה המקף, שמחבר מילים ש"צריך לחבר יחד … כמו אבא-אמא"; ואולי משום שכמו נעמי עצמה, שאינה מדברת, גם המקף "אין לו צליל ששומעים. הוא אילם".

•

תודה רבה מאוד לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק, תרמו דוגמאות של מילים האהובות או שנואות על דמויות ספרותיות ושלחו לי מקורות. תודה מיוחדת לוויקטור מקברייד, חגית ינאי, חגית מרמלשטיין, ירדי גיל, אלה וייסברג, ירין כץ, צאלה בירנבאום, ניב קורח ויפתח בריל.

בעוד הגרגרים האחרונים צונחים בשעון החול של 2022, הקדשנו את פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" ל"מילות השנה" של האקדמיה ללשון העברית (ההצבעה בעיצומה!) ושל כמה מילונים מרכזיים בשפה האנגלית. את הפינה המוקלטת תוכלו לשמוע כאן (דקה 49).

זוהי השנה השלישית שבה האקדמיה ללשון העברית מזמינה את הציבור לבחור את "מילת השנה" לקראת יום העברית – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה, שיצוין השנה ב-12 בינואר. בשנת 2020 (אז "מילת השנה" הייתה רק אחת מ-6 קטגוריות) נבחרה המילה "מָטוֹש", וב-2021 נבחרה המילה "טרלול".

על פי ההסבר באתר שלה, האקדמיה ללשון הזמינה וקיבלה מהציבור מאות הצעות ל"מילת השנה", בחרה 9 מהן וכעת אפשר להצביע ולבחור מביניהן כאן. "מילת השנה" נועדה להיות מילה ש"מסמלת בצורה הטובה ביותר את השנה החולפת", או כדבריו הפיוטיים יותר של צוות "מילת השנה" של מילון אוקספורד (בתרגום שלי): "מילה או ביטוי המשקפים את האתוס, מצב הרוח או הנושאים שהעסיקו אותנו ב-12 החודשים האחרונים, ואשר יש להם פוטנציאל להמשיך לשאת מטען תרבותי גם בשנים שיבואו".

תשע המילים המועמדות להיות מילת השנה של האקדמיה ללשון הן:

מבין אלה, "אקלים", "משכנתא", "מגדר" ו"הזיה" (או "הזוי") תופסות מקומות מרכזיים בשיח זה אי-אלו שנים, ואני עצמי לא הייתי בוחרת בהן כמייצגות מובהקות של השנה האחרונה דווקא.

הביטוי "מלא-מלא" וקרובו "על מלא" אמנם נמצאים בשימוש זה אי-אלו שנים, למיטב זיכרוני מאז הדרישה של משה כחלון לתיק אוצר "מלא-מלא" לקראת כהונתו כשר אוצר החל מ-2015; בלוג הבלשנות "דגש קל" מדווח על "על מלא" בפוסט מ-2016, ורוביק רוזנטל מתעד אותו בהקשרו הפוליטי בפוסט מתחילת 2021, כלומר לפני שנתיים. אך אין ספק שבמהלך הבחירות האחרונות ואחריהן זכו גם "על מלא" וגם "משילות" לרלוונטיות רבה.

מועמדת נוספת ומעניינת ברשימת האקדמיה היא "חמלה". בשנים האחרונות אנו אכן מרבים לשמוע את הדרישה ל"חמלה", כלומר לאמפתיה והכרה בכאב של הזולת המאפשרות עזרה וריפוי. אך מבין מועמדוֹת האקדמיה, המילה הקולעת ביותר בעיניי היא "בולען". 2022 היא השנה שבה עברו הבולענים מים המלח לנתיבי איילון, ו"בולען" משקפת נאמנה גם את יחסינו המעורערים עם הטבע ואת הסכנות שהם גורמים, גם את הפרטצ'יות הישראלית – לכאורה – ואת הסכנות שהיא גורמת, וגם את התחושה המשותפת לרבים מאיתנו, כל אחד מסיבותיו-הוא, שהקרקע הממשית והמטאפורית שאנחנו חיים עליה אינה יציבה. שמחתי לגלות שלציבור המצביעים של האקדמיה ללשון יש טעם מצוין, ונכון למועד כתיבת השורות האלה, המילה "בולען" מובילה עם 25% מ-7,656 הקולות (הבאה אחריה היא "משילות").

ומה עוד?

אילו מילים נוספות מתאימות לכהן כ"מילת השנה" של 2022? "ארץ נהדרת" העניקה לנו את "הייטקס", שהגיעה בזנב של 2021 אבל תפסה תאוצה ופופולריות ב-2022. מעניין להבחין ש"הייטקס" נטבעה בתקופה מצוינת בתחום, וכי 2022 מסתיימת לצערנו דווקא בתקופה של משבר מסוים; וכן שעל פי הדיווחים, אנשים שעובדים בהייטק לא אומרים "הייטקס".

מי עוד ליוו אותנו ב-2022? "בינה מלאכותית", בעקבות עלייתן המטאורית של מידג'רני ו-GPT-3 השנה; הביטוי החביב "ותראו ישועות" (כגון: "נסו את מידג'רני ותראו ישועות"), מטבע לשון מהעולם החרדי שגויס לטובת הנטייה הישראלית מאוד לחלק עצות; ובשולי האירועים של הימים האחרונים נתקלתי ב"טרלול רגרסיבי", על משקל "טרלול פרוגרסיבי" הוותיק.

ומה באנגלית?

צוות מילת השנה של מילון אוקספורד בחר השנה בצירוף goblin mode, ביטוי סלנג שפירושו להתנהג בעצלנות, ברישול ובאנוכיות, לכאורה בעקבות סגרי הקורונה שאפשרו לנו לחיות בפיג'מה ולהתעלם מזולתנו. בחירת המילה של מילון אוקספורד נעשתה השנה לראשונה על ידי הצבעה של הציבור, והשתתפו בה למעלה מ-300,000 איש. מילון מריאם–ובסטר בחר ב-gaslighting, או גזלייטינג בעברית. ואילו מילון קיימברידג' בחר במילה המפתיעה homer. אין קשר להומרוס, אלא לבייסבול (home run); המילה זכתה לחיפושים רבים במילון לאחר שהופיעה ב-Wordle. שני המילונים האלה לא נעזרו בהצבעה של הציבור, אך הביאו בחשבון מילים מרכזיות שמשתמשי המילון חיפשו במהלך השנה.

•

תודה לכל מי שהצטרפו לדיון בנושא מילת השנה בפייסבוק.

