מילים שלמדנו מספרים – זה היה הפעם נושא השיחה שלנו בפינתי ב"מה שכרוך". את הנושא הזה אנחנו חייבים ל"20 שאלות" של יוענה גונן בעיתון "הארץ" ולשאלתה "מה פירוש המילה 'מְתֵי' בצירוף 'מְתֵי מעט'?". כפי שכתבתי כאן, פירוש המילה "מְתִים" הוא "בני אדם" ("מְתִים" במשמעות זו נכתבת בשווא במ"ם, להבדיל מ"מֵתִים", בצירי, שפירושה לא־חיים). כלומר "מתי מעט" פירושו "אנשים מעטים". כאשר עניתי על השאלה נזכרתי בבירור גם איפה ראיתי אותה לראשונה, כאשר הייתי ילדה: בספר "עין הסוס", לקט מן המיתולוגיה היוונית שאסף ותרגם אברהם רגלסון (שהוא, אגב, גם מחבר ספר הילדים הנהדר "מסע הבובות לארץ־ישראל"). ב"עין הסוס", בתרגומו היפהפה של רגלסון, אל האהבה מציג את עצמו ואומר: "אֶרוֹס אֶקָּרֵא בְּפִי אֵלִים וּמְתִים" – כלומר בפיהם של האלים ושל בני האדם.

בעקבות הזיכרון הזה, תהיתי אילו מילים אנשים אחרים זוכרים שהם למדו מספרים. שאלתי את השאלה הזאת בפייסבוק וקיבלתי כמה עשרות תשובות.

מפודגרה עד זהב פרוויים

רבות מהתשובות האלה היו מילים נדירות או ספרותיות מתרגומים ישנים, וביניהן כמה מחלות – כגון "פּוֹדַגְרָה", כלומר דלקת מפרקים, מ"הלורד הקטן" של פרנסיס הודג'סון ברנט בתרגום אברהם לייב יעקובוביץ; ו"צַלְחִית", מילה ישנה ל"מיגרנה", מ"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר בתרגום אלישבע קפלן, שעוד נחזור אליו. צרה רפואית מסוג אחר היא "קִרקוּף", שמישהו למד מספרי קארל מאי.

להבדיל מן הצרות האלה, ציין אחד המשיבים את הביטוי "זהב פרוויים", זהב מובחר ובהשאלה דבר יקר ומובחר באופן כללי, שאותו פגש ב"סוסון גבנונון", אגדה רוסית עממית שהעלה על הכתב המשורר הרוסי פיוטר פבלוביץ' יֶרְשׁוֹב ושהגיעה אלינו בתרגום נורית יוּבל ואברהם בן שחר. אני, אגב, למדתי את הביטוי הזה מן השיר "גלגוליו של מעיל" של קדיה מולודובסקי בתרגום מיידיש של נתן אלתרמן: "רץ גדליהו בו שנתיים, / והמעיל – זהב פרוויים!"

בתרגומיו השונים של המתרגם אמציה פורת, חתן פרס ראש הממשלה לשפה העברית על שם אליעזר בן־יהודה, אנו מרבים להיתקל במילים "תַּרְכּוֹס", כלומר ארגז מטען לנסיעות, ו"קַמְטָר", שידה קטנה. אני זוכרת אותן בחיבה מיוחדת מתרגומו ל"אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס. את המילה "מַדְמֵנָה", כלומר בוץ או ביצה, סיפר אחד המשיבים שהוא למד מ"דוקטור דוליטל" בתרגום אברהם סוֹלוֹדָר, שהרי דוקטור דוליטל התגורר בעיר הקטנה "מדמנה אשר בגיא השלוליות" (במקור האנגלי התגורר הרופא הטוב ב-Puddleby-on-the-Marsh, כלומר בסדר הפוך, נניח "קריית שלולית אשר בביצה" – או "שלולייה־לחוף־ביצה", כפי שתרגמה עטרה אופק). את המילה "אספקלריה", שפירושה "ראי", היו מי שפגשו בתרגום הטייסים ל"הוביט" של טולקין; ואת "אחלמה", כלומר אבן האמתיסט, ב"האסופית" של לוסי מוד מונטגומרי.

ומתחום המטבח והבית, מגיבה מקסימה סיפרה לי שלמדה את המילים "אִלְפָּס", כלומר סיר שטוח עם מכסה, ו"מַעְגִּילָה", מתקן לגיהוץ, מסֵפר ילדים שבדי בשם "מסע האלפס" מאת אדית אונרסטאד. "בת מונטזומה" של הנרי ריידר הגארד הציגה בפני אחת המשיבות את "פַּכְסָם", כלומר קרקר, ואת "רָקיק" פגשה אחת העונות בשיר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי בתרגום מיידיש של פניה ברגשטיין (סופרת נפלאה בפני עצמה):

אגס ותפוח ודבש לקינוח

ורָקיק צהבהב על צלחת זהב.

שִׁחְלַקְנוּ אלייך שנית

מילים מיוחדות נחרתות כנראה בזיכרון יחד עם הסיטואציה שבה נלמדו. דוגמה יוצאת דופן במיוחד היא הפועל "לְשַחְלֵק" מתרגום אלישבע קפלן ל"פצפונת ואנטון"; הכלב פיפקה מתעצל ללכת ופצפונת והאומנת אומרות עליו "שוב הוא משחלק!". במקור בגרמנית נאמר rodelt, "מחליק במזחלת", כלומר נותן להן לגרור אותו במקום ללכת בעצמו. מתברר ש"שחלקה" היא חלופה עברית ישנה ל"מזחלת" – אגב, הדבר התברר משום שאחד המשיבים בסקר פגש את המילה הזאת בתרגומים ישנים של ספרי ג'ק לונדון, אולי "פנג הלבן". מספר מפתיע של אנשים זוכר את ה"משחלק" הזה, כנראה גם כי המילה מצאה חן בעיניהם, אבל גם משום שלא פגשו אותה בשום מקום אחר.

ראינו כאן מילים עבריות גבוהות מאוד, אבל המשיבים והמשיבות למדו מספרים גם מילים לועזיות: "טירן", כלומר "רודן", זכורה מ"המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ'אק; "אילוזיה" מאחד מספריה של דבורה עומר ו"סלפסטיק" מהספר בשם זה של קורט וונגוט.

ולא רק תרגומים: "הסכנתי "ו"דבלים" נשמרו בזיכרון מהרומן ההיסטורי "יאיר הגלעדי" של צבי ליבנה. היו שהכירו את המילה "חמדה" הודות לשיר בשם זה של דליה רביקוביץ – "שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה". והצירוף "נוּדוּ להם נוּדוּ" זכור מ"לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן, שבו המספר מבקש מהקוראים לרחם על עבדיו של המלך שיוצאו להורג בסוף מלאכתם.

אחד המשיבים למד את הצירוף "גמל נמר", חלופה עברית ישנה ל"ג'ירף", מהספר "גן גורים" (1954) של רפאל סַפּוֹרטָה. "גמל נמר" או "גמל נמרי" הוא מה שנקרא תרגום בבואה, תרגום מילולי, של שם החיה הזאת ביוונית עתיקה, kamēlopardalis, המורכב משתי מילים המוכרות לנו גם בעברית: camel – גמל, pardalis – ברדלס, מילה שאכן הגיעה אלינו מיוונית עתיקה. הג'ירף נקרא אפוא "גמל ברדלס", או "גמל נמר", וקל לראות מדוע: בני אדם הם יצורים פשוטים, כפי שציין יובל בתוכנית, והנה לנו חיה שדומה בצורתה לגמל ובדוגמה שלה לברדלס, או לקרוב משפחתה הנמר, אז איך נקרא לה אם לא "גמל נמרי"? המילה הזאת היא גם חלק מהשם המדעי של הג'ירף, "ג'ירפה קמלופרדליס" (Giraffa camelopardalis), וגם באנגלית קיימת המילה הארכאית camelopard.

