בשבועות האחרונים ראו אור שני ספרים שערכתי. עבודה רבה, יצירתית וסבלנית – של המחברים, שלי, של המעצבים הגרפיים, של אנשי זכויות היוצרים ועוד – הסתיימה בשניים מהספרים היפים ביותר שהייתה לי הזכות לערוך. החלטתי אפוא להציג אותם כאן, ולשתף את קוראי הבלוג בשמחה באמצעות הגרלה של עותק מכל ספר. נוסף על שני הספרים האלה, ישתתף בהגרלה ספר נוסף, שהקשר שלי אליו אינו מקצועי אלא אישי. וכדי להוסיף עניין, ההגרלה תיערך באמצעות משחק.

תחילה, מעט על כל ספר.

בספר "עופות", פרופ' יורם יום-טוב מציג בפני הקוראים את קבוצת בעלי החיים הייחודית הזאת – שכוללת ציפורים ששרות בשני קולות (כל אחת), ציפורים שמכניסות את הגוזלים לכיסים בכנפיים ועפות איתם, ועופות שמחממים את ביציהם באפר הרי געש – בסגנון למדני אך אוהב ומשעשע. הספר הוא ברמה אקדמית, ונועד בעיקר לסטודנטים לביולוגיה, לחוקרים ולחובבי טבע; לקהל הזה, ההנאה מובטחת – בין השאר בזכות שפע התמונות היפהפיות והאיורים, התופסים מקום שווה כמעט, בנפחו ובחשיבותו, לטקסט. הנה, להדגמה, תמונה של סוכי צנוע בסוכתו. אתם רואים, צנוע מאוד.

הצד החזותי החזק של הספר הפך את עריכתו למורכבת במיוחד – כל איור ותצלום היו צריכים למצוא את מקומם הנכון, הן מבחינת ההיגיון והרצף של הטקסט והן מבחינת העימוד, כך שעין הקורא תעבור בקלות ובאופן טבעי מהטקסט אל האיור ובחזרה.

"עופות" ראה אור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, והוא אחד מארבעת הכרכים המרכיבים את הספר "ביולוגיה של חולייתנים יבשתיים במבט ישראלי" (הקודמים הם "מבוא" ו"דוחיים וזוחלים", ובהמשך יראה אור גם "יונקים". את הכרכים שראו אור אפשר לקנות כאן).

הספר השני הוא "אנשי הכנרת", קטלוג של תערוכה בשם זה שאצר הצלם והאוצר גיא רז במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. התערוכה מציגה את יצירתו של הצלם המחונן נפתלי אופנהיים מקיבוץ עין גב, שצילם ילדים ומבוגרים, מראות מחיי הקיבוץ ונופים בעמק הירדן בשנים שלפני ומיד אחרי קום המדינה. בתערוכה מאות תצלומים נהדרים בשחור-לבן, ואם אתם מהצפון או מתכננים טיול צפונה, תוכלו לראותה עד שבת 12.4.14. הנה אחד התצלומים, שמצא חן בעיניי במיוחד.

רינה אנקורי, רחל ברקוביץ, עליזה שפרה'ס, שפרה ליס ואסתר קרסנגורסקי רוקדות על דשא בדגניה א', 1947

בקטלוג מופיעים עשרות תצלומים וכמה מאמרים, ובהם מאמר נרחב של רז וכמה טקסטים אישיים יותר שכתבו אנשים שהכירו את אופנהיים, ובהם בתו. עריכת קובץ כזה, הכולל כמה מאמרים שכתבו אנשים שונים, דורשת תשומת לב מיוחדת להתאמה ביניהם. לדוגמה, אחד הכותבים זכר את הצלם שהתהלך ב"בגדי שבת", לעומת בגדי העבודה של שאר חברי הקיבוץ; ואילו כותב אחר ציין שאופנהיים לבש "בגדי חקלאי", כדי לא להרגיש שונה מחבריו למשק. ייתכן, כמובן, ששני התיאורים מדויקים, ומקורם בתקופות שונות, או אפילו בימים שונים. אך כדי למנוע צרימה במפגש בין הטקסטים, בירר רז אילו בגדים לבש אופנהיים בדרך-כלל (חולצה מיוחדת בעלת כיסים רבים לציוד הצילום, ומכנסי עבודה) ולאחר מכן ניסחנו את התיאורים בשני המאמרים כך שכל זיכרון זכה לכבוד שהוא ראוי לו, ועם זאת לא נוצרה התנגשות ביניהם.

"אנשי הכנרת" השחור-לבן יוצר צמד נחמד עם "עופות" הצבעוני, כיוון ששניהם נועדו להתבוננות לא פחות מאשר לקריאה.

את הספר השלישי לא ערכתי: זהו ספר שכתב בן זוגי, אוהד עוזיאל, וכתבתי עליו כאן. הספר נקרא 100 Hidden Truths of Parenting, והוא מורכב משורת תובנות מצחיקות על חוויית ההורות לילדים קטנים ("אל תספר לילדיך שום בדיחה שאינך מוכן לחזור עליה 17 פעם"; "שום דבר לא משמח ילד כמו ללכת לרופא השיניים, אם התור הוא של מישהו  אחר"). חריף ומצחיק (והמחבר יפה תואר). מי שלא יזכה בספר בהגרלה יכול לקנות אותו כאן, או לחכות קצת ולקרוא אותו כספר דיגיטלי בעברית.