את ההודעה החמודה הזאת ראיתי לפני יומיים בפייסבוק. הכותבת מתייעצת אם כדאי למכור בית עכשיו או בהמשך, כי לדברי מתווך "אנחנו גבר בתחילת ירידה של השוק". אם לא הבנתם מה נאמר כאן, נסו להקריא את המשפט בקול רם, כך: "אנחנו גְבָר…". נכון: הכוונה היא "אנחנו כבר בתחילת ירידה של השוק".

בלי להיכנס לשאלה הנדל"נית שעל הפרק, הקריאה בקול מבהירה מה כנראה קרה כאן. ההחלפה של הצליל שמציינת האות "כּ" בצליל שמציינת האות "ג" היא דוגמה לתופעה לשונית הנקראת "הידמות", שבה הגה מסוים במילה משתנה ונעשה דומה יותר להגה הנמצא לפניו או אחריו.

במקרה שלפנינו, הדמיון הוא בתכונה הנקראת "קוֹלִיוּת". כאשר אנחנו הוגים "כּ" ו"ג", כל חלקי הפה שלנו נמצאים בדיוק באותו המצב; ההבדל היחיד הוא שהגיית "ג" כרוכה ברטט של מיתרי הקול, ואילו בהגיית "כּ" מיתרי הקול אינם נעים (תוכלו לחוש זאת אם תניחו כמה אצבעות על הגרון ותבטאו "כּ" ו"ג" לסירוגין).

במילה "כְּבָר", ההגה "בְ" הוא קוֹלי, כלומר מיתרי הקול שלנו רוטטים כשאנחנו מבטאים אותו. ההגייה של הרצף "כְּבָר" כרוכה במעבר מההגה "כּ", שבו מיתרי הקול אינם רוטטים, להגה "בְ", שבו הם רוטטים. במצבים כאלה, אנחנו נוטים לקצר את הדרך ולהגות את השניים באותה צורה – במקרה זה, שני הגאים קוליים, כלומר "גְבָר" במקום "כְּבָר" (דוגמאות נוספות של "גבר" במשמעות "כבר" תמצאו כאן, כאן וכאן).

שינויים דומים אחראים להגייה של "מוגדם" במקום "מוקדם" ("קְ" לא-קולי ואילו "גְ" קולי, כמו "ד" הסמוך), "ספתא" במקום "סבתא" (פה הפוך: "בְ" קולי ואילו "פְ" לא-קולי, כמו "תְ" הסמוך; הניחו אצבע על הגרון ואמרו "בְ" ו"פְ" לסירוגין כדי להבחין בכך), "סכוכית" במקום "זכוכית" ("זְ" קולי ואילו "סְ" לא-קולי, כמו "כְ" הסמוך), "לספְּסד" במקום "לסבְּסד" ("בְּ" קולי ואילו "פְּ" לא-קולי, כמו "ס" הסמוך), "דפקא" במקום "דווקא" ועוד.

במקרים רבים, השינויים האלה בהגייה מתרחשים בלי שנבחין בהם, ומתגלים רק כאשר מישהו מעלה אותם על הכתב, כמו בדוגמה שלמעלה וכפי שעושים השואלים בדוגמאות שלהלן (כאן וכאן):

שתהיה שבת של הפתעות נחמדות!

"לכתוב ולהוציא לאור" החדש והמדובר של הגר ינאי, בהוצאת עם עובד, נועד למטרה מעשית מאוד – ללוות כותבים וכותבות של סיפורת משלב הרעיון עד לנחיתה המיוחלת על השולחנות בחנויות הספרים. ובכל זאת ניחשתי, בצדק כפי שהתברר, שהוא עשוי להיות פשוט כיפי לקריאה.

הספר מתחיל בשלב ה"ניצוץ בעיניים" – ה"מוזה", למה לכתוב ועל מה לכתוב; ממשיך ל"ארגז כלים ספרותי", מעיצוב גיבורים ודמויות משנה ועד פיתוח העלילה, בניית מתח וסוגי מסַפְּרים; ומסיים בשלב העריכה ובמבט עדכני אל תחום ההוצאה לאור. הספר כתוב בידענות ובקלילות, ומשולבים בו עצות, מחשבות וסיפורים אישיים של עשרות סופרות, סופרים ואנשי מקצוע מתחום הספר. נורית זרחי כתבה על דמיון, עמליה רוזנבלום כתבה על תהליך השינוי של הגיבור (ספציפית: ההוביט), נעה ידלין כתבה על דמויות משנה ("עלינו לזכור שגם לדמויות המשנה יחס משלהן לדמויות המרכזיות – זאת לא מערכת יחסים חד-צדדית, רק משום שאנחנו רואים את העולם דרך עיניו של הגיבור") ודנה אלעזר-הלוי כתבה על העלילה והדמויות בספרי נוער ("ברגע שנגבש דמויות 'אהיבוֹת', נצטרך להקפיד שהעלילה תשרת אותן ולא להפך").

אך לב הספר, בעיניי, הוא הקורס בספרות שינאי מצליחה להגניב לנו בין העצות המעשיות, ובפרט – המבט המשווה שמזהה את השלד והמנגנונים המשותפים לסיפורים קצרים ולרומנים, לספרות יפה, למותחנים, ליצירות מדע בדיוני ולרומנים רומנטיים. הנה, למשל, קטע מהסעיף שכותרתו "השעון המתקתק":

זה אחד הטריקים העתיקים ביותר בספר. כשאומרים לנו "שעון מתקתק" אנחנו חושבים מיד על בלש או קצין משטרה שחייבים להגיע לתחנת הרכבת לפני שיתפוצץ בה מטען קטלני שהטמינו טרוריסטים. אם נעצום את עינינו נראה את הדימוי המוכר מסרטים וסדרות טלוויזיה רבים – שעון דיגיטלי שספרותיו האדומות מתחלפות במהירות בספירה לאחור. זה דימוי נדוש אך אפקטיבי.

אבל השעון המתקתק הוא רעיון רחב ומעניין הרבה יותר מהדימוי הזה. הוא מבהיר לנו שהסיפור מתרחש בתוך מסגרת מוגבלת של זמן. אם הגיבור לא יצליח להשיג את מטרתו בתוך זמן מסוים, יוכתר המסע שלו ככישלון. החשש מפני מסגרת זמן מוגבלת נולד הרבה לפני המצאת השעון הדיגיטלי הראשון. חשבו על אודיסאוס שצריך לחזור הביתה לאיתקה לפני שאחד המחזרים שצובאים על פתח ביתו יינשא לפנלופה אשתו וישתלט על רכושו ונחלותיו. אפשר לומר שהקונספט של שעון מתקתק טבעי לתודעה שלנו כבני אנוש, שהרי כל אחד מאיתנו נלחם כדי להגשים את מטרותיו ושאיפותיו לפני שייאלץ לחדול.