ומכיוון ש"גן גורים" הוא ספר חמוד כל כך, הנה לנו הקטע על גמל־הנמר. הגורים המגיעים בבוקר לגן גורים פוגשים בשער את השומר, המאבטח:

מִי בַּשַּׁעַר הַשּׁוֹמֵר?

דּוֹד גִ’ירַף, גְּמַל־נָמֵר.

דּוֹד גִ’ירָף –

פֹּה מַתְחִיל, שָׁם נִגְמָר…

מְנֻמָּר…

כֶּתֶם־כֶּתֶם, חוּם־זָהָב…

פֶּרַח יֵשׁ לוֹ בֵּין שְׂפָתָיו,

שְׁתֵּי קַרְנַיִם לוֹ רַכּוֹת,

עֲנֻגּוֹת,

הָרַגְלַיִם – אֲרֻכּוֹת,

שְׁתֵּי עֵינַיִם לוֹ – יוֹנִים

וְרֹאשׁוֹ בָּעֲנָנִים.

נוסף על המילים עצמן והספרים שבהן פגשו אותן, כמה מהמשיבים ציינו גם את הסיטואציה שבה הכירו את המילה – למשל "הייתי בכיתה ג' ושאלתי את אבא שלי מה זה". והסופרת בלה שגיא, שעלתה לארץ בילדותה (וספרה היפה "באורה החיוור של הזרות" ראה אור ממש לא מזמן), כתבה שלמדה מספרים "את כל העברית שלי".

ולקינוח, כמה אנשים סיפרו שלמדו מילים מספרים אבל ניחשו לא נכון כיצד הוגים אותן: כך, למשל, אחת המשיבות למדה מספר את המילה "מצודד" אבל הגתה אותה כמו "מצונן". ויש בכך היגיון, כי מי שאומר "מצונן" בעודו מצונן, אכן יבטא אותה "מצודד"! משיבה מקסימה אחרת פגשה את המילה "פילגש" ב"חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל וקראה אותה כ-pilgash (ואף התייעצה על כך עם אביה, כפי שסיפרנו למעלה). משיבה אחרת נתקלה בצירוף "להוריד מישהו ביגון שאולה" וקראה את "שאולה" במלרע, במחשבה שזהו שם תואר שמתאר את היגון. ומגיבה שפגשה את הביטוי "שכה אחיה!" באחד מספריה של איניד בלייטון קראה אותו כך: sche achiya, כאילו מדובר על אָחִיהָ של מישהי (אולי פיטר, אחיה של ג'נט מ"השביעייה הסודית"?). ועל כך אומרים באומת פייסבוק: "אם מישהו מבטא מילה לא נכון, זו לא סיבה לצחוק – זה אומר שהוא למד אותה מקריאה". נכון.

•

תודה ענקית לכל הרבים והרבות שתרמו לי דוגמאות נהדרות למילים שלמדו מספרים, הן אלה שנכנסו לפוסט ולפינה והן אלה שלא. תודה מיוחדת לחברי ולחברות פורום אג'נדה על הדיון המועיל ב"משחלק", ובפרט לאביעד שטיר שתרם את המידע על "שחלקה".

ספר מתוק שלקחתי מספריית רחוב החזיר אותי להרהור המלווה אותי זה זמן מה. ישנם ספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים נהנים לקרוא אותם: סדרת "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג, ספרי "ארץ ים" של אורסולה לה גווין וכמה מספריהם של מיכאל אנדה, אריך קסטנר ודיאנה וין ג'ונס הם דוגמאות ידועות מסוג זה. האם ייתכן שהמחברים של ספרים אלה כותבים לעיתים את דמויות המבוגרים מתוך מחשבה מפורשת לפנות גם לקהל בוגר? 

 
מלאך במחסן

נציץ תחילה בספר שבעקבותיו התכנסנו – Saffy's Angel מאת הילרי מק'קיי (ראה אור בעברית בשם "המלאך של זפי"). הוריה של זפי הם אמנים, ציירים. האב חי את החיים הטובים בלונדון, שם הוא סוג־של־מצליח באמנותו, ומגיע להציץ במשפחתו, לא בהנאה רבה, בסופי השבוע. האם מגדלת את ארבעת הילדים בכוחות עצמה, אף שהיא די חולמנית ולא־מעשית, וכל רצונה הוא להימלט למחסן בחצר שבו היא מציירת; הילדים מאכילים את עצמם ובמידה רבה מטפלים זה בזה. המורֶה לנהיגה של הבת הגדולה מחווה על האֵם (כמובן לא על האב…) את דעתו התמציתית: “Mother’s useless” ("האמא לא שווה כלום").

אך עם חלוף הדפים אנו מבחינים כי האם אוהבת ומפרגנת מאוד, שיש לה דרך חינוכית ברורה: לתת לילדים למצוא את דרכם גם אם הדרך הזאת לא בהכרח מוצאת חן בעיניה, ושלמעשה האם הזאת שמציירת במחסן היא ציירת מצליחה יותר מהאב עם הסטודיו בלונדון. כל זה מתגלה כבדרך אגב, בשולי העלילה המרכזית, שגיבוריה הם הילדים. 

קראתי ותהיתי: האם הילרי מק'קיי כתבה את הדמות הזאת כשהיא רואה לנגד עיניה גם קהל בוגר, נוסף על הקוראים הצעירים (קהל היעד העיקרי של הספר הוא גילאי 9–12), והאם סופרי ילדים ונוער אחרים עושים זאת? 

בתחום ספרות הילדים והנוער, מקובל שגיל קהל היעד דומה לגילם של הגיבורים, או להפך, כך שהנושאים המעסיקים אותם יהיו דומים. מטבע הדברים, דמויות בוגרות יוסיפו לספר נקודות מבט ונושאים המאפיינים שלבים אחרים בחיים. כך, אחת הדמויות הבולטות בסדרת "הארי פוטר" היא זו של סוורוס סנייפ, שאפשר לומר שהוא מתמודד (בין היתר!) עם עבודה אצל שני מעסיקים ועם סביבת עבודה רעילה במיוחד. ב"מוֹמוֹ" של מיכאל אנדה, מטאטא הרחובות בֶּפּוֹ מהרהר על הסוגיה של מציאת משמעות וערך בעבודה, אף אם היא פשוטה ולא־יוקרתית. בטרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, מריסה קולטר מנסה לשוב ולזכות באהבתה של בתהּ, והאביר טיאליס נאבק לזכות ביחס שוויוני ומכבד למרות ממדיו הגופניים הקטנים. והדוכסית ב"מדריך הקוסמים לאפייה הגנתית" של אורסולה ורנון מגינה על מעמדה מפני יועץ המנסה לרוקן את תפקידה מהשפעה ממשית. 

עם זאת, חשוב לזכור כי גם אם דמויות מבוגרים טובות עשויות להפוך ספר המיועד לקהל צעיר למעניין יותר גם לקהל בוגר, הן אינן נכתבות בהכרח למטרה זו. סופרים הכותבים יצירה מסוימת במחשבה על קהל צעיר, אך רואים אותו כְּראוי ומסוגל לקרוא טקסטים העוסקים בנושאים קשים, בעלי עומק רגשי ופילוסופי או הכתובים בסגנון פיוטי – דוגמת אריך קסטנר, אורסולה לה גווין ואצלנו, נורית זרחי וציפור פרומקין – עשויים לכלול בהם, באופן טבעי, דמויות מסקרנות ולא־טריוויאליות במגוון גילים. כלל איכויותיהם של הספרים האלה עשויות למשוך גם קהל בוגר, מבלי שלמחברים הייתה כוונה מפורשת לעשות זאת. נוסיף כי העניין והרלוונטיות של ספר לקהל בוגר עשויים להתבטא גם בכך שאנשים שקראו אותו בהיותם ילדים נזכרים בו ומצטטים אותו (אני, למשל, נזכרתי לא פעם באביה של פצפונת שהאומנת ברטה הצילה את בתו והוא הודה לה בלחיצת יד ואז נתן לה שטר כסף. כדבריו של אריך קסטנר, לאביה של פצפונת יש גם יד וגם ארנק, והוא משתמש בשניהם ובסדר הנכון). 