ולמשחק המובטח: אם ברצונכם להשתתף בהגרלת הספרים, אתם מוזמנים לכתוב תגובה לפוסט. אם ברצונכם להשתתף בהגרלה של "עופות", ציינו בתגובה ספר שבו (או בשמו) נזכרות ציפורים; אם אתם מעוניינים ב"אנשי הכנרת", ציינו ספר שמופיעים בו צלם, צילום או תמונה; ואם תרצו להשתתף בהגרלה של 100 Hidden Truths of Parenting – הזכירו (הא, זה קשה) ספר שמדובר בו על יחסי הורים וילדים. אפשר להשתתף ביותר מהגרלה אחת.

שמות הזוכים יפורסמו בבלוג בעוד שבוע.

30.3.14 והרי תוצאות ההגרלה:

בספר "עופות" מאת פרופ' יורם יום-טוב זכה arialkn.

בספר "אנשי הכנרת", קטלוג תערוכה בשם זה שאצר גיא רז, זכתה יעל ארבל.

בספר 100 Hidden Truths of Parenting, מאת אוהד עוזיאל, זכה יוסי לוי.

אנא שלחו לי את כתובותיכם (אפשר דרך "צרו קשר") ואשלח לכם את הספרים.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

מינו של הגרב הוא אחד המקומות שבהם דוברי עברית חולקים בעקשנות הרבה ביותר על המילונים שלהם. אבן שושן, מילון ספיר, מילון ההווה ורב-מילים גורסים שגרב מינו זכר, ואליהם מצטרפת האקדמיה ללשון. ואילו הציבור עומד על דעתו – נקבה.

מנין הגיעה אלינו המילה "גרב"? אבן שושן מסמן אותה כמילה השייכת לעברית החדשה. בתנ"ך מופיעה המילה "גָּרָב", שפירושה מחלת עור, ובלשון חכמים מופיעה מילה שכתיבה זהה, אך משמעותה ומוצאה שונים, ופירושה חבית או כד גדול.

במאמץ להתחקות אחר מקור הגֶּרֶב נפנה למילון המונומנטלי של אליעזר בן יהודה (17 כרכים). פה נמצא משהו מעניין: לצד גָּרָב במובן מחלת עור ובמובן כלי חרס גדול נמצא מילה שלישית שכתיבה וניקודה זהים: שוב גָּרָב (בשני קמצים), וההגדרה: "שם זכר, מספר רבים גַּרְבַּיִם – לבוש הרגלים, עשוי מחוטים גדולים … נהוג בדבור העברי בא"י וכבר השתמשו בו בהעתונים".

המילה "גרב" מופיעה אפוא במילונו של בן יהודה כשהיא מנוקדת דווקא בשני קמצים, כמו "עָנָף". ובעוד שאבן שושן מסמן את המילה כשייכת לעברית החדשה, בן יהודה מסמן אותה כמילה מן הספרות המאוחרת מן התלמוד, מתקופת הגאונים ואילך. מדוע? בן יהודה מסביר בהערה בתחתית הדף כי המילה "גורביה" במשמעות מתאימה מופיעה בספר "הלכות גדולות", שנכתב במאה ה-9. אני מצאתי את המילה בספר שאילתות דרב אחאי גאון, שנכתב במאה ה-8 והוא כנראה הספר ההלכתי המוקדם ביותר המצוי בידינו המאוחר מן התלמוד. רב אחאי עוסק בסוגיית נעילת סנדלים ביום כיפור, וכותב בארמית "מאן דמיפנק שרי למיפק בגורבא" – "מי שמפונק מותר לו לצאת בגורבא" – כלומר בגרביים.

בן יהודה כלל אפוא במילונו את המילה "גָּרָב" במובן פריט לבוש על סמך המילה הארמית "גורבא" וכן על פי הערבית. אך כיום, כמובן, איננו קוראים לפריט הלבוש הזה גָּרָב אלא גֶּרֶב.

אבינרי, ב"יד הלשון" שלו, מקדיש למילה "גרב" דף שלם של דיון יסודי. בעניין הגָּרָב-גַּרְבַּיִם של בן יהודה הוא מציין: "את הריבוי גרביים לקח מלשון הדיבור, ואולם ברור שלפי זה אין לנקד גרב, בשני קמצים, כי היחיד והריבוי סותרים זה את זה: אם הריש מנוקדת ביחיד בקמץ, תהא מנוקדת כן גם ברבים (על דרך כנף – כנפיים)". אבינרי מסיק אפוא כי בן יהודה חיבר שלא בצדק בין "גָּרָב" הוותיקה לצורת הזוגי המחודשת "גרביים", וכי צורת היחיד המתבקשת של "גרביים" היא גֶּרֶב – כמקובל כיום.

אך אבינרי אינו מסתפק בכך. בפסקה שכותרתה "מין הגרב" הוא כותב (ההדגשות שלי): "עכשיו שהגרב נתחדשה בימינו, ואין מקורות קדמונים שיעידו על מינה, יש לכאורה לנטות לצד הזכר, שכן רוב השמות ממשקל זה (ארז, בגד וכו') לשון זכר הם. ואולם נוטה אני להכריע לצד נקבה. ושלושה טעמים עמי: 1) רבים השמות במשקל גרב, שלשון נקבה הם בעיקר: אבן, ארץ, בטן, גפן, חרב, נפש, עצם … 2) הנעל אף היא לשון נקבה, ואל נזלזל בסמיכות הגרב לרגל ולנעל. 3) אחרון אחרון – השימוש הנהוג: כמעט הכול משתמשים בגרב בלשון נקבה, הן בדיבור והן בספרות. והואיל ושימוש זה יש לו גם טעם דקדוקי וגם טעם פסיכולוגי – אין לאסרו".