ינאי ממשיכה ומדגימה את רעיון השעון המתקתק ביצירות מז'אנרים מגוונים – כגון "בית השמחה" של אדית וורטון מ-1905, שבו הגיבורה בת החברה הגבוהה חייבת להינשא משום שהיא כמעט בת שלושים, ואם לא תתחתן במהרה עם גבר הולם, לא תוכל להמשיך בסגנון החיים שהורגלה בו; "סינדרלה", שבו הגיבורה נאלצת להימלט מהנשף בחצות; ו"היפה והחיה", שבו בל חייבת לחזור לארמון לפני שעלה הכותרת האחרון של הוורד המכושף ינשור, והחיה תמות בייסורים. השעון מתקתק גם ב"העלה האחרון" של או. הנרי, שבו ציירת צעירה נאבקת על חייה של חברתה החולה, הבטוחה שתמות כאשר ינשור העלה האחרון של המטפס שעל הקיר; ב"לבד על מאדים", שבו האסטרונאוט מארק וואטני חייב לחזור לכדור הארץ לפני שיאזלו המזון והחמצן שלו; וב"שר הטבעות", שבו פרודו חייב להשמיד את הטבעת האחת לפני שתשחית את נפשו או שכוחות האופל ילכדו את הטבעת וישתלטו על הארץ התיכונה, המוקדם מבין השניים.

"לכתוב ולהוציא לאור" הוא אמנם מדריך לכותבי סיפורת, אך בהתאם לכלל הוותיק, הוא מצליח to underpromise and overdeliver. כמה מהתובנות והטיפים שבו עשויים להועיל לא רק למי ששוקדים על רומן, אלא לכותבות ולכותבים בכלל; וההצצה מתחת למכסה המנוע של הסיפורת יכולה להעשיר לא רק את הכתיבה, אלא גם את חוויית הקריאה.

•

בחוויית הזמן בטקסט עסקנו גם כאן, בפוסט מילות זמן: הממד הרביעי של הטקסט.

•

תמונת פצצת הזמן באדיבות macrovector on Freepik

המילה העברית "מגדר" נוצרה כמקבילה למילה האנגלית gender, אך היא שונה ממנה מאוד בהיסטוריה ובטווח המשמעויות שלה. בעוד ש-gender היא מילה עתיקה ומכובדת, שהופיעה באנגלית כבר במאה ה-14 ומקורה במילה הלטינית genus (מוצא, סוג), המילה "מגדר" היא בת כ-30 שנה בלבד. המילה "מגדר" בעברית הופיעה בראשית שנות ה-90, ונטבעה ככל הנראה על ידי פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית וורדה ביקוביצקי מאוניברסיטת תל-אביב באופן בלתי תלוי. האקדמיה ללשון אישרה אותה בהיסוס מסוים בשנת 1997.

אך "מִגְדָר" אינה שונה מ-gender רק בגילה הצעיר, אלא גם בכך שיש לה משמעות אחת בלבד. למילה gender באנגלית יש שתי משמעויות ותיקות, בנות כמה מאות שנים: לצד המילה sex, היא ציינה את הקטגוריות הביולוגיות של זכר ונקבה (שתיהן הופיעו בצירופים כגון the male sex, the female gender) וכן היא משמשת כמונח לשוני – מה שנקרא בעברית "מין דקדוקי", כגון שלושת המינים הדקדוקיים של גרמנית: זכר, נקבה וניטרלי (בכך עסקנו כאן).

במאה ה-20 זכו גם המילה sex וגם המילה gender למשמעויות נוספות. בראשית המאה קיבלה המילה sex את המשמעות של יחסי מין, שהיא משמעותה העיקרית כיום. ובהמשך המאה, כאשר עלה הצורך במילה שפירושה מין כזהות או כהבניה חברתית-תרבותית, נבחרה לשם כך המילה הקיימת gender.

אך הדבר לא היה אפשרי בעברית, שבה המילה "מין" מציינת גם את המובן הביולוגי וגם את המובן הדקדוקי (ולכן היא עמוסה מאוד במשמעויות, ובהן גם המשמעות שמציינת המילה האנגלית species). כך נטבעה אפוא המילה "מגדר", שנוצרה במיוחד כדי לציין מין כזהות או את מכלול התכונות שמקובל תרבותית לייחס אותן למין מסוים. "מגדר" דומה בצליליה למילה gender ומשלבת בתוכה את המילים "מין" ו"גדר" – קביעת גבולות, הגדרה.

במילה "מגדר" נזכרתי היום כאשר התבוננתי בכמה מיצירותיה של טליה רז, אחותי האמנית, שרבות מהן מתארות דמויות שהמגדר שלהן עמום או אינו בינארי – כמו התמונה שלמעלה, "הדוויג בחולצת סטרפלס", ו"אדם בשמלה ורודה" ו"אוברול", שבהמשך.

הציורים של טליה אהובים עליי מאוד, וכל מי שמבקר בביתנו עוצר מול יצירותיה – שלושה ציורים גדולים, מרשימים ורבי הבעה, כל אחד מהם בסגנון, בצבעוניות ובאווירה שונה. אני כותבת עליהם כאן משום שכעת נפתחת הזדמנות פז לרכוש יצירה מקורית של טליה במחיר נוח במיוחד. הסטודיו מתרוקן כדי לפנות מקום ליצירות חדשות, ואתם מוזמנים ומוזמנות לגלול, להסתכל ואם תרצו – לפנות לטליה, לכתוב לה איזה ציור מצא חן בעיניכם ולהציע מחיר בעבורו.

טליה הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, ביניהן תערוכות במוזיאון חיפה; בגלריה העירונית בברמן, גרמניה; בגלריה 39, תל-אביב; בחממת האמנים ביריד "צבע טרי" ובגלריית "האגף", חיפה; והיא חברה בקואופרטיב האמנים "אלפרד" בתל-אביב. מלבד המגדר שנדרשנו אליו, כמה מהנושאים הבולטים ביצירותיה הם ילדוּת, טבע ומיתולוגיה.

שמות היצירות וממדיהן מופיעים לידן באנגלית. כמה מהאהובות עליי ביותר הן "נעמה" (Naama), הארה (Enlightenment), "הדוויג שרה" (Hedwig singing) ו"הדוויג בחולצת סטרפלס" (Hedwig wearing a strapless shirt).