ולבסוף, יש גם ספרים הנתפסים כספרי ילדים או נוער אף שלא נכתבו ככאלה מלכתחילה – פיליפ פולמן, למשל, לא התכוון כנראה לייעד את סדרת "חומריו האפלים" לילדים ונוער דווקא. 

אם כך, דמויות מעניינות של מבוגרים עשויות להופיע בספרים לקהל צעיר, ולהוסיף לעניין שקהל בוגר עשוי למצוא בספרים, גם אם הכותבים לא התכוונו בפירוש להגיע לתוצאה הזאת. ובכל זאת: האם לעיתים זו בדיוק הכוונה? 

רמזים מהמסך 

בניסיון למצוא תשובה על השאלה, פניתי לתחום שָׁכֵן לתחום הספרות: הקולנוע והטלוויזיה. יצירות קולנוע וטלוויזיה מיועדות בדרך כלל לקהלי יעד מוגדרים, ובמקרים רבים יש בהן פנייה מכוונת ומתוכננת לקהלים במגוון גילים. התסריטאי, הבמאי והמפיק ניל לנדאו כתב על כך (התרגום וההדגשה שלי):

שימו לב לגיוון של הדמויות שלכם מבחינת גזע, מעמד סוציו־אקונומי, מגדר וגיל. האולפנים הבינו (סוף־סוף) שהקהל המודרני הוא מגוון ורוצה לראות את חייו משתקפים – ולו במידה מסוימת – בסדרות האהובות עליו. אם הדמויות שלכם אינן משקפות גיוון כלשהו, ייתכן שכדאי לשקול לעצב אותן מחדש בטרם תציגו את הרעיון. 

(The TV Showrunner’s Roadmap, 2013, הציטוט מהמהדורה השנייה משנת 2022.) 

כלומר, אם נתייחס לפן הנוגע לשאלה שלנו, קהל בגילים מגוונים יצַפה או ישמח לפגוש על המסך דמויות בגילים מגוונים. לנדאו מוסיף כי מפגש כזה מאפשר לנו לצפות בתגובותיהן ובתחושותיהן של דמויות בגילים שונים, "דבר שמעשיר את חוויית הצפייה בעבור כל הצופים והוא בחירה חכמה במיוחד מצד היוצר או המפיק הראשי". 

אם כן, לנדאו מספק לנו תשובה חיובית על השאלה שלנו, לפחות לגבי סדרות טלוויזיה. אך יצירות קולנוע וטלוויזיה הן לרוב תוצר של עבודה קבוצתית ומתוכננת הרבה יותר מאשר ספרים. כך, למשל, תהליך היצירה שלהן עשוי לכלול שימוש בקבוצות מיקוד ועריכת שינויים על בסיס תגובות הקהל. כתיבה היא תהליך אישי יותר, ובמקרים רבים מתוכנן פחות. ובכל זאת, האם גם שם יש לעיתים כוונה לפנות לקהל בוגר לצד קהל צעיר? ואם כן, האם דמויות מעניינות של מבוגרים הן אחת הדרכים לפנייה כזו? 

"היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד" 

תשובה חיובית, וכן הצעות כיצד לעשות זאת, אנו מוצאים בטור מעניין של הסופרת לוריין זגו־רוזנטל באתר Women Writers, Women Books, שכותרתו "כיצד ליצור דמויות של מבוגרים בספרות לנוער" (“How to Create Adult Characters in Young Adult Fiction”). זגו־רוזנטל, מחברת של כמה ספרים בקטגוריית ספרות הנוער (YA), מציגה נתונים שלפיהם שיעור ניכר מקוראי הספרים מקטגוריה זו הם מבוגרים. היא מעלה השערות על סוד קסמם של ספרי YA לקהל בוגר – כגון סגנון כתיבה נגיש, עיסוק רגיש בנושאים כבדי משקל ומבט רענן – ומספרת כי סופרי YA רבים, והיא ביניהם, אינם מייעדים את ספריהם לקהל של נוער בלבד. כדבריה: "כאשר כתבתי את ספרי הראשון, Other Words for Love, פשוט יצרתי סיפור שקיוויתי שיהיה מרתק לכל הקוראים. הרומן מסופר בקולה של נערה ומתאר את תהליך ההתבגרות שלה, אך היא אינה פועלת בעולם של בני נוער בלבד – סיפורה משפיע גם על המבוגרים שסביבה" (התרגום וההדגשה שלי). 

הסופרת ממשיכה לרשימת טיפים כיצד לכתוב דמויות מבוגרים מעניינות ואמינות, כגון: לתת להן הזדמנות לקיים אינטראקציה עם הגיבורים הצעירים; לבנות להן רקע וסיפור חיים מפורטים המתאימים לתקופה שבה התבגרו, היו אולי פעילים פוליטית וכן הלאה; לספק מניעים לא־טריוויאליים לאופי הקשר שלהן עם הגיבורים. 

זגו־רוזנטל אומרת אפוא על תחום הספרות דבר־מה דומה למה שניל לנדאו אומר על תחום הטלוויזיה: יצירת דמויות במגוון גילים עשויה לשמש במודע לעיצוב יצירה הפונה לקהל במגוון גילים. בכך היא מאשרת (תודה!) את תחושתי האינטואיטיבית כי סופרי ילדים ונוער מנופפים לעיתים לעבר קוראים בוגרים מעבר לכתפו של קהל היעד הרשמי הצעיר, וכי דמויות מעניינות בטווח גילים רחב הן אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת.

"ספרי ילדים ונוער" הם קבוצה רחבה ומגוונת להפליא, כפי שמעידות גם הדוגמאות שפגשנו כאן: ספרים המכוונים לילדים בגיל בית ספר יסודי (ואף צעירים יותר), לנוער צעיר או לנוער בוגר; ספרים שנכתבו מראש לקהל צעיר לעומת ספרים שהוצאות הספרים או הקהל הגדירו אותם ככאלה; ספרים פנטסטיים וריאליסטיים, ותיקים וחדשים. מעניין בעיניי להבחין כי מקצת היצירות האלה משוחחות גם איתנו, הקוראים הבוגרים, כאילו הסופרים מציצים אל מעבר לילדה הקוראת בשכיבה על השטיח ופוגשים את מבטה של אימהּ המרכיבה משקפי קריאה. ונחמד להבחין כי אחת הדרכים שבהן הם עושים זאת היא באמצעות השתקפותנו בספר, כדמויות מעניינות לקריאה של מבוגרים.

•

תודה לכל מי שהרהרו איתי בספרי ילדים ונוער שגם מבוגרים אוהבים, ובייחוד לשניר פלג, אביבית משמרי, ראובן נוה, ענת לנדאו, אלעד כץ, רונית דינצמן, אורית פוטשניק, יעל ישראל ולי עברון.

בכתבה עגמומית שהתפרסמה לאחרונה בנושא מצבו של שוק הספרים הישראלי נאמר, כרגיל, שישנו תחום אחד שממשיך לשגשג: הרומנים הרומנטיים. לעומת התלונות הרגילות על אנשים שאינם קוראים, כאן קוראות נלהבות קונות ספר חדש מדי כמה ימים ומגיעות לשבוע הספר עם טרולי.

בכתבה, שהתפרסמה ב"ישראל היום", אמרה פרופ׳ ורד טוהר, ראשת המחלקה לספרות עם ישראל בבר אילן, דברים שנשמרו בזיכרוני. ראשית, ציינה שאינה אוהבת את המונח "ספרות יפה", שמשתמע ממנו שקיימת גם "ספרות מכוערת". והוסיפה, בדימוי יפה להפליא בעיניי ורלוונטי במיוחד בחודש אוגוסט: "להיכנס לרומן רומנטי זה כמו להיכנס לחדר ממוזג בטמפרטורה שנעים להיות בה: מישהו מדבר את הנפש שלי, הצרכים שלי, הפנטזיה שלי." ומאחר שספרות מכל סוג עשויה ממילים, מעניין לבחון מהו הפן הלשוני של החדר הממוזג הזה, או נכון יותר – האולם הממוזג העצום הזה, המושך אליו כל כך הרבה קוראות נלהבות.