"יד הלשון" של אבינרי ראה אור לפני חמישים שנה בדיוק, בשנת 1964 – וטענתו כי "כמעט הכול משתמשים בגרב בלשון נקבה" עודנה נכונה. גם טיעוניו בזכות גרב ממין נקבה משכנעים בהחלט בעיניי. איני סבורה שמישהו ישנה היום את מינו של הגרב. אך השנה האזרחית הטרייה היא הזדמנות נאה לציין כאן יובל לספרו של אבינרי, ולהתפעל מנכונותו להבין את ה"טעמים הדקדוקיים והפסיכולוגיים" לבחירות הלשוניות של דוברי העברית, ואף לצדד בהן, במקום לסווגן כטעות.

 תודה למשה שפרבר על עזרתו באיתור "גורבא" במקורות.

הציטוט ממילון אליעזר בן יהודה מופיע כאן בכתיב המקורי. הציטוטים מאבינרי כתובים בכתיב המקובל כיום, למען קלות הקריאה.

*

28.6.21

עדכון: ואף על פי כן נוע תנוע – ביוני 2021, כלומר כשבע שנים אחרי כתיבת הפוסט הזה, הכריזה האקדמיה ללשון העברית על המילה גרב כ"זכר או נקבה", ואף בחרה להביא בהודעתה על כך בדיוק את הציטוט דלעיל של אבינרי. קראו על כך כאן

אילו היו אומרים לכם להתקשר לאבי ורון, לכמה אנשים הייתם מתקשרים? אולי רק לאחד: אבי וָרון הוא שמו של יועץ ידוע בתחום אביזרי הבטיחות לילדים. מכיוון ששמו נראה כמו שני שמות פרטיים בצירוף ו"ו החיבור, רבים חושבים שמדובר בשני אנשים.

אחד הסיפורים המשפחתיים האהובים עליי מקורו בבלבול דומה. כאשר הייתה אמא שלי ילדה, הגיע יום אחד בדואר מכתב ממוען ל"הילדה באר". חמש הבנות לבית באר, אמי ואחיותיה, נאספו סביבו והתדיינו מי מהן היא "הַיַלְדָה באר" שלה נועד המכתב, עד שבאה סבתא שלי, הִילדֶה, ושמה קץ לוויכוח.

בשני המקרים, מקור הטעות הוא באות השייכת לגוף המילה, שהקוראים פענחו אותה בטעות כתחילית, וספציפית – כאחת מאותיות השימוש. אותיות השימוש הן קבוצה של שבע אותיות שמקובל לזכור אותן באמצעות ראשי התיבות משה וכָלֵב. אותיות אלה מצטרפות לראשית המילה כדי לציין משמעות מסוימת ("הודעה מהמורה לריקוד שבאה היום והסתובבה כסביבון לכל התלמידים: בחמש יש שיעור!") ולחלקן יש גם שמות נחמדים (שי"ן הזיקה; ה"א הידיעה וה"א השאלה; ו"ו החיבור וו"ו ההיפוך).

כאשר אות אחת מצטרפת כך לתחילת מילה, אין פלא שנוצרים צירופים מבלבלים, לכאן ולכאן – מילים שהקורא סבור שהן מתחילות באות שימוש אף שזו אינה הכוונה ("אות שימוש מדומה", כמו בדוגמאות "אבי ורון" ו"הילדה באר") – וגם להפך.

דוגמה הפוכה נחמדה הציגה לאחרונה העורכת והמתרגמת יסמין הלוי בפורום המקצועי "אג'נדה". בספר מתורגם משבדית שיסמין עורכת כעת ("איש ושמו אובֶה" מאת פרדריק בקמן), אחת הדמויות היא נער המתחיל לעבוד בחברת בנייה כדי ללמוד את המלאכה ולשפץ את הבית שירש מאביו. יום אחד חבריו הבנאים משאירים לו מתנה – ארגז כלים ועליו פתק. לשון הפתק, כפי שתרגמה המתרגמת, היא "לגור". והנה בעיה: המתרגמת התכוונה ל"לגור" המורכבת מלמ"ד השימוש ואחריה המילה "גור", כלומר "לגור", הנער הצעיר, מעמיתיו המבוגרים ממנו. אך את אותו צירוף אותיות אפשר להבין גם כ"לגור" במובן "להתגורר" – כלומר, ארגז הכלים נועד לעזור לנער להתגורר בביתו (למעשה, גם שם הפועל "לגור" – להתגורר – מורכב מצירוף של ל+גוּר, כאשר "גוּר" כאן הוא צורת המקור הנטוי, בדומה ל"שֶבֶת", "הלוך" ו"חזור" וכו', שלו מוסיפים את למ"ד השימוש: לגור, לשבת, לחזור. אך צורה זו משמשת אותנו לעתים כה קרובות כיחידה אחת, שרוב הקוראים כבר אינם מזהים את הלמ"ד שבתחילתה כלמ"ד השימוש).

בהערת אגב נוסיף גם, שאת הפירוש המוטעה של "אבי ורון" ו"הילדה באר" אפשר למנוע באמצעות ניקוד, כפי שעשיתי למעלה, אבל בדוגמת ה"לגור" המצב אינו כה פשוט, כי לא כל קורא מזהה את ההבדל בין "לָגוּר" (קמץ בלמ"ד, כלומר להתגורר) ל"לַגּוּר" (פתח בלמ"ד ודגש חזק בגימ"ל, כלומר בשביל הגור).