אם ברצונכם להציע מחיר לקניית אחד הציורים, פנו לטליה רז בכתובת talyaraz@yahoo.com

Naama 100X70 cm 2012

The boys 80X80 cm 2012

Amit with Midouri 74×64 cm 2009

Angel's demon 120×120 cm 2014

Aquarium 60×60 cm 2012

Ariel 120×90 cm 2008

At Shachar's home 90X70 cm 2008

Carousel 80X60 cm 2013

Circle 70X70 cm 2013

Enlightenment 100X70 2015

Entrance 90X90 cm 2008

Hedwig in blue 100X70 cm 2009

Hedwig singing 60X50 cm 2009

Hedwig wearing a skirt 120X90 cm 2008

Hedwig wearing a strapless shirt 90X70 cm 2008

Michael 90X90 cm 2012

Overall 170×80 cm 2007

Princesses 120×90 cm 2013

Sarah Lucas 100X80 cm 2009

Wings tattoo 110×70 cm 2006

Yellow Eliya 60X50 cm 2012

Adam wearing a pink dress 110×80 cm 2008

דימויים שאינם עוזבים את עולם התוכן – על כך שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". כדי להבין מהם דימויים כאלה, נתחיל דווקא בדוגמה הפוכה, השיר "אבי" של יהודה עמיחי:

זכר אבי עטוף בנייר לבן

כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,

הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה.

נהרות ידיו

נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

השיר הקצרצר והנפלא הזה מקפל בשש שורות שלושה דימויים שונים לגמרי: הסנדוויץ' העטוף בנייר, הקוסם ומטאפורת הידיים כנהר. לעומת זאת, מעניין לראות יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים הלקוחים כולם מאותו עולם, הקשורים לדמויות ולעלילה ומעניקים להן עושר ועומק. דבר אחד הוא לכתוב למשל רומן בלשי שגיבוריו הם כבשים או חוקר חרקים; ודבר אחר הוא ללוות את היצירה בדימויים שממחישים לנו כיצד העולם נראה דרך עיניהן של הדמויות האלה, כאשר הן מבינות דברים על ידי השוואתם לדברים המוכרים להן ומעסיקים אותן. בואו נראה אפוא יצירות שמלווים אותן לאורכן דימויים מעולם תוכן מסוים.

"עיניהם נעוצות בו כמו קרציות בפרווה"

ברומן הנפלא ויוצא הדופן "גלנקיל" של לאוני סוואן (2005), במקור בגרמנית (תרגמה טלי קוֹנָס, הוצאת עם עובד), עדר כבשים יוצאות למשימה בלשית – לגלות מי רצח את הרועה שלהן. הדימויים הייחודיים שבספר הופכים את הדמויות-הכבשים למוחשיות בעבורנו: כאשר הן משוות דברים שהן נתקלות בהם לדברים המוכרים להן מחייהן, כמו צמר, עשב, חרקים מטרידים או טלאים רכים, הדבר תורם לתחושתנו שאכן נכנסנו לעולמן ולמחשבותיהן של כבשים, או לפחות סוג של כבשים, כבשים ספרותיות (פשוטו כמשמעו – הרצח של הרועה מקומם אותן במיוחד משום שהוא נהג להקריא להן סיפור מדי ערב). הדימויים האלה מסייעים לנו לאמץ את נקודת המבט ה"כבשית", לעיתים מצחיקה, לעיתים מפתיעה.

כך, למשל, "עדר בני-האדם ועדר הכבשים עמדו זה מול זה. מבטיהם של בני-האדם התרוצצו על פני הכבשים כמו כינים על העור". וגם: כבש שעומד על במה מול קהל מרגיש ש"עיניהם [של הצופים] נעוצות בו כמו קרציות בפרווה".

דימוי המלווה את היצירה הוא הדימוי של עננים לכבשים ("עננים קטנים צמריריים") וגם להפך, כבשים לעננים: "הכבשים … עמדו להם באחו, פזורים בערבוביה כמו עננים כחולים אחוזי פליאה". נבחין שבגרמנית, כמו בעברית (או אולי בעברית בעקבות הגרמנית) קיימת המילה Schäfchenwolken, "ענני כבשים". המחברת אינה מסתפקת בדימוי של עננים לכבשים ולהפך, אלא ממשיכה למחשבה שהעננים אכן היו פעם כבשים, ויוצרת אצל גיבוריה מיתולוגיה של כבשים שהצליחו לעלות לשמיים ואת השאלה מהי הדרך בחיים שבזכותה כבש או כבשה יצליחו לעשות זאת; ולאורך הספר מתגבשת התובנה שלשם כך נחוצים בעיקר אומץ ועצמאות לראות את העולם כמו שהוא וללכת בדרכם שלהם, או בלשונם, "לרעות את עצמם". כלומר הדימוי מוליד רובד שלם של משמעות ביצירה.

נוסיף ונבחין שבכמה מקומות, הכבשים מדמים את בני האדם לכבשים. ראינו כבר את "עדר בני-האדם"; במקום אחר הם אומרים על אנשים מבוהלים שהם "גועים ופועים בלי הפוגות", וכאשר אחד הכבשים מבקש מהאחרים לסייע לבתו של הרועה המת, ורוצה לעורר בהם רצון לעזור לה, הוא מכנה אותה "שֵׂיָה" ("השֵׂיָה האדומה של ג'ורג'"), כפי שבני אדם מכנים לעיתים בעלי חיים בשם "ילדים" או "תינוקות". כפי שציין יובל בתוכנית, אם תיאור בעלי חיים כאילו הם אנושיים נקרא "האנשה", הרי שהתיאור הזה של בני אדם כאילו הם כבשים יכול להיקרא "הכבָּשָׂה", והמבט הזה על בני אדם דרך עיניהן של דמויות הכבשים מאפשר לסופרת לומר לנו כמה דברים על בני אדם – למשל, לשאול אם אנו באמת עצמאיים ואינדיווידואליסטים כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או שמא, כפי שמסיקות הכבשים, גם בני אדם חיים למעשה בעדר.