קשר הנרקם בחוטים של דיבור והקשבה

ראשית, מעניין להבחין במקום המרכזי שהדיאלוג, השיחה בין הגיבור לגיבורה (או שני הגיבורים, או שתי הגיבורות) ממלא בחיזור וביצירת הקשר. האוהבים מקניטים זה את זה, יוצרים להם בדיחות משותפות ותוך כדי כך מבדרים את הקוראות; הם מתווכחים, רבים, שופכים את ליבם, מספרים על החוויות המכוננות שלהם, על ילדותם, על הצלקות הנפשיות והפיזיות שלהם. הם בונים אמון, מעליבים, מבקשים סליחה, דנים באופי היחסים ביניהם (רציניים או לא?). ברומנים רומנטיים מכמה עשרות השנים האחרונות, הם גם מבררים בקפידה סוגיות של הסכמה (consent). וכמובן, הם מתוודים על אהבתם ואולי מציעים נישואין לקראת הסוף הטוב.

אם כן, הדיבור וההקשבה בספרים אלה נושאים מטען רגשי ואירוטי והם עצמם מגלמים את הקשר הנבנה. זאת לא רק ברומנים רומנטיים בכלל, אלא גם בכאלה השייכים לתת־הז'אנר של רומנים אירוטיים: ב"אכזר יפהפה" מאת ג'יי טי גייסינגר, למשל, גבר מסתורי ויפה תואר בחליפות ארמאני מופיע שוב ושוב בדיינר שהגיבורה ממלצרת בו, כובש במבטו הלוהט לא רק אותה אלא גם כל אישה אחרת שעוברת באזור, ולבסוף ניגש אליה ובו במקום… שומע ממנה על ילדותה, על מקור שמה ועל הוריה המפדחים, מספר על ילדותו והם מגלים זה לזה מהו טעם הגלידה האהוב עליהם (אותו טעם!) בטרם יסחף אותה להרפתקה מסוכנת וחורכת סדינים.

לעיתים אנו מוצאים גם דוגמאות של שיחות חסרות הקשבה אמיתית עם גברים שאינם "האחד", לשם הנגדה: גבר הנהנה מההקשבה של הגיבורה בלי לשים לב שהוא אינו מאפשר לה לדבר ואינו מציע לה הקשבה משלו.

כיצד המקום המרכזי הזה של הדיבור מתיישב עם התיאור של גיבורים רומנטיים רבים כקשוחים ושתקנים, סטריאוטיפ הגבר־גבר הקלאסי, שאינו מדבר הרבה בכלל, ועל רגשות – בפרט? ובכן, במקרים רבים הגיבור מתואר כשתקן, אך בפועל הוא מתחיל עד מהרה לדבר די הרבה. יש שהנסיבות מזמינות זאת – למשל, גיבורי "אש לוהטת" של אילונה אנדרוז נלכדים מתחת להריסות בניין כשהם צמודים זה לזה, ואין להם אלא לשוחח ולגלות שהם נהנים גם מקרבת הגוף וגם מקרבת הנפש. יש שהגיבורה מחוללת שינוי בגיבור השתקן והקשוח, והוא מרגיש (ומדבר) כפי שלא הרגיש (או דיבר) מעולם. ולפעמים, עם או בלי קריצה מצד הסופרת, הגיבור מתואר כשתקן ועצור אף שבפועל הוא מדבר על רגשותיו בלי הפסקה – כמו ברומן המטא־ספרותי של לוסי סקור "סיפור חיי".

חישוק שפתיים והלמות לב

מכיוון שברומנים רומנטיים, אהבה ויחסים תופסים את מרכז הבמה, גם השפה נוטה להתמקד ברגש: יש בהם שפע מילים המתארות רגשות, תשוקה ושפת גוף. כך נמצא מילים רבות המתארות דיבור: הדמויות ממלמלות, לוחשות ומדברות בקול רפה או צרוד, מכריזות, מתלוננות, מזהירות, מאיימות, מתעקשות והגבר הקשוח, כמובן, "נוהם". שלל מילים מתארות גם הבעות פנים ומחוות גוף: הגיבורים מהנהנים, מנידים את ראשם, מטים את ראשם, מושכים בכתפיהם, מגלגלים את עיניהם, מרימים את גבותיהם, מקמטים את מצחם ומכחכחים בגרונם. הגיבור חושק את לסתו, קופץ את לסתו בנחיריים מורחבים ופיו מתעקל. הגיבורה מעפעפת, מסיטה את הפוני ממצחה והגיבור מסיט קווצה משערה אל מאחורי אוזנה. הם משלבים זרועות, ליבה של הגיבורה מאיץ והולם עד שהדופק מגיע לכל חלקי גופה, והם מסיטים מבט, משפילים מבט, מישירים מבט וכן הלאה.

בספרים שיש בהם סצינות סקס, אנו מוצאים גם מגוון כינויים לאיברי המין, התורמים הן לסגנון מגוון והן לשפה עדינה ועקיפה במקרה הצורך. כך אנחנו קוראים על "המערה הנשית", "המרכז הפועם" ואפילו "מרכז התשוקה", הנשמע קצת כמו סוג של חמ"ל.

השימוש היצירתי בשפה – אם יותר ואם פחות, לפי אופי הספר – מתבטא לעיתים גם במקומות אחרים. בספר "משחק האומנת" מאת טסה דר חובבת שעשועי הלשון, הגיבור מארח את מיטב נשות החברה הגבוהה בחדר מיטות מפואר, שהוא מעניק לו שלל שמות משועשעים המורכבים משתי מילים שמתחילות בצליל זהה. המתרגמת ענבל שגיב נקדימון אינה טומנת ידה בצלחת ומעניקה לנו את ״אוניברסיטת האורגזמות״, ״זירת הזימה״, "טרקלין התשוקה", "ערש העילוסים" והחביב עליי ביותר, "חושת החשק". כך שעשועי השפה של הסופרת מבדרים גם את צמד הגיבורים שלה וגם ובעיקר אותנו, הקוראות.

ברומן הרומנטי לא רק העלילה "מדברת את הנפש שלנו, את הפנטזיה שלנו": גם השפה תורמת את חלקה – היא הכלי המשקף ומעורר את רגשותיהם של הגיבורים, המכחול המצייר לנו בדייקנות את המתרחש ומזמין אותנו לעקוב אחריו. השפה, או הלשון – והרי המילים האלה מציינות חלקי גוף המשתתפים גם בדיבור וגם באהבה – תורמת ליצירת החדר הממוזג המזמין בהצלחה כזו קוראים, ובעיקר קוראות.

•

פוסט על רומנים רומנטיים הוא הזדמנות מצוינת לספר כי פרס סוניה ברשילון למתרגמת או למתרגם מתחילים יוענק השנה למתרגמים בסוגות הרומנטיקה, הפנטזיה, המדע הבדיוני, הבלש, האימה והרומן הגרפי. מתרגמים מתחילים בז'אנרים האלה מוזמנים להציע את מועמדותם דרך אתר איגוד אנשי הספר.

הפוסט נכתב בעקבות פינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך". את הפינה ואת התוכנית כולה אפשר לשמוע כאן. תודה גדולה למתרגמים ענבל שגיב נקדימון, שרית פרקול, מיקי מלץ, מור רוזנפלד, תם פררו ואביעד שטיר, לעורכת שרון שלו ולסופרת שירי צוק על עזרתם בהכנת הפוסט.

היום יסובו אמרינו בלשון רמה, אשר לרבים היא למורת רוח ולאחרים – לעונג וּלְחֵן.

או בלשון פחות רמה, נהרהר היום, בעקבות פינתי ב"מה שכרוך", על שפה גבוהה, שיכולה לקסום או לעצבן, במציאות כמו בספרים. ובמציאות כמו בספרים, היא יכולה לעצבן או לקסום הן בפני עצמה והן בגלל מי שמדברים ומה שאנו חשים כלפיהם. המורכבות הזאת משתקפת היטב בסצינה בספר הדי־חדש והיפה "תלוי באור" של אסתר פלד, שספרה "פתח גדול מלמטה" זכה לפני שנים אחדות בפרס ספיר.