יסמין שקלה כיצד לנסח את הפתק שקיבל הנער כך שלא יהיה מקום לטעות, והגיעה לאפשרויות "לגור שלנו", "לגור היקר", "לאפרוח" ו"לגור שבחבורה".

תודה ליסמין הלוי על הסכמתה לפרסם כאן את הדוגמה היפה שהביאה.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

מקצועות מסוימים מוּעדים להפוך את העוסקים בהם לציניים וחסרי אמון בזולת: קל לחשוב, למשל, על פקידי מס, פוליטיקאים וחוקרים פרטיים. לא רבים יודעים, שגם עריכה היא מקצוע המערער את האמון הטבעי של בעליו באחיו בני האדם. לפחות מבחינה אחת מסוימת – האמון בכך שידעו מה הם עושים כשכתבו את הטקסט שאתה עורך.

עורך חשדן יועיל כמעט לכל טקסט. עורך תמים ומאמין מדי יניח, אולי, שהספר שקיבל מאורגן בסדר הגיוני. לאו דווקא: לעתים הכותב עבד על הטקסט לאורך זמן רב, כתב חלקים שונים בזמנים שונים, קיצר, הוסיף וארגן מחדש, עד שאין שום קשר בין סדר הדברים הנוכחי לבין הסדר שבו כדאי להציג אותם לקורא. כעת דרוש למחבר עורך סקפטי, שיקרא את כל החומר בעין רעננה, ינער אותו ויארגן אותו מחדש בצורה טובה יותר.

עורך הנותן במחבר אמון רב מדי עלול גם להניח, שאם הכותב מומחה בתחומו הרי שההגדרות והמונחים מדויקים ואין צורך לבדוק אותם. הדבר רחוק מהמציאות, מכמה סיבות. ראשית, דווקא לכותב הבקיא מאוד בחומר קשה לעתים לנסח הגדרות פשוטות ומדויקות. שנית, בתחומים רבים המינוח המקובל הוא באנגלית, וכותב המכין מאמר בעברית נאלץ למצוא או להמציא מונחים בעברית שאינם משמשים אותו בדרך כלל. כך עשוי להתברר ששני מונחים שונים המופיעים בטקסט מציינים למעשה אותו הדבר, כיוון שהכותב שכח איך תרגם מונח מסוים בפרק הקודם. ולבסוף, מחבר יכול להיות ידען ובקיא ועדיין לכתוב בחיפזון ולסמוך על העורך שלו שיעלה על השגיאות – ואוי למחבר כזה אם ייפול לידיו של עורך מפרגן מדי.

החשדנות, אם כך, יפה לעורך. ואף על פי כן, יש לאזן את החשדנות במנה הגונה של אמון בכותב. עורך הניגש ללטש את הטקסט, לארגן אותו בסדר הגיוני, לבטל חזרות מיותרות ולבדוק את עקביות המינוח – צריך עדיין לשים לב לאפשרות, שגם לתופעות מוזרות בטקסט יכולה להיות סיבה טובה מאוד.

אם, למשל, יש בספר פרק על שירת הציפורים, אבל ההסבר מהו "דואט פנימי" נמצא דווקא בפרק אחר, עורך שניחן בחשדנות בריאה ישאל "למה?", אך אם יש לו גם אמון (בריא לא פחות) במחבר, הוא ייגש לחפש את התשובה. במקרה זה, כדי להבין איך ציפור אחת ויחידה יכולה לשיר בשני קולות – ויש ציפורים שעושות זאת – צריך להכיר את מבנה מערכת הקול של הציפור. ואם הפרק העוסק בשירה נמצא לפני הפרק העוסק באנטומיה, הרי שבשלב זה הקוראים עדיין לא רכשו את הידע הדרוש. לאחר שהבנו זאת, אפשר לחשוב אם דרוש שינוי (למשל: להציע לכותב לשנות את סדר הפרקים) או שלמצב הקיים דווקא יש יתרונות (הדוגמה המרתקת של דואט פנימי מוסיפה צבע לפרק העוסק באנטומיה).

דוגמה אחרת: כותב מזכיר כמה ספרים שראו אור והשפיעו על התרבות בישראל בשנות השישים. עורך חשדן עשוי לבדוק את הרשימה, ולגלות שאחד הספרים התפרסם כבר בשנות הארבעים. האם זו טעות? לאו דווקא: אם נסמוך על הכותב ונבדוק טוב יותר מדוע בכל זאת בחר להזכיר את הספר, אולי נגלה שהספר אמנם ראה אור בשבדיה בשנות הארבעים, אבל תורגם לעברית רק בשנות השישים. אם כך, כדאי כמובן לציין בקצרה את הפרש הזמנים הזה.

בשני המקרים, העורך יוכל לטפל בטקסט כראוי רק אם יבדוק אותו בעין חשדנית וספקנית – ואז יחפש ויזהה את השיקולים שהובילו את המחבר בבחירותיו. וכמאמר הפתגם – "כבדהו וחשדהו" עשויה להיות גישה פרודוקטיבית ביותר בעריכת טקסט.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

"האם צורת הרבים של 'לקוחה יפה' היא 'לקוחות יפות' או 'לקוחות יפים'? כמובן, בהנחה שקהל הלקוחות מורכב מנשים בלבד".