"הגברים עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות"

באחת מצמד הנובלות שבספר "מלאכים וחרקים", מאת הסופרת האנגלייה א' ס' בַּיַיאט (1992), אנו פוגשים גיבור שהוא חוקר טבע, ובפרט חרקים, בתקופה הוויקטוריאנית. העלמות היפות בנות החברה הגבוהה דומות בעיניו לפרפרים עדינים וססגוניים; בתו היפהפייה של הברון שבביתו הוא מתארח אף נקראת יוג'יניה, כמו הפרפר הנדיר Morpho Eugenia שהחוקר הביא עמו מיערות האמזונס. לעומת זאת, נשים מהמעמד הנמוך מתוארות כשחורות או חוּמות, כמו חיפושיות. כך הגיבור "נתקל בנערת-מטבח קטנה, שדונית שחורה זעירה", הנושאת דלי ובו "המון רוחש של חיפושיות שחורות" כדי להיפטר מהן. הגיבור מהרהר שהנערה התמזגה בזיכרונו עם החיפושיות שבדלי שלה, ובהמשך הוא חושב עליה כ"שדונית-חיפושית". במקביל, הגברים בחליפותיהם השחורות מתוארים כ"עוטים שריונים כמו חיפושיות שחורות".

אך ככל שעלילת הנובלה נפרשת לפנינו, כך אנו מגלים כי בין הגברות ה"פרפריות" והמשרתות דמויות החיפושיות השחורות, היצורים השבריריים והפגיעים אינם בהכרח הפרפרים; וכי גם הגברים בשריונותיהם השחורים אינם דווקא חזקים וחסינים מפגיעה.

"הדמעות שאינן זולגות מצטברות על הלב כמו אבנית בקומקום"

וברומן "ללכת בעקבות הלב" (1994) של הסופרת האיטלקייה סוזאנה תמרו (תרגום ענת שפיצן), הגיבורה היא סבתא איטלקייה הכותבת יומן שנועד לנכדתה, שאותה גידלה ואשר הקשר ביניהן ניתק. לאורך היומן היא מרבה להשתמש בדימויים מן הספירה הביתית. הסבתא כותבת למשל כי "הדמעות שאינן זולגות שוקעות על גבי הלב, ועם הזמן מצטברות עליו כקרום ומשתקות אותו, בדומה לאבנית המצטברת במכונת-הכביסה ומשביתה את פעולתה"; וכי הדממה מנקה את הלב כפי שסמרטוט רטוב מנקה את הרצפה עד שהיא מבהיקה וחלקה, ולא כמו מטאטא שמפזר את האבק עד שהוא שב ושוקע על הרצפה והרהיטים.

הסבתא עצמה מבחינה באופיין של "הדוגמאות שלי מעולמה של עקרת-הבית", ומצפה או יודעת שנכדתה תמצא שהן מרגיזות. אבל מה אפשר לעשות? "הביני," היא כותבת, "כל אדם מקבל השראה מהעולם המוכר לו ביותר."

•

תודות רבות לכל מי שהצטרפו  לדיון בפייסבוק ותרמו לי דוגמאות יפות, ובייחוד לירין כץ, עטרה אופק ואביעד שטיר.

הפרס למתרגמת מתחילה על שם סוניה ברשילון הוענק אתמול זו השנה השנייה, בטקס מלבב שארגן איגוד אנשי הספר והתקיים ב"מקום לשירה" בחיפה. הדוברות והדוברים בטקס, ובפרט כלת הפרס ויקה רויטמן וזוכי פרסי ההצטיינות אורית נוימאיר פוטשניק ועדו ניצן, נשאו דברים יפים ונבונים. בעבורנו, חברי ועד איגוד אנשי הספר, ובפרט בעבורי כעורכת, התהליך כולו – מפרסום התקנון והגשת המועמדויות ועד הענקת הפרס – היה גם הזדמנות להרהר בכמה סוגיות. אחת מהן הייתה האפשרות התיאורטית והמעשית להעניק פרס דומה לעורכים. וסוגיה נוספת ולא מנותקת לחלוטין מן הקודמת – הקשר, וגם הדמיון והשוני, בין מקצוע העריכה למקצוע התרגום.

איש לא ראה, איש לא שמע / האם היו פה אנשי הדממה?

נפתח בהצצה אל מאחורי הקלעים של ועדת הפרס ולהתלבטות עקרונית שהיה עליה להתמודד עמה. מועמדות ומועמדים לפרס התבקשו להציג תרגומים פרי עטם שראו אור, לצד היצירות המקוריות. השופטות והיועצים קראו את היצירות המקוריות ואת תרגומיהן וגיבשו דעה על איכות התרגומים. יפה. אך התהליך הזה מתעלם מגורם נוסף שהיה מעורב כאן: עורכות ועורכי התרגום.

מה היו חלקם והשפעתם של העורכים? האם עורכת התרגום הצביעה אולי על המשמעות הרלוונטית של מילה, הציעה פתרון אלגנטי, החליקה ועידנה משפט, שיפרה את המשקל או החריזה של שיר שקול וחרוז, אולי סיננה ותיקנה טעות (כגון ה-hot date, ה"דייט הלוהט" בתרגום שערכתי פעם, שבנוסח המקורי של התרגום הפך ל"תמר חם" ברגע של היסח הדעת של המתרגמת)? האם עורך התרגום תרם יותר או פחות לעבודתו של מועמד מסוים? איננו יכולים לדעת. חברי ועדת הפרס היו ערים לקושי הזה, אך אין דרך סבירה לפתור אותו. אין מנוס מלראות את התרגום כפי שהתפרסם כיצירתם של המועמדת או המועמד, ולהעריך את עבודתם על פי איכות היצירה הזאת.

תרגום מול מקור – כן; נוסח ערוך לעומת מקור, פחות

מתרגמות ומתרגמים סובלים מ"שקיפות" מסוימת של מלאכתם – על כך כבר כתבתי כאן בעבר. כאשר אנחנו קוראים ספר מתורגם, רובנו מרגישים – ובצדק – שאנחנו קוראים יצירה של גרהם גרין, מרגרט אטווד או רות אוזקי, ומדלגים מנטלית על העובדה שאטווד ואוזקי אינן דוברות עברית, והמילים שאנו קוראים נבחרו וחוברו זו לזו על ידי אדם אחר. ובכל זאת, מלאכת התרגום גלויה לעין. הטקסט המקורי זמין לכל מי שמסוגל לקרוא אותו, והצגת מקור מול תרגום היא פרקטיקה מקובלת. כך אנו רואים מדי פעם השוואות מעניינות בין שיר לכמה תרגומים שונים שלו ומהדורות המציגות זה מול זה תרגום ומקור, כגון האנתולוגיה "בארוקו" בתרגום עמינדב דיקמן בהוצאת כרמל ו"הקומדיה האלוהית" של דאנטה בתרגום ראובן כהן בהוצאת מאגנס.