"בואי מה, אבא? לא הבנתי"

בסצינה הזאת גיבור הספר, שהוא צייר, נקלע לעימות בין בעל הגלריה שהוא מציג בה לבין בִּתו של בעל הגלריה. האב והבת מתנגחים ביניהם על הכתובת שתופיע על מצבתה של אֵם המשפחה, שהלכה לעולמה. הבת רוצה "משהו יפה" ו"פשוט", ואילו האב רוצה, כלשונה, "משהו רק לחכמים". במהלך הוויכוח, הבת מתמרמרת על לשונו הגבוהה של אביה ואף טוענת שאינה מבינה מה הוא אומר. האב אומר לבת:

"את דנה אותי לכף חובה בגלל השנתיים האחרונות."

"אני מה?" שאלה בתו.

"את עושה איתי חשבון על השנתיים האחרונות […] בואי נתעשת, בסדר?"

"בואי מה, אבא? לא הבנתי."

הצייר, הצד השלישי בשיחה, מנסה להבין אם הבת אכן מתנגדת לשפתו של האב כשלעצמה או שמא הבעיה העיקרית היא משהו אחר – האב מציע לכתוב על המצבה ציטוטים מהתנ"ך או משירים המציגים את האם כאהובה, כבת זוג, ולא כאדם בפני עצמו. הבת מסכימה איתו, אך חוזרת לטענה הלשונית:

"לא רע," אמרה, "אבל גם השפה."

הוויכוח על כתובת המצבה חושף נקודות מבט שונות על שפה גבוהה: הצייר מהרהר, בינו לבינו, שעצם ההתנגדות של הבת לשפה העשירה של האב נוטלת ממנה את הכוח לנסח היטב את דבריה, ולכן, בסופו של דבר, היא מתייאשת מלהסביר את עצמה, אומרת לו שיעשה כרצונו והולכת. היא "מוותרת על זכותה, זכות הביטוי, מסרבת ליופייה של השפה כדי לא לקחת חלק במה שהיא מפרשת כרמייה אבהית ואולי אפילו לאומית". ואילו הבת, מצידה, כנראה אינה מרגישה ששפה גבוהה תורמת לבהירות דווקא. היא חשה שהשפה הגבוהה מבטאת יומרנות, התחנחנות, ושנוצות הטווס הלשוניות והתרבותיות האלה אינן מסייעות לאב לבטא את רגשותיו כלפי הנפטרת (שממילא היו מורכבים למדי ולא כולם טובים). ייתכן שהן אפילו משמשות אותו כדי להסתיר את רגשותיו, ובד בבד להתהדר במטענו התרבותי אפילו על המצבה של אשתו.

ובינתיים, אנחנו, המקשיבים למריבה מהצד, שמים לב שהבת עצמה משתמשת בשפה גבוהה כשהיא רוצה בכך (בכל זאת, היא בתו של אביה). בשיחה עם הצייר לפני שהאב נכנס לחדר, היא מסבירה לו מה האב רוצה שיהיה כתוב על המצבה ותוך כדי כך עוברת משפה דיבורית ויומיומית ("אבא שלי") לביטויים גבוהים: "אבי רוצה להניח שם משפט שרק יחידי סגולה יבינו" ו"הוא, כמו שאומרים, חוכך בדעתו". הבת מסוגלת בהחלט להשתמש בשפתו הגבוהה של האב ואף עושה זאת – כאשר ברצונה ללגלג עליו.

"אדם חדש, יפה, נקי"

גם בספר "החיים בני התמותה ובני האלמוות של הילדה ממילאנו" (2021) של דומניקו סטרנונה, שתרגמה מאיטלקית שירלי פינצי־לב, שפה גבוהה יוצרת ומבטאת מרחק בין שתי דמויות, אך בעוד שב"תלוי באור" השפה הזאת מעוררת כעס ודחייה, ב"הילדה ממילאנו" היא מעוררת משיכה ואהבה.

בתחילת הספר הגיבור הוא ילד, שחי בנאפולי וצופה ממרפסת ביתו בילדה השכנה הקופצת ורוקדת במרפסת. הוא שומע אותה ואת אמהּ מדברות ביניהן איטלקית תקנית, כניגוד לדיאלקט הנאפוליטני שבו מדברת המשפחה שלו, ומוקסם מכך לחלוטין. הוא מכושף מכך שהן מדברות "כמו בספרים, או כמו ברדיו", וחולם להשליך את עצמו מהחלון ו"להגר למרפסת" של הילדה, להיות "אדם חדש, יפה, נקי, המשתמש במילים רכות ופואטיות מהמילון".

הילד שומע מחבר שהילדה היא ממילאנו, ומכאן השפה הגבוהה והתקנית שלה, ובמשך שנים הוא מכנה אותה בליבו "הילדה ממילאנו" (מכאן גם שם הספר). מי שטרם קראו את הספר מוזמנים לדלג על השורות הבאות: אחרי שנים מתברר שהילדה כלל אינה ממילאנו. היא בת נאפולי ממש כמו גיבור הספר, והאיטלקית היפה והתקנית שלה מקורה בכך שהוריה היו מורים.

גם כאן, התגובה הרגשית החזקה לשפה הגבוהה והעשירה מבטאת יחס לתרבות: אך בעוד שב"תלוי באור" ההתנגדות לשפה של האב בעל הגלריה מבטאת יחס שלילי לתרבות, לפחות במובן של יומרה, רצון להיות אנין ומובן רק ל"יחידי סגולה", הרי שב"ילדה ממילאנו" ההיקסמות מהשפה הגבוהה של הילדה מבטאת משיכה לתרבות שהיא מייצגת, להשכלה, לנימוסים ולנועם הליכות, לעומת הניב הנאפוליטני הנחשב לא־תקני וקשור בעיני הילד גיבור הספר למריבות בשכונה, להתמקחות ולרמאויות בשוק (את הסלידה מן הניב המקומי וראייתו כנחות לעומת האיטלקית התקנית אנו מכירים גם מיצירות אחרות של מחברים איטלקים, כמו הרומנים הנאפוליטניים – פה כנראה לא במקרה – ו"אמא של הים" של דונטלה די פיירנטוניו).

אך אט אט הגיבור, מימי, מבין שהתמונה הלשונית אינה פשוטה כל כך. הוא מגלה כי סבתו, המדברת בניב הנאפוליטני ואשר הוא מתאר אותה בצורה בוטה כזקנה מוזנחת ומכוערת, ואשר הוריו מזלזלים בה ומעבידים אותה ממש כמשרתת – הייתה בעבר אישה צעירה ורעיה יפהפייה, מטופחת ואהובה.

יתרה מזו: כאשר הילד גדל ונעשה, קצת במקרה, סטודנט לבלשנות, הוא נדרש להכין עבודה שבה יתעד את הניב הנאפוליטני. לפתע סבתו, ששפתה הייתה נחותה כל כך בעיניו עד שהוא תיאר אותה כ"אילמת", הופכת למשאב חיוני. הוא מתעד את שפתה וכך מעניק לה ערך ומעמד, לשמחתה הרבה. סבתו נהנית להסביר לו את יופיו של הניב הנאפוליטני, ותוך כדי כך עיניה נעשות "צעירות, זוהרות" והיא מרשה לעצמה להתנער מחובותיה במשק הבית. מימי מתרחק מהזלזול שלו כלפי הניב הנאפוליטני ולומד להעריך אותו: הן אינטלקטואלית, מנקודת מבט בלשנית, כניב בפני עצמו שאינו נחות בערכו מהאיטלקית התקנית, והן רגשית, כשפתה של סבתו ושל דורות רבים לפניה, שאותם הוא שומע "מדברים מפיה".

המהפך הזה בתפיסתו של מימי, הן את סבתו והן את הנאפוליטנית, מציב את השתיים כמטפורה זו לזו: שתיהן מקומיות, שורשיות, מלאות רגש ויופי למי שמוכנים להכיר בו; ובה בעת, שתיהן מוזנחות, מזולזלות ונתפסות נחותות.