השאלה הנחמדה הזאת הגיעה במייל מקוראת הבלוג עינת מהלב. עינת הבחינה בתופעה מעניינת: המילה "לקוחות" משרתת שני אדונים – היא משמשת כצורת הרבים של "לקוח", אך גם של "לקוחה". האם "לקוחות" יכולה, אם כך, לקבל שם תואר ממין נקבה?

ההיגיון אומר שכן: ישנן בעברית צורות רבים השייכות ליותר מצורת יחיד אחת (בכך עסקנו כאן). העובדה ש"לקוחות" היא צורת הרבים של "לקוח" אינה צריכה להפריע לה בשבתה כצורת הרבים של "לקוחה" – ולכן, בהחלט, "לקוחות יפות".

אך בלשון, כמובן, ההיגיון אינו פוסק יחיד. האקדמיה ללשון באה לעזרתנו בדיון במילה דומה מאוד – "תינוקות", שהיא צורת הרבים של "תינוק", אך גם של "תינוקת". האקדמיה קבעה (בעמוד שנמחק בינתיים) כי כאשר מדובר בתינוקות בנים או כאשר אין חשיבות למין – יש לומר "חמישה תינוקות" (למשל: "מטפלת מנוסה מעוניינת לטפל בשני תינוקות בביתה"), ואילו כאשר הכוונה היא לתינוקות בנות – יש לומר "חמש תינוקות". אמנם, החלטת האקדמיה עוסקת רק בשם המספר, אך ברור ש"חמש תינוקות" יהיו "קטנות" ולא "קטנים". לפיכך, בהחלט, אם הלקוחות הן נשים – הרי שהן לקוחות מצוינות, יפות, או "לקוחותינו מוזמנות למכירת קיץ מיוחדת", לפי העניין.

כיצד נוצר מצב כזה, שבו יש צורת רבים משותפת לצורת הזכר ולצורת הנקבה? הדוגמאות שראינו כאן נוצרו עקב התממשותם של שני תנאים. תנאי אחד – מילה ממין זכר שצורת הרבים שלה היא בעלת הסיומת –וֹת. בעברית יש מילים רבות כאלה – גם, אך בהחלט לא רק, בהשפעת הארמית: זיכרונות, מקצועות, קירות, שולחנות ווילונות הן רק אחדות מהן (דיון קצר בנושא, וגם רשימה ארוכה של דוגמאות, תמצאו בהשפה העברית). התנאי האחר הוא, שלמילה יהיו גם צורת זכר וגם צורת נקבה – הרי כנגד "שולחן" לא נמצא "שולחנה". אם המילה מציינת בני אדם (או בעלי חיים), שבהם יש זכר ונקבה, וריבוי צורת הזכר הוא בעל הסיומת –וֹת – אז תיווצר חפיפה עם ריבוי הנקבה, שגם הוא זוכה בדרך-כלל לסיומת זו.

קבוצת המילים המתאימות לשני התנאים האלה היא, במפתיע, קטנה למדי: נוסף על "תינוקות" ועל "לקוחות", מצאתי (בינתיים) את "פָּעוטות", את "הדיוטות" ואת "בכורות".

תודה לעינת מהלב על השאלה המשמחת.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

בימים אלה מתגלגל בבלוגוספרה משחק שעיקרו המלצת שרשרת על חמישה בלוגים – יפים, מעניינים או לא ידועים מספיק בעיני הממליץ.

לאחר שהסופרת והבלוגרית מיכל שטיינר והמתרגמת, העורכת ותלמידת החכמים ימימה עברון בחרו להמליץ על הבלוג שלי (תודה, מיכל וימימה), אני מצטרפת בשמחה למשחק. מכיוון שתמיד תוכלו למצוא כאן (משמאל) רשימה של בלוגים מומלצים בנושאי לשון ותרגום, בחרתי חמישה מומלצים שונים מעט, ועדיין בתחומי העיסוק של "הקוראת הראשונה".

(ולמה "תמנון פחות תלתן"? פתרון החידה בהמשך הפוסט.)

• מקפים לוהטים הוא בלוג הבלשנות הרענן והאקטואלי של יובל פינטר.

• עיר האושר הוא בלוג ניתוחי הספרות הנפלא של מרית בן-ישראל.

• חיידקים, נגיפים ושאר "ירקות", בלוג של ביולוג הוא הבלוג העדכני של ד"ר דרור בר-ניר, שבו תמצאו גם את החדשות האחרונות על חיידקים מכורים לקפאין וגם תצלומי טבע מרשימים.

• "רגע של טריוויה" של יאיר פלדמן איננו בלוג, אלא ניוזלטר תדיר ועתיר מידע העוסק באטימולוגיה, כלומר במקורותיהן של מילים. יאיר מתאר בחן את הקשרים בין מילים בעברית ובשפות אירופיות שונות; כמה דוגמאות תוכלו למצוא כאן, כתגובה לפוסט קודם שלי. כדי להצטרף לרשימת התפוצה של יאיר תוכלו לכתוב לו ל: yairfe@013.net

• וחמישי ואחרון חביב, והפעם לא בעברית – הבלוג של אורסולה לה גווין, המחברת המיתית של "המנושל" ו"הקוסם מארץ-ים", בת 84 כיום. לחובבי ז'אנר הפנטזיה, ולחובבי ספר בכלל, הבלוג הזה הוא חוויה מיוחדת. הלינק כאן הוא לארכיון של 2010, שיש בו כמה פוסטים שחביבים עליי במיוחד, אבל הבלוג מתעדכן באופן שוטף.