עבודת העורך או העורכת מוצנעת ונסתרת יותר. בין שהם עורכים מקור או תרגום, ספרי עיון או סיפורת – איננו יודעים מה עשו מעצם העובדה שאנו רואים את הטקסט הערוך, אבל כמעט לעולם איננו רואים את הטקסט המקורי. השניים אינם מתפרסמים זה לצד זה במוסף הספרות של "הארץ" או "מקור ראשון", והוצאות הספרים אינן מציעות לנו אנתולוגיות של שירים כפי שיצאו מן המחשב של המשורר לעומת הנוסחים שהניב הדיאלוג עם העורכת. הנוסח שלפני העריכה הוא מסמך פרטי, עניין שבין המחבר או המתרגם לעורכת שלהם. האפשרות להציגו לציבור דומה מעט לסצנה המשובחת מ"ספייסבולס", הפרודיה על "מלחמת הכוכבים" מבית היוצר של מל ברוקס, שבה הרשע הראשי מאיים על המלך "אם לא תיתן לי את הקוד, ד"ר שלוטקין יחזיר לבתך את האף המקורי שלה!" (למעלה.)

רק לעתים נדירות מורם המסך ואנו מגלים, למשל, שסגנונו היבש והחסכני של ריימונד קארבר היה במידה רבה יציר כפיו של גורדון לִיש, העורך שלו. גם בספרות (ואולי לא במקרה) מעטים התיאורים של מלאכת העריכה, כגון התיאור הנבזי-משהו הזה של עריכת כתבה בעיתון, מתוך ספרו של רענן שקד "ועכשיו להתחתן" (2002):

גילוי וכיסוי בעבודת העורכת

ובכל זאת, ישנם בישראל ובעולם פרסים לעורכים. בישראל, פרסי הספרות של משרד התרבות והספורט כוללים פרס בקטגוריית העריכה הספרותית, הניתן לסירוגין על "מפעל ספרותי", כגון עריכת כתב עת או אנתולוגיה, ועל עריכה ספרותית של ספרות מקור. בעניין זה מציינים בתקנון הפרס כי "אין צורך להגיש את כל היצירות שערך המועמד אלא רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" (ההדגשה שלי).

בעולם, מצאתי בחיפוש מהיר את פרס TaPRA, פרס רובינסון, מדליית המצוינות בעריכה, פרס מייקל דלהויד על תרומה ייחודית בתחום העריכה ועוד. מן הסתם יש גם אחרים וטובים, ואלה כמובן אינם מדגם מייצג; ובכל זאת, מעניין לראות מהם הפרמטרים שלפיהם מעניקים אותם. אחד, בתחום העיון, הוא פרס על עריכת אוספי מאמרים המגדירים גישות ותחומים חדשים במחקר; אחרים, בתחום הסיפורת, מוענקים על גילוי וטיפוח של כותבות וכותבים מוכשרים או על תרומה מתמשכת לפרסום שירה או פרוזה.

אנו מוצאים אם כן כי הסיטואציה של הענקת פרסים על עריכה, קרי מתן הכרה רשמית בהצטיינות ובהישגים בתחום, נוטה להתמקד באותם פנים של מקצוע העריכה הקשורים בבחירה, ביצירת אסופות, אנתולוגיות או גיליונות של כתב-עת ובטיפוח כותבים – כולם חשובים ומעניינים, כפי שאוכל להעיד מניסיוני, וכולם היבטים של עריכה שאינם עריכת הטקסט עצמו. מעניין להבחין כי בסעיף הרלוונטי של תקנון פרס העריכה הספרותית של משרד התרבות, המועמד מתבקש להציג, כפי שראינו, "רק דוגמה מייצגת אחת של עבודתו המוגמרת" – כאילו ועדת השיפוט מנסה להימנע, אולי אפילו בבהלה מסוימת, מלראות יותר מדי מן העבודה עצמה, ודאי לא מתהליך העבודה. מה שהתרחש בין הכותב לעורכת, בין הכותבת לעורך, הוא בגדר "בל ייראה", אולי אפילו סוג של טאבו.

בימינו, שהקפדה על פרטיות אינה דווקא ממאפייניהם הבולטים, מעניין להבחין עד כמה אנו שומרים על מה שאפשר לכנות "חסיון עורך-כותב", על משקל חסיון רופא-מטופל או עורך דין-לקוח. מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס, ומה שקורה במהלך העריכה ייצא רק לעתים נדירות מתחומי מסמך הוורד שלכם.

האם לסופרים אנגלו-סאקסים אין סטייל? זוהי אחת השאלות המפתיעות שעלו במחקר המשלב זווית ספרותית וזווית בלשנית. שאלת המחקר הרשמית הייתה שונה מעט: כאשר דמויות בספרים באנגלית ובצרפתית מדברות, מהם הפעלים שמשמשים כדי לציין זאת? האם יש הבדל מבחינת בחירת הפעלים האלה ושכיחותם בספרים באנגלית ובצרפתית, ובפרט – בז'אנרים שונים?

המחקר הזה הוא דוגמה לשילוב בין מחקר ספרותי למחקר בתחום הנקרא בלשנות קורפוס, כלומר מחקר בלשני שבו בוחרים קבוצה מסוימת של טקסטים ומנתחים אותם בכלים דיגיטליים. שוחחנו עליו אתמול בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע (כאן, דקה 27:20).

פעלי דיבור

פעלים המשמשים כדי לציין שמישהו אמר משהו נקראים "פעלי דיבור" (verba dicendi בלטינית). למשל: "אמר", "טָענה", "לחש", "השיב", "מלמלה", "התוודה" ועוד רבים וטובים. פעלים כאלה הם מעין "הוראות במה", המבהירות לנו כיצד הדמויות אמרו מה שאמרו.

החוקרים בדקו אפוא אילו פעלים שימשו לציון דיבור ברומנים באנגלית ובצרפתית, משלושה ז'אנרים: רומנטיקה, פשע ופנטזיה; ז'אנרים אלה נבחרו, בין השאר, משום שיש בהם דיאלוגים רבים. החוקרים הניחו שניתוח של פעלי הדיבור ישפוך אור על התכונות הסגנוניות של הז'אנרים האלה, וכן על ההבדלים הסגנוניים בין רומנים באנגלית ובצרפתית – הן בגלל ההבדלים בין השפות עצמן, והן בגלל העדפות סגנוניות שונות של מחברים בשתי השפות. לצורך ההשוואה, ניתחו החוקרים רק דוגמאות מסוג אחד: ציטוט ואחריהן פועל שמתאר את האמירה, כגון

“We’ve got to find it in its lair,” said Lady Ramkin.