•

תודה רבה לכל מי שהשתתפו בדיון בנושא שפה גבוהה בפייסבוק, ובייחוד לשירלי פינצי־לב ולמירי שחם.

התמונה שבראש הפוסט: כך צ'אט ג'יפיטי הבין את סצינת המרפסת ב"הילדה ממילאנו".

קיבלתי מייל מקסים מצהלה עמאר, שקוראת בימים אלה את ספרי "מוציאה לשון". צהלה הגיעה לפרק "שֵם על שֵם: דברים שנקראים על שם מישהו ולא ידעתם", ושלחה לי דוגמה נהדרת נוספת:

צמח הפוקסיה נקרא על שם הבוטנאי הגרמני בן המאה ה־16 לאונרד פוקס, והצבע הוורוד העז של פרחיו של הצמח הזה נקרא "ורוד פוקסיה"!

שמחתי להתוודע לדמותו של פוקס (Fuchs) ולגלות שצמח הפוקסיה נקרא על שמו. התמזל מזלו של פוקס שלא זו בלבד ששמו הוענק לצמח כה יפה (ואהוב עליי במיוחד), אלא שהשם המשיך הלאה אל עולם הצבעים. תודה רבה, צהלה!

ואוסיף ש"מוציאה לשון" נמכר כעת במבצעי שבוע הספר, בין השאר ב-28 שקל לעותק דיגיטלי או ב-59 שקל לעותק מודפס באתר "עברית" וב-44 שקל באתר עם עובד.

•

בקורס שלי במסגרת לימודי עריכת הלשון באוניברסיטת תל־אביב למדה השנה חבורה מקסימה של סטודנטים אוהבי שפה וסקרנים. במפגש הסיום אירחנו את חמוטל ילין, יו"ר איגוד אנשי הספר, את רוית דלויה, עורכת מרכזת בהוצאת עם עובד, ואת תמר שנקר, מנהלת מחלקת הפרסומים של מוזיאון ארץ ישראל – מוז"א. תמר ורוית שיתפו מניסיונן, סיפרו על אופי העבודה על טקסטים מוזיאליים וספרי סיפורת ועיון, ותיארו מהי מבחינתן עבודה טובה ופורייה עם עורכי טקסט ולשון. חמוטל העניקה טיפים לאנשי ונשות מקצוע בתחילת דרכם בכלל, ולעבודה עם הוצאות הספרים המסחריות בפרט – איך להשיג את העבודה הראשונה, איך לשמור על עצמנו מלקוחות בעייתיים, כמה משלמים ומתי. תודה רבה לשלושתן! התמונה שלמטה היא הצצה למפגש, שלרגל המלחמה (זו שהסתיימה) נערך בזום. מימין לשמאל ומלמעלה למטה: רוית דלויה; חמוטל ילין; תמר שנקר; אנוכי.

סיום וסיכום הסמסטר הם הזדמנות מצוינת להיזכר בכל מה שעשינו במהלכו. בקורס "טקסטים עיוניים: מיומנויות וכלים" עסקנו במתן כותרות אטרקטיביות שגם יסייעו לקוראים להבין מהו העיקר בטקסט ובחלקיו; הכרנו את המרכיבים העיקריים של ספרי עיון ואת תיבת הכלים הדיגיטליים של עורכת הלשון והעורכת; עסקנו בסוגיות של מינוח מקצועי בטקסט עברי; תרגלנו כתיבה שוויונית מגדרית והכנת מפתח עניינים ושוחחנו על מבט ביקורתי, על בקרת איכות, על עבודת צוות עם כותבים, מעצבות, מתרגמים ומגיהות ועל שיווק ותמחור. רוצים גם? זה הזמן להירשם לתוכנית לשנה הבאה.

•

ולסיום, דנה אלעזר-הלוי ואני תהינו מדוע השם "עם כלביא" מבלבל כל כך, ורבים (ובהם שתינו) נוטים לקרוא אותו כאילו "כלביא" היא דווקא מילה בארמית. התובנות הלשוניות כאן.

•

הלב נשבר שוב אתמול עם ההודעה על נפילתו של סמל יניב מיכלוביץ בן ה-19 בעזה. עוד בחור צעיר נהרג בראשית חייו. אני מקווה שמדינת ישראל תחזיר בהקדם את האזרחים והחיילים החטופים בידי חמאס כבר 636 ימים, תסיים את המלחמה בעזה ותשיב את הבנים והבנות הביתה.

הפוקסיה שבראש הפוסט: Photo by kairgid on Freeimages.com

מדוע רומן מתחפש לפעמים לאנציקלופדיה, ללקסיקון או למילון? בלי לשפוט אף אחד על העדפותיו, חלילה, תהיתי על הסוגיה הזאת בחברת מיה סלע ויובל אביבי בפינתי ב"מה שכרוך".

אז קודם כול, על מה בעצם מדובר? הרומנים "עיין ערך: 'אהבה'" של דויד גרוסמן ו"מילון הכוזרים" של מילוֹראד פּאביץ', הממואר "ספר האל"ף־בי"ת" של דן צלקה, הקומיקס "המילון המשפחתי" של דניאלה לונדון דקל – כל אלה הם דוגמאות ליצירות הכתובות, במלואן או בחלקן, כסדרת ערכים באנציקלופדיה או בלקסיקון המאורגנים בסדר אלפביתי.

לדוגמה, "ספר האל"ף־בי"ת" של צלקה פותח בערך "אלתר", באל"ף, ומספר לנו על קרוב משפחה של צלקה שנלחם במלחמת העולם השנייה; ומתקדם לאורך האל"ף־בית דרך חוויות בחייו ואמנים שהכיר – עד לערך האחרון, "תעלומת הכוס הקטנה", שעוסק בהרגל שאימץ לו צלקה לשתות יין בכוס קטנה במיוחד. ואילו "מילון הכוזרים" והחלק הרביעי של "עיין ערך" הם כאילו־אנציקלופדיות הפורשות, חלקים־חלקים, את סיפוריהם הדמיוניים של עם ("מילון הכוזרים") ושל אדם ("עיין ערך").

זוהי, כמובן, בחירה לא־סטנדרטית: במקום היגיון מארגן נרטיבי, שבו היצירה מתקדמת לאורך ציר זמן (אחד או יותר) ואנו עוקבים אחר מהלך העלילה או ההתרחשויות, בפורמט הזה היצירה בנויה משורת חלקים המאורגנים בסדר השרירותי של האל"ף־בי"ת. אז למה יוצרים בוחרים לעשות זאת, ובמקרה של כמה מהיצירות האלה: מדוע סיפורת בוחרת להתחפש לעיון?

מה נשמע? מתפרקים

בדוגמה הידועה מאוד של "עיין ערך: 'אהבה'", אפשר לומר שה"אנציקלופדיה" היא מימוש קיצוני של פירוק שמתבטא בספר כולו: הספר הוא יצירה המורכבת מ־ או מפורקת ל־ ארבעה חלקים, שלושה מהם נרטיבים המסופרים מנקודות מבט שונות ורביעי המפורק עוד יותר, לסדרת ערכים נפרדים. כך יש לנו ערך "גיהינום, הגירוש מן ה־", שמספר לנו שהשואה גילתה ליהודים שכל מה שדמיינו על הגיהינום לא היה גרוע כמו המציאות שיצרו הנאצים; הערך "חתונה" מספר על דודתו של המספר שהגיעה לחתונתו עם פלסטר המכסה את המספר שעל ידה, מתוך תקווה לא להעכיר את שמחת החתונה; וכן הלאה.

המבנה המפורק הזה משקף את החוויה הטראומטית והמפרקת של השואה – פירוק של חיים, זהות, זיכרון – והוא מעין ניסיון לספר בחלקים־חלקים, פיסות־פיסות, סיפור שהוא קשה וכואב עד כדי כך שאין דרך להכיל אותו בשלמותו.