ובחזרה לחידה שבכותרת: למה תמנון פחות תלתן? שמותיהם של שני היצורים החיים האלה כוללים מספרים – התמנון הוא "דג-שמונה" (תְּמַנְיָא בארמית – שמונה, נוּן – דג), כיוון שיש לו, כמובן, שמונה זרועות, ואילו שמו של התלתן בעל שלושת העלעלים נגזר מ"תלת", שלוש בארמית. תמנון פחות תלתן, או שמונה פחות שלוש, הוא מספר הבלוגים המומלצים במשחק ובפוסט הזה. אני מקווה שתיהנו מהם כמוני.

• • •

תודה לחלי גולדנברג, כותבת הבלוג תקריב, שיזמה את המשחק.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

לא לעתים קרובות מזדמן לי לראות עורך אחר בעבודה. כותבים, מעצבים, מאיירים, מתקינות לדפוס – כמובן; אך בפרויקטים שאני מעורבת בהם העורכת היא, מן הסתם, אני. כאשר נופלת לידי הזדמנות לראות כיצד עורך אחר טיפל בטקסט, אני מוצאת בה תמיד עניין רב, ובדרך-כלל גם לומדת ממנה משהו.

הזדמנות משמחת במיוחד מסוג זה יצר עבורי בנזוגי, אוהד עוזיאל, שספרו (ראו למעלה) ראה אור ממש בימים אלה. הספר הוא מחרוזת של מאה תובנות קצרצרות ושנונות על החיים כהורים לתינוקות ולילדים קטנים ("שום דבר לא יכול להסיח את דעתו של ילד שדורש שוקולד, לעתים אפילו לא שוקולד"). כאשר טקסט הספר, שערכה עורכת מטעם הוצאת CreateSpace, חזר אליו, קראתי אותו בעיון ובעניין רב. מלבד כמה נקודות עדינות בתחום הדקדוק האנגלי, מצאתי עניין מיוחד במכתב הנלווה שצירפה העורכת.

מכתב קצר למחבר הטקסט הערוך הוא תמיד רעיון טוב: זה המקום לרכז בו את הערות העריכה העיקריות ולהסביר את ההיגיון שמאחוריהן. בדרך זו הכותב מקבל הצגה בהירה ומרוכזת של הנושאים שעל הפרק, ואינו נתקל בהם טיפין-טיפין לאורך הטקסט – חוויה העלולה להיות מבלבלת ומתסכלת. וכאשר הכותב עובר על הטקסט הערוך ומוצא, למשל, שינויים בסדר הסעיפים או בקשה להוסיף הגדרות למונחים – הם אינם הפתעה מבחינתו; הוא כבר יודע למה לצפות ומבין את ההיגיון שמאחורי השינויים.

ואחרי כל זה – המכתב של דורין, עורכת הספר של אוהד, עשה עליי רושם מיוחד. האמריקאים ידועים בנוהלי העבודה המסודרים שלהם, וניכר שגם כאן יש נוהל מסודר. המכתב מאורגן לפי שורת נושאים: מבט כללי, המטרה העיקרית של הספר, מבנה, סגנון, דקדוק, מידע נוסף, הערות אחרות.

בסעיף "מבט כללי" העורכת מציינת בדייקנות שהספר "כתוב היטב, מצחיק ותמציתי" וגם, ושוב באופן אמריקאי מאוד, שהוא "פונה לקהל רחב". בכל אחד מן הסעיפים הבאים היא מתארת בקצרה את המאפיינים הרלוונטיים של הספר, ומה היא עשתה בהתאם לכך.

קל להבחין שהמכתב הוכן לפי רשימת סעיפים קבועה מראש, כיוון שבאחד הסעיפים, "מידע נוסף", נאמר פשוט "לא נדרש מידע נוסף (כגון ביבליוגרפיה או הערות שוליים)". העורכים של הוצאה זו מכינים, כנראה, מכתב למחבר בעזרת פורמט מוכן מראש, המבטיח התייחסות מפורטת לכמה נושאים חשובים – פטנט נחמד, שעשוי לתרום לתקשורת טובה ופורייה החשובה כל-כך לעבודת הכותב עם העורך.

ועכשיו – "100 אמיתות סודיות על הורות" גם בעברית! התפעלו ורכשו כאן.

ואת הספר באנגלית אפשר למצוא כאן.

לפני שנים טיילתי בבורמה. בעיר הבירה המקסימה רנגון פגשנו, חברי לטיול ואני, אשה מבוגרת בשם אתל, שפרשה עלינו את חסותה ושימשה כמעין מדריכת תיירים לא-רשמית: היא טיילה איתנו ברנגון, הראתה לנו מקומות מעניינים ואפילו אירחה אותנו בדירתה. בהמלצתה נסענו גם ל"אגם עם דגים גדולים-גדולים", שאכן היה יפה מאוד. לאחר כמה ימים נפרדנו ממנה ונסענו צפונה, לעיר מנדליי; כאשר חזרנו לרנגון שמחנו לפגוש אותה שוב, והיא שמחה לראות אותנו והמליצה לנו לנסוע לאגם עם דגים גדולים-גדולים.

"אבל אתל, כבר היינו שם".

מבוכה. הבנתי שמבחינתה היינו רק שניים בשרשרת ארוכה של תיירים, והטיול שלנו היה כל-כך שגרתי בעיניה, עד ששכחה לאן כבר לקחה אותנו.