("'אנחנו צריכים למצוא אותו במקום המחבוא שלו,' אמרה ליידי רמקין" – מי מזהה מנין הציטוט?)

החוקרים השתמשו בקורפוס שכלל כ-350 ספרים באנגלית וכ-400 ספרים בצרפתית שראו אור מאז שנות ה-50, משלושת הז'אנרים שנבחרו. הספרים נותחו בצורה ממוחשבת לזיהוי קטעים מתאימים למבנה המבוקש, והתוצאות נבדקו ידנית. בסך הכל נמצאו כ-6,000 דוגמאות כאלה בכל אחת משתי השפות.

בשלב הבא חילקו החוקרים את פעלי הדיבור לעשר קבוצות. כמה מהקבוצות האלה תואמות קטגוריות שקבע הבלשן ג'ון סֶרל, כגון פעלים שמציינים דיבור באופן כללי, כגון "אמר", "דיבר" (dire, parler, say, speak); פעלים שמציינים קביעה, כגון "הודה", "הסכים" (admit, agree); פעלים שמכוונים מישהו לעשות משהו, כגון "ביקשה", "דרשה" (ask, demand); פעלים שמביעים תחושה או מצב פסיכולוגי, כגון "נאנח" או "שיבח"; ופעלים שמציינים התחייבות לעשות משהו, כגון "הבטיחה", "איימה". קבוצות אחרות הן של פעלים המציינים כיצד הדברים נאמרו, כגון "גמגם", "מלמלה"; ופעלים שממסגרים את האינטראקציה, כגון "ענה" או "הוסיפה". כמובן, החלוקה אינה תמיד פשוטה, כיוון שיש חפיפה מסוימת: פועל כמו thundered ("הרעים") גם מציין כיצד הדברים נאמרו – בקול רם – וגם מביע רגשות מסוימים, כגון כעס ותוקפנות.

דיבור משני צידי התעלה

לאחר מכן ערכו החוקרים ניתוח ממוחשב של פרישת הפעלים האלה בספרים מהז'אנרים השונים בשתי השפות. מדובר כאמור באלפי דוגמאות – ניתוח בקנה מידה שמתאפשר הודות לכלים הדיגיטליים.

מה העלה הניתוח הזה?

הממצא הבולט ביותר שמצאו החוקרים היה הבדל בין ספרים בשתי השפות, אנגלית וצרפתית: באנגלית היה שימוש רב בהרבה בפועל הדיבור הכללי say – לא פחות מ-63 אחוזים מכלל הפעלים שנמצאו. הפועל ה"ניטרלי", הלא-מסומן סמנטית, היה שכיח פי כמה מכל האחרים, לעומת צרפתית, שבה נעשה שימוש בפעלי דיבור מגוונים, ללא דומיננטיות כזו של אחד מהם.

לכאורה, אומרים החוקרים, גיוון בפעלי הדיבור יתרום לסגנון טוב ונאה יותר. ואף על פי כן, זהו המצב ביצירות באנגלית שנבדקו במחקר, ולא רק בהן: החוקרים מזכירים מחקר קודם שעסק בסיפור קצר של ארנסט המינגוויי, הנקרא “Cat in the Rain” ("חתול בגשם"). המינגוויי ידוע בשימוש הנרחב שלו בדיאלוג, ובסיפור זה שמור מקום מרכזי לדיאלוג בין שני בני זוג המנותקים ומרוחקים זה מזה. כל פעלי הדיבור בדיאלוג הזה הם say, מלבד ask, שגם הוא פועל דיבור ניטרלי מאוד.

אם כן, השימוש הנרחב בפועל הדיבור הניטרלי say אופייני לספרות באנגלית לאורך תקופות, אצל מחברים רבים ובז'אנרים שונים. החוקרים מביאים מדבריו של מבקר הספרות והבלשן ז'יל פיליפ, שכתב על כך במחקר אחר (התרגום שלי): "אנגליה הייתה ועודנה פשוט פחות רגישה מצרפת ביחס לחזרות רבות על אותה מילה בקטע קצר … הדוֹגמה של הימנעות מחזרה על אותה מילה מעולם לא השתרשה מעבר לתעלה, לפחות לא באותה עוצמה כפי שהשתרשה בצרפת מאז המאה ה-19."

האם אכן מדובר ב"חוסר רגישות" ובסגנון בלתי נאה, כפי שרומזים הכותבים? החוקרים מציגים, בכל זאת, גם אפשרות נוספת – שלהעדפה השיטתית של הפועל הניטרלי יש סיבה סגנונית, והיא שמחברים כותבי אנגלית משתדלים להביא את השיחה כאילו המספר אכן שמע אותה ומספר לנו מה שמע, ללא פרשנות. בדרך זו הסופר או הסופרת מצניעים את נוכחותו של המספר, בבחינת "זבוב על קיר". מנקודת מבט זו, פועל הדיבור הניטרלי אינו חסרון סגנוני אלא אמצעי שיש לו מטרה משלו. החוקרים אף מוסיפים שהדגש על הדיאלוג עצמו, עם מינימום תיאורים סביבו, עשוי לשאוב מן המסורת של התיאטרון.

ומה בעניין הז'אנרים? גם כאן הצרפתית שונה מהאנגלית

ומה באשר להבדלים בין הז'אנרים? כאן התמונה הייתה פחות מובהקת, ובפרט, ההבדלים בין ספרים משלושת הז'אנרים שנבדקו – פנטזיה, מתח ורומנטיקה – היו שונים בשתי השפות. אציג כאן בקצרה רק "טעימה" מהממצאים.

החוקרים מצאו כי ספרי הפנטזיה, כלומר ספרים המתארים עולמות דמיוניים שהמציאות בהם שונה מהמציאות המוכרת לנו, נבדלו באופן השימוש שלהם בפעלי דיבור מספרים משני הז'אנרים האחרים, ובפרט מספרי המתח. אך ההבדלים היו שונים בשתי השפות.

בצרפתית, בספרי פנטזיה ניכרה העדפה לפעלים שמביעים רגש או מתארים את אופן הדיבור ("התלונן", "צעקה"), ולעומת זאת היה שימוש מועט מהממוצע בפעלי דיבור ניטרליים. החוקרים סבורים כי בדרך זו הכותבים "מכפילים" את המידע – הרגש מובע גם בדבריהן של הדמויות עצמן וגם בפועל שמתאר אותם, כדי ליצור סגנון סיפור אפי ודרמטי. גם העולם העשיר במקומות לא מוכרים ובחפצים קסומים "מזמין" שימוש באוצר מילים עשיר ומגוון.