בשבח הקרינולינה

ביצירות אחרות, העיקרון המארגן של ערכים מסודרים אלפביתית מעניק ליצירה מבנה מוגדר וכך מעניק למחברים חופש לכתוב כרצונם בלי צורך לכבול את היצירה למבנה אחר, כגון עלילה; מעין קרינולינה שדווקא המבנה הנוקשה שלה מאפשר למחברים שפע של חופש.

דן צלקה ב"ספר האל"ף־בי"ת" מתאר זאת במילים:

הפורמליות האיתנה והעניינית של הסדר האלפביתי גואלת את הפרטים הזכורים – דמויות, אירועים, תוכניות, כשלונות, אהבות חיות ומתות – מנהר הזמן האדיר הזורם בערוצו, ושולה אותם ברשת עמידה ונצחית של אותיות. מה שנראה כסחף כהה ובוצי המאיים לקבור תחתיו הכל, עשוי אולי לפלוט מתוכו דגי־זהב מפרפרים, שברי זכוכית וקונכיות.

כך צלקה יכול להגג על מיטת השדה שראה בחדר הספרייה של הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן ("מיטת־שדה מוצעת בשמיכה"), על "עורכת עיתון פאראפסיכולוגי" ועל "יפהפיות", ויכול ללטש כל אחד מהקטעים האלה בלי להידרש לחבר ביניהם.

מבנים נוקשים המעניקים ליוצרים מסגרת ברורה, ובד בבד – מאתגרים אותם ומניעים אותם לחשוב על פתרונות יצירתיים, קיימים גם בצורות כתיבה אחרות, כמו הייקו וסונטה, ובטכניקות כתיבה כמו שימוש באקרוסטיכונים.

משחקים ומסכות

חשוב לא פחות, הארגון כאנציקלופדיה או כמילון מציע גם אלמנט משחקי, להנאתם של הכותבים והקוראים גם יחד. לכותבי פיקשן מתאפשר פלירטוט עם נון־פיקשן, ובפרט ההנאה של הצגת החוויה האישית והסובייקטיבית בלבוש של טקסט השואף להיות אובייקטיבי וניטרלי, למשל כאשר דמויות בדויות מתוארות ב"מילון הכוזרים" לא בלשון סיפורית אלא בפורמט של ערך באנציקלופדיה.

השעשוע הזה עשוי להזכיר לנו את הערות השוליים של בורחס, שנראות כאילו היו הערות העורך אך למעשה הן חלק מן הסיפור עצמו, או את "עריסת חתול" של קורט וונגוט, שבו סיפר את סיפור חייה של אחת הדמויות באמצעות ערך במפתח (אינדקס) של ספר.

הפורמט של ערכים הכוללים הפניות זה לזה מזמין אותנו לקריאה לא־לינארית, והופך ספר יחיד למספר גדול של טקסטים שונים אפשריים, ועשה זאת הרבה לפני עידן הספרים הדיגיטליים והאינטרנט. הפורמט האנציקלופדי מציע לנו גם את ההנאה של טקסט מקיף־כול, שאמור לתאר עולם שלם, על כל מה שיש בו – כפי שגרוסמן מזכיר בפירוש בהקדמה שלו לחלק הזה ביצירה ("העובדה שקאזיק חי חיים מלאים בזמן כה קצר, היא הצידוק והמניע לעריכת המפעל המדעי הצנוע שלהלן, שכן נוצרה פה הזדמנות נדירה לעיבוד אנציקלופדי מלא של חיי אדם שלמים, מלידה ועד מוות").

לשעשוע הזה יש גם פן לשוני: טקסט המנוסח כהגדרות, ובפרט – כמילון, מאפשר למחברים את חדוות ההגדרה הקולעת, הרצינית או המשועשעת, כמו באיורי "המילון המשפחתי" של לונדון דקל – כגון הערך "ביזנס אז יוז'ואל": בני זוג רבים זה עם זה במכונית, ובהגיעם ליעדם הם לובשים חיוך, מתחבקים ונכנסים כאילו היו הזוג המושלם.

ולבסוף, הארגון האלפביתי השרירותי־לכאורה יוצר חיבורים מקריים ומפתיעים בין נושאים, אך גם מזמין אותנו למצוא חיבורים שאינם מקריים: ב"עיין ערך", צמד הערכים הרצופים "בדיה" ו"בחירה" עוסקים בסוגיה המוסרית של הריגה בתפקיד, על ידי לובש מדים, נושא שהקשר שלו דווקא ל"בדיה" אינו מובן מאליו. כנראה גם לא מקרי שהערך הראשון ב"אנציקלופדיה" של "עיין ערך" הוא דווקא "אהבה". ומנגד, נדמה לי שלא לחינם "ספר האל"ף־בי"ת" של צלקה מסתיים דווקא בערך על כוס היין הקטנה: שהרי הספר כולו מציע לנו ללמוד להתענג על טקסטים במידה קטנה יותר מזו שאנחנו רגילים אליה.

•

תודה מכל הלב לכל מי שתרמו דוגמאות נהדרות של יצירות ספרות שבנויות כמילונים או לקסיקונים, ובייחוד לאריק שגב, תמי ניניו, רונית דינצמן, לי עברון, איתן דקל, דורית בריל־פולק ונורית קירש.

התמונה באדיבות אתם יודעים מי.

הלכנו לסופר ובעודנו ממלאים את העגלה גילינו על אחד המדפים גם משחק ניקוד. לפחות, הוא נראה כמו משחק. מבט נוסף גילה על הקופסה הסבר צנוע יותר: "הַנַּקְדָן – כרטיסי עזר ללימוד ושינון האותיות והניקוד" (אולי העולם עדיין אינו בשל למשחקי ניקוד). טוב, מיד לקחנו אותו כמובן הביתה, ואני ישבתי לבדוק מה יש לנו שם. התברר שנחמד לראות מה יש, ומעניין גם מה אין.

אז מה יש? בהתאם לתיאור העניו שעל הקופסה, אכן יש בה כרטיסים שעל כל אחד מהם אות, ומתחת לרובן גלגל שאפשר לסובב וכך להציב מתחת לאות שווא, סגול, צירה, פתח, קמץ, קובוץ או חיריק (יש כרטיסים נפרדים לשורוק ולחולם מלא). כעת אפשר לשבת עם הילד.ה ולעזור להם לזכור מה כל סימן אומר – מתברר שכיום זה לא טריוויאלי. לאחרונה חלקתי עם בתי את הטריוויה הנחמדה שאם נסתכל על שם של סימן ניקוד, נמצא שהאות הראשונה מנוקדת בסימן הניקוד הזה עצמו:

 פַּתָּח

חִירִיק

שׁוּרוּק

וכן הלאה (טוב, חוץ משמו השני של הקֻבּוּץ, שנקרא גם "קִבּוּץ". אבל זו ממילא מילה תפוסה).

כמה אותיות זכו לשתי גרסאות, לטובת שתי ההגיות האפשריות שלהן: יש כרטיס לשי"ן ימנית ולשי"ן שמאלית וכן לבי"ת, כ"ף ופ"א דגושות ורפות. הופתעתי לגלות גם גרסה דגושה וגרסה רפה של האות תי"ו, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל חרדי ועל ההגייה האשכנזית של תי"ו רפה (כמו ב"שאבעס" ו"תכלס"). לעומת זאת, לא מופיעות כאן ג', ז' או צ' (או ת'), כמו במילים "צ'ופצ'יק" ו"ג'ירפה"; ייתכן כי לדידם של מעצבי הכרטיסים, צ' וחברותיה לא זכו עדיין להכרה רשמית כגרסאות של אותיות עבריות. (ואולי חבל: נחשוב רגע על הספר "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה, שבו 26 פרקים המתחילים ב-26 האותיות בגרמנית, מ-A עד Z. בתרגום לאנגלית אין בעיה כמובן, בתרגום לעברית – יש ויש, והתרגום המוכר לי פשוט סיים בשלווה את האלפבית העברי ואז חזר שוב לאותיות אל"ף עד דל"ת. גיוס האותיות הגרושות היה מאפשר אולי לפתור את הבעיה.)