כמו בחיים, כך גם בטקסט – חזרה היא חרב פיפיות. החזרה היא כלי חיוני להבנה ולזיכרון של חלקים חשובים בטקסט: בין שהטקסט הוא ספר עיון או מאמר, טקסט שיווקי או סיפורת, אם רעיון מסוים הוא חשוב ומרכזי – נרצה לחזור עליו. ואולם, אם נחזור עליו בתדירות גבוהה מדי או בצורה דומה מדי ללא הצדקה הנובעת מן הטקסט – נשקפת לנו סכנה שהקורא יחוש שמזלזלים באינטליגנציה שלו, או גרוע מזה – יחוש בעצמו זלזול באינטליגנציה של הכותב (או של העורך).

זוהי התחושה שהתעוררה בי, כקוראת, כאשר קראתי לאחרונה את ספרה של שרליין האריס Grave Sight. האריס ידועה בעיקר בזכות סדרת ספרי הערפדים המצליחה שלה, שעליה מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה עוד יותר של HBO "דם אמיתי".

Grave Sight, שראה אור ב-2005, הוא הראשון בסדרה חדשה יותר פרי עטה של האריס, שבמרכזה עומדת גיבורה בעלת כוחות על-טבעיים – הארפר קונלי, המסוגלת לאתר אנשים מתים ולחוש ולראות את רגעיהם האחרונים. את היכולת הזאת רכשה קונלי, באופן קומיקסי מאוד, בעקבות מכת ברק, ואת האותות שהשאירה מכת הברק הזאת בגופה היא מתארת כך:

"היו לי גם כאבי ראש קשים, ידיי נטו לרעוד, ועל רגלי הימנית, שהייתה חלשה יותר מהשמאלית, הייתה דוגמה מוזרה דמוית קורי עכביש" (עמ' 30, התרגום שלי).

לקראת סוף הספר היא מספרת גם, כי

"האבא החורג שלי אהב להגיד לי להראות את הרגל לחברים שלו" (עמ' 223).

בעימות הסופי עם הרוצח בסוף הספר, המתרחש בעיצומה של סערת ברקים, הארפר נתקפת אימה שמא יפגע בה ברק פעם נוספת,

"ואני אאבד את הראייה או את הזיכרון או את היכולת להשתמש ברגל או משהו חסר תחליף אחר".

הרגל הפגועה והמצולקת שייכת אפוא לגיבורה פגועה ומצולקת, הפוחדת להיפגע שנית. אך האריס אינה סומכת על הקורא שיבין את הסמליות שיצרה, או על כוחם של הגיבורה ושל הסיפור שלה להבהיר אותה. אף על פי שלרגל החלשה או לצלקת אין קשר ישיר לעלילת הספר הזה, וחבל שכך, המחברת חוזרת ומזכירה לנו אותן, בחלק מהמקרים – כאילו עדיין לא שמענו עליהן דבר:

"כמו רבים שנשארו בחיים אחרי מכת ברק, אני סובלת מכאבי ראש איומים, ורגלי הימנית חלשה בהרבה מהשמאלית. אם אני נמנעת מלאכול אוכל מטוגן ועמילנים, הסימפטומים האלה נחלשים. הארוחה שלנו במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה" (עמ' 152);

"רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי" (עמ' 181).

הרגל החלשה נזכרת עוד חמש פעמים במהלך הספר. החזרות הרבות האלה, במקום לחזק את הרושם, יוצרות תחושה מכנית, לא-טבעית, וחבל: מאמנית כתיבה כמו האריס אפשר לצפות ליד קלה יותר, ולתזכורות בוטות פחות. מה הייתי מציעה לה, אילו הייתי העורכת שלה? אנסה, למשל, לשכתב את הקטע שנזכרת בו הארוחה במקדונלדס:

"מאז פגיעת הברק אני משתדלת להימנע מאוכל מטוגן ומעמילנים, כי הם מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ארוחת הערב במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, והרגל התכווצה כל הלילה".

בגרסה הזאת הקורא מקבל תזכורת גם על מכת הברק וגם על הפגיעות שהגיבורה סובלת מהן, אך הקטע אכן מנוסח כתזכורת, כלומר כמידע שהקורא כבר אמור לדעת כיוון שהוא כבר הופיע במקום מוקדם יותר בספר, ולא כאילו אנו פוגשים אותו פה לראשונה. את העובדה שגם אחרים שנפגעו ממכת ברק סובלים מסימפטומים דומים הייתי מעבירה למקום אחר בספר – למשל, לשיחה בין קונלי לבין אחיה.

אפשרות אחרת:

"הארוחה במקדונלדס בערב הקודם הייתה טעות רצינית, כי אוכל מטוגן ועמילנים מחמירים גם את כאבי הראש שלי וגם את הבעיות ברגל. ואכן, הרגל התכווצה כל הלילה" – כאן אנו סומכים על הקוראים, שיזכרו מדוע קונלי סובלת מהתכווצויות ברגל ומכאבי ראש.

ההסבר הזה בעניין מקדונלדס מופיע, כאמור, בעמ' 152, והתזכורת הבאה לעניין הרגל והברק מופיעה 30 עמודים בלבד אחר-כך, בעמ' 181 – "רגלי הימנית, שנשארה פגועה בעקבות הברק שהכה בי לפני שנים, רעדה ולא נשאה את משקלי". פה אפשר לטעמי לוותר לגמרי על הקטע המסומן באדום, ולכתוב פשוט "רגלי הימנית החלשה". הקוראים כבר יזכרו מה קרה לה. מבין המקומות הנוספים שבהם הרגל רועדת או קורסת תחתיה אפשר, לטעמי, לוותר על אחד או שניים.