באנגלית, לעומת זאת, ספרי הפנטזיה התאפיינו בשימוש רב בפעלי דיבור כלליים, אך במקרים רבים מתלווה אליהם תיאור, כמו בדוגמה הזאת מתוך "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן":

“Tey’re getting hungry,” said Lupin coolly, shutting his briefcase with a snap.

החוקרים משערים שהשימוש המרובה בפועל הדיבור הניטרלי say בספרי פנטזיה באנגלית נובע גם מההעדפה הכללית של סופרים כותבי אנגלית לפועל הזה, כפי שכבר ראינו; וגם מכך שלספרות פנטסטית באנגלית יש מסורת ארוכה של ספרי ילדים, או ספרים הפונים גם לילדים – כגון ספריהם של רואלד דאל ("צ'רלי והשוקולדה"), סי אס לואיס (סדרת "נרניה"), פיליפ פולמן ("חומריו האפלים") וג'יי קיי רולינג ("הארי פוטר"). ואף שהשפה בספרים אלה עשירה ויש בה גם רכיבים מקוריים, מומצאים, הפנייה לקהל צעיר מתבטאת בנטייה לאופן סיפור פשוט, המותאם לילדים. לעומת זאת, בספרי פנטזיה בצרפתית קהל היעד הוא מבוגרים או מבוגרים צעירים, ולכן ברבים מהם יש עלילות רומנטיות, המזמינות פעלי דיבור שמביעים רגש.

שנה טובה ומתוקה לכל קוראות וקוראי הבלוג!

למאמר המקורי:

"Speech Verbs in French and English Novels", Sascha Diwersy, Laetitia Gonon, Vannina Goossens, Marion Gymnich and Agnès Tutin, in: I. Novakova and D. Siepmann (eds.), Phraseology and Style in Subgenres of the Novel: A Synthesis of Corpus and Literary Perspectives, 2020, Palgrave Macmillan

בתמונה שבראש הפוסט: ג'ון קליז מצחיק עד דמעות בתפקיד The French Taunter ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש".

מונחים מדעיים וטכניים מגיעים בדרך כלל אל העברית מלשונות אחרות, כיום בעיקר אנגלית. מעניין להבחין שלעתים הכיוון הוא הפוך. הרי לנו שתי מילים עבריות שהיו למונחים מדעיים בינלאומיים – ועוד אחת שלא, או כמעט, אבל הצליחה לבלבל כמה אנשים. מכירים עוד? ספרו בתגובות.

מכתש ו-makhtesh: לא בדיוק אותו הדבר

אם ישאלו אתכם איך אומרים "מכתש" באנגלית, ודאי תאמרו "crater". אבל כמונח גיאולוגי, המילה crater מציינת שקע בקרקע שנוצר עקב פגיעת מטאוריט. המכתשים שבנגב ובמדבר סיני, כגון מכתש רמון, המכתש הגדול והמכתש הקטן, נוצרו בתהליך שונה לגמרי ואיטי בהרבה. מכתש כזה הוא שקע בקרקע המוקף קירות סלע קשה, שנוצר על ידי סחיפה וסילוק (ארוזיה) של סלע רך יותר שנמצא שם בעבר.

כדי לציין שתצורות הקרקע האלה שבמדבריות הנגב וסיני הן תופעה שונה ונפרדת, ייחדו להן הגיאולוגים מונח משלהן. ומכיוון שהן נמצאות כאן, המונח הזה הוא makhtesh – תעתיק של המילה העברית "מכתש", המציינת גם את הכלי המשמש אותנו לכתישת תבלינים במטבח וגם את תוואי הקרקע הדומה לו בצורתו: "הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי הַמַּכְתֵּשׁ" (צפניה א יא).

בעברית, שני סוגי תצורות הקרקע האלה נקראים "מכתש", בצירוף מילה נוספת המציינת את מקורם: מכתש פגיעה לעומת מכתש סחיפה.

שווא: פרץ את גבולות הניקוד

מה זה "שְׁוָא"? ובכן, סימן הניקוד הזה, כמובן:

אבל לא רק. בבלשנות, וליתר דיוק בתחומי הפונולוגיה והפונטיקה, המילה schwa, שמקורה במילה העברית "שווא", משמשת לציון תנועה שכיחה בהברה לא-מוטעמת במילים באנגלית – למשל, הצליל שמציינת האות הראשונה במילה about. באלפבית הפונטי הבינלאומי הצליל הזה מסומן כך: ə.

תילי תילים

ואחרונה חביבה – זוהי ה"כמעט" מכותרת הפוסט. המילה "תֵּל" בעברית פירושה תלולית או גבעה, אבל יש לה גם משמעות ספציפית יותר: אזור מוגבה שלא נוצר באופן טבעי אלא בשל פעילות האדם, לרוב כאשר יישוב נהרס ולאחר מכן נבנה על חורבותיו יישוב חדש, וכך שוב ושוב לאורך תקופות ארוכות. המונח הארכיאולוגי Tell באנגלית, בגרמנית ועוד מציין בדיוק את המשמעות הזאת, והגדרתו כוללת במקרים רבים את התוספת "בעיקר במזרח התיכון". האם המונח הזה מקורו בעברית? לא, אבל קרוב: מקורו בערבית.

התוספת שתופסת: ארמגדון

ולקינוח, תל ששמו זכה לפופולריות רבה במיוחד. בתמונה שלמעלה נראה תל מגידו, הלא הוא "הר מגידו" המופיע בחזון יוחנן בברית החדשה: "וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא בְעִבְרִית הַר מְגִדּוֹן" (פרק ט"ז, 16, תרגום פרנץ דליטש). בעקבות האירועים המתוארים בפרק הזה, "ארמגדון" הוא המקום או הזמן שבהם יתחולל, לפי הנצרות, הקרב האחרון בין כוחות הטוב לכוחות הרוע.

•

ושתי חדשות נחמדות:

ספרי "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" נמכר כעת במבצעים לשנה החדשה: 29 שקל לעותק דיגיטלי ב"עברית" ו- 30% אחוז הנחה או ספר שני ב-20 שקל באתר עם עובד.

והבלוג הזה, "הקוראת הראשונה", הגיע לאחרונה ל-200 אלף צפיות. מזל טוב לבלוג ותודה לכם ולכן שקראתם, הגבתן, שאלתם, הוספתן וחידדתם. שנמשיך ליהנות כאן, לבלות ולגלות.

•

התמונה באדיבות Avram Graicer, ויקיפדיה