ההתעלמות הזאת מ"ז'" ו"צ'" אינה נובעת כנראה מעמדה טהרנית או מסורתית דווקא, כי בד בבד, בולטים בהיעדרם כל החטפים – לאותיות הגרוניות יש בדיוק אותו גלגל כמו לשאר האותיות. אולי זה סוג של הרמת ידיים נוגעת ללב, מתוך מחשבה שבכל הנוגע לכלל הציבור, אין טעם להתעסק בזה.

לאותיות הסופיות יש כרטיסים משלהן, והכרטיס של כ"ף סופית מביא בחשבון את הצורך לנקד אותה (כגון בצמד "לְךָ"/"לָךְ" וכן הלאה). כצפוי, הוא אינו מביא בחשבון את הכ"ף הסופית הדגושה הנדירה יחסית שעסקנו בה לא מזמן.  

בהזדמנות זו נבחין כי לצד הכ"ף הסופית המנוקדת בקמץ – שהיא שכיחה, הודות לסיומות הדקדוקיות – אנו מוצאים בתנ"ך גם מספר קטן יחסית של מילים שבהן נו"ן סופית מנוקדת בקמץ, בעקבות השמטת הה"א מסיומת העתיד והציווי של נוכחות ונסתרות, למשל: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א יז).

•

"הנקדן – כרטיסי עזר ללימוד ושינון האותיות והניקוד" של ARTplay.

מתי לבֵנים עלולות להפוך ללבָנים, איזו טריוויה על אותיות סופיות אפשר ללמוד משיר של מאיר אריאל, ואיך כל זה קשור לעיר שקמה לפני כ-7,000 שנה? לכל השאלות האלה הובילה התמונה שלמעלה, מתוך שקף שהצגתי לסטודנטים ולסטודנטיות בקורס שלי בתוכנית העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב.

אם הסתכלתם על המילים המסומנות בתמונה, ודאי הבנתם מדוע הצגתי אותה: כדי להדגים טעות אופיינית של תוכנות ניקוד. במילה המסומנת במסגרת ורודה, הנקדן מציע לנו ניקוד שהוא אמנם נכון כשלעצמו (כלומר ישנה בעברית מילה שזה הניקוד שלה) אך אינו הניקוד של המילה שהתכוונו אליה. הטקסט עוסק בלבֵנים (שמהן בנויה החומה), ואילו הנקדן העניק לנו לבָנים, שהם משהו אחר לגמרי.

אבל אחת הסטודנטים שמה לב דווקא למשהו אחר: ניקוד המילה "אֻרֻכּ" (שלישית בטקסט), וספציפית, האות כ"ף הלא־סופית המופיעה בסוף המילה. כ"ף – כמו שאר אותיות מנצפ"ך – מופיעה בסופי מילים בגרסת האות הסופית שלה. אז מה קרה כאן?

שאלה יפה, המובילה לכמה כיוונים מעניינים. למעשה כה מעניינים (בעיניי), שחשבתי שיהיה נחמד להרהר בהם יחד גם כאן.

"וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ…"

השורות המופיעות בתמונה הן תרגום של קטע מ"עלילות גילגמש", אפוס מסופוטמי שגרסאות שונות שלו, הכתובות בכתב יתדות בשפה השומרית ובשפה האכדית, נשתמרו עד היום. האפוס מספר על עלילותיו של המלך גילגמש, חלקו אדם וחלקו אל, ששאף לחיי נצח. השורות שלפנינו מהללות את חומותיה האדירות של עירו של גילגמש. איך נקראת העיר הזאת?

שמה של העיר מופיע פעם אחת בתנ"ך, בספר "בראשית" (י י): "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ [של נמרוד] בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". ואכן, הערך הרלוונטי בוויקיפדיה מופיע תחת השם "ארך", ובאנציקלופדיה בריטניקה באנגלית – תחת Erech.

לאורך ההיסטוריה לבש השם צורות שונות בשפות שונות ובפיהם של עמים שונים. שמה האכדי של העיר היה Uruk, ואכן, כך היא מופיעה למשל באתר Khan Academy. אילו היינו מתעתקים את השם Uruk מאנגלית לעברית, התוצאה הייתה "אוּרוּק", והכתיב הזה אכן מופיע במקומות שונים; התעתיק "אוּרוּכּ", או כמו כאן – "אֻרֻכּ", משקף כנראה שילוב בין השם כפי שהוא מופיע ב"בראשית" – "אֶרֶךְ", באות כ"ף – לבין השם באכדית. (ונוסיף כי uru בשומרית פירושו "עיר" או "מקום", וכי המילה קשורה ל"עיר" העברית!) 

מכיוון שהתחלנו את דרכנו במפגש עם סטודנטים לעריכה לשונית, נוסיף כי "כללי התעתיק מלועזית לעברית" של האקדמיה ללשון העברית נוגעים רק ל"לשונות זרות שאינן שמיות"; כי באופן כללי, האקדמיה ללשון וגם השכל הישר מנחים אותנו להתחשב הן בהגיית השם והן בכתיב המקובל של השם בעברית, אם ישנו; וכי אם התמזל מזלנו, לטקסט שאנו עורכים יש כותב או יועצת מדעית שיש להם דעה בעניין.

"תַּעַזְבֵנוּ יוֹם יַעַזְבֶךָּ יוֹמַיִם"

יפה. נחזור אם כך לשאלה המקורית של הסטודנטית – למה השם "אֻרֻכּ" כתוב בכ"ף לא־סופית, אף שהכ"ף הזאת נמצאת בסוף המילה?

התשובה המיידית פשוטה: כ"ף ופ"א סופיות במילים עבריות לרוב אינן דגושות. יש במקרא ובתפילה דוגמאות של כ"ף סופית דגושה (לעיתים מופיע דגש חזק בכ"ף סופית שיש לפניה ואחריה תנועה, כמו במילה "הִנֶּךָּ", ובמקרים מעטים מופיע בה דגש קל אחרי שווא נח, כמו במילה "וַיֵּבְךְּ"). במקרא יש אף דוגמה אחת של פ"א סופית דגושה ("תּוֹסְףְּ", משלי ל ו). מילה כזו אולי מוכרת לאוזננו גם הודות לשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שמופיעה בו השורה "תַּעַזְבֵנוּ יוֹם יַעַזְבֶךָּ יוֹמַיִם", המבוססת גם היא על המקורות.

למרות יוצאי הדופן האלה, שכמעט אינם מופיעים בעברית בת ימינו, קוראי עברית יניחו ש"ך" או "ף" בטקסט שלפניהם אינן דגושות. לפיכך, מילים לועזיות המסתיימות בעברית באות פ"א דגושה ייכתבו באות לא־סופית, כמו למשל "סטריאוטיפ" או "פיליפ". מילים לועזיות המסתיימות בהגה k יתועתקו לרוב לעברית בעזרת האות קו"ף (כגון "קוויבק", Québec). ובכל זאת, לעיתים נזדקק לכ"ף דגושה בסוף מילה, כגון בתעתיקים מערבית ("מובארכ"). כדי להבהיר לקוראים שאף שהכ"ף נמצאת בסוף מילה, היא בכל זאת דגושה, נשתמש בכ"ף כפופה, לא־סופית – וכך אנו מגיעים ל"אוּרוּכּ", או "אֻרֻכּ", שהייתה שריקת הפתיחה שלנו.

 •

רוצים ללכת יחד בעקבות השפה העברית ולחשוב כיצד הופכים טקסטים ל"גרסה הטובה ביותר של עצמם"? מוזמנות ומוזמנים להירשם לתוכנית לימודי העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל אביב, שתפגשו בה שלל מרצים ומרצות מצוינים, ושאני מלמדת בה את הקורס "טקסטים עיוניים: מיומנויות וכלים".

ואם מה שמרתק אתכם הוא המעבר משפה לשפה, על כל קסמו ואתגריו – ובהם השימוש המתרחב במהירות בכלים טכנולוגיים, מתוכנות זיכרון תרגום עד AI – מוזמנים ומוזמנות להירשם לתוכנית לימודי התרגום של המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, שאני מרצה במסגרתה על סגנון עברי בתרגום.