בדרך זו, הצלקת והרגל הפגועה משתלבות בסיפור באופן טבעי יותר, אנו הקוראים יכולים להזדהות עם מצוקתה של הגיבורה הצעירה מבלי להרגיש שמנסים לאנוס אותנו לכך, וכאשר נגיע לעימות הדרמטי עם הרוצח בסוף הספר, האימה של קונלי מפני ברק שיפגע בה פעם נוספת לא תהיה מבחינתנו שטיק לעוס עד לזרא, אלא רגש אמיתי ומעורר הזדהות. אמרו היוונים, וצדקו: הכל במידה.

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית

"האם לא יותר נכון להגיד 'פולינומי' מאשר 'פולינומיאלי'?".

שאלה נחמדה, בדרך למכונת הקפה במשרד. במבט ראשון נראה שכן, "פולינומי" עדיף. פולינום, כידוע, הוא סוג של ביטוי מתמטי ("רב-איבר" בעברית), ו"פולינומיאָלִי" הוא שם תואר שפירושו קשור לפולינום או בעל אופי של פולינום. הסיומת "-ָל" נראית כדוגמה מובהקת לסיומת של שמות תואר רבים באנגלית – כמו global, oral, final. במקרים רבים, כאשר שם תואר כזה הוא מילה בינלאומית העוברת לעברית כפי שהיא, גם הסיומת הזאת נגררת איתה, ועליה מתווספת סיומת ה"- ִי" האופיינית לשמות תואר רבים בעברית (רציני, ילדותי, מלאכותי) – ומתקבלת הצורה "-לִי": גלובלי, קולגיאלי, ובתחומי המדעים – ממברנלי (שקשור לממברנה), מיטוכונדריאלי (שקשור למיטוכונדריה).

תופעה דומה מתרחשת כאשר נודד לעברית צירוף דוגמת "אפרו-אמריקאי", "אוסטרו-הונגרית", "אירודינמי" או "קרדיו-וסקולרי" . מה קרה כאן? הסיומת o– אופיינית לשמות תואר מסוימים באנגלית המופיעים במעמד של תחילית, כלומר נמצאים לפני המילה שהם מתארים ובצמוד אליה. בעברית, כמובן, צורה זו אינה קיימת: אם נרצה לציין יהודי שחי בארצות הברית, למשל, לא נאמר "יהודו-אמריקאי", אלא "יהודי אמריקאי" (או: אמריקני), ובדומה לכך, הצורה העברית של Afro-American תהיה אפוא "אפריקאי-אמריקאי". אף על פי כן, ביטויים רבים כאלה באנגלית מופיעים בעברית גם בצורתם המקורית, ובכללה אותה סיומת o–.

נחזור לסיומת ה-al: אם רוצים לשמור על טהרת המבנה העברי, מוטב אפוא בלי למ"ד זו. מה שקשור לממברנה יהיה "ממברני", ומה שקשור למיטוכונדריה יהיה "מיטוכונדרי". אמנם, ישנן מילים שקשה לנהוג בהן כך: המילה global נגזרת כמובן מ-globe, ואם נרצה לוותר על הסיומת האנגלית, נצטרך לומר "גלובי" במקום "גלובלי"! וכדי לוותר על סיומת ה-al במילה "אוראלי" יהיה עלינו לחזור למקור הלטיני os, שפירושו "פֶּה", ולומר "אוסי"! אבל "פולינומי" נשמע מצוין.

בכל זאת, הלכתי לבדוק: שמא יש הבדל בין "פולינומי" ל"פולינומיאלי"? מיד גיליתי, שהביטוי המתמטי שאני מכירה בשם "פולינום" נקרא באנגלית polynomial – מילה זו באנגלית משמשת, במפתיע, גם כשם תואר (a polynomial equation) וגם כשם עצם (a polynomial). סיומת ה-al באנגלית היא אפוא חלק משם העצם, ואין להשמיט אותה. אך אם כך – מנין הגיע לעברית ה"פולינום"?

בשלב זה הסתבר, שהמילה "פולינום" מופיעה בצורה זו בדיוק בגרמנית, ומשם כנראה הגיעה אל העברית – בדומה למילים אחרות, כמו "אוטו", "אננס", "צימר" ושמות החודשים מינואר עד דצמבר. כלומר, polynomial באנגלית זהה במשמעותה ל-polynom הגרמנית, שהיגרה כפי שהיא אל העברית. נמצא, אפוא, ששם העצם המשמש בעברית לציון סוג זה של ביטוי מתמטי, "פולינום", לקוח מן הגרמנית, ואילו שם התואר שמרבים להשתמש בו כדי לציין אותו, "פולינומיאלי", לקוח דווקא מן האנגלית!

לזה בוודאי אין הצדקה הגיונית, ולכן השבתי לשואלים ששם התואר המתאים ל"פולינום" הוא, אכן, פשוט "פולינומי". "התוספת שתופסת" מן השפה האנגלית תישאר, במקרה זה, מאחור.

(עוד על מילים לועזיות שנדדו אל העברית, ומה קרה לסיומות שלהן בעקבות זאת, תוכלו לקרוא בפוסטים קודמים כאן וכאן. תודה לאייל משיח מהמחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה על השאלה המעניינת.)

מה אני עושה: עריכת תוכן ועריכה לשונית